לפני שנתיים הלך לעולמו הזמר היווני המפורסם דמיס רוסוס, שלא היה ידוע דווקא בחיבתו לישראל כמו שהיה ידוע בשיריו הטובים. אבל לעוינותו לישראל הייתה סיבה, והוא עצמו לא היה בדיוק יווני מיוון: דמיס רוסוס היה מצרי ממוצא יווני. הוא גדל בקהילה היוונית של מצרים, שרובה התרכזה בעיר אלכסנדריה, קהילה שהתקיימה במשך אלפי שנים. היוונים במצרים עזבו בתקופת שילטונו של גמאל עבד אל-נאצר, אך לפני שאולצו לעזוב, והשאירו אחריהם קהילה קטנה של 1,000 איש בלבד, הם שירתו בחלקם בצבא המצרי ונלחמו גם נגד ישראל במלחמות העצמאות וסיני. בני הקהילה אף היו מדברים ערבית במבטא יווני כבד, מה שיצא מצחיק במקצת, ונחשפו לתעמולה הפאן-ערבית של עבד אל-נאצר.
אבל סיפורה של הקהילה היוונית במצרים מתחיל עוד מהתקופה ההלניסטית. היוונים במצרים נקראים "אגיפטיוטיס", ו"אגיפט" הוא שמה היווני של המדינה, שעבר גם ללטינית ולאנגלית. ייסוד עיקרה של הקהילה התרחש עוד בתקופת המלך אלכסנדר מוקדון, אלכסנדר היווני כבש את מצרים, והקים בה את העיר שנקראת על שמו- אלכסנדריה (אגב, כל הערים בעולם שנקראות בשם זה הן על שם אלכסנדר מוקדון, וכל הערים בשם "אנטיוכיה"- למשל העיר אנטקיה בתורכיה, נקראות על שם המלכים שנקראו אנטיוכוס, שהיו מיורשי אלכסנדר מבית סלווקוס). לאחר מותו של אלכסנדר (שכיבד את המלכים הפרעונים של מצרים) הוא השאיר למצרים מורשת: את בית המלוכה התלמיי, או הפטולמאי, שהם היו יורשיו. משנת 323 עד שנת שלושים לפנה"ס שלט בית תלמיי, בתקופה הזאת, בה היה במצרים שילטון יווני-פרעוני, הפכה אלכסנדריה למרכז העולם המערבי-יווני ונבנה בה גם המגדלור המפורסם וכן נוסדה הספרייה הגדולה ביותר בעולם. בכך היוונים והמצרים הקדמונים נטמעו אלה באלה ונוצר הקשר המצרי-יווני הבל יינתק.
המלכה הפרעונית-תלמיית האחרונה של מצרים הייתה קליאופטרה השביעית, הלא היא קליאופטרה הידועה. בשנת 30 לפנה"ס היא התאבדה, ובכך השילטון הפך לרומאי-יווני. חיילים יווניים יושבו בערי מצרים, למשל בעיר פיום ובעיר ממפיס (לא זו שבארה"ב!), והונהג אפילו מעין "אפרטהייד"- הפרדה בין הקהילה המצרית לקהילה היוונית-רומית. גם הפולחן הדתי היווני התערבב בזה המצרי-קדמוני.
עם עליית האסלאם השתלטו הערבים על מצרים, והאוכלוסיה המצרית המקורית התערבבה עם זו הערבית. גם לאחר מכן, הובאו למצרים עבדים ממלוכים, שהיו תורכים ממוצא קווקזי. הממלוכים הפכו לסולטאנות המרכזית ששלטה במצרים. בשנת 1517 נכבשו א"י ומצרים בידי העות'מאנים, ששלטו גם על יוון, מה שגרם לתעבורה גדולה של יוונים למצרים. עות'מאנים מצרים ממוצא יווני היו מימאר סינאן, הארכיטקט הנודע (למרות שגם ארמניה הייתה חלק ממוצאו), ומושלי מצרים העות'מאנית ממוצא יווני שהפכו לווזירים גדולים של האימפריה העות'מאנית (תפקיד המקביל היום לראש ממשלה), כמו למשל חסן פאשה, חתנו של הסולטאן מהמט הרביעי, רגיב פאשה וכמובן אבראהים פאשה, חברו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיה ממוצא ונציאני-יווני ואחד מתפקידיו הראשונים היה מושל מצרים. בשנות השלושים של המאה ה-19 נודע מהמט עלי פאשה, המושל המצרי המורד, שהיה למעשה יליד העיר קוואלה שביוון וגם ממוצא אלבני. הוא ייסד את שושלת הח'דיווים (Khedive) ,ששלטה תקופה קצרה גם בארץ ישראל. לבסוף שושלת הח'דיווים, צאצאי מהמט עלי, הפכו לבית המלוכה המצרי המודרני. בתקופה זו שיגשגה מאוד הקהילה היוונית במצרים, והיא הפכה למרכז חיי התרבות והמסחר במדינה.
לצד הכנסייה הקופטית האורתודוכסית ברובה במצרים, שיגשגה הכנסייה היוונית-אורתודוכסית במדינה, שמנהיגה ומנהיג הקהילה היוונית למעשה היה הפטריארך היווני של אלכסנדריה. בשנת 1907 נערך מפקד אוכלוסין בקהילה היוונית במצרים, ובה נספרו 6,230 בני אדם. היוונים גם הגיעו לקהיר בימי שיגשוגם במאה ה-19, והקימו בה ב-1856 קהילה מאורגנת. ב-1870 הוקמה קהילה יוונית בעיר הנמל המרכזית בסיני, פורט סעיד.
מאמצע המאה ה-19 עד שנות החמישים של המאה העשרים, התחיל תור הזהב היווני המודרני במצרים. היוונים הם שהקימו את הבנקים הראשונים במדינה, באלכסנדריה. הם הביאו את חקלאות הכותנה והטבק הממוכנת המודרנית למצרים. תעשיינים יוונים במצרים התעשרו, כשמפעלי טקסטיל, מוצרי שמן וסבון, וגם מוצרי שוקולד וטופי הוקמו במדינה על ידיהם. הוקמו גם מבני תיאטרון וקולנוע על ידי יוונים במצרים, מה שהפך את אלכסנדריה לעיר מערבית לכל דבר ועניין. מצרים רבים הועסקו על ידי יוונים, כשהכסף גם זרם ליוון עצמה. במלחמות הבלקן (1912-1913) שלחו היוונים במצרים מתנדבים להילחם בעיקר בצד היווני כנגד העות'מאנים, וגם תחת חסות בריטניה, החל מ1882, היוונים שיגשגו. הם סייעו בחפירת תעלת סואץ ובעיקר באחזקתה, וכשפרץ משבר הלאמת התעלה ב-1856, בעוד הצרפתים והבריטים עזבו לאחר שגמאל עבד אל-נאצר הלאים את התעלה, היוונים נשארו.
תור הזהב היווני במצרים החל להגיע לסופו בשנת 1952, עת התחוללה "מהפיכת הקצינים במצרים", וגמאל עבד אל-נאצר, שעלה לשילטון רשמית ב1954, החל להלאים מפעלים ומוסדות זרים במדינה. הוא הטיל מגבלות כבדות על הזרים, ונאלץ, לדברי מקורביו, לא להפלות לטובה את היוונים. המגבלות הוטלו גם עליהם, ובכך החלה הנטישה היוונית את מצרים. בשנים 1961 ו1963 הולאמו כל מפעלי התעשייה שהוחזקו על ידי יוונים. היוונים החלו להגר ממצרים, מוסדות יווניים, כמו בתי ספר, כנסיות ומנזרים נסגרו, אך יש מעטים כאלה שנשארו עד היום. היוונים שנשארו במצרים השיגו אזרחות מצרית והיא אזרחותם היחידה כיום. עיקר היוונים היגר לאוסטרליה ולקנדה, ואחרים לארצות הברית וליוון עצמה.
כיום מהקהילה היוונית המפוארת נשארו 1,000 איש בלבד, 500 מהם באלכסנדריה. ברובע העתיק של קהיר כנסיית יורגוס הקדוש היוונית עוד קיימת.
ישנם יוונים מפורסמים רבים, שהם ילידי מצרים: הזמרים דמיס רוסוס, דמטריו סטראטוס ויורגוס מוסטאקי, הרקדנית נלי מזלום והסופר יורגוס לאונרדוס והבמאי אלכס פרויאס למשל.
ובנושא אחר שקשור ליוונים, הפעם אדבר על שפה נשכחת, השפה היוונית-יהודית, שפתם של חלק מיהודי יוון והבלקן. באיזורי תורכיה, יוון והבלקן היו יהודים שחיו עוד מלפני גירוש ספרד. ושימרו את מורשתם גם לאחר שמגורשי ספרד הגיעו ליוון, אנטוליה, ארץ ישראל וצפון אפריקה. הם דיברו שפה אחרת מהלדינו, שונה לגמרי ממנה.
שפתם של יהודי אנטוליה (תורכיה של היום), יוון ובולגריה לפני גירוש ספרד לא הייתה הלדינו. הייתה להם שפה אחרת, שנשתמרה עד ממש לפני כשלושים שנים. לשפה הזאת, שהייתה יוונית בגירסתה האמצעית (כלומר: לא יוונית עתיקה ולא יוונית מודרנית, אלא יוונית ביזנטית), בשילוב מילים בעברית ואפילו נכתבה בשפה העברית, ממש כמו שהיידיש והלדינו נכתבות בעברית, הייתה השפה היוונית-יהודית, או בשמותיה יווניטיקה או יוואנית.
השפה מוכרת היום רשמית, ונעשים מאמצים לשמר אותה בעיקר בארצות הברית. הקהילה הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו תחת שילטון האימפריה הביזנטית בשטחים שכיום יוון, תורכיה ובולגריה, דיברו בשפה זאת. אפילו בארץ ישראל היו דוברי יוואנית. שפה זאת נשמרה גם לאחר שהלדינו נפוצה בקרב יהודי תורכיה והבלקן. אבל עקב העירבוב בין הרומאניוטים ליוצאי ספרד, היא עברה תהליך של הכחדה שלא מרצון ולא בכוונה.
השפה נכחדה וכמעט לא נותרו יהודים שמדברים אותה, אך זיכרה נשמר. הסיבות העיקריות להיעלמות השפה הן היטמעות היהודים הרומאניוטיים ביוצאי ספרד- ליתר דיוק הפיכת הרומאניוטים למיעוט בקרב היהודים במקומות מושבותיהם עקב ההגירה של יוצאי ספרד לאסיה הקטנה וליוון, ואימוצם את שפת הלדינו כשפתם. סיבה נוספת היא השואה, בה הושמדו יהודים רבים ממוצא רומאניוטי, עיקרם מיהדות יוון והעיר סאלוניקי, שבעברה העות'מאני הייתה עיר עם רוב יהודי-והייתה יותר יהודית או עות'מאנית מהיותה יוונית בזהותה, וכמובן אתונה, בה היו מרוכזים רומאניוטים רבים. השפה היוואנית נחשבה כאחת משפות אטיקה- שפות האיזור שכולל בתוכו את אתונה בירת יוון.
סיבה עיקרית נוספת להיעלמות השפה היוונית-יהודית היא מיעוט הספרות הכתובה בשפה זאת, כאמור יוונית באותיות עבריות. נודע כי שפה זאת הופיעה בתרגומים של התנ"ך בעיקר.
אפילו הקהילה הרומאניוטית שקיימת כיום בארצות הברית- ואימצה את השפה האנגלית כשפתה העיקרית, לצד שפת התפילה העברית, לא משתמשת בשפה היוונית יהודית, ותפילותיה הן בנוסח יוצאי ספרד. עם זאת, באוניברסיטאות בארצות הברית שעוסקות בשימור שפות עתיקות, השפה מוכרת ונלמדת לעתים, כמו שנלמדות שפות אחרות שנכחדו זה מכבר.
היוואנית הייתה ידועה בקרב יוצאי הבלקן ותורכיה ממוצא רומאניוטי שהגיעו לארץ ישראל כשפתם של הזקנים, שלא העבירו את השפה לדורות הבאים והעדיפו לדבוק בעברית ובלדינו. אבל חשוב להזכיר, כי הייתה קיימת שפה כזאת, ולא רק הלדינו צריכה להיות מזוהה כשפתם של יהודי הבלקן ואנטוליה, ואני, למרות שאין לי שום שורשים רומאניוטיים, שמח להזכיר שפה נשכחת זו במאמר זה.
