Tag Archives: העמים התורכיים
תולדות העמים התורכיים: שבטי הקאיי Kayı – השבטים שמהם באה המשפחה העות'מאנית
טונג יאבגו, אביהן של האימפריות התורכיות
התמונה המצוירת הזאת היא של מי שנחשב עד היום כאביהן של 16 האימפריות התורכיות שהתקיימו עד היום, ואפילו אביהם של העמים התורכיים בכללותם. הדמות שלו הפכה למיתולוגית, עד כדי כך שיש לו חשבון טוויטר משלו…. מדובר בטונג יאבגו, Tong Yabghu, שהיה ח'אגאן (שליט-לוחם) בשבט האשינה התורכי. טונג הקים אימפריה שהשתרעה על חלק גדול ממה שמוגדר כמדינות המוסלמיות שהשתייכו בעבר לברית המועצות: קזחסטן, אוזבקיסטאן, קירגיזיסטאן, טאג'קיסטאן ותורכמניסטאן. האימפריה הזאת נקראה "האימפריה התורכית (גוק-תורכ) המערבית", היות ומקורם של התורכים והאימפריה המקורית, הראשונה שלהם, השתרעה החל ממזרחה משם, מאיזור הרי האלטאי שנמצאים כיום במונגוליה (ומאכלסים עד היום מיעוט שמשתייך לקבוצת העמים התורכיים). שנות שילטונו של טונג היו בין 618-628 לספירה הנוצרית.
סיפורו של טונג, שמשמעות שמו בתורכית עתיקה הוא "נמר" או אפילו "שלמות" מהווה גם טרגדיה משפחתית: הוא החליף את אחיו, שה-קוי, אבל נרצח בשנת 630 לספירה כשהוא בערך בן 40, על ידי דודו, קולוג- סיביר. הרצח התבצע במסגרת סכסוכי שליטה בתוך משפחת השילטון באימפריה התורכית המערבית, הרצח הביא להתפלגות האימפריה התורכית המערבית (שוב: אז העמים התורכיים עוד לא הגיעו אודות אנטוליה, איסטנבול ואיזמיר הביזנטיות דאז).
היות והעמים התורכיים היו אז רוכבי ערבות מחולקים לשבטים ולתת שבטים נודדים ברובם, טונג נודע כ"מאסטר" שלהם. הוא היה מעולה בניהול מלחמות, הובלת מלחמות וניצחון במלחמות. או כמו שנאמר עליו: "הוא ידע לשלוט על עשרות אלפי לוחמים עם חץ וקשת… ולרכז את השבטים תחת חסותו".
עיקר המלחמות של טונג באותן שנים היו כנגד פרס (איראן) הסאסאנית שדתה העיקרית הייתה הזורואסטרית. כבר אז התורכים והאיראנים, שהיו שכנים (רק שהתורכים היו אז ממזרח לאיראן) גם התורכים וגם הפרסים באותם ימים וטרם התוודעו לדת האסלאם, נלחמו זה כנגד זה. בשנת 627 לספירה כרת טונג ברית עם הקיסר הביזנטי הראקליוס על מנת להילחם כנגד איראן.
האיראנים נהדפו בידי טונג ברוב הקרבות ביניהם. טונג או אחיו מוזכרים במקורות ביזנטיים תחת שמו של לוחם אגדי בשם זיבל (Ziebel). אוהלו של טונג נדד עם גייסותיו בהתאם למקומות שנכבשו על ידיהם.
מבחינת ממשל, טונג השליט הריכוזי והסמכותני דאג למנות מושלים (שנקראו טודונים) על מנת לנהל את השבטים ואת ערי ושטחי האימפריה שהייתה תחת חסותו. אחיו, בורי שאד, היה המפקד הראשי של מיודעינו הכוזרים וגם הוא וגם המושלים היו כפופים לטונג, מדווחים לו ומשלמים לו מיסים.
אבל לצד היותו מושל ושליט, טונג נזכר וייזכר בעיקר כלוחם עז-רוח שלא היסס להתייצב גם כנגד אויבים גדולים וכנגד יריבים פנימיים בתוך השבטים. המודל של טונג הוא מודל המנהיג החזק שעומד בראש קונפדרצייה של שבטים שהופכת לאימפריה לאחר מכן. ובשבטים התורכיים, בניגוד לאלה הערביים בייחוד באיזור המפרץ הפרסי/ערבי, בהם השליט הוא ראשון בין שווים, נדרש לרוב מנהיג חזק, ריכוזי וסמכותי כדי שיאחד וינהל אותן, עד היום.
סיפורו של "מרקו פולו הסיני"
רבים מכירים בוודאי את סיפורו הנודע של הנוסע האגדי מרקו פולו והגעתו לסין. אבל מסתבר שגם לצד הסיני-מונגולי של זמנו היה מרקו פולו משלו, שחי ופעל בזמן שבו חי מרקו פולו עצמו ואפשר להגיד שעשה את הדרך ההפוכה לדרך שעשה מרקו פולו. ואני מדבר על רבן (Raban) בר סאומה, שחי בין השנים 1220 ל1294 וערך בין השנים 1280 ל1294 מסע ארוך, שחלקו מסע דיפלומטי, מבייג'ינג של ימינו ועד לבורדו שבצרפת, תוך כדי שהוא נפגש בדרך עם שליטים אירופיים ואפילו עם האפיפיור דאז, ניקולאס הרביעי (בתמונה המצוירת). שמו קצת מוזר, לא מתאים להיותו סיני ומזכיר במעט מושג מעברית- "רבן" שמשמעותו רב, או אדון (מאסטר). ובכן, רבן בר סאומה היה נזיר נסטוריאני ממוצא תורכי-אויגורי (או תורכי מעמי האונגוד) שנולד בז'ונגדו (כיום בייג'ינג). באותם זמנים, פעלה בסין הכנסייה הנסטוריאנית: כנסייה נוצרית מזרחית שמוצאה באיזור מסופוטמיה (יש המזהים את הנסטוריאנים עם העם האשורי העתיק), כלומר המפגש בין איזור הפרת והחידקל. הכנסייה הנסטוריאנית נקראה גם "כנסיית המזרח". מיסיונרים נסטוריאנים מסוריה הגיעו לסין כבר במאה השביעית על מנת להפיץ את תורתם, ובמאות ה13 וה14, עם הפלישה המונגולית לסין, התגברה השפעתה במרחב הסיני. מכאן שמו הארמי של רבן בר סאומה ("סאומה" מהמילה "צום"). בר סאומה נולד בעת שהמונגולים שלטו על סין.
המופלא שבסיפורו של בר סאומה הוא שמסעו החל בעת שהוא עצמו היה בגיל מבוגר יחסית, בן 60. אליו נלווה תלמידו הצעיר, רבן מרקוס. מטרת מסעם המקורית הייתה מסע מאיזור בייג'ינג של היום (איזור ששמו נקרא אז בתורכית ח'אן באליק), לעבר עיר הקודש ירושלים. במסעו של רבן בר סאומה, שנמשך 14 שנים ונגמר אפילו לפני שמרקו פולו עצמו חזר לאירופה, הוא חצה את כל איזור מרכז אסיה, אפגניסטן של ימינו, אזרבייג'אן של ימינו, מוסול שכיום בעיראק ומשם אל ממלכת גיאורגיה (גרוזיה) של הימים ההם. מטרתם הבאה הייתה לנוע לעבר דרום סוריה ומשם לירושלים, אך היות והם קיבלו התרעות על סכנות בדרך נתיב מסעם השתנה, ובכך הגיעו לאירופה ועשו היסטוריה, כמו שאומרים. הם נכנסו לתוך איראן שהייתה תחת שילטון האילח'אנים המונגולים, ומשם לבגדאד. לאורך מסעם באיראן של אז הם נהנו מחסותה של "כנסיית המזרח", הלא היא הכנסייה הנסטוריאנית. בבגדאד נבחר רבן מרקוס בשנת 1281 לפטריארך הנסטוריאני לאחר מות הפטריארך הקודם, ורבן בר סאומה קיבל מהשליט האילח'אני המונגולי החדש של אז, ארגון, תפקיד של דיפלומט בכיר שמטרתו ליצור קשרים בין המונגולים לבין שליטי אירופה. לפיכך נשלח בר סאומה בשנת 1287 לאירופה יחד עם פמליה רחבה של עוזרים, ביניהם אנשי כנסייה ומתורגמן לאיטלקית.
את מסעו השני, הפעם לאירופה, החל בר סאומה בארמניה ומשם לאיזור טרבזונד (כיום בתורכיה), שהייתה ממלכה ביזנטית. דרך הים השחור והמיצרים הוא הפליג לכיוון קוסטנטינופול (איסטנבול של היום), שהייתה בירת האימפריה הביזנטית. שם נפגש עם הקיסר הביזנטי, אנדרוניקוס פאלאולוגוס השני. מקוסטנטינופול הפליג בספינה לרומא דרך סיציליה, שם היה עד למלחמה וכן להתפרצות גדולה של הר הגעש אתנה. הוא שם פעמיו לרומא על מנת להיפגש עם האפיפיור הקתולי, הונוריוס הרביעי, אך ממש לפני פגישתו מת האפיפיור והוא נפגש במקומו עם הקרדינלים שעמדו לבחור אפיפיור חדש. משם המשיך לאיזור טוסקנה, שהיה שייך לרפובליקה של גנואה, בדרכו לפאריס. בפאריס הוא העביר חודש תחת חסותו של המלך פיליפ הרביעי שנודע בכינויו "היפה", כשפיליפ קיבל בברכה את היותו של בר סאומה שגריר המונגולים בפאריס, ושלח איתו 3 מעוזריו הבכירים על מנת שילוו אותו במסעו חזרה לפרס ולאימפריה המונגולית. הוא הגיע בחג הפסחא בשנת 1288 שוב לרומא, ונפגש עם האפיפיור החדש, ניקולאס הרביעי, שנתן לו קבלת פנים צוננת בגלל שלא היה קתולי אלא השתייך לכנסייה הנסטוריאנית שהקתולים ראו בה כמינות. בגלל כל מיני אינטריגות פנימיות וחיצוניות לא הצליח בר סאומה ליצור קשר דיפלומטי הדוק בין האילח'אנים המונגולים בהנהגת ארגון לבין ממלכת צרפת. לעומת זאת, האפיפיור דאג לשלוח מיסיונר קתולי יחד עם בר סאומה אל האימפריה המונגולית. בשנת 1290 הגיע לבגדאד, שם מת כעבור ארבע שנים. מאז שחזר לבגדאד כתב בר סאומה את יומן המסע שלו, שהתפרסם באנגלית לראשונה בשנת 1928.
מבוא לתולדות העמים התורכיים 1: הכל התחיל בהרי האלטאי
חלק א': הכל התחיל בהרי האלטאי
אלה הם הרי האלטאי, שכיום נמצאים במונגוליה. ההיסטוריה של העמים התורכיים מצביעה על ההרים הללו כמקורם של העמים התורכיים.
ראשיתם הידועה של העמים התורכיים היא במאה השישית שלפני הספירה הנוצרית. התורכים השתרעו מאיזורי מרכז אסיה (איפה שמונגוליה וצפון מערב סין של היום) עד לסיביר. אלף שנים לקח לתורכים עד שהחלו לנדוד, בעיקר לכיוון מערב. הנדידה החלה במאה השישית לספירה הנוצרית.
לשיא הגיעה הנדידה במאה ה-111, עת הגיעו התורכים לאנטוליה, תת היבשת שכיום שוכנת עליה מדינת תורכיה.
העמים התורכיים הידועים הם: האלטאים, האזרים, הקרקאלפאקים, הקזאחים, הח'אקים, הקרימצ'אקים, הקירגיזים, הנוגאים, הקשקאים, הטאטארים, התורכמנים וכמובן התורכים של היום, למרות שחלקם הוא תוצר של עירוב היסטורי עם בני עמים אחרים. גם הטוואנים, האויגורים, האוזבקים והיאקוטים הם עמים תורכיים.
עמים תורכיים מהעבר, שלא קיימים היום במלואם, היו הדינגלינגים, הבולגארים (הבולגרים של היום הם ברובם סלאבים ובחלקם תורכיים במוצאם), האלאטים, הבאסמילים, האונוגורים, השאטואים, הצ'ובאנים, הגוק-תורכים, שלמעשה מתוארים, אחרי בני הסיונג-הו, כתורכים הראשונים שמקורם בהרי האלטאי, שבטי האואוז התורכיים (שהנסיכות ולאחר מכן משפחת השילטון של האימפריה העות'מאנית באו מהם), הקנקאלים, הכוזרים (שיש אומרים כי הם התגיירו בשלב מסוים), הפצ'אנגים, הח'יליג'ים, הקיפצ'אקים, הקומאנים, הקרלוקים, הבאהרים, הממלוכים (עבדים ששירתו בחצרות האימפריות המוסלמיות הערביות ולאחר מכן הפכו בעצמם לאימפריה), והאימפריות הסלג'וקית, העות'מאנית, הטיילידים, התימורידים, התורגשים, הקירגיזים ממוצא ייניסיי, ההונים, הטואובים וכמובן אלה שגם מתוארים כתורכים הראשונים באמת מהרי האלטאי לכאורה, בני הסיונג- הו.
השם "תורכים" נגזר משמם של אנשי הגוק-תורכ מהרי האלטאי שתועדו במאה השישית לפני הספירה לראשונה.
המוטיב המרכזי של השבטים התורכיים והעמים התורכיים הוא היותם במקור עמים נודדים, שעברו בחלקם תהליך איטי של התיישבות ביישובי קבע. העמים הנודדים התפרנסו בעיקר מצייד למחייתם. החיות שמזוהות עם התורכים הם הסוסים, שעליהם רכבו בערבות מרכז אסיה וסיביר, הזאבים- זאבי הערבות שהם הסמל של העמים התורכיים בכללותם ואף העיט, ליתר דיוק העיט הזהוב, שבהרי האלטאי עד ליום הזה מתקיימת תרבות של ציד עיטים זהובים. משמעות המילה "תורכי" היא בעלת כמה נגזרות: יש שטוענים שהיא נגזרת של המילה "קסדה", שהיא מיוחסת למילה "טוראן", שהיא במקורה מהשפה הפרסית והיא מתייחסת לשבטים נודדים במרכז אסיה, שאחד מהם אף היה ממוצא איראני. יש אף טוענים, כי מקור השם הוא מנכדו של יפת בן נח, תוגרמה (ואכן, במקורות יהודיים מהעבר נקראה האימפריה העות'מאנית, או תורכיה, בשם "תוגרמה").
עד לראשית המאה העשרים, ברחבי האימפריה העות'מאנית השתדלו שלא להזכיר את המילה "תורכי", כי היא הייתה מילה נרדפת ל"נווד" או ל"עבד", היות ובמאות הראשונות באימפריות המוסלמיות השונות היו עבדים תורכיים. הלאומיות התורכית על נגזרותיה (הלאומיות הכלל תורכית והלאומיות התורכית בגבולות אנטוליה עד מרחב אדירנה שבאירופה) ובייחוד מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתא-תורכ, העלו את המושג "תורכי" למושג שמהווה התפארות.
השפות התורכיות השונות נקראות "שפות אלטאיות", בדומה לסינית המנדרינית, ליפנית, למונגולית ואף להונגרית ולפינית. השפות האלטאיות מקורן, כמו התורכים, בהרי האלטאי.
התחביר התורכי שאב רבות גם מהפרסית, שהיא שפה הינדו-אירופית, וגם, עקב התפשטות האסלאם בקרב התורכים, מערבית. בעבר התורכית שאנו מכירים הכילה שבעים אחוזים ויותר של מילים ערביות ופרסיות.
לתורכים היה אלפבית קדום, שדומה במקצת, אבל ממש במקצת, לאלף-בית הארמי הקדום, שמוכר לנו היטב, ולפרסית הפהלווית העתיקה. בהמשך גם התורכים וגם הפרסים עברו לכתב הערבי- פלוס תוספות- לאחר קבלת האסלאם. כמובן שכיום רוב השפות התורכיות נכתבות בכתב לטיני, למעט השפה האויגורית.
העמים התורכיים הנודדים היו עסוקים, כאמור, כל הזמן בחיפוש אחר מזון ומים. כשהיו שנות בצורת, אז התורכיים נדדו מערבה. התורכים הקדומים שוטטו בהרי האלטאי, וכשרצו לחפש אחר מזון, הם תרו באיזורים שונים ובמרחב מרכז אסיה וסיביר. רוב הנדידה הייתה בקיץ, כשבחורף התורכים שאפו להתיישב במקומות קבועים, מה שיצר בהמשך, וכן בהשפעת שכניהם הסיניים ואף האיראנים, את הרצון להקים יישובי קבע.
לתורכים לא הייתה דת מסודרת, אלא הם האמינו באיתני הטבע- שמאניזם, וכן היה פנתיאון שלם של אלים תורכיים, כשמעל כולם האל הראשי- גוק-טנגרי.
בין המאות התשיעית למאה ה-11 התחיל תהליך ההתאסלמות של העמים התורכיים, שנמשך עמוק לתוך המאה ה-13, עם הפלישות המונגוליות למזרח התיכון.
בפוסטים הקרובים שיתארו את תולדות העמים התורכיים איעזר בסיפרו באנגלית של פטר גולדן מ-1992, בעל אותו השם "מבוא לתולדות העמים התורכיים", בנוסף למקורות נוספים.