מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון

היום, 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.


קצת

האתר של דף הפייסבוק "אני יודע שאני לא יודע" עוסק בהיסטוריה, טלנובלות, פוליטיקה, מזרח תיכון, עיתונות וטלוויזיה פרטי יצירת קשר: דף פייסבוק של האתר: אני יודע שאני לא יודע דף פייסבוק נוסף: Histerio Harun טוויטר: Histerio5@ כתובת מייל וגוגל פלוס: histerio33@gmail.com

מחכה לתגובתך