Tag Archives: תורכיה

japanturkey

הקשר בין יפן לתורכיה

 

לאחרונה, אנשים שואלים אותי על המשותף בין יפן לתורכיה. ישנם כמה אלמנטים משותפים למדינת האיים שהייתה מבודדת עד לאמצע המאה ה-19 ובין תורכיה, שהפכה עם השנים לחומה בצורה ועם לבדד ישכון. אני מסמן שבעה קשרים בין יפן לתורכיה:

ראשית כל, המסורת האימפריאלית. ביפן השושלת הקיסרית נשארה אותה שושלת עד היום מזה אלפי שנים. למרות תהפוכות ומלחמות פנימיות רבות, דאגו היפנים להשאיר את אותה משפחה קיסרית בשלטון. כך היה עם המשפחה העותמאנית. כמו שהיו סולטאני-בובה שהיו חותמות גומי בידי אחרים, כך היו במשך אלפי שנים קיסרי בובה שהיו חותמת גומי בידי שליטים אחרים ששלטו בשמם. למשל: עד המאה ה-19 היו שני סוגים של שליטים, ששלטו בפועל באימפריה בעוד הקיסר היה ייצוגי: הסוג הראשון של השליט היה השוגון (מבטאים זאת SHOGUN) וסוג אחר של שליט, שהפך גם שוגונים אחרים לשליטי בובה יחד עם הקיסר, הוא הדאימיו, בעל האדמות הראשי ביפן.

קשר שני, המוצא והשפה. מקורם של רוב היפנים, אם לא כולם, והתורכים, הוא מקור דומה: מרכז אסיה ומונגוליה. חלק אחר של היפנים מקורו בעמי האוקיינוס השקט השונים. השפה התורכית והשפה היפנית שייכות שתיהן למשפחת השפות האלטאיות, שמקורן במרכז אסיה. יחד עם שתי השפות הללו, הונגרית ופינית נחשבות גם לחלק ממשפחת השפות האלטאיות.

קשר שלישי: המורשת המלחמתית. ליפנים יש את מורשת הסמוראים, הבושידו (רוח הלוחם) ועוד אומנויות לחימה- הכל מקורו בזמן ימי הביניים, ואילו לתורכים יש את מורשת היניצ'רים, הסיפאהים (חיל הפרשים) וצבא שכיום מגן על ארצו בעיקר כלפי פנים בימינו אנו. תורות הלחימה והגיוס של היפנים והתורכים מיושמות החל מגיל ילדות. אנשים שירתו כסמוראים ויניצ'רים כל חייהם, וזה שימש להם מסלול לקידום מינהלתי, כשהתפקיד הבכיר ביותר במקרה התורכי-עות'מאני הוא הווזיר הגדול, ובמקרה היפני השוגון.

קשר רביעי: כבוד למורשת העתיקה. גם ביפן וגם בתורכיה, בייחוד תורכיה של ימינו אנו, נהוג מתן כבוד ואיזכור בכל מיני מפגנים ומבנים של המורשת העתיקה. טירות, ארמונות ומצעדים עתיקים נהוגים עד היום ביפן וגם בתורכיה לזכר העבר.
באשר לדת- היפנים לא ידועים כעם דתי במיוחד, ממש כמו תורכיה הכמאליסטית החילונית עד לימי ארדואן. הדת המרכזית ביפן היא שינטו. גם בודהיזם יש ביפן.

קשר חמישי: התבודדות וחיקוי מסורות של עמים אחרים. עד למאה ה-19, יפן הייתה מבודדת משאר העולם והקשר שלה היה בעיקר עם קוריאה וסין. הסינים נתנו את ההשפעה החזקה ביותר על המורשת היפנית מבחינת כתב יד, מנהגים פולחניים, שפה ותרבות. בתוך השפה היפנית העתיקה ישנן לכל מילה יש מקבילה שאמרו אותה בסינית. מזכיר מאוד את השפה העות'מאנית, שהייתה בעיקרה ערבית ופרסית עם תחביר והגייה תורכיים. האימפריה העות'מאנית שאפה להתפשטות כמו יפן של ראשית המאה ה-20, אך לא היו לה שאיפות שיצאו אל הפועל ביבשת אמריקה למשל. גילוי יבשת אמריקה נעשה בתהליך שהתרחש במאות ה15 עד ה17, מקביל לתור הזהב העות'מאני, אך העות'מאנים העדיפו להילחם כנגד שכניהם. תורכיה עצמה הפכה החל מימי אתאתורכ למבודדת כלפי פנים. המסורת המלוכנית והמנהלתית של העות'מאנים הם חיקוי של שיטת הניהול הפרסית ושיטת הניהול הביזנטית. התורכים אימצו את דת האסלאם, ואילו הבודהיזם, שמקורו בהודו, הצליח לחדור ליפן ולתפוס שם אחיזה.

קשר שישי: פיאודליזם, כלומר חלוקה לנחלות שיש בהן בעלי נחלות ואריסים. השיטה הזאת הייתה נהוגה ביפן יותר מאלף שנים. בעל הנחלה היה מעמיד חיילים לרשות הקיסר. כך גם הייתה השיטה באימפריה העות'מאנית, שיטה מעין-פיאודלית של תימאר ואלתיזאם. ביפן אף בעל האדמות עם מספר הקרקעות הרב ביותר שהיו ברשותו הגיע לשילטון בפועל. זה היה הדאימיו, האדון.

קשר שביעי: הקשרים בין המדינות והרפורמות. בעת שבאימפריה העות'מאנית הנהיגו בעשורים הראשונים של המאה ה-19 הסולטאנים סלים השלישי ומחמוד השני את התנזימאת- רפורמות של מירכוז השילטון והתאמתו למערב, רפורמות שהובילו לחיסול היניצ'רים, לפתיחות דיפלומטית למערב וגם לשיוויון בין העדות בגיוס לצבא ובבתי משפט והתמערבות של הצבא מבחינה לוגיסטית, מה שגרם לסולטאנים לעטות עליהם מדי צבא בנוסח מערבי שהחליפו את הלבוש המסורתי והטורבאן, וכן גרם לחיזוק מעמד הסולטאנים עצמם לאחר כמה מאות של שילטון בפועל של הוואלידה סולטאן או הווזיר הגדול או מושלים מקומיים, באמצע המאה ה-19 הונהגו גם ביפן רפורמות של היפתחות למערב, יציאה מהבדידות, חיזוק הקיסר למעמד שליט בפועל והחלפת בגדיו מבגדים שדמו ללבוש אישה ללבוש צבאי מערבי. קראו לרפורמות האלה "הרסטורציה של מייג'י". בעיקבות ההיפתחות למערב וכן התעוררות הלאומיות היפנית מחד והלאומיות התורכית מאידך, לאומיות שהיו מהוגיה שפיתחו את ה"קשר הטוראני", הקשר בין העמים האלטאיים שמקורם במרכז אסיה כשתורכיה ויפן נכללות באותו קשר, התהדקו היחסים בין האימפריה העות'מאנית ליפן. היו חילופי משלחות, ידע וסחורה, כשמי שהחל בזאת היה הסולטאן עבד אל חמיד השני, ששלט החל מ1876. היחסים התהדקו עוד יותר לאחר הפיכת התורכים הצעירים הלאומנים בשנת 1908, ויפן הוזכרה רבות בעיתונים תורכיים. גם לתורכיה הכמאליסטית היו קשרים טובים עם יפן, וחברות תורכיות עסקו בפרוייקטים ביפן ולהיפך. לפני כשנה חנכו ארדואן וראש ממשלת יפן את הרכבת התת קרקעית שמחברת בין שני חלקי איסטנבול, שהוא פרוייקט של חברה יפנית.
מי שלומד על תורכיה ומתמחה בנושא, קל לו להתחבר לנושא של יפן, שנושא עימו דברים משותפים רבים. אבל יש לזכור: השושלת העות'מאנית הודחה מהשילטון, לאחר ששרדה כשש מאות ועשרים שנים. אני מעריך שלמרות האמביציות שמיוחסות לשילטון בתורכיה כיום לא יקום סולטאן אחר לא עות'מאני. ואילו ביפן, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בה הובסה יפן באכזריות על ידי בעלות הברית, אותו הירוהיטו הקיסר שהיה בין האחראים לחורבן לא התפטר ולא הודח. הוא נשאר בתפקידו עד יומו האחרון בשנת 1989 ובנו אקיהיטו כיהן בתפקיד עד 2019 עת הזדקן,פרש והעביר את תפקיד הקיסר לבנו נארוהיטו שמכהן בתפקיד עד היום.

Camelus_dromedarius_près_de_Mérindol_2

ספורט היאבקות הגמלים בתורכיה

היאבקות גמלים (Deve Güreşi דווה גורשי) בתורכיה
 
 
הוא ענף ספורט שבו שני גמלים זכרים מהזן המעורב Tülü (טולו, ראו בתמונה) מתאבקים, בדרך כלל בתגובה לנקבת גמל בחום שהובלה לפניהם. הוא נפוץ ביותר באזור האגאי של טורקיה, אך נהוג גם בחלקים אחרים של המזרח התיכון ודרום אסיה.
 
מנהג בן 2,400 שנים שמקורו במרכז אסיה, משם באו העמים התורכיים הקדומים. אורגן לראשונה על ידי נוודים תורכיים. לפני מאה שנים אגודת התעופה התורכית קיימה תחרויות כאלה כדי לגייס כסף לרכישת מטוסים עבור ממשלת תורכיה והצבא התורכי. בהמשך, ממשלות תורכיה ניסו לבטל את הנוהג כי מדובר בענף שנוי מאוד במחלוקת מבחינת זכויות וצער בעלי חיים. בשנות השמונים של המאה ה20 ממשלות תורכיה חידשו את המינהג כדי לעודד את המורשת הלאומית התורכית.
 
האירועים נערכו באופן היסטורי במהלך עונת ההזדווגות של הגמל והנאקה. הגמלים נלחמים על ידי שימוש בצווארם ​​כמנוף כדי לאלץ את יריבם ליפול. גמל מוכרז כמנצח אם מתחרהו נופל ארצה או בורח מהקרב. רוב הגמלים הלוחמים גדלים באיראן או באפגניסטן. גמל משובח יכול להימכר במעל 20,000 דולר.
 
האירועים יכולים מדי פעם להיות מסוכנים לצופים אם הגמלים מנסים לברוח דרך ההמון. במקרים מסוימים פורצים גם מריבות בין בעלי הגמלים.
 
ישנם כשלושים פסטיבלים שנתיים בטורקיה שלחוף הים האגאי מדי שנה מנובמבר עד מרץ. בערך מאה גמלים לוחמים משתתפים באירועים אלה, כאשר כל גמל מתחרה בערך בעשרה משחקים. אירועים תמיד מתרחשים בימי ראשון באצטדיוני כדורגל ונמשכים בדרך כלל עשר דקות כל אחד. בסוף העונה מתקיים לרוב טורניר אלופים בו מתחרים מיטב הגמלים.
 
האירועים האלה לא מומלצים לצפייה היות ומדובר בצער בעלי חיים ואירגוני זכויות בעלי חיים יוצאים נגד קיום אירועים כאלה.
7ac3752328a6bda0629b936494b90b78

עיסמת אינונו: הנשיא השני של תורכיה, בצילו של אתאתורכ

מקור: העיתון התורכי "סבאח", המהדורה האנגלית.

מוסטפה עיסמת אינונו- ידוע בתורכיה עד היום בכינוי "עיסמת פאשא", היה הנשיא השני של הרפובליקה התורכית והיה דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה התורכית, והיה פעיל מאוד בפוליטיקה התורכית במשך חמישה עשורים. מתחילת שנות העשרים – כשטורקיה נלחמה במלחמת העצמאות נגד יוון ותומכיה המערביים – עד שנפטר בתחילת שנות השבעים, אינונו ניהל את דרכו הפוליטית בדרך מקיאווליסטית. אף כי שמו והמוניטין שלו היו בצל הכריזמה של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה. לאינונו הייתה השפעה רבה יותר מחברו הכריזמטי בעיצוב פניה של הפוליטיקה התורכית. הוא היה אמצעי נאמן להנהגתו של אתאתורכ מתחילת שנות העשרים כשהגיע לאנקרה והצטרף למאבק העצמאות התורכי לצד אתאתורכ,עד מותו של "המנהיג העליון" אתאתורכ בשנת 1938. עם זאת, הוא ניצל את הכוח כ"איש השני "של הרפובליקה הצעירה לפני שאסף את כל הכוח בידיו לאחר מותו של אתאתורכ ומעולם לא הראה כוונה לחלוק אותו עם מישהו אחר (מזכיר במעט את שמעון פרס הישראלי..). הייתה לו השפעה רבה על הפוליטיקה גם בשנים בהן היה מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית  (CHP). מעניין שהאיש שהפיל אותו היה בולנט אג'וויט, בן טיפוחיו ולימים ראש הממשלה האחרון של תורכיה.

אינונו נולד בשנת 1884 במחוז איזמיר המערבי כבנם של האג'י רשיד ביי, עובד ציבור בבית המשפט באיזמיר באותה תקופה, וסבריה האנם. משפחתו של האג'י רשיד הייתה במקור ממחוז ביטליס והתגוררה במחוז מלאטיה ואילו משפחת אימו- מקורה בדליורמן (לודוגורי), כיום בצפון מזרח בולגריה.

אינונו למד לראשונה בסיוואס מאז שאביו הועבר לשם בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הצבאי  בשנת 1895 ונרשם לתיכון הצבאי בהאליג'יאולו באיסטנבול בשנת 1897. הוא סיים את לימודיו במכללה הצבאית בתחום הארטילריה בשנת 1903.  את לימודיו סיים לבסוף באקדמיה הצבאית בשנת 1906 בדרגת סרן, והוא הצטרף לארמייה השנייה באדירנה. בשנה שלאחר מכן הצטרף לוועד לאיחוד ולקידמה (CUP). הוא היה חלק מהארקט אורדוסו (צבא הפעולה), שהתערב במשבר הצבאי באיסטנבול, דיכא את המרד והפיל את הסולטן עבדולחמיד השני בשנת 1909.

(בתמונה המצורפת: אינונו יושב בין וינסטון צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קאהיר ב1943.

לאחר מהפכת התורכים הצעירים ותום עידן הסולטאן עבדולחמיד השני, נקרא אינונו לתימן כמפקד הכוחות שהוטל לדכא את המרד שהתחולל שם נגד האימפריה העות'מאנית. הוא נלחם במורדים התימנים במשך שלוש שנים לפני שהועבר לאיסטנבול להצטרף למלחמות הבלקן. הוא שימש כיועץ הצבאי לאחד ממנהיגי הוועד לאיחוד ולקידמה  ג'מאל פאשה במשא ומתן לשלום עם מדינות הבלקן הלוחמות.

אינונו נלחם בחזיתות  שונות במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראשית, הוא היה המפקד בחזית גליפולי, דבר שעזר לו לעלות במעלה הדרגות לקולונל. לאחר הניצחון בגליפולי, עבר אינונו לדיארבקיר כאשר הצבא השני נפרס לגבול המזרחי. בינתיים הוא נישא למווהיבה האנם.

אינונו זכה בכמה דרגות ותגים ומדליות רבות על פוילו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מזכירו של שר המלחמה בתום המלחמה; עם זאת, הוא יכול היה לעבוד רק חודש לפני שהקבינט התפטר בנובמבר 1918.

 

כאזם קאראבקיר, המפקד האגדי של החזית המזרחית של מלחמת העצמאות התורכית ויריבו של אינונו לאחר הקמת הרפובליקה התורכית, טוען בזכרונותיו כי אינונו הציע לו לרכוש חווה ולהתפרנס לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. לגבי העימות מול הכוחות האירופאים. על פי זכרונו של קאראבקיר, אינונו היה פסימי מאוד ולא ראה היתכנות לניצחון תורכי במלחמת העצמאות. עם זאת, הוא עבר לאנקרה בינואר 1920 בהזמנתו של מוסטפא כמאל, וכך הצטרף למלחמת העצמאות כחבר פרלמנט.

כמו כן, אינונו היה חייל, ולכן אתאתורכ גרם לו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל כדי להקים צבא אמיתי ונכון מתוך קבוצות חמושות מפוזרות בחזית המערבית של תורכיה. מאוחר יותר הוא הפך למפקד הגייס הצפוני של כוחות תורכיה העצמאית שבדרך בחזית המערבית. הוא עצר את הכוחות היווניים באסקישהיר, ואז הדף אותם לאחור, מה שהביא לו את דרגת המח"ט. הוא  הועלה לדרגת סגן אלוף לאחר קרב סאקריה בשנת 1921. וכך קיבל את כינויו ואת התואר "עיסמת פאשא".

 

אינונו היה נושא ונותן מתון והאיש השני בהיררכיה אחרי  מוסטפא כמאל, ולכן הוא הוזמן למשא ומתן על שביתת נשק במודנה ומשא ומתן לשלום בלוזאן בשווייץ עם מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת. למרות שיחסיו עם מוסטפא כמאל, מנהיג הרפובליקה, היו קוהרנטיים למדי, תמיד היו לו ויכוחים עם עמיתיו  שנחשבו משניים לאתאתורכ כמו ראוף אורביי ופתיח אוקיאר, שניהם החברים הקרובים ביותר ומשתפי הפעולה של אתאתורכ. הוא לא אהב גם את חברי הפרלמנט. אז, אתאתורכ לא חשב לבחור בו כראש ממשלת הרפובליקה שעמד להכריז עליה ​​ב -29 באוקטובר 1923. עם זאת, אינונו מונה כראש הממשלה ושר החוץ הראשון של הרפובליקה התורכית ב -30 באוקטובר, 1929, כאשר אטאטורק נבחר לנשיא על ידי האסיפה הלאומית הטורקית,אינונו הוצב גם כיו"ר המפלגה העממית הלק פירקאסי (Halk Fırkası), שתהפוך למפלגה הרפובליקנית העממית (CHP).

אינונו היה שימושי יד ימינו של לאתאתורכ. הוא היה פעיל במיוחד בביטול הסולטאנות בשנת 1922 והח'ליפות האסלאמית בשנת 1924. אינונו היה "האיש השני בדרגה" האמיתי, שעשה הכל כדי לעזור לאתאתורכ. הוא אסף את הזכויות של נאמנות זו ונשאר כחלק מהשילטון עד מות אתאתורכ ב1938 בעוד שאנשים במערכת הפוליטית לא יכלו לחשוב על אדם אחר שיבחר לנשיא לאחר מותו של "המנהיג הנצחי". במהלך נשיאותו, היה לו התואר הרשמי "המנהיג הלאומי".

אינונו שלט בטורקיה ביד ברזל כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא מתחילת שנות העשרים ועד הניצחון  הגדול בבחירות הדמוקרטיות של המפלגה הדמוקרטית בשנת 1950.  הוא הטביע את חותמו תחת כל החלטת פעולה קפדנית, כולל ביטול הסולטאנות והח'ליפות, הפעולות הצבאיות הכבדות. נגד מרד השיח 'סעיד, החלטות עונש מוות שנויות במחלוקת והוצאות להורג של בתי המשפט לעצמאות, יישום החילוניות סגירת מפלגות פוליטיות אחרות שאינן מפלגת השילטון CHP. בניגוד לאתאתורכ שהיה בעל יחס אוהד ליהודים, אינונו נהג ביהודים ביחס פחות אוהד, ובימי מלחמת העולם השנייה, עת תורכיה בהנהגתו הכריזה על נייטראליות, לא מנע את אכיפת "מס הרכוש" הדראקוני כנגד לא-מוסלמים בתורכיה, במיוחד על היהודים.

אינונו שלט בטורקיה במשך 13 שנים בשמו של אתאתורכ, הנשיא. עם זאת, הצמד ניהל ויכוח בשנת 1937, שנה לפני מותו של אתאתורכ, ואינונו התפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא פוטר מתפקידו כיו"ר CHP. עם זאת, אינונו נבחר לנשיא לאחר מותו של אתאתורכ ב- 10 בנובמבר 1938, ושלט בטורקיה כנשיא עד 1950, אז נבחרו באורח דמוקרטי את ג'לאל באיאר כנשיא ועדנאן מנדרס כראש הממשלה.

אינונו היה הפוליטיקאי האמיתי הוותיק והשורד של תורכיה, בדומה לג'וליו אנדריאוטי האיטלקי ושמעון פרס הישראלי. לאחר 1950 הוא לא פרש כפי שרבים יכלו לצפות ממנו. להיפך, הוא המשיך במסע אופוזיציה חמור נגד רוה"מ מנדרס, שהביס אותו בכל בחירות דמוקרטיות. בסופו של דבר, כשההפיכה הצבאית ב -27 במאי 1960, הפילה את מנדרס, זכתה החונטה לתמיכתו המלאה ושיתוף הפעולה של אינונו. לאחר מכן הוצא להורג מנדרס, ראש ממשלת תורכיה הראשון שנבחר דמוקרטית אי פעם. בתור חייל לשעבר ומהפכן, הוא מעולם לא הפגין חרטה על מה שעשו לו. הדבר היחיד שאינונו התעניין בו היה הישרדות בפוליטיקה הטורקית ועיצובה בצלמו ובדמותו. לדעתו,  היה צריך לנקוט בכל פעולה אפשרית  כדי לשמור על נתיב זה ללא שינוי.

מצד שני, אינונו היה חייב את המוניטין שלו לשתי הזדמנויות משמעותיות. ראשית, הוא היה בין מפקדי מלחמת העצמאות, שהביסו את אויביה של תורכיה ושיחררו את המדינה. שנית, הוא הציל את תורכיה מכניסה למלחמת העולם השנייה, החלטה שזכתה לשבחים אפילו מצד יריביו. עם זאת, הוא זכור כמי שהפך את תורכיה ל"חומה בצורה, קטנה וחכמה מבחינה כלכלית וצבאית. תורכיה של אינאנו הייתה מדינה קטנה יחסית לעומת האימפריה העות'מאנית, ללא שאיפות אימפריאליות, שלווה, מערבית, עם עוני עצום ואלימות פוליטית. הוא הפך את מפלגת העם הרפובליקנית לתנועת שמאל-מרכז לכל דבר ועניין, ומולה קמו מפלגות ימין ששאפו "להפוך את תורכיה לגדולה שוב".

מפלגת העם הרפובליקנית של אינונו הובסה על ידי מפלגת הצדק של סולימאן דמירל (AP) בבחירות הכלליות ב -1965, כשהחליט להכריז על ה- CHP כמפלגת שמאל, לאחר דיונים  בחוגים פוליטיים ואקדמיים. אינונו הובס גם כיו"ר המפלגה על ידי בן דודו ובן טיפוחיו בולנט אג'וויט בקונגרס המפלגה בשנת 1972, כשהחליט להתפטר מתפקידו כיו"ר הCHP וכחבר פרלמנט.

אינונו נפטר ב -25 בדצמבר 1973. קברו נמצא באניקטביר, המאוזוליאום של אטאטורק, אנקרה. לאינונו נולדו שלושה ילדים עם מווהיבה ואילו בנו ארדאל אינונו, אחד משלושת אלה, נכנס לפוליטיקה בשנות השמונים, ארדאל כיהן כראש המפלגה הסוציאל -דמוקרטית (SODEP) / המפלגה הסוציאל -דמוקרטית הפופוליסטית (SHP) (תחליף  לCHP של אביו לאחר סגירתה לאחר 12 בספטמבר 1980, עת אירעה ההפיכה הצבאית) והיה שר החוץ, סגן ראש הממשלה וראש ממשלת קואליציה עם מפלגת הדרך הנכונה" הימנית בשנים 1991-1995.

1200px-Justice_and_Development_Party_(Turkey)_logo.svg

המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP

אודות "מפלגת הצדק והפיתוח"- AKP- מפלגתו של ארדואן (נכתב במקור בשנת 2015 ועודכן קצת).
מפלגת הצדק והפיתוח בתורכיה, מפלגתו של ארדואן, מציינת בימים אלה 20 שנה להיווסדה מאז שנוסדה בקיץ 2001.
כיום המפלגה נמצאת על פרשת דרכים היות ונשיא תורכיה אינו חבר פרלמנט אך שינה בהתאם את החוקה כדי שיעמוד בראש מפלגתו והוא למעשה שליט יחיד בה.
שני מייסדי המפלגה הוותיקים הם עבדאללה גול נשיא תורכיה לשעבר, יחד עם ארדואן שהוא נשיא תורכיה הנוכחי ושבניגוד לגול נשאר במפלגה.
ההבדל הוא שגול וארדואן אינם רואים עין בעין בהרבה נושאים, גול מתון יחסית וארדואן קיצוני ומתלהם. יש דווקא אפשרות שגול, שמזכיר לי בהרבה דווקא את ראש הממשלה של שנות השמונים טורגוט אוזאל, יקים מפלגה חדשה שתתחרה בארדואן ובמפלגת הצדק והפיתוח. זה לא קרה , אך גול הביע תמיכה עקיפה במפלגתו של אחד מהמוחות הכלכליים המבריקים לשעבר של ארדואן, עלי באבאג'אן, ששייכת לאופוזיציה.
ועכשיו להיסטוריה:
מפלגת הצדק והפיתוח, או בראשי תיבות תורכיים AKP, נוסדה בתאריך 14 באוגוסט 2001 על ידי המייסדים עבדאללה גול, בולנט ארינץ', כיום סגן ראש ממשלת תורכיה, מליח גוקצ'ק, ראש עיריית אנקרה בירת תורכיה מזה 20 שנה וכמובן רג'פ טייפ ארדואן, שהיה אז ראש עיריית איסטנבול. כל אלה שציינתי היו שייכים לפלג הרפורמיסטי של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקאן. הם טענו שהקו של ארבקאן איסלאמיסטי מדי, ובשל כך המפלגה פורקה על ידי הצבא בשנת 1997. הם טענו שיש לבסס מודל מפלגה של ימין שמרני, בדומה ל"מפלגת המולדת" בראשות טורגוט אוזאל, שלא הייתה אסלאמיסטית בכלל, ששלטה ברוב שנות השמונים בתורכיה. ברגע שמבססים מודל כזה, שיש לו מקבילה באירופה- ה"נוצרים הדמוקרטים", אז ניתן ליצור מצב שלא תיווצר תדמית אסלאמיסטית למפלגה וכך היא תוכל לכבוש את השילטון.
באותה תקופה, יש לציין, תורכיה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה מאוד. אבטלה עמוקה. מיתון עמוק. ממשלות שעלו ונפלו, כממשלות אחדות רעועות, מאז ראשית שנות התשעים. חוסר יציבות כלכלי ופוליטי משווע. והנה באה ה"גאולה"- מפלגת ימין שהבטיחה רווחה כלכלית, שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וכן כיבוד המסורת המוסלמית-שמרנית. ארדואן אף הגדיל לעשות, וקבע מושגים כמו "אסלאם דמוקרטי" ו"חילוניות שמרנית", וטען כי ראש ממשלה דתי יכול להיות גם במדינה חילונית. המפלגה שידרה כל הזמן שהיא מכבדת את המורשת החילונית של אתאתורכ, כשהמטרה האמיתית מאחורי זה היה לרוקן את החילוניות וגם את הגדרת מושג אתא תורכ מתוכן. ארדואן אף צירף למפלגה בכירים לשעבר מכל מפלגות הימין בתורכיה, וכן גם דתיים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית.
והכי חשוב, שזה גם הכי גרוע, הוא שהאקדמיה ברחבי העולם "קנתה" את הסיפורים על אסלאם דמוקרטי ועל מפלגת ימין שמרני אך לא אסלאמיסטית. ומשם זה חילחל לראשי האיחוד האירופי, שדרשו שוב ושוב מתורכיה לפנות לכיוון דמוקרטי ולצמצם את השפעת הצבא, על מנת שתורכיה תוכל להגשים את חלומה מאז שנות החמישים ולהצטרף לאיחוד. אני בעצמי ראיתי מחקרים אקדמיים מחוץ למזרח התיכון, ואפילו בישראל, ששיבחו והיללו את המפלגה הזו כדגם חדש של "אסלאם דמוקרטי"- שילטון ומפלגה שמכבדים גם את האסלאם אך גם את הדמוקרטיה. זה ממש נראה כמו חזון אחרית הימים של גר זאב עם כבש. הבעייה היא שלבסוף, הזאב טרף את הכבש.
בנובמבר 2002 נערכו בחירות לפרלמנט התורכי, ומאז זכתה מפלגת הצדק והפיתוח ברוב, שהפך אותה למפלגה הגדולה בפרלמנט עם רוב מוצק, לראשונה מאז 1987. רוב זה נשמר פחות או יותר עד לימינו אנו. מאז גם זכו המפלגה ומנהיגה ארדואן בכל משאלי העם ומערכות הבחירות שנערכו, כולל בבחירות לנשיאות, הבחירות הראשונות לנשיאות שנעשות על ידי העם ולא על ידי הפרלמנט, ביום ראשון האחרון. בתקופה לאחר הבחירות הצהיר העיתון הכמאליסטי "ג'ומהוריית" כי החילוניות בסכנה. והם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
עם מתן תוצאות הבחירות נוצרה בעייה: על ארדואן הושתה עבירת קלון, בשל ישיבתו בכלא כמה שנים לפני כן לאחר שהקריא שיר עם גוון אסלאמיסטי, והוא לא יכל להיבחר לראשות הממשלה. מה עשו? לקחו את עבדאללה גול סגנו, מינו אותו לראש ממשלה עד מרץ 2003, עת ארדואן נוקה מהקלון. במרץ 2003 התפטר נציג מחוז מסוים בפרלמנט כדי שייערכו בחירות מקומיות באותו מחוז, ארדואן ניצח בהן, נכנס לפרלמנט ומונה לראש ממשלה. גול מונה לשר החוץ התורכי.
כלפי פנים, ארדואן התחיל במדיניות כלכלית של יוזמה חופשית והקטנת האבטלה. המדדים הכלכליים של תורכיה צמחו. תורכיה הפכה למדינה אירופית מודרנית ומשגשגת. כלפי חוץ שידר פייסנות כלפי המערב וישראל, ואף הגדיל לעשות כשמיד לאחר היבחרו שתה יין במטוס בעת צום הרמדאן, על מנת "לבלבל את האויב". נשיא תורכיה באותה עת היה אהמט נג'דת סזר החילוני, שהתעמת שוב ושוב עם ארדואן, ובשנת 2007 החליף אותו שר החוץ עבדאללה גול ממפלגת הצדק והפיתוח. עוד עמדה נכבשה.
בינתיים, שמה המפלגה דגש על הצטרפות לאיחוד האירופי, אך מטרה זו לא הושגה. הכל התנהל כשורה עד שנת 2008, עת נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, ועת פרץ המשבר הכלכלי הגדול בעולם, שתורכיה שרדה אותו בשלום. ארדואן, שביקר בישראל בשנת 2005, ניצל את המומנטום, העליב את שמעון פרס הנשיא דאז בעת ועידת דאבוס על רקע מבצע "עופרת יצוקה", התנגח בישראל וכן התחיל בהזדהות גלויה עם החמאס ועם תנועת האם של החמאס, שהייתה גורם משפיע במפלגת הצדק והפיתוח, "האחים המוסלמים". לצד האחים המוסלמים, תמך בארדואן פתהוללה גולן, איש דת אסלאמיסט מתון שיש לו תנועה חינוכית רחבה מאוד שבסיסה בפילדלפיה שבארצות הברית. מוסדות החינוך המסועפים של התנועה הכשירו שופטים, עורכי דין, שוטרים ורופאים רבים שתפסו עמדות מפתח בתורכיה במשטרה ובמערכת המשפט. את זאת ניצל ארדואן לשפוט ולהכניס לכלא אנשי צבא, חברי פרלמנט רבים וכמובן עיתונאים שהתנגדו לו, באשמה כי תכננו הפיכה נגדו. הוא האשים אותם כי מדובר ביצירת "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה, שנועדה ליצור אליטה ולהעלות את אנשיה לשילטון. בהמשך הפנה את אותה האשמה כלפי גולן ואנשיו, עת הסתכסך עם איש הדת המשפיע.
לצד ארדואן בלט כל העת אהמט דאווטאולו, פרופסור למדעי המדינה, שהיה יועצו למדיניות חוץ והחל משנת 2009 שר החוץ של תורכיה ולאחר מכן מונה לראש הממשלה. בהמשך דרכם של ארדואן ודאווטאולו נפרדו, ודאווטאולו הפך לאחד מראשי האופוזיציה כנגד ארדואן.
דאווטאולו, דובר ערבית ואנגלית רהוטות, ניסח את תיאוריית "העומק האסטרטגי", לפיה יש להחזיר את תורכיה לימי גדולתה מימי האימפריה העותמאנית כבעלת עוצמה דיפלומטית, צבאית וכלכלית איזורית. בימי דאווטאולו כשר החוץ גדל שירות החוץ ומבנה משרד החוץ התורכי למימדי ענק. הוא טען כי תורכיה צריכה ליצור השפעה איזורית גם דרך מדינות לוויין, שיהיו תחת חסות תורכית, בניגוד לאימפריה העותמאנית ששלטה ישירות. את "האביב הערבי" בשנת 2011 ניסה דאווטאולו לנצל להעלאת משטרי "אחים מוסלמים" בכל מדינות ערב, שיפעלו תחת חסות תורכית. גם עבור ישראל הייתה לו תוכנית- להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מפתח למדינה בדומיננטיות אסלאמית, תחת חסות תורכית, ובכך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסופו של דבר נשארה תורכיה חברה עם מעט מדינות מזהירות, כתוצאה ממדיניות זו, דוגמת פקיסטאן, סומליה וקטאר. אך עם זאת, ברק אובמה ניסה לחזק את תורכיה במישור הדיפלומטי והבין לאומי, ולא גינה בלשון חזקה את פרשת המרמרה.
דוגמה למדיניותו של דאווטאולו, שמכונה גם "ניאו עות'מאניזם", שאני רואה בדאווטולו כרעיון רב שנים שאותו האיש החליט פשוט להוציאו לפועל, ניתן בנאום שנתן בשנת 2009, בסרייבו בירת בוסניה, שהייתה עד עשור לפני כן מוכה וחבולה ממלחמת אזרחים אתנית, ובו שיבח את קיומה של האימפריה העותמאנית התורכית, וטען כי כשהעותמאנים שלטו על המזרח התיכון, הבלקן וחלק מהקווקז היה שקט יחסי, לא הייתה לאומיות לכן לא היו מאבקים לאומיים עקובים מדם כמו שהתרחשו לאחר פירוק האימפריה בשנת 1923. רוצה לומר: האימפריה העותמאנית הייתה דגם לאחוות עמים ותרבויות, אימפריה רב דתית ותרבותית שסיפקה שקט
יחסי לנתיניה. היה לה עומק אסטרטגי, כמו שצריך להיות לתורכיה החדשה שרוצה לעצב ארדואן. הבעייה היא שתורכיה של ארדואן ודאווטואולו, למרות הנתונים הכלכליים המרשימים והבנייה המסיבית בכל רחבי תורכיה, הסתכסכה כמעט עם כל המדינות שסביבה….
כעת, מפלגת הצדק והפיתוח רוצה לשנות את החוקה החילונית של הרפובליקה התורכית, שקיימת מאז 1982 בעת ששרר משטר צבאי במדינה. בשנת 2010 ניצח ארדואן במשאל עם למען שינוי מתוחכם של סעיפי החוקה, שיהפוך את המדינה, לבסוף, מחילונית למסורתית, אם להגדיר זאת בלשון עדינה. לא מזמן התקבלו חוקים בתורכיה המגבילים רכישת וצריכת אלכוהול, והיד עוד נטויה….
המקבילה הישראלית-ערבית של הAKP היא מפלגת רע"ם- הרשימה הערבית המאוחדת, ששייכת לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, וחברה בקואליציה.
Suleyman_demirel

באבא: "הסולטאן סולימאן השלישי"- נשיא תורכיה התשיעי, סולימאן דמירל.

בשנת 2015 מת נשיא תורכיה התשיעי האגדי, סולימאן דמירל, בשיבה טובה בגיל 90. דמירל היה המקביל התורכי של שמעון פרס הישראלי: ה"אבא" של הפוליטיקה התורכית, פוליטיקאי שמרן ומוסלמי מאמין מצד אחד, אך מצד שני ליברל ולא אסלאמיסט במדיניותו ששאף לשמור על יחסים טובים עם המערב וישראל. בשנות התשעים, דמירל כראש ממשלה שנבחר לנשיא בשנת 1993, פעל רבות לשימור היחסים עם ישראל ואף לאחר פרישתו הקציב כסף על מנת לתת לסטודנטים ישראלים מילגה והזדמנות ללמוד בתורכיה.

דמירל היה מעורב בפוליטיקה התורכית במשך 40 שנים ויותר. הוא כיהן 5 פעמים כראש ממשלה, סך הכל במצטבר 10 שנים וחצי. הוא הפך לדמות אגדית אך גם לסמל של חוסר היציבות הפוליטית במדינה, היות וממשלותיו היו קצרות ימים. לא אחת הודחו ממשלותיו על ידי הצבא בשל חוסר יציבות.

דמירל, שהפך לדמות אגדית בפוליטיקה התורכית, נולד במקום אגדי לא פחות- איספרטה שבדרום מערב בתורכיה, הלא היא ספרטה האגדית מהמיתולוגיה היוונית. הוא למד הנדסה אזרחית באוניברסיטה הטכנית באיסטנבול בשנת 1949, עת היה בן 25. הוא החל לעבוד בשירות המדינה, במחלקת תיכנון החשמל במקצועו כמהנדס, והיה אחראי בעיקר על בניית סכרים ותחנות כוח ברחבי המדינה. הוא היה איש אשכולות: גם מרצה על הנדסה הידראולית, גם יצר קשרים עם חברות אמריקניות וניהל פרוייקטים בשבילן, וגם שירת בצבא התורכי כמהנדס לאחר ההפיכה הצבאית של 1960. אבל עיקר הקריירה שלו הייתה בפוליטיקה, אליה התוודע כשעבד בשירות המדינה.

בשנת 1960 התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, בגיבוי אמריקני, שהדיחה את ראש הממשלה הלא כמאליסט, השמרן הלאומן ובעל הזיקה לדת עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית. מנדרס ואנשיו נתלו לבסוף, ולאחר ההפיכה הוקמו מחדש המפלגות שהוצאו אל מחות לחוק. אחת המפלגות שהוקמה הייתה מפלגת ימין שמרנית וקפיטליסטית, "מפלגת הצדק".
דמירל הצטרף למפלגת הצדק, שהחליפה את המפלגה הדמוקרטית של מנדרס, שהוצאה אל מחוץ לחוק, כחבר בוועד הפועל שלה. בשנת 1964 קודם בקושי לתפקיד ראש המפלגה, לאחר שהואשם על ידי יריביו כי הוא שייך לתנועת "הבונים החופשיים".
הוא מונה גם לסגן ראש ממשלה בממשלת אחדות, אך באוקטובר 1965 הפך בגיל 41 לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות תורכיה לאחר שמפלגתו עלתה לשילטון וקיבלה רוב מוחלט. גם בבחירות 1969 קיבלה ממשלתו רוב מוחץ. אולם בשנת 1971 התעורר סכסוך בין ממשלתו של דמירל לצבא התורכי, סביב עמדתו בנושא הסיכסוך בקפריסין בין היוונים לתורכים. הצבא האשים את דמירל בפעולה בניגוד לערכיו של אתאתורכ. לכן, הצבא פעל להדיח אותו מתפקיד ראש הממשלה, וחולל הפיכה. דמירל הודח.
לאחר חזרתה הזמנית של המערכת הפוליטית התורכית לפעולה בעקבות ההפיכה הצבאית, הפך דמירל למנהיג האופוזיציה. בונה הסכרים הגדול הוכיח עצמו שוב כעוף חול, שקם מן ההריסות. גם כחבר פרלמנט רגיל הפך לאיש המשפיע ביותר בתורכיה. הוא האיש הראשון מאז הסולטאן סולימאן המפואר בן המאה ה-16, שנושא את השם "סולימאן" ובעל השפעה כל כך רבה במדינאות התורכית- לכן אני קורא לו "הסולטאן סולימאן השלישי" (סולימאן השני היה סולטאן חלש וכושל לא בימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, לכן דמירל הוא השלישי). בשנת 1975 הקים ממשלת ימין לאומית. עם זאת, התאפיינה באותן שנים הפוליטיקה התורכית בחוסר יציבות ובעימותים אלימים בין ימין ושמאל. דמירל, עם כל כוחו, דאג רק לקיום ממשלתו. הוא לא היה מספיק חזק כדי לדכא את המהומות.
הוא הקים ממשלת ימין לאומית נוספת, בשנת 1977. באותה שנה נערך הטבח המפורסם שנערך באנשי השמאל התורכי בהפגנת 1 במאי בכיכר תקסים באיסטנבול, וממשלת דמירל הואשמה בחוסר מעש או אף בהתערבות צבאית כדי לחולל את הטבח. בשנת 1980 לא יכלה ממשלת דמירל לבחור את נשיא תורכיה, מה שיצר ואקום פוליטי, ואז הצבא שוב התערב, ועשה הפיכה. כל המפלגות שוב הוצאו אל מחוץ לחוק.

"באבא" דמירל, כמו שנקרא בידי התורכים, היה שקוע בהליכים משפטיים של הצבא נגדו, אך משאל עם חוקתי התיר לו לחזור לפוליטיקה בשנת 1987. הוא לא ויתר, וביחד עם יריבו, טורגוט אוזאל-שגם היה איש ימין רק ממפלגה אחרת, "מפלגת המולדת", חזר דמירל לפוליטיקה. שניהם, דמירל-אוזאל, הפכו לצמד הפופולרי והחזק ביותר בפוליטיקה התורכית. דמירל הקים את "מפלגת הדרך הנכונה" והפך שוב לדומיננטי-מה שסלל את דרכו לעשור זוהר.
הוא נכנס לממשלה שוב, ובשנת 1991 הקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת השמאל הראשית, זו שהחליפה את "מפלגת העם הרפובליקני CHP" שייסדה את תורכיה המודרנית. הנשיא באותה עת היה ראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל, יריבו המרכזי של דמירל מאותו מחנה ימין. בשנת 1993 מת במפתיע טורגוט אוזאל, ודמירל נבחר לתפקיד הנשיא. כמו שמעון פרס, הוא כיהן בתפקיד שבע שנים, וזה היה התפקיד היציב ביותר שעשה בדרג הפוליטי התורכי. במהלך שנות כהונתו פעל כנגד עליית גורמים אסלאמיסטיים לשילטון, ופעל עוד מעת כהונתו כראש ממשלה ב-1991 לחזק את הקשרים בין תורכיה לישראל. בעשור של שנות התשעים, 1991-2000, עת דמירל היה בו דומיננטי, זכו יחסי ישראל ותורכיה לתור זהב שלא נודע לפניו ולא לאחריו, בין היתר בזכות "באבא" דמירל, או הסולטאן סולימאן השלישי.
בשנים האחרונות שימש דמירל כמרצה וכפובליציסט בפאנלים פוליטיים שונים.

הלאומיות התורכית

תולדות הלאומיות התורכית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio. קטעים מעבודה שכתבתי לאוניברסיטה לפני כעשור וקצת.

הלאומיות התורכית התפתחה בארבעה שלבים בין אמצע המאה ה-19 לבין שנות העשרים של המאה העשרים בכמה שלבים. השלב הראשון היה השלב העות'מאני, בו ניסו אינטלקטואלים עות'מאניים לספק תשובות כיצד תתמודד האימפריה עם אתגר המערב והמודרניות. בשלב זה התפתח רעיון העות'מאניזם, במקביל לפאן-אסלאמיזם (הרעיון שלפיו יש לכונן אומה ואימפריה מוסלמית אחת גדולה כשהזהות המרכזית בה תהיה הזהות הדתית המוסלמית). השלב השני הוא השלב התורכי, בו התבסס רעיון הפאן-תורכיזם (הרעיון לאחד את כל העמים התורכיים לאימפריה אחת גדולה, שהזהות התורכית תהיה העיקרית בה) על ידי אינטלקטואלים כמו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנבדל מהרעיונות הפאן-עות'מאניים (לאחד את כל עמי ושטחי האימפריה העות'מאנית תחת הזהות הלאומית העות'מאנית) והפאן-אסלאמיים, לאחר שהובן כי בלתי אפשרי להוציאם לפועל באותה תקופה. השלב השלישי היה השלב הניסיוני והכושל לממש לאומיות תורכית בכל שטחי האימפריה העות'מאנית בעת שילטון סיעת "התורכים הצעירים" שנמשך משנת 1908 ועד לתבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה בסוף העשור השני של המאה העשרים. השלב הרביעי היה השלב האקטיביסטי- עיצובה של הלאומיות התורכית המודרנית בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ (תמונתו מופיעה על הדגל כאן) , מייסדה של תורכיה המודרנית החילונית.

 

השלב הראשון: השלב העות'מאני- תחילתו של שלב זה היא בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, עת החל הסולטאן העות'מאני מחמוד השני ברפורמות בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי, המשפטי והחינוכי באימפריה. הסולטאנים שהמשיכו את מחמוד המשיכו ברפורמות, שנמשכו למעשה עד שנות השבעים של המאה ה-19. הרפורמות הללו זכו לשם הכולל "תנזימאת". עד אז, הייתה האימפריה העות'מאנית קיסרות מוסלמית, שהשילטון בה מאז אמצע המאה ה-17 בערך היה מבוזר, ולכל מושל מחוז ניתנה מעין-אוטונומיה בתחומי השילטון המקומי, הכלכלה והחברה. זהותם של תושבי האימפריה הייתה בעיקרה דתית וגם מקומית (כלומר: כל אחד זוהה עם העיר או הכפר שבא ממנו). הנתינים התחלקו בעיקר לקהילות דתיות (מילתים): מוסלמים, נוצרים קתולים, נוצרים אורתודוכסים, יהודים, וכו', כשהסולטאן שולט תחת דגל האסלאם והאלמנט הדתי-אסלאמי מרכזי מאוד. חשיבות מועטה ניתנה לזהות אתנית כלשהי. האימפריה השתרעה על פני שלוש יבשות: אסיה, אירופה וצפון אפריקה, כשהחלק האסיאתי כולל את חצי האי ערב, הסהר הפורה ותת-היבשת האנטולית (איפה ששטחה של רובה של תורכיה של היום) עד מרכז אסיה, ואילו החלק האירופי, שנקרא רומליה, כלל את איזורי הבלקן ויוון ביניהם.

מטרת הרפורמות, שהונהגו בשלבים, הייתה למרכז את האימפריה ולענות על אתגר המערב, היות ובאותה התקופה ניצבה האימפריה בפני כמה קשיים: החזית המצרית: המושל העות'מאני במצרים, מהמט עלי פאשא, שמרד בסולטאן בין השנים 1825-1839 וכוחותיו כבשו את מצרים וסוריה ומכעט שהגיעו עד לאיסטנבול, עד שהאימפריה ניצלה בחסדי מעצמות אירופה תוך כדי שהיא הופכת לתלויה בהן כלכלית. החזית הרוסית: מלחמות עם רוסיה שהתפשטה על חשבון העמים התורכיים שמדרום לה, כשהשיא היה במלחמת קרים (1853-1856) וכן בסוף שנות השבעים של המאה ה-19. רוב העימותים עם רוסיה הסתיימו בניצחון רוסי, אך לא תמיד. החזית הבלקנית: באותו זמן התחוללה התעוררות לאומית ומרד כנגד העות'מאנים באיזור הבלקן (סרביה, בוסניה, מונטנגרו, יוון וכו') והאימפריה החלה לאבד את הטריטוריות האירופיות שלה, שנחשבו ליהלום שבכתר.

אולם, החזית החשובה ביותר הייתה ההתמודדות העות'מאנית אל מול הקידמה המדעית, הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית של מעצמות אירופה ואל מול נחשול הלאומיות באירופה. עיקרן של התנזימאת, הרפורמות, היה: מירכוז השילטון בידי הסולטאן והמימשל המרכזי באיסטנבול, שיוויון זכויות לכל האזרחים ללא הבדלי דת, חקיקת חוקים אזרחיים והקמת בתי משפט אזרחיים- בעוד שלפני כן מערכת המשפט הייתה מבוססת על ההלכה האסלאמית, מתן שיוויון זכויות לאזרחיה הלא-מוסלמים של האימפריה גם בגיוסם לצבא, השתתת מערכת גביית מיסים מרכזית לאחידה והפיכת הצבא למודרני בסיגנון אירופי: שינוי מבני וחינוך הקצינים בהשכלה אירופית מודרנית (דבר שיוביל בהמשך להקמתה של תורכיה המודרנית על ידי קצינים שחונכו חינוך כזה). כמו כן, הוקמו שגרירויות של מעצמות אירופה באימפריה וכוננו יחסים דיפלומטיים איתן. הרפורמה העיקרית הייתה בתחום החינוך: הקמת בתי ספר חילוניים, כשעד אז מערכת החינוך הייתה דתית לפי העדה הדתית של תלמידיה, ושליחת סטודנטים מצטיינים ללימודים באירופה. רפורמה זו הובילה, יחד עם התפתחותו של הדפוס עוד מראשית המאה ה-19 והכנסת העיתונות הכתובה לאימפריה, לזליגת רעיונות לאומיים לתוכה.

הספרות והעיתונאות באימפריה העות'מאנית והתפתחותן המודרנית בהשראת הספרות הצרפתית, הביאה להתפשטות מהירה של רעיונות מערביים באימפריה. מי שביטא אותה היו אינטלקטואלים שהתחנכו במערב וחיפשו תשובות לאתגרים האסלאמיים-דתיים שניצבו בפניהם. נאמיק כמאל, שהושפע מאוד מהלאומיות הצרפתית, הביא לאימפריה שני "רעיונות" מערביים: חרות (הוריית) ומולדת (וטן). הוא דיבר על פטריוטיזם עות'מאני ולאומיות עות'מאנית. הוא היה ממייסדי תנועת "העות'מאנים הצעירים", שהושפעה מאוד מ"אביב העמים" באירופה של שנת 1848. העות'מאנים הצעירים הפיצו את רעיונותיהם בעיקר בעיתונות אך התנגדו לתנזימאת בשל התנגדותם למירכוז האימפריה תחת רודנות הסולטאן. הם היו מוסלמים מאמינים מצד אחד ופטריוטים עות'מאנים מצד שני והאמינו בכינון מונרכיה חוקתית באימפריה יחד עם מימשל ייצוגי, חוקתי ופרלמנטרי. הם טענו כי רעיונותיהם הם חזרה לעקרונות החוק האסלאמי הקלאסי, שהכיר בריבונות עממית. תנועה זו שהתבססה על שילוב בין מסורת אסלאמית לליברליזם אירופי הייתה קטנה בהיקפה ופעלה בתוך האליטה השלטת במשך שנים אחדות. בשנת 1876 חוללו חברי ממשלה עות'מאנים המקורבים לתנועה זו הפיכה חוקתית, הדיחו את הסולטאן עבד אל-עזיז ואת הסולטאן מוראד שבא אחריו, והעלו לשילטון את הסולטאן עבד אל-חמיד השני שנודע כשליט סמכותני ואסלאמיסטי מחד, אך גם כרפורמטור גדול מאידך וגם כאוהד של ארצות הברית מאידך. בינואר 1877 השביע עבד אל-חמיד את הפרלמנט העות'מאני הראשון אך פיזר אותו כעבור שנה בשל מלחמה קשה עם הרוסים שהחלישה מאוד את האימפריה.

 

השלב השני: השלב התורכי.

שלב זה, שהחל במקביל לעות'מאניזם, צבר תאוצה בשל ההבנה שנוצרה בקרב האינטקלטואלים השונים ממוצא תורכי כי רעיונות העות'מאניזם והאסלאמיזם אינם ברי ביצוע. אבל היות והעבר האסלאמי היה ידוע היטב מתוך לימוד כתבי הקודש והמסורת המוסלמית, את העבר התורכי בין היתר הטרום-אסלאמי של העמים התורכיים היה צורך לחקור. התפתחות התורכולוגיה והארכיאולוגיה בארצות התורכיות הביאה לחקר ההיסטוריה של העמים התורכיים, על מנת למצוא בסיס משותף בין כל התורכים הן בתוך האימפריה העות'מאנית והן מחוצה לה. השם "תורכיה" יוחס לתת היבשת אנטוליה (הכוונה היא שאנטוליה, רוב שטח תורכיה של היום, מוקפת ים מ-3 צדדיה ובצד הרביעי מחוברת ליבשה) הדוברת תורכית על ידי בני אירופה כמעט מאז נכבשה לראשונה בידי התורכים במאה ה-11. התורכים לא קיבלו שם זה כשמה הרשמי של ארצם אלא בשנת 1923. אמנם הלשון התורכית נקראה בשמה, אבל השימוש במונח מצומצם למדי בקרב החברה העות'מאנית הגבוהה וכשהשתמשו בו הייתה הכוונה יותר לתורכמנים הנוודים. בתהליך הדרגתי, החליפה "התורכיות" את "העות'מאניות". גורם עיקרי לכך היה אובדן השטחים האירופיים של האימפריה העות'מאנית וגם ההתעוררות בפרובינציות הערביות של האימפריה, שסוד קיומה לדעתי היה אי ריכוזיותה. ברגע שאיזון זה הופר, בצירוף השפעה אירופית חזקה, אזי החלה האימפריה להתפרק ורעיון התורכיות עלה על הפרק.  התפתחות מדע התורכולוגיה היה במקביל להתפתחות הלאומיות התורכית: הכוונה לחקר השבטים הקדמונים דוברי התורכית במרכז אסיה, מה שגרם לאינטלקטואלים לטעון לקדמוניותם של התורכים ושל שפתם וכן לייחס לתורכים את המרחב האנטולי מקידמת דנא, בטענה שהשומרים והחיתים היו גם עמים תורכיים. התפשטותה של רוסיה דרומה על חשבון העמים התורכיים הביאה לכך שגורמים באימפריה טענו כי היות והאימפריה העות'מאנית היא אימפריה תורכית אז מחובתה להגן על העמים הללו גם אם הם אינם יושבים בתוך גבולותיה. שני הוגי הדיעות העיקריים של הלאומיות התורכית הם יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנחשב כאבי הלאומיות התורכית.

אקצ'ורה (1876-1935), שנולד למשפחה טאטארית ברוסיה והיגר עם משפחתו לאיסטנבול, התחנך באקדמיה הצבאית באיסטנבול (שעד 1923 עדיין נקראה רשמית קוסטנטינופול) ולאחר שנכשל בלימודיו הצבאיים הוגלה מהעיר לפאריז, שם הפך לאחד מדובריה הבולטים של הלאומיות התורכית. לאחר מכן בשנת 1904 חזר לרוסיה, שם כתב את יצירתו הידועה ביותר "שלוש דרכי המדיניות" שהודפס בכתב העת "תורכ" בקאהיר. הוא טען שיש שלוש דרכים להתמודד עם מצבם של התורכים: 1. אסלאמיזם 2. עות'מאניזם 3. תורכיזם- שזו לדעתו הדרך הנכונה. הוא קרא לתורכים לצאת ממסגרת המדינה העות'מאנית ולבטלה, ותחת זאת להיצמד לזהות התורכית שלהם. לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908 (קבוצה של קצינים שהשתלטו על המרכז השילטוני באיסטנבול, הפכו את האימפריה שוב למונרכיה חוקתית והדיחו את הסולטאן עבד אל-חמיד השני לטובת אחיו, והפכו למימשל העות'מאני  ששלט בפועל באימפריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה) חיבוריו מצאו אוזן קשבת. הוא הגדיר את התורכים במונחים אתניים לגמרי וקרא לאיחוד כל העמים התורכיים בתוך ומחוץ לאימפריה תחת מסגרת אחת. כמו כן הוא קרא ליצירת כלכלה לאומית ולהתרחקות מערכים אסלאמיסטיים, וכי על תורכיה להיות לאומית וחילונית.

מהמט זיא גאק-אלפ (1876-1924) היה סוציולוג וסופר. הוא נולד בדיארבקיר (דיאר-בכר) שבמזרח תורכיה, איזור שמאוכלס רובו בכורדים, ואף נטען שהיה חצי כורדי במוצאו. הוא טען שיש להתחיל בתהליך של "תורכיפקאציה" באימפריה העות'מאנית, כלומר לכפות את השפה והתרבות התורכית על כל אזרחי האימפריה הרב-תרבותית, אף אם הם אינם תורכים במוצאם. הוא גם הטיף לשילוב עם העמים התורכיים שמדרום לרוסיה ושמחוץ לתחומי האימפריה. הוא הגדיר ביצירותיו את המונח "תורכיות" וטען כי לאומה צריכה להיות הכרה משותפת אם ברצונה לשרוד. הוא דגל בליברליזם מערבי וטען שיש לאמץ אותו ברחבי האימפריה והפך לאידיאולוג הראשי של "הוועד לאיחוד ולקידמה"- הזרם העיקרי של "התורכים הצעירים" ששלט באימפריה העות'מאנית עד לתום מלחמת העולם הראשונה.

בינתיים, החל משנת 1895 הוקמו אגודות סודיות תורכיות מהפכניות ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה, על ידי אינטלקטואלים שהוגלו בתרופת הסולטאן עבד אל-חמיד השני. האגודות התורכיות הללו הוציאו מניפסטים שקראו להחלפת הסולטאן ולחיזוק "תורכיותה" של האימפריה. בצרפת עצמה קמה אגודה בשם "התורכים הצעירים" או בשמה התורכי המקומי "התורכים החדשים" (המילה "חדש" בתורכית דומה למילה "צעיר" בצרפתית) ובד בבד הקימו קציני צבא מהדור החדש והמשכיל באימפריה עצמה, בייחוד בפרובינציות הבלקניות שלה כשהמרכז הוא בעיר סאלוניקי,אגודה בשם "הוועד לאיחוד ולקידמה" שקראה להשבת החוקה העות'מאנית הפרלמנטרית שהושעתה על ידי הסולטאן ב1877. בשנים 1906-1908 משבר כלכלי חמור באימפריה ובעיית משכורות אצל הקצינים הביאו למירמור אצל אנשי הצבא העות'מאני והפכו את האגודות הסודיות ליותר גלויות. בחודש יולי 1908 התחוללה ההפיכה החוקתית השנייה באימפריה ולאחר שנה הודח הסולטאן עבד אל-חמיד השני והוחלף באחיו והוחזר המשטר החוקתי והתאפשר חופש הביטוי. בין השנים 1909-1913 התחוללו מאורעות קשים ברחבי האימפריה: תסיסות והפיכות נגד, חילוקי דיעות בקרב השילטון החדש וגם שתי מלחמות בבלקן, שגרמו לאימפריה לאבד את רוב שטחיה האירופיים למעט נתח קטן בין הערים איסטנבול ואדירנה. בכך הקיץ הקץ על רעיון העות'מאניזם, ורעיון התורכיות הלך וצצמח וקיבל ביטוי בולט בעיתונות. הסולטאנים הפכו לשליטים ייצוגיים בלבד, ובשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הונהגה האימפריה על ידי שלישייה: אנוור פאשא, טלעת פאשא וג'מאל פאשא שהובילה את האימפריה העות'מאנית לשלב האחרון של הקיום שלה ולברית כושלת עם גרמניה ואוסטריה שהובילה לתבוסה העו'תמאנית במלחמת העולם הראשונה. גם שטחי המזרח התיכון של האימפריה אבדו. באוקטובר 1918 נחתמה הפסקת אש משפילה במודרוס בין האימפריה ובין הבריטים ומעצמות ההסכמה המנצחות, הצבא העות'מאני פורק והשליטה במיצרי הדרדנלים ניתנה בידי מדינות ההסכמה. בשנת 1920 נכנס הצבא הבריטי לאיסטנבול והצבא היווני כבש את איזמיר (סמירנה). בין נובמבר 1918 למארס 1920 מוסטפא כמאל שנודע לאחר מכן בשם אתאתורכ, קצין צבא מצטיין שנודע לראשונה במלחמה כנגד הפולש האיטלקי ללוב בשנת 1911, ייסד מחתרת לאומית תורכית ותנועת התנגדות כנגד ממשלת הבובות באיסטנבול בראשות הסולטאן שהייתה תחת הבריטים ובעיקר כנגד היוונים הפולשים. מרכז אנטוליה הפך לבסיס תנועת ההתנגדות והעיר אנקרה הייתה בעיקרו. ראשי תנועת ההתנגדות בראשות מוסטפא כמאל חתמו על "האמנה הלאומית" שהתבססה על רעיון של אומה תורכית באנטוליה בלבד, בשטחים שמיושבים על ידי רוב עות'מאני מוסלמי, מאוחד בדת, גזע ומטרה ובעל ריבונות מלאה. בסופו של דבר ניצח אתאתורכ, היוונים גורשו והסולטאן סולק מהמדינה ובוטלה הסולטאנות והח'ליפות האסלאמית. באוקטובר 1923 בעקבות הסכם לוזאן הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה התורכית החילונית והתקבעה הלאומיות התורכית בשטחי ובגבולות אנאטוליה. אתאתורכ החליט גם לשנות את הכתב הערבי-פרסי של השפה התורכית לכתב לטיני  שאותו ילמדו רוב רובה של האוכלוסייה על מנת להתאים את המדינה לסטנדרטים אירופיים, וכן החליט להפריד את הדת מהמדינה, להנהיג קוד לבוש מערבי ולהפוך את הזהות הלאומית התורכית לזהות המרכזית של אזרחי הרפובליקה החדשה ואת עיקר החינוך במדינה לחינוך לאומי תורכי חילוני.

 

 

 

 

 

 

 

תורכים במלחמת קוריאה

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960.

sudan-egypt-eritrea-military-buildup

המלחמה הקרה: סודאן נגד אריתריאה, ומי המדינות שעומדות מאחורי סכסוך זה

איזור סודאן ואריתריאה נודע בעברו כאיזור שהיה משופע במלחמות, אבל בראשית 2018 בין סודאן לאריתריאה מתחוללת מלחמה קרה, מלחמה שהיא עמוסה באיומים מילוליים מצד בכירים ובשליחת תגבורות צבאיות לאיזורי הגבול, אך לא מדובר ממש במלחמה "חמה" שמתחוללת בין הצבאות ועמוסה באירועים ביטחוניים. המדינות שאחראיות למערבולת הגיאו-פוליטית באיזור מצרים-סודאן-אתיופיה-אריתריאה הן, למעשה לא סודאן ואריתריאה עצמן. מדובר בעימות איזורי: הציר תורכיה-קטאר, הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי שילב לתוכו את סודאן, שכנתה של מצרים שהיא יריבתה הפוליטית של תורכיה, שנחשבת כיום למדינת-האם של אירגון "האחים המוסלמים". סודאן, כאמור, מסוכסכת עם מצרים, שנמצאת בברית עם אריתריאה, שכנתה של סודאן, ובברית כוללת עם הציר המוסלמי-סוני המתון בהנהגת ערב הסעודית ואבו דאבי שנשלטות בפועל על ידי שני יורשי העצר הנמרצים שלהן, מוחמד בן סלמאן (מב"ס) הסעודי, ומוחמד בן זאייד (מב"ז) נסיך אבו דאבי ויורש העצר של איחוד האמירויות. אז אני מנסה לעשות סדר בבלגאן, לחלק את הסיכסוכים האיזוריים שמשפיעים על מזרח יבשת אפריקה ולחבר ביניהם לצורה הגיונית, שתתאר את התמונה המלאה.

1. סיכסוך מצרים-סודאן: בראשית חודש ינואר 2018 התלקח מחדש הסיכסוך בין מצרים לסודאן על איזור חלאייב על חוף ים סוף המערבי (הים האדום), מחוז שנמצא באיזור קו הרוחב 22 בגבול בין שתי המדינות. עוד בשנת 1899 התלבטו הבריטים, ששלטו למעשה במצרים ובסודאן, כיצד לחלק את האיזור הזה בין מצרים לבין סודאן ועד היום הוא נותר שנוי במחלוקת: למי הוא שייך במציאות? הרשות הרשמית באיזור זה היא של מצרים, אך סודאן רואה בחלאייב כחלק בלתי נפרד משטחה ו"אנשי ממשל" ותומכים של סודאן פועלים בו. זאת לאחר שבשנת 2011 ויתרה על השליטה בדרום סודאן, שהפכה למדינה נוצרית עצמאית. לאחרונה, כאמור, החריף הסכסוך, ומצרים שלחה כוחות צבא לאיזור זה שם נמצא הגבול שלה עם סודאן.
הגורם להחרפת הסכסוך הוא המעגל הרחב יותר והסיכסוך בין שני הצירים המרכזיים בעולם המוסלמי-סוני: ביקורו בסודאן של נשיא תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, יריבה המושבע של מצרים בהנהגת עבד אל-פתאח אל-סיסי והפטרון של תנועת "האחים המוסלמים" שמתנגדת לשילטון במצרים. בביקורו של ארדואן, ששואף להחזרת ההגמוניה התורכית לעולם המוסלמי כמו שהיה בימי העות'מאנים (מדיניות שמכונה "ניאו-עות'מאניזם") , הוסכם על מסירת אי הנמל הסודאנית סואכין שנמצאת על החוף המערבי של ים סוף כלומר במזרח סודאן, לשליטה תורכית. המסירה נעשתה חמש מאות שנים לאחר שנכבשה בידי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון והפכה למאחז עות'מאני. עד היום נשארו באיזור עתיקות מימי העות'מאנים והשילטון בסודאן טען רשמית שמסירת האיזור לתורכיה נועדה לשפץ את העתיקות העות'מאניות במקום. החשש הוא שהאיזור ייהפך למאחז תורכי, וזאת לצנינים בעיני מצרים, יריבתם של תורכיה ובמיוחד של ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" בה הוא תומך.
הערכה נוספת היא שבאיזור סוואכן יקום בסיס צבאי תורכי גדול, שיהיה הבסיס התורכי השני ביבשת אפריקה בנוסף לבסיס התורכי בסומליה, ולשלישי מחוץ לתורכיה עצמה בנוסף לבסיס התורכי בקטאר (אגב, האימפריה העות'מאני, בניגוד לתורכיה החדשה תחת ארדואן, התפשטה ראשית וקודם כל בבלקן האירופי שהפך ליהלום בכתר האימפריה, ורק לאחר מכן התפשטה לכיוון ארץ ישראל, מצרים וצפון יבשת אפריקה- שהיו רק הפריפריה של האימפריה)

2. סכסוך אריתריאה- סודאן: אריתריאה ואתיופיה, שתי מדינות יריבות אחת לשנייה, נמצאות מדרום מזרח לסודאן. באריתריאה, שלה גבול ימי עם תימן (עם האיזור שנשלט על ידי החות'ים, בעלי הברית של איראן), קיים בסיס צבאי בשם סאווא. העניין הוא שהבסיס הזה קרוב מאוד לגבול עם סודאן וכמו כן הוא שייך ומתופעל על ידי איחוד האמירויות הערביות, שנמצאת בברית עם סעודיה וביריבות עם איראן השיעית ועם הציר הסוני הרדיקלי, תורכיה וקטאר (שנמצאת בחרם מאז חודש יוני 2017 על ידי שאר מדינות המפרץ). בתגובה על ביקורו של ארדואן בסודאן, הזרימו המצרים כוחות צבא באישור אריתריאה לאותו בסיס. סודאן נדרכה, החזירה את השגריר שלה בקהיר בראשית ינואר 2018 להתייעצויות והתחילה להשמיע איומים על אריתריאה, שהיא חלשה ממצרים. כמו כן, הזרימה סודאן כוחות צבא רבים לגבול שלה עם אריתריאה. בתגובה, זרמו כוחות צבא אריתריאי לגבול עם סודאן. שוב, מתיחות כן, אבל מלחמה בפועל לא ממש. סודאן לא תמהר להסתבך במלחמות, היות והנשיא שלה, עומר חסן אל-בשיר (ערבי מוסלמי במוצאו) ששולט בה כמעט 30 שנים מאז 1989, מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי באשמת רצח העם שביצע באיזור דארפור בסביבות שנת 2003 והלאה, מה שהפך את אנשי דארפור (מוסלמים לא ערבים במוצאם, שנרדפו ע"י השילטון הסודאני בין היתר בגלל שהם אינם ערבים), ואנשי דארפור בלבד, למבקשי מקלט בהגדרתם לכל דבר ועניין. עוד נדבך חשוב הוא שסודאן היא מדינה מוסלמית, ואילו אריתריאה היא מדינה שנשלטת על ידי איסאייס אפווארקי, נוצרי אורתודוכסי שמשתייך לכנסייה האתיופית בדתו, כלומר שילטון נוצרי, בעוד מחציתה האחרת של אוכלוסיית אריתריאה היא מוסלמית. בגלל זה בין היתר יש סיכסוך ביניהן. לסיכום ביניים, במזרח אפריקה יש מאבק בין שני צירים: ציר תורכיה-קטאר-סודאן, וציר סעודיה-איחוד האמירויות-מצרים-אריתריאה. מאבק, אבל לא מלחמה בפועל. לציר תורכיה-קטאר-סודאן הרדיקלי הצטרפה מדינה אחרת, מפתיעה, שגובלת בסודאן: אתיופיה הנוצרית…

3. סכסוך אתיופיה מול מצרים ואריתריאה: בשנת 2011 החלה אתיופיה בפרויקט הגדול ביותר שלה: בניית סכר "התחייה האתיופית הגדולה" על נהר הנילוס הכחול (התפצלות של נהר הנילוס הגדול- שמקורו במצרים). הסכר, שנועד לייצור חשמל ובכך לייצור הכנסות כספיות גדולות לאתיופיה, הוא הסכר ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר ביבשת אפריקה. בניית הסכר התחילה על רקע וכתוצאה מניצול המהפיכה במצרים בשנת 2011. עקב בניית הסכר, המצרים חששו לגורל כמות המים שתעבור בנהר הנילוס הגדול, עורק המחייה של מדינתם. בניית הסכר יצרה סכסוך קר בין מצרים לאתיופיה ודריכות בין שתי המדינות. שילטון "האחים המוסלמים" בן השנה בהנהגת מוחמד מורסי אף השמיע הצהרות כנגד אתיופיה הנוצרית לפיהן מצרים תפעל להרוס את הסכר. עבד אל-פתאח אל-סיסי, שירש את השילטון ממורסי לאחר ההפיכה שביצע נגדו, ירש גם את הסכסוך עם אתיופיה. מנגד, אריתריאה, שמורכבת משבטים דוברי טיגרינית, ניהלה סכסוך עתיק יומין עם אתיופיה שמורכבת עצמה משבטים דוברי אמהרית, כשעד שנת 1993 רשמית השתייכה אריתריאה לאתיופיה ורק באותה שנה קיבלה עצמאות. אריתריאה גם השמיעה הצהרות כנגד אתיופיה בטענה כי בניית הסכר תיפגע בכלכלה האריתריאית הרעועה ממילא, ותכניס המון כסף לאתיופיה מה שייתן לה יתרון איזורי. בכך נוצרה הברית המצרית-אריתריאית נגד הסכר האתיופי ולא רק נגד סודאן. אתיופיה, למרות היותה מדינה נוצרית עם מיעוט מוסלמי של שלושים אחוזים וסובלת מטרור אסלאמי, החליטה ש"האויב של אויבי הוא ידידי", לכן הצטרפה לסודאן בברית כנגד מצרים ואריתריאה.

בסיכומו של דבר, במזרח אפריקה מתקיימת מלחמה קרה בין הציר של מצרים-סעודיה- איחוד האמירויות שהוא הציר המוסלמי-סוני המתון בתוספת אריתריאה הנוצרית עם המיעוט המוסלמי הגדול מאוד, לבין הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי בהנהגת תורכיה וקטאר, פטרוניות אירגון "האחים המוסלמים" המצרי במקורו, בתוספת מפתיעה- אתיופיה הנוצרית עם מיעוט מוסלמי קטן. עם זאת, מדובר בסיכסוך שהוא מלחמה קרה אך אין סיכוי גדול שיתפתח בקרוב למלחמה "חמה", בין היתר בגלל שהמדינות באפריקה מצרים, סודאן, אריתריאה ואתיופיה לא שואפות למלחמה ביניהן, וכן היותה של מצרים עומדת לפני בחירות לנשיאות וטרודה במשבר כלכלי קשה. כמו כן, גם לתורכיה הפטרונית החדשה של סודאן אין אינטרס להצטרף למלחמה הזאת בגלל שהיא טרודה במלחמה "חמה" במיעוט הכורדי בצפון סוריה שיושב על הגבול שלה באיזור עפרין הסורי.

ערבות מרכז אסיה

מבוא לתולדות העמים התורכיים 3: אימפריית עשרת החצים

היום אנחנו מכירים איזורים אלה בתור קזחסטאן, אוזבקיסטאן, קירגיזיסטאן, תורכמנסיטאן וחלק מדרום רוסיה. אבל בימי הביניים המוקדמים, בין השנים 581-657 לספירה הנוצרית, כל האיזורים האלה היו תחת מטרייה אחת: קונפדרציית שבטים שנקראה "און אוק" (עשרה חצים), ולמעשה אימפריית גוק-תורכ המערבית. לאימפריה הזאת היו שתי ערי בירה : נאווקאת, עיר הבירה שהייתה פעילה בעונות הקיץ, והבירה המינהלית, סוייאב, שתיהן שוכנות בעמק נהר הצ'ואי שבקירגיזיסטאן, מזרחה לבישקק בירת קירגיזיסטאן כיום. אימפריית "עשר החיצים", או גוק-תורכ המערבית, נוצרה לאחר מלחמת אזרחים קשה, שפיצלה את האימפריה התורכית הראשונה הידועה, הגוק-תורכ. השליט הנודע של אותה אימפריה היה טונג יאנגבו ח'אגאן, והוא היה מעורב במלחמה גדולה יותר, בין שתי אימפריות גדולות ושכנות לו: האימפריה הביזנטית, איתה כרת ברית, שנלחמה נגד האימפריה הפרסית הסאסאנית. שוב, מדובר בעמים תורכיים שטרם קיבלו עליהם את האסלאם, לכן דתם הייתה הדת שהוגדרה כ"טנגריזם", כלומר אמונה בפנתיאון האלים התורכי, ובאיתני הטבע, ושפתם הייתה שפה תורכית קדומה, קרובה למונגולית. באותן שנים התפתח גם הסחר במשי, שכמובן "דרך המשי" העיקרית עברה בתחומי האימפריה. בני ברית ידועים של טונג יאנגבו היו הכוזרים, שבשנת 627 חברו יחד אליו כדי לכבוש שטחים נוספים באיזור הטרנס-קווקזי. העיר הידועה שנפלה לידי האימפריה התורכית המערבית היא בירת גרוזיה כיום, טביליסי. גייסות האון-אוק נכנסו לארמניה והניסו את הפרסים משם. ההתפשטות מערבה נעצרה בשנת 630 לספירה, עת נרצח טונג יאנגבו.
לאחר ארבע שנים של חוסר יציבות, עלה לשילטון באימפריה אשינה האלו בשנת 634. הוא מלך 5 שנים והוא שהקנה לאימפריה את שמה, "עשרת החצים (און-אוק)", היות והייתה מורכבת משתי קונפדרציות שבטים, דולו ונושיבי, כשכל אחת מהן הרכיבה חמישה שבטים קטנים. לאחר שנים שקטות יחסית, בסוף שנות החמישים של המאה השביעית לספירה התעוררה שושלת טאנג הסינית, ופלשה במלוא עוצמתה לתוך האימפריה התורכית המערבית. בשנת 670 לספירה שושלת טאנג הצליחה להביס את האימפריה התורכית המערבית, והכריזה על שני שליטי בובה של שתי קונפדרציות השבטים שהרכיבו את אימפריית האון-אוק. הקיסר הסיני משושלת טאנג הכריז על עצמו כעל הח'אגאן (השליט העליון) של שבטי הגוק-תורכ.

אבל התורכים הנוודים לא נכנעו: הם התרגלו לחיי נוודות ולאורח של לוחמת גרילה. הם התעוררו מחדש והכריזו על מרד כנגד הסינים. שני אחים שהנהיגו שבטים, אילטריש וקאפאגאן, מרדו כנגד הסינים ודחקו אותם לאחור בשנת 679 לספירה. הם הקימו מחדש את האימפריה התורכית והרחיבו את שליטתם עד כדי כך ששלטו על כל הערבות שמאחורי החומה הסינית הגדולה. התורכים הגיעו עד סמארקאנד והתנגשו בעשור הראשון של המאה השמינית עם חיילי הח'ליפות האומיית הערבית-מוסלמית. מלחמה ישירה ראשונה וגדולה תורכית-ערבית פרצה, והתורכים המערביים נחשפו לראשונה לאסלאם. בסופו של דבר, הערבים ניצחו במלחמה זו. בסופו של דבר קרסה האימפריה התורכית המערבית תחת מאבקי כוח פנימיים ופשיטות סיניות בלתי פוסקות אל מעבר לחומה, ומתוך האימפריה הקורסת קמה אימפריה חדשה: קוטלו-בילגה ח'אגאן, ראש השבט האויגורי, יצר ברית עם שבטים בתוך האימפריה התורכית, בשנת 744 הוא ערף את ראשו של הח'אגאן (שליט-לוחם) האחרון של אימפריית הגוק-תורכ, אוזמיש, ויצר בכך את האימפריה האויגורית.
האויגורים, אגב, קיימים עד היום כקבוצה אתנית ממוצא תורכי-מוסלמי בצפון מערב סין, והם למעשה העם התורכי היחיד שכותב תורכית באותיות ערביות עד היום.

הערה: המקורות ההיסטוריים לגבי אימפריה זו הם דלים יחסית, היות ומדובר בשבטים של רוכבי ערבות, שמונהגים על ידי ח'אגאנים (לוחמים-שליטים), שהתפשטותם ומלחמותיהם היו בערבות שוממות יחסית. לכן התיעוד ההיסטורי לגביהם או שעבר בעל פה, או שצוטט מכרוניקות סיניות או ממקורות ערביים.
כשאני אומר "האימפריה התורכית המערבית" אני מתכוון לאימפריית גוק-תורכ המערבית, שנקראה גם "עשרת החצים" (בתורכית: און אוק, או אונוק). מדובר בשבט אחד גדול, בשם האשינה, שהיה מורכב למעשה מקונפדרציות של שבטים, בייחוד שתי קונפדרציות גדולות שהכילו חמישה שבטים כל אחד. ברגע שחוסל הח'אגאן, כלומר השליט-לוחם האחרון של האשינה, או הגוק-תורכ, תפסו השבט האויגורי הגדול את מקומו.

פרק ההמשך, מבוא לתולדות העמים התורכיים 4: בולגריה האמיתית ומקורותיהם של הבולגרים (אם הקישור לא עובד, נא לסמן אותו ולהעתיק ולהדביק בשורת המשימות למעלה):

http://histerio.co.il/?p=1972