Tag Archives: ארדואן

מוסטפא כמאל אתאתורכ

סיפורו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, 1881-1938- מייסד תורכיה המודרנית

מוסטפא כמאל אתאתורכ- מייסד תורכיה המודרנית וסמל החילוניות במזרח התיכון.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio
 
שמו נישא בפי כל בתורכיה ותמונתו ניצבת בכל מקום במדינה. זהו הסיפור של המייסד החילוני של תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל (אתאתורכ) שהיה גם הנשיא הראשון שלה בין השנים 1923-1938 ומגדלור החילוניות במזרח התיכון.
את הסיפור הבאתי מהביוגרפיה הממשלתית הרשמית שלו יחד עם תוספות משלי.
 
מוסטפא כמאל בן עלי ריזא וזוביידה האנים נולד בבית בן שלוש קומות ברובע קוג'קאסים דאז בעיר סלוניקי העות'מאנית בשנת 1881. לסבו הגדול קראו חאפז אפנדי והוא היה נווד מקבוצת שבטי הנוודים התורכיים קוג'אג'יק שמקורם באיזור קוניה ואיידין שבתורכיה. קבוצה זו התיישבה באיזור מקדוניה במאות ה14 וה-15. אימו, זוביידה האנים הייתה גם ממשפחה תורכית עתיקה שהתיישבה באיזור לנגאסה שליד סאלוניקי. אביו, עלי ריזא, היה קצין צבא וסוחר עצים שהיה מוסלמי אדוק בדתו, התחתן עם זוביידה בשנת 1871 וכשמלאו 10 שנים לנישואיהם נולד מוסטפא כמאל. בנוסף היו להם עוד 5 ילדים כשארבעה מהם מתו בגיל צעיר ורק אחותו של מוסטפא כמאל, מאקבולה, חיה עד שנת 1956.
 
בילדותו, מוסטפא כמאל התחנך בבית הספר בשכונת חאפז מהמט אפנדי בסאלוניקי (בתקופה העות'מאנית הייתה בסאלוניקי קהילה מוסלמית וגם קהילה יהודית ענפה), אך אביו התעקש להעבירו למוסד לימודי מודרני יותר ולכן הוא התחנך בבית הספר שמסי אפנדי. בשנת 1888 כשהיה בן 7 מת אביו של מוסטפא כמאל והוא עבר לחיות בחווה של דודו באופן זמני עד שנרשם לחטיבת הביניים לילדי עובדי מדינה בסאלוניקי. לאחר מכן עבר לפנימייה צבאית לילדי חט"ב ותיכון במונאסטיר ומשם למכללה צבאית באיסטנבול. בגיל 21 הוא המשיך את לימודיו כקצין בדרגת סגן בצבא העות'מאני עד שסיים את לימודיו בדרגת סרן במכללה הצבאית. הוא שובץ מיד לאחר מכן לארמייה החמישית בדמשק במשך שנתיים. בין השנים 1908-1909 התחוללה הפיכה חוקתית באימפריה העות'מאנית והיא הפכה למעשה למלוכה חוקתית תחת ממשלת "התורכים הצעירים". בניסיון הפיכת הנגד הכושל בשנת 1909 שניסה לחולל הסולטאן נגד הצבא נכנס אתאתורכ לאיסטנבול יחד עם היחידה שלו.
 
בשנת 1911 פלשה איטליה ללוב העות'מאנית ומוסטפר כמאל בלט לראשונה כשהוביל את הלחימה בחזיתות טוברוק ודרנה שבלוב ועשה זאת בהצלחה רבה תוך כדי שהוא קוצר ניצחונות. בסופו של דבר ניצחו האיטלקים במלחמה כולה וכעבור שנה והחזית העות'מאנית העיקרית עברה לאיזור הבלקנים.
 
כשפרצו מלחמות הבלקנים באוקטובר 1912, מוסטפא כמאל הצרף לחזית העות'מאנית בגליפולי וסייע ב1913 לשחרר את העיר אדירנה כשמדינות הבלקן עברו להתכתש בינן לבין עצמן. ב1913 כשהעות'מאנים והבולגרים הסדירו את יחסיהם הוא הפך להיות הנספח הצבאי העות'מאני בסופיה בירת בולגריה וקיבל דרגת סגן אלוף. הוא שירת בנספחות עד 1915 תוך כדי שפרצה מלחמת העולם הראשונה ובולגריה הייתה בצד של העות'מאנים ומעצמות המרכז במלחמה.
 
לאחר שסיים את תפקידו בנספחות, עבר לתפקיד בכיר בצבא העות'מאני בחזית מיצר הדרדנלים במלחמת העולם הראשונה. שם אתאתורכ הפך לגיבור האימפריה כשתרם את חלקו ב18 במרץ 1915 לבלימת הפלישה של בעלות הברית וכוח אנזא"ק (צבאות אוסטרליה וניו זילנד שהיו נספחות לבריטניה) לגליפולי וב25 באפריל 1915 באריבורנו והכשלת מאמציהן לפרוץ את מיצרי הדרדנלים כשעמד בראש הדיויזיה ה19 העות'מאנית שהסבה לאויב אבידות כבדות כשמוסטפא כמאל הורה לכוחותיו לא רק להתקיף אלא גם להקריב את עצמם ואת נפשם במערכה. בעקבות ההישגים הכבירים קודם מוסטפא כמאל לדרגת אלוף משנה. באוגוסט 1915 ניצח בעוד 3 קרבות גדולים בסביבת גליפולי. בהמשך עבר לחזית המזרחית והביס את הרוסים במוס ובביטליס. בשנת 1918 הפך למפקד הארמיה השביעית העות'מאנית בחלב שכיום בסוריה והועלה לדרגת תת אלוף.
לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה ותנאי הכניעה המחפירים שנכפו על האימפריה המתפוררת בהפסקת האש של מודרוס שנתנו לבעלות הברית ובייחוד לרוסיה וליוון דריסת רגל בשטח תורכיה של ימינו בסוף המלחמה התמנה אתאתורכ לתפקיד בכיר במשרד ההגנה העות'מאני. ואז החל הפילוג הפנימי בין תומכי הלאומיות התורכית העצמאית לבין תומכי הסולטאן והאימפריה שהיו כפופים לבעלות הברית המנצחות.
 
מבין כל האידיאולוגיות והתפיסות ששררו באותה תקופה באימפריה, בין רעיון החזרת האימפריה העות'מאנית לגדולתה להקמת אימפריה תורכית חדשה שתשתרע על פני כל השטחים שיושבים בהם עמים תורכיים, בחר אתאתורכ באמצע- לאומיות תורכית בשטחה של תת היבשת האנטולית, תורכיה של ימינו- שרובה מאוכלס בתורכים. בנוסף, אתאתורכ הבין כי ההיצמדות של האימפריה העות'מאנית לזהות אסלאמית לא תרמה לה ואף גרמה לניוונה בין היתר בגלל שהעמים הלא תורכיים שהיו מוסלמיים התנתקו ממנה. הוא ביקש לקרב את היישות התורכית שרצה להקים לאירופה ולעקרונות החילוניות שלה- לאיסיטה בצרפתית, לאיקליק Laiklik בתורכית ולהקים למעשה מדינה מודרנית תורכית חילונית בגבולות תת היבשת האנטולית. כל זאת על רקע מלחמת העצמאות התורכית שפרצה בעימות מול היוונים שכבשו את איזמיר (סמירנה) ב15 במאי 1919. המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, החלו על פי הסכם סוור לנגוס ולשלוט בשטחי האימפריה העות'מאנית ולשלוט על נתיניה התורכיים. אתאתורכ הגיע לסאמסון 4 ימים לאחר פרוץ המלחמה (יום היסטורי בתורכיה שמצוין עד היום) והחל לפקח על הארמייה התשיעית ומשם התחיל לממש את תוכניותיו הלאומיות התורכיות.
 
בין החודשים יוני לאוגוסט 1919 הוא כינס כינוסים לאומיים בכמה ערים בתורכיה והכריז בהם על נחישות האומה התורכית להחזיר לה את עצמאותה מידי הכובשים הזרים. בדצמבר 1919 הוא הגיע לאנקרה שנמצאת במרכז תורכיה ואינה צמודה לאף גבול של מעצמה זרה והתקבל של בתשואות. אנקרה הפכה למרכז ההתנגדות וגם משיקולים אסטרטגיים לעיר הבירה של ההתנגדות התורכית למעצמות הזרות ולסולטאן שישב באיסטנבול תחת השפעתן. שני הצעדים הבאים של אתאתורכ היו לייסד את הכוחות הלאומיים כתנועת התנגדות שתילחם במעצמות הזרות עד לעצמאות- כוחות שהפכו לאחר מכן ל"מפלגת העם הרפובליקנית" (CHP) ששלטה בתורכיה לבדה עד 1950 וכיום היא מפלגת האופוזיציה הראשית וב23 באפריל 1920 לייסד את "האסיפה הלאומית התורכית הגדולה TBMM", הפרלמנט התורכי שקיים עד היום שבחר באתאתורכ ליושב הראש הראשון שלו ולראש ממשלת אנקרה המורדת.
 
מלחמת העצמאות התורכית הובלה למעשה על ידי אתאתורכ שקצר ניצחונות רבים במקומות כמו סאריקאמיש, קארס, גומרו, ענתב, אורפה, מאראש, אינונו וכמובן סאקאריה-קרבות שנכנסו להיסטוריה ומקומות שקיבלו כינויים שציינו את הניצחונות הלאומיים התורכיים. הקרבות נערכו בעיקר נגד כוחות יווניים וכוחות הסולטאן שהיו מלווים יחד עם תגבורות צרפתיות ובריטיות. אחרי הניצחון בסאקאריה הפרלמנט התורכי קידם את מוסטפא כמאל לדרגת פילד מרשל ונתן לו את התואר העות'מאני העתיק "גאזי"- לוחם מנצח. ביולי 1923 נחתם הסכם לוזאן עם המעצמות והוכרה למעשה תורכיה של ימינו.
 
יחד עם האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, אתאתורכ פתח ברפורמות מרחיקות לכת שלא היו כמותן במזרח התיכון. מגמתו הייתה, כאמור, לייסד מדינה מודרנית שבה הדת תהיה מופרדת מן המדינה ולא תוביל את המדינה כמו שהיה בימי המדינה העות'מאנית.
 
רפורמות פוליטיות: 1. ביטול הסולטאנות ב1 בנובמבר 1922 והפיכת הסולטאן העות'מאני לח'ליף האסלאם בלבד. 2. הכרזת הרפובליקה התורכית ב29 באוקטובר 1923 באופן רשמי כשאתאתורכ הוא הנשיא והקמת ממשלת תורכיה בראשות עיסמת אינונו שעתיד להפוך ליורשו של אתאתורכ בהמשך. אנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית במקום איסטנבול, עד היום. עד היום ה29 באוקטובר הוא "יום הרפובליקה", למעשה יום העצמאות של תורכיה. 3. ביטול הח'ליפות ב3 במרץ 1924 והגליית משפחת המלוכה העות'מאנית.
 
רפורמות חברתיות: 1. נשים וגברים מקבלים זכויות שוות, בין 1926 ל1934. 2. רפורמת הלבוש- איסור תרבושים, טורבאנים ולבוש עות'מאני ומעבר ללבוש אירופי ב25 בנובמבר 1925. 3. סגירת מסדרים צופיים בנובמבר 1925. 4. חוק החלת שמות משפחה לראשונה בתורכיה (עד אז אדם היה מזוהה רק עם מקום הולדתו, עם שם אביו או עם תואר כבוד שהיה לו כמו פאשא או אפנדי) ביוני 1934. בעקבות זה קיבל מוסטפא כמאל את שם המשפחה "אתאתורכ" (אבי התורכים) מהפרלמנט התורכי. 5. ביטול התארים, הכינויים ותארי המלוכה העות'מאנים (סולטאן, פאשא, אפנדי וכו') בנובמבר 1934. 6. ביטול לוח השנה המוסלמי וחישוב השעה העות'מאני, והתאמת הזמן והתאריך ללוח הגריגוריאני שמקובל באירופה, בין 1925 ל1931.
רפורמות משפטיות וחינוכיות: ביטול החוק הקאנוני העות'מאני בין 1924 ל1937 והכנסת חוקה חילונית וקודקס אזרחי תורכי בדומה לזה הצרפתי באותן שנים. 2. רפורמות בתחום החינוך והפיכתו לחילוני במרץ 1924 עם ביטול הח'ליפות. 3. רפורמת הכתב בשנת 1928- הרפורמה הכי חשובה בתולדות תורכיה- הפיכת הכתב בתורכית מכתב ערבי שנכתב מימין לשמאל לכתב לטיני שנכתב משמאל לימין. אתאתורכ ושריו יצאו ללמד בעצמם את העם את הכתב החדש וצימצמו באחוזים מדהימים את שיעור האנאלפביתיות באוכלוסייה, כשעד אז ידעו רק 10 אחוזים מהאוכלוסייה קרוא וכתוב. הוקמה גם מעין "אקדמיה ללשון תורכית" שהוציאה כמה שיותר מילים שמקורן מערבית ומפרסית מהשפה התורכית, ביטלה את התחביר הפרסי של השפה התורכית ואימצה מילים מהשפות של העמים התורכיים העתיקים וכן משפות אירופיות. הרפורמה בשפה נמשכה בין 1928 ל1932 ובכך הוקמו גם "אגודות שפה והיסטוריה תורכית". ב1933 התקבל גם חוק לגבי האוניברסיטאות ועוד לפני כן נאסרו כיסויי ראש מוסלמיים במקומות ציבוריים בתורכיה ובמיוחד באוניברסיטאות.
 
בשנת 1927, עם היבחרו בשנית לנשיא תורכיה על ידי האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, נאם אתאתורכ את ה"נוטוק", הנאום הגדול שנמשך במשך 5 ימים בין ה15 ל20 באוקטובר של אותה שנה. הוא תיאר בנאום הזה בהרחבה את מלחמת העצמאות התורכית וייסוד הרפובליקה ועקרונותיה. הוא נהג להסתובב הרבה במדינתו ולהיפגש עם אזרחים ולעקוב אחרי יישום הרפורמות שלו. כלפי היהודים נהג אתאתורכ בשיוויון ובידידות יחסית. בחייו הפרטיים הוא היה מאוד צנוע. הוא התחתן עם לאטיפה האנים ב1923 ונישואיהם נמשכו שנתיים ללא ילדים משלהם. הוא אימץ 7 בנות ביניהן את הטייסת סביחה גוקצ'ן ושלושה בנים. הוא אהב בעיקר לקרוא ספרים והייתה לו ספריה ענקית. ב1937 הוא תרם את חוותיו לאוצר המדינה.
 
בשנותיו האחרונות הוא סבל ממחלת כבד עד שמת ב10 בנובמבר 1938 בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב9:05 בבוקר (עד היום זמן מותו מצוין בצפירה בתורכיה). הוא נקבר זמנית במוזיאון האתנוגרפי שהקים באנקרה ב21 בנובמבר 1938. ביום השנה ה15 למותו הוא הועבר למואוזוליאום הענק שהוקם לכבודו, אניטקביר.
1200px-Justice_and_Development_Party_(Turkey)_logo.svg

המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP

אודות "מפלגת הצדק והפיתוח"- AKP- מפלגתו של ארדואן (נכתב במקור בשנת 2015 ועודכן קצת).
מפלגת הצדק והפיתוח בתורכיה, מפלגתו של ארדואן, מציינת בימים אלה 20 שנה להיווסדה מאז שנוסדה בקיץ 2001.
כיום המפלגה נמצאת על פרשת דרכים היות ונשיא תורכיה אינו חבר פרלמנט אך שינה בהתאם את החוקה כדי שיעמוד בראש מפלגתו והוא למעשה שליט יחיד בה.
שני מייסדי המפלגה הוותיקים הם עבדאללה גול נשיא תורכיה לשעבר, יחד עם ארדואן שהוא נשיא תורכיה הנוכחי ושבניגוד לגול נשאר במפלגה.
ההבדל הוא שגול וארדואן אינם רואים עין בעין בהרבה נושאים, גול מתון יחסית וארדואן קיצוני ומתלהם. יש דווקא אפשרות שגול, שמזכיר לי בהרבה דווקא את ראש הממשלה של שנות השמונים טורגוט אוזאל, יקים מפלגה חדשה שתתחרה בארדואן ובמפלגת הצדק והפיתוח. זה לא קרה , אך גול הביע תמיכה עקיפה במפלגתו של אחד מהמוחות הכלכליים המבריקים לשעבר של ארדואן, עלי באבאג'אן, ששייכת לאופוזיציה.
ועכשיו להיסטוריה:
מפלגת הצדק והפיתוח, או בראשי תיבות תורכיים AKP, נוסדה בתאריך 14 באוגוסט 2001 על ידי המייסדים עבדאללה גול, בולנט ארינץ', כיום סגן ראש ממשלת תורכיה, מליח גוקצ'ק, ראש עיריית אנקרה בירת תורכיה מזה 20 שנה וכמובן רג'פ טייפ ארדואן, שהיה אז ראש עיריית איסטנבול. כל אלה שציינתי היו שייכים לפלג הרפורמיסטי של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקאן. הם טענו שהקו של ארבקאן איסלאמיסטי מדי, ובשל כך המפלגה פורקה על ידי הצבא בשנת 1997. הם טענו שיש לבסס מודל מפלגה של ימין שמרני, בדומה ל"מפלגת המולדת" בראשות טורגוט אוזאל, שלא הייתה אסלאמיסטית בכלל, ששלטה ברוב שנות השמונים בתורכיה. ברגע שמבססים מודל כזה, שיש לו מקבילה באירופה- ה"נוצרים הדמוקרטים", אז ניתן ליצור מצב שלא תיווצר תדמית אסלאמיסטית למפלגה וכך היא תוכל לכבוש את השילטון.
באותה תקופה, יש לציין, תורכיה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה מאוד. אבטלה עמוקה. מיתון עמוק. ממשלות שעלו ונפלו, כממשלות אחדות רעועות, מאז ראשית שנות התשעים. חוסר יציבות כלכלי ופוליטי משווע. והנה באה ה"גאולה"- מפלגת ימין שהבטיחה רווחה כלכלית, שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וכן כיבוד המסורת המוסלמית-שמרנית. ארדואן אף הגדיל לעשות, וקבע מושגים כמו "אסלאם דמוקרטי" ו"חילוניות שמרנית", וטען כי ראש ממשלה דתי יכול להיות גם במדינה חילונית. המפלגה שידרה כל הזמן שהיא מכבדת את המורשת החילונית של אתאתורכ, כשהמטרה האמיתית מאחורי זה היה לרוקן את החילוניות וגם את הגדרת מושג אתא תורכ מתוכן. ארדואן אף צירף למפלגה בכירים לשעבר מכל מפלגות הימין בתורכיה, וכן גם דתיים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית.
והכי חשוב, שזה גם הכי גרוע, הוא שהאקדמיה ברחבי העולם "קנתה" את הסיפורים על אסלאם דמוקרטי ועל מפלגת ימין שמרני אך לא אסלאמיסטית. ומשם זה חילחל לראשי האיחוד האירופי, שדרשו שוב ושוב מתורכיה לפנות לכיוון דמוקרטי ולצמצם את השפעת הצבא, על מנת שתורכיה תוכל להגשים את חלומה מאז שנות החמישים ולהצטרף לאיחוד. אני בעצמי ראיתי מחקרים אקדמיים מחוץ למזרח התיכון, ואפילו בישראל, ששיבחו והיללו את המפלגה הזו כדגם חדש של "אסלאם דמוקרטי"- שילטון ומפלגה שמכבדים גם את האסלאם אך גם את הדמוקרטיה. זה ממש נראה כמו חזון אחרית הימים של גר זאב עם כבש. הבעייה היא שלבסוף, הזאב טרף את הכבש.
בנובמבר 2002 נערכו בחירות לפרלמנט התורכי, ומאז זכתה מפלגת הצדק והפיתוח ברוב, שהפך אותה למפלגה הגדולה בפרלמנט עם רוב מוצק, לראשונה מאז 1987. רוב זה נשמר פחות או יותר עד לימינו אנו. מאז גם זכו המפלגה ומנהיגה ארדואן בכל משאלי העם ומערכות הבחירות שנערכו, כולל בבחירות לנשיאות, הבחירות הראשונות לנשיאות שנעשות על ידי העם ולא על ידי הפרלמנט, ביום ראשון האחרון. בתקופה לאחר הבחירות הצהיר העיתון הכמאליסטי "ג'ומהוריית" כי החילוניות בסכנה. והם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
עם מתן תוצאות הבחירות נוצרה בעייה: על ארדואן הושתה עבירת קלון, בשל ישיבתו בכלא כמה שנים לפני כן לאחר שהקריא שיר עם גוון אסלאמיסטי, והוא לא יכל להיבחר לראשות הממשלה. מה עשו? לקחו את עבדאללה גול סגנו, מינו אותו לראש ממשלה עד מרץ 2003, עת ארדואן נוקה מהקלון. במרץ 2003 התפטר נציג מחוז מסוים בפרלמנט כדי שייערכו בחירות מקומיות באותו מחוז, ארדואן ניצח בהן, נכנס לפרלמנט ומונה לראש ממשלה. גול מונה לשר החוץ התורכי.
כלפי פנים, ארדואן התחיל במדיניות כלכלית של יוזמה חופשית והקטנת האבטלה. המדדים הכלכליים של תורכיה צמחו. תורכיה הפכה למדינה אירופית מודרנית ומשגשגת. כלפי חוץ שידר פייסנות כלפי המערב וישראל, ואף הגדיל לעשות כשמיד לאחר היבחרו שתה יין במטוס בעת צום הרמדאן, על מנת "לבלבל את האויב". נשיא תורכיה באותה עת היה אהמט נג'דת סזר החילוני, שהתעמת שוב ושוב עם ארדואן, ובשנת 2007 החליף אותו שר החוץ עבדאללה גול ממפלגת הצדק והפיתוח. עוד עמדה נכבשה.
בינתיים, שמה המפלגה דגש על הצטרפות לאיחוד האירופי, אך מטרה זו לא הושגה. הכל התנהל כשורה עד שנת 2008, עת נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, ועת פרץ המשבר הכלכלי הגדול בעולם, שתורכיה שרדה אותו בשלום. ארדואן, שביקר בישראל בשנת 2005, ניצל את המומנטום, העליב את שמעון פרס הנשיא דאז בעת ועידת דאבוס על רקע מבצע "עופרת יצוקה", התנגח בישראל וכן התחיל בהזדהות גלויה עם החמאס ועם תנועת האם של החמאס, שהייתה גורם משפיע במפלגת הצדק והפיתוח, "האחים המוסלמים". לצד האחים המוסלמים, תמך בארדואן פתהוללה גולן, איש דת אסלאמיסט מתון שיש לו תנועה חינוכית רחבה מאוד שבסיסה בפילדלפיה שבארצות הברית. מוסדות החינוך המסועפים של התנועה הכשירו שופטים, עורכי דין, שוטרים ורופאים רבים שתפסו עמדות מפתח בתורכיה במשטרה ובמערכת המשפט. את זאת ניצל ארדואן לשפוט ולהכניס לכלא אנשי צבא, חברי פרלמנט רבים וכמובן עיתונאים שהתנגדו לו, באשמה כי תכננו הפיכה נגדו. הוא האשים אותם כי מדובר ביצירת "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה, שנועדה ליצור אליטה ולהעלות את אנשיה לשילטון. בהמשך הפנה את אותה האשמה כלפי גולן ואנשיו, עת הסתכסך עם איש הדת המשפיע.
לצד ארדואן בלט כל העת אהמט דאווטאולו, פרופסור למדעי המדינה, שהיה יועצו למדיניות חוץ והחל משנת 2009 שר החוץ של תורכיה ולאחר מכן מונה לראש הממשלה. בהמשך דרכם של ארדואן ודאווטאולו נפרדו, ודאווטאולו הפך לאחד מראשי האופוזיציה כנגד ארדואן.
דאווטאולו, דובר ערבית ואנגלית רהוטות, ניסח את תיאוריית "העומק האסטרטגי", לפיה יש להחזיר את תורכיה לימי גדולתה מימי האימפריה העותמאנית כבעלת עוצמה דיפלומטית, צבאית וכלכלית איזורית. בימי דאווטאולו כשר החוץ גדל שירות החוץ ומבנה משרד החוץ התורכי למימדי ענק. הוא טען כי תורכיה צריכה ליצור השפעה איזורית גם דרך מדינות לוויין, שיהיו תחת חסות תורכית, בניגוד לאימפריה העותמאנית ששלטה ישירות. את "האביב הערבי" בשנת 2011 ניסה דאווטאולו לנצל להעלאת משטרי "אחים מוסלמים" בכל מדינות ערב, שיפעלו תחת חסות תורכית. גם עבור ישראל הייתה לו תוכנית- להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מפתח למדינה בדומיננטיות אסלאמית, תחת חסות תורכית, ובכך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסופו של דבר נשארה תורכיה חברה עם מעט מדינות מזהירות, כתוצאה ממדיניות זו, דוגמת פקיסטאן, סומליה וקטאר. אך עם זאת, ברק אובמה ניסה לחזק את תורכיה במישור הדיפלומטי והבין לאומי, ולא גינה בלשון חזקה את פרשת המרמרה.
דוגמה למדיניותו של דאווטאולו, שמכונה גם "ניאו עות'מאניזם", שאני רואה בדאווטולו כרעיון רב שנים שאותו האיש החליט פשוט להוציאו לפועל, ניתן בנאום שנתן בשנת 2009, בסרייבו בירת בוסניה, שהייתה עד עשור לפני כן מוכה וחבולה ממלחמת אזרחים אתנית, ובו שיבח את קיומה של האימפריה העותמאנית התורכית, וטען כי כשהעותמאנים שלטו על המזרח התיכון, הבלקן וחלק מהקווקז היה שקט יחסי, לא הייתה לאומיות לכן לא היו מאבקים לאומיים עקובים מדם כמו שהתרחשו לאחר פירוק האימפריה בשנת 1923. רוצה לומר: האימפריה העותמאנית הייתה דגם לאחוות עמים ותרבויות, אימפריה רב דתית ותרבותית שסיפקה שקט
יחסי לנתיניה. היה לה עומק אסטרטגי, כמו שצריך להיות לתורכיה החדשה שרוצה לעצב ארדואן. הבעייה היא שתורכיה של ארדואן ודאווטואולו, למרות הנתונים הכלכליים המרשימים והבנייה המסיבית בכל רחבי תורכיה, הסתכסכה כמעט עם כל המדינות שסביבה….
כעת, מפלגת הצדק והפיתוח רוצה לשנות את החוקה החילונית של הרפובליקה התורכית, שקיימת מאז 1982 בעת ששרר משטר צבאי במדינה. בשנת 2010 ניצח ארדואן במשאל עם למען שינוי מתוחכם של סעיפי החוקה, שיהפוך את המדינה, לבסוף, מחילונית למסורתית, אם להגדיר זאת בלשון עדינה. לא מזמן התקבלו חוקים בתורכיה המגבילים רכישת וצריכת אלכוהול, והיד עוד נטויה….
המקבילה הישראלית-ערבית של הAKP היא מפלגת רע"ם- הרשימה הערבית המאוחדת, ששייכת לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, וחברה בקואליציה.
moon eclipse

הצד האפל של תורכיה בימי מלחמת העולם השנייה והשואה באירופה

מאז ראשית המאה העשרים, עוד לפני הקמתה, תמיד היו לתורכים את האויב התורן: בראשית שנות העשרים האויב התורן היה הארמנים. בשנות השמונים של המאה העשרים האויב התורן היו אירגוני השמאל. בשנות האלפיים האויב היה "המדינה העמוקה"- אותה מאפייה שניהלה מעין "מדינה בתוך מדינה" שהורכבה מאנשי צבא, אנשי מאפייה, דוגמניות ושחקנים ואף אנשי אירגוני טרור ימניים קיצוניים. עכשיו בואו נחזור כמעט 80 שנים אחורה, לשנים 1941-1942.

בשנים אלה, בעת שבאירופה ובאסיה התחוללה מלחמת העולם השנייה, שנים ספורות לאחר מותו של כמאל אתאתורכ ידיד היהודים ומייסד הרפובליקה התורכית המודרנית החילונית, האויב התורן היו קהילות המיעוט במדינה המוסלמית ובראשם- היהודים. יש לציין שבניגוד לאתאתורכ, עמד בראשה של תורכיה הנשיא השני שלה איסמת אינונו, חברו הקרוב וממשיך דרכו של אתאתורכ, שהיהודים לא היו בראש מעייניו, בלשון המעטה.

אנחנו חוזרים בזמן לשיאה של מלחמת העולם השנייה, שנת 1942, עת תורכיה הכריזה נייטרליות, אך הייתה מושא ללטישת עיניים גם של גרמניה הנאצית וגם של ברית המועצות. באותן שנים, כאמור, החלו נטיות פאשיסטיות לבלוט בתורכיה, אפילו במפלגת השילטון היחידה, מפלגת העם הרפובליקני ה"כמאליסטית". תורכיה הייתה בין שני ראשי ממשלה: רפיק סיידאם, הרופא שהמציא תרופה למחלת הטיפוס, ומת בעצמו באותה שנה, 1942, ממחלה, ושוקרו סאראג'ולו, שבא דווקא מתחום הכדורגל- היה יושב הראש של הקבוצה המפורסמת מאיסטנבול פנרבהצ'ה, גם כשהיה ראש ממשלה.

אותם שני ראשי ממשלה מסמלים את הצד האפל של תורכיה: ד"ר סיידאם, ראש הממשלה הרביעי, סירב לעזור ל782 הפליטים היהודיים מרומניה שהיו על האונייה "סטרומה" ששמה פעמיה מקוסטנצה שברומניה לעבר ארץ ישראל, ונתקעה בחופי איסטנבול עם מנוע כבוי בין דצמבר 1941 לפברואר 1942, עת שילח אותה לגורלה והיא טבעה כעשרה מיילים מצפון לאיסטנבול על ידי טורפדו סובייטי, כשרק ניצול יהודי אחד, דוד סטוליאר (שהלך לעולמו השנה) נשאר ממנה, ואילו שוקרו סאראג'ולו החליט על היטל, שנקרא "מס העושר" או "מס רכוש" Verlik Vergisi, שהוטל על כל אזרחיה העשירים של תורכיה כביכול, כשאחוזים מטורפים של מס מוטלים על אוכלוסייתה הלא מוסלמית של תורכיה, ומטרתו האמיתית של חוק המס הנ"ל היא לצמצם את השפעתם של לא מוסלמים על כלכלת תורכיה. הקהילה היהודית בתורכיה נפגעה קשות ממס זה, ועל כך אדבר בהמשך. אך קודם כל אתחיל עם "סטרומה".

ה"סטרומה" הייתה ספינה קטנה, שנועדה במקור לנופש ויכלה לשאת על עצמה מקסימום של 250 איש, וגם זה נחשב הרבה. היא נבנתה בשנת 1867 עם מנוע קיטור, ונועדה להיות ספינת נופש. בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הותקן בספינה בת היותר משבעים שנים מנוע דיזל.
ה"מוסד לעלייה ב'" תיכנן שהסטרומה תשמש אוניית מעפילים, אך בסופו של דבר מי שלקחה את הפיקוד עליה היא התנועה הרוויזיוניסטית הציונית, ובעיקר תנועת בית"ר. תחת משא ומתן עם ממשלת רומניה בראשות המרשל יון אנטונסקו, ששיתף פעולה עם הנאצים, הצליחה תנועת בית"ר לשכנע את ממשלת רומניה לתת למאות יהודים מאותה מדינה לעלות לספינה על מנת להעפיל לארץ ישראל. היו עליה רק שתי סירות הצלה, ולכל אדם משבע מאות ויותר הנוסעים ניתנו רק שישים סנטימטר מרחב לשינה בתאי השינה ובדצמבר 1941 היא יצאה לדרך מנמל קוסטנצה הרומני. כבר על ההתחלה התקלקל המנוע של הספינה, ותמורת חפצים יקרי ערך של הנוסעים עלו טכנאים רומנים ותיקנו את מנוע הדיזל של הספינה. בחמישה עשר בדצמבר 1941 התקלקל שוב מנוע הספינה, והאונייה עגנה, כשהיא תקועה, במימי איסטנבול. אז החל משא ומתן בין ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל, לבין ממשלת תורכיה בראשות רפיק סיידאם. בהתאם למדיניות "הספר הלבן", סירבו הבריטים לתת למעפילים ויזות לארץ ישראל, על מנת להגביל את העלייה כדי שלא יווצר ליהודים רוב על פני הערבים בארץ. הם שיכנעו את ממשלת סיידאם לעכב את ה"סטרומה", והתורכים סירבו לתת לכל מי שהיה על הספינה לעלות על החוף. כך נתקעו המעפילים על הספינה, והמזון הלך ואזל. הם נשארו תקועים בין הפטיש לסדן שבועות ארוכים, כשהבריטים אישרו לתת ויזה רק לכמה נוסעים ולילדים קטנים, על מנת שיוכלו להגיע לארץ ישראל. ממשלת תורכיה, מצידה, המשיכה בעקשנות לסרב לתת לנוסעים גישה אל החוף באיסטנבול. ב-23 בפברואר 1942 פשטו שוטרים תורכיים על הספינה, קשרו אותה וגררו אותה אל מחוץ למימי הבוספורוס, אל הים השחור. יום לאחר מכן, הטביעה צוללת סובייטית, שהתנכלה גם לספינות תורכיות, את הספינה, והתוצאה הייתה: 781 מעפילים ועשרה אנשי צוות שטבעו למוות או מתו מקור, כשרק הקצין הראשון לזר דיקוף והנער היהודי דוד סטוליאר, שטיפסו על דלת תא של הספינה שניתקה וצפה בים, ניצלו. בסופו של דבר, רק סטוליאר קיבל ויזה מהבריטים לארץ ישראל…
עד היום מציינת הקהילה היהודית בתורכיה את יום השנה לטביעת ה"סטרומה", סמוך למקום שבו נתקעה.

נמשיך כמה חודשים קדימה ב-1942, לחודש נובמבר. ראש הממשלה מזה ארבעה חודשים, סאראג'אולו, החליט להטיל מס על תושביה העשירים של תורכיה, על מנת שיהווה היטל מלחמה במקרה של פלישה נאצית או סובייטית. כל זאת על רקע הפאשיזם הגואה בתורכיה, כשממשלת תורכיה אישרה להעביר חומרי גלם ברכבות לעבר השטחים שהוחזקו בידי הנאצים, למרות הנייטראליות. מטרתו האמיתית של המס הזה הוא לפגוע במיעוטים הלא מוסלמיים בתורכיה, ולצמצם את השפעתם על הכלכלה. כיצד? חוק המס, שנקרא "וארליק ורגיסי" בתורכית, והתקבל ב-11 בנובמבר 1942, קבע באופן רשמי כי כל אזרחיה העשירים של תורכיה ישלמו 4.94 אחוזי מס. בפועל הוטלו על הארמנים 232 אחוזי מס, על היהודים 179 אחוזי מס ועל היוונים 156 אחוזי מס, כשהמוסלמים שילמו את כמעט חמשת אחוזי המס הרשמיים בלבד. ועוד משהו- על הלא מוסלמים הוטל לשלם את המס תוך 15 ימים במזומן. התוצאה הייתה שבני המיעוטים גייסו כסף מכל הבא ליד, כולל מכירת רכוש וקבלת הלוואות משכנים מוסלמים, על מנת לשלם את המס. מי שלא שילם את המס כחוק, נשלח למחנות עבודה במזרח תורכיה. החלוקה של משלמי המיסים מעלה ריח של גזענות: הם חולקו לארבע קבוצות: M- קבוצת המוסלמים. G- קבוצת הלא מוסלמים. E- זרים, D- על שם כת הדונמה, השבתאים, לכאלה שהמירו את דתם. בסופו של דבר נאספו 324 מיליון לירות תורכיות בערכים של אז, 21 איש מתו במחנות העבודה, משפחות התפרקו ואחוזי ההתאבדות בקרב בני מיעוטים, ביניהם יהודים, וכן אחוזי ההתאסלמות הרקיעו שחקים. אנשים הפכו ממש לקבצנים במקרה הטוב, ביניהם מהקהילה היהודית. מי שיכל לעזוב את תורכיה- עזב. החוק, שהתקבל בפרלמנט התורכי בנובמבר 1942, החזיק מעמד שנה וחמישה חודשים, עד שבוטל במרץ 1944 כתוצאה מהלחץ של ארצות הברית ובריטניה, שהסתמנו כמנצחות במלחמת העולם השנייה. רבים מהיהודים מתארים את חזרתם של הגברים במשפחה כשברי כלי שדופים ומאובקים ממחנות העבודה.

היהודים לא שכחו את התקופה הנוראה ההיא, ואף אנשי שילטונו של ארדואן ומפלגתו, "מפלגת הצדק והפיתוח", התבטאו כנגד תקופה אפלה זו. עם זאת, גם מצבה של הקהילה היהודית התורכית בימים אלה לא נמצא בימי הזוהר שלו.

כיום יש לתורכיה אויב תורן אחר:

כל כלי התקשורת בתורכיה, כולל אלה החילוניים, יוצאים מאז "ניסיון ההפיכה" הכושל ב2016, ולא לגמרי שלא בצדק, כנגד פתהוללה גולן (Fethullah Gülen), איש הדת האסלאמיסט שעומד בראש האירגון האסלאמיסטי "היזמט" (שירות), שעסק במשך כארבעים שנים בהקמת מוסדות חינוך ברוח "אסלאם מתון" ובהחדרת בוגרי מוסדותיו לצמרת השילטון- למשטרה, למערכת החינוך האקדמית והתיכונית, לעיתונות- על ידי ייסוד והפעלת העיתון "זמאן", שהיה קיים מאז 1986 והיה העיתון הנפוץ במדינה, למערכת המשפט ואפילו במקצת לצבא, שהיה מזוהה יותר מכל עם החילוניות במדינה. אנשי האירגון עשו עבודה קשה, עבור גולן, שגולה בפנסילבניה שבארה"ב משנת 1999, וגם עבור בן בריתו דאז, ארדואן. כל מטרתם הייתה לטהר את האליטה התורכית מהדומיננטיות החילונית שהייתה שורה בה עוד משנות העשרים של המאה העשרים. והם הצליחו בכך רבות, בין היתר על ידי רדיפת ומעצר קציני צבא תורכיים חילוניים, עד שצבירת הכוח שבידיהם התחילה לאיים על ארדואן עצמו. בשנת 2013, שנה לפני שהפך לנשיא המדינה ושידרג עצמו מתפקיד ראש הממשלה, הסתכסך ארדואן עם גולן לאחר שהחלו ביניהם מאבקי כוח על השילטון. מאז ארדואן לא הפסיק לרדוף את אנשי גולן, השתלט על עיתון "זמאן" והחל לסגור לאט מוסדות שבשליטת האירגון. לאחר ההפיכה הצבאית, גולן נתפס כהוגה ההפיכה, והרדיפות נגד אירגונו התגברו פי 100 הביאו למחיקת רוב הנוכחות הגולניסטית בתורכיה. שופטים ושוטרים הודחו, מוסדות חינוך צבאיים ואזרחיים נסגרו וכמובן כל כלי התקשורת שזוהו עם גולן, ביניהם סוכנויות ידיעות, ערוצי טלוויזיה ועיתונים. כיום האויב התורן בתורכיה הוא FETÖ, ראשי התיבות של "אירגון הטרור של פתהוללה". הוא הפך לאויבם האולטימטיבי של רוב התורכים- גם של האסלאמיסטים תומכי ארדואן וגם של החילוניים, שלא מיהרו לתמוך בהפיכה הצבאית בין היתר כי היא נתפסה כמזימה של גולן ולכן גם כעימות פנים אסלאמיסטי שאל לחילונים להתערב בו. עם זאת, מנצל השילטון את ההפיכה גם לנקמה ביסודות החילוניים בצבא ובמערכת החינוך, בצל הלחימה כנגד "פטו" (כאמור, "אירגון הטרור הפתהוללהיסטי").

לפתהוללה אכן היה במציאות חלק בהפיכה, אך כיום מתחוללת בתורכיה ומחוצה לה תעמולה בקנה מידה עצום כנגד האירגון של גולן, במטרה לקעקע אותו מן היסוד. אכן, במאה השנים האחרונות תמיד היה וישנו אויב תורן שרוב רובם של החיצים התורכיים מופנים כלפיו.

.

hamd

בין תורכיה, סודאן ואתיופיה

בחודש יוני 2019, החודש שבו נכתב הפוסט הזה, אירעו כמה אירועים שחשוב לציין אותם: ב23 ביוני 2019 נערכו בחירות חוזרות לראשות עיריית איסטנבול, לאחר שארדואן סירב לקבל את ניצחונו של מועמד האופוזיציה מטעם "מפלגת העם הרפובליקנית" החילונית, המפלגה שייסדה את תורכיה. המועמד החילוני, אכרם אימאמאולו, ניצח בסופו של דבר את מועמד מפלגתו האסלאמיסטית AKP של ארדואן שהוא גם ראש ממשלתה האחרון של תורכיה, בינאלי יילדירים. בסיבוב החוזר ביתרון יותר גדול מאשר היה לו בניצחונו הראשון, שנפסל בלחצו של ארדואן על ידי ועדת הבחירות המרכזית של תורכיה. מהניסיון ההיסטורי, לארדואן יש כמה סיבות לדאוג בקשר לתוצאות הבחירות בכלל ולאימאמאולו ראש העיר החדש בפרט: ראשית, איסטנבול הייתה המאחז החשוב ביותר של ארדואן ב25 השנים האחרונות. בשנת 1994 נבחר ארדואן לראש העירייה האסלאמיסטי הראשון של איסטנבול, ומאז כל השאר היסטוריה, ולגבי איסטנבול- העיר הייתה נתונה בידיו ובידי אנשיו, שהתמנו לראשי העירייה לאחר שהוא עזב את תפקידו לטובת הקמת מפלגתו במישור הארצי והפיכתו לראש ממשלת תורכיה. בחירתו של אימאמאולו יכולה לבשר את ההתחלה של מהפך פוליטי עתידי בתורכיה וחזרתה לשילטון של המפלגה החילונית, מפלגתו של מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שיש הטוענים שלמרות שעברו 80 שנה וכמה חודשים מאז מותו בשנת 1938, הוא ובעיקר מורשתו הם המנצחים העיקריים של הבחירות האלה…. מערכת המשפט התורכית הספיקה לייחס לאימאמאולו עבירה של העלבת עובד ציבור שעליה הוא עתיד להישפט, אך זכור היטב שגם ארדואן עצמו נשפט וישב בשנת 1998 בכלא עת היה ראש עיריית איסטנבול על התבטאות שהייתה אסלאמיסטית מדי, כשישיבתו בכלא סללה באורח אירוני את הדרך לזכייה בבחירות 4 שנים מאוחר יותר ולהפיכתו למנהיג של תורכיה בתור ראש ממשלה ונשיא עד לימינו אנו. אגב, כמו ארדואן, אימאמאולו, שנולד בשנת 1970, הוא יליד איזור צפון מזרח תורכיה, לחוף הים השחור: הוא נולד במחוז טראבזון, ואילו ארדואן בן ה-65 נולד במחוז ריזה (Rize) שלא רחוק משם. גם לאימאמאולו (שמשמעות שם משפחתו היא "בנו של האמאם") מיוחס מוצא לא-תורכי: נטען שהוא מוסלמי ממוצא יווני, וגם לארדואן: נטען שבשנת 2003 ארדואן עצמו אמר שמשפחתו היא מוסלמית-גיאורגית במקור מהמיעוט האדג'ארי, שהיגרה מאיזור באטומי שבגיאורגיה (גרוזיה) למחוז ריזה שבתורכיה. והכי חשוב: שניהם אנשים עקשנים שסימנו לעצמם את כס השילטון בתורכיה, כשבינתיים רק ארדואן הצליח בזה.

ארדואן, כידוע, הוא תומך אדוק של תנועת "האחים המוסלמים", תנועה ששמה לה למטרה לכונן מחדש את הח'ליפות האסלאמית (כלומר: את האימפריות האסלאמיות והשילטון על האומה המוסלמית הסונית), שהוחזקה לאחרונה על ידי העות'מאנים ובוטלה בשנת 1924 על ידי הפרלמנט התורכי החילוני. אנשי תנועה זאת מנסים בחודשים האחרונים להשיג את השילטון דרך שלוחותיהם במדינות שבהן אירע בשנה זאת, 2019, "האביב הערבי השני": אלג'יריה וסודאן. בחודש אפריל 2019 הודח לאחר הפגנות המונים נשיא סודאן, הגנרל עומר אל-בשיר (שלט בסודאן בין השנים 1989-2019), שהיה בעל בריתם לשעבר של ארדואן ושל תנועת "האחים המוסלמים" במדינתו, בפעולה של הצבא הסודאני, שהקים מנגד את "המועצה הצבאית הזמנית" על מנת שתנהיג את סודאן במקום בשיר. אבל זה לא הרגיע את המפגינים, שהמשיכו להפגין אל מול מטה המטכ"ל הסודאני בדרישה לעבור לשילטון אזרחי. אבל הצבא הסודאני חושש, ובצדק: הוא יודע שאם ימסור את השילטון לידיים אזרחיות, מהר מאוד מי שיעלו לשילטון הם חברי התנועות האסלאמיסטיות (שחלקן נתמכות ע"י תורכיה וארדואן), שהיו בעבר בעלי בריתו של הצבא וכיום הם יריביו. אנשי המועצה הצבאית השלטת בסודאן יודעים, ששילטון אסלאמיסטי יצמצם מאוד את כוחו של הצבא ואת כוחם של הגנרלים, בדומה למה שקרה בתורכיה של ארדואן. גם מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות חששו שבסודאן עלול לעלות שילטון שיתמוך בשנואות נפשם, איראן ובתנועת "האחים המוסלמים". לכן החליטו לתמוך במועצה הצבאית ובכך שאת הגנרל בשיר יחליף רק גנרל אחר. ובכן, החודש הזה כנראה שנמצא אותו גנרל: מדובר בגנרל מוחמד חמדאן דגלו, שידוע בכינויו "חמידתי" (כאן בתמונה!) בן ה-45, יליד מזרח חבל דארפור שמוצא משפחתו הערבית שעסקה בסחר בגמלים מצ'אד השכנה, סגן ראש המועצה הצבאית הזמנית השלטת, שהולך וצובר פופולאריות רבה בעצרות עם גדולות שהוא מארגן ברחבי סודאן. אך לחמידתי יש הווה ועבר בעייתי: הוא עומד בראש "כוח התגובה המהירה" של צבא סודאן, מה שבתחילת שנות האלפיים נודע כמיליציות הג'נג'אוויד. המיליציות הללו בהנהגת חמידתי הן שביצעו את הטבח הנורא בדארפור, טבח שערכו מוסלמים ממוצא ערבי (וחמידתי הוא ערבי במוצאו ויליד חבל דארפור בו הערבים מהווים מיעוט) , שמהווים את האליטה השולטת בסודאן, במוסלמים שמוצאם מאפריקה השחורה שמהווים את רוב בני חבל דארפור, שבגינו הואשם נשיא סודאן המודח בשיר בפשעים נגד האנושות ע"י בית הדין הבינלאומי. היות שחמידתי לא הואשם בכלום, לא הייתה בעיה למנות אותו לתפקידו במועצה הצבאית השלטת ולא תהיה לו בעיה להפוך בעתיד הקרוב לנשיא סודאן. את ההפגנות מול המטכ"ל הסודאני, אגב, פיזרו חייליו של חמידתי באלימות רבה מאוד.

עוד סוגיה איזורית נוגעת לאירועים ב22 ביוני בשכנתה של סודאן, אתיופיה: באתיופיה, מדינה נוצרית ששסועה בין מרכיביה השבטיים והאתניים (בעיקר בין האמהרים והטיגרינים), שולט כיום ראש ממשלה מוסלמי בן גילו של חמידתי בערך בשם אבי (כלומר אבו) אחמד. אבי אחמד מנסה מהיום שהתמנה לתפקידו, לפני שנה וחצי, לחולל באתיופיה רפורמות שייקחו הרבה כוח מהאליטה ששולטת באתיופיה מזה שלושים שנה, האליטה הטיגרינית, ויעבירו את אותו כוח אליו ואל ממשלתו. במסגרת השינויים והרפורמות חתם אבו אחמד הסכם שלום עם שליט מדינת אריתריאה שמצפון לאתיופיה על מנת לסיים את הסיכסוך בן 30 השנים ויותר בין שתי המדינות. אבל גורמים כלשהם בתוך הצבא לא אוהבים את מהלכיו של אבי אחמד, לכן ניסו כבר להתנקש בחייו, כשהשיא היה כמה ימים לפני כתיבת פוסט זה: בפעולה משולבת בשני מקומות שונים חוסלו בני בריתו העיקריים של אבו אחמד, שהם הרמטכ"ל האתיופי שחוסל ע"י שומר ראשו והנשיא והתובע הכללי של מדינת המחוז הגדולה אמהרה, כשמאחורי החיסולים וניסיון ההפיכה עמד למעשה גנרל שהשתחרר מהכלא לא מזמן. כל זה בא על רקע פרשת הקמת הסכר האתיופי הגדול על נהר הנילוס, סכר שמרגיז מאוד את מצרים שעלולה להיפגע מכך (אגב ארדואן, ששונא את מצרים ואת הנשיא שלה הגנרל א-סיסי, תומך מאוד בהקמת הסכר ובאתיופיה), והיא מובילה מהלכים על מנת למנוע את בניית הסכר. לפני כשנה אגב, חוסל גם באורח מסתורי המנהל והמהנדס הראשי של אותו סכר.

ואם כבר מדברים על מצרים, לפני כמה ימים מת מי שהיה נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, בעודו יושב בכלוב אסירים בבית המשפט המצרי במהלך המשפט שמתנהל נגדו. מורסי, חולה סוכרת בן 68 שהוחזק בתנאים לא קלים (בעוד הנשיא לשעבר מובארכ, שהודח במהפיכה הגדולה בשנת 2011, שוחרר מזמן מהכלא והוא בן 91 ועודנו חי ובועט) , היה במאסר מזה כמעט שש שנים, מאז הפיכת-הנגד שחולל הצבא המצרי נגד שילטונו. ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" מיהרו להאשים את השילטון של הגנרל א-סיסי ברצח הנשיא המודח.

כל הזכויות שמורות (c) לכותב הפוסט הזה, ניתן לשתף בפייסבוק רק תוך ציון המקור.

sudan-egypt-eritrea-military-buildup

המלחמה הקרה: סודאן נגד אריתריאה, ומי המדינות שעומדות מאחורי סכסוך זה

איזור סודאן ואריתריאה נודע בעברו כאיזור שהיה משופע במלחמות, אבל בראשית 2018 בין סודאן לאריתריאה מתחוללת מלחמה קרה, מלחמה שהיא עמוסה באיומים מילוליים מצד בכירים ובשליחת תגבורות צבאיות לאיזורי הגבול, אך לא מדובר ממש במלחמה "חמה" שמתחוללת בין הצבאות ועמוסה באירועים ביטחוניים. המדינות שאחראיות למערבולת הגיאו-פוליטית באיזור מצרים-סודאן-אתיופיה-אריתריאה הן, למעשה לא סודאן ואריתריאה עצמן. מדובר בעימות איזורי: הציר תורכיה-קטאר, הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי שילב לתוכו את סודאן, שכנתה של מצרים שהיא יריבתה הפוליטית של תורכיה, שנחשבת כיום למדינת-האם של אירגון "האחים המוסלמים". סודאן, כאמור, מסוכסכת עם מצרים, שנמצאת בברית עם אריתריאה, שכנתה של סודאן, ובברית כוללת עם הציר המוסלמי-סוני המתון בהנהגת ערב הסעודית ואבו דאבי שנשלטות בפועל על ידי שני יורשי העצר הנמרצים שלהן, מוחמד בן סלמאן (מב"ס) הסעודי, ומוחמד בן זאייד (מב"ז) נסיך אבו דאבי ויורש העצר של איחוד האמירויות. אז אני מנסה לעשות סדר בבלגאן, לחלק את הסיכסוכים האיזוריים שמשפיעים על מזרח יבשת אפריקה ולחבר ביניהם לצורה הגיונית, שתתאר את התמונה המלאה.

1. סיכסוך מצרים-סודאן: בראשית חודש ינואר 2018 התלקח מחדש הסיכסוך בין מצרים לסודאן על איזור חלאייב על חוף ים סוף המערבי (הים האדום), מחוז שנמצא באיזור קו הרוחב 22 בגבול בין שתי המדינות. עוד בשנת 1899 התלבטו הבריטים, ששלטו למעשה במצרים ובסודאן, כיצד לחלק את האיזור הזה בין מצרים לבין סודאן ועד היום הוא נותר שנוי במחלוקת: למי הוא שייך במציאות? הרשות הרשמית באיזור זה היא של מצרים, אך סודאן רואה בחלאייב כחלק בלתי נפרד משטחה ו"אנשי ממשל" ותומכים של סודאן פועלים בו. זאת לאחר שבשנת 2011 ויתרה על השליטה בדרום סודאן, שהפכה למדינה נוצרית עצמאית. לאחרונה, כאמור, החריף הסכסוך, ומצרים שלחה כוחות צבא לאיזור זה שם נמצא הגבול שלה עם סודאן.
הגורם להחרפת הסכסוך הוא המעגל הרחב יותר והסיכסוך בין שני הצירים המרכזיים בעולם המוסלמי-סוני: ביקורו בסודאן של נשיא תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, יריבה המושבע של מצרים בהנהגת עבד אל-פתאח אל-סיסי והפטרון של תנועת "האחים המוסלמים" שמתנגדת לשילטון במצרים. בביקורו של ארדואן, ששואף להחזרת ההגמוניה התורכית לעולם המוסלמי כמו שהיה בימי העות'מאנים (מדיניות שמכונה "ניאו-עות'מאניזם") , הוסכם על מסירת אי הנמל הסודאנית סואכין שנמצאת על החוף המערבי של ים סוף כלומר במזרח סודאן, לשליטה תורכית. המסירה נעשתה חמש מאות שנים לאחר שנכבשה בידי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון והפכה למאחז עות'מאני. עד היום נשארו באיזור עתיקות מימי העות'מאנים והשילטון בסודאן טען רשמית שמסירת האיזור לתורכיה נועדה לשפץ את העתיקות העות'מאניות במקום. החשש הוא שהאיזור ייהפך למאחז תורכי, וזאת לצנינים בעיני מצרים, יריבתם של תורכיה ובמיוחד של ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" בה הוא תומך.
הערכה נוספת היא שבאיזור סוואכן יקום בסיס צבאי תורכי גדול, שיהיה הבסיס התורכי השני ביבשת אפריקה בנוסף לבסיס התורכי בסומליה, ולשלישי מחוץ לתורכיה עצמה בנוסף לבסיס התורכי בקטאר (אגב, האימפריה העות'מאני, בניגוד לתורכיה החדשה תחת ארדואן, התפשטה ראשית וקודם כל בבלקן האירופי שהפך ליהלום בכתר האימפריה, ורק לאחר מכן התפשטה לכיוון ארץ ישראל, מצרים וצפון יבשת אפריקה- שהיו רק הפריפריה של האימפריה)

2. סכסוך אריתריאה- סודאן: אריתריאה ואתיופיה, שתי מדינות יריבות אחת לשנייה, נמצאות מדרום מזרח לסודאן. באריתריאה, שלה גבול ימי עם תימן (עם האיזור שנשלט על ידי החות'ים, בעלי הברית של איראן), קיים בסיס צבאי בשם סאווא. העניין הוא שהבסיס הזה קרוב מאוד לגבול עם סודאן וכמו כן הוא שייך ומתופעל על ידי איחוד האמירויות הערביות, שנמצאת בברית עם סעודיה וביריבות עם איראן השיעית ועם הציר הסוני הרדיקלי, תורכיה וקטאר (שנמצאת בחרם מאז חודש יוני 2017 על ידי שאר מדינות המפרץ). בתגובה על ביקורו של ארדואן בסודאן, הזרימו המצרים כוחות צבא באישור אריתריאה לאותו בסיס. סודאן נדרכה, החזירה את השגריר שלה בקהיר בראשית ינואר 2018 להתייעצויות והתחילה להשמיע איומים על אריתריאה, שהיא חלשה ממצרים. כמו כן, הזרימה סודאן כוחות צבא רבים לגבול שלה עם אריתריאה. בתגובה, זרמו כוחות צבא אריתריאי לגבול עם סודאן. שוב, מתיחות כן, אבל מלחמה בפועל לא ממש. סודאן לא תמהר להסתבך במלחמות, היות והנשיא שלה, עומר חסן אל-בשיר (ערבי מוסלמי במוצאו) ששולט בה כמעט 30 שנים מאז 1989, מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי באשמת רצח העם שביצע באיזור דארפור בסביבות שנת 2003 והלאה, מה שהפך את אנשי דארפור (מוסלמים לא ערבים במוצאם, שנרדפו ע"י השילטון הסודאני בין היתר בגלל שהם אינם ערבים), ואנשי דארפור בלבד, למבקשי מקלט בהגדרתם לכל דבר ועניין. עוד נדבך חשוב הוא שסודאן היא מדינה מוסלמית, ואילו אריתריאה היא מדינה שנשלטת על ידי איסאייס אפווארקי, נוצרי אורתודוכסי שמשתייך לכנסייה האתיופית בדתו, כלומר שילטון נוצרי, בעוד מחציתה האחרת של אוכלוסיית אריתריאה היא מוסלמית. בגלל זה בין היתר יש סיכסוך ביניהן. לסיכום ביניים, במזרח אפריקה יש מאבק בין שני צירים: ציר תורכיה-קטאר-סודאן, וציר סעודיה-איחוד האמירויות-מצרים-אריתריאה. מאבק, אבל לא מלחמה בפועל. לציר תורכיה-קטאר-סודאן הרדיקלי הצטרפה מדינה אחרת, מפתיעה, שגובלת בסודאן: אתיופיה הנוצרית…

3. סכסוך אתיופיה מול מצרים ואריתריאה: בשנת 2011 החלה אתיופיה בפרויקט הגדול ביותר שלה: בניית סכר "התחייה האתיופית הגדולה" על נהר הנילוס הכחול (התפצלות של נהר הנילוס הגדול- שמקורו במצרים). הסכר, שנועד לייצור חשמל ובכך לייצור הכנסות כספיות גדולות לאתיופיה, הוא הסכר ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר ביבשת אפריקה. בניית הסכר התחילה על רקע וכתוצאה מניצול המהפיכה במצרים בשנת 2011. עקב בניית הסכר, המצרים חששו לגורל כמות המים שתעבור בנהר הנילוס הגדול, עורק המחייה של מדינתם. בניית הסכר יצרה סכסוך קר בין מצרים לאתיופיה ודריכות בין שתי המדינות. שילטון "האחים המוסלמים" בן השנה בהנהגת מוחמד מורסי אף השמיע הצהרות כנגד אתיופיה הנוצרית לפיהן מצרים תפעל להרוס את הסכר. עבד אל-פתאח אל-סיסי, שירש את השילטון ממורסי לאחר ההפיכה שביצע נגדו, ירש גם את הסכסוך עם אתיופיה. מנגד, אריתריאה, שמורכבת משבטים דוברי טיגרינית, ניהלה סכסוך עתיק יומין עם אתיופיה שמורכבת עצמה משבטים דוברי אמהרית, כשעד שנת 1993 רשמית השתייכה אריתריאה לאתיופיה ורק באותה שנה קיבלה עצמאות. אריתריאה גם השמיעה הצהרות כנגד אתיופיה בטענה כי בניית הסכר תיפגע בכלכלה האריתריאית הרעועה ממילא, ותכניס המון כסף לאתיופיה מה שייתן לה יתרון איזורי. בכך נוצרה הברית המצרית-אריתריאית נגד הסכר האתיופי ולא רק נגד סודאן. אתיופיה, למרות היותה מדינה נוצרית עם מיעוט מוסלמי של שלושים אחוזים וסובלת מטרור אסלאמי, החליטה ש"האויב של אויבי הוא ידידי", לכן הצטרפה לסודאן בברית כנגד מצרים ואריתריאה.

בסיכומו של דבר, במזרח אפריקה מתקיימת מלחמה קרה בין הציר של מצרים-סעודיה- איחוד האמירויות שהוא הציר המוסלמי-סוני המתון בתוספת אריתריאה הנוצרית עם המיעוט המוסלמי הגדול מאוד, לבין הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי בהנהגת תורכיה וקטאר, פטרוניות אירגון "האחים המוסלמים" המצרי במקורו, בתוספת מפתיעה- אתיופיה הנוצרית עם מיעוט מוסלמי קטן. עם זאת, מדובר בסיכסוך שהוא מלחמה קרה אך אין סיכוי גדול שיתפתח בקרוב למלחמה "חמה", בין היתר בגלל שהמדינות באפריקה מצרים, סודאן, אריתריאה ואתיופיה לא שואפות למלחמה ביניהן, וכן היותה של מצרים עומדת לפני בחירות לנשיאות וטרודה במשבר כלכלי קשה. כמו כן, גם לתורכיה הפטרונית החדשה של סודאן אין אינטרס להצטרף למלחמה הזאת בגלל שהיא טרודה במלחמה "חמה" במיעוט הכורדי בצפון סוריה שיושב על הגבול שלה באיזור עפרין הסורי.

neo ottomanism2

סופו של הניאו-עות'מאניזם?

את המאמר הזה כתב מוראט י. בעיתון התורכי "הוריית". אני מביא את המאמר מתורגם לעברית.

הסיור באפריקה של נשיא תורכיה, טאיפ ארדואן, שכיסה את סודן, צ'אד ותוניסיה, התקיים מיד לאחר מהלך מוצלח באו"ם, שבו מילא תפקיד חשוב בכך שהניע את ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) נגד הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל.

לפני ההתנגדות של 128 מדינות באסיפה הכללית של האו"ם, הצהרת איסטנבול של אירגון שיתוף הפעולה האסלאמי איחדה יריבים כמו סעודיה ואיראן, איחוד האמירויות הערביות וקטאר, למרות אזהרותיה של ארה"ב.

אבל הרוח שהביאה הצהרת ירושלים של טראמפ לא עצרה את הרטוריקה האנטי-תורכית בקרב הממשלות הערביות.העימות האחרון בשבוע שעבר בין אבו דאבי לאנקרה אודות הגנרל העות'מאני, פהרטין פאשה , שבו טען שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות כי פהרטין גנב בשנת 1916 את אוצרותיה וגם כתבי קודש מוסלמיים מהעיר מדינה שנמצאת כיום בסעודיה, אותו פהרטין שהוא וצבאו הגנו על העיר מדינה וירושלים נגד צבאות בריטיים ונאלצו לעזוב אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ותגובתו של ארדואן שלפיה משפחת השילטון הנוכחית באמירויות התנהגה בפסיביות יתר בעת הפלישה הבריטית, מראה כי הסנטימנט האנטי-תורכי בקרב הערבים עדיין ניצב במקומו. בתגובותיו ב -27 בדצמבר 2017 קרא שר החוץ המצרי לעולם הערבי להתאחד סביב "ציר ריאד-קאהיר" הערבי כנגד, לטענתו, "ציר אנקרה-טהראן". זה היה אחרי הצהרתו של שר החוץ הטורקי מבלוט צ'אבושאולו, שאמר כי הרטוריקה על ציר תורכיה-איראן-קטאר אינה נכונה.

נראה כי פקידי איחוד האמירויות רוצים ליצור את הרושם שהם אינם לבד ופועלים כחוד החנית של ברית סעודית-מצרית (אם יש דבר כזה) נגד מדינות לא ערביות כמו תורכיה ואיראן, שיש להן אוכלוסיות מוסלמיות אך לא ערביות. מבחינה זו, איראן היא אמנם השחקנית האידיאולוגית בגלל הפער העדתי השיעי-סוני, אבל טורקיה היא השחקנית ההיסטורית שאליה מכוונות האמירויות. היתה זו האימפריה התורכית תחת השושלת העות'מאנית ששלטה בחצי האי ערב ובחלק חשוב מצפון אפריקה במשך יותר מ -400 שנה.

בין האידיאולוגים בתוך מפלגת הצדק והפיתוח השלטת בתורכיה היתה ההנחה הנוסטלגית, שהאנשים החיים באדמות העות'מאניות לשעבר עדיין היו חסרים את הימים הטובים של השלטון התורכי, ובמיוחד את תפארת המוסלמים באותם ימים, אם זה נחשב, היות ויש יותר מ -20 מדינות עכשיו שנבנו על חורבות האימפריה העות'מאנית.

ההנחה הזאת הפכה לקו הפוליטי הדומיננטי לאחר פריצת האביב הערבי בסוף 2010, כאשר ממשלת "מפלגת הצדק והפיתוח" בראשותו של ראש הממשלה דאז ארדואן, שהניעה את הרטוריקה החזקה של שר החוץ, אחמט דאוטוגלו, החלה לחשוב על החייאה מחדש של תורכיה הגדולה, הברית הסונית המובילה במזרח התיכון. ראשית, התוהו ובוהו בלוב, אח"כ ההפיכה במצרים ואחר כך מלחמת האזרחים בסוריה, גרמו לכולם לחשוב שהאביב הערבי הוא לא משהו שהאוריינטליסטים במערב, במיוחד בארה"ב, חולמים עליו. גם תורכיה למדה את הלקחים שלה.

לא, זה לא נכון בעליל שהערבים רוצים להיות שוב נשלטים על ידי הטורקים. (ותוספת שלי: באשר לפלסטינים, תמיד הם חיפשו דמות חזקה להערצה בעולם המוסלמי, וציירו אותו כ"מגן" שלהם. בראשית זה היה גמאל עבד אל-נאצר, ולאחר מכן סדאם חוסיין, וכיום ארדואן- וזאת ניתן לראות לפי תמונותיהם שתלויות במזרח ירושלים).

וזה לא רק מוגבל לערבים. גם העמים הבלקנים אינם חסרים את ימי השלטון התורכי, אולי מלבד קבוצות קטנות של מיעוטים מוסלמים שסבלו מדיכוי וטבח ברפובליקות יוגוסלביות לשעבר, ולא משום שהם רוצים להיות בשליטת התורכים, אלא משום שהם מתעבים את התנאים שהם חווים. הדבר נכון במיוחד לגבי מיעוטים מוסלמים ביוון ובבולגריה.

המשחק הזה נגמר. זוהי האמת העירומה של הניאו-עות'מאניסטים בתורכיה, כולל אלה שבמפלגת השילטון.

לכן לפני כמעט מאה שנה, כאשר הרפובליקה הטורקית קמה על אפר האימפריה התורכית לאחר הפלת השושלת העותומאנית בסוף מלחמת העצמאות, אימצו האבות המייסדים מדיניות של אי-התערבות ושכנות טובה עם אזרחיהם לשעבר שהפכו לשכניהם החדשים. לכן הציטוט המפורסם של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית החילוני, "שלום בבית, שלום בעולם", נתפס כסיסמה למדיניותה של תורכיה.

דבריו של ארדואן במהלך הסיור באפריקה על "הגדלת מספר החברים" הם גירסה של המוטו הזה, אף יותר מגירסת הניאו-עות'מאניזם (ותוספת שלי: יש לזכור שהעות'מאנים התפשטו תחילה בבלקן, ואילו ארדואן מחפש להדק את היחסים עם מדינות אפריקה והמזרח התיכון). גם דבריו על שיפור היחסים עם האיחוד האירופי, במיוחד עם גרמניה והולנד, הם מבטיחים. בנוסף, המהלכים של שר החוץ התורכי הם גם מראה של אותו המוטו, כי הוא לא רק מתמקד במדיניות כלפי המזרח התיכון, אלא שואף בנוסף ליחסים טובים עם אירופה. הוא, אחרי ככלות הכל, פוליטיקאי ששירת בעבר כראש הפרלמנט של מועצת אירופה.

rabiya2

הר הבית והעיר מכה- הסכסוכים הפנים-מוסלמיים על מרכזי הדת

שלום לכולם ולכולן,

עקב סערת הרוחות לאחר הצבת המגנומטרים לאחר הפיגוע שהתרחש בהר הבית (שהמוסלמים קוראים לו "אל-חרם אל-שריף"), בחרתי לפרסם פוסט שמנסה להסביר מדוע הסיכסוך על הר הבית הוא בעצם סיכסוך פנים-מוסלמי, וישראל שולבה בו על ידי מדינות האיזור ובמיוחד ע"י הפלסטינים שלא ברצונה.

נכון שישנו סכסוך דתי בן יותר ממאה שנים בין המוסלמים ובין היהודים בעיקר עקב העליות לארץ ישראל, הקמת התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל, סכסוך שהוא אכן יותר דתי מאשר לאומי. אבל העניין המרכזי, במיוחד בימים אלה, הוא שהסכסוך על הר הבית אינו בעיקר בין מדינת ישראל לבין המוסלמים, אלא הוא סכסוך נלווה לבעיה הראשית: סכסוך בין שלושה צירים עיקריים בעולם המוסלמי על השליטה במקומות הקדושים לאסלאם- גם הר הבית, אך כיום מסתבר שהסכסוך הוא גם על העיר הקדושה ביותר למוסלמים, העיר מכה שנמצאת במחוז החיג'אז ששייך כיום לערב הסעודית.
הסיכסוך בהר הבית היה, למעשה, בשאלה מי ישלוט מבחינה דתית בהר הבית? הירדנים, הפלסטינים, הסעודים, שמלכם נחשב כ"מגן שני המקומות הקדושים לאסלאם", או שמא "האחים המוסלמים" שמי שמייצגת אותם כיום היא בעיקר תורכיה בראשות ארדואן, או שמא איראן השיעית, שבכל שנה בשנה, על פי מצוותו של ח'ומייני, מציינת את "יום ירושלים"- וכל זאת למרות שהר הבית הוא המקום השלישי הקדוש לאסלאם, אחרי הערים מכה ומדינה?
טענתם (הלא שקרית בעליל) של הסעודים, לאחר פיתרונו הזמני של משבר הר הבית, לפיה קטאר דורשת להפוך את איזור מכה ומדינה המקודש ביותר לאסלאם לאיזור בינלאומי, יכולה להוכיח את טענתי.

ואלה שלושת הצירים:
1. הציר הראשון: ציר סוני ראשון: סעודיה- איחוד האמירויות-ירדן-מצרים. בראש הציר הזה עומדת ערב הסעודית, ששולטת על איזור חיג'אז, ונחשבת מגינת שני המקומות הקדושים העיקריים לאסלאם- הערים מכה ומדינה שנמצאות בחיג'אז. בציר זה חברות גם מצרים, שלפני 4 שנים בדיוק חוללה הפיכה כנגד שילטון "האחים המוסלמים" ששלט בה במשך כשנה, וירדן, שבראשה עומדת משפחת המלוכה ההאשמית, ששלטה באיזור החיג'אז עד שנת 1924-וסולקו משם על ידי משפחת אל-סעוד, משפחת המלוכה הסעודית כיום, לטובת הממלכה הסעודית של ימינו, שהיא הממלכה השלישית בהיסטוריה של משפחת אל-סעוד. למרות שסעודיה היא ווהאבית, כלומר שייכת לאסכולה הקיצונית, המאוחרת והמחמירה ביותר באסלאם הסוני, נחשב הציר שאותו היא מנהיגה כמתון יחסית. גם אירגון הפת"ח הפלסטיני ומנהיגו אבו מאזן שייך לציר זה, וזאת למרות שלירדנים ולפלסטינים יש רצונות ואינטרסים עצמאיים בתוך אותו ציר, בייחוד לגבי הרצון לשלוט בהר הבית.

2. הציר השני: ציר סוני שני: אירגון "האחים המוסלמים", נסיכות קטאר, הממשל התורכי בהנהגת טאייפ ארדואן: ציר זה נחשב רדיקלי ולא אוהד למערב, למרות ציביונה המערבי יחסית של תורכיה. תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה בשנת 1928 במצרים, בעקבות ביטול הח'ליפות (הנהגת האומה האסלאמית מתוך סמכות דתית) המוסלמית-עות'מאנית ע"י הפרלמנט התורכי ארבע שנים לפני כן. אירגון זה שואף להחזיר את הח'ליפות, ומשתמש בעיקר בתעמולה (דעווה) וגם לעתים בצורה צבאית (אירגון החמאס הפלסטיני, ועוד שבעה אירגוני טרור שהם פועל יוצא של התנועה הזאת). ציר רדיקלי זה מפעיל תנועות רדיקליות, כמו המוראביטון וגם "חזב אל-תחריר" (שממומן על ידי תורכיה, ורדיקלי יותר מה"אחים המוסלמים" עצמם) על מנת לשלוט בהר הבית. קטאר, כאמור, שהיא נסיכות קטנה במפרץ הפרסית ואחת המדינות העשירות בעולם אם לא העשירה ביותר, נחשבת "הבן הסורר" של מדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ומנהלת מדיניות עצמאית תוך כדי מימון תנועת "האחים המוסלמים" והחזקת מנהיגה הרוחני של התנועה, השייח' יוסף אל-קרדאווי, בשטחה. וכמובן, לא שכחנו את תורכיה בנשיאותו של רג'פ טאייפ ארדואן, עם שאיפתה להחזיר את העומק האסטרטגי האיזורי והתרבותי שהיה לה בימי העות'מאנים. אל-קרדאווי אף קרא לארדואן "הח'ליף הבא". בחמישי ביוני 2017 הודיעו מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק כל קשר עם נסיכות קטאר, והן דורשות למגר למעשה את אירגון "האחים המוסלמים", ואת קשריה של קטאר עם איראן. גם אירגון "האחים המוסלמים וגם איראן שואפים לדריסת רגל ואף לשליטה במקומות הקדושים לאסלאם.
הציר הסוני השני מקיים קשרים ויחסי אהבה-שינאה עם הציר השלישי, הציר הרדיקלי השיעי בראשות איראן.
בין השנים 2012-2013 שלט אירגון "האחים המוסלמים" במצרים, עקב המהפיכה שאירעה בה שנה קודם לכן כנגד הנשיא הקודם מובארכ, אבל האירגון הודח מהשילטון על ידי הצבא בהנהגת נשיא מצרים כיום, אל-סיסי. לאחר ההפיכה כנגד "האחים המוסלמים", פעל הצבא המצרי כנגד הפגנה ענקית של אותו אירגון בכיכר "ראביעה (מערבית: הרביעית) אל-עדווייה" בקהיר- עם תוצאה של אלף הרוגים בשורות "האחים" (בערבית קוראים לאירגון זה בקיצור: "אל-איח'וואן). מאז הפך סמל היד עם ארבע האצבעות (כשהאצבע החמישית מקופלת), הראביעה (על שם כיכר ראביעה אל-עדוויה), המופיע כאן בצבע ובצורה שונים מעט, לסמל מאבקה של תנועת "האחים המוסלמים", כשארדואן ומפלגתו AKP, שרובה הוא למעשה כיום שלוחתו התורכית של אירגון זה, משתמשים בו באופן תדיר.

3. הציר השלישי הוא הציר השיעי, בהנהגת איראן. ציר אנטי-מערבי שנהנה מתמיכתן של רוסיה וסין. בציר זה כלולות מדינות "הקשת השיעית": איראן, עיראק (בחלקה, ובייחוד מפלגת השילטון השיעית בעיראק, "אל-דעווה"), סוריה של אסד ולבנון, שאליה ניתן לצרף את צפון תימן, שנמצאת בשילטון השיעים החות'ים. ציר זה שואף ראשית לדומיננטיות בעולם המוסלמי ולשליטה על המקומות הקדושים לאסלאם, ולאחר מכן כינון אמאמות שיעית שתשלוט על העולם כולו. איראן היא התומכת העיקרית של אירגוני הטרור הרדיקליים באיזור שמהווים מכשול לישראל, שהם החיזבאללה הלבנוני והחמאס הפלסטיני. איראן גם תומכת במרד ובשילטון החות'י בתימן. לאיראן יש יריבות על הגמוניה איזורית ועל הגמוניה דתית באסלאם בעיקר עם ערב הסעודית, הסונית-ווהאבית. נכון שבין תורכיה ואיראן יש יחסי אהבה-שינאה ויחסי כבדם וחשדם, בשל יריבות היסטורית של מאות שנים ובשל השתייכות לעדות דתיות שונות, אבל ישנם שיתופי פעולה פה ושם, כאמור, בין הצירים הרדיקליים הסוניים והשיעים.

כיצד התברר שהסכסוך העיקרי על הר הבית הוא פנים-מוסלמי? כאמור, בימים אלה כינס שר החוץ הסעודי, עאדל אל-ג'ובייר, מסיבת עיתונאים, ואמר כי נסיכות קטאר, שנחשבת התומכת העיקרית של תנועת "האחים המוסלמים", ובעלת קשרים עם איראן השיעית, דורשת להפוך את איזור מכה, ובו "האבן השחורה- הכעבה", המקודשת ביותר לאסלאם, לאיזור בינלאומי- ממש כמו שהפלסטינים וגם מדינות האסלאם הקיצוניות דרשו לגבי הר הבית. כלומר, כמו שביקשו לעקור את הריבונות הישראלית מהר הבית, כך קטאר מבקשת לעקור את הריבונות הסעודית מאיזור מכה. מטרתה של קטאר היא לשרת, למעשה, את הציר שהיא ממובילותיו: ציר "האחים המוסלמים", וכן את הציר האיראני, שעימו יש לה קשרים. באמצעות בינאום האיזור, תבוטל הריבונות הסעודית עליו, ו"אחים המוסלמים" ואף לאיראן תהיה דריסת רגל ברשות ובסמכות הדתית על האיזור. דבר דומה מאוד קורה וקרה בהר הבית, שהיה מקום שני בתי המקדש היהודיים וכיום נחשב כמקום השלישי הקדוש ביותר לאסלאם: הכנסת ישראל לסכסוך וההתפרעויות בתואנה של הצבת המגנומטרים, הייתה מביאה לדידם של שני הצירים הרדיקליים, בסופו של דבר, להפיכת איזור הר הבית לבינלאומי ולהוצאת ריבונות ונוכחות ישראל ממנו, מה שהיה מוביל לשליטה למעשה של "האחים המוסלמים" ותורכיה בסופו של דבר על ההר עצמו. כיום, מה שאנחנו מכירים בתור "הווקף המוסלמי", כלומר רשות ההקדשים המוסלמיים בירושלים, הוא למעשה גוף דתי שנמצא תחת סמכותה של ירדן ותחת הסמכות של הרשות הפלסטינית. לצד אותו ווקף ישנם גורמים שמקבלים מימון מהציר הרדיקלי הסוני ושואפים לשליטה דתית בהר הבית, כשאחד מראשי אותם גופים הוא השייח' עכראמה סברי, המופתי הקודם של ירושלים, שכיום הוא בעל קשרים עם אירגון "האחים המוסלמים" ועם ארדואן.
בסופו של דבר, ישראל בחרה להעניק את ההישג של הסרת המגנומטרים והמצלמות לממלכת ירדן, שעימה יש לישראל הסכם שלום, וכן לווקף המוסלמי בירושלים שנמצא תחת חסותה של הממלכה, כי סמכות דתית ירדנית (וכאמור, למשפחת המלוכה בירדן יש היסטוריה של שליטה על מקומות קדושים לאסלאם, וכמובן ובעיקר שליטה בהר הבית עצמו בין השנים 1948-1967), ולא להביא לידי כך שהר הבית יהיה נתון לשליטה דתית של הציר הרדיקלי הסוני בראשות "האחים המוסלמים" קטאר וארדואן, או אף לאיראן השיעית. כמו כן, היה חשוב לישראל לשמור על ביטחון איזור הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהדות, שהוא אתר יהודי מובהק תחת ריבונות ישראלית מובהקת. וזאת, למרות שצעד כזה של הסרת אמצעי הביטחון נחשב כפוגע בכושר ההרתעה של ישראל ועלול להראות על חולשתה, באיזור שבו אסור להיראות ולהיות חלש.

לכן, המאבק העיקרי על הר הבית, בדומה למאבק על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, הוא לא בעיקר מאבק בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, או בין היהודים לבין המוסלמים, אלא מאבק פנים-מוסלמי שישראל כמעט והשתרבבה לתוכו בעל כורחה.

ארדואן ואקשנק

האישה שמעזה לעמוד מול ארדואן

הדרך לשינוי בפוליטיקה התורכית אינה נעוצה בצד השמאלי של המפה, אלא יותר בצד הימני של המפה. פוליטיקאים תורכיים הבינו, שהדרך אולי לשנות את השילטון נעוצה בדעות ימניות ובהתבטאויות בעלות אוריינטציה ימנית.
בתורכיה הבינו שסיכוייה לחזור לשילטון של CHP- מפלגת העם הרפובליקנית שהיא למעשה "מפא"י התורכית", המפלגה שהקימה את המדינה והייתה שייכת למייסדה אתאתורכ, והיא בעלת אוריינטציה שמאלנית-סוציאליסטית, אפסו.
ב25 באוקטובר 2017 הודיעה אחת ממנהיגות מפלגת "התנועה הלאומנית" לשעבר, מראל אקשנר Meral Akşener בת ה-60 על הקמת מפלגה תורכית חדשה, "מפלגת הטוב", או בתורכית iyi Party (איאי פארטי). השם גם מתחרז, וגם רומז ללאומיות התורכית. האותיות iYi מסמלות גם את העמים התורכיים העתיקים ואת האימפריות התורכיות הראשונות, וגם משמעות המילה הזאת בתורכית היא "טוב". מדובר במפלגה שמרנית חדשה, ימנית-לאומית, לא דתית ואנטי-ממסדית.
אקשנר גם הכריזה כי היא מתכוונת להתמודד על נשיאות המדינה מול רג'פ טאייפ ארדואן. היא ומפלגתה, כאמור, באות מהצד הלאומי או אף הלאומני של המפה הפוליטית התורכית, אך לא מהצד האסלאמיסטי שלה, כמו ארדואן. אקשנר נהנית גם מתמיכה שקטה של כמעט כל גווני האופוזיציה החילונית. לא מן הנמנע שאפילו "מפלגת העם הרפובליקנית", מפלגת האופוזיציה השמאלית הראשית בתורכיה ולמעשה המפלגה שייסדה את הרפובליקה התורכית החילונית, ומנהיגה כמאל קיליצ'דאראולו ראש האופוזיציה הרשמי בתורכיה, יתמכו בה אם תרוץ לנשיאות מול הנשיא המכהן רג'פ טאייפ ארדואן ארדואן בסיבוב השני בבחירות במדינה.
אקשנר היא פוליטיקאית מאוד פופולרית בתורכיה, והיא מהווה אתגר רציני להמשך שילטונו של ארדואן והמשך הדומיננטיות של המפלגה הימנית בעלת האוריינטציה האסלאמיסטית שלו, AKP, "מפלגת הצדק והפיתוח", וכן למפלגה שהיא באה ממנה, מפלגת הימין הלאומני MHP ("מפלגת התנועה הלאומית") שכרתה ברית עם ארדואן ומפלגתו ועם מפלגת "האיחוד הגדול" הימנית-לאומנית-אסלאמיסטית שאינה מיוצגת כרגע בפרלמנט.
בהפיכה הצבאית האחרונה בתורכיה, אותה גינתה אקשנר והזכירה בנאום היסוד של מפלגתה, נהרו מיליוני חילונים לרחובות ויחד עם עוד מיליונים של אסלאמיסטים חסמו בגופם את ההפיכה. האמת היא שהחילונים לא עשו זאת מאהבת ארדואן, שהרוויח מההפיכה, אלא יותר מחשש ממלחמת אזרחים, כי ידעו כי התגובה להפיכה תהיה נהירה של מיליוני אסלאמיסטים לרחובות ומחאה שעלולה להוביל למלחמת אזרחים. החשש של התורכים, שהביטו דרומה בחשש לסוריה השכנה המשוסעת, והחשש ממשטר צבאי טראומטי כמו בעברה של המדינה, הוא שמנע את ההפיכה.

בשנת 2018 הודיע הנשיא ארדואן על הקדמת הבחירות לנשיאות ולפרלמנט בתורכיה לתאריך 24 ביוני 2018. לאחר הבחירות, תורכיה אמורה לפי תוצאות משאל העם שכבר נערך בה באפריל 2017 לעבור לשיטת ממשל נשיאותית, במקום שיטת הממשל הפרלמנטרית הקיימת. מפלגתה של אקשנר, iyi, החליטה ליצור ברית פרלמנטרית עם מפלגת האופוזיציה הראשית משמאל, "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, ולברית צורפה באופן מפתיע "מפלגת השמחה" SP, שהיא יורשתה של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית ממנה בא במקור ארדואן, וממנה התפלג בשנת 2001. ה-SP לא נכנסה לפרלמנט בבחירות הקודמות, אך היות והיא מתנגדת התנגדות אישית לארדואן היא החליטה להצטרף לאופוזיציה החילונית. כל מפלגה בברית זאת תתמודד בנפרד לפרלמנט, וכל מפלגה בברית זאת הציגה מועמד משלה לסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, בתקווה כי בסיבוב השני מול ארדואן יעלה המועמד שקיבל הכי הרבה קולות מלבד ארדואן בסיבוב הראשון. עם זאת, הCHP החליטה לבחור מועמד לנשיאות, מוהארם אינג'ה, שהפסיד כבר בבחירות לראשות אותה מפלגה, ולמרות היותו קולני מאוד, כנראה על שבסיבוב השני הם יעבירו את תמיכתם למראל אקשנר, שתהיה המועמדת בסיבוב זה מול ארדואן- כלומר שניהם יתמודדו ראש בראש על הנשיאות.
ואם יקרה הבלתי ייאמן וארדואן לא יקבל רוב מוצק מדי בפרלמנט, אז הברית הזאת אמורה להקים קואליציה עתידית.
סיכוייה של אקשנר להיות המועמדת מול ארדואן בסיבוב השני עולים, בייחוד לאחר שנשיא תורכיה לשעבר, עבדאללה גול, שותפו לשעבר למפלגה וכיום יריבו הלא-מוצהר של ארדואן הודיע שלא יתמודד מולו בבחירות לנשיאות.

אגב, מאז שנת 1950, בכל מערכת בחירות, עלו לשילטון בתורכיה מפלגות שמרניות או אפילו שמרניות-דתיות. המפלגה שייסדה את הרפובליקה התורכית המודרנית, מפלגת העם הרפובליקנית CHP (השם שלה מבוטא כג'ה הא פה, JEHAPE), היא מפלגת שמאל סוציאל דמוקרטית ולא מתאימה למודל המפלגות שעלו לשילטון בשישים ושבע השנים האחרונות במדינה. לכן, מפלגה זו היא כיום מפלגת האופוזיציה הראשית החלשה, ואין לה סיכוי גדול לעלות לשילטון. אם ישנה אופוזיציה עם פוטנציאל שילטוני לעתיד לשילטון השמרני-אסלאמי הנוכחי בתורכיה, היא תהיה רק ימנית-שמרנית. מפלגת הימין השמרנית, הMHP- מפלגת התנועה הלאומית, שדוגלת בפאן-תורכיזם ובתוראניזם (לאומיות תורכית והקמת אימפריה תורכית שתשתרע מאיסטנבול ואדירנה, בחלקים-לא כולל שטחי הרוסים ושטחי המנדרינים הסינים, על כל שטחיהם של העמים התורכיים השונים עד סין), ובלאומיות תורכית, היא כיום ברובה בעלת בריתו של ארדואן. מזה עשרות שנים שולט בה דוולת בהצ'לי, מחליפו בעל האופי הרודני של מייסד המפלגה האגדי, אלפ-ארסלאן תורכש. לאחרונה, כאמור, כרתו בהצ'לי ובנו של תורכש ברית עם ארדואן במאמציו להפוך לנשיא שולט. בנו של תורכש אף הצטרף למפלגה שייסד ארדואן והפך לסגן ראש הממשלה. מול בהצ'לי במפלגתו צצה, כאמור, פוליטיקאית ימנית-שמרנית ותיקה, מראל אקשנר Meral Akşener בת השישים. היא כיהנה לפני עשרים שנה בממשלת הקואליציה מטעם "מפלגת הדרך הנכונה", מפלגת הימין השמרנית, כשרת הפנים של תורכיה (שבין היתר הייתה אחראית על הלחימה במחתרת הפועלים הכורדית PKK). מפלגות אסלאמיסטיות לא זרות לה, כי מי שהיה ראש הממשלה שבה שירתה אקשנר הוא נג'מטין ארבקאן, ראש "מפלגת הצדק" וראש ממשלתה האסלאמיסט הראשון של תורכיה. מפלגתה הייתה חברה בקואליציה של ארבקאן. לאחר מכן עברה למפלגתו של בהצ'לי. היא כיהנה כחברת פרלמנט מטעם הMHP (מפלגת התנועה הלאומית) בין השנים 2007-2015 וכסגנית יו"ר הפרלמנט, עד לפרישתה מהמפלגה.

גילוי נאות: אני לא מומחה לתורכיה המודרנית, אלא יותר להיסטוריה של העמים התורכיים ושל העות'מאניים. בהיסטוריה התורכית זיהיתי נשים חזקות, שהפכו לשליטות בפועל וגם חלקן באופן רשמי, כמו למשל הורם סולטאן, אשת סולטאן סולימאן האגדית. ישנם מומחים שונים לתורכיה המודרנית, ביניהם כאלה שנולדו במדינה ומכירים אותה ממש טוב. אבל אי אפשר שלא להתעלם מההמשכיות. יכול להיות שצומחת כאן "סולטאנית" חדשה?
נשים שולטות אינן זרות לתורכיה ובמיוחד למפלגתה המקורית של אקשנר. לפני עשרים וחמש שנים הייתה אישה שעשתה היסטוריה בתורכיה: טאנסו צ'ילר, ראש מפלגת "הדרך הנכונה" ובת טיפוחיו של הנשיא האגדי, סולימאן דמירל. כיום היא בת 70, אך בגיל 45 היא נבחרה לראש(ת) ממשלת תורכיה, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד. לאחר שנתיים, בשנת 1996, עשתה היסטוריה כשהפכה לשותפה הראשית בקואליציה שהקים נג'מטין ארבקאן, שהפך לראש ממשלת תורכיה האסלמיסט הראשון, יחד עם מפלגתה.

מראל אקשנר מושווית כל הזמן לאסנה (ASENAׂ), הזאבה המיתולוגית מהמיתולוגיה התורכית, מתנגדת למדיניות נאו-עות'מאנית אך תומכת במדיניות פאן-תורכית (יצירת קשרים עם כל המדינות התורכיות האחרות, ויצירת השפעה של תורכיה על המדינות של העמים התורכיים בעולם), תומכת מובהקת בשיטה הפרלמנטרית בתורכיה ומתנגדת למשטר נשיאותי, ויוצאת נגד התערבות תורכיה במדינות ערב כולל בסוריה. היא ממלאת אולמות בעצרות שלה, והיא הקול הבולט מאחורי הקריאה להתנגד למשאל העם, ולהצביע "לא", ובכך לא לאפשר רשמית את הרחבת סמכויות ארדואן. אבל, בניגוד לראשי אופוזיציה אחרים, היא מתנגדת אדוקה ללאומיות הכורדית ולטרור של "מפלגת הפועלים הכורדית"- וזה מה שמקנה לה את התמיכה בקרב התורכים.
כרגע, השמאל בתורכיה, שגם מתנגד לארדואן, מאשים אותה כי היא תומכת באירגון הלאומני הקיצוני "הזאבים האפורים", בעל האוריינטציה האנטישמית. אבל ימים יגידו אם השמאל לא ימצא גם בה משענת להתמודדות שלו עם ארדואן. את כנס היסוד של מפלגתה ערכה במרכז תרבות שמזוהה עם השמאל במדינה.

אקשנר הואשמה חדשות לבקרים בשיתוף פעולה עם איש הדת האסלאמיסט, פתהוללה גולן, שמואשם כי עמד מאחורי ההפיכה כנגד ארדואן, אך טענה כי חברי מפלגתו של ארדואן הם משת"פים לשעבר של גולן וחלקם נשארו תומכים בו. עצרות שלה פוצצו על ידי ביריונים שנשלחו לכאורה בידי מפלגת השילטון. היא יותר דומיננטית מיו"ר האופוזיציה, מנהיג "מפלגת העם הרפובליקנית", כמאל קיליצ'דאראולו השמאלני, ויותר תקיפה כלפי בהצ'לי וארדואן בהתבטאויות שלה.
טוענים כי יש לה פוטנציאל שילטוני לעתיד, היות והיא ימנית ושמרנית, והאלטרנטיבה למפלגה שייסד ארדואן היא רק מפלגה ימנית-שמרנית. עמדותיה כלפי ישראל לא ידועות (למרות שהיא לא ידועה כעויינת לישראל), אגב, בעוד ישראל וארדואן "התפייסו" זה לא מכבר.

עוד מצעירותה היא ייעדה עצמה לפוליטיקה: כילידת העיר איזמיט, היא למדה היסטוריה באוניברסיטת איסטנבול היסטוריה, והשלימה דוקטורט בהיסטוריה ובמדעי החברה באוניברסיטת מרמרה. תוך כדי, היא התמידה בפעילות פוליטית במפלגות הימין השונות בתורכיה, בייחוד מפלגתם של סולימאן דמירל וטאנסו צ'ילר, "הדרך הנכונה". בשנת 1995 היא נכנסה לראשונה לפרלמנט התורכי כנציגה באחד ממחוזות איסטנבול, ולאחר שנה כבר הפכה לשרת הפנים. בשנת 2001 הצטרפה למפלגה הלאומנית MHP ונבחרה לפרלמנט בשנת 2007, כשהיא הפכה מיד לסגנית יו"ר הפרלמנט וכיהנה בתפקיד מספר שנים.
כיום אקשנר היא דה פקטו ראש האופוזיציה בתורכיה, למרות שאינה חברת פרלמנט היות והיא פרשה ב-2015 ממפלגת הMHP, המפלגה הלאומנית שכרתה ברית עם ארדואן ומפלגתו עקב חילוקי דעות עם דוולת בהצ'לי מנהיג מפלגתה הקודמת ועם ארדואן עצמו, ומתכוונת להמשיך את ההתנגדות לארדואן, ולא משנה מה תהיינה תוצאות הבחירות,

ארדואן ואקשנק

טאייפ ארדואן- הכל כלול (חלק 2)- משאל העם

שלום לכולם ולכולן, חג פסח שמח.

אני החלטתי לפרסם את אותו פוסט בכמה חלקים. בחלק השני אכתוב לגבי משאל העם. בחלק הרביעי אכתוב לגבי האופוזיציונרית הראשית לארדואן, חברת המפלגה הלאומנית התורכית MHP (מפלגת העם הלאומית) הימנית-שמרנית אך הלא אסלאמיסטית, מראל אקשנר, Meral Akşener בת השישים- כאן בתמונה לצד ארדואן, שהייתה לפני 20 שנים שרת הפנים של תורכיה במסגרת חברותה דאז במפלגת הימין "הדרך האמיתית", שבין היתר מראשיה היה הנשיא וראש הממשלה האגדי, סולימאן דמירל- והייתה בשנות התשעים שותפה בכירה ואף שולטת בממשלות תורכיה השונות והלא יציבות באותה תקופה. ממתנגדת לראש המפלגה הלאומנית הנוכחי, דוולת בהצ'לי, שכרת ברית עם ארדואן, הפכה אקשנר למתנגדת הראשית לארדואן עצמו, ולמובילת מחנה ה"לא" במשאל העם.
בחלק החמישי אכתוב לגבי תוצאות משאל העם.

משאל העם בתורכיה היום, 16 באפריל 2017, נועד לאשר כמה תיקונים בחוקה החילונית של תורכיה, שהתקבלה בשנת 1982, פחות משנתיים לאחר ההפיכה הצבאית הפומבית המוצלחת האחרונה במדינה.
הסעיפים החדשים שיוכנסו לחוקה ויתקנו אותה, נועדו לתת כוח לנשיא תורכיה המכהן ולהפוך אותו לבעל סמכויות הדומה לנשיא ארצות הברית.
הבולט מכולם הוא ביטול תפקיד ראש הממשלה, ואיחודו עם תפקיד הנשיא. דבר זה קיים בארצות הברית, אבל מעורר צרימה היסטורית מהעבר האפל של אירופה והעולם. אבל אני רוצה דווקא להרגיע. ארדואן הוא לא היטלר. הוא לא ח'ומייני. הוא לא דאע"ש ולא אל-קאעידה. ארדואן רוצה לשלוט כמו מנהיגיהן הסמכותניים של הרפובליקות התורכיות-מוסלמיות של דרום ברית המועצות לשעבר, לדוגמה קזחסטן ותורכמניסטאן. ההבדל הגדול בין שליטי המדינות הללו לארדואן זה שהם מחזיקים בשילטון בין היתר בגלל מלחמתם באסלאמיזם הקיצוני. ארדואן עצמו הוא אסלאמיסט, ומאמין בדרך שדומה לדרכה של תנועת "האחים המוסלמים".

סעיפי השינוי בחוקה המרכזיים הם:
1. ביטול משרת ראש הממשלה והפיכת הנשיא לראש הרשות המבצעת, כלומר תפקיד הנשיא הופך מייצוגי ברובו לנשיא שילטוני, והמדינה עוברת למשטר נשיאותי.
מצב זה הוא חסר תקדים מבחינה היסטורית בתורכיה: גם בימי הסולטאנים כיהנו וזירים גדולים, שהיו ראשי ממשלה. מדובר פה בביטול תפקיד היסטורי. במקום ראש ממשלה ימונו לנשיא כמה סגנים, והוא יהיה ראש הממשלה בנוסף.
2. מתן סמכות לנשיא המדינה למנות שרים ובעלי תפקידי מפתח בכירים אחרים,ולפטרם. סמכות הפרלמנט באנקרה לפקח על השרים תבוטל.
3. מתן רשות לנשיא להיות מזוהה רשמית עם מפלגה פוליטית, ולא ניטראלי כפי שקובעת החוקה הנוכחית. זה יאפשר לו שליטה ישירה וחוקית על הנעשה במפלגת השלטון.
4. הגדלת מספר חברי הפרלמנט התורכי ל 600 לעומת 550 כיום והגיל המינימלי שלהם יורד ל 18. עם זאת, הפרלמנט יכול להדיח את הנשיא.
5. ביטול בתי הדין הצבאיים, שבעבר שפטו את המתנגדים למורשת החילונית של הרפובליקה התורכית.
6. הנשיא יכול למנות 4 מתוך 13 שופטים לבית המשפט העליון והחשוב במדינה.
7. הנשיא יכול לכהן שתי תקופות בנות 5 שנים, החל מ 2019, מה שייתן לארדואן אפשרות להישאר נשיא עד 2029.

שלא יהיה לכם כל ספק. ארדואן נודע עוד מימי היבחרו כראש עיריית איסטנבול כאדם שמסמן מטרות ומשיג אותן, בצורה כזאת או אחרת. משאל העם הזה הוא רק מתן אישור רשמי מרוב העם למצב הנוכחי, שבו נשיא המדינה הוא ייצוגי לפי החוקה ובאופן רשמי, אך דה פקטו שולט במדינה. לא משנה מה תהיה תוצאת המשאל, ארדואן ימצא דרכים אחרות להמשיך להיות נשיא שולט בפועל, או שאפילו ימשיך במצב הנוכחי גם אם יפסיד.
הסיבות שעומדות בפני הקהל התורכי להצביע בעד ארדואן, ואני לא מדבר רק על אסלאמיסטים, הן מגוונות: עוד מהיותו ראש עיריית איסטנבול הוא דגל במדיניות של פיתוח- הקמת כבישים ואיזורי תעשייה, מתן אשראי למשק העירוני ולאחר מכן משק המדינה, וככלכלן הוא ידע שהסוד הוא הפיתוח הכלכלי. למרות שבשנתיים האחרונות מצבה הכלכלי של תורכיה אינו טוב, בכל זאת המדינה לא הגיעה לקריסה כלכלית למרות כל המשברים האיזוריים והעולמיים. חשוב לי לציין גם שארדואן עודד תיעוש ויוזמה חופשית. מפלגתו נחשבת קפיטליסטית.
הסיבה השנייה היא העבר: לפני 2002, עת עלה ארדואן לשילטון, שרר במשך יותר מעשר שנים מצב של חוסר יציבות פוליטי במדינה. ממשלות התחלפו חדשות לבקרים. המצב הכלכלי הידרדר. תורכיה הפכה למדינה שתלויה בחסדי אחרים. ארדואן סיפק ב15 השנים האחרונות יציבות לתורכיה, ממש כמו הסולטאנים העות'מאניים הגדולים בעבר. הוא הנהיג מדיניות קשוחה של תורכיה כלפי חוץ.
ומעל הכל- ארדואן מייצג עדיין את האנטי-ממסדיות, בדומה לטראמפ, למרות שהוא הממסד עצמו כבר יותר מעשר שנים. הכוונה לאנטי הממסד התורכי החילוני-צבאי הישן והאליטות החילוניות הישנות ששלטו במדינה, שלא תמיד דאגו לשכבות החלשות ולמעמד הבינוני-נמוך במדינה. היום תורכיה מוצגת כמעצמה חזקה יחסית בעולם, מה שלא הייתה לפני ארדואן.

החסרונות של ארדואן, מצד שני, רבים וידועים: בשם הדמוקרטיה הוא הנהיג משטר שאינו דמוקרטיה ליברלית. בתורכיה חופש העיתונות כיום מצומצם מאוד, והחופש להיות אופוזיציה לשילטון מאוד מאוד מצומצם. מתנגדים רבים של ארדואן, גם אסלאמיסטים וגם חילונים, ועיתונאים רבים, נמצאים בכלא, בייחוד לאחר ניסיון ההפיכה האחרון. ארדואן הנהיג מדיניות של "חזרה לדת" בתחומי החינוך, התרבות ואף מדיניות החוץ. הוא אמר בפירוש שהוא שואף לגדל דורות אדוקים יותר בדתם. ארדואן ידע לשתף פעולה בהתחלה עם האליטות הישנות, עוד מימיו כראש עיריית איסטנבול (כיהן בתפקיד משנת 1994 עד 2002), אך בהדרגה החליף את חבריהן באליטות חדשות, אסלאמיסטיות-שמרניות יותר.

בנוסף, בעזרת חברו וראש ממשלתו לשעבר, שנודע יותר כשר החוץ של המדינה מאז 2009 וכיום לא מכהן באף תפקיד, פרופ' אהמט דאווטאולו, הנהיג ארדואן מדיניות של חזרה אסטרטגית של תורכיה לגדולתה האיזורית והתרבותית מימי העות'מאנים, וגם מדיניות של אפס בעיות עם השכנים. התוצאה הייתה שכמעט אין מדינה באירופה או במזרח התיכון או אפילו בעולם שתורכיה לא הסתכסכה איתה, בצורה כזאת או אחרת. אולי חוץ מקטאר, הפטרונית של תנועת "האחים המוסלמים".
ארדואן הנהיג עד לפני שנתיים מדיניות של שיחות פיוס עם הכורדים, אבל כבר הספיק גם איתם להסתכסך.

ועוד משהו:
כשאני סוקר וחוקר את ההיסטוריה של העמים התורכיים (תחום עיסוקי המקורי, יחד עם ההיסטוריה של העות'מאנים), הגעתי למסקנה מעניינת: המבנה של השבטים התורכיים שונה מהמבנה של השבטים הערביים. אצל השבטים הערביים, בייחוד במדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ראש השבט, או הנסיכים של השבטים הערביים, הם רודנים, אך ראשונים בין שווים. ואילו אצל השבטים התורכיים ראש השבט הוא שליט אחד, חזק ואין בלתו, הוא הראשון היחיד. לכן, העמים התורכיים לרוב היו זקוקים לשליטים חזקים, יחידניים וסמכותניים. כך זה ברפובליקות התורכיות המוסלמיות שמדרום לרוסיה- בקזחסטאן, תורכמניסטאן, אזרבייג'אן, קירגיזסטאן ועוד. כך גם בתורכיה עצמה, כפי שהיה עם מוסטפא כמאל אתאתורכ החילוני, וכך היום גם עם ארדואן הדתי. אולי בגלל זה יש לו סיכוי לא רע לנצח במשאל העם, גם מרצונו החופשי של רוב עמו.

ומה על ישראל לעשות בנדון? כלום. לשמור על נייטרליות. זו בחירה של התורכים עצמם ואין לישראלים ולא צריך להיות להם שום חלק בכך. רק להשקיף מהצד ולא יותר מזה.

הפוסט הקודם, ארדואן- הכל כלול, חלק ראשון, בקישור הבא. אם אתם לוחצים על הקישור והוא לא מפנה אתכם למאמר, סמנו את הקישור, והעתיקו אותו לשורת המשימות למעלה בדפדפן, איפה שכותבים את כתובת האתרים.

http://histerio.co.il/?p=1511