Category Archives: תורכיה ואיראן

הסולטאנית הראשונה, עדכונים לגבי סדרות ושחקנים תורכיים-5

נילופר האטון- הסולטאנית הראשונה

עוד לפני שראשי המשפחה העות'מאנית נודעו כסולטאנים, בראשית ימיה, הייתה אישה דומיננטית מאוד שהשפיעה על בעלה, ראש המשפחה. מדובר בנילופר האטון, שהייתה השפחה המועדפת על אורהאן (או: אורחאן), שנחשב השליט השני של בית עות'מאן, בנו של מייסד השושלת, שנקרא כמובן עות'מאן. אם ישאלו אתכם מי הייתה הסולטאנית הראשונה של האימפריה, התשובה צריכה להיות לא אחרת מאשר נילופר האטון. נילופר הייתה אימו של ראש המשפחה העות'מאנית הראשון שניתן היה לקרוא לו בתואר סולטאן, מוראד הראשון.

נילופר הייתה במקור נסיכה ביזנטית, ששמה המקורי היה הולופירה. היא חייתה עד שנת 1383 ונולדה כנראה בשנות העשרים או השלושים של המאה הארבע עשרה. באותם ימים, המשפחה העות'מאנית עמדה בראש נסיכות. היא נלחמה בנסיכויות ביזנטיות שונות שהיו ביבשת אנטוליה, הנסיכות העות'מאנית ישבה בעיקר במחוז בורסה, ממזרח לאיסטנבול שהייתה אז קוסטנטינופול הבירה הביזנטית, ועיר הבירה העות'מאנית הראשונה הייתה סואוט. במסגרת המלחמות, על מנת להבטיח את שלומן נהגו הנסיכויות להשיא את בנות ובני שליטיהן לשליטים אחרים. כך קרה עם הולופירה, שעות'מאן וכוחותיו התקדמו לעבר הטירה של אביה. היא הייתה בתו של ראש נסיכות בילג'יק, ישנה אגדה לפיה בזמן החתונה, שהייתה אמורה להתקיים בטירת בילג'יק, הערים עות'מאן אביו של אורהאן על הבילג'יקים וכבש את טירתם. החתונה בין אורהאן לנילופר קרתה בכל זאת, לאחר מכן. ממש לפני החתונה היא התאסלמה ושמה שונה לנילופר, שם פרסי שמשמעותו פרח הנופר. כלומר, שמה היה נופר. השם שניתן לה עורר שמועות, לפיה היא לא הייתה בת של נסיך ביזנטי, אלא דווקא של נסיך פרסי, וזהו בעצם שמה המקורי…

נילופר יצרה תקדים עות'מאני לשנים שיבואו: בעת שאורהאן היה במסעות מלחמה, בדרך להפוך את הנסיכות העות'מאנית לאימפריה, נילופר הפכה לעוצרת, כלומר שליטת המשפחה והנסיכות העות'מאנית בפועל, לכל דבר ועניין. היא גם קיבלה תפקיד לא רשמי של "ואלידה", אם הסולטאן, בראשית שנות שלטונות של בנה מוראד. היא גם הקימה בית תמחוי באיזניק, שהייתה בעבר ניקיאה הביזנטית. תפקיד של אשת הסולטאן ואם הסולטאן לעתיד כשליטה שגם בונה מבני צדקה, הפך לרשמי ומשמעותי בשנים שיבואו. אפילו אבן בטוטה, הנוסע המפורסם שהסתובב בכל שטחי האימפריה לעתיד לפני שהפכו לכאלה (כולל בארץ ישראל), תיאר אותה כאישה חזקה ומרשימה והיא אירחה אותו בעת שהייתה שליטה בפועל.

הסידרה "הסולטאן-קוסם סולטאן"- עידכונים.
בניגוד למה שכתבתי, הסידרה תעלה לאוויר בתורכיה בערוץ "סטאר טי וי" בשעה 8 בערב לפי שעון תורכיה ביום חמישי, שמיני באוקטובר 2015. הבעיה בסידרה כזאת, היא הציפיות שיש סביבה, עקב היותה סידרת המשך והצלחת הסידרה המקורית. מרוב ציפיות, סידרה כזאת עלולה לאכזב. בסידרה המקורית, השחקנים היו כמעט לא ידועים והם התפרסמו בזכותה. בסידרה הזאת יש תופעה קיצונית: הצניחו אליה כוכבות מפורסמות, כמו ברן סאאת והזמרת הולייה אוושאר, לצד שחקנים אלמונים, כמו השחקנית היוונייה אנסטסיה טימופלו, שמשחקת את קוסם הצעירה, ועתידה להתחלף בעתיד בכוכבת ברן סאאת, שנראית בתמונה למעלה. מדובר בשחקנית יוונייה בת 17 בלבד. גם מי שישחק את הסולטאן אהמט אינו מפורסם. זו תופעה שסובלים ממנה הרבה סרטי המשך, והרבה יצירות שהן המשך להצלחה קודמת: הניסיון לשחזר את אותה הצלחה. כלומר: על ההפקה ועל השחקנים של הסידרה החדשה, שהיא סידרת ההמשך ל"סולטאן", לעבוד יותר קשה מאלה ששו את הסידרה הראשונה על מנת לשחזר את ההצלחה. מה גם שהסידרה אינה סובבת סביב סולטאן אחד חזק, אלא סביב אישה חזקה שדאגה למינויים של כמה סולטאנים חלשים. גם בעלה, אהמט הראשון, לא היה חזק כמו סולימאן, הסבא של הסבא שלו. אז נראה.

סדרות תורכיות חדשות

בערוץ "ויוה פלוס" עלו לאחרונה שתי טלנובלות תורכיות חדשות, "הנערה שאהבתי", או כמו שמה בתורכית, Bir Çocuk Sevdim- שהוא שם די שערורייתי למדי, כי התרגום החופשי שלה מתורכית עלול ליצור רושם לא טוב- "ילד/ה שאהבתי", אבל היא מתארת אהבה לנערה (צ'וג'וק בתורכית משמעותה, ילד או ילדה, נער או נערה, היות ובתורכית אין הבדל בין זכר לנקבה). לכן טוב שתירגמו את שם הסידרה כך. סידרה שנייה חדשה היא "דילה". נכון שאני לא צופה בטלנובלות תורכיות "כבדות" אלא רק היסטוריות או שקשורות לאימפריה העות'מאנית, אבל אני רוצה לכתוב על כמה מהשחקנים והשחקניות שבהן. שמה המקורי של הסידרה השנייה, אגב, הוא "גברת דילה", Dila Hanım.

השחקן הראשון הוא ארקן פטקאיה מהסידרה "דילה", שמשחק את ריזא ביי. הוא בן 45, ומשפחתו שהיא במקור מדיארבקיר (כנראה יש בו מוצא כורדי), נולד באלאזי במזרח תורכיה. את ילדותו העביר באיסטנבול, ולמד בתיכון בפנרבהצ'ה. משם עבר ללמוד תיאטרון בקונסרבטוריון לאומי באוניברסיטת אנאדולו (שנקראת על שמה התורכי של אנטוליה). בשנת 1994 קיבל תפקידים רציניים בתיאטרון ובשנת 1998 החל להופיע בסרטים ובסדרות טלוויזיה. הוא גם הופיע בתיאטרון בדיארבקיר, כאמור, עיר שרובה כורדית במזרח תורכיה. החל מאמצע שנות האלפיים החל להופיע בסרטי טלוויזיה ובסדרות, כשדילה היא הסידרה ה-15 שהופיע בה. מדובר, אם כן, בשחקן ותיק יחסית.
כמו כן, משחקת בסידרה הולייה דרג'אן, הלא היא אימה בת ה-64 של ברגוזאר קוראל, כוכבת "קאראדאיי". היא, בעלה וילדיה כולם משפחה של שחקנים.

השחקנית השנייה באה מהסידרה השנייה, "הנערה שאהבתי". היא משחקת את מינה, הפעם השנייה שהיא משחקת דמות בשם זה בשתי סדרות שונות. קוראים לה גולג'אן ארסלאן, ילידת מאי 1986, בת 29. ילידת סקריה שממזרח לאיסטנבול, שיחקה עוד בנערותה בהצגות תיאטרון ולמדה את התחום עוד בבית הספר. בשנת 2007 החלה לשחק בסדרות בערוץ הממלכתי התורכי, TRT1. משם עברה לערוץ שידוע בטלנובלות שלו, Kanal D. בסך הכל שיחקה ב10 טלנובלות. בנוסף, השתתפה בפרסומת לטלפון סלולרי.

שחקנים תורכיים, שחקניות, מפיקים ואיך יוצרים שחקנים-4

שלום,

דבר ראשון, אני שמח להגיד כי רוב הכניסות באתר זה הם בנושאים שנוגעים לטלנובלות התורכיות שהפציעו במדינתנו לפני כארבע שנים. לכן, אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט נוסף. הפעם, אדבר על המפיקים האחים טיילאן, על דמויות מ"קוזיי גוניי" (צפון-דרום) וגם על החוגים למשחק בפקולטות לאומנויות באוניברסיטאות התורכיות, שהן פס הייצור העיקרי לשחקנים.

האחים טיילאן הם מהמפיקים הבכירים ביותר במדינה, האח הבכור, יאמור (משמעות שמו "גשם"), יליד 1966 ואחיו דורול, הקטן ממנו בשלוש שנים.
צמד האחים הבמאים והמפיקים, למדו באוניברסיטה דווקא תחומים אחרים: דורול למד הנדסת תעשייה וניהול, ואחיו יאמור למד רפואה. עם זאת, הגיעו לעבודה מאחורי המצלמות, בעיקר בזכות קשרים וגם מתוך היותם חובבי קולנוע. עיקר עבודתם הייתה בשנות האלפיים, כשהפיקו לראשונה את סדרות הטלוויזיה "הקובץ הסודי", "שדים ופיות" ומשם המשיכו בשנת 2004 לסרט הראשון שהפיקו וביימו, "בית ספר". מסרטי אימה עברו לסרטים היסטוריים, אודות מלחמת העצמאות התורכית בשנות העשרים של המאה ה-20. הם הגיעו לשיאם כשביימו את שלוש העונות הראשונות של הסידרה "הסולטאן". לאחר שעזבו בתום העונה השלישית, ירדה קרנה של הסידרה בעונה הרביעית והאחרונה שלה….
הם מומחים ביצירת דרמה ומתח בהפקות שלהם- ומכאן סוד הצלחתם.

מי שצופה בסידרה "קוזיי גוניי", בוודאי יכיר את שתי הדמויות שאני הולך לדבר עליהן: אויקו קאראייל, בת ה-25, שמשחקת את איפק, ובורה גולסוי בן ה-33, יליד פברואר 1982, שמשחק את גוניי. שני השחקנים האלה יובילו אותי לנושא הבא: "בתי הייצור" לשחקנים. אויקו, שמופיעה בתמונה, נולדה באיסטנבול ובשנת 2007 בגיל 18 הצטרפה לקונסרבטוריון במימון המדינה של אוניברסיטת איסטנבול, שם למדה לצד מוסיקה גם תיאטרון ומשחק. ראשית הקריירה שלה הייתה בתיאטרון, בשנת 2011 הופיעה בהצגה הראשונה שלה. במקביל, החלה לשחק בסידרה "קוזיי גוניי".

אויקו אינה השחקנית המפורסמת היחידה שלמדה במה שנחשב בית הייצור (לא נעים לי להגיד "בית חרושת") לשחקנים במדינה: הקונסרבטוריונים הלאומיים. בכל אוניברסיטה גדולה בתורכיה ישנו מוסד ללימוד מוסיקה, מה שאנו מכירים מישראל בתור מוסד במימון העיריות שבו יש חוגים בעיקר לילדים ונוער שבהם מלמדים נגינה, שירה ומוסיקה, מקבל משמעות ותפקיד יותר גדולים כשמדובר בתורכיה. המדינה מממנת קונסרבטוריונים, שבהם לומדים גם לנגן, גם לשיר אבל בעיקר גם משחק- בדגש על תחום התיאטרון. אם רוצים להיות שחקן או שחקנית בטלנובלות תורכיות, הקונסרבטוריונים הם המקום ללמוד בו. משך הלימודים הוא כארבע שנים, ולא כולם מסיימים את לימודיהם. המפיקים והבמאים מחפשים בכל מחזור את המצטיינים, הבולטים ובעיקר היפות והיפים, ומשבצים אותם בהצגות תיאטרון ובהפקות קולנוע וטלוויזיה. העניין הוא שבשנים האחרונות, המדינה מחפשת ליצור אליטה חדשה, מסורתית יותר ופחות חושפנית, גם בתחומי המוסיקה והמשחק, ולשם כך מועבר מימון לקונסרבטוריונים. ישנן גם פקולטות חזקות מאוד בתחום המשחק והקולנוע, כמו זו שבאוניברסיטת בילקנט באנקרה, או כמובן באקדמיה העליונה לאומנויות במדינה, שידועה בשם אוניברסיטת מימאר סינאן, שנבנתה תחת שם אחר עוד בשנות השמונים של המאה ה-19 עת היות העיר הבירה העות'מאנית- שם נמצאים חוגי האומנויות הטובים במדינה. באותה בירה אימפריאלית, בעיקר באיזורים האמידים, שוכנים הקונסרבטוריונים הטובים ביותר. על מנת להתקבל לקונסרבטוריון, צריך או קשרים טובים או לעבור מבחני קבלה לא קלים.
למרות זאת, האליטה החילונית במדינה עושה הכל כדי להמשיך את פס הייצור של שחקנים שהם ברובם הגדול חילונים ומודרניים תחת הדרכת מרצים ומורים חילוניים.

דרך נוספת להגיע להיות שחקן היא להיות דוגמנ/ית, להשתתף בפרסומות ולחכות שהמלהקים ייצרו קשר לגבי הופעה בעיקר בסדרות. כמו ששמתם לב,- למי שצפה בסידרה "הסולטאן", האחים טיילאן, שאותם הזכרתי כאן, אוהבים את השחקנים והשחקניות שלהם יפים במיוחד.

בורה גולסוי, יליד אנקרה, היה בעל כישרון משחק עוד מילדות, כשבגיל 13 שיחק בהצגת תיאטרון. כשהתבגר, עבר לצפון קפריסין (החלק התורכי של האי) יחד עם משפחתו ונשאר שם, הוא למד בקונסרבטוריון (שגם צפון קפריסין משתתפת במימונו), שיחק בסרטים קטנים במדינה וכן למד באוניברסיטת "מזרח הים התיכון" שבצפון קפריסין לא משחק, אלא דווקא ארכיטקטורה. מדובר, אם כן, באיש אשכולות. בנוסף להיותו שחקן, הוא גם ארכיטקט ומעצב גרפי מוסמך. לקראת סוף העשור הראשון של שנות ה2000 חזר לתורכיה, יצא עם מלכת היופי התורכית של שנת 2007 והחל לשחק בטלנובלות ובסרטים. בשנת 2011 נישא בנישואין שהחזיקו שנה בלבד לשחקנית בורג'ו קארה. בשנת 2010 שיחק בסידרה "מה אשמתה של פטמגול", ובשנת 2011 החל לשחק ב"קוזיי גוניי". במקביל להיותו שחקן, הוא מנסה כשאינו בצילומים לעסוק בתחומים האחרים שלמד.

שחקנים, שחקניות וזמרים תורכיים- 3

כשמדברים על זמרים ושחקנים מפורסמים, אני בוחר להזכיר קודם כל את הוותיקים והאגדיים, ולאחר מכן אעבור לאלה של ימינו.

הראשון הוא פרדי טייפור בן ה70, שהוא זמר מפורסם יליד העיר אדנה (שהייתה בימי האימפריה העות'מאנית במחוז חלב) שבמזרח תורכיה. הסיגנון המוזיקלי הנהוג באיזור כמו אדנה וסביבותיה הוא סיגנון העראבסק, שהוא מוסיקה ערבית לכל דבר ועניין שמשולבת עם שירה בשפה התורכית. לכן פרדי מפורסם בעיקר במדינות ערב. פרדי טייפור הוא מלך סגנון העראבסק. אביו, ג'ומאלי טוראנבאייבורט (שם משפחתו של פרדי), קרא לו פרדי טייפור בדיוק כשמו של שחקן תיאטרון שהיה אהוב עליו מאוד. היות ואביו נהרג בגיל צעיר, פרדי עזב את לימודיו כדי לעבוד בשדות הכותנה ליד עיר מגוריו כדי לפרנס את משפחתו. בגיל 17 עקר לעיר הגדולה איסטנבול במטרה להפוך לזמר מפורסם. הוא נכשל, ושוב חזר לאדנה. בשנות השבעים היגר שוב לבירת העות'מאנים והביזנטים וסוף סוף הפך לזמר מפורסם. החל מסוף שנות השבעים לאורך שנות השמונים שיחק גם בסרטים ושר בהם משיריו. בשנות התשעים לא הופיע בסרטים, אך בתחילת שנות האלפיים חזר להופיע בטלוויזיה.
פרדי הוציא כמאה אלבומים והשתתף בשלושים סרטים.

השחקן השני, מפורסם ביותר, הוא כמאל סונאל,כוכב סרטי הבורקס של תורכיה בשנות השבעים. כמו בישראל, קומדיות עממיות שתיארו את החברה והמעמדות היו מאוד פופולריים, בייחוד סדרת הסרטים "האבאבאם סיניפי" (כיתת התוהו ובוהו, או הכיתה המבולגנת), שאני אתאר אותה כמקבילה ל"אסקימו לימון" הישראלית. עד היום הסרטים האלה נחשבים ברשימת מאה הסרטים התורכיים הטובים בהיסטוריה של העיתון "הוריית". כוכב אותם סרטים היה כמאל סונאל, שחי 55 שנים בין השנים 1944 לשנת 2000, ממש שייקה אופיר התורכי.
בחייו האמיתיים, סונאל, ששיחק בסרטיו את הדמות של "שאבאן הפרה" (אינק שאבאן), היה רציני להחריד, בדיוק הפוך מדמותו המצחיקה. כיליד איסטנבול, הוא למד לסירוגין בתיכון ובאוניברסיטה, אך הקפיד לסיים תואר שני גם בגיל מאוחר ולא ויתר על לימודים. הוא גם הרחיק את עצמו ומשפחתו מהעין הציבורית.
לסונאל היה פחד מטיסות, עד כדי כך שבגיל 55 מת מהתקף לב לפני טיסה לטרבזון. הסרט האחרון שעשה היה "פרופגנדה" משנת 1999.

ועכשיו, קפיצה בזמן לימינו אנו. השחקנית שבתמונה היא פארה זיינפ עבדאללה, ילידת איסטנבול אך מוצאה מעניין: אמה ממוצא תורכי, ואביה הוא ממוצא תורכמני-עיראקי, מאיזור מוסול שעכשיו מדובר רבות בתקשורת. היא בת 26, ולמדה בילדותה בבית ספר צרפתי עד שמשפחתה עברה ללונדון. עוד בזמן לימודיה באוניברסיטת קנט הבריטית קיבלה הצעה להשתתף באופרת סבון תורכית. בשנת 2014 אף שיחקה בסרט שהיה מועמד לפרס הסרט הזר באוסקר.
הטלנובלה שבה היא משחקת, עוסקת בתקופה מעניינת, ימי מלחמת העולם הראשונה. בצבא הרוסי האימפריאלי של אז שירתו חיילים ממוצא תורכי שדתם מוסלמית (שהיו בעיקר מאיזור הקווקז), שלהם הייתה דילמה: הם שירתו אימפריה נוצרית-אורתודוכסית מובהקת, ועליהם היה להילחם באותה מלחמה אל מול הצבא העות'מאני, צבא האימפריה המוסלמית-תורכית. במלחמת העולם הראשונה זו הייתה תופעה נפוצה, שבה חיילים מאותה דת או מאותו מוצא נלחמו משני צדי המתרס, היות ומלחמה זו הייתה מלחמה בין אימפריות, שסיומה סימל את קץ עידן האימפריות ותחילת עידן הלאומיות. הסידרה מתארת סיפור אהבה בין קצין מוסלמי ממוצא קווקזי בצבא הרוסי האימפריאלי ובת אצילים נוצרייה רוסייה. ממש סולימאן והורם בהפוך. עוד אירוע שמלווה את הסידרה הוא המהפיכה הבולשוויקית ומלחמת האזרחים הרוסית שפרצו באוקטובר 1917- אירוע שבין היתר הוציא את רוסיה ממלחמת העולם הראשונה.

השחקן הבא הוא אנגין אקיורק, ששיחק בתפקיד כרים בסידרה "מה אשמתה של פטמגול"? אנגין, שבחודש הבא יהיה בן 34, הוא יליד אנקרה, שלמד לימודי היסטוריה באוניברסיטה של עיר הולדתו. הוא סיים את לימודיו בשנת 2002, כששנתיים לאחר מכן השתתף בתוכנית ריאליטי, שתפקידה למצוא את התגלית הבאה בתחום המשחק של תורכיה, "הכוכבים של תורכיה"- כמו "כוכב נולד" של תחום המשחק.
הוא זכה במקום הראשון, והתקבל מיד לטלנובלה, "החתן הזר", של האחים טיילאן, יוצרי הסידרה "הסולטאן". בשנת 2006 שיחק בסירטו הראשון, "קאדר", כלומר "גורל", על כך זכה בפרס השחקן המבטיח ביותר. בשנת 2010 התקבל לתפקיד ראשי בסידרה "פטמגול", וזכה על כך בפרסים רבים. הוא גם שיחק בהצגות תיאטרון רבות בנוסף.

מי שלא רצה את מנדרס ומוסאדק, קיבל את ארדואן וחומייני

שנות החמישים. המלחמה הקרה בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות הקומוניסטית והגוש המזרחי התחילה זה לא כבר. באותן שנים עולים במדינות המוסלמיות הלא-ערביות שני שליטים לאומנים, שהיו מאוד פופולריים בקרב עמם ואיימו על הסדר הקיים במדינותיהם: עדנאן מנדרס, הלאומן התורכי שלא היה כמאליסט ולא היה ממפלגתו של אתאתורכ הופך בשנת 1950 לראש ממשלת תורכיה בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכות בתורכיה הרב מפלגתית. באיראן עולה לשילטון בשנת 1951 מוחמד מוסאדק, לאומן איראני סוציאליסט בהשקפתו והופך לראש ממשלה תחת השאה מוחמד רזא פהלווי. זה לא מוצא חן בעיני ארצות הברית, בייחוד מוסאדק. הוא נראה כבעל ברית פוטנציאלי לברית המועצות, בניגוד לשאה האיראני, שמלך על איראן והיה הבוס של מוסאדק, והיה פרו מערבי מובהק. בתורכיה, מנדרס היה לאומן תורכי ימני ואחד מראשוני הניאו-עות'מאנים. הוא הקים את "המפלגה הדמוקרטית" התורכית יחד עם חבריו, שעליהם נמנה נצר למשפחת קופרולו, מהמט פואד קופרולו. אבות אבותיו היו וזירים גדולים באימפריה העות'מאנית. מנדרס מנהיג כלכלת שוק חופשי במקום אתאתיזם, שבו דגלה מפלגתו של אתאתורכ, נאבק למען האפשרות לשאת את הקריאה לתפילה מהמסגדים בערבית כמו שמקובל במקום בתורכית, ולא התנגד לרעיון להחזיר את הח'ליפות, שבוטלה 26 שנים לפני כן. מנדרס גם הוביל את כניסתה של תורכיה לנאט"ו, וכונן יחסים טובים עם מדינת ישראל, במסגרת רעיון "ברית הפריפריה" של בן גוריון- ליצור קשר עם המדינות המוסלמיות הלא-ערביות, בניגוד למדינות ערב, שהיו אויבותיה של ישראל ודגלו באותן שנים ברעיון הלאומיות הערבית. אבל מישהו לא אהב את התנהלותו: צבא תורכיה, שדגל בעקרונות הכמאליסטיים ובחילוניות. ארצות הברית לא התנגדה למנדרס, רק עקבה אחריו בדאגה בגלל שחיזק את קשריו עם מדינות מוסלמיות. המערב חשש לשווא שמנדרס מנסה ליצור קשרים עם ברית המועצות. אבל במקרה של מוסאדק הייתה סיבה לחשש: מוסאדק הנהיג רפורמה אגרארית, חיזק את קשרי איראן וברית המועצות ועשה את המעשה הגרוע מכל בעיני המערב: הלאים את חברות הנפט האיראניות, שפעלו בשיתוף פעולה עם בריטניה. מנגד, באירופה ייסדו נאט"ו וארצות הברית רשת שנקראה "גלאדיו", שתפקידה החשאי היה למנוע עליית גורמים חתרניים קומוניסטיים לשילטון במדינות אירופה. במקביל לרשת גלאדיו, נוסדה בתורכיה הגרילה הנגדית, שנועדה לפעול כנגד מחתרות קומוניסטיות בתורכיה, כנגד מגמות קומוניסטיות בגוש השמאל, שהמפלגה הרפובליקנית CHP, מפלגתו של אתאתורכ, נמנתה עליו, ולשם הפעלת רשת גלאדיו והגרילה הנגדית, הייתה ארצות הברית זקוקה לקשרים בתוך הצבא התורכי. את הקשר הם מצאו בדמות הגנרל ג'מאל גורסל. גורסל התנה את שיתוף הפעולה שלו בכך שארצות הברית תתיר לו להפיל את שילטון "המפלגה הדמוקרטית" ומנדרס. ההחלטה להפיל את מוסאדק התקבלה אחרי שהשאה האיראני ברח לרומא ומוסאדק הלאומן השמאלני הפך לשליט המדינה העשירה בנפט בפועל. הפלתו נעשתה בשנת 1953, עת הצבא האיראני הפגיז את מקום מושבו, עצר אותו ודן אותו למעצר בית עד שמת בשנת 1967. בשנת 1954 נבחר מנדרס שוב, אך המצב הכלכלי במדינה החמיר, ומנדרס, שבינתיים הספיק לפתוח אלפי מסגדים ומסדרים דתיים שנסגרו בימי אתאתורכ, החל לגלות סימנים רודניים והפעיל את המשטרה כנגד אסיפות של מתנגדו, יורשו של אתאתורכ עיסמת פאשא אינונו, נשיא המדינה הקודם. בשנת 1960 קץ הצבא במנדרס, ותוך העלמת עין אמריקנית הפיל את שילטון מנדרס, עצר אותו ואת נשיא המדינה מהמפלגה הדמוקרטית ג'לאל באיאר ודן אותם לתלייה. אינונו חזר לשילטון, הפעם תחת כידוני הצבא, ועימו מפלגת העם הרפובליקני. אך בניגוד למקרה של מנדרס, מדינות המערב פעלו מאינטרסים כלכליים. השאה האיראני היה פרו-מערבי לחלוטין ונתן לחברות מהמערב דריסת רגל הגונה בכלכלה האיראנית. מוסאדק סירב לזה והלאים את המפעלים הפרטיים ואת אלה שהיו נתונים לשליטה מערבית. מנדרס (שתמונת מעצרו ומשפטו נמצאת למעלה), לעומתו, לא היה סוציאליסט, להיפך: הוא היה קפיטליסט מובהק, ושמרן מבחינת מה שנוגע לדת ולמסורת. הוא דגל בשיתוף פעולה כלל-אסלאמי, אך לא היה אסלאמיסט. בגלל זה, במקרה של מוסאדק התערב ישירות המערב, בייחוד הCIA האמריקני והMI5, השירותים החשאיים של בריטניה, בהפלתו של מוסאדק. מבצע הפלת מוסאדק והחזרת השאה נקרא "מבצע אג'אקס". הם תפרו לו תיק, הם הסיתו את הצבא האיראני להוריד אותו והם אלה שתידרכו את השאה, שיצא לגלות ברומא, לחזור למדינה ולתפוס שוב את השילטון במה שמכונה "המהפיכה הלבנה"- ולהמשיך את הזרמת כספי הנפט, הפטרו-דולרים, לכיסם של האמריקנים והבריטים. עם מנדרס זה לקח קצת יותר זמן, היות ומדובר בהתערבות ישירה של צבא תורכיה עצמו, בתמיכת אין-ברירה אמריקנית. במאי 1960 שטפו טנקים בפיקוד הגנרל גורסל, שהפך לשליט המדינה, את עריה המרכזיות של תורכיה, ומנדרס והנשיא באיאר נעצרו. מנדרס נתלה זמן לא רב לאחר תחילת משפטו. את מנדרס ומורשתו החליפו סולימאן דמירל ומפלגת הצדק, ונג'מטין ארבקאן ומפלגת הרווחה האסלאמיסטית. וזה היה העניין הראשי. המערב בחר להפיל ישירות ובברוטאליות את מוסאדק, ולאחר 26 שנים קיבל את ח'ומייני האסלאמיסט, שניתק כמעט את כל הקשרים הכלכליים בין איראן למערב. כמעט. המערב גם בחר לתמוך בהפיכה הצבאית בתורכיה נגד מנדרס, והכל בגלל גרילת הנגד שהייתה חלק מרשת גלאדיו. מה יצא מכך? מוסאדק ומנדרס הלאומנים כל אחד במדינתו, הופלו. כל זה השאיר טעם מר אצל העמים התורכי והאיראני באשר להתערבות המערב במדינתם. והכל נעשה בשם המלחמה בקומוניזם ובברית המועצות. הפלת שני השליטים הללו, שהיו פופולריים בקרב עמם באופן חריג ושלא היו כל כך קיצוניים כמו שנדמה, התבררה כטעות היסטורית, עוד אחת מהטעויות ההיסטוריות שהמערב עשה.

לאחר 36 שנים ועוד 2 הפיכות צבאיות במערכת פוליטית לא יציבה שבדרך כלל בוחרת מפלגות שמרניות בבחירות, עלה בתורכיה לראשונה ראש ממשלה אסלאמיסטי, נג'מטין ארבקאן. לאחר פחות משנה הודח בהפיכה שקטה על ידי הצבא, אך לאחר שש שנים עלה לשילטון רג'פ טייפ ארדואן האסלאמיסט, ששולט עד היום במדינה בדרכים כאלה או אחרות. ובאיראן? מי שלא רצה את מוסאדק הלאומן, קיבל את ח'ומייני האסלאמיסט, מייסד תיאוריית "שילטון חכם ההלכה", וילאיית-א-פקי ואנטי-מערבי מובהק ורדיקלי. שילטון חכם ההלכה נמשך באיראן מחודש פברואר 1979 עד היום. העיקר שלא ברית המועצות ולא רוסיה של פוטין שלאחריה, לא הצליחו להשתלט על איראן ותורכיה.

נשים חתונות וברית מילה בצמרת האימפריה העות'מאנית

קטע זה נלקח בעיקר מכתבה שפורסמה בעיתון "הוריית דיילי ניוז", בקישור הבא:

הורם סולטאן, הלא היא אלכסנדרה רוקסלנה האוקראינית במקור, שברה במאה ה-16 מסורת שנמשכה כמעט שלוש מאות שנים באימפריה העות'מאנית: היא נישאה בנישואי ניכאח, כלומר נישואים מוסלמיים כדת וכדין, לבעלה הסולטאן סולימאן המפואר. עד אז נחשבה הורם כ"שפחה המועדפת" שלו. היא שכנה יחד עם עוד שפחות בהרמון הנשים של הסולטאן, שהיה מופרד מהארמון הכללי. היא הייתה הראשונה בין שוות. אבל היא לא הסכימה להיות שפחה. היא קיבלה מהסולטאן חופש, ונישאה לו. עד אז, על הסולטאן העות'מאני היה אסור להינשא, ושפחותיו שימשו כ"רחם מהלך" להבאת ילדים וכמקור לשעשועים בלבד. האישה הכי חזקה בארמון לא הייתה אשת הסולטאן, אלא אימו, שהייתה מנהלת ההרמון גם, ותוארה היה "ואלידה סולטאן". הנישואים לא נעשו ישירות, אלא כהסכם בנוכחות קאדי- שופט דתי- שנעשה בין נציגים של כל צד. בכלל, בחתונה מוסלמית דרושים שני עדים לפחות.

באליטה העות'מאנית מעמדן של הנשים היה שונה ממעמדה של אישה רגילה. רוב הנשים היו מבודדות בהרמונות (מהמילה "הארם"-אסור), והגברים היחידים שיכלו להתקרב אליהן ולשמור עליהן חוץ מהסולטאן או בעליהן היו הסריסים. דווקא לנשים פשוטות היו את הזכויות לרשת את רכוש אביהן (באימפריה היו קהילות ששללו מנשים גם זכות ירושה זאת, דווקא זה היה בולט אצל יהודי האימפריה). הנשים המוסלמיות כולן, בכל מעמד, היו כפופות לשריעה, הלא היא המשפט האסלאמי, שלא הייתה רק קובץ חוקים אלא גם אורח חיים.

במעמדות הנמוכים יותר, גברים לא יכלו להרשות להם יותר מאישה אחת (בעוד השריעה התירה לגבר להינשא עד לארבע נשים). האישה מהמעמדות הנמוכים הייתה יוצאת מהבית כדי לעשות קניות בשוק, אפילו גם לעבוד. דווקא במעמדות הגבוהים הנשים היו כלואות. נוסעים מאירופה תיארו בהתפעלות את החופש היחסי שזכתה לה האישה העות'מאנית הפשוטה. הכומר הקתולי (שעליהם נאסר להינשא בכלל) בן המאה ה-16 סולומון שווייגר אף אמר: "התורכים שולטים בעולם, והנשים של התורכים שולטות בהם". במעמדות הפשוטים, מי ששלטה במשק הבית ובבית עצמו ("בית" שמזכירה את החמולות של ימינו: גבר, שני הוריו הזקנים, ילדים, ילדים מאומצים ואף משרתים ושפחות למי שהיה כסף), הייתה האישה. חתונות היוו הזדמנות עבור מהאישה לצאת מהבית ולהשתתף בחגיגות. היו גם קבוצות של נשים שהתאגדו כדי לעשות קניות בשוק (קוצות הרכישה של אז), ואף ללכת בחבורות לחמאמים.

במשפחה הסולטאנית ובמעמדות הגבוהים המצב היה שונה: הנשים בודדו בהרמונות ואם הן יצאו מהם החוצה, הן היו חייבות בליווי, בדרך כלל של סריס (משרת שסורס על מנת שלא יקיים מגע מיני כלשהו עם הנשים). הסולטאנים היו מחתנים את בנותיהם בדרך כלל עם בכיר בשילטון ובשירות המדינה או עם קצינים בכירים, ועל בעליהן של הנסיכות היה לספק להן ארמון, שבו הן גרו איתם בנפרד מארמון הסולטאנות. הדבר היה גם רלוונטי לאחיות הסולטאנים. לוואלידה סולטאן- אם הסולטאן, היה אגף עצמאי ונפרד בהרמון או אפילו ארמון משלה, משם ניהלו את ההרמון והשפיעו על בניהן.

השפחות בהרמון והנשים במשפחת הסולטאנות- שמעמדן תמיד היה נמוך משל הגברים- קיבלו חינוך דתי אך לא במאת האחוזים- למדו אסלאם וקוראן אך גם שפות זרות, חשבון ואף עסקו באומנויות מסוימות כולל שירה. השפחות שירתו עד גיל 25 בערך, אז היו מחתנים את מי שלא הייתה מועדפת על הסולטאן עם חיילי האימפריה או שומרי השער בארמון- שהייתה להם הזדמנות להתקדם במינהל העות'מאני . אופציה שנייה הייתה לשלוח את השפחה לשרת את בנות משפחת המלוכה, אם הסולטאן, אחיותיו ובנותיו, בארמונותיהן ובאגפיהן. מי שהייתה מנהלת את תקציב ההרמון והארמון הייתה אמו של הסולטאן, הוואלידה, שגם זכתה לשפחות משלה- שהיו דרך כלל מעל גיל 25, ונחשבו דווקא למובחרות.

בכל חתונה באימפריה העות'מאנית הייתה חגיגה גדולה ותהלוכה- בה הכלה מובאת לבית החתן או למקום החתונה. ככל שהמעמד היה יותר גבוה, כך התהלוכה ארכה יותר בימים והייתה מפוארת יותר.
כשהשפחה המועדפת או אשת הסולטאן היו יולדות בן, השמחה הייתה כפולה ומכופלת. הסולטאן היה חייב "לצ'פר" את העם או בכסף או באוכל או בממתקים כל אימת שהיה נולד לו בן, יורש פוטנציאלי. לבנים במשפחה ובחברה העות'מאנית היה מעמד הרה יותר גבוה מאשר לבנות.
לפי האסלאם, בגיל 13 הבן היה מגיע לגיל ברית המילה. הנסיכים העות'מאנים עברו את תהליך המילה באגפים מסוימים בארמונות, והעם היה חוגג בהמוניו. החגיגות נערכו בין 10 ל15 ימים, ולא רק הנסיך היה נימול, גם בנים ממשפחות עניות נמולו בהמוניהם במהלך החגיגות. תהלוכות של נגנים, לוליינים, מספרי סיפורים ותזמורות היו ממלאים את רחובות הערים, בייחוד את איזור ארמון טופקאפי ומסגד סולטאן אחמט באיסטנבול. מי שהיה עורך את הברית לנסיך היה הרופא הכי טוב באימפריה והוא היה גם נהנה ממתנות רבות שקיבל. כל אמן ואומן היה יכול להפגין את כישוריו במהלך החגיגות, כולל זמרים ומשוררים. ספרים שלמים תיעדו אירועים אלה. הברית הייתה לא רק אירוע דתי, אלא בעיקר אירוע חברתי, שנועד ללכד את נתיני האימפריה סביב הסולטאן ולהראות את גדולתה וגדולת שליטה. חגיגות ברית המילה המפוארות ביותר נערכו בשנת 1582, עת נימול הסולטאן לעתיד מהמט הרביעי, בנו של הסולטאן מוראד השלישי- נכדו של סולימאן המפואר.

שחקנים ושחקניות תורכיים-2

שלום לכולן ולכולם,

היום בחרתי לכתוב על שתי שחקניות וזמרות ותיקות ומפורסמות וגם על שחקנית צעירה ומבטיחה. שתי הראשונות הן הכוהנות הגדולות של הטלוויזיה התורכית, ואילו הצעירה היא אחת עם פוטנציאל ליהפך לכזאת, עם ניחוח אירופאי. ואני מדבר על נבהט צ'הרה אשת האשכולות, ששיחקה את הוואלידה סולטאן בסידרה "המאה המפוארת" וכן את פירדבס (מפרסית ותורכית עות'מאנית: גן עדן) בסידרה "אהבה אסורה". השחקנית הוותיקה השנייה היא הזמרת הולייה אוושאר, שעתידה לשחק את סאפייה סולטאן בסידרה שעולה בראשון באוקטובר הקרוב בתורכיה: "המאה המפוארת- קוסם סולטאן". השחקנית הצעירה היא הזאל קאיה, ילידת 1990, שאגב כותבת לעתים טורים במהדורה האנגלית של העיתון התורכי "הוריית".

הראשונה היא נבהט צ'הרה בת ה-71, שנראית עשרים שנה צעירה מגילה ותמונה שלה מופיעה כאן למעלה. נבהט נולסה בעיר סמסון שלחוף הים השחור, ושמה הראשון הוא הילאל (ירח). בדומה לארדואן, נבהט היא גרוזינית במוצאה, למעשה היא חצי גרוזינית אתנית וחצי לאזית- קבוצה אתנית שקיימת בגבולות גרוזיה ותורכיה. כמו הלאזים, צ'הרה והוריה הם מוסלמים בדתם. בגיל חמש אביה נפטר, אמה עברה לאיסטנבול ונישאה שם כמה פעמים. ההזדמנות הגדולה באה לנבהט בגיל 15, עת נרשמה לתחרות מלכת היופי של תורכיה וזכתה בתחרות. שה לאחר מכן התמודדה בתחרות מיס עולם באנגליה, והקדנציה שלה כמלכה נמשכה זמן רב, בין היתר בשל חוסר היציבות הפוליטית בתורכיה כי ממש באותה שנה שבה הייתה התחרות אירעה במדינה הפיכה צבאית. בשנת 1965 התמודדה נבהט בתחרות מיס יוניברס הבכירה יותר. היא לא הצליחה בשתי התחרויות הבינלאומיות. באותן שנים תעשיית הקולנוע התורכית הייתה בשיאה, ונקראה "ישילצ'אם" (אורן ירוק). נבאהת נכנסה כמלכת יופי לתחרות הזאת בשנת 1962, בגיל 17. סרטיה הראשונים בתור שחקנית היו "שושן הפרא", "חיים מרים" ו"חבר שלי המלך". בשנת 1964 היא קיבלה תפקיד מוביל בסרט לצד יילמאז גונאיי, שלמרות פער הגילים של 14 שנים לטובתו, הפך לגבר של חייה. מה גם שגונאי היה בקשר עם שחקנית נוספת, שהביאה לו ילדה. לאחר שחזרה מתחרות מיס יוניברס, קיבלה צ'הרה מבול של הצעות להשתתף בסרטים. היא וגונאיי שיחקו בעוד 14 סרטים ביחד ונישאו בשנת 1967. אלה היו הנישואים הראשונים של שניהם. כעבור שנה הם התגרשו כי נמאס לה מהבגידות והאלימות שהפגין כלפיה גונאיי. היא נשארה בקשר איתו גם כשהפך משמאלן רדיקל לקומוניסט ונכלא בשל דעותיו לאחר ההפיכה ב1980 ועד למותו מסרטן הקיבה ב-1984.

בשנות השבעים הקולנוע התורכי התקלקל, וה"אורן הירוק" הפך לסרטים חצי-כחולים. נבהט התנגדה לכך והחליטה לפתוח בקריירת שירה, בעזרתו(ה) של זקי מורן. לצד קריירת השירה, היא פגשה שוב גבר לא יציב, שחקן הכדורסל יאווז דמיר, ונשיאה לו ב-1976. הם התגרשו והיא הפילה את תינוקם לאחר זמן קצר. להיט השירה הכי זכור של נבהט הוא "בוקלום בוקלום". בשלהי שנות השמונים חזרה לשחק בקולנוע, כשבשנות התשעים כמעט ולא הופיעה. בראשית שנות האלפיים נבהט נכנסה לעולם הטלנובלות התורכיות, ושם כיכבה לרוב בתפקיד האמא המרשעת.

מאלאקאן חולייה (הולייה) אוושאר בת ה-51 נולדה באדרמיט שבמחוז באליקשהיר. היא למדה בתיכון באנקרה ובגיל 19 היא ומשפחתה עברו לאיסטנבול, שם החלה בקריירת דוגמנות ונישאה למהמט טג'ירלי. אוושאר, חצי כורדית (מצד האב) וחצי תורכייה במוצאה, שמרה על יופייה עד היום הזה. בשנת 1983 זכתה בתחרות יופי, אך הכתר נלקח ממנה כשהתגלה שהייתה נשואה לטג'ירלי לזמן קצר. בגיל 20 היא הופיעה בסרטה הראשון, "האראם" (אסור). היא שיחקה בשבעים סרטים, ותוך כדי, לקראת שנות התשעים, החלה בקריירת שירה כשהיא מוציאה שמונה אלבומים. היא גם נכנסה לתחום העסקים והתקשורת, והוציאה וערכה ירחון בשם "הולייה". בשנת 1997 נישאה לקאיה צ'ילינגירולו, נישואים שנמשכו 8 שנים שמהם יצאה עם בת, זהרה.

האזאל קאיה האיכותית נולדה בראשון באוקטובר 1990 בגאזיאנטפ שבתורכיה. משפחתה עברה לאיסטנבול והיא למדה בתיכון האיטלקי היוקרתי באיסטנבול, שם רכשה ידע בשפות זרות. משם המשיכה ללמוד באוניברסיטת בילגי, תוך כדי שהיא מדגמנת ומשחקת בסדרות. עוד כשהייתה ילדה עסקה בבלט ובנגינה על כינור. תפקידה הידוע ביותר היה כניהאל זיאגיל בטלנובלה "אהבה אסורה", כשבהמשך היא שיחקה בסידרה "נתתי לה את השם פריחה Feriha). קאיה גם כותבת לעתים כתבות באנגלית לעיתון "הוריית דיילי ניוז", ה"ג'רוזלם פוסט" של תורכיה.

נאקשידיל, הסולטאנית הצרפתייה

בהרמון של האימפריה העות'מאנית היו ידועות בעיקר שתי נשים חזקות, שלעתים שלטו באימפריה בפועל ממש. הראשונה הייתה הורם סולטאן, אישתו של הסולטאן סולימאן המפואר, והשנייה הייתה קוסם סולטאן, אישתו של בן נינו של סולימאן, הסולטאן אהמט- שהייתה שליטת האימפריה לכל דבר ועניין, וחתרה למינוי סולטאנים מצאצאיה וממשפחתה שיהיו עושי דברה.

אבל בראשית המאה ה-19 הייתה סולטאנית, בשם נאקשידיל ("רקום על הלב" מתורכית עות'מאנית) שניחנה יותר מכל שפחות הסולטאנים בתככנות ובמסתורין. היא כנראה הייתה צרפתייה במקור, בשם איימה דה בוכ דה ריברי, שחיה בין השנים 1768-1817. ככה התיאוריות טוענות. היא הייתה אישתו ואשת סודו של הסולטאן החלש עבד אל-חמיד הראשון (בניגוד לצאצאו עבד אל-חמיד השני, ששלט בסוף המאה ה-19 והיה הסולטאן האמיתי השולט האחרון של האימפריה), ואימו המאמצת או הביולוגית של אחד מגדולי סולטאני האימפריה מחמוד השני (שלט 1808-1839) והוגה הרפורמות במהלך המאה ה-19 שנקראו "תנזימאת" שנועדו להפוך את האימפריה העות'מאנית מאימפריה אסלאמית כושלת ושוקעת לאימפריה מוסלמית בנוסח אירופי ובמודל צבאי, תרבותי ומשפטי מערבי, בעיקר בנוסח הצרפתי. גם נשות ההרמון עטו על עצמן בגדים, תמרוקים ואימצו גינוני התנהגות צרפתיים באותה תקופה. כל זאת על רקע המהפיכה הצרפתית ועלייתו לשילטון של הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפארטה הראשון. אגב, איימה דה ריברי, שמיוחס לה שהפכה לנאקשידיל סולטאן, הייתה בת דודתה של קיסרית צרפת ואישתו של נפוליאון, ז'וזפין.

איימה, שמופיעה בציור למעלה, נולדה בשנת 1768 להורים שהיו בעלי מטעים באי הקריבי מרטיניק, שהיה נתון לשליטת צרפת. כשהייתה בגיל 20 החליטו הוריה לשלוח אותה לצרפת מולדתם. באוגוסט 1788, קצת לפני המהפיכה הצרפתית, נעלמה ספינתה של איימה בים סמוך לאלג'יריה. כנראה שודדי ים ברבריים פשטו על הספינה, ושלחו את איימה אל הביי (מושל) של אלג'יריה שנתן אותה מתנה לסולטאן העות'מאני באיסטנבול. שם פגשה את עבד אל חמיד, הפכה לשפחתו המועדפת ולמעשה לאישתו, לאחר שנאלצה להמיר את דתה מנצרות קתולית לאסלאם.
מה שאיימה חוללה בהרמון העות'מאני הוא מימוש האידאולוגיה הצרפתית בכל מושבותיה של צרפת בעולם: שליחות מתרבתת, Mission Civilisatrice, כלומר ייבוא התרבות הצרפתית המעודנת והמתקדמת לאיזורים שבעיני הצרפתים היו פרימיטיבים. כמובן שהאימפריה העות'מאנית לא הייתה עוד מושבה של צרפת, אבל מי ששלטה בה בפועל, והייתה הסולטאנית האחרונה והחזקה של שלהי תקופת "סולטאנות הנשים", הייתה ממוצא צרפתי, שנקראה כעת נאקשידיל. היא הכניסה את הבשמים, הלבוש ואת גינוני השולחן והנימוסים הצרפתיים חזק לארמון ולהרמון, ומשם זה חילחל לאליטה של האימפריה. אומנם חשוב להדגיש, שסיפור נאקשידיל לא מבוסס לגמרי מבחינה היסטורית, אבל הפנייה מערבה בתרבות המשפט והצבא העות'מאני, שאותה יישם בנה של נאקשידיל (למרות שלא בטוח שהייתה אימו הביולוגית) מחמוד השני באמצו את המודל הצרפתי, מיוחס לנאקשידיל.
הטענה היא שנאקשידיל הייתה מחוברת למחמוד השני, ודחקה את כל יריביו וגם דחקה נשים שאיימו עליה (ומחמוד השני היה סולטאן מרובה נשים בצורה חריגה), כשהייתה ואלידה סולטאן- אימו של הסולטאן.
נאקשידיל הייתה אחת מארבע נשים שהיו מקורבות לסולטאן עבד אל-חמיד, וביניהן שתיים מאוד דומיננטיות נוקהט ומיהרימה, שניסו להמליך את בניהן על חשבון מחמוד השני, הבן החביב על נאקשידיל. אבל נאקשידיל הצליחה לתפוס את תשומת הלב של הסולטאן, לדחוק את האחרות ולפגוע בהן ובבניהן. כך מחמוד השני הפך לסולטאן הרפורמטור הגדול של האימפריה.
היותה של נאקשידיל תככנית שהשפיעה על מחמוד השני וקידמה אותו להיות סולטאן חזק אינו מוטל בספק. מה שמוטל בספק הוא מוצאה. גם תאריך הולדתה מוטל בספק יש הטוענים כי נאקשידיל היא אישה אחרת, ואיימה ריברי פשוט טבעה בים בגיל 20 ולא נתפסה על ידי ברברים. הטענה המנוגדת החזקה ביותר היא שנאקשידיל נולדה והובאה לארמון מאיזור הרי הקווקז. טענה נוספת היא שלעבד אל חמיד הראשון הייתה אישה נוספת עם שם כמעט זהה, נאקש-י-דיל, שהייתה אימו הביולוגית של מחמוד השני. לפי טענה זו, שגם מחזקת את התיאורייה שאיימה טבעה בים ולא חולצה או נחטפה מהספינה, נאקש-י-דיל סולטאן, הוואלידה סולטאן של מחמוד השני, הייתה צרפתייה בשם נאש דה לה בוזארי, שמתה משחפת לבסוף.
טענה רביעית הייתה שנאקשידיל הייתה צרפתייה (כנראה אותה איימה דה ריברי, שלא נחטפה אלא הגיעה לצרפת ויצרה קשר עם משפחתה המלכותית של בת דודתה) שהובאה על ידי הקיסרית הצרפתייה לארמון הסולטאן, שהיה עדיין ארמון טופקאפי (שימש כארמון הרשמי של הסולטאן במשך 400 שנה עד 1853), הסולטאן התאהב בה וביקש את ידה.

בכל אופן, מה שההיסטוריונים מסכימים עליו הוא, שנאקשידיל, בנוסף להיותה פוליטיקאית ומרפקנית מחוננת בחצר ההרמון, הייתה מושפעת מהתרבות ומהשפה הצרפתית, לא משנה מה היה שמה, מתי נולדה (1763, 1768 או 1776) או מה היה מוצאה, ואת כל זה הנחילה לבנה, האמיתי או החורג, מחמוד השני, הסולטאן שניסה לשנות את האימפריה העות'מאנית ולהפוך אותה למערבית יותר, אך לשווא.

על נאקשידיל עשו כבר סרט, שקראו לו "כוח אינטימי" או "המועדפת", על איך העדיף אותה הסולטאן עבדל אל-חמיד על כל נשותיו ועל השפעתה. אם יעשו סידרת המשך נוספת לסידרה "הסולטאן", אחרי הסידרה שאמורה להתחיל בחודש הבא על קוסם סולטאן, ודאי יעשו אותה על נאקשידיל המסתורית והתככנית.

"שלום"- העיתון של יהודי תורכיה

"מה שנראה לעין-נראה לעין, ומה שנכון- נכון", ככה כתוב בלדינו (למיטב הבנתי) מעל הכותרת של העיתון "שלום", שבועון שנוסד בשנת 1947 באיסטנבול עבור יהודי תורכיה, על ידי העיתונאי היהודי אברהם ליאון, שהיה כתב בעיתון "ג'ומהוריית", המשתייך עד היום למפלגה שייסדה את תורכיה המודרנית, מפלגתו של אתאתורכ במקור, מפלגת העם הרפובליקנית CHP.
המהדורה הראשונה של העיתון יצאה לאור ביום העצמאות התורכי ה-24, בעשרים ותשעה באוקטובר 1947. העיתון כלל אז בעיקר ידיעות פנימיות על הנעשה בקהילת יהודי תורכיה, אבל לאט לאט הוא התרחב גם לנושאים אחרים, כמו חדשות מתוך תורכיה וכן חדשות חוץ, בעיקר כאלה העוסקות ביחסים בין קהילות יהודיות, יחסים עם מדינת ישראל, יחסי ישראל-תורכיה ומלחמה באנטישמיות בעולם (לאו דווקא בתוך תורכיה).

לאורך השנים, שהביאו תהפוכות פוליטיות שונות במדינה, כולל הפיכות צבאיות, שילטון שמרני החל משנת 1950 לפרקים ושילטון עם גוון אסלאמי בין השנים 1996-1997 והחל משנת 2002, העיתון נמנע מלתקוף ישירות את השילטון המכהן או להוות אופוזיציה לשילטון קיים בתורכיה, על מנת שלא לפגוע ביחסי יהדות תורכיה עם ראשי המדינה. אבל כל מי שרוצה לדעת מה שנעשה בקהילה היהודית בתורכיה, או אף לשמר את ידיעותיו בשפת הלדינו, העיתון הזה מהווה לו עזר רב. בעיתון יש כתבים רבים, וההתמקדות שלו היא בנושאים פנים קהילתיים, בנושאי דת ובנושאי תרבות. החל משנת 2005 מתפרסם דף בלדינו בעיתון, ואף הוא כולל מוסף לדינו- אל אלמנסאר ("השחר"). בעיתון יש גם מדור "פרשת השבוע" שבועי, מוסף תרבות (סאנאת) והסבר נרחב על חגי ישראל.

העיתון תיעד גם בהרחבה ביקורים של אישים ישראליים בתורכיה ובקהילה היהודית במדינה, המונה כיום כ20 אלף איש ומהווה הקהילה הגדולה ביותר במזרח התיכון. תפוצת העיתון, שיוצא מדי שבוע והוא בן 24 עמודים, היא 5 אלף עותקים, רובם מנויים אליו, גם בתורכיה וגם מחוצה לה (יהודים בקהילות שונות-במדינות דוברות תורכית וגם בישראל). יש שתי רשתות הפצה גדולות שגם מפיצות אותו בדוכני עיתונים, בעיקר בריכוזים יהודיים. גם מוסדות ממשלה תורכיים, ספריות, ארכיונים ועיתונים גדולים אחרים מקבלים את גיליונות העיתון, שיוצא לרוב ביום רביעי. אתר האינטרנט של העיתון, http://www.salom.com.tr, שקיים כעשר שנים, הוא מאוד פופולארי יחסית לקהילה קטנה וזוכה ל15 אלף צפיות מדי שבוע. לאחרונה אף הותקן באתר האינטרנט של העיתון דף באנגלית, הכולל בעיקר חדשות מתוך הקהילה. אתר האינטרנט מתעדכן מדי יום חמישי וכולל גם ארכיון כתבות וכמובן גם את עמודי הלדינו (כזכור-עמוד אחד בתוך העיתון המודפס פלוס מוסף מיוחד באותה שפה), שכתובים לדינו באותיות לטיניות-תורכיות (ולא באותיות עבריות או לטיניות-ספרדיות).
המוציא לאור של העיתון-שבועון הוא איוו מולינאס, והעורך הוא יעקב (יאקופ) ברוקאס. העיתון הוא עצמאי.

אני אישית נהנה מאוד לקרוא את העיתון הזה כל יום חמישי, כי זה העיתון היהודי היחיד ששרד בתורכיה (באימפריה העות'מאנית, בעבר, היו עשרות עיתונים בלדינו, שהארכיון שלהם נמצא ביד בן צבי או בספרייה הלאומית בירושלים).

העיתון הוא לא עיתון קהילת המיעוטים היחיד שקיים בתורכיה- קיים בה גם עיתון "אגוס" ("תלם") הארמני בן 19 השנים, שמודפס בתורכית וארמנית, והעיתון היומי "אפוייוומטיני" ("אחר הצהריים" ) היווני. לאחרונה אף יצאו במדינה עיתונים ועלונים בשפה הכורדית, שהייתה אסורה עד לא מזמן.
בין עיתוני קהילות המיעוטים בתורכיה אין קשר.

הבחירות בתורכיה: מופע שנות השבעים והתשעים

שלום לכולם,

אנו נמצאים יומיים לאחר תוצאות הבחירות בתורכיה, שהנחיתו סנוקרת על נשיא המדינה, טייפ ארדואן, ששאף להפוך מנשיא ייצוגי במודל הישראלי של רובי ריבלין לנשיא שלטוני בנוסח פוטין, בינתיים לשווא.
אבל כמו שאמרתי: ארדואן הפסיד בקרב, אך לא במלחמה כולה. הוא ימשיך למצוא דרכים, גם ללא שינוי החוקה, להמשיך להיות האיש הכי חזק במדינה. אני מאמין שבסופו של דבר תקום ממשלת קואליציה, או יחד עם המפלגה הלאומנית, הקרובה ביותר לדעותיו של ארדואן, הMHP, או אפילו עם מפלגת השמאל הHDP בדומיננטיות הכורדית- לאחר שיציע תקציבים לאיזור מזרח תורכיה ותפקידים בכירים לבכירי הHDP.

מצד שני, מזה 13 שנים אין בתורכיה מפלגה דומיננטית שיש לה רוב כמעט מוחלט או מוחלט בבחירות. אנו נתקלים כאן, לראשונה מסוף שנות התשעים, בחוסר יציבות גדול במדינה. אומרים שההיסטוריה חוזרת במעגלים של עשרים שנה. שנות השבעים, התשעים ושנות העשרה של המאה ה21. כולן מאופיינות בחוסר יציבות ובמאבקים בין הימין לשמאל במדינה שהובילו לכמעט מלחמת אזרחים. כן, הימין, האסלאמיסטים והשמאל ממש ירו זה על זה באותן תקופות, בייחוד בשנות השבעים.

נתחיל בשנות התשעים: בשנות התשעים ניכר חוסר יציבות, בין היתר בשל ירידתו של טורגוט אוזאל, ראש מפלגת המולדת הימנית-לאומנית (Anvatan), מהבמה הפוליטית. חוסר יציבות זה גרם להקמת ממשלות קואליציה בין הימין והשמאל בתורכיה, כשכל שנה וחצי בממוצע מתחלף ראש ממשלה. אפילו אישה ראשונה, טאנסו צ'ילר ממפלגת "הדרך הנכונה", מפלגת מרכז-ימין, ממשיכתו של סולימאן דמירל האגדי (ששירת במצטבר כראש ממשלה 10 שנים וחצי, קצת פחות מארדואן, וכנשיא המדינה במשך 7 שנים-כמעט לאורך כל שנות התשעים). ברקע היו שלוש מפלגות, שחלקו והחליפו ביניהן את השילטון: מפלגת המולדת, מפלגת "הדרך הנכונה" הימניות ומפלגת השמאל הדמוקרטי, שהיא בעצם חלק משאריות "מפלגת העם הרפובליקני" השמאלית, מייסודו של מייסד הרפובליקה אתאתורכ. בשנת 1996 אף התחולל מהפך ראשון שרמז לעתיד: "מפלגת הרווחה" בראשות נג'מטין ארבאקאן האסלאמיסט, עלתה לראשונה לשילטון כרמז לבאות.
תורכיה של שנות התשעים הייתה מדינה עם שילטון לא יציב, עם בעיות כלכליות חמורות ביותר- ממש מדינה ענייה, אבל מדינה יותר חילונית מימינו אנו. בפברואר 1997 הדיח הצבא בהפיכה שקטה את ארבקאן, ובכך הגן שוב על החילוניות ועל ערכי הכמאליזם, שארבקאן איים עליהם כל כך. באותן שנים, בשל המצב הכלכלי הלא יציב והמחירים הזולים, הפכה תורכיה ליעד מספר 1 לתיירות של ישראלים. ישראלים לא רק נפשו בבתי מלון "הכל כלול", אלא עד עלייתו של ארבקאן בילו בבתי קזינו, שהפכו אסורים על ידי המפלגה האסלאמיסטית. שיא חוסר היציבות הגיע עם רעידת האדמה באוגוסט 1999, שגבתה עשרות אלפי קורבנות והיכתה בעיקר במערב תורכיה, באיזור איזניק. הבנייה הרעועה, השחיתות והמחסור הכלכלי עלו לכותרות. הפיתרון לחוסר היציבות והבוץ הכלכלי היה רג'פ טייפ ארדואן, שרץ לבחירות בשנת 2002 בראשות מפלגת הצדק והפיתוח AKP- בתחילה כשעבדאללה גול מייצג אותו כראש מפלגה וכראש ממשלה, ולאחר כמה חודשים, במרץ 2003, כראש המפלגה וכראש הממשלה.
שוב, בשנות התשעים היו שני גורמים שהובילו ליציבות: הצבא וארדואן. כיום, אין את הצבא, אך ארדואן יכול גם להיות היום הפיתרון לחוסר היציבות בבחירות האחרונות: יכול להציג את מוסד הנשיאות כגורם שלישי, הכי יציב במדינה, ולקחת לעצמו סמכויות שלטוניות גם ללא שינוי החוקה לטובתו.
בשנות התשעים היו מערכות בחירות רבות, שחיתות גואה ותחלופה רבה במשרדי הממשלה, אך מדינה חילונית ששמרה על החילוניות שלה. פעילים אסלאמיסטיים רבים, ביניהם ארדואן עצמו שהיה ראש עיריית איסטנבול משנת 1994, הושלכו לכלא בחשד לחתרנות תחת השילטון החילוני ונגד ערכיה החילוניים של הרפובליקה.
המאבקים בין הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני הגיעו גם לשיא באותן שנים, והתפתחה תיאוריית "המדינה העמוקה", Derin Devlet, לפיה ישנה מדינה בתוך מדינה שמנהלת את תורכיה, התאגדות סודית של אנשי מאפייה, עיתונאים, אנשי רוח ואנשי צבא וכמובן גם אנשי מיליציות ימניות, בייחוד ה"זאבים האפורים" ששייכים למפלגה הלאומנית התורכית MHP, שמנהלים את המדינה בחשאי ונלחמים נגד כל מי שמנוגד לדעתם ומתקרב לשילטון. היו גם עיתונאים ואנשי רוח שמאלנים שנרצחו בפיגועים, שהאשמה בהם הוטלה על המדינה העמוקה. גם המלחמה הפנימית נגד הכורדים הגיעה לשיא, עת התחוללה תקופת טרור שהונהגה על ידי "מפלגת הפועלים הכורדית" PKK ומנהיגה, עבדאללה אוג'לאן, שנתפס לבסוף ב1996.
גם האסלאמיסטים הנהיגו פעולות טרור נגד מוקדים ונגד כינוסים של חילונים ושמאלנים. בקיצור, חגיגה.

נחזור עשרים שנים אחורה, לתקופה נוספת של חוסר יציבות וטרור. הסיפור מתחיל בהפיכה הצבאית של שנת 1971, עת תפס הצבא את השילטון והדיח את ראש הממשלה המכהן דאז, שוב סולימאן דמירל האגדי. באותן שנים התחולל טרור ברחובות, בין מיליציות חמושות של הימין ושל השמאל. נוצר מצב שחלילה אם יקרה במדינה שלנו. שני הגורמים המרכזיים היו: מיליציות "הזאבים האפורים", או הBozkurtlar, מיליציה לאומנית ואנטישמית תורכית, שהתנגדה לכל דבר שהוא שמאלני או יהודי, שהפעילו טרור, בעיקר נגד אנשי שמאל, נגד איגודים מקצועיים ונגד אנשי רוח ועיתונאים. הייתה גם תנועת גרילה שמאלנית, שהעומדים מאחוריה היו אנשי איגודים מקצועיים, שצמחו באותה עת. האיגודים העיקריים היו TÜRK-İŞ הוותיקה, DİSK הקיצונית- שגם לה היו פעילים קיצוניים מאוד ולוחמניים. כמו כן הוקמו מיליציות מרקסיסטיות שמאלניות, שנלחמו כנגד אנשי הימין והמיליציות הימניות. כל שנה נמנו מאות הרוגים בתקריות ירי בין ימין לשמאל, כשגם האסלאמיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, מייסודו של אתאתורכ, ה"מפא"י של תורכיה" שניהלה את המדינה לבדה ב27 שנותיה הראשונות, זזה שמאלה, לכיוון סוציאל-דמוקרטי, תחת הנהגתו של בולנט אג'וויט, ששימש ראש ממשלה הן בשנות השבעים והן בשנות התשעים.
סולימאן דמירל ובולנט אג'וויט, ימין מול שמאל, התקוטטו ביניהם לאורך כמעט כל העשור על השילטון, והתחלפו ביניהם בתפקיד ראש הממשלה חדשות לבקרים. ניהול הכלכלה התורכית היה גרוע, והוביל את המדינה למיתון מטורף באותן שנים. בשלהי סוף השבעים הגיע השיא, שהוביל לכמעט מלחמת אזרחים, בשלושה מעשי טבח ידועים.

בסך הכל, לאורך שנות השבעים נהרגו כחמשת אלפים איש באלימות פוליטית, כשכל יום היו כעשרה ניסיונות התנקשות. מהצד הימני של המפה עמדו, כמובן, הזאבים האפורים, Bozkurtlar, האירגון הפשיסטי הימני קיצוני, ויש שנטען כי אירגון זה קיבל עזרה מתוך שירותי הביטחון, על ידי אירגון של "גרילת נגד" שהופעל בידי גורמי ימין בממשלה והיה חלק מהשירות החשאי התורכי, MIT וכחלק מהצבא, בעל האוריינטציה הימנית החילונית. מצד שני עמדו אירגוני גרילה שמאלניים כגון הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית, תנועת הסטודנטים השמאלנית החמושה THKO ואירגון
Devrimci Yol, הדרך המהפכנית (דוורימג'י יול), שהייתה המחתרת השמאלית קיצונית הראשית.
מעשה הטבח הידוע מכולם התחולל באירועי האחד במאי בכיכר טקסים, הכיכר המרכזית של איסטנבול. בעת הפגנה שנערכה במקום לציון חג הפועלים בהשתתפות איגודי פועלים, שאר איגודים מקצועיים ונציגי מפלגות שמאל, נפתחה איש משני הבניינים הגבוהים ביותר באיסטנבול, אש צלפים, שהיו קרובים ביותר לכיכר, ביניהם בניין חברת המים המרכזית. עשרות נהרגו- וממשלת הימין של אותה תקופה הטילה את האחריות על אירגוני השמאל עצמם שהיו מפולגים ביניהם, בין מאואיסטים תומכי הקומוניזם הסיני לבין לניניסטים ומרקסיסטים- היות והאש נפתחה מתי שקבוצה של הפלג המאואיסטי של המפלגה הקומוניסטית נכנסו לכיכר. אבל האמת היא שמי שעמדו מאחורי הירי, שבוצע על ידי צלפים מקצועיים, הם קבוצות גרילת הנגד של שירותי הביטחון, או לחלופין הזאבים האפורים.
באותה שנה, אגב, נערכו בחירות בתורכיה, שהסתיימו ללא הכרעה, מה שהוסיף לחוסר היציבות והאריך את תקופת כהונתו של סולימאן דמירל.
במהלך שנת 1978 ביצעו "הזאבים האפורים" טבח בסטודנטים שמאלנים באוניברסיטה באנקרה.
טבח נוסף שנערך באותה שנה בעיר מאראש על ידי הזאבים האפורים כוון נגד המיעוטים שתמכו בשמאל התורכי. השמאל התורכי נתמך על ידי המיעוט הכורדי במדינה, וכן על ידי המיעוט הדתי העאלווי (Alevi, לא לבלבל עם העלאווים Alawi, שבסוריה! שתי קבוצות שונות לגמרי)- מיעוט דתי שנחשב לחלק מהשיעה האסלאמית, שחלק גדול ממאמיניו הם ממוצא כורדי. אנשי "הזאבים האפורים" התנפלו על כינוס של עאלווים שמאלנים בעיר מאראש, או קאהרמן-מאראש במזרח תורכיה, והרגו מאה מהם.

באותן שנים התחוללה גם הפלישה התורכית לצפון קפריסין, אך על זה אכתוב בהרחבה במאמר אחר.

הפיתרון לחוסר היציבות במדינה היה שוב הצבא, שבספטמבר 1980 חולל הפיכה כנגד חוסר היציבות והוציא את כל המפלגות מחוץ לחוק. אולם, הקורבן הראשי של הצבא היה השמאל, שדוכא באכזריות על ידיו. המרוויחים הגדולים היו האסלאמיסטים, שתפסו את מקומו של השמאל. הם גם נענשו ודוכאו על ידי הצבא, אך לא כמו שנענש השמאל. בהמשך עלה לשילטון כראש ממשלה הכלכלן טורגוט אוזאל, שהיה מוסלמי מסורתי וחצי כורדי במוצאו. תקופת אוזאל, שהקים את "מפלגת המולדת" הימנית, שכללה מוסלמים דתיים אך לא הייתה דתית באופייה, הייתה תקופה של יציבות והיא נמשכה עד 1989, עת הפסיק להיות ראש ממשלה ונבחר לנשיאות המדינה.