Category Archives: Uncategorized

סדרות היסטוריות שדומות ל"סולטאן"

הסידרה "הסולטאן", מלבד היותה חלק מגל הניאו-עות'מאניזם שאופף את תורכיה, היא חלק מז'אנר עולמי של סדרות דרמה היסטוריות, שעוסקות באירועים אמיתיים או באגדות שהתרחשו בעבר. ניתן להשוות את הסידרה הזאת לסדרות המודרניות "משפחת בורג'ייה", "רומא", לסידרה על אגדת ספרטקוס או אפילו ל"משחקי הכס" הימי ביניימית, למרות ש"משחקי הכס", בדומה ל"שר הטבעות", מבוססת על עולם שאינו קיים באמת, אך שלפי האגדה, סיפור שהתרחש בעבר הרחוק.

אני דווקא הייתי כולל את "הסולטאן" בתור דרמה היסטורית, שמקבילה לסדרות היסטוריות ששודרו בערוץ הראשון לפני כעשרים וחמש עד שלושים שנים, גם בשל העומק ההיסטורי והתפאורה וגם בשל השמרנות והמציאותיות היחסית של "הסולטאן" לעומת "משפחת בורג'ייה" לדוגמה. כשאני אומר "הערוץ הראשון" אני מתכוון לטלוויזיה החינוכית ולטלוויזיה הכללית.

אני רוצה להתחיל בסידרה הראשונה, סידרה שמבוססת על דמות אגדית שכולנו זוכרים אותה בתור ילדים, "חץ וקשת". בשנת 1990 שודרה הסידרה הזאת בטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי החופש הגדול. "חץ וקשת" מספרת על חייו ומאבקו של הדמות השוויצרית האגדית, וילהלם טל, שבגלל היות הסידרה אמריקנית קראו לו "ויליאם טל", שהיה, לפי האגדה, גיבור שוויצרי מהמאה ה-14 ונלחם כנגד אוסטריה של בית הבסבורג, אותה ייצג המושל האוסטרי, שהיה דומה חיצונית לוילהלם עצמו, הרמן גסלר. השיא בסידרה היה כשאנשי גסלר תופסים את הבן של טל, שמים לו תפוח על הראש ומכריחים את וילהלם לירות חץ לתוך התפוח, ואוי ואבוי לו אם יפספס. הסידרה עצמה הייתה אמריקנית ודוברת אנגלית, שודרה בארצות הברית בין השנים 1987 ל1989, ואנחנו בתור ילדים אהבנו מאוד לראות אותה כי היא הייתה מרתקת.

הסידרה השנייה, שגם צולמה בשנת 1987 ושודרה שנתיים לאחר מכן בישראל, בערוץ הראשון והיחידי, היא "נפוליאון וז'וזפין": סיפור אהבה. הסידרה מתעדת את חייו של נפוליאון בונפרטה, שהיה קצין תותחנים קורסיקני ששירת בצבא הצרפתי, מהקרבות שניהל בתור קצין עד להפיכתו לקיסר של צרפת לאחר המהפיכה הצרפתית שהייתה בסוף המאה ה-18. הסידרה מתעדת את פגישתו עם מי שתהיה אישתו הראשונה,ז'וזפין, וכמובן את אירועי המהפיכה הצרפתית עצמה והוצאתו להורג של המלך לואי השישה עשר ואישתו מארי (הגיליוטינה מככבת המון בסידרה הזאת). זאת הסידרה שאני מוצא אותה כקרובה ביותר לסידרה "הסולטאן" מבחינת עלילה-סיפור אהבה בין הקיסר לעתיד ואשתו, תהפוכות (למרות שיש לזכור שבאימפריה העות'מאנית של המאה ה-16 לא הייתה שום מהפיכה), מאבקי כוח והרבה הוצאות להורג.

הדרמה ההיסטורית השלישית היא "הצפון והדרום", בכיכובם של פטריק סווייזי וקירסטי אלי. היא שודרה במקור בארצות הברית בשנת 1985, והובאה לשידור בישראל 4 שנים לאחר מכן. הסידרה מתארת חברות בין שני אנשים בשנות החמישים והשישים של המאה ה-19 בארצות הברית, כשאחד מהם יהפוך לחייל בכוחות ה"איחוד" כלומר הצפון, והאחר יהפוך לחייל בכוחות הקונפדרציה, כלומר הדרום, במלחמת האזרחים שהתחוללה בארצות הברית בין השנים 1861-1865. הסידרה מתארת בפירוט את התהליכים שהובילו למלחמה ואת הקרבות בין הצדדים ואת התהפוכות שעברה החברות הזאת. העלילה נמשכת עד כשנה לאחר תום המלחמה ותבוסת הדרום.

אם תהיה דרישה, אוסיף בתגובות קישורים לסדרות הללו.

הנסיך מהמט בן סולימאן האמיתי (אזהרת ספוילר)

שלום, הנה הבלוג חוזר, בהדרגה, ולאט לאט מתניעים מנועים. עם אזהרת ספוילר למי שצופה ב"סולטאן".

השבוע הגיעה הסידרה "הסולטאן" לשלב האחרון שלה: העונה הרביעית המהפכנית. שלושה שחקנים יצאו מהמעגל: הראשונה, כמובן, מרים אוזרלי המצויינת ששיחקה את הורם, שהוחלפה בוואהידה פרצ'ין, שחקנית טובה אך מבוגרת ולא מרשימה. השנייה, דמותה של חדיג'ה סולטאן המדוכאת בייסורים. השלישית, דמותו של הנסיך מהמט שבסידרה הוא ישר וטוב לב, שמשלם מחיר על המאבק בין אימו לבין מאהידווראן סולטאן. אגב, גורלו של מהמט חרץ גם את גורלו של אחיו הבכור מוסטפא, ואת זאת נראה בהמשך.

בחירת היורש מאפיינת מערכות ציבוריות עד היום: בוחרים את האדם שהכי פחות מאיים על הבוס. בשל כך נבחר סלים, שעתיד להפוך לסולטאן סלים השני. מדובר באדם עם חוש אומנותי מפותח, עם מזג "ג'ינג'י" כמו אימו, אך שיכור והולל. דמות כזאת היא הפחות מאיימת על הסולטאן אביו. שאר הנסיכים היו משקיענים. וכידוע, במערכות כאלה, מי שמשקיע שוקע, ואתם יודעים מה צף…..
אנו גם התוודענו לדמותה של האישה הראשונה שלדעתי תפתח את עידן "סולטאנות הנשים": ססיליה הוונציאנית, שיש טוענים שמדובר ברחל נשיא היהודייה, שלעתיד תהיה נורבאנו סולטאן, אישתו של סלים השני. היא עתידה להפוך בעתיד לאישה ולוואלידה חזקה מאוד. הרי צריך עצבים מאוד חזקים כדי לסבול שני סולטאנים, בעל ובן שיכורים והוללים, כמו סלים השני ומוראד השלישי.
אגב, אותו מוראד, נכדו של סולימאן, ערך בזמן הסולטאנות שלו את חגיגת ברית המילה הגדולה ביותר בתולדות האימפריה לבנו. על זה אכתוב בהמשך.

ועכשיו, מי היה שאהזאדה מהמט בן סולימאן והורם האמיתי? הוא היה יליד 1521, בן 22 במותו, אכן היה מושל מניסה. הצטיין רבות בתפקידו והפך לחביבו של אביו וליורש העצר-מושל מניסה- אחרי שסר חינו של אחיו, מוסטפא-שנשלח לאמסיה כמושל.
במציאות, מהמט דמה מאוד בחיצוניותו ובאופיו לאחיו מוסטפא, ששימש לו מודל לחיקוי. היחסים ביניהם היו טובים מאוד, לכן למוסטפא בבירור לא הייתה יד ורגל בחיסולו של מהמט.
מהמט היה לוחם ומפקד אמיץ בצבא הסולטאן, ואף השתתף ב-1543 במצור המוצלח על אסטרגום בהונגריה.
לאחר זמן לא רב, באותה שנה, מת מהמט. יש כאלה שסוברים שמת מאבעבועות רוח, יש כאלה שסוברים שמת מדום לב, ויש היסטוריונים שסוברים שנרצח בחרב באיסטנבול על ידי שליח של מאהידווראן סולטאן, שראתה בו איום על בנה. כאמור, מותו חרץ גם בהמשך את גורל אחיו.
בתחום היחסים האישיים, ישנה הפתעה: אישתו של מהמט, לפי המקורות, הייתה לא אחרת מבתה של שאה הובאן סולטאן, אסמהאן סולטאן.
השניים נישאו והביאו לעולם בת: המשאה סולטאן. לכן בסידרה יש עיוות בעלילה. לאחר מות מהמט, המשיכה אסמהאן, שקיבלה ממהמט את השם בהארנאז, לחיות 7 שנים אחר כך, עם המשאה סולטאן בתם.

לאחר מותו, אביו הקים בתיכנונו של האדריכל מימאר סינאן את קומפלקס מסגד השאהזאדה, ממש איפה שקבור מהמט. אומרים שסולימאן לא זז מהמתחם במשך ארבעים ימי האבל. לצד המואוזוליאום של מהמט והמסגד המפואר, שידוע בחלל הנרחב שלו מבפנים ובכך שמרכז לתוך כיפה גדולה ארבעה חצאי כיפות בתקרתו- סמל לשבר הגדול שחווה סולימאן עם מות בנו המועדף לשילטון אחריו, הוקמו שני בתי ספר ללימוד קוראן, מדרסות, בית תמחוי ומלון דרכים.

images

פולחן הטיולים והטיסות בחופשות ובחגים

אני זוכר ימים אחרים בחופשת הפסח. בשנות התשעים, עת היינו ילדים. הייתה אווירה אמיתית של חג ברחובות. הם היו מלאים באנשים, כשבבקרים אהבנו להיות בבית, לצפות בערוצים המצוינים של הילדים והחינוכית בטלוויזיה, לראות שידורים מיוחדים לחג בטלוויזיה, לשחק במשחקי מחשב ולטייל מקסימום יום-יומיים במשך החופש. גם למי שאוכל כשר לפסח וגם למי שלא הייתה חווייה ביתית ומשפחתית אמיתית בחג. בני המשפחה היו מתארחים לאורך החופש בבתים אחד של השני. גם בחופשים הגדולים. הייתה טלוויזיה מצוינת, היו קייטנות, בריכות, ים ומה לא. הכל קרוב לבית ובמקרה הטוב גם נופש בארץ של כמה ימים. המהדרין יצאו לחו"ל. אווירה של אביב, קיץ וחופש נהדר וביתי.

והיום?

כיום בחברה שלנו נהוג בעת חופשות פסח, הקיץ וחגי תשרי מעין פולחן של טיסות לחוץ לארץ, נופש ארוך בארץ בבתי מלון ומה לא. אין הרגשה של חג או של חופש בחוץ. הרחובות כמעט ריקים כי אנשים נסעו. לכמה ימים. או לשבוע. ומי שאוכל כשר לפסח- איך אפשר לשמור כשרות מלאה בחו"ל? זה לא כיף. ואז מתרחשת התבהמות בחברה. תמונות וסרטונים של אנשים הולכים מכות ומקללים בבתי מלון ובמטוסים. המינוס בבנקים של כל אחד עולה, כי חייבים לנסוע. או לטוס. ומי שלא עושה זאת, קשה לו להרגיש חלק מהחברה. כמו מצווה שחובה לקיים אותה. גם בקיץ הרחובות כמעט ריקים. כולם נוסעים. התקשורת מעבירה כל הזמן מסרים של תיסעו, תיסעו, תיסעו. מראים כל הזמן שידורים מנתב"ג. הפכנו למדינת הטיסות והטיולים. כאילו זה מסלול חובה בחיים ובעיקר בחופשות. זה לא מראה כל כך על שפע כמו שזה נראה, אלא מפרנס יותר ונועד לפרנס בגדול את בעלי חברות התעופה, חברות התיירות, רשות שדות התעופה, בתי המלון ומי לא. וכמובן מפרנס את הגורם הראשי- הבנקים. למה? כי זה לא שלאנשים יש היום יותר כסף מבעבר. זה יותר האפשרויות הנרחבות לקחת הלוואות מהבנק. לפרנס את הבנקים כי הלוואות צריך להחזיר. ולמה לוקחים את ההלוואות? כדי לממש את מינהג הטיסות והטיולים בחופשות פסח ובקיץ. וכשיש חופשות פסח או קיץ, בטלוויזיה כבר אין שידורים מיוחדים ויפים כמו שהיה עד לא מזמן. יש רק שידורים חוזרים אין-סופיים. למה? כי בתקשורת, שמעודדת את הטיסות והטיולים, בונים על זה שכולם נסעו ושכולם בחופש, ואין מי שיראה את תוכניות הטלוויזיה. מקסימום יש סידרה טובה חדשה ב-יס, פרטנר, סלקום או הוט. או כמובן משחקי הליגה בכדורגל וליגת האלופות.

רגע, זה לא שאני מקנא. וכמובן מי שמטייל בחופשות הוא לא חלילה אדם חסר ערכים או מתבהם. ממש לא. אם הייתי רוצה ואולי יכול, היה באפשרותי גם לטוס ולטייל חופשי חופשי בפסח ובקיץ. נתב"ג הוא אחד המקומות האהובים עליי גם אם אני לא טס משם. אבל אני יותר מעדיף להרגיש כמו פעם, בימים שהייתה פחות התבהמות וטיסות וטיולים ארוכים בחופשות לא היו כמו פולחן דתי, כמו חובה להתפלל. ולהוציא כסף גם כשאין. ומי כותב שורות אלה? אחד שאין לו שום בעיה עם טיולים ועם חו"ל, בלשון המעטה. אחד שרואה את פולחן הטיולים והטיסות ונעצב. איפה הימים שהייתה פחות ראוותנות? איפה הימים שחופשות היו עוברות בשקט ולא היו רואים מכות בבתי מלון או שומעים צעקות במטוסים? אני מעריך יותר שתי אופציות אחרות: או לחגוג חגים וחופשות ביתיות, כשהדבר הכיפי ביותר הוא ביקורים הדדיים בבתים של חברים ובני משפחה, ומקסימום טיול של כמה ימים בארץ, או את האופציה האחרת, להתנתק מכל מטלות וקשיי היומיום ולעשות טיולים ממש ארוכים, בחו"ל או בארץ, מחוץ לעונות התיירות המקובלות. כלומר: בין פסח לקיץ. או מיד אחרי הקיץ. או מיד אחרי חגי תשרי. אין כיף מזה. אין נורמלי מזה. לא חייבים לסגוד למולך החדש שנקרא טיסות וטיולים בפסח או בקיץ כי חייבים לעשות. כי חייבים להיות חלק מהחבר'ה. אלא רק כשממש יש כסף וכשרוצים באמת להינות. ככה החברה תחזור להיות יותר רגועה ויותר ביתית, ממש כמו פעם.

khazariamap

מבוא לתולדות העמים התורכיים 5- סיפורם של הכוזרים

עד היום, כשמזכירים את המילים "כוזרים", "כזריה" ו"ספר הכוזרי" מתעוררת צמרמורת, אודות אותה אימפריה של הכוזרים התורכים, שהתקיימה בערבות שבין נהרות הוולגה והדון במרכז אסיה בין השנים 650 ל-969 לספירה הנוצרית, והתגיירה והפכה לאימפריה היהודית הגדולה בהיסטוריה כביכול באיזה שהוא שלב משלבי קיומה- שהתקיימה דווקא מחוץ למזרח התיכון. האימפריה נוסדה על ידי עמים תורכיים שהיו מצאצאי ויוצאי אימפריית הגוק-תורכ המערבית, שאותה הנהיג ויצר הח'אן האגדי טונג יאגבו. לאחר מייסדי האימפריה הטנגריסטים (מאמינים בפנתיאון האלים התורכי, שהוגדר "טנגריזם" ובאיתני הטבע), טונג ובולאן, מלכו בה מלכים בשם עובדיה, זכריה, מנשה, בנימין, אהרון, יוסף ודוד. התואר הרשמי שלהם היה ח'אנים, כלומר שליטים-לוחמים, ושמם הפך לאגדה. האימפריה נהרסה סופית בסוף המאה העשירית ותחילת המאה ה-11, בעיקר בשל פלישות רוסיות מצפון. כיום איפה שהיה מרכז האימפריה הכוזרית יושבת העיר הרוסית אסטרח'אן, יושביה של האימפריה נפוצו לכל עבר.
מדוע הכוזרים והבולגרים נחשבים "עמים תורכיים"? כל מי שהוא מיוצאי האימפריה התורכית הגדולה, אימפריית הגוק-תורכ-שהגדירה עצמה כתורכית (משמעות המילה "תורכ" היא "ההוא החזק"), נחשבים כעמים תורכיים, וכך היו הכוזרים. ערי הבירה הכוזריות היו באלאנג'אר בראשית האימפריה, לאחר מכן סאמאנדאר ולבסוף העיר האגדית אתיל. עיר כוזרית נוספת ידועה הייתה סרקל.

עד היום, קיימת מיתולוגיה כוזבת, לפיה היהודים האשכנזים מוצאם מאותם כוזרים. זה לא נכון, ומי שהוכיח זאת זה אהוד יערי, לפני 20 שנים וכמה חודשים, בחודש מרץ בשנת 1997, שהתחקה בסידרה התיעודית שלו ששודרה בערוץ 1 "ממלכת הכוזרים" אחר מקורותיהם ואחר שתי הערים האגדיות הכוזריות, אתיל בירת הכוזרים וסרקל, שנחרבו. מה שיערי מצא הם שרידים קלושים של קהילות קראים באיזור הים הכספי בשטח רוסיה, שקוראים לעצמם "כוזרים". לא נמצאה עדות לכך ששרידי הכוזרים היגרו מערבה לעבר מזרח אירופה והקימו קהילות יהודיות. יש לציין כי הקראים שאינם מיהודי מצרים- קהילה של מאמינים בחמשת חומשי התורה בלבד ופוסלים את התורה שבעל פה שבה מאמינה היהדות, אינם נחשבים יהודים כלל וכלל, ובכלל לא יהודים אשכנזים. גם בקרב היהודים של ערבות אסיה אין שרידים לכוזרים. בשנות השלושים של המאה העשרים דאג סטלין להציף במי נהר את איזור העיר סרקל, והיא נחרבה. גם העיר איתיל כבר לא קיימת, ומה שנשאר ממנה אלה חורבות בודדות, שהתגלו בחלקן בשנת 2011.
הכוזרים היו נתונים למתקפות מכל הצדדים: הם שימשו חיץ בין האימפריה הביזנטית לאימפריה המוסלמית-העבאסית, שהייתה המדינה האסלאמית של אותן שנים. הם סבלו בעיקר מפלישות מוסלמיות מהח'ליפות האסלאמית העבאסית של אותם ימים, וכן מפלישות רוסיות.

עם זאת, במורשת התורכית, במיוחד זו שלאחרונה הודגשו בה האלמנטים האסלאמיים, לא מודגשת התגיירותם של הכוזרים, בין השנים 740 ל920 לספירה. מה שמודגש הוא התורכיות והאלמנטים התורכיים והשפה התורכית של הכוזרים. החוקר הישראלי הידוע משה גיל היה סבור כי התגיירותם של הכוזרים היא סיפור אגדה, ותו לא. רבי יהודה הלוי אף כתב במאה ה-12 ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", שבו מלך הכוזרים מזמן שלושה חכמי דת: יהודי, נוצרי ומוסלמי (והכוזרים הרי היו חשופים יותר לנצרות ולאסלאם שכנותיהם מאשר ליהדות), כדי להתווכח מהי הדת הנכונה המונותיאיסטית (מאמינה באל אחד בלתי נראה), כשבסוף טיעוניו של חכם הדת היהודי מנצחים, ומלך הכוזרים בוחר להתגייר. למרות שהספר הוא אגדה, אני אישית מאמין כי הנהגת הכוזרים, שמאסה בעבודת האלילים ואלמנטי הטבע השאמאנית (והתורכים הקדומים, כפי שסיפרתי בפוסט על המיתולוגיה התורכית, אכן היו עובדי איתני הטבע והאמינו באל שנעלה על כל האלילים בשם טאנגרי, הלא הוא טאנרי), חיפשה דת שמאמינה באל אחד, וכנראה היות היהדות הדת המונותיאיסטית הבכירה והקדומה לכולן, והיותה מקורן של הנצרות וגם של עקרונות האסלאם, הביאו אותם לבחור בה.
עם זאת חשוב לציין, כי אם היה גיור, מדובר רק באליטה, כלומר בבית המלוכה, משרתיהם, הנהגת הצבא ומה שהיווה אז את המינהל הציבורי. כשמדברים על ההמונים הכוזרים, האנשים הפשוטים, רובם נשארו עם האמונות האליליות באיתני הטבע.

כאמור, הכוזרים היו היישות הפוליטית החזקה והגדולה ביותר שהייתה תוצר של האימפריה התורכית המערבית שנשברה לחלקים. הכוזרים היוו אימפריה מסחרית, היות והם השתרעו בשיאם מאיזור ערבות הוולגה והדון אל מזרח חצי האי קרים וצפון הקווקז. הם, למעשה, שלטו על החלק המערבי של דרך המשי והיו הצינור המקשר במסחר בין צפון אירופה לדרום מערב אסיה. כמו כן, הכוזרים הם אלה שחצצו בין האימפריה הביזנטית למרחב הערבות הצפוניות של מונגוליה ובין האימפריה האומיית, שהייתה למעשה האימפריה המוסלמית הראשונה לאחר מוחמד וארבעת הח'ליפים שהחליפו אותו בהנהגה הפוליטית של האומה המוסלמית. הח'אנאת הכוזרי (אימפריה בהנהגתו של ח'אן=שליט-לוחם) התקיימה בין השנים 650 ל969 לספירת הנוצרים, עת הושמדה ב-969 בידי השליט הרוסי מקייב, סביאטוסלאב הראשון.
החל מהמאה השמינית לספירה, בית המלוכה והאריסטוקרטיה הכוזריים התגיירו, ועד היום יש שטוענים כי הסובוטניקים הרוסים (נוצרים שומרי שבת), חלק מיהודי הקווקז, הקראים האירופיים ואפילו חלק מהקהילה היהודית האשכנזית, מיוחסים לכוזרים.
בעת התגיירותם, דיברו הכוזרים שפה תורכית עתיקה, וכתבו אותה באותיות עבריות…

מקורם של השם "כוזרים" באה כנראה מהמילה התורכית "קאסאר", שמשמעותה או לטייל או להטיל טרור. יש כאלה שמייחסים את המילה "כוזרים" כבאה מהמילה "קיסר". משפחת המלוכה, או הקיסרות, או הח'אנאת הכוזרית באה משבטי האשינה, השבטים שייסדו את האימפריה התורכית הראשונה, אימפריית הגוק-תורכ (משמעות השם "תורכ" היא "ההוא החזק"). הכוזרים היו בראשיתם שכניהם של הבולגרים, שעליהם דיברתי בפוסט הקודם בסידרה זו. שתי האימפריות, הכוזרית והבולגרית, ניהלו ביניהן יחסים מתוחים. המלוכה הכוזרית הייתה מלוכה כפולה: היה מלך גדול, שתוארו היה הח'אגאן, והוא שלט בענייני החוץ והביטחון של הממלכה. לצד הח'אגאן הגדול, שלו הייתה סמכות והשראה דתית, כיהן מלך בדרגה נמוכה יותר, הוא האיסא, שהתעסק יותר בענייני פנים ובניהול שוטף של הצבא. בשיאה של האימפריה הכוזרית, ניהלו שליטיה אימפריה ממורכזת עם מנגנוני מדינה חזקים ועם צבא שכלל כ12 אלף חיילים סדירים, ועוד פי 3 מכך חיילי מילואים. מפקד הצבא הכוזרי נקרא הח'אגאן ביי. המושלים הכוזריים המקומיים נקראו טודונים.

את האימפריה הכוזרית הרכיבו, למעשה, 28 קבוצות אתניות ושבטים. אבל הכוזרים עצמם נחלקו ל"כוזרים לבנים", שהיו אדמוניים בעלי עור לבן, ו"כוזרים שחורים", שהיו יותר שחומי עור ונמוכים. פערי המעמדות והתנשאות של מעמד אחד על משנהו היו קיימים ביתר שאת אצל הכוזרים. מבחינה כלכלית, הכוזרים התקיימו בעיקר על חקלאות נרחבת ועל תוצרי צאן ובקר. הם גם עסקו בייצוא של כבשים ובקר. כמו כן, הכוזרים התקיימו מהדגים הרבים בנהר הוולגה וממיסוי עוברי דרכים ואורחות מסחר שעברו דרכם. הם העסיקו גם עבדים מוסלמיים ממוצא ח'וואריזמי-תורכי (על הח'ואוריזמים ועל העמים התורכיים הקטנים יותר אספר בפוסטים בעתיד) וכן עבדים סלאביים. בימות החורף נהגו הכוזרים לשהות בערים, ובחודשי האביב והקיץ נהגו "לרדת לשטח"- לנדוד, לכבוש, להילחם ולעסוק בחקלאות ובעיבוד שטחים חקלאיים לפי שיטתויה העתיקות של אותה תקופה.

כמו לגבי שאר האימפריות התורכיות, הביזנטים דאגו "לבחוש" בענייניה של האימפריה ולשסות עמים תורכיים אחד בשני. הביזנטים, מצידם, קראו לאימפריה הכוזרית "תורכיה" , והיא שבעיני הביזנטים ייצגה את העמים התורכיים יותר מכל. הביזנטים דאגו לכרות בריתות עם הכוזרים ולהסית אותם כנגד שנואי נפשם, הפרסים הסאסאנים. הנסיכה הביזנטית תיאודורה חותנה עם השלט הכוזרי. גם הקתולים, בהנהגת האפיפיור ליאו השלישי (741-171 לספירת הנוצרים), דאגו לשלוח שליחים את הח'אן הכוזרי על מנת לכרות איתם ברית כנגד המוסלמים הערבים. אויביהם העיקריים של הכוזרים היו, אם כן, דווקא האימפריות המוסלמיות הראשונות, האימפריה האומיית ולאחר מכן האימפריה העבאסית (ששלטה באימפריה המוסלמית במקום האומיים החל משנת 750 לספירת הנוצרים). בשנת 652 לספירה בירת הכוזרים דאז, באלאנג'אר, כמעט ונפלה בידי האומיים המוסלמים. במהלך המאות השביעית והשמינית הפכו המוסלמים לאויבים מספר 1 של הכוזרים, כשהשיא היה בשנת 737 לספירת הנוצרים, עת מי שעתיד להיות הח'ליף המוסלמי האומיי מרוואן השני, לאחר שהמוסלמים הצליחו להשתלט על הקווקז ועל העיר טביליסי בירת גיאורגיה כיום ולכבוש אותם מידי הכוזרים, כבש את הבירה הכוזרית אתיל ונסוג ממנה רק לאחר שחילץ התחייבות מהשליט הכוזרי להתאסלם. התאסלמות הכוזרים לא החזיקה מעמד זמן רב, היות ובשנת 740 לספירה האליטה הכוזרית התגיירה.

במאה התשיעית קמו לכוזרים אויבים חדשים, שעתידים להשמיד אותם: הרוסים הווראנגים, ובהמשך האויב יהפוך ל"נסיכות הרוסית של קייב"- נסיכות ממוסדת, שגברה בראשות הנסיך אולג מנובגורוד על שאר הוואראנגים ו"מיסדה" אותם. גם הקמת המבצר הכוזרי של סרקל, בסיוע הביזנטים, לא עזרה לכוזרים מול הרוסים. החל משנות השמונים של המאה התשיעית הידלדלה השליטה הכוזרית בנהר הדנייפר לטובת הרוסים. לשליטים הכוזרים באותה תקופה קראו בנימין, אהרון ויוסף- שמות יהודיים למהדרין. בראשית המאה העשירית, הברית הביזנטית-כוזרית, זו שהחזיקה את האימפריה הכוזרית מתפקדת, החלה להתמוטט, והביזנטים כרתו בשנת 911 ברית עם הרוסים. בשנת 969 לספירה, כאמור, החריבו הרוסים עד היסוד את בירת הכוזרים, אתיל. בין מלחמותיהם עם הרוסים, ישנן כרוניקות שטוענות שהכוזרים אף התנגשו צבאית עם הויקינגים הנורדים.

הקשר הכוזרי-יהודי לא מפוענח בבהירות עד הסוף עד לימינו אנו. ישנן עדויות שמקור התגיירותם של הכוזרים הוא הגירה של יהודים מאיזורי הבלקן אל שטחי כזריה. רוב החוקרים מסכימים כי בין השנים 740 ל-920 לספירת הנוצרים התגיירו האליטה הכוזרית ובית המלוכה, ובהתאם לכך השתנו שמותיהם של מלכי הכוזרים לשמות יהודיים. הרוסים, למעשה, הביסו אימפריה יהודית. העדות הברורה כביכול להתגיירות הכוזרים נמצאת ב "מכתב קייב" או"מכתב שכטר" (על שם החוקר והרב האמריקני שניאור זלמן שכטר, שגילה אותו) שהתגלה בגניזה הקהירית (אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19 לספירה, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר) שנמצאת בחלקה הגדול באוניברסיטת קיימברידג' האנגלית. מכתב שכטר, שנכתב כביכול על ידי כוזרים יהודים שחיו בעיר קייב, הוא תיעוד התכתבותו של היהודי חסדאי אבן שפרוט, שהיה שר החוץ של הח'ליף המוסלמי של קורדובה בספרד, עם המלך הכוזרי יוסף, ששלט בשנות החמישים והשישים של המאה העשירית באימפריה הכוזרית. המלך יוסף ענה לחסדאי: "ישובו ישראל, עם העם של כזריה, בתשובה שלמה". היו אף היסטוריונים שטענו כי כל הכוזרים כולם, כולל השכבות הנמוכות, התגיירו והם כבר לא יותר עובדי אלילים טנגריסטים. מנגד, היו בדעת מיעוט היסטוריונים שטענו כי כל סיפור התגיירותם של הכוזרים הוא אגדה ותו לא, ושהכוזרים נחשפו יותר לנצרות ולאסלאם מאשר ליהדות.

בשנת 1139 לספירה כתב רבי יהודה הלוי ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", ובו מלך כוזר בולאן, שלגביו נטען שהוביל את הכוזרים אל היהדות, מזמין שלושה חכמים מהדתות המונותיאיסטיות העיקריות: יהדות, נצרות ואסלאם, כדי לברר מהי הדת הנכונה שבה הכוזרים צריכים להחזיק. הספר הזה הוא פילוסופי, ובנוי בעיקר בצורה של דיאלוגים. הספר הזה נועד יותר לתאר את עיקרי אמונת היהדות ולהגן על האמונה היהודית אל מול המכבש שהפעילו המוסלמים מחד והנוצרים מאידך על היהודים בנושאי אמונה. הספר נחשב עד היום כאחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית.

קישורים לפוסטים נוספים בסידרת "תולדות העמים התורכיים": אם הקישור לא עובד אנא סמנו את הקישור והעתיקו אותו לשורת המשימות למעלה (איפה שכותבים את כתובות האתרים)

1. חלק ראשון: הכל התחיל בהרי האלטאי http://histerio.co.il/?p=1906

2. חלק שני: משחקי הכס של אימפריית הגוק-תורכ: http://histerio.co.il/?p=1819

3. חלק שלישי: אימפריית עשרת החצים: http://histerio.co.il/?p=2017

4. חלק רביעי: הבולגרים המקוריים ובולגריה הגדולה האמיתית: http://histerio.co.il/?p=1972

הבהרה: בפרק הבא אספר על האימפריה האויגורית והאויגורים, ובפרק שלאחר מכן אספר אודותיו של מי שעמד בראש האימפריה התורכית המערבית, טונג יאבגו, שבטעות כתבתי את שמו כטונג יאגבו בפוסטים הנ"ל. טונג נחשב לאבי האימפריות התורכיות. כמו כן אדבר בהמשך על הדת התורכית הקדומה, שמכונה "טנגריזם" ועל נדידת התורכים מערבה.

DİZİ_EMR8051-1

כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ- חלק שלישי

17. סודות אפלים- (בתורכית: קאייפ Kayıp)- סידרה ששודרה בין השנים 2013-2014 בקאנאל די בתורכיה, בכיכובם של קאאן טאשאנר, מטה הוזורולו ואסלי אנוור. כמאל ואשתו ליילה חיים עם ילדיהם, כרם ויסמין, חיים מעוררי קינאה. הם נראים כמו עסק משפחתי גדול וגרים בבית נחמד, ממש משפחה מושלמת. עם זאת, שולחן המשפחה מתהפך בלילה אחד עת כרם (ארהאן קאיטאל), בנה היחיד של ליילה אוזדמיר וכמאל אוזדמיר, נלקח על ידי שני שוטרים, עת שאמו ואביו לא היו בבית ולא יכלו לקבל מידע על כך מאוחר יותר. המאבק הבלתי פוסק על שיחרור הילד, מוביל לפיצוץ היחסים במשפחה וחשיפת הסודות שכולם מסתירים.
18. עידן הטוליפ (לאלה דוורי)- או "הזמן של לאלה", סידרה ששודרה בין השנים 2010-2014 ברשת פוקס התורכית ונקראת, כביכול, על שם תקופה משמעותית מאוד בתולדות האימפריה העות'מאנית ואירופה כולה, "עידן הצבעונים" בכיכוב מלכת היופי התורכייה לשעבר סלן סויידר, אמינה סנדל, סרנאיי סאריקאיה, האטיג'ה אסלאן וקנאן באל. למעשה, הסידרה נקראת על שם דמות שמשחקת בה: לאלה (שם שמשמעותו טוליפ, פרח הצבעוני) אילגאז, שאותה משחקת אמינה סנדאל. הסידרה מספרת על משפחת אילגאז, משפחה אמידה ושמרנית, בעלת עסק מצליח, צ'ינאר (טולגהאן סאישמאן) הוא הבן היחיד במשפחה. אדם מוצלח שנראה טוב. לצ'ינאר מערכת יחסים חיובית עם לאמו אקבאל ולדודו נג'יפ, אנשים ששומרים על המסורת. נג'יפ ואקבאל עושים מה שהם יכולים כדי לשמר את המשפחה. מצד שני, קיימת משפחת טשקיראן, משפחה מודרנית עשירה וסאדיסטית מאיסטנבול. לאחר מות אב המשפחה, היא כמעט ופושטת רגל. אם המשפחה, זומרוט, מנסה לעשות הכל כדי לשמר את הסטנדרטים הגבוהים שבהם היא חיה. יש לה שתי בנות, לאלה (טוליפ, פרח הצבעוני) ויסים, ובן הזקונים כרם. צ'ינאר אילגאז ולאלה מתאהבים ומחליטים להתחתן בסתר. נישואיהם הסודיים נתקלים בהתנגדות מצד שתי המשפחות. האם הנישואין שלהם יהיו מוצלחים, או שמא יסים תצליח לפתות את צ'ינאר ולגנוב מאחותה את בעלה? הסידרה שודרה בערוץ הים תיכוני בישראל.
19. הנערה עם הצעיף האדום- סידרה שמבוססת על סרט תורכי מפורסם משנת 1978. בכיכוב סצ'קין אוזדמיר, באריש פאלאי, נסרין ג'אוואדזדה, ואוזגה אוזפירינג'י. הסרט והסידרה מבוססים על רומן מאת הסופר הקירגיזי צ'ינגיז איימאטוב והוא נושא אלמנטים רבים וכולל שחקנים שמוצאם מהעמים התורכיים שלא מתורכיה עצמה (הרפובליקות המוסלמיות של מה שהייתה ברית המועצות), למרות שעלילת הסידרה מתרחשת בתורכיה עצמה. איליאס הוא נהג משאית מאיסטנבול שמגיע לכפר מרוחק לעבוד בבניית סכר. כאשר המשאית שלו תקועה בדרך עפר בוצית, הוא נתקל באסיה, אישה מהכפר שהוא נותן לה את הכינוי אל יאזמאלים ("צעיף אדום" בתורכית). הם מתאהבים, מתחתנים ונולדת להם ילדה בשם סאמט. יום אחד איליאס מתעכב כדי לעזור לכמה עוברי אורח שנתקעו, אבל בגלל שנהג כך, הוא מפוטר מעבודתו. כאשר אסיה הולכת אל הבוס של איליאס ומתחננת עבורו, שיוחזר לעבודתו, איליאס זועם ומכה אותה, ואז מתחיל רומן עם חברתו לשעבר דילק, היות והוא סובר כי אישתו בגדה בו עם הבוס. כאשר איליאס מבין את הטעות שלו, הוא חוזר ומגלה כי אסיה ובתם עזבו את הבית. אסיה וסאמט משוטטות על הכביש הן נאספות בטרמפ על ידי צ'משיט, גבר שמבין שלאסיה אין לאן ללכת, הוא מרחם על האם ובתה ומציע להן מזון ומקלט בעוד איליאס מחפש אותן נואשות. סאמט מחבבת צ'משיט ואסיה מתחילה לראות שסאמט חושבת עליו כעל אביה. ואז יום אחד לאחר שנים רבות, פתאום מופיע איליאס ואסיה נאלצת לבחור בינו לבין צ'משיט. הסידרה שודרה בתורכיה בעונת 2011-2012 ברשת ATV, ובישראל בערוץ הים תיכוני, ערוץ 25.
20. אהבה וכסף שחור- בתורכית Kara Para Aşk, קארא פארא אשק, סידרה ששודרה בין השנים 2014-2015 בערוץ ATV התורכי. סידרה ששודרה בישראל בערוץ 25, הערוץ הים תיכוני. אגב, הסידרה נודעה בכך שבתורכיה, ההופכת לשמרנית, הרגולטור RTUK (המועצה העליונה לרדיו ולטלוויזיה) הטיל על הפקת הסידרה קנס עקב סצינת נשיקה לוהטת שהייתה בה.
הסידרה היא בכיכובם של נבאהת צ'הרה האגדית (פירדבס ב"אהבה אסורה", ואימו של הסולטאן סולימאן בסידרה על חייו), אנגין אקיורק וטובה בויוקוסטון הידועה.
עומר דמיר הוא קצין משטרה מסור, אשר זוכה לאחרונה לנסוע לאיסטנבול לשם מילוי תפקידו עם ארוסתו סיבל אנדק. הוא חי בעוני עם אמו, אחיו הבוגר ואשתו מליקה, כמו סיבל, המתגוררת עם אמה, אביה החולה ואחותה.אליף דניזר (טובה ב.) היא מעצבת תכשיטים עשירה שמתגוררת ברומא. ביום ההולדת שלה היא חוזרת לאיסטנבול, שם מתגוררים אביה, אמה ושתי אחיותיה באחוזה גדולה. באותו ערב, המשפחה שלה מפתיעה אותה ליום הולדתה במסיבה.

עומר להוט להיות מעורב בפענוח מקרה רצח, ולכן ידידו ארדה מחליט לערב אותו בדו"ח על המקרה. הדו"ח כולל שני קרבנות לא ידועים שנרצחו במכונית על קצה הצוק. ברגע שארדה ועומר מגיעים, עומר הרוס כשהוא רואה את סיבל במושב הנוסעים, עם כדור בראשה. לצדה אביה של אליף, גם הוא מת. במהלך ההלוויה של אביה, אליף מאוימת על ידי קבוצת גברים אשר מכריחים אותה לגלות היכן נמצאים יהלומים. אז מגלה אליף שאביה היה בעצם גנב יהלומים בשווי של מיליוני דולרים, וכעת הוא מת, היא חייבת למצוא אותם ולמסור להם את היהלומים. אם לא, הם יהרגו את משפחתה. היא מחליטה לשמור את זה בסוד ממשפחתה, כי היא לא רוצה להדאיג אותם.
כשאחותה הקטנה של אליף, נילופר, יוצאת ללימודים בחו"ל, היא ואליף נחטפות ונלקחות לבקתה, שם פסיכופת בשם מטין ששמו האחר פתיח, מבקש מהן לגלות היכן הן נמצאות. kנילופר אין מושג על יהלומים, אבל הוא מחליט לשמור על נילופר ולהשתמש בה כדי ללחוץ על אליף. אליף מחוסרת ההכרה נלקחת אל היער, שם פתיח מסביר שהוא ישמור את נילופר כאסיר שלו עד שאליף תמצא את היהלומים. ככל שהזמן מתקדם, נופלת נילופר במלכודת שנקראת "תסמונת שטוקהולם" ואת השאר תגלו בעצמכם/ן….
21. רסיסים- Paramparça- פאראמפארצ'ה בתורכית: סידרה ששודרה בין השנים 2014-2017 בערוץ סטאר טי וי התורכי, ובערוץ "ויוה פלוס" בישראל. הקרנתה בישראל הסתיימה זה עתה. הסידרה היא בהפקת הזרוע התורכית של חברת אנדמול, החברה שיצרה את "האח הגדול". מככבים בה ארקאן פטאקאיה, אברו אוזקאן, נורגול ישילצ'אי, אלינה בוז (חצי תורכייה/בולגריה וחצי רוסיה במוצאה), סארפ אקאיה ומינה טוגאי. סיפורה של הסידרה מדבר על מפגש מקרי בין שני אנשים מרקעים שונים. גולסרן (נורגול ישילצ'אי), צעירה יפה בהריון המתגוררת בשכונה ענייה באיסטנבול, נפגעת על ידי מכונית ומובאת לבית החולים ללדת. בינתיים, דילארה, אשתו של איש עסקים עשיר איסטנבולי, יולדת את התינוק שלה באותו בית חולים. בשל הדמיון של שמות המשפחה שלהם, התינוקות מוחלפים בין ההורים: תינוקתה של גולסרן ניתנת לדילרה, והתינוקת של דילרה ניתנת לגולסרן. חמש עשרה שנים מאוחר יותר, גולסרן מתגוררת בשכונה ענייה באיסטנבול עם בתה האזאל וגיסתה קארימן. היא מנסה לעשות כמיטב יכולתה לגדל את בתה לאחר שבעלה עזב אותה. היא עובדת בחנות קטנה כזבנית. בינתיים, דילארה חיה עם בתה ג'אנסו ובנה אוזאן בבית גדול על הבוספורוס. למרות שהיא חיה חיים עשירים, היחסים שלה עם בעלה ג'יהאן (ארקאן פטאקאיה) לא טובים והם נפרדים. כאשר חבר ילדותו של ג'יהאן, הארון, מגיע לאיסטנבול, הוא אומר לדילארה שהוא אוהב אותה ושיש לו רגשות כלפיה, למרות שחלפו שנים רבות מאז ראו זה את זה ודילארה מתאהבת בו. ג'יהאן ודילארה מאושרים, ג'יהאן עם גולסרן ו דילארה עם הארון, אבל ביום החתונה של ג'יהאן וגולסרן, היא מתה כי היא נרצחה על ידי בעלה של החברה של אוזאן. לאחר מותה של גולסרן, ג'יהאן מרגיש בודד וחייו נהרסים. ואז מגיעה עיישה (שוקראן אובאלי), פסיכולוגית וקיקבוקסרית. הם נפגשו בטעות, אבל היא אוהבת את ג'יהאן כי היא רואה בו גבר צנוע, עדין ורך. אבל ג'יהאן אומר לה שהחיים שלו מסובכים, והוא לא יכול להבטיח לה חיים מאושרים. עם זאת, היא רוצה להיות איתו. עיישה הביא אנרגיה חיובית לחיים של ג'יהאן והוא מרגיש טוב איתה. דילארה בהריון מהארון, והיא יולדת תינוק. אבל ג'יהאן ודילארה מחויבים לחיות יחד עם התינוק של הארון, כי הם מפחדים משמועות ומהתקשורת.
22. שתולים- (בתורכית İçerde- איצ'רדה=בפנים), סידרה תורכית ששודרה בערוץ SHOW TV התורכי בין ספטמבר 2016 ליוני 2017. מככבים בה צ'טין טקינדור (בתפקיד סארפ), צאטאי אולוסוי, אראס בולוט איינמלי (בתפקיד מרט) ובנסו סוראל.
הסיפור מתחיל עם הדמות הראשית סארפ ועם אחיו הצעיר אומוט. אומוט נחטף בגיל 3 על ידי ג'לאל, שהוא מנהיג כנופייה באיסטנבול. אומוט גדל ברחובות ועובד עבור ג'ושקון כילד קבצן. ג'לאל מאוחר יותר מגדל את אומוט וקורא לו מרט. ג'לאל תומך במרט והוא נשלח לאקדמיית המשטרה, כדי לקבל הכשרה של שוטר ולהיות שתול בתוך בצוות של יוסוף, ראש מחלקת החקירות שעובד קשה כדי לעצור את ג'לאל על מעשיו הבלתי חוקיים מזה 20 שנה. סארפ, אחיו של מרט, לומד באקדמיה למשטרה, ונעשה תלמידו החביב על יוסוף, הידוע בהצטיינותו בתפקידו. בטקס הסיום, יוסוף מרחיק את סארפ מאקדמיית המשטרה וכולא אותו למשך שנה כדי למשוך את תשומת לבו של ג'לאל. ג'לאל שולח את בתו, עורכת הדין מלכ, כדי להציל אותו. כאשר סארפ הוא מצטרף לכנופייה של ג'לאל כשוטר סמוי על מנת למצוא את אחיו אומוט, ולכלוא את ג'לאל על מעשיו הבלתי חוקיים. מצד שני, מרט עובד במשטרה כסוכן של ג'לאל, מכסה על מעשיו של ג'לאל ולעתים מציל אותו . הסדרה מראה על גורלם של שני אחים, שהם סוכנים סמויים ולא מודעים זה לזה למרות קירבתם, ועל אמם, פוסון, החיה למצוא את בנה החטוף, אומוט.

23. אלף לילה ולילה (בתורכית: בינביר גג'ה)- סידרה ששודרה בקנאל D התורכי בשנת 2006, וכיום משודרת בערוץ 33 של התאגיד בתרגום לערבית בלבד. מככבים בה בני הזוג בחיים האליט ארגנץ', הלא הוא הסולטאן, וברגוזאר קוראל. הסידרה מבוססת על סיפורי אלף לילה ולילה האגדיים בגירסה מודרנית. יש בה ארבע דמויות: שהרזאד (ברגוזאר), אונור (האליט), כרם ובנו.
שהרזאד היא אדריכלית שאפתנית, שנזקקת נואשות לכסף כדי לשלם על הטיפול בבנה, קאאן, שסובל מלוקמיה. לאחר שהיא מתחננת ללוות כסף ממקורות שונים, היא תקועה עם הבוס שלה, אונור, אשר מסכים לתת לה את הכסף שהיא זקוקה לטיפול של קאן בתנאי שהיא תבלה איתו לילה.

24. יפה שלי (Cesur ve Güzel, בתורכית "ג'סור וגוזל")- סידרה שעכשיו התחילה הקרנתה בערוץ "ויוה פלוס". משחקים בה שני השחקנים שמופיעים הכי הרבה, לדעתי, בסדרות תורכיות, ממש כמו משה איבגי בישראל ועאדל אמאם במצרים שאין סרט או סידרה בלעדיהם- קיוואנץ' טלטליטו בתפקיד ג'סור, וטובה בויוקוסטון בתפקיד סוהאן.
ג'סור חוזר לקורולדא, עיר קטנה מחוץ איסטנבול, לנקום בתהסין בגלל האיבה המשפחתית שלהם. כאשר ג'סור מגלה כי סוהאן היא בתו של טאהסין, הוא מחליט להשתלט על נקודת התורפה החלשה ביותר של האויב שלו. ג'סור פוגש את סוהאן בקורולדא באופן בלתי צפוי ושניהם מתאהבים, אהבה המאיימת לנער את עבותות של המשטר הרע של תהסין….

25. מחכים לשמש (Günesi Beklerken)- סידרה ששודרה בישראל בויוה פלוס, ובתורכיה בקאנאל D בין השנים 2013-2014. בכיכובם של אמרה קינאי, האנדה דואנדמיר, כרם בורסין.
דמט, ג'יהאן וג'אלה הם שלושה חברים טובים המתגוררים בעיר גוליאזי במחוז בורסה. דמט וג'אלה התאהבו בכדורסלן המצטיין ג'יהאן, אבל ג'אלה הייתה עם ג'יהאן מוקדם יותר. דמט, שהיא בהיריון מג'יהאן, שולחת את גאלה לספר לג'יהאן שהיא בהיריון. אבל ג'אלה לא אומרת את זה לג'יהאן מזה שנים. העלילה ממשיכה להסתובב סביב בית הספר בו מלמד ג'יהאן, שם עובדות ג'אלה וזיינפ. ג'יהאן, המורה לספורט והכדורסלן, מאמץ את זיינפ והם מתאהבים וחיים חיים מאושרים. לתוך הקלחת נכנס גם כרם, בנו המפונק של מנהל בית הספר ששולט בו בפועל, והעלילה המסובכת ממילא מסתבכת עוד יותר….

26. גונול- סידרה ששודרה בתורכיה בין השנים 2015-2016 בתורכיה תחת השם "האטירלה גונול". משחקים בה גוקצ'ה בהאדיר, אנגין אוזטורק
ואונור סאילאק. שודרה בערוץ "ויוה פלוס". גונול היא אחות במקצועה שגדלה בבית יתומים ושעובדת בבית חולים, והיא פוגשת נוירוכירורג עשיר בשם טקין בבית החולים שהיא עובדת בו, ומתארסת איתו. ממש לפני החתונה הכל משתבש: היא פוגשת אדם בשם אילקנור, שמזהיר אותה מפני טקין ואומר לה שהוא איש מסוכן. למחרת היא רואה את טקין, שהכחיש כל קשר לאילקנור ואת אילקנור רבים, ולאחר מכן אילקנור מת. היא מבטלת את הנישואין, בורחת מטקין ומתחברת ליוסוף, שרוצה לנקום את מות בנו. וכל העלילה מסתבכת. הסידרה שודרה בערוץ "ויוה פלוס".
27. הלב הפועם (בלב פועם)- סידרה שמשודרת בימים אלה בערוץ "ויוה פלוס" בכיכובה של ליילה לידיה טואוטלואו היפהפייה, כשגם כרם בורסין וגורקאן אויגון משחקים בה. שמה בתורכית הוא Bu Şehir Arkandan Gelecek (בו שהיר ארקאנדאן גלג'ק, שם ארוך, שמשמעותו "העתיד שמאחורי העיר הזאת"), והיא משודרת גם בימים אלה בערוץ ATV התורכי. סיפור סינדרלה הפוך, שמספר על עלי, נער שעבר טראומה בילדותו, ומגיע עם אונייתו לאיסטנבול, העיר שעד עתה סירב לבקר בה. הוא מתאהב שם בבחורה צעירה רקדנית מתחילה בשם דרין, בעת שנופלת לה נעל בדרך למופע ריקוד שלה. הוא מחפש אותה בכל העיר כדי להחזיר לה את הנעל ומשם העלילה מסתבכת.
28. שורה וסאיט- סידרה היסטורית, המספרת על מאורעות מלחמת העולם הראשונה והמהפיכה הרוסית שהתרחשה ממש לפני 100 שנים, שמספר גם את סיפורם של העמים התורכיים השוכנים ברוסיה, במקרה הזה חצי האי קרים. במקור היא נקראת "שורה וסאית הזאב", ומככבים בה קיוואנץ' טאטליטו בתפקיד סאיט "הזאב" אמינוף, קצין ממוצא תורכי בן חצי האי קרים שמשרת בצבא האימפריאלי הרוסי, שעקב המהפיכה הרוסית נמצא במסע הימלטות לאיסטנבול יחד עם אהובתו, שורה, בת אצולה רוסית, שאת תפקידה משחקת פארה זיינפ עבדאללה. הסידרה, ששודרה בשנת 2014 בערוץ "סטאר טי וי" התורכי, מספרת על אירועי המהפיכה הרוסית, מלחמת העולם הראשונה והשפעותיהן על הדמויות בסידרה. היא עוברת גם בפטרוגראד, הבירה האימפריאלית הרוסית בעבר שכיום וגם לפני מלחמת העולם הראשונה שמה הוא והיה סנט פטרסבורג. כמו כן, היא מספרת על איסטנבול שבשנות העשרים המאוד מוקדמות הייתה כבושה על ידי בעלות הברית, עקב תבוסתם של העות'מאנים וכניעתם. בישראל שודרה הסדרה בערוץ "ויוה".
29. עניין של כבוד- סידרה ששודרה בתורכיה בין השנים 2014-2015, ומשודרת כיום בערוץ "ויוה פלוס". מככבים בה כרם בורסין, שוקרו אוזיילדיז ויסמין אלן, שחקנית אנגליה ממוצא תורכי. הסידרה מספרת על משפחת קיליץ', שעוברת מאיסטנבול לעיר אייואליק שעל החוף האגאי. אביו של איאיט קיליץ' מתאבד, לאחר שמסתבך עם המאפייה, ואיאיט (כרם בורסין) נחוש לנקום במאפייה שגרמה למות אביו.
30. הצטלבות (בתורכית: Kördügüm): סידרה ששודרה בין השנים 2016-2017 בערוץ "פוקס" התורכי. בכיכוב אבראהים צ'ליקול, בלצ'ים בילגין רוז'דה דמירר, סעאדת אקסוי ואייבארס אוזסון, אמורה להתחיל להיות משודרת בקרוב בערוץ "ויוה". עלי נג'אט קאראסו, שאותו משחק אבראהים צ'ליקול, הוא נהג מירוצי מכוניות לשעבר ופלייבוי שהפך לאיש עסקים. הוא מנהל את קאראס אחזקות, שהיא חלק מקבוצה שאביו בנה תוך עשיית הון בבניית ספינות. התשוקה האמיתית שלו היא עדיין מכוניות והוא חולם על השקת מכונית חדשה. בעת נסיעת עסקים באיטליה עם חברו אייהאן, הם נתקלים בנאז (בלצ'ים בילגין), רופאה מקסימה שעושה רושם על שניהם. בשל נסיבות בלתי צפויות, עלי נג'אט מוצא עצמו כאב יחיד לבנו הלא ידוע, קאאן. בעודו מנסה לאזן את חייו כאב חדש ואיש עסקים, הוא מוצא את עצמו יותר ויותר תלוי בנאז, שהיא אישתו של אומוט, מכונאי רכב במוסך קטן…
אגב, בשנת 1982 יצא בתורכיה סרט עם אותו שם וכמעט עם אותה עלילה, את המוזיקה לסרט הלחין אורהאן גנצ'ביי הגדול.

fi ci pi

הטלנובלה התורכית בעלת ההקשר היהודי- "אובססיה", ועוד אחת- "אמא"

למי שצופים בטלנובלות תורכיות, וזוכרים את הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן", אין מי שלא זוכר/ת את דמויותיהם של רוסטם פאשא, הווזיר הגדול של האימפריה העות'מאנית בשלהי ימי הסולטאן סולימאן המפואר, ואת דמותו הטראגית של הנסיך מוסטפא. את שתי הדמויות הללו שיחקו שיחקו אוזאן גובן ומהמט גונסור, בהתאמה. שניהם מככבים גם בטלנובלה אינטרנטית חדשה, שמבוססת על ספריה של הסופרת והפסיכולוגית בעלת הקשר היהודי, עאקילה עזרה כהן. לסידרה קוראים "פי" (שמה המקורי הוא "פי צ'י פי- Fi, Çi Pi") ׁׂובתורכית Fi, שנקראת על שם שלושת ספריה של כהן: "פי" ("אובססיה") מ2013, "צ'י" מ2014 ו"פי" מהשנה העוקבת. הסידרה משודרת החל ממרץ 2017 ברשת האינטרנט הטלוויזיונית התורכית, הדומה לנטפליקס האמריקנית, רשת PUHUTV. היא זוכה לפופולריות רבה במדינה. שימו לב, הסידרה משודרת ברשת האינטרנט התורכי, אך "פי" תגיע לשידור בישראל במאי 2018 בערוץ "ויוה פלוס".
את הסידרה מפיקה AY Yapim, "הפקות הירח", שהפיקה טלנובלות תורכיות רבות. את הסידרה מפיק כרם צ'טאי, הבמאי של "מנקשה וחליל, אהבה אסורה, "אזל" ו"קוזיי גוניי", שגם הופקו על ידי "הפקות הירח".
בכל עונה, לסידרה יהיו 13 פרקים בני 60 דקות כל פרק. הסידרה כאמור תשודר תחת השם "אובססיה" החל מה6 במאי 2018 בערוץ "ויוה פלוס" בישראל.

עאקילה אסרא כהן, בת 39, היא סופרת שלמדה במחלקה לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת איסטנבול, שנולדה בשם עאזרה סאריזייבק. בשנת 2001 התחתנה עם צדוק כהן היהודי בהיותה בת 22, ולאחר שמונה שנים נולדו לה בנים. מאוניברסיטת איסטנבול נדדה לאוניברסיטת אוטאווה בקנדה, שם למדה פסיכולוגיה של הכלכלה, והתמחתה במדינות העולם השלישי. לאחר מכן המשיכה ללמוד מדעי ההתנהגות באוניברסיטת ליברפול האנגלית.
את תחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, שבהם כהן מבינה היטב, מרגישים היטב במותחן הפסיכולוגי-רומנטי, שהוא הסידרה הזאת.
שלושת ספריה, ששמם הם אותיות שמהווים קיצור של מילים שלמות בעלות משמעות- "פי" משמעותו "מעגל הזהב" ו"צ'י" משמעותו "האנרגיה האנושית", כש"פי" משמעותו "הסיפור נגמר, ואתה מתחיל מחדש"- נצפו בתערוכת ספרים על ידי המפיקים שהחליטו להפוך אותם לסידרה. לצד שני השחקנים מה"סולטאן" משחקות בסידרה "פי" גם השחקניות סרנאי סאריקאיה בת ה-25, בראק טוזונאטאץ' בת ה-32 ובושרה דוולי בת ה-23.

הסידרה מספרת על חייו של הפסיכיאטר ג'אן מאנאי (אוזן גובן, הלא הוא "רוסטם פאשא"), שהוא פסיכולוג טלוויזיוני, כלומר מומחה בבריאות הנפש שגם מרצה באוניברסיטה וגם יש לו תוכנית טלוויזיה משלו בתחום הפסיכולוגיה, בדומה ל"ד"ר פיל" האמריקני. הוא מאוהב בדורו (סרנאי סאריקאיה היפהפייה), אבל לדורו יש מאהב אחר, בשם דניז, שאותו משחק מהמט גונסור. בין השניים מתפתחים מאבקי כוח, כשגם אישתו הראשונה של ג'אן, אתי, נכנסת לתמונה. בינתיים, לג'אן יש אויב אחר, שהוא לא יודע על קיומו: במחלקה שהוא מלמד בה באוניברסיטה יש לו סטודנט בן טיפוחים מצטיין, בשם אוזגה אגלי, שהוא מאמין כי בעתיד הוא יהיה פסיכיאטר טוב. מה שג'אן לא מודע אליו, הוא שאוזגה הוא בעצם עיתונאי, שמנסה לחשוף את עברו האפל של ג'אן, בייחוד לאחר תאונה מסתורית שקרתה….

בחודש מאי 2018 תעלה בנוסף לערוץ "ויוה פלוס" הסידרה בכיכובן של שתי שחקניות ששיחקו גם בסידרה "הסולטאן"- ג'אנסו דרה, ששיחקה את אחת המאהבות של הסולטאן סולימאן, וואהידה פרצ'ין, שהחליפה את מרים אוזרלי בתפקיד "הורם סולטאן" בעונה האחרונה של הסידרה. בסידרה ג'אנסו דרה משחקת את זיינפ, מורה מחליפה בכיתתה של הילדה מלכ (Melek) בת השש. זיינפ מגלה שמלכ סובלת מהתעללות והזנחה במשפחתה, לוקחת את הילדה אליה ומתחילה איתה חיים חדשים כאמא המחליפה שלה. ואהידה פרצ'ין משחקת את אמא של ג'אנסו דרה.

אגב, הסידרה "אמא" היא במקורה יפנית: מדובר עיבוד מחודש לסידרת דרמה יפנית בעלת בדיוק אותו שם. בעוד הסידרה התורכית שודרה בערוץ "סטאר טי וי" בין השנים 2016-2017, הסידרה היפנית המקורית, שאת התסריט שלה כתב יוג'י סאקאמוטו, שודרה כל שבוע בין החודשים אפריל ליוני 2010, ברשת הטלוויזיה היפנית הגדולה והוותיקה ביותר "ניפון TV", או בשמה המקוצר NTV. הסידרה הייתה בת עונה אחת (בדומה לזאת בתורכיה) וכללה 11 פרקים.

הסידרה, שהתסריט שלה נכתב על ידי יוג'י סאקאמוטו, הייתה בכיכובה של השחקנית יאצוקו מאצויוקי, אז בת 37. מאצויוקי (זה שמה הפרטי, ביפן שם המשפחה קודם לשם הפרטי) שיחקה את נאו סוזוהארה, מורה בבית הספר היסודי בעיר הבירה טוקיו. היא מבחינה בילדה בשם ריינה (מאנה אשידה, אז בת 6) שלומדת בכיתתה, ומסתבר שאותה ילדה חווה התעללות בתוך משפחתה על ידי אמה הביולוגית. המורה לוקחת את ריינה הקטנה תחת חסותה, ושתיהן חוות מסע של בריחה מפני משפחתה של ריינה מהעיר טוקיו אל האי הצפוני הוקאידו.

הסידרה הייתה כל כך פופולרית ביפן, עד כדי כך שהיא שודרה גם בטייוואן, סינגפור והונג קונג, ונוצרו לה עיבודים מחודשים בגירסה מקומית גם בשתי הארצות חובבות הטלנובלות, דרום קוריאה ותורכיה.

אגב, בתורכיה עצמה, גם "פי" וגם "אמא" זכו לאחוזי צפייה גבוהים מאוד ולשבחים רבים.

ובכן, הסידרה "אובססיה" תשודר החל ב6.5 בשעה 20:10 בערוץ "ויוה פלוס" בימים א'-ד', והסידרה "אמא" התורכית תשודר החל מיום שני 7.5.2018 בשעה 22:00 בערוץ "ויוה פלוס"

לפיד

הצגת היחיד של יאיר לפיד

בהמשך לביקורת שכתבתי על שלושת הספרים של יאיר לפיד, שנכתבו על דמותו של הבלש (שלא היה קיים במציאות, אבל ניתן לזהות בו את האלטר-אגו, "האני האחר" של לפיד), אני רוצה לכתוב אודות שני ספרי הפרוזה הנותרים שלו שקראתי, שבניגוד לספרי ג'וש שירמן, שכתובים בגוף ראשון, כתובים בגוף שלישי, מנקודת מבט של מי שמשקיף מהצד ומספר את סיפורה של הדמות הראשית- שאינה ג'וש שירמן הפעם. הבדל נוסף בין הספרים "הצגת יחיד", שנכתב בשנת 1993 והיה ספר הפרוזה השני של לפיד ואיתו הספר "שקיעה במוסקבה", ספר הפרוזה הבלשי האחרון של לפיד שנכתב בשנת 2007, הוא שעלילות הספרים האלה מתרחשות ברובן מחוץ לישראל, בעוד סיפורי שירמן מתרחשים בתוך ישראל. לצורך כתיבת "הצגת יחיד" נסע לפיד לפריז ושהה בה, ולצורך הספר "שקיעה במוסקבה" נדרשו שבע שנות מחקר וטיסות לרוסיה עבור הכותב.

"הצגת יחיד" הוא סיפורו של אדם, שהיה במאי תיאטרון במקצועו בשם דניאל גורן. הוא חי חיים רגילים עד גיל 42 עם אישה וילדים והצגות תיאטרון ושחקניות (איתן לעתים קשר קשרים רגעיים מחוץ לנישואין) ושחקנים וכסף וכבוד. לפתע, בגיל 42, נודע לדניאל כי הוא חולה בסרטן הריאות, ואז הוא מתחיל תהליך (שמוכר היטב) של בריחה מבשורה ומטיפולים רפואיים, ואז הוא בורח לפריז. שם הוא מכיר מישהי שאינה אישתו, שאיתה הוא מנהל מערכת יחסים של מתח מיני וקונפליקט לגבי יחסו לאישתו, שאותה הוא אינה אוהב.
יאיר לפיד כתב את הספר בהיותו בן 30. דמותו של דניאל גורן מתארת אדם שמבוגר מהכותב בעשר שנים, וחווה את גיל הארבעים. וכמו שיש אנשים שבורחים להודו כדי לחשוב מה לעשות עם עצמם ולחקור ולהגיע למסקנות על חייהם עד הנסיעה, דניאל בורח לפריז היקרה בהרבה מהודו ומישראל ושם הוא חי חיים של אדם שאין לו כבר מה להפסיד, כשבארץ משפחתו ורופאו מנסים לאתר אותו ומתחננים לפניו שיגיע ויטפל בעצמו, שאולי אפשר עוד להציל את חייו. דניאל, שאינו מאמין בכך, חי בגלות חיים של כאילו אין מחר, נהנה מהנופים של העיר, מהאוכל שלה ומסיפוריה- תוך עריכת חשבון נפש מקיף לגבי חייו שלו. שם הוא מתחיל לחשוב מחדש על חייו, על השתעבדותו לקריירה ועל מה היה קורה אילו. מעשיו של דניאל הם מעשים של בן אדם אגואיסט, שמבין שלא נותר לו עוד הרבה ולא כל כך אכפת לו מהדאגה של קרובי משפחתו וחבריו בארץ לגורלו.
לספר לא קוראים סתם "הצגת יחיד". נושא האגו וחשבון הנפש האישי בולט שם מאוד. זה מעניין כיצד כותב הספר, שהיה בן שלושים בעת כתיבתו, מתחיל לחוש כבר אז את משבר גיל הארבעים. אפשר להשוות את שם הספר גם למצב הפוליטי העכשווי בהקשר ללפיד. מפלגת "יש עתיד" היא בעצם הצגת היחיד של לפיד, למרות שיש בה חברי כנסת טובים מאוד ואיכותיים עם דעה ומעשים משלהם (גם אם אני לא מסכים עם דעתם). כמו שדניאל מציב לעצמו מטרות והולך עליהן למרות כל הקשיים והידיעה לגבי מחלתו, כך לפיד, להבדיל אלף הבדלות, סימן לעצמו מטרה- את ראשות הממשלה- והוא הולך עליה בכל הכוח.

הספר השני, שהוא ספר הפרוזה החמישי והאחרון של לפיד, עוסק בענייני בלשות, משטרה ויהדות רוסיה. האמת היא שמדובר בספר הכי כבד והכי אפל שלפיד כתב, ספר שהיה לי קשה מאוד לקרוא ולסיים. מוסקבה שלאחר קריסת הקומוניזם מתוארת כעיר הכי מסובכת, אפלה ואחת האפורות בעולם. כמו בספרו הראשון, "הראש הכפול", מעשים פליליים נקשרים לקהילה החרדית במוסקבה, וכאן מתעורר שוב הקשר המאוד סבוך בין לפיד ומשפחתו לנושא החרדי, למרות שהוא מחמיא ובצדק למרכז חב"ד במוסקבה בסוף הספר, ואומר שהם עושים עבודת קודש, מה שנכון וטוב שעשה.
בספר מתואר נושא שמוכר לי היטב מתחום מחקרי, אימפריות קורסות, ובמקרה הזה האימפריה הקומוניסטית שהייתה ברית המועצות וקרסה. מוסקבה הפכה ממרכזו של "הגוש המזרחי" ו"ציר הרשע" לעיר בירה שזוהרה הועם בשנות התשעים. לפי הבנתי, עלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים בעיקרה, לפני עלייתו של פוטין ששם לעצמו להשיב את ימי האימפריה הרוסית לגדולתה.
הספר מספר את סיפורו של ארקדי זכרין, בלש יהודי שדולק אחרי רוצח סדרתי ומתעמת עם הממסד. הקג"ב האימתני, השירות החשאי הסובייטי הנודע, כבר איננו, ואותו מחליף הפס"ב. עלילה כבדה וחשאית זו רווייה מתח מיני רב אך בניגוד לספריו האחרים של לפיד, המיניות בו בקושי יוצאת אל הפועל. בספר הזה מרגישים שנעשתה עבודה קשה ומסובכת, והספר מסובך בהתאם. חשוב לי לציין כי לפיד מגלה בספר שליטה רבה בשמות רוסיים, בדמויות רוסיות, ידיעה כלשהי בשפה הרוסית ובהיסטוריה הרוסית- וזאת במידה וירצה לפנות לקהל מצביעים שמוצאו מהמדינה הזאת. מה שניתן להרגיש מלפיד ככותב הוא שמדובר בסופר שמאותת שהוא מאס בכתיבת רומנים בלשיים, והוא כבר חושב על העתיד של יותר מלהיות סופר או מגיש תוכניות בטלוויזיה, ומתכנן אותו. גם נושאים פוליטיים והיסטוריים באים בספר הזה לידי ביטוי, יותר מכל ספריו האחרים של לפיד. למרות העבודה הקשה שנעשתה כדי לכתוב אותו, הספר מעורר בי געגועים לסיפוריו של ג'וש שירמן שיושב במשרדו הקטן ברחוב מאפ"ו בתל אביב, כשאני מקווה שבעתיד ישקול לפיד להוסיף לטרילוגיית שירמן שכבר קיימת ספר נוסף.

לביקורת הקודמת שכתבתי על לפיד, על הטרילוגיה של ג'וש שירמן, ליחצו על הקישור, ואם הוא לא עובד, אז סמנו אותו והעתיקו לשורת המשימות מלמעלה בדפדפן:

http://histerio.co.il/?p=1675

General Ayat Mohaqeqi at Islamist Trial

הגנרל שניסה להפוך את ח'ומייני בשושן הבירה לשעבר

מזימה נרקמה בשושן הבירה. אבל לא בימי אחשוורוש, אלא בימי האייתוללה ח'ומייני, בשנה וחצי הראשונות לשילטונו, כנגד ח'ומייני וכנגד אותו שילטון.
המקרה של "הפיכת נוג'ה הכושלת", שבראשה עמד בין היתר הגנרל מחיל האוויר האיראני, אייאת מוחקקי (Ayat Mohaqeqi), שניסה לבצע הפיכה כושלת כנגד שילטונו האסלאמיסטי ההולך ומתהווה של האייתוללה ח'ומייני באיראן עצמה בין התאריכים 9 ו10 ביולי 1980. נוג'ה, או נוזדיח, היה בסיס חיל האוויר האיראני שנמצא במחוז האמדאן באיראן, כשהעיר האמדאן מזוהה כשושן בירת פרס העתיקה. בסיס זה היה מרכזה ובסיס הקשר הראשי של ההפיכה הכושלת. מוחקקי, שנראה יושב בחולצה חגיגית לבנה זקוף שני משמאל בתמונה, הפך לאחר מכן לסמל ההפיכה.

ניסיון ההפיכה התרחש כשנה וחצי לאחר המהפיכה באיראן כנגד השאה, שהסתברה לבסוף כמהפיכה אסלאמית. קבוצה 750 של קצינים וחיילים ו300 אזרחים ניסתה להדיח את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מנהיגה העליון הטרי של איראן, ואת נשיא המדינה הטרי, שהתברר כנשיא שנועד ליחסי ציבור חיצוניים בלבד, אבו אל-חסן בני צדר (כלכלן שהתנגד לשילטון השאה, שהיה לו רקע אסלאמיסטי, אבל הוא לא היה קיצוני כמו ח'ומייני). קבוצת הקושרים טענה כי מטרת ההפיכה הייתה להציל את המהפיכה האיראנית כנגד השאה- שהייתה בראשיתה מהפיכה כללית ולא אסלאמיסטית, על מנת שהיא לא תהפוך למהפיכה שתיצור תיאוקרטיה דיקטטורית אסלאמיסטית. וכך היה:

קבוצה של קצינים מחיל האוויר, מחילות היבשה ומהמודיעין האיראני, שהיו מזוהים לכאורה כנאמנים לראש ממשלתו האחרון של השאה שהודח במהפיכת פברואר 1979, שאהפור בח'תיאר, התאגדה בבסיס נוג'ה (Nojeh) שבהמאדאן באיראן, על מנת לבצע הפיכה צבאית שתסלק מהשילטון את ח'ומייני ובני צדר. מארגן התוכנית המקורי היה הקולונל מוחמד באקר באני-אמירי, שהיה מפקד הז'נדרמריה (משמר הגבול והמשטרה הצבאית של איראן) הפורש. התוכנית הזאת נודעה לארצות הברית, שצוות השגרירות שלה היה עדיין לכוד כבני ערובה במתחם השגרירות האמריקנית בטהראן. עם זאת, ההפיכה זוהתה ומזוהה עד היום עם הגנרל מוחקקי. לפי התוכנית, טנקים, שהשתייכו במיוחד לדיוויזיה המשוריינת ה92 של צבא איראן, היו צריכים לצאת בסיוע של צנחנים וחיילי רגלים ממספר מקומות ליד הערים הגדולות של איראן, לתפוס את מרכזי השילטון, בייחוד את הטלוויזיה ואת הרדיו בטהראן ולשדר שם את "הודעה מספר 1" המסורתית של ההפיכות הצבאיות המקובלות שבה מוכרז על הדחת השילטון, העלאת משטר צבאי במדינה וייסוד מועצה צבאית שתנהל את ענייני המדינה, ואז תינתן האות ומטוסים, בייחוד אלה שבבסיס נוג'ה- שאמור להיתפס במלואו על ידי יחידת הצנחנים שהרבאני הראשונה, יחריבו את מקום הימצאותו של ח'ומייני בטהראן הבירה על ראשו של המנהיג העליון, כשבדרך יופצצו כל הבסיסים ששייכים ל"משמרות המהפיכה" ו"ועדות הדת" האסלאמיסטיות. אגב, מי שעוד היה מעורב בניסיון ההפיכה הוא סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, שעזר לקושרים ובבסיס בעיר סולימאנייה בכורדיסטאן העיראקית תוכנן להתחיל במרד כורדי באיראן ואז האזרחים שהיו חלק ממארגני ההפיכה תיכננו לעורר הפגנות כנגד ח'ומייני בכל הערים הראשיות של המדינה, מה שיביא את הצבא האיראני להתנער מחו'מייני. מי שדאג לתיקצוב המזימה היה, כאמור, ראש ממשלתו האחרון של השאה, שאהפור בח'תיאר.
בסופו של דבר, הטנקים, שהיו אמורים לצאת ממחוז ח'וזסתאן, מחוז בעייתי היות והוא נמצא במערב איראן, סמוך לגבול עיראק וכולל בתוכו ערבים שמשתייכים לאסלאם הסוני בעוד רוב אוכלוסיית איראן היא פרסים וגם אזרים שיעים, יצאו מבסיסם אבל מספרם היה רק 28 במקום 159 כמו שהיה אמור להיות. יחידת הצנחנים שהייתה אמורה להשתלט על בסיס נוג'ה נתפסה על ידי אנשי משמרות המהפיכה (גוף שהיה עוד בראשיתו, אבל שהסתמן ועודנו כיום האלטרנטיבה לצבא איראן) עוד כשאנשיה הגיעו למקום, והטייסים שהיו אמורים להפציץ את מקום הימצאותו של ח'ומייני וכן בסיסים של אנשי משמרות המהפיכה ואת כל המאחזים של האסלאמיסטים באיראן לא הצליחו להתרכז במקום אחד כדי לצאת למשימה, כפי שתוכנן.
אייתוללה ח'ומייני לא נראה לציבור במהלך ההפיכה, שנדמה היה בתחילה כי היא מצליחה, היות והמטוסים, הצנחנים והטנקים יצאו לדרך. לאחר שהתברר כישלונה, הופיע ח'ומייני במוסד דתי (חוסיינייה- בית מדרש והטפה שיעי) ליד ביתו שבכפר ג'מאראן, גימד את מימדי ניסיון ההפיכה ("אם לא יכולנו לנטרל אותה, אז העם היה חונק אותה") ולעג על מטוסי הפאנטום שעלו לאוויר והיו אמורים לחסל אותו. הוא אמר כי "האומה לא נשארת בשינתה לכן פנטום אחד או שניים לא יכולים לעשות דבר".
לאחר כישלון ההפיכה, הסתבר כי אנשי משמרות המהפיכה והשירות החשאי המתהווה של ח'ומייני עלו על התאים שהיו אמורים לבצע את ההפיכה והחלו בפעילות חשאית של מעקבים ומעצרים על מנת למנוע אותה. הם דאגו שאנשים שנקבע שיגיעו לנקודות ציון כלשהן ביום ההפיכה לא יגיעו אליהן, גם ובעיקר הטכנאים של המטוסים שהיו אמורים להמריא ולהפציץ את מרכזי השילטון. ההפגנות והפרות הסדר שאורגנו על ידי מתכנני ההפיכה האזרחים לא הוצאו לפועל.
בסופו של דבר, נעצרו מאות אנשים בחשד למעורבות בהפיכה, יחידות של צבא איראן שנחשדו כמעורבות בהפיכה הכושלת פורקו, עיראק פלשה לאיראן לאחר חודשיים, בספטמבר 1980 והחלה מלחמה שנמשכה 8 שנים עד אוגוסט 1988, ושאהפור בח'תיאר, ראש הממשלה של השאה שמימן את ההפיכה והיה אמור לעלות לשילטון לכאורה בשלבים שלאחר ההפיכה, נרצח 11 שנים לאחר מכן במקום גלותו בפריס.
ובאשר לגנרלים ולחיילים שאירגנו את ההפיכה? 4,000 אזרחים וחיילים נעצרו, מתוכם מאות גנרלים, שנשלחו לכלא אווין הידוע לשימצה בעינויים ובהוצאות להורג שהתרחשו בו והועמדו למשפט דתי, ביניהם איאת מוחקקי, שהיה אמור לפקד על השלב האווירי של ההפיכה ולמעשה לחסל את ח'ומייני. הוא הועמד לדין, כשמשפטו מופיע בתמונה זאת, והפך לגיבור הלאומי של האיראנים האנטי-אסלאמיסטיים, בשומרו על מראה מכובד, לבוש מכובד וקומה זקופה למרות העינויים והחקירות שעבר.
בסופו של דבר, באני-אמירי ומוחקקי הוצאו להורג, יחד עם עוד 142 איש, כשחלק מהגנרלים שנעצרו קיבלו חנינה בהמשך על מנת להשתתף במלחמת איראן-עיראק, שרבים רואים בה תוצאה של ניסיון ההפיכה הכושל. המשטר האיראני בהנהגת ח'ומייני רק הרוויח ממזימת ההפיכה: הוא הצליח לשכנע את העם ואת רשויות המדינה שגורמי חוץ וגורמים מקומיים מנסים להרוס את הממסד, מפלגות באיראן, בייחוד מפלגות ימניות-לאומיות (מפלגות שמאל, גם אם סייעו לח'ומייני בהפיכה, כבר נסגרו קודם) חוץ מאלה האסלאמיסטיות הנאמנות למשטר הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים נסגרו והחשוב ביותר: משמרות המהפיכה חוזקו והפכו לכוח צבאי מקביל לצבא איראן ואף בעלי כוח שעולה על כוחו של הצבא.

16 שנים לאחר ניסיון ההפיכה באיראן, התבצע ב-15 ביולי 2016 ניסיון הפיכה כושל דומה בתורכיה כנגד שילטונו של הנשיא רג'פ טייפ ארדואן וכנגד מפלגתו בעלת המאפיינים האסלאמיסטיים. למרות ששיטת השילטון בתורכיה אינה כמו של איראן, ותורכיה הסונית אינה אסלאמיסטית ברמות שאיראן היא כזאת, תוצאות ההפיכה הכושלת דומות, ושילטונו של ארדואן רק התחזק כתוצאה ממנה.

mcr04

טלנובלות: כשגוסטבו (ברמודס) פגש את איסאורה ואת הסניורה קריסטל

בהמשך משבוע שעבר, אני כותב שוב על טלנובלות ששודרו בישראל ושכמעט שכחנו מהן. הפעם ברצוני לכתוב על שלוש כאלה: הטלנובלה "פאבלו", ששודרה בערוץ 2 לפני 20 שנים, בעונת 1996-1997, ששמה המקורי היה שונה: אלן, אור הירח (Alén, luz de luna), וקיבלה את שמה בישראל "פאבלו" על מנת ליצור רושם שמדובר בהמשך של הטלנובלה המצליחה שששודרה שנה קודם לכן, ששמה היה "נאנו". זאת היות וגם "נאנו" וגם "פאבלו" היו בכיכובו של גוסטבו ברמודס. הטלנובלה "פאבלו" נתפסה בישראל כמשעממת, ועקב כך ובעיקר עקב תחלופת הזכייניות באותה שנה בערוץ 2, עברה להיות משודרת בבקרי ימי החול במקום המועד המקורי שלה, ביום שבת בשתיים בצהריים.

גם אתר הצילומים היה משעמם: נראה שכל הזמן העלילה מתרכזת בבקתה גדולה בתוך יער אי שם בארגנטינה.

עלילת הסידרה היא כזאת: היא עוסקת במערכת היחסים בין פאבלו, שאותו מגלם ברמודס, עם אביו, פדרו לדסמה, בגילומו של הקטור אלטריו. שניהם לא יודעים שהם אב ובן, ופאבלו עובר לגור בביקתה באיזור פטגוניה (בדרום ארגנטינה), כדי לגלות מיהו אביו, שם הוא מוצא רמזים לגבי מיהו אביו האמיתי.

הטלנובלה השנייה היא טלנובלה ברזילאית, ששודרה במקור בשנת 1976, וזכתה לעיבוד מחדש בשנת 2004. הגירסה המקורית מ-1976 שודרה בישראל 17 שנים לאחר מכן, בקיץ 1993, בערוץ 3 של הכבלים, מה שנודע בשם "ערוץ המשפחה". קוראים לטלנובלה "איסאורה". היא מתארת את תקופת העבדות בברזיל במאה ה-19.
הסידרה היא בכיכובה של לוסליה סנטוס, כיום בת 60, שמגלמת את איסאורה- משרתת ברזילאית לבנת-עור, שעובדת בבית של בעלי חוות, מטעים ועבדים ברזילאיים- משפחתו של מר אלמיידה ואישתו דונה אסתר. התקופה היא על רקע שיחרור העבדים בברזיל בשלהי המאה ה-19: עלילתה מתרחשת כ20 שנים לפני שיחרור העבדים, בשנות השישים של המאה ה-19. דונה אסתר מגדלת את איסאורה כאילו היא בתה, והיא אוכלת יחד עם בני המשפחה שהם בעלי המטעים, כאילו היא בת משפחה ביולוגית שלהם. איסאורה מפתחת מערכת יחסים מורכבת עם שאר העבדים השחורים בחווה, לדונה אסתר ולבעלה, ששניהם בעלי מטעים ועבדים בברזיל, יש בן אכזר ששמו לאונסיו, הוא לא הצליח לסיים תואר באוניברסיטה, המשפחה עוברת יחד עם איסאורה ולאונסיו לחוות מטעים בפרברי העיר, שם דונה אסתר מתה וחייה הקשים של איסאורה מתחילים, כשלאונסיו מנסה לחזר אחריה ולהפוך אותה לפילגש שלו למרות סירובה. היא פוגשת שם בבנם של בעלי אחוזה שכנים, טוביאס, ומתאהבת בו. מעתה לאונסיו יעשה הכל כדי להפריד בין איסאורה לטוביאס, כולל שליחתה לעבודות קשות יחד עם שאר העבדים, ביטול הפריבילגיות שלה וניסיונו לרצוח את טוביאס, שמצליח לבסוף, רק שברצח הזה הוא הורג גם את אישתו, מלווינה. בסופו של דבר לאונסיו נתפס ומואשם ברצח טוביאס ואישתו שלו מלווינה, מתאבד, מתגלה שלבעלות שלו על החוות והמטעים אין ערל, והאחוזה נמסרת לדון אלווארו, אחד האנשים העשירים בברזיל, שהופך לבעלה של איסאורה (שאותו היא אוהבת) והופך אותה לבעלת החוות. עלילה מפותלת ומסקרנת זו הפכה את הטלנובלה "איסאורה" לידועה בכל העולם, אך לישראל היא הגיעה מאוחר מזמנה (מה לעשות שבשנות השבעים והשמונים היה בישראל רק ערוץ אחד בטלוויזיה, וערוץ שני ניסיוני?)

הטלנובלה השלישית שודרה בוונצואלה בהפקת רדיו קראקאס בשנת 1988, והיא שודרה בישראל בערוץ 2 על ידי שידורי "קשת" 7 שנים לאחר מכן, ב-1995, מיד לאחר שהסתיימה הטלנובלה הידועה "גבריאלה". שמה היה "סניורה", והיא הייתה בכיכובה של מרי-כרמן רגויירו, שמופיעה כאן בתמונה והייתה ידועה בישראל כמי שגילמה את הטלנובלה הוונצואלית מ-1985 בשם "קריסטל", שהפכה לאחר 7 שנים לאחת הטלנובלות הראשונות ששודרו בישראל. מרי-כרמן משחקת את יוג'ניה, שידועה כפורקת עול וכמרדנית, שמקבלת שלא בצדק על עבירה פעוטה 5 שנים בכלא. מי שדואג לתת לה את העונש הכבד הזה הוא דייגו מנדוזה, שאותו משחק השחקן הידוע קרלוס מאטה. יוג'ניה גודלת בבית עם אישה בודדת שמגדלת אותה, אך אותה אישה מתה אחרי זמן קצר, משאירה ליוג'ניה פתק ובו רמז מי האמא האמיתית שלה. יוג'ניה נמצאת בכלא וכל הזמן מתכננת את הנקמה בדייגו מנדוזה ותאונה גורמת לה להיפגש איתו פנים אל פנים. בהמשך היא בורחת מהכלא, ועובדת אצל אישה שיודעת שהיא אסירה נמלטת וסוחטת אותה. בסופו של דבר, יוג'ניה ודייגו, בתעתוע של הגורל, יתאהבו.