זהו פתיח ארבקאן, בן 45, בנו של ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן שהיה ראש ממשלת תורכיה בין השנים 1995-1997 עד שהודח בעיקבות מיזכר שהצבא התורכי שלח אליו.
כמו אביו, פתיח ארבקאן הוא אסלאמיסט קיצוני ואפילו מאתגר את ארדואן מבחינת האסלאמיות שלו, בעיקר בהתבטאויות (רטוריקה) בנושאים שקשורים לנושא שמרנות ודת. ארבקאן הבן גם יוצר תיאוריות קשר (קונספירציה) כנגד הציונות.
בשנת 2023 החליט ארבקאן להקים מפלגה תחת שם נפיץ- "מפלגת הרווחה החדשה". מפלגת הרווחה המקורית הייתה מפלגתו של ארבקאן האב, ובית המשפט בתורכיה סגר אותה בשנת 1998. גם ארדואן השתייך לאותה מפלגה, אך התפלג בסופו של דבר מהמפלגה והציג גישה שנראית יותר פרגמטית (גמישה) מארבקאן האב- מה שהוביל את ארדואן עצמו לניצחון בבחירות בשנת 2002 ולעלייתו לשילטון שנמשכת עד היום.ארבקאן הבן נע כל הזמן על הציר הפוליטי התורכי בין תמיכה באופוזיציה התורכית- שמוביליה חילוני אך בחלק ממנה יש אסלאמיסטים גדולים יותר מארדואן עצמו, לבין תמיכה בארדואן. יש כאלה שרואים בו כמי שיחליף את ארדואן ביום מן הימים.
ארבקאן הבן מאתגר את ארדואן עצמו ביחס לערכים שמרניים בתורכיה וגם ביחס לישראל- יחסו לישראל הוא שינאה מובהקת ואנטי שמית, אפילו יותר מארדואן עצמו. אני לא מופתע אם נוכחותו של פתיח ארבקאן בזירה המדינית התורכית גורמת לארדואן עצמו להקצין יותר את התנהגותו ואת התבטאויותיו כלפי ישראל, היות וארבקאן מאתגר מאוד את ארדואן ושילטונו. אצל ארבקאן הבן אין בכלל מקום לנושאי חילוניות, זכויות להט"בים וכחובב תיאוריות קונספירציה (קשר) דימיונו פורח מאוד לגבי ראיית העולם הקיצונית שלו. כרגע לאחר שינויים בפרלמנט התורכי יש למפלגתו החדשה של ארבקאן הבן 4 חברי פרלמנט (לאחר פיצולים במפלגות אסלאמיות קטנות אחרות), אבל ידוע כי בבחירות הבאות בתורכיה הוא יקבל הרבה הרבה יותר גם בשל שמה ההיסטורי של מפלגתו ומקומה במדיניות התורכית.
Tag Archives: תורכיה
הפיכת 12 בספטמבר
מאה שנות תורכיה- היסטוריה: חלק שלישי, רפורמות אתאתורכ (1920-1938) מול רפורמות ארדואן (2003 והלאה).
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio.
לאיסיטה (laïcité) חילוניות בצרפתית, וLaiklik בתורכית זה היה המניע מאחורי הרפורמות שביצע מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסדה של תורכיה המודרנית. הוא אומנם גירש כוחות אירופיים זרים משטח מדינתו במלחמת העצמאות התורכית, אך שאף להפוך את תורכיה למדינה אירופית חילונית בנוסח צרפת לכל דבר ועניין תוך התנתקות עד כמה שאפשר מהמזרח התיכון ומהחיבור של המדינה לדת האסלאם.
אין מקום שמסמל יותר את ההיסטוריה של תורכיה עוד הרבה מאוד זמן לפני הקמתה כרפובליקה מאשר מסגד איה סופיה באיסטנבול. שמו המקורי הוא "האגיה סופיה" (החוכמה העליונה/הקדושה) ביוונית. היא הוקמה ככנסייה הנוצרית היוונית האורתודוכסית הראשית בחודש פברואר בשנת 360 לספירה, כשביזנטיון/קוסטנטינופול/איסטנבול (אני מדבר על אותה עיר) הייתה עיר רומאית ובירת האימפריה הביזנטית. היא עברה תהפוכות ושריפות והקמה מחדש והסבות שונות ומשונות, כשב1453 הפכה למסגד לאחר כיבוש העיר בידי העות'מאנים, ובין השנים 1934-1935 כחלק מרפורמות אתאתורכ היא הפכה למוזיאון. הפרקים בהיסטוריה של תורכיה שאני מביא כאן יסתיימו בתאריך של חודש יולי 2020, עת הפכה שוב למסגד בהוראת ארדואן.
הרפורמות של אתאתורכ היו:
1. ביטול הסולטאנות והח'ליפות העות'מאנית בין השנים 1922-1924. בעקבות כך בוטל גם תפקיד שייח' אל אסלאם שהיה המופתי של האימפריה העות'מאנית והוחלף בדירקטוריון לעניינים דתיים שהיה כפוף למדינה (הדיאנט). תורכיה הוכרזה כרפובליקה חילונית ובירתה אנקרה במקום האימפריה העות'מאנית שהייתה מדינה אסלאמית ובירתה הייתה קונסטנטינופול (איסטנבול).
2. ביטול מסדרי הדרווישים והמסדרים הצופיים בשנת 1925. באותה שנה קיבל הפרלמנט התורכי החלטה שהוא מפריד את הדת מהמדינה. השנים שהיו שיאי הרפורמות היו 1925, 1928 ו-1935. יום השישי בוטל כיום המנוחה לפי האסלאם בתהליך שבין השנים 1925-1934 ובמקומו נקבע כי כמו באירופה, יום המנוחה יהיה יום ראשון (כיום בתורכיה ימי המנוחה הם משישי בצהריים עד הלילה שבין יום ראשון ליום שני).
3. בשנת 1926 הוכרז על שיוויון בין המינים, ניתנו לנשים זכויות לבחור ולהיבחר בהמשך. ריבוי הנשים נאסר. בשנות השלושים כבר היו חברות פרלמנט נשים ושופטות נשים לאחר שב1934 ניתנה לנשים זכות מלאה לבחור ולהיבחר.
4. 1925 שינוי לוח השנה: לוח השנה ההיג'רי (המוסלמי) והיווני-אורתודוכסי (רומי) הוצא משימוש בתורכיה, נקבע שהלוח יהיה לפי הלוח הגריגוריאני-אירופי המוכר לנו כיום כלוח השנה האזרחי. גם הזמן מבחינת השעה הותאם לזה שבאירופה ולא היה כבר זמן א-לה-תורכה כמו שהיה לפני כן.
5. 1924- 1926: בוטלו בתי הדין השרעיים ההלכתיים המוסלמיים והוחל בגיבוש דין פלילי ודין אזרחי לפי המודלים האיטלקיים והשוויצריים.
6. רפורמת הלבוש: נאסר השימוש בתרבושים (פאז) ולבוש דתי הותר רק לאנשי דת. הוחל בחבישת כובעים בסיגנון אירופי ונאסר השימוש בכיסוי ראש לנשים (חיג'אב) במקומות ציבוריים. הנשים ממש הוכרחו ללבוש שמלות אירופיות ולבוש אירופי.
7. הרפורמה החשובה ביותר: בשנת 1928 הוחל בהחלפת האלפבית הערבי-פרסי והכתיבה מימין לשמאל של השפה התורכית באלפבית מותאם יותר לשפה התורכית, האלפבית הלטיני, שנכתב משמאל לימין ומתאים גם לשפה התורכית שמרובת תנועות ומופחתת עיצורים (בערבית זה להיפך…). אתאתורכ ואנשיו הסתובבו בכל פינה בתורכיה בעצמם ולימדו את האנשים את צורת הכתב החדשה. האנאלפביתיות צנחה מכמעט 90 אחוז לצד ההפוך- ל10 אחוזים בלבד. נאסר השימוש בשפה התורכית-עות'מאנית והוקם מוסד שהוא מעין "האקדמיה ללשון התורכית" שהוציאה מילים ערביות ופרסיות מהשפה התורכית לטובת מילים ממקור אירופי או ממקור תורכי קדום עת היו התורכים במרכז אסיה. הוחל גם בתהליך של החלנה ולאומיות וצבאיות של מערכת החינוך התורכית: החינוך התורכי כולו רוכז בידי המדינה, בוטלו בתי ספר דתיים ותוכנית הלימודים החלה ללמד את עקרונות החילוניות של אתאתורכ, פחות היסטוריה עות'מאנית ויותר היסטוריה תורכית ואנאטולית (כלומר של השומרים והחיתים שישבו בצד האסייתי של תורכיה שנקרא אנטוליה) עתיקה. כמו כן נוסדה שבועת האמונים של התלמידים לרפובליקה התורכית.
7. בין 1923-1950 היה למעשה שילטון חד מפלגתי בתורכיה, של מפלגתו של אתאתורכ "מפלגת העם הרפובליקנית".
8. הוסדרה מערכת הבנקאות התורכית, בוטלה שיטת הבנקים האסלאמיים שנתנו הלוואות ללא ריבית ועכשיו הותרה הריבית. מצד שני בוטלו הקפיטולציות מימי האימפריה העות'מאנית שנתנו זכויות יתר לנתינים זרים. הכלכלה של אתאתורכ, עם זאת, הייתה אטאטיסטית.
9. בשנת 1934 הוכרז על חיוב האנשים להיות בעלי שמות משפחה. עד אז זיהו אדם לפי העיר שלו או בעיקר לפי שם אביו או לפי תואר הכבוד שלו (כמו "פאשא, ביי, אפנדי". כל תוארי הכבוד הללו בוטלו.
10. בשנת 1935 אף נעשה ניסיון לשנות את הקריאה המוסלמית לתפילה מערבית לתורכית. ניסיון זה כשל ובוטל ב1950, אותה שנה שבה בוטלה רשמית החד-מפלגתיות בתורכיה. ב1934-1935 הוחלט כי איה סופיה יהפוך למוזיאון.
11. בשנת 1937 עוגנה החילוניות רשמית בחוקת תורכיה.
12. אתאתורכ עיגן חזק את הלאומיות התורכית ברפורמות שלו, דרש מאזרחי תורכיה לדבר תורכית ולהיות מוכרים כתורכים בעיקר.
13. אתאתורכ הפך את הצבא התורכי שעיצב במודל אירופי (צרפתי) לגורם החזק והמשפיע ביותר במדינה.
14. מדיניות חוץ של "שלום בבית, שלום בחוץ".
כל הרפורמות הללו החזיקו במשך 80 שנים. בחודש מרץ 2003 נבחר רג'פ טאייפ ארדואן לראש ממשלת תורכיה ולאחר 11 שנים הוא הפך לנשיא הרפובליקה התורכית. ארדואן הושפע גם מהאסלאם אבל גם מהחילוניות התורכית למרות היותו אדם דתי. הוא לא שאף לבטל את החילוניות, אלא לשלב את האסלאם בחזרה בתוך המערכת המדינתית והחברתית התורכית וליצור דורות יותר אדוקים באסלאם ובעיקר לקחת סמכויות רבות לעצמו. תור הזהב של שילטונו היה בעשור הראשון של שנות האלפיים עת נקט רפורמות חיוביות שנועדו להתאים את תורכיה לאיחוד האירופי, שאליו טרם התקבלה עד היום.
1. בתקופה שבין מאי 2003 לדצמבר 2004, בוטל סעיף 8 הידוע לשמצה של החוק למלחמה בטרור ולכן בוטל גם עונש המוות, והורחבת חופש השידור בשפות שאינן טורקית, ובראשן כורדית. החקיקה גם הקלה על הכללים והנהלים לבנייה ותכנון בכל הנוגע למקומות תפילה לדתות אחרות מלבד האסלאם.
2. הוחל פיקוח אזרחי על הצבא והוצאותיו הכלכליות ומזכיר המועצה לביטחון לאומי נקבע כאזרח ולאו דווקא איש צבא כשלמועצה יש תפקיד מייעץ בלבד. בוטלו בתי המשפט לביטחון המדינה שאיפשרו הפרת זכויות אדם.
3. הרחבת חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, הוראות שמירה על זכויות אסירים, חופש דת, זכויות הילד וזכויות תרבותיות.
4. רפורמות כלכליות עצומות ומעבר לכלכלה קפיטליסטית שהוציאו את תורכיה מהמשבר הכלכלי העמוק שבו הייתה שרויה בתחילת שנות האלפיים.
5. ביוני 2004 החל הרדיו והטלוויזיה הטורקית (TRT) לשדר בבוסנית, צ'רקסית, ערבית ובשני ניבים כורדיים נפוצים. תקציב החינוך הפך לגדול יותר מתקציב הביטחון לראשונה בתולדות תורכיה.
6. בתחילת דרכו מדיניות החוץ של ארדואן הייתה "אפס בעיות עם השכנים".
7. בשנת 2007 החלו ניצנים של שינוי במדיניות ארדואן ופנייה לכיוון יותר אסלאמי: נשיא תורכיה, אז תפקיד ייצוגי עם מעט סמכויות, היה חילוני. ארדואן פעל למינוי נשיא ממפלגתו האסלאמיסטית ולצורך כך החל לנקוט בשיטה שבה יעביר את שאר הרפורמות שלו: שיטת משאלי העם. השינויים היו: בחירת הנשיא בהצבעה ישירה של העם במקום הצבעה בפרלמנט, צמצום כהונת הנשיא משבע שנים לחמש, מתן אפשרות לנשיא לעמוד לבחירה מחדש לכהונה שנייה, קיום בחירות לפרלמנט כל ארבע שנים במקום חמש וצימצום מניין המחוקקים הדרוש להחלטות פרלמנט ל-184.
8. במשאל העם של שנת 2010, שעבר בהצלחה, ארדואן התחיל בתהליך של הפיכת שילטונו לסמכותני יותר. נקבע כי בתי משפט אזרחיים יוכלו לשפוט קציני צבא והממשלה תהיה מעורבת במינוי ובהשעיית קצינים בכירים בצבא. עובדי ציבור יהיו יכולים להיות חברים ביותר מאיגוד מקצועי אחד. מספר שופטי בית המשפט העליון יורחב. יותר להעמיד לדין קצינים בכירים שזממו הפיכות צבאיות או שביצעו הפיכות צבאיות בפני בתי משפט אזרחיים. כתוצאה מכך המשטרה שנשלטה על ידי אנשי פתהוללה גולן בעל בריתו לשעבר של ארדואן, עצרה קציני צבא חילוניים רבים שביצעו או תיכננו הפיכות צבאיות ושפטה אותם. ביולי 2010 התפטרה כל צמרת צבא תורכיה במחאה בישיבה השנתית של הצבא שהייתה בראשות הרמטכ"ל וארדואן, ומונו קציני צבא לא מאוד בכירים לתפקידים שהתפנו.
9. תחת שילטון ארדואן הוקמו מסגדים במספרים עצומים ברחבי תורכיה. הרשות הדתית העליונה, הדיאנט, הפכה לגוף המתוקצב ביותר במדינה. משרד החוץ הפך ממשרד קטן יחסית למשרד גבה קומות ומשפיע מאוד. כמה ימים לפני רעידת האדמה בפברואר 2023 בוטל רשמית האיסור על נשים להיות עם חיג'אב (כיסוי ראש) במקומות ציבוריים וממשלתיים אבל התהליך החל עוד 13 שנים לפני כן.
10.החל מ2010 התקבלו חוקים שמגבילים מכירת אלכוהול בסביבת בתי ספר. אחוז החסימה בבחירות נקבע ל10 אחוזים והוגבלה פסילת וסגירת מפלגות על ידי בתי המשפט. בשנת 2014 נבחר ארדואן לנשיא המדינה הייצוגי אבל הוא הוסיף לעצמו עוד ועוד סמכויות במטרה להפוך לנשיא ביצועי ושולט, כמו שהוא כיום. נקבע כי גם בוגרי בתי ספר דתיים יוכלו להתקבל לאוניברסיטאות וציוניהם ייחשבו להם.
11. לאחר "כישלון ניסיון ההפיכה" בשנת 2016 לקחה ממשלת תורכיה לעצמה סמכויות חירום נרחבות מאוד. עיתונים, אוניברסיטאות ומפלגות שהתנגדו לשילטון והיו מקורבים לפתהוללה גולן שהפך ליריב העיקרי של ארדואן נסגרו, קצינים וחיילים נעצרו והורחב החוק שאוסר להעליב את נשיא המדינה.
12. במשאל העם של שנת 2017, שעבר בהצלחה, ניתנו סמכויות ביצועיות לנשיא ארדואן על חשבון המשטר הפרלמנטרי שהיה קודם. מספר המושבים בפרלמנט גדל מ-550 ל600. דרישת הגיל לעמוד כמועמד בבחירות יורדת מ-25 ל-18, תוך הסרת התנאי של צורך להשלים שירות צבאי. אנשים עם קשרים לצבא אינם כשירים להתמודד לבחירות. כהונת הפרלמנט מתארכת מארבע שנים לחמש שנים. הבחירות לפרלמנט ולנשיאות יתקיימו באותו יום כל חמש שנים, כאשר הבחירות לנשיאות ייערכו בכמה סיבובים. תפקידי הפרלמנט צומצמו והוגדרו כביצוע, שינוי, הסרה של חוקים וקבלת חוזים בינלאומיים.
לדון, להגדיל או להקטין תקציב (בוועדת התקציב) ולקבל או לדחות את התקציב.
הנשיא יכול להיות חבר או ראש מפלגה, הוא הופך לראש המדינה, ראש הממשלה (תפקיד זה מבוטל) ומנהיג המדינה. הנשיא יכול למנות ולפטר שרים ולמנות סגן נשיא וכן להוציא צווים ביצועיים שעוקפים את הפרלמנט ובתי המשפט, להכריז מצב חירום, לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות. כמו כן בוטלו בתי המשפט הצבאיים. בית המשפט החוקתי ומועצת השופטים והתובעים (העליונה לשעבר) צומצמו מבחינת מספר החברים. הנשיא הופך למעשה למפקד העליון של הצבא גם אם זה לא מוגדר רשמית.
13. כאמור, ביולי 2020 הפכה איה סופיה בחזרה למסגד.
תורכיה המודרנית: ציר הזמן המלא לאורך מאה שנים
מתוך אתר הבי.בי.סי
100 שנות תורכיה- היסטוריה: חלק שני- יחסי החוץ של תורכיה המודרנית והצטרפותה לאירגונים בינלאומיים
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio
כשמדברים על תורכיה המודרנית במאה שנים האחרונות, כל חוקר בוחן את תורכיה מבחינת ההתמחות המסוימת שלו. לכן החלטתי "לשבור את רצף הזמן" ולהקדים ולכתוב על יחסי החוץ של תורכיה, שהוא תחום שאני מתמחה בו (יחסים בינלאומיים). מדובר כאן בעבודה שהגשתי בשנת 2019 לאוניברסיטה הפתוחה בנושא ועיבדתי אותה לכתיבה כאן כי לדעתי היא משקפת מאוד את השינויים במדיניות החוץ של תורכיה במאה שנות קיומה.
על הרפורמות החילוניות שנועדו להרחיק את תורכיה מהמזרח ומהאסלאם הפוליטי ולקרב אותה למערב ולאירופה, רפורמות שהתחוללו בתורכיה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים אכתוב בפרק הבא. אבל אין ספק שהצטרפות תורכיה לאירגונים בינלאומיים כמו נאט"ו ושאיפתה שעדיין לא הושגה להצטרף לאיחוד האירופי מבטאות את רצונה של תורכיה בהתמערבות וגם בלהציב את עצמה כמעצמה איזורית עם השפעה עולמית.
הצטרפות תורכיה לנאט"ו: יתרונות וחסרונות.
מבוא
מטרתה של עבודה זו היא לבחון את היתרונות והחסרונות בהצטרפותה של מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשמקרה הבוחן הוא הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו בחודש פברואר 1952, כשתורכיה למעשה משמשת עד היום חברה בברית הצפון-אטלנטית שהיא אירגון של ביטחון קיבוצי (ביטחון קיבוצי- הכוונה היא שכשאחת מחברות האירגון מותקפת אז זה נחשב כאילו כל האירגון עצמו הותקף). העבודה עונה על השאלה המרכזית: מהם היתרונות והחסרונות של הצטרפות מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשההדגשה היא על הנושא של תורכיה ונאט"ו. הגישות שבהן אשתמש הן גישות ניאו-ריאליסטיות מול גישות ניאו-ליברליות בהקשר לאירגונים בינלאומיים, בייחוד אירגוני ביטחון בינלאומי.
תורכיה היא מדינה מאוד ייחודית בנאט"ו, היות ולמרות שרוב מהלכיה הצבאיים והדיפלומטיים היו מתואמים עם נאט"ו, היא ניהלה לא פעם ולא פעמיים מדיניות עצמאית יחסית בניגוד למדיניות נאט"ו, כשאחד השיאים היה בחודשים יולי-אוגוסט 1974, עת פלשה לקפריסין וכמו כן החל משנת 2009 מנהלת מדיניות חוץ עצמאית, בעיקר בהובלתו של שר החוץ התורכי דאז, הפרופסור ליחסים בינלאומיים אהמט דאווטאולו, ששירת כשר החוץ של תורכיה בין מאי 2009 לאוגוסט 2014, וכראש ממשלת תורכיה בין אוגוסט 2014 למאי 2016, ושאף לעצב לתורכיה "אסטרטגיה גדולה" ולהחזיר את העומק האסטרטגי, לשיטתו, שהיה לתורכיה בימיה כאימפריה העות'מאנית.
גם נאט"ו וגם תורכיה עברו תהליכים חשובים מאז שנות התשעים של המאה העשרים: בשנות התשעים הפסיקה המלחמה הקרה ואז הועמדה במבחן שאלת הרלוונטיות של אירגון נאט"ו, שהוקם בשנת 1949 כדי לבסס את החזית של מדינות המערב בצפון האוקיינוס האטלנטי אל מול ברית המועצות והמדינות שהיו תחת חסותה (ברית ורשה). בתורכיה התרחש תהליך של עליית מפלגות אסלאמיסטיות לשילטון מאז שנות התשעים, בייחוד "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית ששולטת מנובמבר 2002 עד ימינו, דבר שהשפיע מאוד על מדיניות החוץ של תורכיה.
את הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו אבחן באמצעות מעקב תהליך (Process Tracing) לאורך 3 נקודות זמן בהיסטוריה: נקודת הזמן הראשונה היא ההצטרפות של תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952 והשלכותיה עד ימינו אנו, נקודת הזמן השנייה היא פלישתה של תורכיה לקפריסין בחודשים יולי-אוגוסט 1974, שבה בפעם הראשונה יש התנגשות עקיפה בין שתי חברות בנאט"ו, תורכיה ויוון, ונקודת הזמן השלישית היא בחודש נובמבר 2015, עת הפילה תורכיה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה מטוס רוסי שחדר לטענתה למרחב האווירי התורכי, שזאת הפעם הראשונה ב63 שנים והראשונה מאז תום המלחמה הקרה שחברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי. תורכיה קיבלה גיבוי מלא מנאט"ו למעשה זה.
שבעבודה הזאת אני אנסה להוכיח כי למרות שמדינה מגבילה את עצמה בהצטרפות לאירגון ביטחון בינלאומי, המקרה התורכי מוכיח שהשתייכות לאירגון כזה מאפשר למדינה לתמרן בצורה טובה יותר בזירה הבינלאומית והביטחונית בעיקר לגבי מה שמדובר במדיניות חוץ ובמהלכים צבאיים, וכמובן לקבל הגנה והרתעה אל מול מעצמות שמאיימות עליה (במקרה הזהה ברית המועצות ורוסיה לאחריה).
סקירה היסטורית- הצטרפות תורכיה לנאטו
בתקופת המלחמה הקרה, עת התחולל המאבק הדו-גושי בין הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית ואירופה לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, הזרוע הדרומית של נאט"ו הייתה בעלת אלמנט חשוב לביטחון המערב, איזור הים התיכון הפל לחזית קדמית היות ובריה"מ חיפשה גישה אליו וכמו כן זה האיזור שקישר את אירופה עם המזרח התיכון. משמעותה האסטרטגית של תורכיה חשובה בשל מיקומה: היא גבלה מצד אחד בברית המועצות, ומצד שני גבלה במזרח התיכון. לכן, הקהילה האירופית התייחסה לתורכיה כאל "האס התורכי". בין השנים 1925 ל1945 הייתה לתורכיה ידידות חזקה עם ברית המועצות, אך כשברית המועצות דרשה לבחון מחדש את אמנת מונטרו מ1936 שעשתה רגולציה לשיט במיצרי הבוספורוס והדרדנלים (ההסכם מבטיח את ספינות הסוחרים של כל מדינה חופש מוחלט של ניווט במצרים בזמן שלום. ועדת חבר הלאומים, האחראית על הבטחת יישום אמנת לוזאן, בוטלה. לטורקיה ניתנה הזכות לקחת את המצרים תחת שליטתה ולסגור אותם לכל כלי השיט הצבאיים הזרים במקרה של סכסוך מזוין( ובנוסף דרשה לעצמה את מחוזות קארס וארדהאן שהיו שייכים לתורכיה, תורכיה שינתה כיוון, ובין השנים 1945-1960 גם בשל המימון שקיבלה במסגרות תוכנית מרשל ודוקטרינת טרומן (תוכנית מרשל: התוכנית האמריקנית להקצות כסף למדינות אירופה על מנת לשקמן לאחר מלחמת העולם השנייה, ובכך לרכוש בהן השפעה אמריקנית אל מול ברית המועצות המתעצמת. דוקטרינת טרומן: מדיניות אמריקנית שהגה נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן, לפיה ארה"ב תתמוך בעמים חופשיים שנאבקים בניסיונות שיעבוד על ידי מיעוטים חמושים או על ידי לחץ חיצוני, והכוונה למדינות כמו תורכיה, יוון ואיראן שנאבקו כנגד תנועות קומוניסטיות בשטחן)- אימצה תורכיה מדיניות פרו אמריקנית מובהקת על חשבון קשריה עם מדינות המזרח התיכון, בריה"מ ואירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה, יוון ותורכיה, שנאבקו בתוכן נגד השפעה קומוניסטית, היו עבור המערב שני עמודי התווך בהגנה כנגד ברית המועצות.[1]תורכיה לא יכלה להרשות לעצמה להיות נייטראלית: לתורכיה לא היו מספיק משאבים כלכליים, טכניים וצבאיים כדי להישאר נייטראליים. תורכיה הייתה חייבת למקם את עצמה בין הגושים. ברית המועצות חיפשה מוצא לים התיכון, וניסתה לנצל את חולשתה של תורכיה בשנת 1945 כדי לדרוש חשיבה מחדש על ההסדרים במיצרי הבוספורוס והדרדנלים, על מנת להקים שם בסיסים. הרצון של ברית המועצות היה, למעשה, להפוך את תורכיה למדינת חסות בדומה למה שעשתה לפולין. במסגרת דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל, תורכיה קיבלה בשנת 1947 183 מיליון דולר, סכום עצום באותם ימים, לעזרה כלכלית מארצות הברית, ובשנת 1950 קיבלה סיוע צבאי אמריקני בערך של 200 מיליון דולר. באותו זמן שברית המועצות הציעה לתורכיה לחתום איתה הסכם כדי לכונן ברית ים-תיכונית ולהסדיר את המצב במיצרי הדרדנלים וכן בים השחור שהיה משותף לבריה"מ ולתורכיה, הוצע לכונן ברית ים-תיכונית אלטרנטיבית בין בריטניה, צרפת, יוון ויריבתה תורכיה. תורכיה, מצידה, לא קיבלה את הרעיון של לחתות לשני חלקים את הים התיכון, לכן האופציה היחידה שעמדה מולה הייתה ההצטרפות לנאט"ו, כשמיקומה הגיאוגרפי והגיאו-אסטרטגי של תורכיה איפשרו את צירופה. הצירוף של תורכיה לנאט"ו לא היה רק עניין של ביטחון אלא גם עניין תרבותי: ממשלתו החדשה של עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית, שהחליפה בשנת 1950 לאחר 27 שנים שילטון חד מפלגתי של יריבתה "מפלגת העולם הרפובליקנית" CHP שהיא מפלגתו של מוסטפא כמאל אתאתורכ שייסד את תורכיה ומת בשנת 1938, רצתה להראות בבירור שתורכיה נמצאת באותו צד עם המערב, ובכך להגשים גם את חזון ההתמערבות של תורכיה שהגה מייסדה, מוסטפא כמאל אתאתורכ. תורכיה ראתה עצמה עתה כחברה מכובדת בעולם המתורבת.
לעדנאן מנדרס, ראש ממשלת תורכיה, היו שתי משימות חשובות: הוא רצה להראות שבניגוד לשנותיו המאוחרות של שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית" בהן נטתה תורכיה לכיוון ברית המועצות, הוא רוצה לנטות למערב. המשימה השנייה, החשובה יותר, הייתה להראות שעליית מפלגתו לשילטון אינה מהווה הפניית גב למורשת החילונית של מוסטפא כמאל אתאתורכ ואינה פנייה או חזרה של תורכיה לכיוון הדת. אז לא היה מהלך שמראה מערביות יותר מהצטרפות למערב. ומהלך חשוב שנקטה תורכיה היה לשלוח חיילים תורכיים כדי להילחם יחד עם המערב, תחת כוחות האו"ם, במלחמת קוריאה. ב25 ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה הקומוניסטית שגובתה על ידי בריה"מ וסין לדרום קוריאה, ומועצת הביטחון של האו"ם התכנסה לדרישת ארצות הברית ודרשה מצפון קוריאה להסיג את כוחותיה מצפון לקו הרוחב 38. צפון קוריאה סירבה, ומועצת הביטחון החליטה, בהיעדר הנציג הסובייטי במכוון, לשלוח כוחות צבא לעזור לרפובליקה הדרום קוריאנית המותקפת על מנת להשיב את השלום והיציבות לאיזור ולהדוף את הפלישה הצפון קוריאנית. ממשלת תורכיה הטרייה של עדנאן מנדרס הייתה מהראשונות שתמכו בהחלטת מועצת הביטחון ולא רק: ב26 ביולי 1950 החליטה ממשלת מנדרס לשלוח 4,500 חיילים תורכיים שיצטרפו לכוחות המערב שפעלו תחת כסות כוחות האו"ם בקוריאה. במהרה גדל סדר הכוחות התורכי במלחמה ל29,882 חיילים ובתום שלוש שנות מלחמה התוצאות היו של 717 חיילים תורכיים הרוגים, 2,246 חיילים תורכיים פצועים, 16 נעדרים ו219 שנפלו שבויי מלחמה בצד הקומוניסטי. בקיץ 1953 עדלי סטיבנסון, שר החוץ האמריקני, כתב: "התורכים הם הלוחמים הטובים בעולם ובעלי הברית שאמריקה יכולה הכי לסמוך עליהם" הגנרל דגלאס מקארתור קרא לתורכים "הגיבורים שבגיבורים". המלחמה הראתה למערב את ערכה של תורכיה. כעת, בניגוד לתקופת מלחמת העולם הראשונה ולפניה,שבה למילה "תורכי" הייתה קונוטציה שלילית של "אכזרי" או "כושל", עתה הייתה לה קונוטציה חיובית של "בעל כבוד" ו"אחד שניתן לסמוך עליו". לכן, אחת המטרות של הצטרפות תורכיה למלחמת קוריאה ולנאט"ו הייתה להחזיר את כבודה בעיני העולם המערבי שאבד עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.
אגב, גורלו של מנדרס לא שפר: בשנת 1961 עקב צבירת סמכויות יתר בידיו ופנייתו לכיוון קצת אסלאמי לצד יחסים טובים שלו ומתהדקים שלו עם ברית המועצות, צבא תורכיה (בהסכמה שקטה של מעצמות המערב) עשה הפיכה כנגדו, הדיח אותו וביטל זמנית את הפעילות הפוליטית בתורכיה. מנדרס הועמד למשפט ונתלה.
בשנת 1965 חלה התקררות ביחסי תורכיה-ארה"ב, בין היתר על רקע אחד מהמשברים שנסב בעימות מול יוון על השליטה בקפריסין בשנת 1964- עת ארצות הברית דרשה מתורכיה לא להשתמש בשום ציוד צבאי אמריקני אם תידרש לפלוש לקפריסין, ותורכיה, בשלהי אחת הקדנציות שבה שלטה מפלגת העם הרפובליקנית בראשות עיסמת אינונו, חתמה על הסכם ידידות נוסף עם ברית המועצות. בשנת 1965 ביקר נשיא ברית המועצןת ניקולאי פודגורני באנקרה ונאם מול הפרלמנט והכיר בכך שצל כבד העיב על יחסי תורכיה-ברית המועצות. היחסים בין שתי המדינות התחילו להשתפר בהדרגה, עד להפיכה הצבאית של 1980 בתורכיה.
הצטרפות תורכיה לנאט"ו בשלוש נקודות זמן שונות, יתרונות מול חסרונות
א. הצטרפות תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952
כתוצאה מהצטרפות תורכיה לנאט"ו, שלושה רבעים מכוחות היבשה התורכיים הוקצו לכוחות נאט"ו בדרום אירופה, וכוחות אוויר וים הוקצו בהמשך. הוקמו מספר בסיסים של נאט"ו ברחבי תורכיה באינג'ירליק, קאראמורסל, צ'יאלי, דיארבאקיר, סינופ, סאמסון וטרבזון. בסוף 1960 היו 24 אלף קצינים וחיילים אמריקניים על אדמת תורכיה וניתנו לתורכיה בין 1948 ל1962 4 מיליארד דולר כסיוע. חברותה של תורכיה בנאט"ו הגדילה את השפעת הצבא וכוחו המקומי ואיפשרה לו לבצע הפיכות במדינה. לצד זה, המשיכה תורכיה לבסס את יחסיה עם שכנותיה במזרח התיכון.
לפי נורי ארן, ישנם מספר חסרונות להצטרפותה של תורכיה לנאט"ו:
- חיסרון: חברותה של תורכיה בנאט"ו עלולה לגרור אותה למלחמה קונבנציונלית במרכז אירופה, שלא קשורה לאינטרסים הלאומיים התורכיים (הערה שלי: בדומה למלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות'מאנית נגררה אחרי מעצמות המרכז למלחמה שפירקה אותה).
- חיסרון: הבסיסים הצבאיים של נאט"ו וארה"ב בתוך תורכיה עולים לגרום לתקיפה מונעת ראשונה של ברית המועצות או רוסיה כיום בתוך תורכיה.
- עימות בין הצי האמריקני לצי הסובייטי/רוסי בים התיכון עלול לגרור את תורכיה לתוך מלחמה כנגד רצונה
- חברות בקהילה מערבית גורמת לתורכיה להיות מופרדת וזרה משכנותיה הערביות, ומונעת מהן לתמוך בתורכיה עצמה, מונעת יחסים כלכליים טובים איתן שתורכיה יכולה להרוויח מהם וכן מונעת את תמיכת המדינות הללו במיעוט התורכי בקפריסין (שסוריה ולבנון קרובות אליה).
- הברית התורכית עם נאט"ו ממקמת את תורכיה באופן אוטומטי בתוך ציר הציר המערבי אל מול מדינות העולם השלישי, מדינות העולם השלישי לא תתמוכנה בתורכיה כשצריך בגלל זה.
- תורכיה לא צריכה להיות קשורה בנאט"ו על מנת להיות מוגנת נגד ברית המועצות או רוסיה. הערך הגיאו-אסטרטגי שלה בסכסוך עולמי יגרום למערב ממילא להגן עליה כשצריך, ללא צורך להצטרף למדינות נאט"ו.
.
19 בפברואר 1952- יום אחרי צירופן הרשמי של תורכיה ויוון לנאט"ו.
אמנת נאט"ו מ4 באפריל 1949 והחלטת מדינות נאט"ו בלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, איסלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולמד, נורבגיה, פורטוגל, אנגליה וארה"ב לצרף את תורכיה ויוון מ17 באוקטובר 1951 מוכנסות לתוך החוק התורכי והעיתון הרשמי של החלטות הממשלה התורכית ("רסמי גאזט). מוזכרים ערכי החופש והדמוקרטיה עליהן מושתתות מדינות נאט"ו ומוכנסים כל הסעיפים של האמנה וכן פרוטוקול הרחבת נאט"ו לחוק התורכי. כלומר, תורכיה מקנה חשיבות עליונה להיותה חלק מנאט"ו ומביעה נכונות להקצות מכוחותיה הצבאיים ומשטחה למען הברית (כלומר, הקמת בסיסים והיותה של תורכיה בחזית הדרום-מזרחית באירופה, מול ברית המועצות).
כל הסעיפים שהוכנסו מאושרים על ידי שרי הממשלה, ראש הממשלה והנשיא התורכי.
ב. הסיכסוך עם יוון ופלישת תורכיה לקפריסין, 1974
הייחודי בסיכסוך בין יוון ותורכיה הוא ששתי מדינות בנאט"ו מסתכסכות האחת עם השנייה, גם באופן עקיף. היוונים תמכו בEnosis- איחודה של קפריסין תחת שילטון יווני גם על מיעוט תורכי, ואילו התורכים תמכו ב"תקסים"- חלוקת קפריסין בין החלק הצפוני של האי, הקטן בשטח שחלקו הגדול מאוכלס בבני המיעוט התורכי תחת שילטון תורכי עצמאי, והחלק הדרומי הגדול יותר של האי, שרובו מאוכלס באוכלוסייה יוונית. בחודשים יולי-אוגוסט 1974 פלשה פעמיים תורכיה לאי קפריסין בעקבות הפיכה שאירעה באי שבה עלו לשילטון תומכי האנוסיס היווניים, כלומר היווניים הקיצוניים שדגלו באיחוד האי עם יוון, מה שהיה עלול לפגוע באוכלוסייה התורכית המקומית מאוד. בכך הראתה תורכיה גם אינטרס לאומי-תורכי לשמור על אוכלוסייה תורכית, ואולי גם אינטרס היסטורי סמוי לשמור על המורשת של גדולתה של האימפריה העות'מאנית שהקדימה את תורכיה, אך גם אינטרס של שמירה על עוצמה במערכת אנרכית, שתואם לתיאוריות הניאו-ריאליסטיות של היחסים הבינלאומיים. התוצאה של הפלישה הייתה חלוקת האי בין הצפון התורכי לדרום היווני.
בניגוד לטענותיו של נורי ארן, אני טוען כי לתורכיה היה יתרון רב בהצטרפותה לנאט"ו: נאט"ו נמנע מלנקוט כנגדה סנקציות ואף מלהתערב לטובת היוונים המותקפים בקפריסין היות ותורכיה הייתה חברה בו. תורכיה ידעה לנצל היטב את חברותה בנאט"ו על מנת לתקוף את קפריסין כמעט ללא הפרעה מבחוץ. אילולא תורכיה הייתה חברה בנאט"ו, סביר להניח כי מדינות נאט"ו והעולם היו נוקטות נגדה בצעדי סנקציות כלכליות, אמברגו נשק מקיף (רק ארה"ב הטילה על תורכיה אמברגו בזמן הפלישה לקפריסין) ואפילו סביר להניח כי היו נוקטות נגדה בצעדים צבאיים על מנת לעצור את הפלישה, בדומה למה שעשו במקרה של מעשי האיבה הסרביים בקוסובו בשנת 1999.
רה"מ התורכי בולנט אג'וויט, שדווקא במקור השתייך לאגף השמאלי של מפלגת העם הרפובליקנית שייסדה את תורכיה וחזרה לשילטון בשנות השבעים זמנית עקב הפיכות צבאיות, אמר שתורכיה מוכנה לפצות על כל חולשה שתיווצר בהגנה של ארצות הברית בחזית הים התיכון במקרה שיוון, לפי איומיה, תיסוג מנאט"ו. "למרות שנסיגה של יוון מהמבנה הצבאי של נאט"ו תגרום נזק לחזית המזרחית של האירגון, תורכיה תהיה במצב לפצות על כך במימדים גדולים", אמר אג'וויט בריאיון ל"ניו יורק טיימס" בעת המלחמה.
ג. העמדה התורכית מול "האביב הערבי", מלחמת האזרחים בסוריה והפלת המטוס הרוסי, נובמבר 2015 (סוגיות במדיניות החוץ והביטחון התורכית לאור חברותה בנאט"ו)
הפלת המטוס הרוסי באה בניגוד לפעמים הקודמות על רקע עולמי של התקופה שלאחר המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות כשרוסיה החל משנת 2000 מתחילה בתהליך הפיכה מחדש למעצמה איזורית ועולמית תחת שילטונו של ולדימיר פוטין, וכן מרקע פנימי-תורכי שמשפיע על האיזור: קיומו של משטר של מפלגה אסלאמיסטית בתורכיה שלה אינטרסים דתיים-איזוריים ניאו עות'מאניים משלה ואי אהדה בסיסית מלאה מבחינה אידיאולוגית למערב, בלשון המעטה.
הפלת המטוס הרוסי על ידי תורכיה בדצמבר 2015 שנעשתה בהוראת ראש ממשלת תורכיה דאז אחמט דאווטאולו לפי הודאתו, הייתה הפעם הראשונה מאז שנות החמישים שבה מדינה החברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי.
מקרה הפלת המטוס הרוסי חושף, לדעתי, יתרונות וחסרונות חשובים בחברותה של תורכיה בנאט"ו: היתרון הוא הגיבוי שנתנו והיו צפויות לתת לתורכיה חברות נאט"ו בסיכסוך של תורכיה מול רוסיה, שהיה קשור גם ובעיקר לאינטרסים פנימיים ואיזוריים של תורכיה בתמיכתה במורדים הסורים במלחמת האזרחים בסוריה (אינטרסים אסלאמיים-סוניים, ניאו-עות'מאניים, אינטרסים של דומיננטיות איזורית ויריבות מול בשאר אל-אסד הנתמך על ידי רוסיה). בפירוש תורכיה גייסה את חברותה בנאט"ו ואת מדינות נאט"ו לשם הגנה על פעולה שנעשתה בין היתר מתוך האינטרסים המסוימים שלה כנגד רוסיה ואסד. הפלת המטוס הרוסי הביאה כמעט ללא עוררין לחיזוק היחסים והקשרים בין תורכיה בעלת המשטר האסלאמיסטי לבין מדינות נאט"ו, למרות הביקורת על שילטונם של ארדואן ודאווטאולו. מצד שני, בהפלת המטוס הרוסי תורכיה ייצגה את נאט"ו וזה היה יכול להוביל לסכסוך בין תורכיה לרוסיה מתוך נקודת מבט רוסית שתורכיה הפילה את המטוס כדי לרצות את מדינות נאט"ו ולמלא את האינטרסים שלהן. כלומר, תורכיה הייתה עלולה להיגרר למלחמה שלא נובעת אך ורק מהאינטרסים המסוימים שלה אלא מהאינטרסים של נאט"ו לעצור את התעצמות רוסיה והתפשטותה במרחב הסורי. היה סיכוי קטן אף במקרה זה שתורכיה לא הייתה מקבלת עזרה מלאה מנאט"ו היות ומדינות נאט"ו היו חוששות להסתבך מול רוסיה ובמיוחד להיכנס לתוך "הבוץ הסורי" של מלחמת האזרחים הבלתי נגמרת במדינה. השאלה היא מי עלול לגרור כאן את מי: תורכיה את נאט"ו לתוך סכסוך שנובע מהאינטרסים המדינתיים המסוימים שלה, או נאט"ו את תורכיה לתוך יריבותו ההיסטורית עם רוסיה.
מקורות ראשוניים: העיתון התורכי הוריית דיילי ניוז (בגירסתו בשפה האנגלית), 24 בנובמבר 2015
כותרת: תורכיה יירטה מטוס רוסי לאחר שהפר את התחום האווירי שלה בגבול הסורי.
כתבה: שני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס SU-24 רוסי ליד הגבול הסורי לאחר שהמטוס הפר את התחום האווירי התורכי. בהודעת המטכ"ל התורכי נאמר ששני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס ב24 בנבובמר 2015 בשעה 9:20 בבוקר בערך ליד פרובינציית יאיילאדאי שבחבל האטאי. בהודעת המטכ"ל נאמר שהמטוס הזר נשאר בתחום האווירי התורכי במשך 5 דקות, למרות שהוזהר מזה 10 פעמים…. בהודעה נאמר שהמטוס מ"לאומיות לא ידועה"…. ראש הממשלה התורכי אהמט דאווטאולו שוחח בעניין עם הרמטכ"ל התורכי הולוסי אקאר ועם שר החוץ התורכי. הרמטכ"ל אקאר הודיע לנשיא רג'פ טאייפ ארדואן על התקרית…. דאווטאולו התייחס באמצעי התקשורת לתקרית, ואמר כי לתורכיה יש את הזכות להגיב לכל הפרה של התחום האווירי שלה. "על כל העולם להיות עירני לכך ובטוח בכך שאנחנו נעשה את כל הדרוש על מנת להבטיח את השלום והביטחון של ארצנו בתוך כל טבעת האש הזאת", אמר דאווטאולו.
נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אמר כי המטוס הותקף כשהיה קילומטר אחד בתוך סוריה, והזכיר מ"מסקנות רציניות" למה שהגדיר כ"דקירה בגב" מצד תורכיה. מקורות צבאיים תורכיים אמרו כי הפלת המטוס לא נעשתה כנגד שום מדינה, והיא נעשתה לפי כל הכללים הצבאיים.
זאת הפעם הראשונה מאז שנות החמישים בה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי או סובייטי. פירוש המעשה והכתבה: בכך הראתה תורכיה מימוש של מדיניות ניאו-ליברלית בהבעת אמון לנאט"ו ובהסתמכות עליו באמצעות הפלת המטוס.
פוטין התקשר לנשיא התורכי רג'פ טאייפ ארדואן לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביום שישי שעבר, ותיאר אותו כ"בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין" וקיווה שהיציבות תחזור.
מהעיתון "הוריית דיילי ניוז" , 27 ביולי 2016
כותרת: "אני הוריתי לצבא (התורכי) להוריד כל מטוס שמגיע מסוריה": ראש הממשלה לשעבר דאווטאולו.
הכתבה: ראש ממשלת תורכיה לשעבר, אהמט דאווטאולו, הדגיש שזה היה הוא שנתן את הפקודה להפיל את המטוס הרוסי בחודש נובמבר בשנה שעברה (תוספת שלי: על מנת להוריד את האחריות מהנשיא ארדואן), כשהוא מוסיף שהפקודה לא הייתה עבור מטוס מסוים, אלא הוראה כללית להגנה על שמי תורכיה. "לפי התקנות של מדינתנו, ראש הממשלה הוא זה שמגדיר את כללי ההתחברות (עם גורמים זרים שחודרים לתוך המדינה), בהוראה כתובה למטה הכללי. אני זה שנתן את ההוראה ב10 באוקטובר 2015, אמר דאווטאולו בריאיון עם רשת NTV ב15 ביולי (יום ניסיון ההפיכה הכושל). הוראות המגע האלה ייושמו לא רק לגבי מטוסים סוריים, אלא לגבי כל מי שמפר את התחום האווירי התורכי", והדגיש כי הפלת המטוס הרוסי באה לאחר הפרות חוזרות ונשנות של התחום האווירי התורכי על ידי רוסיה. דיווחים אחרונים מסרו כי הפלת המטוס הרוסי הייתה עבודה של חיילים שנאמנים למטיף האסלאמי שגולה בארה"ב, פתהוללה גולן, שממשלת תורכיה טוענת כי הוא שעומד מאחורי ניסיון ההפיכה הכושל ב15 ביולי. במדיניותו זאת, מראה דאווטאולו גישה ניאו ריאליסטית מחד של שמירה על עוצמתה של תורכיה מול שכנותיה, ומדיניות ניאו-ליברלית של הסתמכות על נאט"ו כאירגון ביטחון קיבוצי וכמגן מול רוסיה וכן של הבעת נאמנות לנאט"ו באמצעות הפלת המטוס. נאט"ו, מצידו, גיבה את תורכיה במעשיה.
המגזין "דה אטלנטיק", 25 בנובמבר 2015, מאת אורי פרידמן.
כותרת: הסכנה האמיתית של המטוס הרוסי שהופל: זה כנראה לא יתחיל מלחמה חדשה, אבל יהפוך את הניסיונות לסיים מלחמה ישנה יותר (מלחמת האזרחים בסוריה) לקשים יותר.
כתבה: לגבי רמזים לגבי איך מלחמת האזרחים בסוריה תסתיים לבסוף, או עלולה להפוך לסיוט גרוע יותר- עלינו להביט על השמים הצפופים מעל סוריה. שם, חילות האוויר של מדינות כמו ארה"ב, רוסיה, תורכיה וסוריה מבצעים תקיפות, לעתים על מטרות צולבות. ביום שלישי, שני מטוסים תורכיים הפילו מטוס קרב רוסי באשמה שהפר את המרחב האווירי התורכי. זאת הייתה הפעם הראשונה ב-63 שנים בה מדינה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי. זאת תקרית של התנגשות בין מעצמות גדולות, שמעורבות בסכסוך הסורי, עם פוטנציאל למשוך את בנות הברית לסכסוך עוד יותר גדול. הבעיה הגדולה יותר היא ההשלכה של ההתנגשות הזאת על סוריה עצמה. אחרי הכל, מדינות נאט"ו נחושות לממש את סעיף חמש בברית, שמחייב את המדינות להגנה קיבוצית (העיקרון לא מומש כשסוריה הפילה מטוס תורכי ב2012, אגב). למרות שארה"ב הגנה פומבית על זכותה של תורכיה להגן על המרחב האווירי שלה, מאחורי הקלעים האמריקנים מתוסכלים מתורכיה לגבי היותה שותפה למלחמה בדאע"ש ולפיתרון הסיכסוך בסוריה. מארק גאלאוטי מאוניברסיטת ניו-יורק אמר, שרוסיה לא יכולה להילחם מלחמות דיפלומטיות חמות ביותר מדי חזיתות, כשאירופה רוצה שרוסיה תהיה חלק מהפיתרון בסוריה וגם באוקראינה"…
תורכיה ורוסיה הן כבר לאורך זמן בשני הצדדים המנוגדים של מלחמת האזרחים בסוריה: כשרוסיה תומכת בנשיא אסד ותורכיה תומכת בקבוצות מורדים. אבל המתחים החמירו מאז שתורכיה הצטרפה לקמפיין התקיפות האוויריות שהובל ע"י ארה"ב כנגד דאע"ש מאז הקיץ שעבר (ומצד שני, תורכיה תקפה קבוצות מורדים כורדיים, שנתמכות בידי ארה"ב), בעוד רוסיה תוקפת את דאע"ש ובעיקר קבוצות המתנגדות לאסד ברחבי סוריה.
רבות מתקיפותיה של רוסיה התרחשו ליד הגבול הדרומי של תורכיה (מצורפת מפה בכתבה). מטוסים רוסיים חדרו שוב ושוב לתוך המרחב האווירי התורכי באוקטובר, מה שהביא את הנשיא התורכי להורות על הנמכה ביחסים המסחריים של מדינתו עם רוסיה, ואת מזכ"ל נאט"ו להעלות את הרעיון לשלוח חיילים כדי להגן על תורכיה. כמו כן, התורכים זעמו על ההפצצה הסורית כנגד סורים תורכמנים. מורדים תורכמניים בסוריה טענו שהם הרגו את הטייס הרוסי שהופל. יש כאלה שהעריכו שהחדירות הרוסיות לתוך המרחב האווירי התורכי אינן מקריות, אלא בכוונה על מנת לבחון את תורכיה, נאט"ו ואת הקואליציה נגד דאע"ש שמובלת ע"י ארה"ב, ואת חזונן לגבי עתידה של סוריה ללא אסד.
מדיניות זו של תורכיה מול רוסיה היא מימוש התיאוריות הניאו-ריאליסטיות על קיום מאזן כוחות מול רוסיה ושמירת עוצמתה היחסית של תורכיה מול רוסיה ואף הגברתה.
- סיכום ומסקנות
להצטרפותה של תורכיה לאירגון הביטחון הקיבוצי (שלפי עקרונותיו אם מדינה אחת שחברה בו מותקפת, התקפה זו נחשבת כהתקפה על האירגון כולו), נאט"ו יש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים, מבחינת הוויכוח בין התיאוריות הניאו-ריאליסטיות לניאו-ליברליות: מבחינת תיזת מורגנטאו, החברות בנאט"ו משרתת את האינטרסים הלאומיים של תורכיה בכך שנאט"ו מהווה אמצעי שהגן על תורכיה מפני איומים ודרישות משכנתה דאז ברית המועצות, שהפכה בחלקה לשכנתה הקטנה יותר רוסיה. ברגע שתורכיה מאוימת על ידי רוסיה, רוסיה מורתעת, כמו במקרה הפלת המטוס, מתגובה כנגד תורכיה בשל היותה של תורכיה חברה בנאט"ו ועיקרון הביטחון הקיבוצי. רוסיה יודעת שאם תתקוף את תורכיה, כל חברות נאט"ו יתקפו אותה בחזרה. לכן זה מתאים גם לתיאוריות הניאו-ליברליות. בנוסף, לתורכיה יש אינטרס להיות בקשרים טובים עם הגמון "טוב" שלא מאיים עליה ועל קיומה, ונותן לה דימוי טוב של מעצמה פרו-מערבית, לכן החברות בנאט"ו חשובה לה. החברות בנאט"ו משרתת גם את האידיאולוגיה הכמאליסטית שעליה נוסדה תורכיה, לפיה על דימויה של תורכיה להיות חילונית-מערבית. מנגד, החשיבות האסטרטגית של תורכיה לנאט"ו מאפשרת לתורכיה לבצע מהלכים שלא לרוחן של מדינות המערב ללא הפרעה יתרה, לדוגמא הפלישה לקפריסין, שנעשתה למגינת ליבם של אירגון נאט"ו ושל האמריקנים, שהטילו על תורכיה אמברגו בעקבות המלחמה בין השנים 1975-1978 והייתה למעשה מתקפה עקיפה על חברה אחרת בנאט"ו- יוון. אבל חוץ מהאמברגו אירגון נאט"ו לא נקט אמצעים כנגד תורכיה בעקבות הפלישה לקפריסין היות והוא היה צריך את תורכיה כחלק מהחזית מול ברית המועצות. גם כיום היות ותורכיה עוברת תהליכי אסלאמיזציה, היא יכולה לעשות זאת ביתר קלות וללא הפרעה בשל חברותה בנאט"ו וחשיבותה לאירגון, בייחוד מול רוסיה. גם את מלחמתה בכורדים שבשיטחה ובגבולותיה היא ניהלה ללא הפרעה מכיוון נאט"ו. מצד שני, לפי התיאוריות הניאו-ריאליסטיות, במערכת בינלאומית אנרכית החברות בנאט"ו ואספקת הנשק שהיא מקבלת מהאמריקנים בין היתר עקב כך, תורכיה מרוויחה את עוצמתה כלפי פנים וכלפי חוץ ואת היותה מעצמה איזורית עקב חברותה בנאט"ו. בתהליך שנמשך כ67 שנים, הפכה תורכיה מחלק מהחזית הדרומית של נאט"ו מול רוסיה למעצמה הכרחית ונחוצה באירגון, גם לאחר המלחמה הקרה. החברות בנאט"ו היא מתכונת של WIN-WIN, כלומר רווח הדדי לשני הצדדים: נאט"ו משיג באמצעות תורכיה חזית ארוכה מכיוון דרום מול ברית המועצות ורוסיה, משיג אחיזה במעברים החשובים בין הים השחור לים התיכון וכן משיג נוכחות צבאית באיזור שהוא קרוב מאוד לברית-המועצות לשעבר ורוסיה כיום, מה שמכסה את הגבול המערבי של ברית המועצות דאז ורוסיה כיום לכל אורכו. כמו כן, נאט"ו שומר על תורכיה כמדינה שעדיין בעלת דימוי חילוני ומערבי, ומונע ממנה, גם אם חלקית, להפוך למדינה אסלאמיסטית במאה אחוז וכן להפוך לבעלת ברית מלאה של רוסיה, למרות קשריה העכשווים של תורכיה עם רוסיה. בכך גם נאט"ו משיג את עוצמתו. באשר לחסרונות, דבר שמהווה חיסרון עבור תורכיה ויתרון עבור נאט"ו: עצם היותה של תורכיה חברה בנאט"ו מגביל את תורכיה מבחינת פעולות צבאיות ודיפלומטיות. תורכיה, עם היותה "הילד הרע והסורר" של נאט"ו במקרים שונים, לא מיהרה ולא ממהרת "לשבור את הכלים" עם המערב עקב חברותה בנאט"ו. יש עובדות לכך, בייחוד לאור מקרים כמו המלחמה בקפריסין בשנת 1974 והמשך היותה של תורכיה מדינה חילונית-מערבית שמנסה להתקבל לאיחוד האירופי, כשנאט"ו הוא הגשר של תורכיה להתקבלות כזאת לאיחוד. וכל זאת למרות תהליכי האסלאמיזציה ונקיטת המדיניות העצמאית מתוך מטרה לשוב ולהפוך למעצמה איזורית ועולמית חזקה שהיא נוקטת בשנים האחרונות- מדיניות שמהווה חיסרון עבור נאט"ו. המטרה התורכית של הפלת המטוס הרוסי הייתה בין היתר להראות נאמנות לאירגון נאט"ו מחד שזאת מדיניות ניאו-ליברלית, ומצד שני לשמור על מאזן כוחות מול רוסיה ומול שכנותיה מאידך וליצור דימוי של מעצמה חזקה עם מאזן כוחות מול שכנותיה, שהיא מדיניות ניאו-ריאליסטית. בסיכומו של דבר, נאט"ו שומר על תורכיה במסגרותיה ותורכיה שומרת על עוצמתו של נאט"ו, בעיקר מול רוסיה.
100 שנות תורכיה- היסטוריה. חלק ראשון: מקימים רפובליקה
לפי ספרו של פרוז אהמט על הקמתה של תורכיה המודרנית
(c) כל הזכויות שמורות למחבר אתר Histerio
מלחמת העולם הראשונה, שהתחוללה בין השנים 1914-1918, הייתה נקודת מפנה מכרעת במיוחד עבור העות'מאנים, שיצאו ממנה מוכים וחבולים. עם זאת, בספר של פרוז אהמט עליו מבוסס פוסט זה נטען כי המלחמה דווקא שיחררה בטווח הארוך את התורכים ממעורבות ישירה ומשילטון בפועל אירופיים, שהאימפריה העות'מאנית הייתה שבויה בידם מבחינת בריתות ומבחינה כלכלית בשנים האחרונות לקיומה. בין השנים 1909-1923 הונחו היסודות לרפובליקה התורכית המודרנית, בעוד האימפריה העות'מאנית נחרבה כליל. באותן שנים התחוללה מהפיכה מתמשכת של סיעת "הוועד לאיחוד ולקידמה" של אירגון "התורכים הצעירים", שמטרתה הייתה להפוך את האימפריה העות'מאנית למונארכיה חוקתית.
בסוף מלחמת העולם הראשונה, המעצמות המנצחות בריטניה, צרפת ואיטליה חלקו בהפסקת האש של מודרוס והסכם סוור מ1920 את שילטונן בשטחי האימפריה העות'מאנית התורכיים. שטחים במזרח תורכיה נפסו בידי הארמנים והכורדים בהסכמת המעצמות. הבריטים תפסו את איסטנבול רבתי והשאירו שם את הסולטאן כתומך שלהם והיוונים, בהסכמת המעצמות, פלשו לעיר איזמיר (סמירנה) במאי 1919. בשנת 1920 הבריטים כבשו את איסטנבול רבתי בירת האימפריה העות'מאנית והשאירו שם את הסולטאן העות'צמאני הפרו בריטי, מהמט השישי והדטין.שאריות השילטון העות'מאני החוקתי היוצא של "הוועד לאיחוד ולקידמה" נפוצו לכל עבר ולריק שנוצר נכנס קצין צבא עות'מאני גיבור מלחמת לוב והקרב בדרדנלים (מה שלכולם ידוע כמערכת גליפולי בשנת 1915), מוסטפא כמאל, יליד 1881, תורכי יליד העיר סאלוניקי במקור. מוסטפא כמאל החליט להנהיג את הכוחות הלאומיים התורכיים שניצבו מול כמה אויבים: הכוחות הזרים הפולשים- הבריטים, הצרפתים, היוונים וגם מול הארמנים במזרח וכן מול צבא הסולטאן העות'מאני. ושוב, להזכיר, שמדובר בצבאות שהוכו קשות במלחמת העולם הראשונה.
מוסטפא כמאל, שבעתיד יוודע בכינוי "אתאתורכ" (אבי התורכים) הכריז בקונגרסים בארזורום ובסיוואס בין ה23 ביולי 1919 ל17 באוגוסט 1919 וב4 בספטמבר 1919 בהתאמה, לכונן את "האמנה הלאומית" (מיסאק-י-מילי בתורכית עות'מאנית) ולאחד את כל הכוחות הלאומיים במדינה למאבק בפולשים הזרים ובסולטאן הכנוע. בראשית 1920 נערכו בחירות לפרלמנט העות'מאני בבירה איסטנבול (קוסטנטינופול) ושם ניצחו הלאומנים התורכיים. מוסטפא כמאל נבחר ליו"ר מחנה המאבק הלאומי ולראש "הליגה להגנה על הזכויות במזרח תראקיה/רומליה (הצד האירופי של תורכיה) ואנאטוליה (הצד האסייתי של תורכיה)". פלישת הבריטים ב16 במרץ 1920 לאיסטנבול וכיבושה היו תוצאה של הבחירות הללו וכתוצאה מכך הקים אתאתורכ פרלמנט מתחרה באנקרה באותו חודש- האסיפה הלאומית הגדולה של תורכיה (TBMM). בסופו של דבר מלחמת העצמאות התורכית נמשכה בין 1919-1922 והמאבק הלאומי שמרכזו נקבע לבסוף בעיר אנקרה שנמצאת במרכז תורכיה האסייאתית ורחוקה מכל גבול כלשהו בניגוד לאיסטנבול, נגמר בסופו של דבר בניצחון למרות שהתורכים היו מותשים גם ממלחמת העולם הראשונה וגם ממלחמת העצמאות. בשנת 1922 היוונים סולקו מאיזמיר והסולטאנות העות'מאנית בוטלה כשהסולטאן מהמט השישי והדטין ברח על סיפון משחתת בריטית. החליף אותו בן דודו עבד אל מג'יד השני רק כח'ליפה המוסלמי- המנהיג הסמלי של האומה המוסלמית הסונית, שהיה אחד מתאריו של הסולטאן.
ב11 באוקטובר 1922 נחתם הסכם הפסקת אש שסיים את מלחמת העצמאות התורכית בין הצדדים הלוחמים. גבולות תורכיה המודרנית הוגדרו כמו שהם כיום פחות או יותר, ובהסכם השלום של לוזאן שנחתם ב23 ביולי 1923 ואושר בפרלמנט התורכי לאחר חודש נקבעה הקמת המדינה התורכית. הוסכם גם שמוסטפא כמאל ראש התנועה הלאומית התורכית יעמוד בראש המדינה החדשה וראש הממשלה יהיה סגנו, עיסמת פאשא (אינונו). זאת תוך כדי ויכוח בין הרוב השמרני- לאומני בפרלמנט התורכי שעדיין תמך במונרכיה עות'מאנית חוקתית לבין הכמאליסטים, תומכי אתאתורכ, שתמכו בהקמת רפובליקה עצמאית בראשות נשיא. כמאל ועיסמת החליטו גם להקים את "מפלגת העם" כמפלגה חדשה יחידה שתשלוט במדינה החדשה. גם לחץ בינ"ל מוסלמי להמשיך את הסולטאנות-ח'ליפות המוסלמית העות'מאנית לא צלח ומוסטפא כמאל החליט לייסד את תורכיה ומוסדותיה לפי הדגם האירופי, בעיקר הצרפתי.
ב23 באוקטובר 1923 הכריז מוסטפא כמאל על הרפובליקה התורכית בגבולותיה הנוכחיים כהגשמה של עיקרון הלאומיות התורכית בגבולות אנטוליה (תורכיה האסייאתית) ורומליה (תורכיה האירופית) בלבד. ב3 במרץ 1924 הודח הח'ליף המוסלמי העות'מאני האחרון עבד אל-מג'יד השני על ידי האסיפה הלאומית הגדולה (הפרלמנט התורכי) ובזאת הוכרזה הרפובליקה התורכית כרפובליקה חילונית שלא נשענת על דת האסלאם והוחל בתהליך הפרדת הדת מהמדינה ובעוד רפורמות.
הקשר בין יפן לתורכיה
לאחרונה, אנשים שואלים אותי על המשותף בין יפן לתורכיה. ישנם כמה אלמנטים משותפים למדינת האיים שהייתה מבודדת עד לאמצע המאה ה-19 ובין תורכיה, שהפכה עם השנים לחומה בצורה ועם לבדד ישכון. אני מסמן שבעה קשרים בין יפן לתורכיה:
ראשית כל, המסורת האימפריאלית. ביפן השושלת הקיסרית נשארה אותה שושלת עד היום מזה אלפי שנים. למרות תהפוכות ומלחמות פנימיות רבות, דאגו היפנים להשאיר את אותה משפחה קיסרית בשלטון. כך היה עם המשפחה העותמאנית. כמו שהיו סולטאני-בובה שהיו חותמות גומי בידי אחרים, כך היו במשך אלפי שנים קיסרי בובה שהיו חותמת גומי בידי שליטים אחרים ששלטו בשמם. למשל: עד המאה ה-19 היו שני סוגים של שליטים, ששלטו בפועל באימפריה בעוד הקיסר היה ייצוגי: הסוג הראשון של השליט היה השוגון (מבטאים זאת SHOGUN) וסוג אחר של שליט, שהפך גם שוגונים אחרים לשליטי בובה יחד עם הקיסר, הוא הדאימיו, בעל האדמות הראשי ביפן.
קשר שני, המוצא והשפה. מקורם של רוב היפנים, אם לא כולם, והתורכים, הוא מקור דומה: מרכז אסיה ומונגוליה. חלק אחר של היפנים מקורו בעמי האוקיינוס השקט השונים. השפה התורכית והשפה היפנית שייכות שתיהן למשפחת השפות האלטאיות, שמקורן במרכז אסיה. יחד עם שתי השפות הללו, הונגרית ופינית נחשבות גם לחלק ממשפחת השפות האלטאיות.
קשר שלישי: המורשת המלחמתית. ליפנים יש את מורשת הסמוראים, הבושידו (רוח הלוחם) ועוד אומנויות לחימה- הכל מקורו בזמן ימי הביניים, ואילו לתורכים יש את מורשת היניצ'רים, הסיפאהים (חיל הפרשים) וצבא שכיום מגן על ארצו בעיקר כלפי פנים בימינו אנו. תורות הלחימה והגיוס של היפנים והתורכים מיושמות החל מגיל ילדות. אנשים שירתו כסמוראים ויניצ'רים כל חייהם, וזה שימש להם מסלול לקידום מינהלתי, כשהתפקיד הבכיר ביותר במקרה התורכי-עות'מאני הוא הווזיר הגדול, ובמקרה היפני השוגון.
קשר רביעי: כבוד למורשת העתיקה. גם ביפן וגם בתורכיה, בייחוד תורכיה של ימינו אנו, נהוג מתן כבוד ואיזכור בכל מיני מפגנים ומבנים של המורשת העתיקה. טירות, ארמונות ומצעדים עתיקים נהוגים עד היום ביפן וגם בתורכיה לזכר העבר.
באשר לדת- היפנים לא ידועים כעם דתי במיוחד, ממש כמו תורכיה הכמאליסטית החילונית עד לימי ארדואן. הדת המרכזית ביפן היא שינטו. גם בודהיזם יש ביפן.
קשר חמישי: התבודדות וחיקוי מסורות של עמים אחרים. עד למאה ה-19, יפן הייתה מבודדת משאר העולם והקשר שלה היה בעיקר עם קוריאה וסין. הסינים נתנו את ההשפעה החזקה ביותר על המורשת היפנית מבחינת כתב יד, מנהגים פולחניים, שפה ותרבות. בתוך השפה היפנית העתיקה ישנן לכל מילה יש מקבילה שאמרו אותה בסינית. מזכיר מאוד את השפה העות'מאנית, שהייתה בעיקרה ערבית ופרסית עם תחביר והגייה תורכיים. האימפריה העות'מאנית שאפה להתפשטות כמו יפן של ראשית המאה ה-20, אך לא היו לה שאיפות שיצאו אל הפועל ביבשת אמריקה למשל. גילוי יבשת אמריקה נעשה בתהליך שהתרחש במאות ה15 עד ה17, מקביל לתור הזהב העות'מאני, אך העות'מאנים העדיפו להילחם כנגד שכניהם. תורכיה עצמה הפכה החל מימי אתאתורכ למבודדת כלפי פנים. המסורת המלוכנית והמנהלתית של העות'מאנים הם חיקוי של שיטת הניהול הפרסית ושיטת הניהול הביזנטית. התורכים אימצו את דת האסלאם, ואילו הבודהיזם, שמקורו בהודו, הצליח לחדור ליפן ולתפוס שם אחיזה.
קשר שישי: פיאודליזם, כלומר חלוקה לנחלות שיש בהן בעלי נחלות ואריסים. השיטה הזאת הייתה נהוגה ביפן יותר מאלף שנים. בעל הנחלה היה מעמיד חיילים לרשות הקיסר. כך גם הייתה השיטה באימפריה העות'מאנית, שיטה מעין-פיאודלית של תימאר ואלתיזאם. ביפן אף בעל האדמות עם מספר הקרקעות הרב ביותר שהיו ברשותו הגיע לשילטון בפועל. זה היה הדאימיו, האדון.
קשר שביעי: הקשרים בין המדינות והרפורמות. בעת שבאימפריה העות'מאנית הנהיגו בעשורים הראשונים של המאה ה-19 הסולטאנים סלים השלישי ומחמוד השני את התנזימאת- רפורמות של מירכוז השילטון והתאמתו למערב, רפורמות שהובילו לחיסול היניצ'רים, לפתיחות דיפלומטית למערב וגם לשיוויון בין העדות בגיוס לצבא ובבתי משפט והתמערבות של הצבא מבחינה לוגיסטית, מה שגרם לסולטאנים לעטות עליהם מדי צבא בנוסח מערבי שהחליפו את הלבוש המסורתי והטורבאן, וכן גרם לחיזוק מעמד הסולטאנים עצמם לאחר כמה מאות של שילטון בפועל של הוואלידה סולטאן או הווזיר הגדול או מושלים מקומיים, באמצע המאה ה-19 הונהגו גם ביפן רפורמות של היפתחות למערב, יציאה מהבדידות, חיזוק הקיסר למעמד שליט בפועל והחלפת בגדיו מבגדים שדמו ללבוש אישה ללבוש צבאי מערבי. קראו לרפורמות האלה "הרסטורציה של מייג'י". בעיקבות ההיפתחות למערב וכן התעוררות הלאומיות היפנית מחד והלאומיות התורכית מאידך, לאומיות שהיו מהוגיה שפיתחו את ה"קשר הטוראני", הקשר בין העמים האלטאיים שמקורם במרכז אסיה כשתורכיה ויפן נכללות באותו קשר, התהדקו היחסים בין האימפריה העות'מאנית ליפן. היו חילופי משלחות, ידע וסחורה, כשמי שהחל בזאת היה הסולטאן עבד אל חמיד השני, ששלט החל מ1876. היחסים התהדקו עוד יותר לאחר הפיכת התורכים הצעירים הלאומנים בשנת 1908, ויפן הוזכרה רבות בעיתונים תורכיים. גם לתורכיה הכמאליסטית היו קשרים טובים עם יפן, וחברות תורכיות עסקו בפרוייקטים ביפן ולהיפך. לפני כשנה חנכו ארדואן וראש ממשלת יפן את הרכבת התת קרקעית שמחברת בין שני חלקי איסטנבול, שהוא פרוייקט של חברה יפנית.
מי שלומד על תורכיה ומתמחה בנושא, קל לו להתחבר לנושא של יפן, שנושא עימו דברים משותפים רבים. אבל יש לזכור: השושלת העות'מאנית הודחה מהשילטון, לאחר ששרדה כשש מאות ועשרים שנים. אני מעריך שלמרות האמביציות שמיוחסות לשילטון בתורכיה כיום לא יקום סולטאן אחר לא עות'מאני. ואילו ביפן, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בה הובסה יפן באכזריות על ידי בעלות הברית, אותו הירוהיטו הקיסר שהיה בין האחראים לחורבן לא התפטר ולא הודח. הוא נשאר בתפקידו עד יומו האחרון בשנת 1989 ובנו אקיהיטו כיהן בתפקיד עד 2019 עת הזדקן,פרש והעביר את תפקיד הקיסר לבנו נארוהיטו שמכהן בתפקיד עד היום.
המולכייה- פס הייצור של הפוליטיקאים והשגרירים
שמו של שר החוץ התורכי כיום, וזה שמיישם את מדיניות ארדואן בענייני חוץ, הוא מוולוט צ'אוושאולו, שבעבר היה השר לענייני ה(קשר עם) האיחוד האירופי. יש חשיבות גדולה למקום שבו התחנך שר החוץ, שהיה אחד ממייסדי וראשי "מפלגת הצדק והפיתוח" AKP. הוא התחנך בפקולטה למדעי המדינה של אוניברסיטת אנקרה, או בקיצור ה"סיאסל" (SİYASAL). על פניו, נשמע כמו עוד פקולטה בעוד אוניברסיטה במדינה ענקית מלאת אוניברסיטאות. העניין הוא, שלפקולטה הזו יש היסטוריה. ועוד איך היסטוריה. מקורה במוסד שהיה קיים באיסטנבול, ונפתח בינואר 1859, בימיו של הסולטאן עבד אל מג'יד הראשון, שקידם את הרפורמות שהחל בהן ביתר שאת קודמו, מחמוד השני, ומטרתן העיקרית הייתה: למרכז את השילטון באימפריה ולהתאים את ניהולה ואת המבנה האדמיניסטרטיבי שלה לדרכה של אירופה, על מנת שהיא לא תפגר מאחור אחר מדינות היבשת. במסגרת הרפורמות האלה, היה צורך לחנך את המושלים ואת אנשי המינהלה (או בניסוח מודרני יותר, עובדי המדינה) כיצד להתנהל לפי סטנדרטים מודרניים, תוך שמירת נאמנות לשילטון המרכזי. לשם כך, הוקם באיסטנבול בית הספר לשירות המדינה, שנקרא בתורכית עות'מאנית מכתב-י מולכייה, וזה נכתב כך בכתב תורכי מודרני:Mekteb-i Mülkiye.
בבית הספר, שהיה במקורו תיכון, ניתנו, כאמור, הכלים הטובים ביותר לעובדי המדינה והמושלים של האימפריה איך להתנהל. התחומים של כלכלה פוליטית, מינהל, לשון ולוגיקה. לבוגריו הובטחה משרה בשירות המדינה.
באופן אירוני, בית הספר הזה היווה את "פס הייצור". לפוליטיקאים המובילים של תורכיה המודרנית בראשית דרכה-כולל ראשי ממשלות ושרים בכירים. גם שופטים, שגרירים-והרבה, עיתונאים, אומנים ומובילי דעת קהל יצאו מבית הספר הזה. הסולטאן עבד אל-חמיד השני הפך את בית הספר מתיכון לאוניברסיטה לכל דבר ועניין, וקבע כי שפות זרות, בייחוד השפה הצרפתית שהייתה באותם ימים שפת הדיפלומטיה בכל העולם, כמו האנגלית בימינו, צריכות להילמד באוניברסיטה.
בשנת 1936, עם הקמת הרפובליקה התורכית, הועבר בית הספר מהבירה לשעבר איסטנבול לבירה החדשה אנקרה. בשנת 1950 עברה המולכייה להיות פקולטה בתוך אוניברסיטת אנקרה, כשהיא ממשיכה להיות הפקולטה היוקרתית והמובילה ביותר במדינה להכשרת עובדי מדינה ופוליטיקאים. כעת, קוראים לה "סייאסאל".
מסורת עתיקה של ה"מולכייה", שנמשכת עד היום, היא "חג הפרה". בתורכית המילה "אינק", פרה, מקבילה למילה שאנו מכירים אותה בתור "חנון". בחג הזה, פעם בשנה, לוקחים את הסטודנט המצטיין של הפקולטה- או מה שאנו מכירים בתור "מצטיין דיקאן"- ומצעידים אותו ברחבי העיר כשהוא רכוב על פרה.
למוסד ה"סיאסאל/מולכייה" יש חשיבות כה רבה בתורכיה ודימוי של מייצר פוליטיקאים מוכשרים, עד כדי כך שהצבא, לאחר ההפיכות של 1960 ו-1980, פעל לסילוק סטודנטים מהאוניברסיטה שהסתמנו כפוליטיקאים מובילים בעתיד, עד כדי התנכלות למחזורים שלמים.
כיום תחומי הלימוד בפקולטה הם כלכלה,מימון, יחסים בינלאומיים, מינהל ציבורי ומינהל עסקים.
אפילו עבדאללה אוג'לאן, מנהיג מחתרת "מפלגת הפועלים הכורדית PKK", הוא בוגר האוניברסיטה מחד, ומאידך ישנם בוגרים שהפכו למנהיגים במפלגות ימניות קיצוניות אולטרה-לאומניות, וכמובן במפלגתו האסלאמיסטית של ארדואן.
ולמי ששואל אקדים תשובה: הנשיא ארדואן וראש הממשלה לשעבר דאווטאולו אינם בוגרי ה"מולכייה".