Tag Archives: הסולטאן סולימאן

ראזיה סולטאן ועוד- סיפורן של הסולטאניות השליטות

אימרה ידועה היא כי הנשים הן ששולטות בגברים. לאורך ההיסטוריה היו נשות ואפילו אמהות מנהיגים שהיו ידועות כאומרות את המילה האחרונה באימפריה/ממלכה/מדינה. בעולם המוסלמי, לאחר מותו של הסולטאן סולימאן המפואר במאה ה-16 החלה תקופת "סולטאנות הנשים" שבה שליטות האימפריה העות'מאנית בפועל היו אמהות הסולטאנים או נשותיהם, אבל הן מעולם לא נחשבו לסולטאניות או לשליטות רשמיות. אבל במאה ה-13 היו ידועות בעולם המוסלמי שתי סולטאניות ששלטו באימפריות שלהן גם באופן רשמי וגם כשליטות בפועל. דבר זה נדיר מאוד ויוצא דופן כשמדובר באימפריות מוסלמיות. מדוע קראתי למאמר זה בכותרת זו? הנשים האלה לא היו כמובן השליטות הרשמיות היחידות בהיסטוריה, אלא הסולטאניות, כלומר שליטות של מונרכיה מוסלמית, היחידות בהיסטוריה.
אגב, אחרי שתיהן, רק בנאזיר בהוטו מפקיסטאן וטאנסו צ'ילר מתורכיה הגיעו בשנות התשעים של המאה העשרים למעמד הנשים היחידות המפורסמות שהנהיגו מדינות מוסלמיות.
מי הן היו?
הסולטאנית הראשונה הייתה ראזיה סולטאן, ששלטה בסולטאנות המוסלמית של דלהי שבהודו היום בין השנים 1236-1240. היא חייתה 35 שנים ועלתה לשילטון בגיל 31. הסולטאנות המוסלמית של דלהי הייתה סולטאנות ממלוכית, לכן ראזיה הייתה ממוצא תורכי, כמו הממלוכים עצמם.
שיטת הורשת השילטון אצל הממלוכים לא הייתה תמיד מאב לבן. בדרך כלל השליטים הממלוכים (ממלוכ=עבד בערבית) היו עבדים, שעלו לשילטון לאחר שהדיחו את אדוניהם, ואז הם או בניהם הודחו על ידי עבדיהם שלהם וחוזר חלילה. ראזיה סולטאן הייתה בתו של שמס אל-דין אילטוטמיש, שהיה במקור עבדו של הסולטאן הראשון של דלהי, קוטוב אל-דין אייבאכ. במקרה של אייבאכ ואביה של ראזיה, הסולטאן פשוט התיידד עם עבדו והעריך אותו מאוד כבן אדם. עד כדי כך שנתן לעבדו את בתו, קוטוב בגום, כאישה. ראזיה הייתה בתם של שמס אל-דין וקוטוב, והיא גדלה בתנאים מועדפים ועם כפית של זהב בפה, בייחוד לאחר שאביה, העבד לשעבר, הפך לסולטאן. מי שהיה אמור להחליף את אביה בתפקיד היה אחיה, אבל הוא מת לפתע. שמס אל-דין הרגיש ששאר בניו לא ראויים לכתרו, לכן הוא מינה את בתו ליורשת העצר, לאחר שהייתה בקרבתו ולמדה את ניהול ענייני המדינה. כשהוא יצא למסע מלחמה, היא תפקדה מצוין כשליטה בפועל והפכה למועמדת הראשית לכתר. אבל בשנת 1236, לאחר שמת אביה, מונה בכל זאת אחיה האחר, רוחאדין, לסולטאן דלהי. אבל מאבקי הכוח נמשכו, מה שבסוף גרם לרצח של הוואלידה סולטאן, אמו של הסולטאן המכהן ואלמנת הסולטאן הקודם, ולרצח הסולטאן רוחאדין עצמו. בסופו של דבר הפכה ראזיה לסולטאנית הרשמית והשולטת של דלהי, ובכך עשתה היסטוריה: השליטה המוסלמית הרשמית הראשונה בהיסטוריה.

באשר לחייה הרומנטיים של ראזיה, היא ניהלה רומאנים עם כמה גברים שהיו מהאריסטוקרטיה התורכית הבכירה בדלהי, ומסכת האהבות שלה יכלה למלא לפחות שתי טלנובלות. עם זאת, חיי האהבה שלה ומערכת יחסיה המורכבת עם אלטוניה מושל בתינדה הם שהביאו לאובדנה, למרות שתוארה כשליטה מצוינת, ששופטת בצדק, מחזיקה את כוחה הצבאי של האימפריה ביעילות ודוגמא ומופת לשאר הסולטאנים.

בסופו של דבר, האליטות התורכיות בדלהי (כן, תורכים שלטו בדלהי שבהודו) לא היו מרוצים מהעובדה שאישה היא ששולטת עליהם, והחלו לזמום מזימות כנגד ראזיה. מושל בתינדה, מליכ איח'תיארודין אלטוניה, שהיה המאהב של ראזיה ובעבר היותר רחוק חבר ילדות שלה, הוסת כנגדה והחל במרד. יחד עם עבד בכיר בשם יאקוט, ששאף לשילטון, הם הצליחו להדיח אותה והיא נכלאה. מי שהחליף אותה לבסוף כסולטאן היה אחיה מואיזודין בהראם. אלטוניה התרגז והתחבר שוב עם ראזיה (היא בכל זאת אהבה אותו), ושניהם פתחו במרד כנגד מואיזודין. המרד נכשל והסולטאן החדש ניצח והוציא את שניהם להורג. דמותה של ראזיה וסיפורה הטראגי הפכו ללהיט של סרט וסידרה מפורסמים בבוליווד (הוליווד ההודית).
אגב, סיפורה של ראזיה מאוד מזכיר לי את סיפורה של ראש(ת) ממשלת פקיסטאן לשעבר, בנאזיר בהוטו, בתו של שליט פקיסטאן לשעבר זולפיקאר עלי בהוטו ואישתו של נשיא פקיסטאן הקודם אצף עלי זרדארי, שנרצחה בשנת 2007 בגיל 54.

הסולטאנית השנייה, והיותר נודעת, בהיסטוריה הייתה הסולטאנית של מצרים מטעם השושלת האיובית (Ayubbi), אותה שושלת של צלאח א-דין, הלוחם והשליט המוסלמי הנודע, ושמה היה שג'ר א-דור (Shajjar-a-Durr). יש כאלה הקוראים לה שג'רת א-דור, או אום ח'ליל, ומשמעות שמה בערבית הוא "עץ הפנינים".
היא הייתה אלמנתו של הסולטאן האיובי של מצרים, צאלח איוב, וחותמות ומטבעות תחת שמה שהוכיחו את הסולטאנות שלה היו בנמצא.
היא שלטה בשנת 1250 והייתה הסולטאנית האחרונה של מצרים מטעם השושלת האיובית, לפני שהשילטון עבר לשושלות הממלוכים.

שג'ר, שדמותה נראית כאן בתמונה, אישה יפהפייה ואינטליגנטית, הפכה לשפחתו של הנסיך צאלח איוב בשנת 1238 בדומה להורם סולטאן (רוקסלאנה), אישתו המפורסמת של הסולטאן העות'מאני. יש אומרים כי המוצא שלה היה ארמני, אך רשמית נודע שמוצאה היה תורכי. בשנת 1240 הפך צאלח איוב לסולטאן, והיא הביאה לעולם את בנם המשותף, ח'ליל, מה שנתן לה את הכינוי "אום ח'ליל". בשנת 1249 החל מסע הצלב השביעי בהיסטוריה, הפעם בהנהגת המלך הצרפתי לואי התשיעי, שכוון כנגד קהיר בירת מצרים. הצלבנים נחתו בדמיאט שבמצרים, כשצאלח איוב, שהיה חולה מאוד עוד ממסעו הקודם בסוריה, ניסה לנהל את הקרב, אך לשווא. צאלח מת, אך לא השאיר יורש מפורש אחריו. שג'ר א-דור דאגה להסתיר את מותו של צאלח, שהיה עלול להעלות את המוטיבציה של הצלבנים בקרב. הצלבנים בסוף שמעו על מותו של צאלח, והחלו לצעוד לעבר קהיר. שג'ר א-דור יצאה בראש צבא של ממלוכים (עבדי הסולטאן) לאל-מנסורה, שם התחולל קרב קשה שלבסוף הובסו בו הצלבנים, כשמלך צרפת לואי התשיעי נופל בשבי המצרי. בפברואר 1250 הורכז טוראן-שאה, בנו של צאלח, כמחליפו, לאחר הבסת הצלבנים.

אבל חילוקי דעות קשים התגלו בין הממלוכים ושג'ר א-דור, אמו החורגת של טוראן-שאה, לבין הסולטאן החדש. שג'ר נמלטה לירושלים, וטוראן-שאה החל להדיח את כל העבדים המקורבים לאביו, ודרש משג'ר להחזיר לו את כל התכשיטים והמתנות שקיבלה מאביו. במאי 1250 נרצח טוראן-שאה בידי הממלוכים, ושג' א-דור הוכרזה כסולטאנית ומלכת המוסלמים, והחלה לגלות סממני שילטון מובהקים, כששמה נזכר בדרשות יום השישי במסגדים (סמל לגיטימציה ברור לשילטון) כאמו של "אמיר המאמינים", הסולטאן הבא ח'ליל, והוטבעו מטבעות בשמה. דבר זה הוא חסר תקדים בעולם המוסלמי.

עז א-דין אייבאג הממלוכ מונה למפקד הצבא, והשושלת האיובית הביולוגית חדלה בעצם לשלוט. שאר העולם המוסלמי לא אהב, בלשון המעטה, את העובדה שבראשות האימפריה המוסלמית העיקרית עומדת אישה: נציגי השושלת האיובית בסוריה סירבו להכיר במלכותה של שג'ר, והגדיל לעשות הח'ליף המוסלמי, המנהיג הסמלי ואפשר להגיד גם הסמכות הדתית העליונה של האומה המוסלמית, משושלת עבאס, הח'ליף אל-מוסתעאצם שישב בבגדד, החליט שלפי ההלכה פסולה שג'ר א-דור למלוך, כי לא ייתכן שאישה תמלוך על העולם המוסלמי, וציווה עליה להתחתן עם עז א-דין אייבאג. לאחר ארבעה חודשי שילטון, ויתרה שג'ר על הסולטאנות לטובת בעלה, שהפך למעשה לסולטאן הממלוכי הראשון של מצרים, ובכך בא שילטון האיובים אל קצו. הוא אף הכריז על עצמו כנציג הח'ליף בקהיר וקיבל לגיטימציה דתית לשילטונו. בכך החלה שושלת הממלוכים למלוך במצרים ובאימפריה המוסלמית בכללותה בהמשך במשך 266 שנים עד בוא העות'מאנים למצרים.

אבל הסיפור לא נגמר, וכאן ממש מתפתחת עלילת טלנובלה מעניינת: אייבאג חשש לאורך כל הדרך משג'ר א-דור, בשל כוחה הרב, ונשא לאישה מישהי אחרת כשהוא מתכנן לזרוק את שג'ר מהארמון. והיא דאגה שהוא יירצח בשנת 1257 לאחר 7 שנות שילטון כסולטאן, ואישתו החדשה סולקה מהארמון. חלק מהממלוכים החליטו להתייצב לצד שג'ר ולמנות את בנה ח'ליל לסולטאן, כשהיא תשלוט דה פקטו, אך החלק המכריע של הממלוכים סירב, והחל למרוד. בסופו של דבר מונה בנו בן ה-15 של אייבאג שאינו בנה של שג'ר, אל מנסור עלי, לסולטאן החדש. שג'ר ואנשיה נתפסו והיא הושמה במעצר במגדל האדום שבארמון הסולטאנות הממלוכי. הסולטאן החדש ואנשיו החליטו להוציא אותה להורג, והיא הופשטה והוכתה למוות באמצעות נעלי עץ. בסופו של דבר גופתה הושלכה חצי ערומה (כשהחזה שלה עטוף בבד) מראש המגדל למטה. יחד איתה הוצאו במקום אחר להורג כל העבדים הממלוכים שהיו מעורבים ברצח אייבאג.

דמותה של שג'ר א-דור, אום ח'ליל, הפכה לאגדה עד היום במצרים, והרבה סרטים וסדרות מצריים עסקו בדמותה.

האימפריה העות'מאנית – ציר הזמן המלא

(מקור: סיפרו של ג'ייסון גודווין באנגלית על האימפריה העות'מאנית)

שנת 1280: עות'מאן בן ארטורול, מייסד השושלת העות'מאנית, נולד.

שנת 1349: העות'מאנים דוהרים לעבר יבשת אירופה ומתחילים לכבוש שטחים ממנה.

שנים 1346-1353: "המגיפה השחורה" באירופה ובאימפריה העות'מאנית

שנת 1361: העות'מאנים כובשים את אדריאנופול, כיום אדירנה, והופכים אותה לבירתם.

שנת 1402: הסולטאן ביאזיד הראשון נלקח בשבי על ידי תימור-לנג המונגולי באנקרה. מכאן נוצר ואקום שילטוני שמוביל למאבקי כוח על השילטון במשך 11 שנים.

שנת 1448: קרב קוסובו השני, העות'מאנים מקבעים את שילטונם בהרי הבלקן.

שנת 1453: הסולטאן מהמט הכובש כובש את קוסטנטינופול (איסטנבול, שנוסדה בשנת 330 לספירה בשם ביזנטיון), בירת אימפרית רומא המזרחית (הביזנטית). העיר הופכת לבירה העות'מאנית.

שנים 1454-1481: יוון, טרבזונד וחצי האי קרים נופלים בידי העות'מאנים. מתחילה למעשה "המאה המפוארת" בתולדות האימפריה.

שנת 1517: הסולטאן סלים הקשוח כובש את סוריה ואת מצרים.

שנת 1521: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את בלגראד.

שנת 1523: הסולטאן סולימאן המפואר כובש את רודוס.

שנת 1526: קרב מוהאק והבסת ההונגרים המורדים.

שנת 1529: המצור הכושל הראשון על וינה.

שנת 1566: מות הסולטאן סולימאן, קוסטנטינופול-איסטנבול היא העיר הגדולה באירופה עם חצי מיליון תושבים.

שנים 1566-1637: "סולטאנות הנשים": ה"ואלידה סולטאן" (אימו או סבתו או אחותו של הסולטאן שולטות בפועל באימפריה העות'מאנית).

שנת 1571: קרב לפאנטו, התבוסה הגדולה של הצי העות'מאני.

שנת 1606: הברית עם אוסטריה שהופכת את הקיסר האוסטרי לשווה במעמדו לסולטאן העות'מאני.

שנת 1609: מתחילות העבודות לבניית המסגד הכחול באיסטנבול.

שנת 1622: היניצ'רים (חיל הרגלים המובחר) מדיחים את הסולטאן עות'מאן השני.

שנים 1623-1640: הסולטאן מוראד הרביעי מחזיר את הסדר והחוק לאימפריה.

השנים 1645-1669: המצור על בירת כרתים שבידי הוונציאנים.

שנת 1683: תבוסת העות'מאנים במצור השני על וינה.

שנת 1699: שלום קרלוביץ- העות'מאנים מאבדים את איזור הפלופונס, הונגריה, פודוליה ואזוב לידי אויביהם הנוצרים.

השנים 1720-1730: הדיפלומטיה העות'מאנית פועלת, שגרירים עות'מאניים ראשונים נשלחים לבירות המערב. "תקופת הצבעונים".

שנת 1730: מרד בפאטרונה נגד מיסוי והשפעות המערב, הסולטאן אהמט השלישי מודח ותקופת הצבעונים מסתיימת.

שנת 1739: שלום בלגראד מחזיר את העיר לידי העות'מאנים. הרוסים נאלצים לחתום על חוזה נפרד.

שנת 1769: עוד פעם מלחמה בין העות'מאנים לרוסים.

שנת 1774: שלום קוצ'וק קאיינארג'י התבוסתני בין העות'מאנים לרוסים.

שנת 1779: הרוסים מספחים את חצי האי קרים.

השנים 1799-1815: תקופת נפוליאון, פלישת האימפריה הצרפתית למצרים.

שנת 1815: קונגרס וינה.

שנת 1826: תחילת תהליכי הרפורמה וההתמערבות של הסולטאן מחמוד השני, הצבא העות'מאני הופך למודרני והסולטאן מחמוד השני טובח ביניצ'רים. (באותה מאה במקביל נטבחו במקביל החיילות המובחרים של מצרים- הממלוכים ואף הסמוראים המובחרים ביפן בשל תהליכי התמערבות ומודרניזציה שעברו צבאות המזרח הקרוב והרחוק).

שנת 1828: העות'מאנים מצווים לחבוש תרבוש (פז), יחד עם רפורמות בתחום המשפטי, הצבאי והמינהלי שמטרתן לקרב את העות'מאנים למודל המערבי.

שנת 1830: עצמאותה של יוון (בשטח מצומצם ממה שהוא היום).

שנת 1839: הצו הנאצל העות'מאני (חט-י שריף)- רפורמות ליברליות בנוסח מערבי באימפריה. כל נתיני האימפריה בלי הבדל דת וגזע מוכרזים שווים.

השנים 1853-1856: מלחמת קרים בין האימפריה העות'מאנית יחד עם אנגליה וצרפת כנגד רוסיה.

שנת 1875: האימפריה העות'מאנית מכריזה על פשיטת רגל. מרידות בבלקנים.

שנת 1878: הסכם ברלין, שאליו העות'מאנים לא מוזמנים- בולגריה מקבלת אוטונומיה חלקית.

שנת 1895: הטבח הגדול הראשון בארמנים, מקדוניה שהיא הפרובינציה העות'מאנית האחרונה בבלקנים, קורסת תחת מלחמת אזרחים.

שנת 1908: מהפיכת "התורכים הצעירים" באימפריה העות'מאנית, האימפריה הופכת למונארכיה חוקתית, ניצחון "הוועד לאיחוד ולקידמה" שהופך לשליט בפועל של האימפריה, בולגריה מכריזה עצמאות וכרתים מתאחד עם יוון העצמאית.

שנת 1909: ניסיון הפיכת נגד אסלאמית נכשל באימפריה, הסולטאן עבד אל חמיד השני מודח והאימפריה הופכת למונרכיה חוקתית עד 1923. הסולטאנים החדשים מעתה ואילך דמויות ייצוגיות בלבד.

שנת 1912: סרביה, יוון ובולגריה תוקפות ביחד את האימפריה העות'מאנית- מלחמת הבלקן הראשונה.

שנת 1913: מדינות הבלקן המנצחות נלחמות האחת בשנייה במלחמת הבלקן השנייה, העות'מאנים כובשים מחדש את אדריאנופול-אדירנה.

השנים 1914- 1918: האימפריה העות'מאנית נגררת למלחמת העולם הראשונה ומתייצבת לצד גרמניה, דבר שמוביל לתבוסה. הנהגת "הוועד לאיחוד ולקידמה" כושלת ומתפזרת. מלחמת אזרחים בהמשך שהופכת למלחמת העצמאות התורכית בעיקר מול יוון. מהאימפריה הגדולה נשאר רק השילטון בתת יבשת אנטוליה וגם הוא מעורער.

השנים 1918-1921: מוסטפא כמאל אתאתורכ נלחם להקמת מדינה תורכית בשטח תת יבשת אנטוליה-ומנצח.

שנת 1922: הדחתו של הסולטאן העות'מאני האחרון לקראת הקמת רפובליקה תורכית עצמאית.

29 באוקטובר 1923: האימפריה העות'מאנית מבוטלת רשמית, תורכיה מוכרזת כרפובליקה עצמאית וחילונית.

 

מימאר סינאן- האדריכל של הסולטאנים העות'מאנים

 

מימאר (מועמר) סינאן הוא האדריכל האגדי של האימפריה העות'מאני בימי הזוהר שלה, המאה ה-16. הוא הפך לסמל עולמי של אדריכלות מושקעת ויצירתיות, בייחוד באיזור המזרח התיכון והבלקאן.
בדומה לגאודי של ברצלונה, מאות המבנים שתיכנן האומן הדגול הזה, כ250 במספר כשרובם הכמעט מוחלט מבנים ציבוריים, שינו את הנוף של העיר איסטנבול לתמיד. עם זאת, יצירת המופת הגדולה ביותר של סינאן נבנתה בעיר אדירנה, הלא היא אדריאנופול- מסגד סלימייה, שנבנה בין השנים 1569 ל1575, והוקדש לסולטאן סלים השני, בנם של הורם וסולימאן. יצירת המופת השנייה במעלה שתיכנן סינאן היא מסגד סולימאנייה, שנבנה לכבוד הסולטאן סולימאן המפואר, בין 1550 ל1558- שנבנה עוד בחיי סולימאן על מנת להנציחו- שהוא המסגד הגדול ביותר באיסטנבול. זאת, למרות שלדעתי המסגד הכחול שנבנה לכבוד הסולטאן אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן, הוא הוא המפואר ביותר בעיר.

סינאן, שהיה נוצרי ממוצא יווני, אלבני או ארמני, גויס, ליניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה העות'מאנית בשיטת הדוושירמה (גיוס נערים נוצרים, איסלומם וחינוכם על מנת שישרתו את האליטה העות'מאנית ואת הצבא העות'מאני). עוד מילדותו והפך לארכיטקט צבאי. עם השנים השתבחה איכות תכנוניו, ורק לקראת זיקנתו, שהייתה גם זיקנתו של סולימאן עצמו ותקופתו של סלים השני, הוא הגיע ממש לדרגת מאסטר ארכיטקט. מומחים רבים טוענים שלולא היה נוצרי במקור ולא היה עובר את תהליך הגיוס למערכת העות'מאנית ואיסלום, לא היה כל כך מוכשר. המבנים שתיכנן ובנה היו דווקא בהשראה נוצרית-אירופית והפאר שלהם היה דומה לפארן של הכנסיות, שצורתן נועדה במקור להראות את גדולתו של האל ואפסותו של האדם מולו, והרי התקופה לא הייתה כל כך רחוקה מימי הביניים, בהם המבנים המפוארים, המרשימים והרשמיים ביותר באירופה הנוצרית היו הכנסיות. כמו כן, גם אומנות אירופית עתיקה, שחידשה ימיה בדיוק באותם ימים שנקראו תקופת הרנסאנס, השפיעה על סינאן. חשוב לציין, כי רוב עבודות הבנייה של סינאן נעשו בשטח האירופי של האימפריה העותמאנית.

באשר למספר המבנים שתיכנן סינאן יש מחלוקת. המספר הרשמי הוא 250, אך יש כאלה שמעלים את הסכום ב-100, היות וגם היו לסינאן תלמידים שפעלו בהשראתו (כמו למשל מתכנן המסגד הכחול). בסך הכל תיכנן סינאן 92 מסגדים גדולים, 52 מסגדים קטנים, 55 בתי ספר דתיים- מדרסות, 7 בתי ספר לקוראי קוראן (שהוא מקצוע בפני עצמו), 20 מואוזוליאומים, שהם קברים מפוארים של אנשים מפורסמים, דוגמת שאהזאדה מהמט בן סולימאן מיודענו, שלא זכה להגיע לסולטאנות, וקברם של סולימאן והורם. הוא תיכנן בנוסף 17 בתי תמחוי- עימארתים, שישה אקוודוקטים (מעבירי מים, שהיו מקובלים יותר בתקופת האימפריה הרומית), עשרה גשרים, ביניהם גשר מהמט פאשה סוקולוביץ' המפורסם בבוסניה, שלושה בתי חולים, עשרים מלונות דרכים (קרוואן-סאראי בתורכית), 36 ארמונות וטירות, שמונה מבנים מקושתים ו48 מרחצאות. בתפקידו כארכיטקט הרשמי של האימפריה שימש כחמישים שנים.

עבודותיו של סינאן ואומנותו הייחודית שימשה השראה לכל עולם הארכיטקטורה, במיוחד בממלכות מוסלמיות. גם הטאג' מאהאל שבאגרא ההודית, שנבנה על ידי שאה ג'אהאן המוסלמי, תוכנן ונבנה בהשראתו. הייחוד שבעבודותיו של סינאן היה הפאר, המרחב הפנימי המאוחד והגדול מאוד והדקדוק הגיאומטרי והצורני של הבנייה. סינאן היה ידוע בפרפקציוניזם שלו, ולא סבל טעויות או תקלות. לכן דאג גם לפקח מקרוב ולהדריך את העובדים, עד אחרון פועלי הבניין, באשר לצורת הבנייה של המבנים, מה גם שסינאן דאג שהמבנים והציורים שבתוכם ייעשו מחומרים שיחזיקו שנים רבות מאוד.

על שם מימאר סינאן קיימת אוניברסיטה לאומנויות יפות- בדגש על ארכיטקטורה באיסטנבול. יש גם על שמו רחוב בקרבת מסגד סולימאנייה. לכן, עד היום כשאומרים ארכיטקטורה, אומרים מימאר סינאן.
סינאן חי עד גיל 98 (1489-1588) כנראה, דבר נדיר מאוד באותן שנים, מת באופן טבעי ונטמן במואוזוליאום שהוא עצמו תיכנן.

 

בית התמחוי והווקף (הקדש) של הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים.

(מתוך ויקיפדיה- מתוקן ומורחב):
האסקי סולטן עימארט היה בית תמחוי עות'מאני שהוקם בירושלים כדי להאכיל את העניים בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר. העימארט היה חלק ממתחם ווקף (הקדש מוסלמי) מאסיבי שנבנה בשנת 1552 על ידי האסקי הורם סולטאן, אשתו האהובה על הסולטאן סולימאן הראשון. נאמר כי מטבח מרק זה האכיל לפחות 500 איש פעמיים ביום.
מתחם הוואקף של האסקי סולטאן הוקם בשיא התקופה העות'מאנית. בנוסף לבית התמחוי לעניים, המתחם מורכב ממסגד, הוספיס (אכסנייה לעולי רגל במקרה הזה) בן 55 חדרים ופונדק (ח'אן) למטיילים. בהסכמת בעלה, האסקי הורם סולטאן השתמשה בהכנסות מנכסים שונים לבנייתם ​​ותחזוקתם. נכסים אלה כללו אדמות בארץ ישראל ובלוב של היום כמו גם חנויות, בתי מרחץ ציבוריים, מפעלי סבון וטחנות קמח. כאשר הוטל מס על כפרים, אחוז הכנסותיהם ששולמו בעבר במיסים הופנה לוואקף. הכפרים לדוגמא שהמיסים מהכנסותיהם שימשו לווקף הם בית דג'אן (בית דגן) יאזור (אזור) ולוד.
עימארט האסקי סולטאן לא רק מילא את הדרישה הדתית באסלאם לתת צדקה, אלא חיזק את הסדר החברתי וסייע לאימפריה העות'מאנית להקרין דימוי פוליטי של כוח ונדיבות- מה גם שהורם סולטאן, הנוצרייה במקור, רצתה להדגיש את היותה מוסלמית בעת שנישאה לסולטאן סולימאן.
הורם סולטאן בנה בית תמחוי בירושלים מכיוון שהייתה עיר קדושה, יחד עם חברון, מכה ומדינה. היא רצתה להבטיח שלכל אחת מהערים הקדושות יהיה מוסד שיאכיל את הרעבים.
השלכות חברתיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר, שעשתה עבודת מחקר שלמה על הווקף של הורם סולטאן)
כמו ייעודים אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית, העימארט של האסקי הורם סולטאן היה כלי לשמירה על הסדר החברתי. המנהלים, העובדים והנהנים מאימרט ייצגו את ההיררכיה החברתית של הקהילה. המנהלים היו לעתים קרובות בני משפחות האצילים המקומיות, ובכוחם לגייס חברים, קרובי משפחה ועבדים חופשיים כעובדי העימארט. המצב החברתי קבע את סדר וכמות חלוקת המזון. במהלך הארוחה העובדים היו הראשונים שקיבלו מצקת מרק ושתי כיכרות לחם, ואחריהם האורחים שקיבלו מצקת אחת ולחם אחד, ואז העניים שקיבלו את כמות המזון הקטנה ביותר. הייתה היררכיה גם בקרב העניים: העניים המלומדים אכלו קודם, אחריהם הגברים, ולבסוף הנשים והילדים. אם האוכל נגמר, הנשים והילדים נותרו חסרי אוכל. כתוצאה מכך, הצילום לא רק חשף את ההיררכיה החברתית של ירושלים, אלא היה שיטה יעילה לשמור על אנשים בתור.
השלכות פוליטיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר)
היו מניעים פוליטיים חזקים להקמת בית תמחוי בירושלים. זה היה "מרכיב אינטגראלי בפרויקט העות'מאני של התיישבות, קולוניזציה, לגיטימציה ופיתוח עירוני." בירושלים. על ידי מתן תפקיד המנהל למשפחות החשובות ביותר בירושלים, השתמש הסולטאן בהשפעות ובקשרים הנרחבים של האצילים כדי לחזק את שלטונם באוכלוסייה המקומית. אף על פי כן, לתלות באצילים כדי למקסם את השליטה הפוליטית הייתה השפעה מזיקה על שמירת העימארט.
שְׁחִיתוּת
העימארט, לפי פרופ' סינגר, היה יותר מאשר "סתם עוד מוסד סעד מסכן, אלא גם קרן מיוחדת ששימשה להענקת הטבות לאנשים אהובים מסוימים. בנוסף, הזכויות להיות מוטב בעימארט היו ניתנות להעברה, מה שהוסיף עוד יותר את בעיית הנהנתנים המופרזים. בסופו של דבר תמך המקום אפילו במשפחות העשירות בירושלים. יתר על כן, הנהנים החזקים הללו השתמשו במעמדם לניצול המשאבים הכספיים והחומריים של המוסד. למשל, מסמך משפטי בשנת 1782 ציין כי מפקד צבא שכיר חרב זכאי ל 48 כיכרות לחם מדי יום. במאה ה -18 השחיתות הייתה כה רחבה עד שהעימארט כבר לא היה משתלם מבחינה כלכלית. ניסיונות להפחית את חלוקת המזון והנהנים נתקלו בהתנגדות עזה. בכל שארית שלטונה נאבקה האימפריה העות'מאנית "למצוא את האיזון העדין בין הצורך לקצץ ולהגביל את מספר הנהנים מהווקף, לבין הרצון לאסוף את הרווח הפוליטי המרבי על ידי מתן הטבות למספר הגדול ביותר האפשרי של אנשים. למרות בעיות אלו, העימארט של האסקי הורם סולטאן המשיך לתפקד, אם כי לא תמיד לטובת המוטבים המיועדים," העניים והעלובים, החלשים והנזקקים.
בתמונה: אנשים עומדים בתור כיום בבית התמחוי ע"ש האסקי הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים כדי לקבל אוכל. המקום מוחזק כיום על ידי הווקף המוסלמי של ירושלים.

איברהים פאשה נתפס עם המכנסיים למטה (הסידרה "הסולטאן", אזהרת ספוילר)

אני רוצה לסכם את שני הפרקים האחרונים של הסידרה, שכולם בצל הגילוי של הרומן של איברהים פאשה הווזיר הגדול והמשרתת ניגאר כלפה.
בראשית הפרק הכפול, אישה דוברת פרסית חסרת הכרה מובלת לאונייה שבפיקוד האזיר ראיס, הלא הוא ברברוסה אדום הזקן איש ולוחם הים האגדי, עליו אכתוב בהמשך. האישה הזאת עתידה להיות מיועדת לסולטאן. האוניה, שעליה עוד נשים שנחטפו על ידי ברברוסה, שמה את פניה לארמון הסולטאן, ארמון טופקאפי שבאיסטנבול.

בינתיים, בהרמון, הורם תופסת שליטה ומעוררת את זעם אחות הסולטאן ואת זעם מאהידווראן, אם בנו בכורו.
עם זאת, גולת הכותרת היא הפאדיחה של איברהים פאשה. הסולטאן מחליט לתת בידי אשת איברהים, הלא היא אחותו חדיג'ה, להחליט מה יעלה בגורלם. היא אומרת לו שהיא רוצה להתגרש מאיבראהים, שכידוע מכהן גם כווזיר הגדול וכמפקד הצבא, אך הסולטאן אומר לה לחשוב פעמיים לפני מעשה. בינתיים, איבראהים חייב לכסות על הפאדיחה. לכן, הוא מתכונן לקרב מול הפרסים הספווים השיעים שבהנהגת שאה טאהמאספ. הוא זומם, ליתר דיוק מפנטז, למחוק את הספווים (כמובן שהוא לא יצליח בתוכניתו) ולמנות את עצמו לח'אן-שליט מטעם- של המדינה הפרסית החדשה שתהיה כפופה לעותמאנים. איך זה קשור לאישה שנתפסה? עוד נגלה. היא מלאת מזימות.
ברברוסה שמגיע לארמון מביא לסולטאן נדוניה- את השליטה על אלג'יר, שיכולה לקדם את הפיכת הים התיכון לאגם, ליתר דיוק לחצי אגם עותמאני. בנוסף, הוא מביא לסולטאן עוד שלושים פילגשים חדשות, שנחטפו על ידו. האישה דוברת הפרסית נשארת מחוץ לרשימת הנכנסות להרמון בינתיים.

בינתיים, בארמון עצמו, חדיג'ה אחות הסולטאן ואשת אבראהים זוממת לנקום בהורם, שחשפה את הבגידה. היא רוצה לסדר לאחיה פילגש דומיננטית חדשה שתשפיע עליו. נכון לעכשיו בלבד, היא לא מצליחה. הורם חוסמת נערה שהכינו לסולטאן וגזברית ההרמון גולפם מוחה על כך ורצה להתלונן לסולטאן עצמו כנגד הורם.

אבראהים ניצב מול כמה אויבים: ראשית, איסכנדר צ'לבי עוזרו וגיזבר האימפריה, שיוצא איתו לקרב כנגד הפרסים. הכוח שלהם נתקל במארב. שנית, הורם עצמה שחשפה את הבגידה שלו. שלישית, אישתו הנבגדת, חדיג'ה אחות הסולטאן. גם הסולטאן עצמו הוא אויב פוטנציאלי.
למה לסולטאן היה מותר להחזיק הרבה פילגשים ולאיבראהים לא? פשוט מאוד. איבראהים היה במלכודת כפולה: מצד אחד הוא עבדו ומשרתו של הסולטאן, לא אדם חופשי, מצד שני חברו הטוב, גיסו, הווזיר הגדול שלו וגם מפקד הצבא. לכן, הוא בעלה של אחות הסולטאן, אך בד בבד הוא גם משרת שלה כי הוא עבד של המשפחה העותמאנית. הסיבוך הזה הוא זה שגורם לו לבגידה, מה גם שאשתו הזכירה לו שהוא משרת את משפחתה.

העות'מאנים פרק 8: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ב' (ספוילר)

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio
התמונה נלקחה מתוך הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" והיא שייכת לסידרת הטלוויזיה בשם זה

המצור העות'מאני הכושל על וינה גרם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה, והן ניסו להתגייס שוב על מנת להדוף את העות'מאנים. מנגד, הסולטאן סולימאן המפואר סבר כי זה לא הזמן להסתבכויות צבאיות נוספות מול ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה. רצונו היה להתעסק בעניינים פנימיים ובעיקר לקדם את הפרויקט הכי חשוב שלו: קביעת קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק" (קאנוני סוליימאן, או סולימאן קאנוני). כמו כן, סולימאן שם לו למטרה להפסיק את הדיכוי האיראני-שיעי של אנשי הדת ויושביה הסוניים של מסופוטמיה, עיראק של היום, שבעבר הייתה מקום מושבה של הח'ליפות (ח'ילאפה, כלומר מרכז האסלאם הסוני) העבאסית ובמאה השש עשרה הפכה למרכז של דיכוי שהפעילו האיראנים הספווים השיעים כנגד חכמי הדת הסוניים והאוכלוסייה. למרות זאת, האיום של המנהיג ההבסבורגי-אוסטרי פרדיננד על יאנוש זאפוליה, שהיה שליט הונגריה ובן חסותם של העות'מאנים, נמשך. לכן, העות'מאנים פתחו במסע צבאי שלישי כנגד האוסטרים ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה עצמה. המסע הסתיים בלא תוצאות ממשיות מצד סולימאן, אך האימפריה האוסטרית-גרמנית ההבסבורגית (שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה") נתקלה בבעיות פנימיות: התנועה הפרוטסטנטית בהנהגת מרטין לותר צמחה באותן שנים כנגד הנצרות הקתולית השלטת, מה שגרם לחוסר שקט פנימי ולתסיסה. המצב אילץ את הקיסר האוסטרי קרל החמישי לחתום ביוני 1533 על הסכם שלום עם העות'מאנים. לפי הסכם זה, המלך פרדיננד שהיה כפוף לקיסר הכיר בסולטאן העות'מאני כאב וכריבון בהונגריה, קיבל את הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני כמקביל לו בדרגה והסכים לשלם מנחה שנתית לסולטאן. ללא כיבוש וללא סיפוח קיבל סולימאן את פרדיננד כוואסאל (בן חסות), ובתמורה זכה להקפאת המצב בחזית ללא דרישות נוספות.

באוקטובר 1533 הצבא העות'מאני פנה מזרחה למסע צבאי כנגד האימפריה האיראנית הספווית על מנת לשחרר את מסופוטמיה משליטה שיעית. הווזיר הגדול אבראהים פאשה, חברו הטוב של סולימאן, עמד בראש הכוח העות'מאני שחדר דרך כורדיסטאן לצפון עיראק ומשם לבגדאד וכבש אותה ולאחר חמש שנים את בצרה. בזאת הוחזרה אדמת הח'ליפות הישנה לשילטון סוני והמימסד הדתי הסוני במה שהיום עיראק שוקם. כעת סולימאן הוכר סופית כשליט של עולם האסלאם כולו. לא רק שיטת גביית המיסים והמינהל העות'מאני חזרה, אלא מפקדי הצבא העות'מאני קיבלו באיזור מעין אחוזות, תימארים, שאת מיסיהן העלו לסולטאן וסיפקו לו בשעת מלחמה פרשים (סיפאהים) שהיו תחת חסותם. לסולטאן הייתה הזדמנות לשעוט לתוך איראן ואזרבייג'אן אך הוא ויתר עליה היות ופחד מתנאי החורף והעדיף להתעסק רק במה שהיום היא עיראק ולהציל אותה מציפורני השיעים. על הדרך כבשו אבראהים פאשה וכוחותיו גם את איזור ארזורום ו-ואן, איזורים ששייכים כיום לתורכיה והיו תחת חסות נסיכויות מקומיות ובהשפעה איראנית. באותו זמן החזית בים התיכון התחילה להתעורר אל מול ההבסבורגים, שהשלום איתם היה מוגבל לאיזור אוסטריה והונגריה בלבד.

היזיר ראיס, ובשמו השני וכינויו המפורסם ח'יר אל-דין ברברוסה, היה מנהיג של פיראטים מוסלמיים שישב באיזור תוניס. הוא התמודד יחד עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית בתוניסיה ובאלג'יריה של ימינו עם דומיננטיות ספרדית בין היתר באמצעות מעשי פשיטה ושוד על ספינות נוצריות, בייחוד ספרדיות, ששוטטו באיזור. ברברוסה, או אדום-הזקן כתירגומו של מונח זה, חיפש כל הזמן עזרה עות'מאנית שתחזק את הצי הפיראטי שלו. בשנת 1516 כבשו העות'מאנים את אלג'יריה,וברברוסה הפך הלכה למעשה לאחראי על האיזור. באותה שנה בנה בקסבה של אלג'יר את מסגד כתשאווה, מסגד שעם הכיבוש הצרפתי הפך לקתדרלה אך לאחר קבלת עצמאות אלג'יריה ב-1962 הפך שוב למסגד, ובאפריל 2018 הסתיים שיפוצו על ידי רשות שיתוף הפעולה והתיאום התורכית Tika.

ובחזרה לשנת 1532. קרל החמישי הקיסר ההבסבורגי שבין היתר שלט בספרד מינה את האדמירל אנדריאה דורייה מגנואה לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את היזיר ראיס ח'יר אל-דין ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או קאפודאן פאשה, מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. דוריה הגיב בגיוס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. הסכם הקפיטולציות עם צרפת ב-1536 התיר לנתינים וסוחרים צרפתיים להיות פטורים מהחוק העות'מאני בשטחי האימפריה העות'מאנית, נתן לסוחרים צרפתיים חופש תנועה ברחבי האימפריה ולסוחרים עות'מאניים חופש פעולה בשטחי צרפת. להסכם הקפיטולציות הייתה השלכה כבדה ומשמעותית מאוד על עתיד האימפריה, ונטען כי שיטת הקפיטולציות הובילו בסופו של דבר להתפוררות האימפריה העות'מאנית כולה לאחר כמה מאות שנים. בתמורה קיבלה האימפריה העות'מאנית ברית צבאית עם צרפת כנגד ההבסבורגים, אך מעשה זה והמעשים הבאים מהווים רמז לזריעת זרעי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דווקא בימי השיא שלה.

בינתיים, הסולטאן סולימאן, שהיה אדם חשדן מאוד וכל הזמן חשש שחותרים נגדו בסביבתו על מנת להפילו, התפנה לטפל בבעיות בביתו. עימות פרץ בין "המגויסים החדשים", או בשם אחר "מגוייסי הדוושרימה" (Devşirme) שהיו בעברם נערים נוצריים, גויסו בכפייה לצבא העות'מאני ואוסלמו כדי לשרת בו והתקדמו במערכת המינהלית- בהנהגת הווזיר הגדול אבראהים פאשה, לבין אשת הסולטאן, הורם, שבנתה הרמון משלה ושאפה לשלוט בפועל במינהלה העות'מאנית כדי שבסופו של דבר אחד מבניה- הנסיכים מהמט, ג'יהאנגיר (למרות נכותו), סלים או ביאזיד יירש את הסולטאן ובכך היא תהפוך לאימו החזקה של הסולטאן (ואלידה סולטאן) בעתיד. הורם הסיתה את הסולטאן סולימאן כנגד אבראהים, והאשימה את הווזיר הגדול בכך שקיבל שוחד מהאיראנים הספווים כדי שיסית את המסע הצבאי העות'מאני מבגדאד לאיראן ואזרבייג'אן על מנת שהעות'מאנים יובסו שם, ובכך שעם היותו גם מפקד הצבא העות'מאני כולו הוא הפך לעצמאי מדי ומאיים על הסולטאן. אבראהים, מצידו, פעל להחליש את הורם סולטאן ותמך יחד עם אשת הסולטאן הראשונה, גולבאהאר (או מאהידווראן) על מנת שיורש העצר ובנו בכורו של סולימאן, הנסיך מוסטפא, יתמנה לסולטאן אחריו מה שעלול לגרום לבסוף לרצח הורם ובניה בידי מוסטפא ואבראהים, לפי המסורת. הורם כרתה ברית גם עם אחד מאויביו העיקריים של אבראהים, איסקנדר צ'לבי, והסולטאן לבסוף השתכנע- באמצע מרץ 1536 נתפס אבראהים, נקשר ונחנק ורכושו הוחרם. בזאת הורם סולטאן ניצחה, וגם החל עידן "סולטאנות הנשים", כשהאימפריה נוהלה למעשה מההרמון ומי ששלט בה בפועל היו נשות הסולטאן או אמו. בהמשך תסיט הורם את סולימאן נגד הנסיך מוסטפא יורש העצר שלא היה בנה, וגם הוא יוצא להורג בשנת 1533, מה שישאיר את המאבק על הסולטאנות בידי בניה. בסופו של דבר בנה של הורם, סלים, שהיה החלש פוליטית ומנהלתית הצליח כמו אמו להסית את סולימאן כנגד אחיו ביאזיד- ביאזיד הומת וסלים הפך לסולטאן סלים השני בשנת 1566. הורם לא זכתה להכתרת בנה סלים לסולטאן, היות והיא עצמה נפטרה שמונה שנים לאחר מות סולימאן.

אחד ההישגים הכבירים ביותר של סולימאן היו 9וצאת ספר החוקים המוסדר הראשון של האימפריה העות'מאנית, שמסדיר את חוקי האימפריה האזרחיים מעבר להלכה המסלמית, השריעה. הספר נקרא קאנון-נאמה (Kanun-Name). כמו כן, בימי סולימאן הגיעה האימפריה לשיא גודלה ותפארתה. עוד בימי סולימאן נזרעו זרעי שקיעתה, שהייתה הדרגתית ורצופה עליות ומורדות- לא שקיעה רצופה. האימפריה קרסה סופית בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהעות'מאנים היו בברית יחד עם אויבותיה המושבעות לשעבר אוסטריה וגרמניה, ובוטלה רשמית בין השנים 1922-1923, עת בוטלה הסולטאנות וכוננה במקום האימפריה העות'מאנית הרפובליקה התורכית המודרנית. בחודש מרץ 1924 בוטלה גם הח'ליפות המוסלמית שהייתה נתונה בידי בן המשפחה העות'מאנית.

 

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

האימפריה העותמאנית-העידן הקלאסי- לוח זמנים (כרונולוגיה)

בין השנים 1260-1310: התבססות נסיכויות תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1326: העותמאנים כובשים את בורסה, הופכת לבירתם.

בשנת 1327: מוטבע האקצ'ה, מטבע הכסף העותמאני הראשון.

בשנת 1331: העותמאנים כובשים את ניקיאה, הלא היא איזניק.

בשנת 1337: העותמאנים כובשים את ניקומדיה, הלא היא איזמיט.

בשנת 1354: העותמאנים כובשים את אנגורה, הלא היא אנקרה, ואת
גליפולי.

בשנת 1361:העותמאנים כובשים את אדריאנופול, הלא היא אדירנה.

בין השנים 1363-1365: העותמאנים כובשים את דרום בולגריה
ואת תראקיה.

בשנת 1371: העותמאנים מביסים את הסרבים בצ'רמאנון.

בשנת 1385: העותמאנים כובשים את העיר סופיה.

בשנת 1387: העותמאנים כובשים את תסאלוניקי, הלא היא סאלוניקי.

בשנת 1388: קואליציה של סרבים, בוסנים ובולגרים מביסים את
העותמאנים בפלושניק.

בשנת 1389: העותמאנים מאבדים את הסולטאן מוראד הראשון,
שנהרג בקרב קוסובו.

בין השנים 1389 ל1342: העותמאנים מביסים שאר נסיכויות
תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1394: העותמאנים כובשים את תסאליה.

בשנת 1396: הסולטאן ביאזיד הראשון מביס צבא של צלבנים
בניקופוליס.

בשנת 1397: ביאזיד הראשון מספח את נסיכות קאראמאן, נסיכות
תורכית שהייתה יריבתה של הנסיכות העותמאנית.

בשנת 1398: העותמאנים מביסים את נסיכות וידין וכובשים אותה.

בשנת 1399: העותמאנים כובשים את מאלאטיה ואליבסטאן שנמצאות
בעמק נהר הפרת, מידי הממלוכים.

בשנת 1402: השליט המונגולי תימור לנכ מביס את ביאזיד הראשון בקרב
אנקרה, לוקח אותו בשבי, כולא אותו ולפי השמועות הופכו
לשרפרף חי עבור רגליו.

בין השנים 1402 ל1413: ואקום שלטוני, בניו של ביאזיד נלחמים על
השילטון. מלחמת שאהזאדה בשאהזאדה.

בשנת 1413: מהמט הראשון מנצח את אחיו, מאחד את האימפריה תחת
שילטונו.

בין השנים 1413-1416: מרד השייח' הסופי בדרדין נגד העותמאנים.

בין השנים 1423-1430: מלחמת העותמאנים בוונציאנים.

בשנת 1430: לאחר שהעותמאנים מאבדים את סלוניקי במלחמות,
העיר נופלת שוב לידי העותמאנים.

בשנת 1437: הנסיכות התורכמנית חאמידילי נופלת לידי העותמאנים.

בין השנים 1441-1442: יאנוש הוניאדי, הגיבור ההונגרי, מביס את
העותמאנים בטרנסילבניה.

בין השנים 1443-1468: המרד בצפון אלבניה של ג'ורג' קסטריוטי, הידוע
בשמו השני איסכנדר ביי.

בשנת 1444: העותמאנים מביסים צבא צלבני בווארנה.

בשנת 1453: הסולטאן מהמט השני, הכובש, כובש את קוסטנטינופול,
הלא היא איסטנבול.

בשנת 1459: מהמט הכובש מורה לבנות את ארמון טופקאפי, שעתיד
להפוך לארמונו של סולימאן באיסטנבול.

בין השנים 1460-1461: מהמט הכובש נותן הוראה לבנות את השוק
הסגור, המכוסה, באיסטנבול, הלא הוא
הקאפאלי צ'ארשי.

בשנת 1460: העותמאנים כובשים את מוריאה.

בשנת 1463: העותמאנים כובשים את בוסניה.

בין השנים 1469- 1474: העותמאנים מביאים לשקט באיזורי נסיכות
קאראמאן התורכמנית.

בשנת 1473: הסולטאן מהמט השני הכובש מביס את אוזון חסן, הלא
הוא חסן הארוך, מנהיג הנסיכות התורכית המורדת והיריבה
אק קויונלו.

בשנת 1478: הטאטארים של קרים מקבלים את הפטרונות העותמאנית.

בשנת 1480: הרצגובינה, הסמוכה לבוסניה, נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1481: מותו של מהמט השני. מלחמת ירושה בין הנסיך ביאזיד
לנסיך ג'ם.

בין השנים 1481-1483: מלחמות ירושה בין ביאזיד לג'ם, שאהזאדה
ביאזיד מנצח והופך לסולטאן ביאזיד השני.

בשנת 1484: ביאזיד השני פולש למולדביה, כובש את קיליה ואקרמן.

בין השנים 1484-1491: מלחמת העותמאנים בממלוכים.

בשנת 1496: העותמאנים פולשים למונטנגרו.

בין השנים 1497-1499: מלחמת העותמאנים כנגד פולין.

בשנת 1501: השאה אסמאעיל התורכמני במוצאו, מכתיר עצמו לשאה
של פרס ומייסד את השושלת הספווית האיראנית.

בשנת 1504: השאה אסמאעיל כובש את בגדאד.

בשנת 1512: הסולטאן סלים הראשון הקשוח מכריח את אביו לוותר על
כיסאו לטובתו. סלים היה אביו של סולימאן, מכאן באה
החשדנות של סולימאן כלפי בניו.

בשנת 1514: קרב צ'לדיראן- סלים מביס את השאה אסמאעיל וקובע
את הגבול התורכי-האיראני עד היום.

בשנת 1516: מזרח אנטוליה (כשאומרים אנטליה הכוונה לתת היבשת
האנטולית, לא לעיר אנטליה בתורכיה) נכבש על ידי סלים.

בין השנים 1516-1517: סלים הראשון מביס את הממלוכים, כובש את
מצרים ואת מרחב סוריה הגדולה, שכולל את
ארץ ישראל. כובש את מכה ומדינה ובכך הופך
רשמית לח'ליף האומה האסלאמית.

השנים 1520-1566: ימי שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר.

בשנת 1521: העותמאנים כובשים את בלגראד.

בשנת 1522: העותמאנים כובשים את רודוס.

בשנת 1526: ההונגרים מובסים על ידי סולימאן בקרב מוהאק.

בשנת 1529: בודה, חלק מבודפשט, נופלת בידי העותמאנים.
המצור הראשון על וינה החל.

בין השנים 1534-1555: מלחמה כנגד האימפריה הספווית הפרסית,
מסתיימת בברית אמאסיה עם איראן.

בשנת 1556: מתחילה בניית מסגד סולימאניה.

בשנת 1570: תוניס וניקוסיה שבקפריסין נתפסות על ידי הצי העותמאני.

בשנת 1571: קרב לפאנטו, העותמאנים בהנהגת סלים השני מובסים
על ידי מדינות הליגה הקתולית הקדושה, אך מצד שני
כל קפריסין נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1575: מסגד סלימיה המוקדש לסלים השני נבנה באדירנה.

בין השנים 1578-1590: שוב מלחמות כנגד הספאווים האיראנים.

בשנות התשעים של המאה השש עשרה: מרידות הג'לאלי, כלומר
של מושלים מקומיים, ברחבי האימפריה, בעיקר סביב הסוגייה
של תשלום מיסים.

לוח הזמנים הזה, שלא כמו האימפריה, מסתיים עם תום המאה השבע עשרה בינתיים. הזכויות לכתיבה הן של הספר של מהרדאד קיא, "חיי היומיום
באימפריה העותמאנית".

מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון (ספוילר)

בכל פעם שמגיע התאריך 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.