Category Archives: הסולטאן ושאר סדרות תורכיות

ספרים על התקופה העותמאנית ותורכיה המודרנית

שלום,

בצל החדשות הקשות קשה לי לכתוב את הבלוג היום. עם זאת, לבקשת הקהל, אני אביא לכם רשימת ספרים קצרה שעוסקת בתקופה העותמאנית ובסיפורי האימפריה:

1. מבוא לתולדות האימפריה העותמאנית- ספרון היסטורי מאת פרופ' אהוד טולדאנו בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. סיקור תולדות האימפריה העותמאנית. לפרופסור טולדאנו יש תיאוריות מעניינות בספר, ביניהן התיאוריה שלו שסותרת את התיאוריה המקובלת לפיה לאחר מות סולימאן המפואר שקעה האימפריה. הוא טוען שהאימפריה משולה לגוף אורגני חי- בחייו יש עליות ויש מורדות. וכך היה לאורך כל שנותיה של האימפריה כי גם היו תקופות מוצלחות אחרי סולימאן. דוגמא קטנה, שלא קשורה ישירות לטענתו של פרופ' טולדאנו: בתורכית שם הסידרה שתתאר את קוסם סולטאן, סידרת ההמשך לזאת הנוכחית, היא "המאה המפוארת: קוסם".כלומר, המאה המפוארת נמשכה גם לאחר סולימאן. לתיאוריית השקיעה אני אתייחס בפוסט אחר כי ראוי לכך דיון נרחב.

2. ג'ייסון גודווין- חוכמת הסריס. תקראו ותבינו, למרות שהסיפור פיקטיבי.

3. ג'ייסון גודווין- אבן הנחש.

4. אורהאן פאמוק- שמי הוא אדום. העלילה מתרחשת באיסטנבול של המאה ה-16.

ספרים על תורכיה המודרנית:

1. אריק יאן צורשר- תורכיה: היסטוריה מודרנית.

2. ברנרד לואיס- צמיחתה של תורכיה המודרנית.

3. מוריס פרחי- תורכי צעיר (רומן שעוסק ביהודי תורכיה).

4. אריה שמואלביץ- תורכיה במאה העשרים.

5. ספריו של דניאל ציפר.

כל הספרים שציינתי הם ספרים בעברית.
ישנו ספר אקדמי טוב שכתוב באנגלית שמדבר על מפעלי הבנייה של הורם סולטאן בירושלים, אך עליו אדבר בפוסט נפרד, בחלק השני של "הווקף של הורם סולטאן".
וספר אקדמי נוסף, מעולה ביותר, כתוב באנגלית אך שפתו טובה גם לקורא הממוצע שקורא אנגלית, הוא על סולטאנות הנשים מאת לסלי פירס. ניתן להזמינו באמאזון.
,Leslie P. Peirce, The Imperial Harem
.Women and Sovereignty in the Ottoman Empire

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? בעזרת שימוש בתיאורייה אחרת. ועל כך בפוסט שיבוא מיד אחר כך.

איבראהים פאשה האמיתי

שלום שוב,

הפעם אני רוצה לכתוב על הכוכב האמיתי, לדעתי, של הסידרה "הסולטאן" (משודרת בערוץ "ויוה" כל ערב בשנת 2020),  שצילו ירחף מעליה עד הפרק האחרון שלה, שהוא הכוכב האמיתי של הבלוג הזה, כי כל פוסט שכתבתי עליו יצר צפיית שיא של למעלה מ-300 איש- אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול לשעבר של האימפריה העותמאנית, שהיה גם גיסו של הסולטאן, חברו הטוב ביותר, שומר חדריו, מפקד הצבא וקיבל כמעט את חצי המלכות ואף במסתרים רצה יותר מזה.
אבל מעל הכל, אבראהים היה אויבה של הורם. כך יצא שעבד ושפחה התקוטטו ביניהם על ליבו של הסולטאן, וכמו בכל בית של בני זוג, האישה (במקרה זה: האישה המועדפת) אומרת תמיד את המילה האחרונה.

אבראהים פארגלי נולד תחת השם היווני תיאודורו (או בקיצור: תיאו) למשפחה יוונית בעיר פארגה, כיום בצפון מערב יוון ואז ברפובליקה של ונציה. אביו היה דייג ומלח יווני, ואימו הייתה ונציאנית. בגיל ילדות הוא יצא למסע עם אביו בים, נחטף והובא לארמון הנסיך הסולטאני (שאהזאדה) במניסה. שם פגש את הנסיך סולימאן בן הסולטאן סלים, שהיה בן גילו. השניים הפכו לחברים טובים ויש שאומרים אף יותר מכך, אך אני מרשה לעצמי להיות נאיבי ולהניח שהם היו חברים טובים בלבד. אבראהים למד במערכת החינוך האימפריאלית העותמאנית לילדים נוצריים שנחטפו ל"דוושירמה", הגיוס, שנקראה אנדרון (Enderun). שם הוא הפך לאיש אשכולות: למד שפות רבות ולמד מקצועות רבים, בין בתחום ההומני או בתחום הריאלי.

בשנת 1520, עת מונה סולימאן לסולטאן, אבראהים קיבל את תפקיד שומר חדרי הסולטאן ויועצו הקרוב ביותר. בשנת 1525, עת הכריז אהמט פאשה מושל מצרים על התנתקותו מהאימפריה והפיכתו לסולטאן (מעשה שיחזור עליו כעבור כ-310 שנים מהמט עלי פאשה מושל מצרים, והפעם יצליח) של מצרים, נשלח אבראהים בראש כוח צבאי עותמאני למצרים, שם תפס את השילטון, הוציא להורג את אהמט ואירגן רפורמה במושלות מצרים, שבמסגרתה איגד את החוקים המקומיים, האימפריאליים והדתיים שחלו על המקום לקובץ אחד (סולימאן יחזור על אותו מעשה באימפריה כולה לאחר מכן).

אבראהים הפך למצביא ולדיפלומט מהמעלה הראשונה. המגעים הדיפלומטיים שקיים היו בעיקר עם העולם המערבי הנוצרי, העולם שאליו היה שייך במקור. הוא זכה להערצה אפילו מצד אויבי האימפריה שניהלו איתו מגעים דיפלומטיים, ועשה מניפולציות דיפלומטיות רבות. כמעט כל מהלכיו הצבאיים והדיפלומטיים הוכתרו בהצלחה רבה. עם הזמן הוא קיבל עוד ועוד תארים: מונה לווזיר הגדול, המינוי הראשון של סולימאן לתפקיד זה, מונה למפקד הצבא העותמאני, הסרעסכר, ושידר כל הזמן ליריביו בתוך האימפריה ומחוצה לה שהוא הכוח האמיתי מאחורי האימפריה העותמאנית ומאחורי סולימאן. השיא היה שהצטרף למשפחה העותמאנית כדאמאט (גיס), בעת נישואיו לחדיג'ה אחות הסולטאן. הוא נקרא "דאמאט אבראהים פאשה", כלומר אבראהים פאשה שהוא חלק לא ביולוגי מהמשפחה העותמאנית, אלא חלק ממנה מתוך נישואים. התואר דאמאט ניתן לכל מי שהתחתן עם המשפחה העותמאנית.

אבראהים צבר לעצמו שונאים רבים בתוך האימפריה, בין היתר בשל הפיקפוק באמונתו באסלאם. נכון שהומר לדת האסלאם בקטנותו לאחר שנחטף, אך הוא שמר עדיין על קשרים עם הנצרות ועם הנוצרים, ועובדה שהביא את אביו ואחיו לגור איתו באיסטנבול.

בגלל ניהול כושל של קמפיין כנגד הספווים, וגם בשל יריבותו עם הורם, הסולטאן נאלץ למצוא סיבה הלכתית להוציאו להורג ולהתיר את נדרו שנדר להגן על אבראהים בכל דרך. הסולטאן ראה שהוא נתן יותר מדי כוח לאבראהים, ולכן פחד ממנו שמא הוא יחתור תחתיו עם אחד מבניו, במקרה זה מוסטפא, כדי להפוך לשליט בפועל של האימפריה העותמאנית כשהסולטאן החדש יהווה חותמת גומי שלו בלבד. מתוך כך, ומתוך המסע הצבאי הכושל כנגד הספווים, הוצא אבראהים להורג. בכך כינויו הפך מ"מקבול אברהים פאשה"- אבראהים פאשה המקובל, ל"מקטול אבראהים פאשה"- אבראהים פאשה ההרוג. בגיל 43 שנים הוצא להורג, וכך הפך לאגדה.

לדעתי, אבראהים פאשה היה קורבן של קינאה יותר משהיה קורבן של הורם, או אפילו קורבן של גאוותנותו המפורסמת. למרות שהשתן באמת עלה לו לראש, קינאת ההמון, קינאת עמיתיו הווזירים ולבסוף קינאת הורם שהפכה לקינאת סולימאן הם שהרגו את איש האשכולות המוכשר הזה. בכך גם אבראהים וגם מוסטפא הנסיך הפכו לדמויות הטראגיות של המאה המפוארת.

ארמונו של אבראהים פאשה קיים עד היום, וכיום משמש מוזיאון לאומנות תורכיה והאסלאם באיסטנבול.

מערב תורכיה ומזרח תורכיה- מצא את ההבדלים

כידוע לכם, האימפריה העותמאנית התפרסה על פני יבשות רבות, ולא סתם הסולטאן קרא לעצמו "שליט העולם". מבחינת האימפריה העותמאנית של סולימאן, העולם היה ללא יבשת אמריקה שזה מכבר נתגלתה. האימפריה שלטה בשיאה בשטחים נרחבים מאסיה, בשטחים נרחבים באירופה וכן גם בצפונה של יבשת אפריקה (בין היתר, בזכותו של ח'יר אל-דין פאשה, או היזיר ראיס). עם השנים איבדה האימפריה עוד ועוד ועוד שטחים, כשהיריבות המרכזית שלה השתנתה, מממלכויות בית הבסבורג (אוסטריה וגרמניה) לרוסיה.

עם שקיעת האימפריה, במאה ה-19, ועליית הזהויות הלאומיות, החלו לצמוח באימפריה אינטלקטואלים, שפנו לכמה כיוונים של לאומיות: 1. הלאומיות בבלקן, כלומר לאומיות יוונית, בולגרית, סרבית וכו', שאליה אתייחס בפוסטים הבאים. 2. ראשית ניצני הלאומיות הערבית- אינטלקטואלים שראו את היסוד הערבי באסלאם כמנצח ואת היסודות התורכיים והפרסיים כמטמאים את האסלאם. 3. סוגים של לאומיות תורכית. ומהי לאומיות תורכית? הטענה הייתה כי על האימפריה העותמאנית להתפרס על שטחי התורכים גם ממזרח ליבשת אנטוליה, כלומר באיזורי הקווקז והרפובליקות המוסלמיות של היום שהיו פעם שייכות לברית המועצות, כמו אזרבייג'אן, קזחסטאן, אוזבקיסטאן וכו'. שמות בולטים מבין האינטלקטואלים היו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ (שהיה גם כורדי כחלק ממוצאו…). לזרם זה קראו פאן תורכיזם או פאן טוראניזם. מתוך זרם זה היו כאלה שהתנגדו אף לכך שהאימפריה תיקרא האימפריה העותמאנית, אלא תיקרא האימפריה התורכית שתלבש על עצמה זהות תורכית. מצד שני, היו אנאטוליאניסטים- כאלה שחשבו שעל תורכיה להיות מדינה שתתפרס רק על פני תת היבשת האנטולית וחלק קטן מאוד מאירופה, כלומר ממערב איסטנבול, ששוכנת בצד האירופי, עד מרחב אדירנה. מייסד הרפובליקה התורכית, מוסטפא כמאל אתא תורכ, היה כזה. לבסוף, ב29 באוקטובר 1923 הוקמה תורכיה המודרנית בדיוק בדגם כזה. אומנם אתא תורכ רצה, כמו לדברי דניאל ציפר להפוך את תורכיה ל"חומה בצורה מצפון", אך בתורכיה של 1923 ואילך-מדינה ענקית בפני עצמה, ככל שמתקדמים מזרחה, מקבלים יותר ויותר דגם מוקטן של האימפריה העותמאנית.

לכן, עד היום מערב תורכיה, שכוללת לדוגמה את הערים אדירנה, איסטנבול, בורסה, מאניסה, איזמיר ובודרום הוא איזור שונה בתכלית מבחינות רבות ממזרח תורכיה, שכולל לדוגמה את הערים ואן, האתאי, דיארבכר, אורפה וגאזיאנטפ. ראשית כל, אתחיל עם מרקם האוכלוסייה שנמצאת באיזור, ואכלול בתוכה את היהודים. חשוב לי לעשות גילוי נאות ולהגיד שהידע שלי על כך בא בעיקר מחלק מהמשפחה, ולא מהאקדמיה.

ראשית כל, האוכלוסייה במערב תורכיה נחשבת יותר מערבית, חילונית ומתקדמת מבחינה תרבותית ומבחינת השכלה מאשר במזרח. ההשפעה המרכזית היא מאיזורי הבלקנים הסמוכים ומיבשת אירופה בכלל. להג התורכית המדוברת במערב גם שונה, וניכרת בו השפעה אירופית רבה. שנית כל, הבדל כלכלי. האוכלוסייה בערי מערב תורכיה נחשבה, עד להגירות האחרונות ממזרח, גם עשירה יותר ומשכילה יותר בהרבה מאוכלוסיית המזרח. איזור מערב תורכיה הוא עשיר מאוד, חילוני יחסית ומשגשג מאוד לעומת המזרח. שלוש- הבדלים במוצא ובמרקם החיים. יש כפרים במערב תורכיה, אך העירוניות, האורבניות של האוכלוסייה ניכרת. אצל היהודים, האוכלוסייה במערב תורכיה היא בעיקר ממוצא ספרדי, כלומר צאצאי גולי ספרד דוברי לדינו (היהודים הצעירים בתורכיה כיום לא מדברים לדינו בכלל), ורומאניוטי, כלומר יהודים שישבו במערב אנטוליה עוד לפני גירוש ספרד. בין יהודי איסטנבול יש מעטים ממוצא איטלקי או אשכנזי אפילו. יהדות מערב תורכיה היא כמו יהדות הבלקן, חילונית בהרבה מיהדות מזרח תורכיה. אצל הלא יהודים, שהם הרוב המוחלט כמובן- אני יכול להגיד בלשון פשוטה, כי במערב תורכיה הרוב הוא תורכים "אסלים", כל השאר מהגרים שהגיעו בעיקר מכיוון מזרח. הלאומיות התורכית החילונית נוסח אתאתורכ משגשגת במערב. ואם יש אסלאם דתי, אז זהו אסלאם אורתודוכסי ממוסד. הערים שאני יכול להגדיר מעוז החילוניות כיום הן איזמיר כמובן, בהרבה מאוד, ואולי גם אדירנה- שתיהן במערב תורכיה. מערב איסטנבול ומרחב אדירנה יושבים ביבשת אירופה עצמה, לא לשכוח. השטח האירופי, שנקרא במקור "רומליה", והיה בימי האימפריה מאוד מאוד נרחב יותר, מהווה כיום אחוז אחד משטח תורכיה כולה. מבחינת תנאי שטח, מערב תורכיה הוא פחות הררי ממזרח תורכיה. איסטנבול כידוע יושבת על 7 גבעות, אך לא על הרים.

ואילו מזרח תורכיה הוא איזור שמאפיין בכפריות ובפשטות שלו. הלהג התורכי במזרח שונה מהמערב, וכולל אפילו את האות "ח'", שלא מבוטאת בשפה התורכית. כמו כן, השפה הכורדית וגם השפה הערבית השפיעה מאוד על הלהג במזרח תורכיה. וכי למה? כי איזור מזרח תורכיה, מלא, אבל מאוד מלא, בכורדים, שמהווים שלושים אחוז מאוכלוסיית תורכיה כולה, עם דמוגרפיה בכיוון מעלה בשל ילודה גבוהה, שכך תוך עשרים שנה הכורדים אף עלולים להפוך לרוב בתורכיה. אצל התורכים עצמם, בייחוד העירוניים, הילודה היא כשני ילדים בממוצע למשפחה, כמו באירופה. דיארכבר ואורפה כיום הן ערים כורדיות ממש. אני יכול להגיד בפה מלא, שלכורדיסטאן ולסוריה הסמוכות יש השפעה גדולה מאוד במזרח תורכיה. מבחינה דתית- בתורכיה ככל שמתקדמים מזרחה נהיים יותר דתיים, כן, למרות שגם באיסטנבול יש שכונות דתיות כמו רובע קאסימפאשה, רובע ילדותו של ארדואן (שבמקור משפחתו היא מוסלמית דתית ממוצא גיאורגי, או כמו שהרוסים אומרים גרוזיני…). יהודי מזרח תורכיה- יהודי צ'רמוק, דיארבכר, האתאי (חבל אלכסנדרטה שנלקח מסוריה המודרנית בשנות השלושים על ידי תורכיה) ואורפה הם יותר דתיים מיהודי מערב תורכיה. לא לשכוח שאלכסנדרטה, גאזיאנטפ ואורפה היו בימי האימפריה העותמאנית חלק מוילאיית (מחוז) חלב, עיר בצפון סוריה שיהודיה ידועים בשמירת מסורת ודת. שלא לדבר, להבדיל, על האסלאם הדתי. במזרח תורכיה נמצא הגרעין הקשה של האסלאמיסטים במדינה ושל מצביעי מפלגתו של ארדואן והמפלגה היותר דתית, "מפלגת האושר" מיסודו של ראש הממשלה המנוח האסלאמיסטי הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן. הרפורמות של אתאתורכ והחילוניות נגעו פחות ופחות במזרח. האסלאם במזרח תורכיה הוא יותר מיסטי- יש שם מסדרים צופיים, מסדרי דרווישים, לרוב. כמו כן במזרח תורכיה יש עאלווים (Aleviler), קבוצה דתית מוסלמית שמיוחסת לעדה השיעית. אבל נא לא לערבב בין העאלווים לעלאווים (Alawi), שהיא כת דתית שחרגה מהאסלאם השיעי לגמרי ונשיא סוריה אסד משתייך אליה. מדובר בשתי קבוצות דתיות שונות.
במזרח תורכיה שוכנת גם אוכלוסייה ערבית, בעיקר באיזור גבול סוריה. בערים האתאי ואורפה יש דוברי ערבית רבים. גם יהודים רבים באיזורים הללו, שאינם ממוצא כורדי, דיברו ערבית שוטפת. רמי לוי המפורסם, לדוגמה, הוא יהודי ממוצא כורדי שמשפחתו באה מהעיר אורפה. אבראהים טאטליסס, הזמר המפורסם, הוא כורדי מוסלמי שבא מאותה עיר. יהודי מזרח תורכיה שלא ממוצא כורדי ויהודי כורדיסטן עלו לארץ מראשית המאה העשרים ממש ועד מחצית אותה מאה והתיישבו בעיקר בירושלים, סמוך לשוק מחנה יהודה. מדוע כך? גם כי מדובר בעיר הקודש והם היו יהודים מסורתיים ודתיים ברובם, וגם בגלל שבדומה למזרח תורכיה, ירושלים היא עיר הררית. יש מושבים של יהודי כורדיסטן גם בצפון ארץ ישראל, איזור מאוד הררי.

מבחינה כלכלית, מזרח תורכיה נחשב איזור נחות יחסית. התחבורה לא מפותחת, יש הרבה עוני ובערות. בשנות השמונים של המאה העשרים פתח ראש ממשלת תורכיה דאז, טורגוט אוזאל, שהיה חצי כורדי במוצאו, בעל דעות ימניות קפיטליסטיות ואדם עם זיקה דתית, שאני רואה בו חלק מ"הסולטאנים החדשים" (אכתוב עליו בהמשך, הוא היה דמות מאוד מעניינת בחייו ובמותו), בפרוייקט פיתוח כלכלי אדיר במזרח תורכיה שנקרא "הנמר האנטולי". במסגרת הפרויקט הוקמו מפעלים וחברות רבות באיזור זה. גם איזור נהר הפרת, הזורם בחלקו בתורכיה, התפתח מאוד בזכות הפרוייקט ובזכות אוזאל. עם זאת, האיזור עדיין נותר בפיגור כלכלי גדול לעומת מערב המדינה. החל משנות השישים בעיקר החלה הגירה רבה מאיזורי מזרח תורכיה מערבה, וכן לאירופה, בייחוד לגרמניה. שכונות של יוצאי מזרח המדינה הוקמו בחופזה וברשלנות מסביב לאיסטנבול במהירות ונקראו "משכנות לילה" (בתורכית גג'ה-קונדו Gecekondu). בגרמניה, בייחוד ברובע קרויצברג בברלין, ובאוסטריה הוקמו קהילות ענק של תורכים, קהילות שהוזכרו רבות בסידרה "מנקשה וחליל". הכסף הרב שהתקבל ומתקבל מעבודת התורכים בגרמניה ובאוסטריה תרם רבות לכלכלת מזרח תורכיה בפרט ותורכיה בכלל.

במלחמת העולם הראשונה ידע איזור מזרח תורכיה טבח איום, נורא וזוועתי שנעשה באוכלוסייה ארמנית גדולה שהייתה באיזור, ובאוכלוסייה אסיריאנית-כלדאית (צאצאי האשורים והכשדים המיתולוגים, כיום שייכים לנצרות המזרחית) מזרח אנטולית גם כן, טבח שנהרגו בו יותר ממיליון איש ונעשה באחריות ממשלת "התורכים הצעירים-הוועד לאיחוד ולקידמה", ששלט באימפריה העותמאנית המתפרקת דאז בפועל. גם לפני כן חולל הסולטאן האסלאמיסט עבד אל חמיד השני, בסוף המאה ה-19, טבח באוכלוסייה הארמנית הנוצרית. העיר ואן במזרח תורכיה, שהייתה במקור בירת הארמנים של אנטוליה, הפכה לעיר כורדית-תורכית, לאחר שהאוכלוסייה הארמנית "נוקתה" ממנה.

מזרח תורכיה כאמור, הוא איזור מאוד, אבל מאוד, הררי, יש בו נופים קסומים וכן אגמים ויערות רבים. הרי אררט המפורסמים, שנזכרים בספר בראשית בפרשת נח, נמצאים במזרח תורכיה.
מוקדש לע"נ קרוב משפחתי, שמוצאו מאיזור זה, שנפטר לפני עשר שנים.

הח'ליף העותמאני האחרון והח'ליפות החדשה-1

השבוע נתבשרנו כי האירגון האסלאמיסטי הג'יהאדיסטי הקיצוני "המדינה האסלאמית", לשעבר "המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם", הידוע בכינויו "דאעש", הכריז על הקמת "ח'ליפות אסלאמית" בשטחים עליהם הוא שולט בצפון סוריה ובצפון עיראק. בינתיים מדובר באירגון של 12 אלף לוחמים שמתרחב, צובר אהדה רבה בעולם המוסלמי הסוני ומטרתו אחת: להקים מחדש את הח'ליפות האסלאמית, שבוטלה בידי מועצת העם הגדולה של תורכיה לפני 90 שנה, ולהשית עליה את האסכולה הקיצונית ביותר של האסלאם הסוני מבחינת יישום חוקי הדת.

מהי הח'ליפות ומהו הח'ליף? הח'ליף הוא, כמו שציינתי קודם, הוא מחליפו של הנביא מוחמד כמנהיג הפוליטי של אומת האסלאם. והח'ליפות? הח'ליפות היא בפירוש כמו שם האירגון: מדינת האסלאם, מדינה שהוקמה על רקע דתי, שואפת לאגד ולכלול בתוכה את כל שטחי אומת האסלאם כשהחוק המרכזי בה הוא ההלכה המוסלמית- השריעה. בראשה עומד מנהיג אומת האסלאם-הח'ליפה. אני מתארך את שנת 1517, שנת כיבוש המקומות הקדושים לאסלאם- מכה ומדינה בעיקר אך גם בקטן, ירושלים והר הבית בתוכה, על ידי האימפריה העותמאנית, כהפיכת הסולטאנות העותמאנית לח'ליפות האסלאם העותמאנית. לכן, ארגון זה רואה את המדינה שהקים כח'ליפות האסלאמית החדשה, שהוקמה במקום הח'ליפות העותמאנית שהושמדה על ידי המערב במלחמת העולם הראשונה ובוטלה לחלוטין על ידי מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסד ושליט תורכיה המודרנית, שהורה לאסיפה הלאומית הגדולה התורכית לעשות כך ב-1924.

קודם כל, למנהיג אירגון "המדינה האסלאמית", שלדעתי כרגע לא צריך להיכנס לפאניקה ממנו קוראים במקור אבראהים עוואד אבראהים עלי אל-סמראווי, או אקרא לו "הח'ליף אבראהים" על משקל אבראהים פאשה
ושמכונה "אבו בכר אל בגדאדי", הוא ערבי עיראקי סוני במוצאו. הוא יליד 1971, דוקטור למדעי האסלאם באוניברסיטת בגדאד, לפי השמועות. הוא שימש כדרשן ומטיף במסגדים סוניים בצפון עיראק, עד לפלישה האמריקנית בשנת 2003. אז הצטרף למיליציות אסלאמיסטיות המיוחסות לאל קאעידה שנלחמו בעיראק נגד האמריקנים, ובשנת 2004 אף נכלא במחנה מעצר אמריקני בעיראק לזמן קצר. הוא התקדם בהיררכיה של אל קאעידה בעיראק, התקבל למועצה המייעצת השיפוטית, מועצת השורא, של אירגון אל קאעידה בעיראק שנקרא "ייחוד האל והג'יהאד". בשנת 2006 הכריז האירגון על כינון ממשלה אסלאמית בעיראק, כשה"ח'ליף אבראהים" התמנה לבכיר בממשלה זו. לאחר חיסול מנהיגים אחדים של הממשלה האסלאמית של עיראק התמנה אבראהים במאי 2010 למנהיג האירגון, שנקרא כבר "המדינה האסלאמית בעיראק". לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 התפשטה פעילות האירגון לסוריה עצמה, הוא זכה בהישגים רבים ומירר את חייהם של כוחות אסד וחיזבאללה במדינה. תוך כדי המלחמה נקרא האירגון "המדינה האסלאמית
בעיראק ובשאם", כשהכוונה לעיראק ומרחב סוריה הגדולה ובו המדינות המלאכותיות יציר כפיו של המערב עיראק, סוריה, לבנון, ירדן וכמובן גם מדינת ישראל, מדינת היהודים. ב-29 ביוני 2014, כאמור, הכריז האירגון כי הוא מהווה את "המדינה האסלאמית" והוא הקים את הח'ליפות מחדש.
אני אומר דבר כזה- הקמת ח'ליפות מותנית, לדעתי, בשליטה בראש ובראשונה על שתי הערים הקדושות לאסלאם, מכה ומדינה, שנמצאות במערב סעודיה כיום במחוז שנקרא חיג'אז. כמו כן בשליטה מוחלטת באיזורי עיראק-סוריה-ירדן-לבנון של היום. כל עוד האירגון לא שולט שם, ולא התפשט מסוריה ועיראק החוצה, מדובר בעוד הכרזה מטעם עצמם של חברי קבוצה כלשהי.

נושא הח'ליפות האסלאמית והקמתה מחדש הוא נדבך מרכזי בעימות העולמי בין אסלאם ומערב, עימות שהחל עוד בשלהי ימי האימפריה העותמאנית, במאה ה-19. הדיון בנושא החל כדיון אינטלקטואלי, התעצם לאחר ביטול הח'ליפות ב-1924 והתגלגל למאבק צבאי (שחלק מראשיתו הוא השתתפות העותמאנים במלחמת העולם הראשונה) ולמאבק תעמולתי. הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו גורם לסכסוך בין האסלאם והמערב כמו שסוברים כסילים רבים במערב ואף בשמאל הקיצוני, אלא הוא רק נדבך קטן לסכסוך. על כך אכתוב בפוסט נפרד.

על סמך טענתי, ברגע שאיבדה האימפריה העותמאנית את איזור החיג'אז שבו מכה ומדינה במלחמת העולם הראשונה, היא איבדה את הלגיטימציה להיות ח'ליפות. למרות זאת, עד 1924 היה ח'ליף באיסטנבול. קראו לו עבדול מג'יד השני. תפקידו היה ייצוגי, כמו נשיא מדינת ישראל של היום, והוא היה תחת הרפובליקה של תורכיה. עליו אכתוב בפוסט הבא.

טשליג'לי יחיא והמשך על הח'ליף האחרון

בהמשך לפוסט הקודם, ברצוני לספר לכם על שתי דמויות אמיתיות ושוליות כביכול, שארבע מאות שנה מפרידות ביניהן: הח'ליף העותמאני האחרון, עבד אל מג'יד השני, וחברו של שאה זאדה מוסטפא, טשליג'לי יחיא. הם רק נראים כשתי דמויות שוליות. אבל יש להם חשיבות רבה.

ראשית, בהמשך לדבריי על הח'ליפות יש עוד שני תנאים חשובים להכרה במוסלמי כח'ליף (את התפקיד ח'ליף בערבית ניתן לבטא גם בתעתיק מקורי איך שהוא נכתב: ח'ליפה, לכן אין כאן טעות כתיבה) האסלאם: ראשית, על נתיניו של הח'ליף לתת לו בייעה- שבועת אמונים. כנ"ל נתנו המשרתים והנתינים אמונים לסולטאן. שנית, במסגדים הממלכתיים מזכירים את שם הח'ליף בברכה שנותנים לו לאחר דרשה בתפילה המרכזית ביום שישי- הח'וטבה.

הח'ליפה האחרון, עבד אל מג'יד השני, נולד בשנת 1868 בארמון דולמהבהצ'ה, או בבשיקטאש. הוא היה בנו של הסולטאן עבד אל עזיז. אמו הייתה תורכייה. עד גיל 40 גדל בתוך הארמון והתחנך באופן פרטי. הוא נישא ארבע פעמים בחייו. ברביעי ביולי 1918 הוכתר בן דודו לסולטאן מהמט השישי, והוא הוכרז כיורש העצר. שימו לב- הפעם לא ירושת בנים או אחים, אלא בני דודים. מעיד על התפוררות השושלת.
ב-1 בנובמבר 1922 בוטלה הסולטאנות-אך לא תפקיד הח'ליפה- על ידי המועצה הלאומית הגדולה, כלומר הפרלמנט, של תורכיה (שעדיין לא הוכרזה כרפובליקה) שישב באנקרה. הסולטאן מהמט השישי גורש, ובמקומו התמנה עבד אל-מג'יד לח'ליפה של האסלאם, ב-18 בנובמבר של אותה שנה. הוא התיישב באיסטנבול. בינתיים, בהודו הוקמה תנועה שדרשה את שימור הח'ליפות והחזרתה לתפקוד ביצועי כפי שהייתה, תנועה שהפחידה את מייסד תורכיה המודרנית, אתא תורכ, שפחד כי תתפשט לתורכיה בקרב החוגים האסלאמיסטיים, המסורתיים והריאקציונרים. בתגובה, בשלישי במרץ 1924, ביטלה המועצה הלאומית הגדולה גם את תפקיד הח'ליפה, ועבד אל מג'יד ומשפחתו הרחבה גורשו. עבד אל מג'יד התיישב בפריס, שם מת בשנת 1944, ביום שחרור פריס מהכובש הנאצי. הוא זכה לכבוד כח'ליף המוסלמי האחרון, ולכן נקבר בעיר מדינה שבערב הסעודית.
בנוסף להיותו ח'ליפה, נחשב עבד אל מג'יד לאחד מגדולי הציירים התורכיים של סוף ימי האימפריה העותמאנית. הוא נהג לצייר את ההרמון, לצייר ציורי פרפרים ואף צייר דיוקן של עצמו.
במקביל לתפקידו כיורש העצר של הסולטאן מהמט השישי, שימש כראש איגוד האומנים העותמאני.
תפקידו כ"שומר שני המקומות הקדושים לאסלאם" היה עקר מתוכן, מכיוון שהיה שייך בפועל למשפחה ההאשמית (משפחת המלוכה הירדנית של היום), ולאחר מכן נמסר התפקיד למלך ערב הסעודית, בן משפחת סעוד, שמחזיק בו עד היום. עם זאת, בעת כהונתו, בירכו במסגדים בתורכיה לאחר דרשת יום השישי, את הח'ליף ואת אתא תורכ.
דמות שולית זו, כביכול, מסמלת סוף עידן- את סוף עידן הח'ליפות האסלאמית, ופתיחת העידן המדינתי, עידן שנראה כי מגיע לסיומו בימים אלה.
קישור לתמונה של ראש המשפחה העותמאנית הנוכחית, ביאזיד עותמאן, בן ה-90, שחי כיום בפריס:

http://www.habername.com/haber-imparatorluk-devam-etseydi-tahta-oturacakti-58721.htm

דמות שנייה שאני רוצה לכתוב עליה פעלה כארבע מאות שנים קודם לכן, דמותו של טשליג'לי יחיא. עוד אדם שהיה מקושר לחצר העות'מאנית, נראה כדמות שולית אך היה בעל חשיבות. יחיא היה ה"אבראהים פאשה" של הנסיך מוסטפא.
יחיא נולד בשנת 1488 או 1489 באלבניה (כלומר, במציאות היה מבוגר אפילו מהסולטאן סולימאן עצמו). כשהיה ילד נלקח בשיטת ה"דוושירמה" וגויס לחיל היניצ'רים.
בימי הסולטאן סלים שירת במצרים. יש סברה שהיה במניסה כבר בימים שסולימאן היה שם. כשהגיע הנסיך מוסטפא למניסה, התמנה יחיא ל"מלווה" שלו והיה בתפקיד היועץ המנוסה שלו ואיש סודו. לא נודע כי ניהל שום רומן עם מיהרימה, זה נראה כמו המצאה של הסידרה.
בנוסף, יחיא נודע כאחד מגדולי המשוררים העותמאנים במאה ה-16, וכתב כתבי שירה רבים. עם מותו של הנסיך מוסטפא (לא ארחיב כי אעשה ספוילר), רצה רוסתם פאשה להוציאו להורג, אך הסולטאן חנן אותו. לאחר מות מוסטפא, כתב עליו קינה ושם גינה וקילל את כל שונאיו ואת מי שרצו לפגוע בו.
יחיא היה דמות חשובה מאוד, למרות שנראה שולי. היות והיה בתפקיד היועץ המבוגר המנוסה, בניגוד לתפקידו בסידרה כאדם בן גילו של מוסטפא. הוא עמד מאחורי מהלכים רבים של מוסטפא, וכן ייעץ לו לגבי התנהגותו עם היניצ'רים, מה שהפך אותו לפופולרי מאוד בקירבם. נטען כי יחיא חי עד גיל מופלג מאוד, וכי הוא מת בגיל 90 בערך (או שנולד מאוחר יותר משחושבים).

הצד האירופי: בית הפסבורג וקרל החמישי

שלום,

אני רוצה לדבר הפעם על דמויות שהופיעו בסידרה אך מהצד האירופי של המפה. ידוע שאנו עוסקים אומנם במאה המפוארת של האימפריה העותמאנית, אך גם בצד האירופי-נוצרי של המפה התחוללה תקופה של התעוררות באותם ימים, לאחר חשיכה ארוכה של מאות שנים של ימי ביניים: תקופת הרנסאנס (פירושה של המילה "רנסאנס" היא תחייה מחדש). תקופה זו היוותה התעוררות פילוסופית, תרבותית ואומנותית- והיא נמשכה שלוש מאות ויותר, מהמאה ה-15 עד המאה ה-18. בנוסף, הייתה גם התעוררות מדינית ודתית: האימפריה הרומית הקדושה- או האימפריה של בית הפסבורג (Hapsburg, Habsburg) עוד החזיקה מעמד ("האימפריה הרומית הקדושה" היה שמה הרשמי של אימפריה גרמנית-קתולית למעשה, ללא כל קשר ממשי לעיר רומא עצמה, שהתקיימה עוד מהמאה התשיעית לספירה), בית הפסבורג, שאליו השתייך קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי שלט באיזורים רבים באירופה וכן החל משנת 1517, קצת לפני עלייתו של סולימאן הראשון לראשות בית עות'מאן, החלה התנועה החשובה ביותר, שגרמה לאחד הקרעים הגדולים ביותר בנצרות מזה אלף שנים- התנועה הפרוטסטנטית בראשות מרטין לותר, שקראה תיגר על הנצרות הקתולית שהייתה הדת השלטת באירופה. המוסלמים, אגב, ידעו לנצל יפה את הקרע הזה, בנוקטם בשיטת "הפרד ומשול".
קרל החמישי, שהיה במקור מלך ספרד ונקרא עד היום באותה מדינה קרלוס הראשון, התעמת צבאית ומדינית עם מלך צרפת, פרנסואה הראשון. עימות זה היה אבן דרך ביצירת העימות ההיסטורי ורב השנים בין צרפת לגרמניה, עימות שהסתיים למעשה רק עם תום מלחמת העולם השנייה, כשצרפת תוקפת את גרמניה וגרמניה, מצידה כובשת כמה פעמים את צרפת.
חוץ מקרל, פרנסואה ומרתין לותר, אני גם ארחיב על שני איטלקים- האפיפיור של אותה תקופה, פאולוס השלישי האנטישמי, שבניגוד למה שנראה בסידרה היה לו זקן ארוך, וכמובן על הכוכב שנזכר רבות
אנדריאה דוריה, יריבו המר של היזיר ח'יר אל-דין ברברוסה של ימינו, שהיה אדמירל מגנואה, הצליח ללכד את הציים הקתוליים הנוצריים כנגד האימפריה העותמאנית- אך נכשל לבסוף.

ואגב איטלקים, חשוב לי להזכיר, שאיטליה של היום כמו שאנו מכירים אותה לא הייתה יישות אחת עד איחודה במאה ה-19. בתקופה המדוברת היא נחלקה לערי מדינה, כלומר ערים ראשיות ששלטו על שטחים רבים. ונציה לא הייתה העיר עם התעלות בלבד. היא הייתה רפובליקה בפני עצמה. היא הייתה גדולה בשטח עד כדי כך שגבלה עם שטחי האימפריה העותמאנית במה שנודע כאיזור הדלמטים (קרואטיה) והבלקנים-ומכאן היריבות המרה. גם גנואה הייתה רפובליקה בפני עצמה- כשדוריה ידידינו היה בה, כאמור, כוכב עליון.

מה שנקרא היום מדינת הוותיקן, כלומר כיכר ענקית וכמה רחובות
מסביבה בתוך רומא, הייתה מדינת אפיפיור שלמה, שכללה את העיר רומא כולה ושטחים נרחבים מסביבה. סרדיניה הייתה ממלכה לכל דבר ועניין, וכן סיציליה- אז לא היה מדובר באי בלבד כמו היום, אלא בממלכה שנקראה "ממלכת סיציליה" שכללה את כל איזור דרום איטליה של ימינו
וכן את האי עצמו. האיזור המופלא של טוסקנה היה דוכסות, כלומר ישות עצמאית שבראשה עמד דוכס.

ואיפה האלמנט האיטלקי פה? חשוב לי להבהיר: כשמדובר בממלכות למיניהן באירופה, אפילו בספרד ואיטליה של היום, מי שעמדו לרוב בראשן היו מלכים שבסופו של דבר היו ממוצא גרמני, דרך האב או האם, מבית הפסבורג. רק בשנת 1861 אוחדה איטליה ומאז היא כמו שמכירים אותה עד ימינו. מי היה אחד ממאחדיה הגדולים? ויטוריו עמנואלה השני, מלך סרדיניה שהשתייך לבית…. הפסבורג כמובן.

המתחרים העיקריים של בית הפסבורג היו מלכי השושלת הקפאטינגית הצרפתית, שבית ולואה ובית בורבון, ששלטו עד המהפיכה הצרפתית, נמנים עליה. אגב, מלך ספרד של היום מיוחס לבית בורבון….

ובית הפסבורג עצמו? קיים עד היום, אבל ללא סמכות רשמית. רצח של אחד מבני שושלת זו, הדוכס פרנץ פרדיננד האוסטרי בקיץ 1914 לפני מאה שנים, גרם למלחמת העולם הראשונה, שפירק כמעט את כל
השושלות האימפריאליות באירופה.

מיוחד לצופי "הסולטאן"

שלום שוב,

אני מוצא את עצמי חייב להגיב לאור הפרקים האחרונים.
הפרקים הנ"ל הם מבוא לדרמה הגדולה, שנקראת העונה הרביעית של הסידרה שמתרגשת עלינו.
רוסטם פאשה השועל נישא בנישואים פוליטיים לגמרי למיהרימה, שמצידה עדיין אוהבת את באלי ביי, שמבין בעצמו כי עשה טעות שלא נישא לה- מבחינה רגשית יש לו מה שנקרא "הצתה מאוחרת", הוא נזכר להתאהב באישה שאוהבת או אהבה אותו, כשכבר מאוחר מדי. האיחור מצית קינאה בין השניים.
אגב, אל תהיו מופתעים. נישואים פוליטיים היו נהוגים אז בכל בתי המלוכה של אירופה, ומנהג זה נמשך עד המאה העשרים. אגב, גם הנישואים האומללים בין יורש העצר האנגלי צ'ארלס לדיאנה היו מתוזמנים, כי דיאנה הייתה בת אצולה בעצמה.
החבל מתחיל להתהדק סביב מוסטפא מהצד האחד, אך מהצד השני הוא מתחיל להתהדק סביב ביתה של הורם- קטסטרופה בפתח, כשהורם היא קורבן המשנה, אם בכלל. המלחמה מתלהטת והיא תיהפך לעקובה מדם בעונה הרביעית.
הגיבור הטראגי הוא כמובן מוסטפא, יורש העצר המוכשר, האמיץ והטוב, שהופך אט אט לקורבן של קנאתו של אביו, זעמה של הורם וקינאת הנגד המטורפת ויצר הנקם של אימו מאהידווראן ודודתו חדיג'ה. הוא מרגיש תקוע בין הפטיש לסדן.
אגב, מאהידווראן תשרוד בחיים אחרי כל הנשים שבסידרה, חוץ ממיהרימה כמובן שצוברת עוד ועוד כוח בזכות נישואיה. היא, מצידה, יודעת שרק רוסטם השועל יוכל להגן עליה מפני הזאבים והשועלים שמסביבה, לכן היא נענית לו בחוסר ברירה. באלי ביי הוא גם חזק, וכן, חבל כי הוא ומיהרימה ממש מתאימים, אך אין לו השפעה וערמומיות כמו רוסטם.
סלים לא שרק לא חולה- הוא ישרוד יותר מכולם ויהיה הסולטאן הבא. דווקא הכרזתו כחולה מדומה, שהייתה הטעייה, תספק לו סגולה להישרדות.

לראשונה מקבלים רמז לבאות- הסולטאן מוכן להקריב אפילו את בנו שלו למען מציאתה ורווחתה של הורם….
וכמו שאומרים: עוד חזון למועד.

ססיליה נורבאנו סולטאן, הסולטאנית הבאה

כל צופי וצופות הסידרה "הסולטאן", אנו עדים בעונה זו, הרביעית והאחרונה של הסידרה, לתהליך שיעצב את פניה של האימפריה העות'מאנית בעידן שלאחר סולימאן, עת "שקיעתה של הזריחה" כמאמר שירו של רמי פורטיס. הורם סולטאן מבקשת לקבוע מי יתפוס את מקומו של בעלה הסולטאן, ולא רק זה: גם את מקומה שלה, כסולטאנית הבאה של האימפריה. בסידרה רואים כי היא נתקלת בשפחה, שהיא במקור בת אצולה ונציאנית, שמזכירה לה את עצמה באצילותה, בתעוזתה ובחוצפתה- רק שחורת שיער- קוראים לה ססיליה, או אוליביה, ונייה-באפו, בת לאציל ונציאני קתולי מפארוס, שאז היה אי בתחומי רפובליקת ונציה וכיום ביוון, לפי גירסה אחת, ולפי גירסה שנייה, מדובר בלא אחרת מרחל נשיא היהודייה, אחותו של דון יוסף נשיא, אחיינה של דונה גרציה נשיא האגדית, שמרכז פועלם בעיקר בעיר טבריה- אך היו בעלי השפעה בחצר הסולטאנית העות'מאנית. אני אצמד לגירסה לפיה נורבאנו הייתה נוצרייה קתולית ונציאנית.

ססיליה, שעתידה להיות אישתו של שאהזאדה, הנסיך סלים, שעתיד להיות הסולטאן סלים השני הבלונדיני והשיכור, נולדה בשנת 1525 באיים הציקלידיים שברפובליקה של ונציה, בת לאציל ונציאני, הלורד ניקולו ונייה. בשנת 1537, בעת פשיטה על האיים הציקלידיים, שפארוס הוא חלק ממנו, חטפו התורכים אותה והרגו את אביה. היא הובלה לארמון טופקאפי באיסטנבול.
בעת שעבר הנסיך סלים למשול במניסה במקום אחיו המנוח מהמט, עברה ססיליה, שעתה התאסלמה ונקראה נורבאנו, לארמון מושל מניסה. שם היא הפכה למועדפת על סלים וילדה את בנם המשותף, מוראד, שעתיד להיות הסולטאן מוראד השלישי. בשנת 1566 הפך סלים לסולטאן, אך לא שלט במשך שנים רבות. עם מותו ב1574, נורבאנו החביאה את גופתו בקרח, עד שמוראד הגיע לאיסטנבול ממניסה, שם שלט כיורש. אגב, למוראד היו שלוש אחיות: אסמהאן, שאה ופאטמה סולטאן. מוראד הוכתר כסולטאן, ובזאת הפכה נורבאנו לוואלידה סולטאן, אם הסולטאן, ושליטת האימפריה בפועל. יחד עם הווזיר הגדול, סוקולו מהמט פאשה, ניהלה נורבאנו את האימפריה העות'מאנית הלכה למעשה-כמו שהשפיעה גם על בעלה סלים (שהוא ובנו היו שיכורים וקלי דעת ידועים), מה שהופך אותה לסולטאנית הראשונה של סולטאנות הנשים, כי הרי מיהרימה סולטאן שהייתה על תקן ואלידה לפניה, הייתה אחות הסולטאן סלים ולא אימו, ממלאת מקום בלבד להורם, שכבר לא הייתה בין החיים.
מדיניות החוץ שלה הייתה פרו ונציאנית, היות וזה היה מוצאה, ובתקופה שבה הייתה ואלידה האימפריה התעמתה עם הרפובליקה של גנואה, יריבתה המושבעת של רפובליקת ונציה. כמו כן הייתה לה מדיניות פרו-יהודית, והיא אף מנעה את הגזירות שהטיל בנה כנגד היהודים. הייתה לה אשת סוד ו"שרת אוצר"- אסתר חנדלי אשת הכספים היהודייה הידועה, ששימשה גם כמזכירתה של הורם סולטאן בזמנו.
השפעתה על בנה הייתה כה גדולה, עד כי אומרים שהיא בחרה את קרובת משפחתה כיורשתה בתפקיד הוואלידה- סאפייה סולטאן, אישתו של מוראד (ויוצא מזה כנראה שהייתה כמובן גם קרובת משפחתו), ששמה המקורי היה סופיה באפו- אף שנודעה כמי שנולדה כנוצרייה קתולית באלבניה….
נורבאנו נתנה הוראה בשנת 1583 למימאר סינאן האדריכל הידוע לבנות את קומפלקס מסגד עתיק ואלידה ברובע אוסקודאר שבאיסטנבול. באותה שנה הלכה לעולמה ונקברה לצד בעלה סלים באיזור איה סופיה.

עקב קירבתו של דון יוסף נשיא לחצר הסולטאן סלים השני, ועקב היחסים הטובים בין משפחת מנדס, משפחתם של דונה גרציה ודון יוסף עם חצר הסולטאן, מה שהפך את דון יוסף לאחד מחבריו הקרובים ביותר של סלים, ישנם מסמכים שמעידים כי דון יוסף השיא את אחותו, רחל, לסולטאן, ושנורבאנו, שנתנה זכויות יתר ליהודים באיסטנבול ובמניסה, הייתה רחל נשיא בעצמה ולא ססיליה הוונציאנית.
חשוב להדגיש, כי הורם חיפשה אישה דומיננטית וחזקה לבנה, על מנת שתיכנס לנעליה אך גם תסבול גם את כל השגעונות שלו. אין ספק כי היא בחרה באישה המתאימה.