"האביב הערבי השני". כך בישרו הכותרות בשבועות האחרונים עת באלג'יריה ובסודאן הודחו שני הנשיאים המכהנים, עבד אל-עזיז בותפליקה ועומר חסן אל-בשיר בהתאמה, לאחר עשרות שנות שילטון. שני הנשיאים הללו עשו טעות גורלית, כשהתעקשו להמשיך בתפקידם למרות הקריאות כלפיהם אצל רוב הציבור להתפטר. באלג'יריה שלט בותפליקה עשרים שנים, החל משנת 1999, אך משנת 2013 חדל למעשה לתפקד לאחר שני אירועים מוחיים. הוא הוחזק כבובה בשילטון בידי "הכוח", שהוא האליטה השולטת באלג'יריה, כשאחיו של בותפליקה עצמו היה חלק מהמנגנון השולט. לפני כמה חודשים הודיעו בשם בותפליקה כי הוא עומד להתמודד לקדנציה נוספת בבחירות הקרובות, מה שעורר את זעם ההמונים שמילאו את ערי אלג'יריה בהפגנות. בסופו של דבר הצבא האלג'ירי בהנהגת הרמטכ"ל האלג'יראי אחמד קאיד צאלח בן ה-79 הכריח את בותפליקה בן ה83 להתפטר ולהעביר את תפקידו באופן זמני לבעל בריתו, יו"ר בית הנבחרים העליון של אלג'יריה עבד אל-קאדר בן צאלח. בסודאן שלט איש הצבא עומר אל-בשיר החל משנת 1989 לאחר הפיכה צבאית שחולל. הוא הספיק לצבור אישומים במערכות המשפט הבינלאומיות על פשעים נגד האנושות בין היתר בשל הטבח ההמוני שביצע באיזור דרפור בצפון מערב המדינה. מחירי הלחם המאמירים בסודאן והתנתקותו של בשיר מהמפלגה האסלאמית העיקרית עימה שיתף פעולה שלטונו הצבאי גרמו להמונים לצאת לרחובות ולדרוש את הפלתו. הוא סירב להתפטר אך הצבא הסודאני עצמו הוא שהחליט בסופו של דבר להוריד את בשיר מהשילטון. בסודאן הונהגה מועצה צבאית זמנית בהנהגת שר ההגנה הסודני, שהיה בן בריתו של בשיר, על מנת שתנהל את ענייני המדינה. ההמונים המשיכו להפגין ודרשו משר ההגנה להתפטר, ואכן כך היה. למחרת ההפיכה הוצב בראש המועצה הצבאית והמדינה מפקד זרוע היבשה הסודאני עבד אל-פתאח בורהאן. הבעיה באלג'יריה ובסודאן הוא שהפגנות ההמונים נמשכות, והן דורשות מהשליטים החדשים בפועל של שתי המדינות להתפטר. בסודאן הדרישה היא לעבור לממשל אזרחי. הבעיה היא שבמדינות מעין אלה, ויש עדויות מניסיון העבר במצרים למשל, המשמעות של "דמוקרטיה" ו"ממשל אזרחי" היא אחת: שילוב המפלגות האסלאמיות בשילטון ומתן אפשרות למפלגות דתיות קיצוניות מעין אלה, בחסות קטאר וה"אחים המוסלמים" או דאע"ש או איראן לעלות לשילטון במדינות האלה. האופציה השנייה במדינות כמו אלג'יריה, סודאן ולוב חסרות המסורת הדמוקרטית בעליל היא תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, בייחוד במדינות שהן מאוד שבטיות כמו סודאן ולוב, אך גם באלג'יריה. לאלג'יריה במיוחד יש ניסיון מר עם מלחמת אזרחים כזאת: בשנת 1992 עלתה לשילטון בבחירות מפלגת "חזית ההצלה האסלאמית" הדתית קיצונית. הצבא, שבאלג'יריה הוא חלק מה"כוח" השולט במדינה, ביצע הפיכה נגד השילטון האסלאמי שעמד לתפוס את מקומו וההפיכה הולידה התנגדות אסלאמיסטית עזה, עת התחוללו פיגועים מטורפים בכל רחבי המדינה בחסות "חזית ההצלה האסלאמית" ששכרה לשירותיה כנופיות פושעים בין היתר, ואירגונים מחוץ לאלג'יריה שסיימו זה עתה את המלחמה באפגניסטן נגד הסובייטים ועברו לפעול באלג'יריה. במלחמה הזאת, שנמשכה כעשר שנים, נהרגו קרוב למיליון בני אדם. בסודאן יש היסטוריה של שיתוף פעולה בין הצבא לבין המפלגות האסלאמיות: בשנת 1983 הודיע איש הצבא ג'עפר אל-נומיירי, ששלט בסודאן, על מעבר למערכת שילטון תחת חוק השריעה (אורח החיים וההלכה) האסלאמיים. ההכרזה הזאת גרמה לפרוץ מלחמת אזרחים נוראית בדרום המדינה דאז, שהיה מאוכלס ברובו באוכלוסייה נוצרית. המלחמה הסתיימה לאחר 22 שנים, כשב2011 הוכרזה דרום סודאן הנוצרית כמדינה עצמאית. באשר לשילטון עצמו, נומיירי הודח בשנת 1985 בסופו של דבר על ידי הצבא ובשנת 1989 חולל איש הצבא עומר חסן אל-בשיר הפיכה נוספת, ועלה לשילטון תוך שיתוף פעולה עם המפלגה האסלאמית המרכזית במדינה ומנהיגה האגדי, חסן תוראבי, איש ההשכלה וההלכה האסלאמי שרכש את השכלתו באנגליה ותואר דוקטור בסורבון ומת בשנת 2016. בסופו של דבר בשיר התנער מהאסלאמיסטים, מה שהביא לדרישה בין היתר להדיחו. הוא הודח לבסוף כאמור לפני כמה שבועות, אבל ההפגנות גם בסודאן וגם באלג'יריה נמשכות, כשמי שעומד מאחורי ההפגנות האלה הם איגודים מקצועיים, תנועות שמאל וכמובן האסלאמיסטים. רשת אל ג'זירה הכלל-ערבית, שמזוהה עם תנועת "האחים המוסלמים" שסיסמתה "האסלאם הוא הפיתרון (אל-אסלאם הוא אל-חל)" מעודדת מאוד את ההפגנות האלה, כשהמטרה האמיתית שלה בעידוד הזה הוא להשית שילטון אסלאמי במדינות האלה. ובמדינות חסרות מסורת דמוקרטית בעליל, כשתנועות קיצוניות דתיות שמסוכנות לא רק למדינה אלא גם לאיזור, הצבא הוא הפיתרון. לא האסלאם ולא ה"דמוקרטיה".

בלוב הסיפור הוא אחר: בשנת 2011 הודח שליט המדינה דאז, מועמר אל-קד'אפי, שידע להחזיק תחת ידיו מדינה שמפולגת בין מזרח למערב ובעיקר בין שבטים. עם היעלמות קד'אפי פרץ בלוב תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, כשכמויות נשק גדולות הוברחו דרך מצרים מלוב לכיוון רצועת עזה שבשליטת חמאס. בעידוד אובמה והאו"ם הוקמה בטריפולי בירת לוב שנמצאת במערב המדינה ממשלת הסכמה, שמשולבים בה אנשי "האחים המוסלמים". דאע"ש התחיל להשתולל ברחבי המדינה ומלחמת האזרחים נמשכה. בסופו של דבר גנרל לובי בשם ח'ליפה חפתר, שהתנגד בזמנו לקדאפי, שכמו שושלת הסאנוסים שייסדה את לוב המודרנית בא ממזרח לוב, אסף סביבו את שרידי הצבא הלובי המפורק ואת אנשיו והחל במסע על מנת להשתלט על המדינה ולהשית עליה סדר. בימים אלה מתקרבים חפתר וצבאו לטריפולי בירת לוב על מנת להשתלט עליה ובכך ללכד את המדינה תחת זרועו של הגנרל ולשים סוף למלחמת האזרחים ולהשתוללות אירגוני הטרור האסלאמיים בה. רשת אל-ג'זירה, כמובן, מסיתה כנגד הגנרל חפתר כי היא מעוניינת שהאחים המוסלמים ישלטו בלוב. האו"ם מנסה בכל הכוח לשמר את ממשלת ההסכמה הזמנית בטריפולי בראשות פאיז אל-סראג'.

הטעות הלוגית במערב היא לתמוך בהפגנות וביוזמות של דמוקרטיה במדינות בעולם הערבי, בטענה שהצבא מסמל דיקטטורה. הבעיה היא שכל ניסיון לדמוקרטיה בעולם הערבי, אולי חוץ מתוניסיה שגם תלויה על קרן הצבי (הנשיא החילוני הנבחר הראשון בן ה-92 הודיע לא מכבר כי לא יתמודד לקדנציה נוספת), נגמר או בתוהו ובוהו או בשילטון דיקטטורי אסלאמי מסוכן בחסות "האחים המוסלמים", דאע"ש או איראן. לכן ההבנה היא שאם ישנו גנרל כושל ששולט במדינה כלשהי מספר שנים רב והאזרחים דורשים להחליפו, יש להחליפו בגנרל אחר. כן, הצבא הוא הפיתרון במקרים כאלה. וסודאן, אלג'יריה ולוב מספקות ניסיון היסטורי מר ורב בנושא זה.

רבים מכירים בוודאי את סיפורו הנודע של הנוסע האגדי מרקו פולו והגעתו לסין. אבל מסתבר שגם לצד הסיני-מונגולי של זמנו היה מרקו פולו משלו, שחי ופעל בזמן שבו חי מרקו פולו עצמו ואפשר להגיד שעשה את הדרך ההפוכה לדרך שעשה מרקו פולו. ואני מדבר על רבן (Raban) בר סאומה, שחי בין השנים 1220 ל1294 וערך בין השנים 1280 ל1294 מסע ארוך, שחלקו מסע דיפלומטי, מבייג'ינג של ימינו ועד לבורדו שבצרפת, תוך כדי שהוא נפגש בדרך עם שליטים אירופיים ואפילו עם האפיפיור דאז, ניקולאס הרביעי (בתמונה המצוירת). שמו קצת מוזר, לא מתאים להיותו סיני ומזכיר במעט מושג מעברית- "רבן" שמשמעותו רב, או אדון (מאסטר). ובכן, רבן בר סאומה היה נזיר נסטוריאני ממוצא תורכי-אויגורי (או תורכי מעמי האונגוד) שנולד בז'ונגדו (כיום בייג'ינג). באותם זמנים, פעלה בסין הכנסייה הנסטוריאנית: כנסייה נוצרית מזרחית שמוצאה באיזור מסופוטמיה (יש המזהים את הנסטוריאנים עם העם האשורי העתיק), כלומר המפגש בין איזור הפרת והחידקל. הכנסייה הנסטוריאנית נקראה גם "כנסיית המזרח". מיסיונרים נסטוריאנים מסוריה הגיעו לסין כבר במאה השביעית על מנת להפיץ את תורתם, ובמאות ה13 וה14, עם הפלישה המונגולית לסין, התגברה השפעתה במרחב הסיני. מכאן שמו הארמי של רבן בר סאומה ("סאומה" מהמילה "צום"). בר סאומה נולד בעת שהמונגולים שלטו על סין.

המופלא שבסיפורו של בר סאומה הוא שמסעו החל בעת שהוא עצמו היה בגיל מבוגר יחסית, בן 60. אליו נלווה תלמידו הצעיר, רבן מרקוס. מטרת מסעם המקורית הייתה מסע מאיזור בייג'ינג של היום (איזור ששמו נקרא אז בתורכית ח'אן באליק), לעבר עיר הקודש ירושלים. במסעו של רבן בר סאומה, שנמשך 14 שנים ונגמר אפילו לפני שמרקו פולו עצמו חזר לאירופה, הוא חצה את כל איזור מרכז אסיה, אפגניסטן של ימינו, אזרבייג'אן של ימינו, מוסול שכיום בעיראק ומשם אל ממלכת גיאורגיה (גרוזיה) של הימים ההם. מטרתם הבאה הייתה לנוע לעבר דרום סוריה ומשם לירושלים, אך היות והם קיבלו התרעות על סכנות בדרך נתיב מסעם השתנה, ובכך הגיעו לאירופה ועשו היסטוריה, כמו שאומרים. הם נכנסו לתוך איראן שהייתה תחת שילטון האילח'אנים המונגולים, ומשם לבגדאד. לאורך מסעם באיראן של אז הם נהנו מחסותה של "כנסיית המזרח", הלא היא הכנסייה הנסטוריאנית. בבגדאד נבחר רבן מרקוס בשנת 1281 לפטריארך הנסטוריאני לאחר מות הפטריארך הקודם, ורבן בר סאומה קיבל מהשליט האילח'אני המונגולי החדש של אז, ארגון, תפקיד של דיפלומט בכיר שמטרתו ליצור קשרים בין המונגולים לבין שליטי אירופה. לפיכך נשלח בר סאומה בשנת 1287 לאירופה יחד עם פמליה רחבה של עוזרים, ביניהם אנשי כנסייה ומתורגמן לאיטלקית.

את מסעו השני, הפעם לאירופה, החל בר סאומה בארמניה ומשם לאיזור טרבזונד (כיום בתורכיה), שהייתה ממלכה ביזנטית. דרך הים השחור והמיצרים הוא הפליג לכיוון קוסטנטינופול (איסטנבול של היום), שהייתה בירת האימפריה הביזנטית. שם נפגש עם הקיסר הביזנטי, אנדרוניקוס פאלאולוגוס השני. מקוסטנטינופול הפליג בספינה לרומא דרך סיציליה, שם היה עד למלחמה וכן להתפרצות גדולה של הר הגעש אתנה. הוא שם פעמיו לרומא על מנת להיפגש עם האפיפיור הקתולי, הונוריוס הרביעי, אך ממש לפני פגישתו מת האפיפיור והוא נפגש במקומו עם הקרדינלים שעמדו לבחור אפיפיור חדש. משם המשיך לאיזור טוסקנה, שהיה שייך לרפובליקה של גנואה, בדרכו לפאריס. בפאריס הוא העביר חודש תחת חסותו של המלך פיליפ הרביעי שנודע בכינויו "היפה", כשפיליפ קיבל בברכה את היותו של בר סאומה שגריר המונגולים בפאריס, ושלח איתו 3 מעוזריו הבכירים על מנת שילוו אותו במסעו חזרה לפרס ולאימפריה המונגולית. הוא הגיע בחג הפסחא בשנת 1288 שוב לרומא, ונפגש עם האפיפיור החדש, ניקולאס הרביעי, שנתן לו קבלת פנים צוננת בגלל שלא היה קתולי אלא השתייך לכנסייה הנסטוריאנית שהקתולים ראו בה כמינות. בגלל כל מיני אינטריגות פנימיות וחיצוניות לא הצליח בר סאומה ליצור קשר דיפלומטי הדוק בין האילח'אנים המונגולים בהנהגת ארגון לבין ממלכת צרפת. לעומת זאת, האפיפיור דאג לשלוח מיסיונר קתולי יחד עם בר סאומה אל האימפריה המונגולית. בשנת 1290 הגיע לבגדאד, שם מת כעבור ארבע שנים. מאז שחזר לבגדאד כתב בר סאומה את יומן המסע שלו, שהתפרסם באנגלית לראשונה בשנת 1928.

(c) כל הזכויות על פוסט זה שמורות לבעלי האתר Histerio.co.il.
הרעיון של הקמת צבא אירופי משותף אינו חדש: הוא עלה לראשונה בימי המלחמה הקרה, ובעת הקמת האיחוד האירופי. בנוסף, בשנות התשעים דיבר על הרעיון הזה סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה. גם ז'אק שיראק, נשיא צרפת דאז, לא פסל את הרעיון בייחוד לאחר איחוד גרמניה. לאירופה יש הרבה בעיות להתמודד איתן, כשהבעיה העיקרית היא הסכנה להפיכתה של היבשת בעתיד לשדה קרב בין אסלאמיסטים לניאו-נאצים עקב עליית הקיצוניות ביבשת וההגירה המוגברת אליה. כמו כן, מול מדינות אירופה ניצב יריב ישן-חדש: רוסיה, כשגם סין לא עומדת מנגד. יריב חדש של האיחוד האירופי כולו הוא הרעיון של היפרדות מדינות מהאיחוד האירופי, כשבריטניה היא הראשונה עם רעיון הברקזיט שכנראה עומד בקרוב לצאת לפועל ואיטליה יכולה להיות הבא בתור. צבא כזה יכול להיות תשובה לכל יוזמות היציאה מן האיחוד האירופי של המדינות השונות. הצבא האירופי אמור לעמוד מול האיום הרוסי וכן גם לטפל בבעיות פנימיות של היבשת, כמו רשת ההברחות המסועפת באיזור הבלקנים ואירגוני פשע שמשתמשים באירופה גם כבסיס לפעולה וגם כתחנת מעבר. הרעיון של הקמת צבא אירופי משותף נראה מוזר ומוגזם במקצת, היות וכבר קיימת ברית צבאית שמגינה על אירופה מפני רוסיה: הברית הצפון אטלנטית, הלא היא נאט"ו, ברית בת 29 צבאות של מדינות. אבל מצד שני, הבחרה העיקרית בברית נאט"ו היא ארצות הברית, ובשנים האחרונות, בעיקר מאז עלייתו של דונאלד טראמפ לשילטון, היא עושה קולות של חוסר רצון לשאת בעיקר הנטל של הברית הצפון אטלנטית. טראמפ לא פעם ולא פעמיים דרש ממדינות אירופה לספק מימון מספיק לקיומה של נאט"ו על מנת להוריד כמה שיותר את הנטל הכלכלי והצבאי שהברית הזאת מהווה על ארצות הברית, לשיטתו של טראמפ. התבטאויות אלה הביאו ללא ספק להעלאתו מחדש של רעיון הצבא האירופי המשותף. בחודש נובמבר 2018 הן קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל והן נשיא צרפת עמנואל מקרון העלו מחדש את רעיון הצבא האירופי המשותף. באתר EURACTIV, שאליו שייכת התמונה שמצורפת למאמר זה, מצוין כי מרקל אמרה שיש לפתח חזון של צבא אירופי משותף בנאום בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג וכן גם עמנואל מקרון נשיא צרפת אמר שיש להקים צבא אירופי אמיתי. גם הנהגת האיחוד האירופי וגם הנהגת נאט"ו אינה מתנגדת לרעיון של צבא אירופי משותף וז'אן קלוד יונקר, נשיא הנציבות האירופית, הביע תמיכה ברעיון הזה. מבחינת נאט"ו, למרות שצבא אירופי משותף יכול להאפיל על הברית, אין גם שום בעיה: להיפך, הנהגת נאט"ו תשמח שיוקם צבא אירופי שיהווה "קונטרה" לטראמפ, לנטיותיו הבדלניות ולרעיונותיו.

במידה ויוקם צבא אירופי משותף הוא אמור לרכז יחידות מכל הצבאות של 23 המדינות שמרכיבות את האיחוד האירופי. בשלב הראשון לפחות, הצבא האירופי יתפקד לצד הצבא המסוים והלאומי של כל מדינה ומדינה. בסופו של דבר צבא אירופי שיהווה איחוד של 23 צבאות בשיטת הביטחון הקיבוצי בדומה לנאט"ו (כשמדינה אחת באיחוד מותקפת, זה ייחשב כהתקפה על כל מדינות האיחוד האירופי) יהפוך בסופו של דבר לגוף הביטחוני הגדול בעולם. כבר היום קיימת באיחוד האירופי CSDP, שהיא מדיניות אירופית משותפת לגבי ביטחון והגנה שמיועדת למנוע סכסוכים ולשמש כוח לשמירת השלום במקומות מסוימים. כמו כן, קיים גם EUFOR, כוח התגובה המהירה של האיחוד האירופי מטעם מדיניות זאת. ישנם 17 פרוייקטים משותפים בנושאי ביטחון בין מדינות האיחוד וגם קיים לאחרונה שיתוף פעולה צבאי, אימונים משותפים, וחיבור בין הצבאות הגרמני וההולנדי. וכמובן, ישנו גם משמר הגבול והחופים האירופי, FRONTEX.

עם זאת, קיימות הרבה בעיות בהקמתו של צבא אירופי משותף. ואני לא מדבר רק על הבדלי שפה ואולי גם הבדלי תרבות בין העמים האירופיים וגם השאלה באילו מקרים מסתיים תפקידו של הצבא הלאומי המקומי בכל מדינה ומתחיל תפקידו של הצבא האירופי המשותף. הבעיה הראשונה היא שתקציב הביטחון של כל מדינה באיחוד האירופי בממוצע הוא חצי מתקציב הביטחון של ארצות הברית, מה שהופך את נאט"ו, לפחות בשלב הראשון לכוח הצבאי העיקרי באירופה. האם מדינות אירופה תהיינה מוכנות להוציא כל כך הרבה כסף על מנת להקים ולתחזק צבא אירופי משותף? האתר QUARTZ מציין גם כי קיומו של צבא אירופי משותף עלול ליצור מצב של עודפי נשק עצומים אצל צבא כזה: בעוד שהצבא האמריקני מסתמך בדרך כלל על סוג אחד או יותר של טנקי קרב, בצבא אירופי משותף יהיו 17 (!!!!) סוגים של טנקים, כשכמובן גם עולה שאלת התחזוקה שלהם. בעוד בצבא האמריקני ישנם 30 סוגים של מערכות נשק, בצבא אירופי משותף יהיו 178 (!!!) סוגים של מערכות נשק שונות. זה מעלה שוב את שאלת התיאום בין המערכות והיחידות השונות, כשנדרש תקציב עצום כדי לתחזק ולהתאים את כל המערכות האלה למצב של צבא אירופי משותף. האתר "ניו פדרליסט" בגירסתו האירופית מעלה בעיות נוספות: מי יעמוד בראש הצבא האירופי? הפרלמנט האירופי, נשיא הנציבות או נשיא שנבחר בבחירות על ידי כל מדינות אירופה? למי יש סמכות להכריז מלחמה בשם הצבא הזה? מה תהיה הגדרתו המדויקת של אויב של צבא כזה ונגד איזה אויב גדול בדיוק יילחם צבא ענק שכזה, ש"מרוב עצים לא יוכלו לראות בו את היער"? מה יהיה ומי יעמדו במגנון קבלת ההחלטות של צבא שכזה? כמו כן, שאלת הרלוונטיות של אירגון נאט"ו, שחוגג השנה שבעים שנים לקיומו, תעלה עקב הקמת צבא כזה: מה יהיו "גבולות הגיזרה" שבהם יפעל צבא אירופי ומה יהיו "גבולות הגיזרה" שבהם יפעל נאט"ו? הצבאות האירופיים העכשוויים סובלים גם כל אחד מבעיות קשות שקשורות לכוח אדם: איך צבא אירופי משותף יפתור בעיות מעין אלה שכבר קיימות? הוא אף יכול רק להחמיר אותן. כל הבעיות שצוינו הופכות את הקמת הצבא האירופי המשותף לרעיון אוטופי בלבד. אתר "פוליטיקו" בגירסתו האירופית לא פוסל לגמרי את הרעיון הזה וטוען שהוא אפשרי, אך מעלה בעיות מסוימות: יהיה צורך למצוא איזון בין כל הרצונות של המדינות וכוח האדם הצבאי שלהן על מנת לקיים צבא שכזה וכן גם להתגבר על מחלוקות ישנות בין המדינות מעבר למחלוקות של שפה ולשאלה מי יהיו המפקדים הבכירים בצבא שכזה. חשוב לציין גם כי התקשורת הבריטית מוטרדת מרעיון שכזה, כי יציאתה האפשרית של בריטניה מהאיחוד האירופי יכולה להביא להקמת צבא שכזה. השאלה היא אם גם הצבא הבריטי יחוייב, לפחות בשלבים הראשונים של יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, ה"ברקזיט", להיות חלק מצבא שכזה והאם זה יפגע בברקזיט עצמו. רוב הבריטים, אגב מתנגדים בתוקף להקמת צבא אירופי משותף, במיוחד כשגוף שכזה אמור לשמש כתגובת-נגד לבדלנות האמריקנית והבריטית.

לדעתי, רעיון של צבא אירופי משותף נועד גם "לכסות" על כישלונותיהם של המנהיגים האירופיים העיקריים, מרקל ומקרון, שהפופולריות שלהם נמצאת בימים אלה בשפל, להתמודד עם סוגיות ליבה שנוגעות למדינותיהם שלהם וגם לאירופה כולה, בראשן סוגיית המהגרים ומעמדות הביניים במדינותיהם וכן הבעייתיות והסירבול באיחוד האירופי של ימינו. כמו כן, הקמת צבא שכזה מהווה גם תגובה לכוונתה של בריטניה וכוונתן של מדינות נוספות לפרוש מהאיחוד האירופי. מה שעלול, לטענתי, לצאת מכל הרעיון של צבא אירופי משותף הוא הקמת עוד מנגנון אירופי מסורבל, רב כללים ונהלים ומרובה בכוח אדם ובנשק לעתים מיותר, ללא מדיניות ריאלית וללא מטרות מוגדרות, ומסוימות, ללא הגדרה מדויקת של איומים פנימיים וחיצוניים ואויבים שעלול להביא למצב ש"יד אחת לא יודעת מה עושה היד השנייה"- ממש כמו האיחוד האירופי בעצמו. והשאלה הגדולה היא האם מדינות אירופה תהיינה מוכנות להשקיע ממיטב כספן על מנת לממן הקמת גוף שכזה. אבל אל מול האיומים הפנימיים של הקיצוניות בתוך אירופה ומול האיום של רוסיה וסין אל מול בדלנותה הגוברת של ארצות הברית ורצונה של מדינה כמו בריטניה לפרוש מהאיחוד, עם כל הבעיות הכרוכות בו רעיון כזה יכול להפוך למציאותי. אומנם זו תהיה מציאות מסובכת מאוד, אבל אפשרית.

תנועה זו היא שמאלנית קיצונית, אולטרה כמאליסטית, כלומר תומכת בדרכו ובדבריו של אתאתורכ, בששת העקרונות שלו: לאומיות, רפובליקניזם, אטאטיזם (=מדינתיות- כלומר המדינה חייבת להתערב בכלכלה, סוג של סוציאליזם), חילוניות, עממיות ומהפכנות. כמו כן, היא מאוד קונספירטיבית, היא מאמינה שקיימת תיאוריית קשר בין המערב והאימפריאליזם האמריקני לבין תנועתו של ארדואן, הAKP. היא מתנגדת להצטרפות לאיחוד האירופי, בתואנה כי ארה"ב ואירופה תומכות במפלגה האסלאמיסטית השלטת בתורכיה ובארדואן. אמנם יש הרבה תיאוריית קונספירצייה בטענותיה של התנועה הזו, אך האפשרות של תמיכה אמריקנית ואירופית בארדואן לא נשללת על היסוד. אבל לא כל ארצות הברית ואירופה תומכות בארדואן, רק כאלה שמאמינים בזרם שכיום הוא דומיננטי. באופן אבסורדי, התנועה האנטי אמריקנית ואנטי ארדואנית הזו שייכת לשמאל הקיצוני, אך המערב איפשר לארדואן לעלות כתוצאה מתיאורייה מגוחכת שבאה, כאמור, דווקא מהצד השמאלי של המפה.

אתחיל דווקא בתיאורייה השגויה של הימין האמריקני, אותו ייצגו בעשורים הקודמים רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן, תיאורייה שקונה הרבה מקום במפלגה הרפובליקנית האמריקנית. מדובר באמונה ב"דרך האמריקנית". הכוונה היא הרצון של הימין הלאומי בארצות הברית לייצא את הדמוקרטיה בנוסח האמריקני שלה למדינות לא דמוקרטיות. תיאורייה אווילית זו הביאה לתמיכתו האומללה של רייגן בתנועת הטליבאן האולטרה אסלאמית באפגניסטאן, היות והטליבאן נלחם בברית המועצות, שהייתה האויבת של אמריקה. כמו כן, אחת הסיבות שבוש הבן פלש לעיראק הייתה לייצא את רעיון הדמוקרטיה האמריקנית לעיראק, לאחר הפלתו של סדאם חוסיין. תיאורייה זו הייתה שגויה. גם הימין וגם השמאל האמריקני לא מבינים כי במזרח התיכון השפה היא שונה. יש שתי אופציות שלטוניות בלבד: האופציה הראשונה היא קיומו של דיקטטור חילוני, עדיף שיהיה איש צבא. מובארכ המתון במצרים, המלך עבדאללה של ירדן, וגם אסד, קדאפי וסדאם חוסיין הקיצוניים והברוטליים ענו על אופציה זו. מובארכ אמר ב2005 למגזין אמריקני כי המודל המתאים ביותר למדינה מזרח תיכונית הוא דיקטטור מתון, כלומר אחד כמותו. גם מי שהסתבר כמחליפו, הנשיא אל-סיסי, הוא כזה.
האופציה השנייה במזרח התיכון מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון הוא תוהו ובוהו כללי ומלחמת הכל בכל. עיראק, תימן וסוריה של היום הן דוגמאות לכך. השלב השני היא דיקטטורה אסלאמית חשוכה ואכזרית, שנכנסת לנבכי חייהם של האנשים, כי הרי השריעה, ההלכה האסלאמית, היא לא רק הלכה, אלא היא גם אורח חיים, ובמדינה כזאת השריעה היא חוקת המדינה ויש לכפות אותה-גם בגירסתה הקיצונית ביותר. איראן של ימינו היא הדוגמה השיעית, ומדינות האחים המוסלמים, הטליבאן ו"המדינה האסלאמית" שהקים דאעש הן הדוגמה הסונית הקיצונית היו והן הדוגמה לכך.
הבעייה היא שרייגן ובוש הבן פעלו מתוך תמימות, ולכן גרמו נזק.

התיאוריה השמאלנית, שתפסה מקום באקדמיה בארצות הברית ובאירופה, פועלת בכוונת מכוון להסרת שילטון חילוני במזרח התיכון ולעידוד האסלאמיסטים. מדובר בתיאוריית ה"דמוקרטיה האסלאמית". לפי תיאוריה זו,מתוך היותה של הדמוקרטיה שילטון העם, ההמונים במזרח התיכון תומכים בשילטון אסלאמי, לכן שילטון אסלאמי מגשים את הדמוקרטיה הלכה למעשה. לא רק זו, אלא ניתן לשלב דמוקרטיה ואסלאם באמצעות שילטון של תנועה אסלאמית שהיא כביכול לא קיצונית, כמו האחים המוסלמים הוא מפלגת הAKP התורכית. כלומר, שילטון אסלאמי הוא לאו דווקא דיקטטורי. התיאוריה הזו רואה בשליטים החילוניים של המזרח התיכון ובמלוכות השונות, אולי חוץ מקטאר, דיקטטורים ששולטים בניגוד לרצון העם.
בתיאוריה זו משתלבת השינאה לאימפריאליזם ולקולוניאליזם האמריקני שקיימת ממילא בשמאל העולמי. הדיקטטורים החילונים של המזרח התיכון נתפסים כמייצגים וכממונים מטעם האימפריאליזם האמריקני והאירופי על מנת לשלוט באוכלוסייה שלא תומכת בהם, ובכך, על הדרך, לחלוק עם המערב את הכנסות המשטרים הללו מהנפט. השאה של איראן, שהנשיא האמריקני הליברל ג'ימי קרטר האיץ בו להתפטר ולתת זכויות אדם במדינתו, הוא דוגמה לכך. את התחליף לאותו שאה אנו סובלים עד היום.
ולא זאת בכך. האקדמיה האמריקנית שנוטה לשמאל רואה במוסלמים כעם שהושפל ושועבד על ידי המערב, בדיוק כמו השחורים בארצות הברית. הנגזרת של זה הם הפלסטינים, שגורשו ושועבדו על ידי הציונות הקולוניאליסטית לשיטתם. לכן, שיחרורם של העמים המוסלמים מהשליטים החילונים וכן משילטון ישראל שווה לשיחרור העבדים השחורים על ידי הנשיא לינקולן בשנות השישים של המאה ה-19 בארצות הברית.
יציריה של האקדמיה האמריקנית שהאמינו בתיאורייה זו הם קונדוליזה רייס, שהייתה מזכירת המדינה בימי בוש הבן, ותמכה בהדחת מובארכ במצרים, וברק אובמה. אובמה רואה בארדואן מודל מושלם ל"דמוקרטיה אסלאמית" ותומך בו. גם אובמה וגם ארדואן ורה"מ שלו דאווטאולו מעוניינים להחזיר את תורכיה להיות הגורם הדומיננטי במזרח התיכון, כמו שהייתה לפני מאה שנים, באמצעות האימפריה העותמאנית. כמו כן, אובמה רואה גם באיראן כמעצמת עבר שצריכה לחזור לגדולתה, למען השיעים במזרח התיכון. לכן, בעיני חסידי התיאוריה הזו, הרשות לאסלאמיזציה במזרח התיכון, שלא כוללת את דאעש ואל קאעידה המטורפים, היא תיקון עוול שנעשה למוסלמים לפני מאה שנים על ידי המערב. כנ"ל גם נסיגה וויתורים של ישראל כלפי הפלסטינים יהוו עבור המאמינים בתיאוריה זו תיקון עוול שעשתה התנועה הציונית לפלסטינים.
מומחים שמרנים בישראל ובמערב קוראים לברית בין השמאל הקיצוני לתנועות האסלאם הקיצוני "הברית האדומה-הירוקה".