תימן, או האיזור שאנו מכירים כיום (והכרנו בעיקר עד 1990) כצפון תימן, הייתה החל משנת 1517 תחת שילטון האימפריה העות'מאנית התורכית הסונית. החל מאמצע המאה ה-19, בעיקר עקב מלחמותיה עם מעצמות אירופה, החל המצב של האימפריה להידרדר, והיא איבדה שטחים רבים באירופה, כשמעצמות אירופה לטשו עיניים גם למחוזותיה של האימפריה במזרח התיכון עצמו. הבריטים לטשו עיניים לכיוון מצרים (ואכן החלו לשלוט בה בפועל מאז 1882), הצרפתים לאיזור תוניסיה והאיטלקים (איטליה הייתה מדינה טרייה יחסית לאחר האיחוד שלה) לכיוון לוב. הבריטים, הצרפתים והאיטלקים וכן מושלים מקומיים החלו לחתור באיזור המזרח התיכון ולנסות ולהמריד את האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון כנגד העות'מאנים. אחת העובדות החשובות בקשר לאיזור תימן היא היותה מרובת שבטים, ובייחוד שבטים שיעים מפלג הזיידייה של השיעה (הזיידים מאמינים בניגוד לשיעה הנפוצה שמאמינה ב12 אמאמים שהנהיגו את הקהילה המוסלמית השיעית שהיו צאצאים של משפחתו הגרעינית של מוחמד, האמאם החמישי היה אחר מהמקובל, זייד בן עלי, שיצר שושלת של אמאמים משלו שהיו צאצאיו ודומיננטיים בעיקר באיזור תימן) וכן היות האמאם השיעי-זיידי התימני הסמכות הדתית והשלטונית הלא-רשמית העליונה באיזור. העות'מאנים, מצידם, ידעו על מיקומה האסטרטגי של תימן באיזור הים האדום, וכן על קירבתה אל המקומות הקדושים לאסלאם בחיג'אז (מכה ומדינה). לכן, למרות היות תימן חלק מהפריפריה של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים שלחו כוחות צבא כדי ליצור סדר באיזור דרום חצי האי ערב עוד משלהי המאה ה-19. כחלק מהרפורמות באיזור תימן, הוכרזה העיר צנעא בשנת 1872 כבירת מחוז תימן של האימפריה, והיא בירת תימן עד היום. שושלות האמאמים השיעיים התימניים היו, למעשה, תחת שילטון של אימפריה סונית ובסביבה שמצפון לה שולטים שבטים ושושלות סוניות.

מנגד, העות'מאנים סירבו להכיר בשילטון ובסמכות הדתית של האמאמים התימניים השיעים-זיידים על האיזור ופעלו כדי לדכא אותם. הדברים באו לידי ביטוי בעיקר בראשית המאה העשרים ובהמשכה, עת הסולטאן עבד אל-חמיד השני ששלט באימפריה החל מ-1876 וכן "התורכים הצעירים" שביצעו כנגד הסולטאן הפיכות בין השנים 1908-1909 ושאפו להדיח אותו, עשו מאמצים כבירים על מנת למרכז את האימפריה תחת מרכז שילטוני אחד באיסטנבול ולצמצם כמה שיותר את האוטונומיה היחסית שניתנה למחוזות ולאוכלוסייה המקומית שלהן. בתימן העות'מאנים הסונים סירבו לא רק להכיר בשילטון האמאמים השיעים, אלא דרשו שכל בתי הדין הדתיים השרעיים בתימן יהיו סוניים, בעוד יחיא דרש שהשריעה האסלאמית בנוסח השיעי-זיידי שלה תוטל על תימן.

בשנת 1904 התמנה בתימן אמאם שיעי בשם יחיא מחמד חמיד אל-דין מהשושלת המתווכלית, יליד שנת 1869, והוא שאף לתת לתימן מקסימום שילטון עצמי תחתיו מידיהם של העות'מאנים ולהביא אותם להכיר בו כשליט של תימן. בסופו של דבר השיג האמאם יחיא את מטרותיו, והוא זה שנחשב המייסד של תימן של ימינו.

עוד בשנים 1904-1905 הכריז האמאם על מרד כנגד העות'מאנים ומגמות מירכוז האימפריה שלהם, מרד שלא נחל הצלחה גדולה והוביל את העות'מאנים לחזק את שליטתם בתימן. בשנת 1910 פרץ מרד של השבט השליט המקומי, האידריסים הסונים, באיזור עסיר, בדרום-מערב ערב הסעודית של ימינו שנמצא מצפון לתימן של ימינו. העות'מאנים שלחו לאיזור מכה ומדינה כוחות צבא נוספים על מנת לדכא את המרידות, ונעזרו לשם כך גם בשריף (מושל מחוז) המקומי של מכה, השריף חוסיין מהמשפחה ההאשמית שכיום היא משפחת המלוכה הירדנית ועתיד למרוד בעות'מאנים בימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, משפחת אל-סעוד, כיום משפחת המלוכה הסעודית, מרדה באיזור אחר של חצי האי ערב, איזור נג'ד. העות'מאנים וההאשמים נלחמו גם כנגד משפחת אל-סעוד הווהאבית וגם נגד האידריסים של איזור עסיר שהיו סונים אך שייכים לאסכולה קיצונית יותר בסונה מבחינה דתית מאשר העות'מאנים לכן זו הייתה יותר מלחמה דתית מאשר מלחמה לאומית.

האמאם יחיא התימני, מצידו, ניצל את תמיכת השיעים המקומיים בתימן בו וכן את תמיכתה של איטליה, שתיכננה להחליש את העות'מאנים על מנת להכשיר את פלישתה ללוב בספטמבר 1911, ופתח במרד משלו. בסוף שנת 1910 הכריז האמאם יחיא השיעי ג'יהאד (מלחמת קודש) כנגד העות'מאנים הסונים וחסם את הדרך הראשית בין צנעא בירת מחוז תימן לבין עיר הנמל החשובה חודיידה במערב המחוז. יחיא היה מודע היטב גם למרידות אחרות בתוך האימפריה העות'מאנית, בייחוד למרד באותו זמן באלבניה, שהיה הפעם הראשונה שבה מוסלמים (סונים) מקימים תנועת מרד לאומית כנגד האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים, שבעצמם היו בתקופה שלאחר הפיכה באיסטנבול כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד והיו עסוקים באינטריגות פנימיות בתוך תנועת "התורכים הצעירים" בין תומכי המירכוז לליברלים, שלחו לתימן כוח צבא גדול שהיה לפני כן באלבניה המורדת בראשות הגנרל הסורר אהמט עזת פאשא. מלחמת הגרילה שניהל האמאם יחיא, שהוא ואנשיו הכירו היטב את האיזור ההררי של צפון תימן והקימו מערכת מינהלתית וצבאית מסודרת, כנגד העות'מאנים הייתה מוצלחת יחסית אך לא מושלמת, והוא הסב להם אבידות כבדות כשבינואר 1911 הוא השתלט על עיר מולדתו צנעא. הוא נהנה, כאמור, מסיוע ומאספקה צבאיים וכספיים איטלקיים דרך הים. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים, כאמור, ללוב העות'מאנית, וראש הממשלה העות'מאני (הווזיר הגדול) אבראהים חקי פאשא הודח עקב הכישלונות הצבאיים של האימפריה. המימשל העות'מאני החדש הבין שעליו לוותר לאמאם יחיא אם ברצונו להדוף את האיטלקים בלוב, את המרידות בחצי האי ערב (סעודיה של היום) ולשלוח כוחות צבא גם לאיזור הבלקן המורד. לכן, באוקטובר 1911 נחתם הסכם דעאן בין האמאם יחיא לבין העות'מאנים. לפי ההסכם הזה, האמאם התימני יקבל אוטונומיה נרחבת במחוז תימן וכן יותר לו לכונן באיזור את השריעה ואת מערכת המשפט לפי ההלכה השיעית-זיידית. בתמורה לכך הוא לא ימרוד נגד האימפריה העות'מאנית ויביע נאמנות לסולטאנים העות'מאנים ולשילטון באיסטנבול.

בשנת 1918 הובסו העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והאמאם יחיא ניצל זאת כדי למנוע פשיטות מצד השבטים הסונים מסעודיה של ימינו לכיוון תימן, לכן הכריז על המדינה העצמאית התימנית בצפון תימן שבירתה צנעא, האמאמות של תימן או בשמה השני הממלכה המותווכלית של תימן . בשנת 1948 נרצח האמאם יחיא במסגרת מאבקים שבטיים ושושלתיים סביב שאלת האמאם הלגיטימי של תימן.

הממלכה המתווכלית של תימן התקיימה עד 1962, עת הודחה בסיוע מצרים הנאצריסטית, על ידי מפקד הצבא התימני עבדאללה אל-סלאל, והפכה לאחר מלחמת אזרחים קשה לרפובליקה.