suleiman

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

Sedef-Avci-esir-sehrin-gozyaslari-32304530-960-640

כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ-חלק ראשון

לפני שש שנים, בשנת 2011, עת היו היחסים בין ישראל לתורכיה מאוד מתוחים ועל סף נתק מוחלט, עלתה בערוץ "ויוה" הסידרה התורכית הראשונה ששודרה בארץ: "מנקשה וחליל". הסידרה הובאה, בין היתר, מתוך רצון להפשיר את היחסים הקפואים בין המדינות ולגלות לציבור הרחב בישראל שתורכיה היא לא רק הכל כלול באנטליה ובבודרום או כדורים פורחים בקפדוקיה.
מאז שודרו בישראל כמעט 30 סדרות תורכיות, שהטובה ביותר מהן, לדעתי, היא הסידרה ההיסטורית "הסולטאן", שהיא סידרה רבת משמעות ונסובה סביב אירועים היסטוריים אמיתיים, שהאפקט שלהם יצר את המפה המזרח-תיכונית והאיזורית שלנו כמו שאנו מכירים אותה.
בשונה ממה שהכרנו מהטלנובלות הדרום-אמריקניות, הסדרות התורכיות והסרטים התורכיים לא מסתיימים לרוב בסוף טוב, אבל העלילה שלהם רצופה במתח גדול עד הפרק האחרון. הסדרות האלה מושפעות בעיקרן מתרבותה החילונית של הרפובליקה התורכית המודרנית, שהוקמה ב-1923. למרות שהן נראות ככלי להפצת המורשת העות'מאנית וההשפעה התורכית ברחבי העולם, מדיניות של מממשלתה האסלאמיסטית הנוכחית של תורכיה, יש בסדרות האלה,שהפכו ללהיט בעיקר בעולם הערבי, ניגוד: במקום להפיץ תרבות או מורשת עות'מאנית-מוסלמית הן מפיצות דווקא חילוניות וערכים חילוניים ברובן. חוץ מזה, הסדרות גם גילו לנו כמה שחקנים ושחקניות נפלאים שלא ידענו על קיומן. עד היום הישראלים הכירו רק זמרים וזמרות תורכיים, שהשפיעו בייחוד בשנות השמונים והתשעים על סצינת המוזיקה המזרחית בארצנו.
למרות שאני לא כתב תרבות ולא צופה בקביעות בטלנובלות, ראיתי צורך לסכם את כל הסדרות ששודרו עד היום בישראל. ההשפעה התורכית שהיוו הסדרות האלה בישראל היא רבה, אבל השפעתן עוד יותר גדולה בעולם הערבי ואפילו אצל ערביי ישראל וברשות הפלסטינית. במזרח ירושלים, גם מסיבות פוליטיות-דתיות (ושוב, כאן האבסורד, כי התרבות והמסר של הסדרות הוא חילוני), וגם אולי בגלל שהרחוב הראשי של מזרח העיר נקרא סולטאן סולימאן, יש גל של תורכיפיקאציה: לימוד תורכית, אימוץ מילים תורכיות ואף מכירת מאכלים תורכיים.

לצורך ציון שש שנים לעליית הסידרה הראשונה, אני קיבצתי כאן את רשימת הסדרות התורכיות ששודרו בארץ או משודרות בה ועל כל אחת אספר בקצרה בהמשך. היות שעד היום שודרו ומשודרות בישראל 27 סדרות, אני כותב את הפוסט הזה בשלושה חלקים, 9 סדרות כל חלק. הנה החלק הראשון:

רשימת סדרות:

1. הסולטאן- המאה המפוארת: אומנם היא לא הייתה הסידרה התורכית הראשונה שהוקרנה בארץ, אך הייתה הסידרה התורכית הטובה ביותר ששודרה בארץ. הסידרה, בכיכובם של האליט ארגנץ ומרים אוזרלי המדהימה, מבוססת על רקע היסטורי ומספרת את סיפורו של הסולטאן הידוע והמפואר ביותר של האימפריה העות'מאנית בת 600 השנים, סולימאן הראשון, שנתן גם את ההוראה לבנות את חומות ירושלים כפי שאנו מכירים אותן כיום. הסידרה נמשכת על פני ארבע עונות, ומלווה את סולימאן מהרגע שבו הוא הכיר את אישתו, רוקסלאנה-הורם האוקראינית, ועד למותו. בסידרה 139 פרקים, והיא שודרה בין השנים 2011-2014 בתורכיה, והחל מדצמבר 2013 במשך שנה בישראל בערוץ 9 ברוסית עם תרגום עברי.

2. מנקשה וחליל- הטלנובלה התורכית הראשונה ששודרה בישראל, בקיץ 2011 בערוץ "ויוה". מככבים בה סדף אווג'י וקיוואנץ' טאטליטו. סדף משחקת את מנקשה, בחורה בת 20 ממשפחה שמוצאה מהעיר אורפה שבמזרח תורכיה, איזור שהוא דתי-מסורתי מאוד באופיו (גם בקרב המוסלמים וגם בקרב היהודים שחיו שם). משפחתה של מנקשה מהגרת לגרמניה, והיא פוגשת את חליל (קיוואנץ'), גבר ממוצא בוסני, ומתאהבת בו. בעוד משפחתה רוצה להשיא אותה לבחור מסורתי בשם מוסטפא, מנקשה עומדת להינשא לו אך היא וחליל בורחים לאיסטנבול. משם מתחיל מסע קשה מאוד וטראגי. הסידרה שודרה במקור בתורכיה בין השנים 2007-2008, והיא בת 36 פרקים בני 100 דקות כל פרק במקור.

3. אהבה אסורה- טלנובלה, שמבוססת על סיפור שנכתב עוד בתקופה העות'מאנית, בשנת 1900, ועובד בהתאם לימינו-אנו. שודרה בישראל בשנת 2012 בערוץ "ויוה", ובתורכיה בין השנים 2008-2010. הסידרה בת 79 פרקים במקור. מככבים בה ברן סאאת היפהפייה (אני חושב שהיא השחקנית התורכייה האהובה ביותר בתורכיה ובעוד מדינות), כיום בת 33, וקיוואנץ' טאטליטו. סיפור הסידרה, שכאמור מקורו בתחילת המאה העשרים, הוא מסובך: אדם עשיר ושמו עדנאן זיאגיל מתחתן עם ביהטר בתה הצעירה של אשת חברה תאוותנית בשם פירדבס (שימו לב, השמות הפרטיים של הדמויות הם שמות עות'מאניים, שהושפעו מאוד מהשפה הפרסית). לעדנאן יש בן מאומץ ושמו בהלול ובת אמיתית בשם ניהאל. בהלול הוא "פלייבוי" ורודף שמלות, ובהתחלה ביהטר לא סובלת אותו. עם הזמן מתפתח בין השניים רומאן טראגי שמכניס את כולם למלכודת.

4. נור- סידרה תורכית שהייתה מאוד מפורסמת בעולם הערבי, ושודרה בישראל בערוץ "ויוה פלוס". במקור נקראת Asla Vazgeçmem ("אני לא מוותר"). אגב, בישראל היא נקראת "נור" בשל גיבורת הסידרה ששמה בסידרה נור קוזאן, והשחקנית שמשחקת אותה היא אמינה גולשאה, מלכת היופי התורכית לשנת 2014. אבל במציאות, בעולם הערבי הסידרה שידועה כ"נור", היא הסידרה הבאה שאדבר עליה "גומוש". ולעניינינו. הסידרה שידועה בישראל כ"נור", שודרה בין השנים 2015-2016 בתורכיה מספרת על נור, בת העיר אדנה (קרובה לאורפה, במזרח תורכיה), שבאה לאיסטנבול לאחר שהיא מאבדת את אביה. שם היא פוגשת את איאיט קוזאן, שאותו משחק טולגהאן סאישמאן, שמגדל לבד את בנו הקטן לאחר שאישתו הגיעה לתרדמת עקב תאונה, שלגביה הוא מרגיש רגשות אשמה. נור מתאהבת באיאיט, ומכאן מתחיל סיפור מסעיר. הסידרה בת 59 פרקים במקור.

5. גומוש- פירוש השם של הסידרה הזאת בתורכית הוא "צבע הכסף". הסידרה שודרה בערוץ 25 "הערוץ הים תיכוני", שודרה במשך 3 עונות בתורכיה בין השנים 2005-2007, בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו וסונגול אודן (כיום בת 38). סיפורה של הסידרה הוא על שני בני הזוג מהמט, בן למשפחה עשירה (קיוואנץ') וגומוש (סונגול) סעדאולו, בני זוג שהתחתנו בגלל מותה של חברתו הקודמת של מהמט בתאונה, בהמלצתו של סבו של מהמט. גומוש אוהבת את מהמט מילדות, אבל לוקח זמן עד שמהמט מתאהב בגומוש. משך הסידרה הוא 100 פרקים.

6. קוזיי גוניי (שם הסידרה מתורכית: צפון דרום)- סידרה ששודרה בתורכיה בין השנים 2011-2013, ובישראל בערוץ "ויוה". הסידרה היא בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו (שאפשר להשוות אותו לשחקנים הארגנטינים גוסטבו ברמודס או גבריאל קוראדו, שכמעט לא הייתה טלנובלה בלעדיהם, או לעאדל אימאם המצרי, שנדירים הם הסרטים הערביים במצרים שאינם בכיכובו), שמשחק את קוזיי הפרוע, אויקו קאראייל, שמשחקת את ג'מרה, בה מאוהבים קוזיי ואחיו, ובורה גולסוי משחק את גוניי, אחיו השקט והרגוע יחסית של קוזיי. ג'מרה וגוניי מאוהבים אחד בשני, וקוזיי מתאהב גם בג'מרה. יום אחד, מתרחשת תאונת דרכים באשמת גוניי, אך היות והוא סטודנט ואדם שקט, קוזיי לוקח את האשמה עליו ונכנס ל-4 שנים לכלא. קוזיי משתחרר מהכלא לאחר 4 שנים, וכך מתחיל הבלגאן הגדול בסידרה. הסידרה במקורה כוללת 80 פרקים.

7. אהבה ועונש (Aşk ve Ceza אשק ו-ג'זה בתורכית) – סידרה בת 62 פרקים במקור, ששודרה בתורכיה בין השנים 2010-2011, בכיכובם של נורגול ישילצ'אי ומוראט יילידירים. סיפורה של הסידרה הוא על יסמין (נורגול), בת 29 שעומדת להינשא למהמט, עד שהיא מגלה שהוא בגד בה. הם נפרדים, ובחופש בבודרום (שם צולמה חלק מהסידרה), היא פוגשת שם את סאוואש (משמעות שמו הפרטי בתורכית: מלחמה), שמשחק אותו מוראט יילדירים, והיא מתאהבת בו. בינתיים, אירוע טראגי מתרחש במשפחתו של סאוואש והעניינים מסתבכים. בישראל שודרה הסידרה בערוצי "ויוה".

8. הסוף (בתורכית: SON)- סידרה תורכית, ששודרה בתורכיה בשנת 2012, ובישראל בערוץ "ויוה פלוס". בת 25 פרקים במקור. הסידרה בכיכובם של איאיט אוזשנר ונהיר ארדואן (אין קירבה משפחתית למנהיג התורכי). איילין (נהיר ארדואן) היא אישה שנשואה באושר לבעלה סלים (אוזשנר). יום אחד היא לוקחת אותו לשדה התעופה, ולאחר מכן שומעת שהמטוס שלו התרסק. היא חושבת שהוא נהרג, אך לפתע היא מקבלת הודעה שבעלה אינה ברשימת ההרוגים. מסתבר, שבעלה עזב אותה בשדה התעופה יחד עם אישה אחרת וילד, מבלי ידיעתה. מכאן העלילה מסתבכת….אגב, הסידרה בוימה בידי הבמאי של הסידרה "אזל", ושחקנים מאותה סידרה מופיעים גם בסידרה הזאת.

9. פטמגול (בתורכית: Fatmagül'ün Suçu Ne?- מה אשמתה של פטמגול?) סידרה מרגשת וכבדה בכיכובה של ברן סאאת הידועה. פטמגול (ברן סאאת) גרה בכפר אילדיר שבפרובינציית איזמיר במערב תורכיה. היא מאורסת ועומדת להינשא למוסטפא הדייג. היא חיה בבית עם אחיה, ראהמי, וכל הזמן עסוקה בלהתחמק מגיסתה שמתנכלת לה, מוקאדס. יום אחד, מתרחשת מסיבת אירוסין של בנם ובתם של איש עסקים ופוליטיקאים. שלושה גברים: ווראל ובני הדודים ארדואן וסלים, יוצאים שיכורים יחד עם חברם, כרים אילגאז (אנגין אקיורק, הכוכב השני של הסידרה) ממסיבת האירוסין ונתקלים בפטמגול, שבדרכה לפגוש את מוסטפא ארוסה. בדרך ווראל, ארדואן וסלים אונסים את פטמגול, וזורקים אותה בצד הדרך. פטמגול הפגועה נאספת על ידי אבה נינה, דודתו של כרים, בזמן שהיא (נינה, העוסקת ברפואה טבעית) קוטפת צמחים למרפא. כרים לוקח על עצמו את האשמה באונס, למרות שלא פשע כמו השלושה האחרים, ומתחתן עם פטמגול. הוא מתאהב בה בהדרגה. המשפחות של פטמגול וכרים עוזבות לאיסטנבול, ובסופו של דבר עלילת הסידרה מסתבכת כשפטמגול מאשימה את כרים לשווא באונס, ומשפטם של שלושת האנסים האמיתיים נפתח. הסידרה בת 80 פרקים במקור, ושודרה בתורכיה בין השנים 2010-2012 לאורך שתי עונות. בישראל היא שודרה בערוץ "ויוה".

קישור לחלק השני של הפוסט- עם עוד סדרות (אם לא מעביר לקישור, נא להעתיק את הכתובת הבאה לשורת כתובות האינטרנט בדפדפן):

http://histerio.co.il/?p=1944

ועידת מדריד

ועידת מדריד 1991 והסכמי השלום: המהלך שהתחיל את הכל

בזמן חתימת הסכמי השלום בין ישראל לבין מדינות המפרץ: איחוד האמירויות ובחריין, רבים משני המחנות הפוליטיים ניסו להתווכח למי שייך הקרדיט על התהליך שהוביל להסכמי השלום: לבנימין נתניהו או שמא לחותמי הסכמי אוסלו או השלום עם ירדן. אבל על הדרך שכחו את המהלך שהניע את הכל: ועידת מדריד, ועידת השלום שנערכה לפני כמעט 30 שנים בין השלושים באוקטובר ל1 בנובמבר 1991 שנועדה להביא להסדרים במזרח התיכון שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה בין ארה"ב לעיראק 8 חודשים קודם לכן. זאת פעם ראשונה שדובר בה על הסדר כוללני בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב, כשבתוכן הפלסטינים.

יוזמי הועידה היו המנצחים הגדולים של מלחמת המפרץ הראשונה, נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב ושר החוץ שלו, ג'יימס בייקר, שלא היו אוהדי ישראל גדולים. באותה שנה שלטה בישראל ממשלה מהימניות בתולדותיה, בהנהגת רוה"מ המנוח יצחק שמיר, שנודע בסרבנותו לויתורים מדיניים. שמיר, בניגוד לראשי הממשלה שבאו אחריו, אף היה מוכן לוותר על כיסאו על מנת לשמור על שלמותה של ארץ ישראל. הוועידה הזאת באה כשלוש שנים וקצת לאחר ששמיר דחה את הסכם לונדון שיזם שר החוץ שלו דאז שמעון פרס ראש מפלגת העבודה היריבה יחד עם חוסיין מלך ירדן, שדיבר על חזרה של ירדן לשלוט באוכלוסייה הערבית-פלסטינית שישראל שולטת עליה מאז 1967 מעבר לקו הירוק, יחד עם חתימת הסכם שלום עם ירדן. דחיית ההסכם הובילה לירידה של אופציית מסירת שטחי הגדה ועזה לשילטון ירדני כלשהו בתמורה לשלום- "האופציה הירדנית".  כמו כן, עברו 4 שנים מפרוץ האינתיפאדה הראשונה וישראל עשתה באותו זמן מאמצים על מנת שבשטחים תקום הנהגה מקומית שלא תהיה קשורה יותר מדי לאירגון הטרור אש"ף שממנו שמיר סלד. באותה שנה אף בזירה הבין גושית היה מהפך: ברית המועצות הייתה בתהליכי קריסה והתפרקות וארה"ב הפכה למעצמת העל היחידה בעולם. שתי המעצמות יזמו את הוועידה הזאת בעיקר לאחר שהנשיא בוש האב דיבר בקונגרס האמריקני על סדר חדש במזרח התיכון לאחר מלחמת המפרץ, ורמז למעשה על סדר עולמי חדש כשאת העולם מובילה ארצות הברית. האמריקנים ראו הכרח בהסדרת הסכסוך הישראלי-ערבי כחלק מסדר זה, בייחוד כשבמלחמת המפרץ הוקמה קואליציה כנגד סדאם חוסיין, נשיא עיראק הסוני הלאומני-ערבי-חילוני דאז, קואליציה שהורכבה מסעודיה, מדינות המפרץ ואף השתתפות של סוריה שנשלטה ונשלטת למעשה עד היום על ידי הזרוע המתחרה של מפלגת הבעת' הערבית-סוציאליסטית לזרוע של אותה מפלגה בה שלט סדאם חוסיין, שבאוגוסט 1990 השתלט על נסיכות כוויית וכחצי שנה לאחר מכן שיגר טילים במסגרת מלחמת המפרץ לעבר ישראל ומדינות מפרץ אחרות כולל ובמיוחד סעודיה. ישראל לא הייתה חברה פעילה בקואליציה כנגד סדאם חוסיין היות ומדינות ערב התנגדו לכך, אך היו כבר אז קשרים חשאיים בתיווך אמריקני בין ישראל לבין מדינות ערב בנושא שיתוף פעולה כנגד סדאם חוסיין- מה שיצר את הבסיס לוועידה. בוש ובייקר הפעילו לחצים כבדים על ראש הממשלה הישראלי שמיר, שבסוף ניאות לבוא לוועידה.

ארצות הברית וברית המועצות החליטו לכנס במדריד לועידת שלום את נציגי ישראל יחד עם נציגי ירדן (והפלסטינים בתוכם), מצרים (למרות שיש לה כבר הסכמי שלום עם ישראל), לבנון וסוריה, יחד עם נציגי ברית המועצות, האיחוד האירופי וכמובן ההנהגה האמריקנית. ספרד, שהייתה באותן שנים תחת ראש הממשלה הסוציאליסטי פליפה גונזלס, רצתה להעלות את יוקרתה כי הייתה באותן שנים בתהליכי מעבר למלוכה חוקתית דמוקרטית מלאה לאחר שנות דיקטטורה ארוכות של הגנרל הפשיסטי פרנקו בשנות השבעים- לכן אירחה את הועידה בעיר הבירה שלה. המארחים היו ראש ממשלת ספרד דאז וכמובן המלך הספרדי דאז חואן קרלוס השני.

המשלחת המעניינת ביותר הייתה המשלחת הירדנית-פלסטינית. לירדנים היה חשוב להגיע לועידה על מנת לשקם את תדמיתם לאחר שבמלחמת המפרץ תמכו יחד עם אש"ף בסדאם חוסיין. אבל הרכב המשלחת היה מהפכני: לראשונה ישראל ניהלה משא ומתן לשלום עם נציגות פלסטינית רשמית שנכללה בתוך המשלחת הירדנית. שמיר עמד על כך שיהיה מדובר באנשי הנהגה מקומיים מיהודה, שומרון ועזה ולא באנשי אש"ף מובהקים שישבו בתוניס, לכן ראש המשלחת היה הנכבד העזתי חיידר עבד אל-שאפי. גם חנאן עשראווי מרמאללה הייתה בתוך המשלחת וכן אפילו סאאב עריקאת, איש שיוודע לאחר מכן כבכיר מובהק באש"ף שבא לוועידה עם כאפייה ירדנית על מנת להסוות עצמו (לדבריו). גם פייסל אל-חוסייני, בנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני אחד מאויביה המובהקים של מדינת ישראל במלחמת העצמאות, היה בעניינים. לשמיר זה לא הפריע כל עוד לא היה מדובר בערפאת או באבו-מאזן או באבו עלאא, אנשי אש"ף שישבו אז בתוניס. אנשי הצד הפלסטיני במשלחת הירדנית היו בקשר מתמיד עם הנהגת אש"ף במהלך הוועידה.

לוועידה תוכננו שני מסלולים: המסלול הדו-צדדי (בי-לטראלי), שבו ישראל מנהלת משא ומתן מתמשך גם לאחר הוועידה עם כל צד ערבי מצדדי הוועידה בנפרד (כשהירדנים והפלסטינים במשלחת אחת), שיחות שנמשכו בעיקר בוושינגטון במשך מספר שנים אף לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ראש המשלחת הישראלית היה השופט אליקים רובינשטיין, שהיה מזכיר ממשלת שמיר ולאחר מכן היועמ"ש ושופט בבית המשפט העליון) ומסלול אחר, רב צדדי (מולטי לטראלי) שבו נערכו שיחות בין כל הצדדים בנושאים של הסדרים איזוריים כמו מים, פיתוח כלכלי, איכות סביבה ואפילו משטר של אי הפצת נשק. במסגרת המסלול הרב צדדי נערכה במוסקבה שהייתה בתהליך של להפוך מבירת ברית המועצות לבירת הפדרציה הרוסית ועידת המשך מולטי לטראלית בין ה28 ל29 בינואר 1992.

הועידה הנ"ל התניעה, למעשה, את תהליך השלום בין ישראל למדינות ערב כולל הפלסטינים בתקופה שלאחר קמפ דייויד למרות שהייתה ברמה ההצהרתית בלבד ונישאו בה נאומים רבים, בין היתר של שר החוץ הסורי פארוק א-שרע. במסלול הרב צדדי אף דובר על שיתוף של סעודיה ומדינות המפרץ (למי שלא מאמין לי- נא לחפש קטעי ארכיון של הערוץ הראשון ששידר את הועידות באותה עת) ואף נערכו מגעים חשאיים איתן בעיקר על ידי האמריקנים ובתיווך שלהם- היות ומדובר בהסדרים איזוריים. עם זאת מדינות אלה לא השתתפו באופן ישיר בוועידה.

אף צד לא בא לועידה הזאת בנפש חפצה וברצון מלא. בצד הישראלי עמד בראש הממשלה, כאמור, יצחק שמיר, איש עקרונות ימני מובהק שלא היה מוכן לוותר על אף שעל מארץ ישראל. הועידה אף יצרה משבר פוליטי: שמיר לא הסכים שבראש המשלחת למדריד יעמוד שר החוץ הישראלי דוד לוי למרות שהוועידה הייתה בעיקר בדרג של שרי חוץ. שמיר התעקש לעמוד בעצמו בראש המשלחת הישראלית לוועידה ואף נאם בה. יחד איתו הוא הביא אנשי ימין מובהקים כמו עוזי לנדאו ושרה דורון. אבל את ההצגה "גנב" בוועידה סגן שר החוץ בנימין נתניהו שהפך בה ל"כוכב" וכך הציבור הישראלי והקהל בעולם התוודע אליו: הוא ידע על הסקרנות של כלי התקשורת מכל מדינות ערב ולא רק אלה שסובבות את ישראל לגבי הוועידה, לכן במהלכה כינס מסיבת עיתונאים בה דיבר אל נציגי כלי התקשורת הערביים. מסיבת העיתונאים הזאת שודרה גם בישראל וצולמה על ידי כלי תקשורת מכל העולם בשידור חי. המעשה הזה גרם לקרע בין שמיר ובעיקר בין נתניהו לבין שר החוץ דוד לוי. דוד לוי בסופו של דבר כן עמד בראש הנציגות הישראלית לועידה הרב-צדדית במוסקבה, אבל את הסיכסוך הזה כבר אי אפשר היה לאחות. עוד מי שהתפרסם בוועידה בתקשורת היה שגריר ישראל בספרד דאז, פרופ' שלמה בן עמי. כמה חודשים לאחר הוועידה  ובעקבותיה מפלגות הימין "מולדת", "צומת" ו"התחייה" החברות בממשלה הפילו בעקבותיה את ממשלת שמיר הימנית, מה שהביא לאחר כמה חודשים לעליית מפלגת העבודה בהנהגת יצחק רבין לשילטון ולהסכמי אוסלו.

בראש המשלחת הישראלית לשיחות עם הירדנים-פלסטינים עמד כאמור אליקים רובינשטיין, בראש המשלחת הישראלית לשיחות עם סוריה עמד בכיר משרד החוץ יוסי בן אהרון ובראש המשלחת הישראלית לשיחות עם לבנון עמדו בכיר משרד החוץ יוסף הדס והדיפלומט ואיש המודיעין הבכיר אורי לובראני.

יצחק שמיר הסכים במקרה "הטוב" מצד האמריקנים לתת לפלסטינים אוטונומיה מינהלית להנהגה מקומית בלבד בחסות ירדנית וברוח הסכמי קמפ דייויד מסוף שנות השבעים וגם זה עם סייגים. הוא לא היה מוכן לוותר על עקרונותיו ודיבר בעיקר על "שלום תמורת שלום". ומפלגות מימין לליכוד בראשו עמד שהיו חברות בממשלה לא הסכימו גם לזאת. גם מדינות ערב השכנות דרשו מישראל לעומת זאת נסיגות, בעיקר לפי החלטות האו"ם 242 ו338 שמדברות על נסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים ב1967,  ולא היו מוכנות לוותר על עקרונותיהן.

עם זאת, לצד התנעת תהליך של שלום איזורי הוועידה הביאה לתחילת דעיכתו של החרם הערבי על ישראל ולמגעים חשאיים שהבשילו לאחר מכן של ישראל עם מדינות כמו המפרציות, תוניסיה ומרוקו. הודו, סין ותורכיה, שבירכה מאוד על הועידה, כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל בהנהגת שמיר בעקבות הוועידה. נשיא סוריה, חאפז אל אסד, הסכים במרץ-אפריל 1992 לשחרר את שארית יהודי סוריה מארצו ולתת להם לעזוב אותה גם לישראל. מעמדה הדיפלומטי של ישראל בעולם עלה באופן ניכר עקב הוועידה הזאת.

 

gabriella 1994

בחזרה לגבריאלה, הטלנובלה מוונצואלה

שנת 1994. ערוץ 2 עוד בחיתוליו, בעוד ערוצי הכבלים המתחרים בהובלת ערוץ המשפחה, שנקרא לימים "ערוץ 3", יוצר בישראל טרנד חדש: טלנובלות דרום אמריקניות. "גם העשירים בוכים", "קריסטל", "טופאסיו" ו"איזאורה" (הברזילאית) כובשות את המסך ואת לב הצופים בשנות התשעים האגדיות. בחברת "קשת" הזכיינית בערוץ עולה רעיון: למה שלא נביא גם אנחנו טלנובלה, ונשדר אותה בערוץ 2? התשובה הייתה להביא טלנובלה מוונצואלה, שכמותה היו בערוץ 3, ולשדר אותה בימי שישי-שבת בשעה 14:00 בצהריים. לכן, לארץ מובאת הטלנובלה הסוחפת "גבריאלה", בכיכובה של ג'נט רודריגז, ששודרה בין השנים 1986 ל-1987 במדינת המקור, ונצואלה. שמה האמיתי של הסידרה היה "הגברת בוורוד", אבל בערוץ 2 לא רצו שיתבלבלו עם טלנובלות ושירים אחרים שנושאים שם דומה, לכן קראו לה בשמה של גיבורת הסידרה, גבריאלה סוארז.
"גבריאלה" הייתה הטלנובלה הראשונה ששודרה בערוץ 2.

הטלנובלות מוונצואלה, שהפקתן הייתה פשוטה ודלת תקציב יותר משכנותיה של המדינה, חוזרות במוטיב קבוע על סיפורים של חיבור בין דמויות עשירות לדמויות עניות, במדינה עשירה בנפט שנקראה על שם העיר האיטלקית ונציה (בשל דימיונה של הבירה קראקאס לעיר ונציה), שהעושר בה היה מחולק בין אליטה צרה בלבד. הפער העצום בין העשירים לעניים במדינה התבטא גם בפוליטיקה המקומית, עד שנת 1999. המערכת הפוליטית הוונצואלית נוצרה בהסכם, או בלשוננו קומבינה, של שלוש מפלגות, שתים מהמרכז-שמאל ואחת מהמרכז-ימין השמרני, שחילקו ביניהן את הכוח ואת עושר המדינה- בהסכם שנקרא פונטו-פיחו. נשיאים מושחתים עלו וירדו, ובמיוחד בתקופה שבה שודרה הטלנובלה, ונצואלה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק. מדוע? כי מדינה עשירה בנפט, שבה אליטה צרה לוקחת לעצמה את כל הרווחים והשילטון מחולק בין שלוש מפלגות שהסכימו על כך מראש- לשאר העם, שהוא הרוב, לא נשאר הרבה. מה גם שהמדינה מחולקת גם מעמדית בין צאצאי הספרדים הכובשים לבין צאצאי הילידים. הטלנובלות, אם כן, נשאו מסר חברתי והביעו מקרוב את הפער בין העשירים לעניים, כשהרוב תיארו קשר בין נשים מהמעמד הנמוך לגברים עשירים.
בשנת 1999, לאחר ניסיון הפיכה כושל, זכה גנרל ממוצא ילידי, שמאלני קיצוני בהשקפתו, בשם הוגו צ'אבס בבחירות, והפך לנשיא המדינה עד מותו. מפלגתו של צ'אבס שולטת במדינה עד היום. מטרתו של צ'אבס, שבאורח נדיר לשליט שמאלני בא מהצבא (השליטים בדרום אמריקה שבאו מהצבא היו ידועים בדעות ובמדיניות ימנית-שמרנית במיוחד), הייתה לשנות את מאזן הכוחות במדינה. אבל מה שעשה במציאות, הוא להלאים את נכסי המדינה שהיו בידיים פרטיות ולנכס אותם לו, לאנשיו ולמפלגתו, וליצור אליטה חדשה במדינה.

כך גם La dama de rosa, שמה המקורי של הטלנובלה. הסיפור הוא על גבריאלה סוארז (ג'נט רודריגז- נמצאת בתמונה למעלה שצולמה בשנות השמונים), סטודנטית לתיאטרון ומעודדת בקבוצת כדורסל- במדינה שבה הנשים ידועות ביופיין ורבות מבנותיה של המדינה מככבות בתדירות גבוהה בתחרות "מיס יוניברס", שעובדת במתקן לשטיפת מכוניות כדי להביא פרנסה הביתה, בתור האחות הגדולה של משפחה שאביה מת זה לא מכבר. המתקן לרחיצת מכוניות הוא בבעלות איש עסקים מפורסם, טיטו קלמנטה, שמבחין מיד ביופייה של גבריאלה ומנהל איתה רומן. גבריאלה מואשמת לשווא בסחר בסמים, ונכלאת ל-15 שנים בכלא. טיטו קלמנטה (בכיכובו של קרלוס מאטה) נוטש אותה כתוצאה מכליאתה, בלי לדעת שהיא נושאת את פרי בטנם…. היא יולדת בכלא, ומתכננת לברוח ממנו- מה שהיא משיגה לאחר 7 שנים. לאחר שהיא משתחררת, היא שמה לה למטרה לנקום בטיטו, אותו אחד שהרס את חייה. היא צובעת את שיערה השטיני לשחור, שמה משקפיים ולובשת על עצמה דמות חדשה: אמפרטריז פרר. אותה אמפרטריז מצליחה למשוך את טיטו קלמנטה, הוא מתאהב בה שוב והם נישאים. לאחר מכן מגלה טיטו את זהותה האמיתית של אמפרטריז, ונשאר איתה.
הטלנובלה מאוד מותחת, ומערבת גם את בני משפחתה של גבריאלה וגם גברים אחרים שהיו מעוניינים בה. אורך הסידרה הוא 228 פרקים (שלעתים שודרו שני פרקים יחד בארץ ובגלל זה סברתי בטעות שהמספר הוא 144 פרקים), והיא הופקה על ידי הטלוויזיה של רדיו קאראקאס, בירת ונצואלה.

כיום, ג'נט רודריגז, בת ה-59 (אז היא הייתה בת 26) נראית משופצת כולה, בשונה מהתמונה. מי שרוצה לראות נא סמנו והעתיקו את הכתובת הבאה:

http://wedootv.com/celebrity/jeannette-rodriguez/

הרשת הביטחונית

הרשת הביטחונית- האליטה הביטחונית במדינת ישראל והשפעתה

המאמר הזה בא בעקבות הנוכחות המוגברת של אנשי צבא וביטחון בדימוס בהפגנות נגד נתניהו וכן בכנסות ה21 עד ה23 וכן גם בממשלת האחדות נתניהו-גנץ.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר ולמקורות שצוינו, ניתן להפיץ רק באישור או בשיתוף ולא בהעתקה.

בישראל קיימת רשת ביטחונית לא פורמלית שמורכבת מאסופה של בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה, רשת שאנשיה רוכשים השפעה בתחומי הפוליטיקה, החינוך, התקשורת, הכלכלה והעסקים. את התיאוריה הזאת לא המציאו אנשי ימין או ביביסטים, ולא אני.  אלא דווקא שני פרופסורים מתחום מדע המדינה שלא ידועים כימנים ובטח שלא כפוליטיקאים: פרופסורים אורן ברק וגבי שפר, שכתבו על כך מאמרים נרחבים. על המאמרים שלהם בנושא המאמר הזה נשען והם מקורותיו.

לפי התיאוריה הזאת, בין כל חברי הרשת הביטחונית יש מערכת קשרים לא-פורמלית, והם חולקים ביניהם אינטרסים משותפים ותפיסות משותפות בנושאי ביטחון לאומי. בדרך כלל חברי הרשת משתייכים למחנה המרכז-שמאל (אך יש כאלה שמשתייכים לשמאל יותר מובהק כמו למשל אלוף במילואים יאיר גולן), המחנה שהיה בעבר "המחנה המפא"יניקי" שייסד את המדינה. חברי הרשת הביטחונית מבקשים, לפי התיאוריה הזאת, לקדם את האינטרסים הקולקטיביים אף גם את האינטרסים האישיים שלהם.

לרשת הזאת, האליטה הביטחונית כאמור, שמונה כמה אלפי חברים ושגודלת מדי עשור, יש השפעה גוברת על החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל. זאת אומרת, שהרשת הביטחונית היא למעשה חלק מהאליטות של מה שנקרא "ישראל הראשונה (לפי התיאוריות של ד"ר אבישי בן חיים)" והן אלה שהובילו את המדינה במשך עשרות שנים והן קיימות עד היום. בשל מעמדם הגבוה של הצבא ושירותי הביטחון במדינת ישראל המוקפת אויבים, הרשת הזאת תופסת מעמד גבוה במדינה. גישה זאת שונה מגישות אחרות שנוגעות ליחסי צבא וחברה, בכך שהיא אינה מקבלת את ההפרדה וההבחנה הרצויות בין הצבא לחברה ובין הצבא למערכת הפוליטית והאזרחית. הגשיה הזאת מדגישה תלות הדדית של חברי הרשת אחד בשני. ואני מוסיף תוספת משלי: כשהרשת הזאת מזהה אדם בכיר ש"לא בא לה טוב בפנים" או לא פועל לפי רוחה, היא מתלכדת ויוצאת נגדו. דוגמא אחת היא התלכדות הניצבים והמפכ"לים לשעבר במשטרה כנגד מינויו של תא"ל גל הירש, שלמרות דרגתו הגבוהה וניסיונו הצבאי הוא לא חבר ברשת הביטחונית הקלאסית לדעתי, כנגד מינויו לתפקיד מפכ"ל המשטרה. דוגמא נוספת היא היציאה של רבים מחברי הרשת בעבר ובהווה כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין היתר דרך התמודדות בבחירות או דרך השתתפות בהפגנות כנגדו ברחוב בלפור ובזמנו בכיכר גורן. דוגמא אחרת היא מה שהפרופסורים ברק ושפר מכנים "הפוטש הדמוקרטי של 1999", שבו נכנסו למערכת הפוליטית רמטכ"לים ואלופים בדימוס במסגרת מפלגת המרכז וכמובן במסגרת מפלגת העבודה בהנהגתו של אהוד ברק הרמטכ"ל לשעבר שהוביל את הראשת הזאת כדי להתמודד בבחירות על מנת להביס בהן את בנימין נתניהו- בסיוע מאסיבי של התקשורת. התופעה הזאת חוזרת על עצמה כיום, עשרים שנים אחרי, עם מפלגת "כחול לבן" שהובלה על ידי שלושה רמטכ"לים לשעבר שהיו מעוניינים שנתניהו יוחלף וכן עם השתתפותם ומעורבותם הפעילה של אהוד ברק וראש השב"כ שלעבר כרמי גילון בתנועות ובהפגנות מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור.

ההשפעה של הרשת הזאת באה לידי ביטוי גם בפוליטיקה המקומית- ורון חולדאי הוא דוגמא לכך. חברי הרשת פועלים ומשפיעים גם בפוליטיקה הלאומית כמקבלי החלטות (השרים בני גנץ וגבי אשכנזי כדוגמא). בתחום החברה האזרחית מייסדים גנרלים בדימוס תנועות לא ממסדיות, שעוסקות בביטחון לאומי לפי דרכה של הרשת הביטחונית כמו המועצה לשלום ולביטחון שנוטה לשמאל (ומולה יש את תנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה). בתחום הכלכלה חברי הרשת מעורבים בתעשיות הביטחוניות, בסחר בנשק וגם כראשי חברות חקלאיות, קנאביס רפואי וכו'. בתחום התרבות: אנשי הרשת מופיעים רבות בתקשורת ובעיתונות ומייחסים להם מעמד גבוה כפרשנים בתחומים הביטחוניים והפוליטיים. בתחום החינוך: שר החינוך יואב גלנט ורון חולדאי, שלפני היותו ראש עיריית תל אביב היה מנהל הגימנסיה הרצליה בת"א.

 

הטענה של מחברי המאמר (ששוב, אינם פוליטיקאים ואינם ימנים) היא שחברי הרשת הביטחונית פועלים כדי להחליש את החברה האזרחית, ואפילו פוגעים בדמוקרטיה האפקטיבית. פורמלית, הרשת הביטחונית לא מנוגדת לדמוקרטיה, אך קשה לנהל דמוקרטיה אזרחית שגנרלים בדימוס הם בכירים בה. הרשת הביטחונית מחולקת בעיקרון לשני חלקים: החלק הראשון הוא של גנרלים וראשי שירותי הביטחון המכהנים, ואילו הקבוצה השנייה של אנשי הרשת הביטחונית הם ה"לשעברים", כלומר ראשי מערכות הביטחון בדימוס שלהם יש יותר חופש פעולה כי הם יכולים להתבטא פוליטית באופן חופשי וכן להתמודד בבחירות. מחברי המאמר טוענים, כי ראשי המערכת הביטחונית הם בעלי תפיסה שלפיה יש למגזר הביטחוני עליונות בחברה הישראלית, והוא דומיננטי בקביעת הצרכים והאינטרסים הביטחוניים ואף הלא-ביטחוניים של ישראל (עד היום לא נותרתי עם תשובה כששאלתי מצביעי "כחול לבן" בבחירות הקודמות איך גנרלים יכולים לטפל בבעיות הרווחה של מדינת ישראל). הרשת הביטחונית חזקה יותר משחקנים אזרחיים אחרים במדינה. היא משפיעה על גיבוש מדיניות בתחומים שונים בישראל, וההצטרפות של שחקנים מהתחום הביטחוני לתחום האזרחי מחלישה את השליטה האזרחית במגזר הביטחוני, ואני מוסיף שגם מחלישה דעות אחרות של גורמים אחרים שדרגם מנוגדת לזו של הרשת לגבי איך צריך לנהל מדינה בעיקר בתחום הביטחוני. הרשת הביטחונית לא סותרת רשמית את הדמוקרטיה, אך לטענת מחברי המאמר על הרשת הביטחונית הפרופסורים ברק ושפר היא פוגעת באופי הדמוקרטי של המדינה ובאפקטיביות של הדמוקרטיה.

מדוע הרשת הביטחונית בישראל היא כל כך חזקה? 1. בשל החשיבות והמרכזיות של נושאי הביטחון בישראל בעיני הציבור לצד האמינות הרבה (שלא תמיד בצדק, לדעתי האישית) שמשדרים ראשי המגזר הביטחוני למש כשהם מופיעים בתקשורת. 2. המספר הרב של האנשים שמשרת במגזר הביטחוני והמשאבים הרבים שמוקצים למגזר הזה על ידי המדינה. מבחינה כלכלית, המגזר הביטחוני הוא צרכן מרכזי במשק הישראלי וכן יצרן של מוצרי ביטחון ונשק. 3. קריירה שנייה: גיל הפרישה הצעיר מצה"ל איפשר לאנשי ביטחון רבים לפתוח קריירה שנייה בתחומים שונים, תוך הסתמכות על מערכת קשרים ועל גב כלכלי. מאז 1948 מדינת ישראל מטפחת את "הרשת הביטחונית" בשל היותה מדינה שמוקפת על ידי אויבים. לאחר מלחמת ששת הימים בעיקר והיעלמותו של דוד בן גוריון מהזירה הפוליטית אנשי מערכת הביטחון, בניגוד לעבר, משתלבים יותר ויותר בתפקידי מפתח בממשלה ובפוליטיקה, וההתרחבות של המגזר הביטחוני לתוך התחום הפוליטי התבססה על העצמה של המגזר הביטחוני ביחס למגזרים אחרים, ולאו דווקא בהכרח על הצלחות מדיניות בתחום הביטחון. מלחמת יום הכיפורים לא מנעה את התפשטות הרשת הביטחונית לתוך הפוליטיקה, ועובדה היא כי את גולדה מאיר החליף בראשות הממשלה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים שלו נזקפה ההצלחה במלחמה, יצחק רבין.

 

דומיננטיות של רשת ביטחונית יכולה להוביל למה שקרא לו החוקר הארולד לאסוול "מדינת קסרקטין". מדינת קסרקטין היא מדינה שבה יש חופש פעולה ניכר לסמכות הצבאית ולאנשי צבא, באופן קבוע ולא רק במצבי חירום. הציבור משלים עם הדומיננטיות של הממסד הצבאי- ביטחוני. מאפיין שני הוא כשאנשי צבא משלבים מיומנויות צבאיות וניהוליות ובכך הם עומדים בראש המדינה. במדינת קסרקטין יש תחושה של שותפות במפעל הבנייה של המדינה ויש מאמץ קיבוצי לטובת המדינה. במדינת קסרקטין ראשי הרשת הביטחונית ששולטים במדינה, או ששואפים לשלוט במדינה, עושים זאת דרך הטלת תחושת פחד כללית בקרב האזרחים, תחושת חרדה או כאוס שתבטיח צייתנות מצד האזרחים וכן גם תבטיח את בחירות אנשי הביטחון והמומחים לביטחון לצמרת השילטון. אנשי הרשת הביטחונית יוצרים גם בעת שיגרה כשאין מצב חירום או כשאין תקריות ביטחוניות מיוחדות תחושה של מצב חירום וירטואלי-מנטאלי, שבו האזרחים סוברים שיש מצב חירום אמיתי ואז הם נזקקים לשירותיהם של אנשי הביטחון. גם בשנת 1999 וגם כיום, בעיקר על רקע משבר הקורונה, מנסים יוצאים מסוימים של מערכת הביטחון ליצור תחושה ששילטון נתניהו, לדוגמא, הוא קטסטרופה ויש סכנה לקיום המדינה כפי שהיא בשל התנהלות השילטון לשיטתם, ובכך יש לפעול להעלות את אותם גנרלים בדימוס לשילטון. כשיש תחושת חירום חזקה אז הדמוקרטיה, הפרט וההליך ההוגן פחות חשובים, אלא אנשי האליטה הביטחונית והדרך הביטחונית. מבחינת ראשי הרשת הביטחונית שנכנסו לגוש השמאל-מרכז, שילטון נתניהו, לדעתי האישית, הוא מה שנקרא ביידיש "נישט אונזערע"- לא משלנו. כלומר לדעתי הם לא רואים בו איש צבא בכיר "כמונו", לא חושב "כמונו" ואנטי-אליטות בניגוד אלינו. לכן המצב הוא מצב חירום כי ביבי לא יודע לנהל מדינה כמו שהם יודעים כביכול (זאת, כמובן, בניגוד לתנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה).

 

תוספת שלי ודעה שלי: עם זאת, במדינת ישראל ישנה אירוניה. דווקא רוב אנשי הרשת הביטחונית דוגלים בצד השמאלי של המפה, ואנשי הרשת שמגיעים לשילטון מבצעים ויתורים טריטוריאליים לצד השני שלדעתי לא תמיד מועילים לביטחון. מדוע זה כך? ראשית כל, כמו שראיתי מתואר במאמר של שני הפרופסורים שציינתי קודם, אנשי הרשת הביטחונית רואים עצמם סמכות עליונה בענייני ביטחון וכמומחים לנושא לשיטתם. הם חושבים שלהם יש את הפיתרונות הטובים ביותר למצב. דבר שני, נסיגות מאפשרות היערכות מחדש של הצבא וחימוש מחדש שלו (תחשבו על זה…) אנשי הרשת הביטחונית חושבים שהדרך הטובה ביותר לנהל את ביטחון המדינה היא להיערך בגבולות מוסכמים ולא לחרוג מהם ולשלוט על אחרים. לגבי הפלסטינים אני רוצה לציין את "תסביך צד"ל): אנשי הרשת הביטחונית חושבים שאם תינתן לפלסטינים יישות מדינתית עם כוח משטרתי-צבאי משלהם להגן עליו, הם יפעלו כמו צבא דרום לבנון שהיה קיים עד שנת 2000 בתמורה לשטחים ברצועת הביטחון שקיבל לשלוט עליהם (צד"ל גם גבה מיסים וניהל מינהלתית את איזור רצועת הביטחון דאז). כלומר, אנשי המשטרה הפלסטינית והצבא הפלסטיני יילחמו בטרור הג'יהאדי בשביל ישראל "בלי בג"ץ ובלי בצלם"- כמו שצד"ל נלחם בחזבאללה ב15 השנים שלפני הנסיגה הישראלית בשנת 2000. לגבי חמאס בעזה- התפיסה היא שחמאס יילחם באירגונים הסוררים הקיצוניים ממנו.  סיבה נוספת, בנוסף להשפעה הפוליטית של תנועות ועמותות פוליטיות-אזרחיות על ראשי הצבא כמו שקורה היום, היא תופעה של מפקדים ששירתו בשטחים: ככל שאתה נמצא בחיכוך מתמיד עם אוכלוסייה כלשהי ורואה לפעמים את הדברים ואת הקשיים מנקודת המבט שלה, אתה יכול גם ליצור סוג של הזדהות איתה. כלומר: המפקדים בשטחים ראו, לטענת חלקם, את האוכלוסייה בשטחים ואת הקשריים שהיא עוברת ורואים בה לא תמיד ראייה מדוייקת- כקורבן שיש להיטיב עימו. סיבה נוספת היא הסברה, שמופיעה גם בנאום של יצחק רבין לאחר הסכם השלום עם ירדן, שדווקא אנשי צבא וראשי צבא בדימוס שהם שבעי מלחמות מבינים את החשיבות לדעתם האישית של הגעה להסדר מדיני, גם הסדר מדיני שבמסגרתו יש למסור שטחים לאויב שעימו עושים שלום. כלומר, שלום עושים כביכול מתוך כוח וגם עושים שלום רק עם האויב. כמו כן, על פעולות מדיניות שמבצעים דווקא גנרלים הם זוכים לפרסום על כך: מתקבלים למוסדות מחקר נחשבים אחרי פרישתם, לאהדה ואף למעמד ברחבי העולם (החברות של קלינטון ורבין ושל בוש הבן עם שרון לדוגמא). והסיבה החשובה ביותר, לדעתי האישית: אנשי האליטות הישנות, ביניהן הרשת הביטחונית, סברו מאז קום המדינה שהם אלה שיודעים איך לנהל מדינה ויודעים מה טוב למדינה יותר טוב מכולם, כי האינטרס הביטחוני הוא האינטרס הנעלה ביותר במדינה. לא תמיד תפיסה זאת נכונה.

ימין נגד שמאל בתורכיה

ללמוד לקח מניסיון היסטורי של מדינות אחרות: אלימות פוליטית בין ימין ושמאל בתורכיה. רק שלא יקרה גם כאן.

ללמוד לקח מניסיון היסטורי של מדינות אחרות: אלימות פוליטית בין ימין ושמאל בתורכיה.
 
בימים טרופים אלה יש לראות דוגמא היסטורית ממדינה לא רחוקה לאלימות כזאת, ולקוות שתופעות אלה לא יקרו כאן בשום צורה.
 
שנות השישים והשבעים בתורכיה התאפיינו בחוסר יציבות פוליטית, בשחיתות ובתחלופה גבוהה של אישים ומפלגות בשילטון, וכן באלימות בין אירגוני ימין ואירגוני שמאל, שהסתיימה בשפיכות דמים לא אחת ובשימוש הדדי בנשק חם.
הסיפור נגמר בהפיכה צבאית בשנת 1980 ולאחר כעשור בחוסר יציבות נוסף, שהביא לעלייתם של האסלאמיסטים לשילטון במדינה בשנת 1995 לזמן קצר ומשנת 2002 עד היום (האסלאם הפוליטי תמיד ניצל אנרכיה וחוסר יציבות אצל יריביו כדי להשתלט).
 
הסיפור מתחיל בשנת 1969, 9 שנים לאחר ההפיכה הצבאית הראשונה בתורכיה המודרנית. ב16 בפברואר של אותה שנה יצאו סטודנטים מאירגוני שמאל בתורכיה להפגין כנגד הנוכחות של חיילי הצי השישי האמריקני לצורך אימונים במדינה. ההפגנה אירעה ברובע ביאזיד באיסטנבול, בעת שהחיילים האמריקנים היו אמורים לנחות באיזור הבוספורוס. מהר מאוד התאספו מולם סטודנטים ימניים קיצוניים, והחלו עימותים הדדיים בין שני הצדדים תוך כדי שימוש בבקבוקי מולוטוב ובסכינים. "קאנלי פאזאר" (יום ראשון המדמם) קראו לאירוע הזה בתורכית, שהסתיים בהירצחם של שני סטודנטים ובכמה עשרות פצועים.
בעשור שלאחר מכן, שנות השבעים, שנות השבעים נהרגו בסך הכל כחמשת אלפים איש באלימות פוליטית בין הימין והשמאל במדינה, כשכל יום היו כעשרה ניסיונות התנקשות.
 
הסיפור נמשך בהפיכה הצבאית של שנת 1971, עת תפס הצבא את השילטון והדיח את ראש הממשלה המכהן דאז מהימין, סולימאן דמירל האגדי. באותן שנים התחולל טרור ברחובות, בין מיליציות חמושות של הימין ושל השמאל. נוצר מצב שחלילה אם יקרה במדינה שלנו. שני הגורמים המרכזיים היו: מיליציות "הזאבים האפורים", או הBozkurtlar, מיליציה לאומנית ואנטישמית תורכית, שהתנגדה לכל דבר שהוא שמאלני או יהודי, שהפעילו טרור, בעיקר נגד אנשי שמאל, נגד איגודים מקצועיים ונגד אנשי רוח ועיתונאים. הייתה גם תנועת גרילה שמאלנית, שהעומדים מאחוריה היו אנשי איגודים מקצועיים, שצמחו באותה עת. האיגודים העיקריים היו TÜRK-İŞ הוותיקה, DİSK הקיצונית- שגם לה היו פעילים קיצוניים מאוד ולוחמניים. כמו כן הוקמו מיליציות מרקסיסטיות שמאלניות, שנלחמו כנגד אנשי הימין והמיליציות הימניות. כל שנה נמנו מאות הרוגים בתקריות ירי בין ימין לשמאל, כשגם האסלאמיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, מייסודו של אתאתורכ, ה"מפא"י של תורכיה" שניהלה את המדינה לבדה ב27 שנותיה הראשונות, זזה שמאלה, לכיוון סוציאל-דמוקרטי, תחת הנהגתו של בולנט אג'וויט, ששימש ראש ממשלה הן בשנות השבעים והן בשנות התשעים.
סולימאן דמירל ובולנט אג'וויט, ימין מול שמאל, התקוטטו ביניהם לאורך כמעט כל העשור על השילטון, והתחלפו ביניהם בתפקיד ראש הממשלה חדשות לבקרים. ניהול הכלכלה התורכית היה גרוע, והוביל את המדינה למיתון מטורף באותן שנים. בשלהי סוף השבעים הגיע השיא, שהוביל לכמעט מלחמת אזרחים, בשלושה מעשי טבח ידועים.
 
מהצד הימני של המפה עמדו, כאמור, הזאבים האפורים, Bozkurtlar, האירגון הפשיסטי הימני קיצוני, ויש שנטען כי אירגון זה קיבל עזרה מתוך שירותי הביטחון, על ידי אירגון של "גרילת נגד" שהופעל בידי גורמי ימין בממשלה והיה חלק מהשירות החשאי התורכי, MIT וכחלק מהצבא, בעל האוריינטציה הימנית החילונית. מצד שני עמדו אירגוני גרילה שמאלניים כגון הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית, תנועת הסטודנטים השמאלנית החמושה THKO ואירגון הדרך המהפכנית (דוורימג'י יול Devrimci Yol), שהייתה המחתרת השמאלית קיצונית הראשית.
 
מעשה הטבח הידוע מכולם התחולל באירועי האחד במאי 1977 בכיכר תקסים, הכיכר המרכזית של איסטנבול. בעת הפגנה שנערכה במקום לציון חג הפועלים בהשתתפות איגודי פועלים, שאר איגודים מקצועיים ונציגי מפלגות שמאל, נפתחה איש משני הבניינים הגבוהים ביותר באיסטנבול, אש צלפים, שהיו קרובים ביותר לכיכר, ביניהם בניין חברת המים המרכזית. עשרות נהרגו- וממשלת הימין של אותה תקופה הטילה את האחריות על אירגוני השמאל עצמם שהיו מפולגים ביניהם, בין מאואיסטים תומכי הקומוניזם הסיני לבין לניניסטים ומרקסיסטים- היות והאש נפתחה מתי שקבוצה של הפלג המאואיסטי של המפלגה הקומוניסטית נכנסו לכיכר. אבל האמת היא שמי שעמדו מאחורי הירי, שבוצע על ידי צלפים מקצועיים, הם קבוצות גרילת הנגד של שירותי הביטחון, או לחלופין הזאבים האפורים.
באותה שנה, אגב, נערכו בחירות בתורכיה, שהסתיימו ללא הכרעה, מה שהוסיף לחוסר היציבות והאריך את תקופת כהונתו של סולימאן דמירל.
במהלך שנת 1978 ביצעו "הזאבים האפורים" טבח בסטודנטים שמאלנים באוניברסיטה באנקרה.
טבח נוסף שנערך באותה שנה בעיר מאראש על ידי הזאבים האפורים כוון נגד המיעוטים שתמכו בשמאל התורכי. השמאל התורכי נתמך על ידי המיעוט הכורדי במדינה, וכן על ידי המיעוט הדתי העאלווי (Alevi, לא לבלבל עם העלאווים Alawi, שבסוריה! שתי קבוצות שונות לגמרי)- מיעוט דתי שנחשב לחלק מהשיעה האסלאמית, שחלק גדול ממאמיניו הם ממוצא כורדי. אנשי "הזאבים האפורים" התנפלו על כינוס של עאלווים שמאלנים בעיר מאראש, או קאהרמן-מאראש במזרח תורכיה, והרגו מאה מהם.
 
הפיתרון לחוסר היציבות במדינה היה שוב הצבא, שבספטמבר 1980 חולל הפיכה כנגד חוסר היציבות והוציא את כל המפלגות מחוץ לחוק. אולם, הקורבן הראשי של הצבא היה השמאל, שדוכא באכזריות על ידיו. המרוויחים הגדולים היו האסלאמיסטים, שתפסו את מקומו של השמאל. הם גם נענשו ודוכאו על ידי הצבא, אך לא כמו שנענש השמאל. בהמשך עלה לשילטון כראש ממשלה הכלכלן טורגוט אוזאל, שהיה מוסלמי מסורתי וחצי כורדי במוצאו. תקופת אוזאל, שהקים את "מפלגת המולדת" הימנית, שכללה מוסלמים דתיים אך לא הייתה דתית באופייה, הייתה תקופה של יציבות והיא נמשכה עד 1989, עת הפסיק להיות ראש ממשלה ונבחר לנשיאות המדינה.
נישואי מותעה

נישואין זמניים בשיעה האסלאמית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

במדינות השיעיות, בעיקר באיראן, נהוג סוג של נישואין שקוראים לו בערבית "נכאח מותעה" (Muta'a) או בפרסית "סיגה (Sigheh)". מדובר בהיתר לנישואין זמניים  שקיים באסלאם לשם הנאה תמורת מוהר שמשלם הגבר, נישואין שיכולים להימשך לפי ההלכה המוסלמית בין כמה שעות עד ל99 שנים. בעיקר החל מהמאה ה-16 היתר נישואין זה מעורר מחלוקת, היות ולדעת חכמי הלכה בעיקר מהאסלאם הסוני, מדובר בהלבנה ובהכשרה של זנות (זינאא) לכל דבר ועניין. לכן, האסלאם הסוני  על ארבע אסכולות ההלכה שלו פוסל ברוב המקרים נישואין כאלה. עם זאת, הזרם המרכזי של השיעה שנהוג בעיקר באיראן (אך גם בעיראק, בבחריין ובלבנון), השיעה התרי-עשרית, מתיר קיום נישואין כאלה בהישענו על פסוק מהקוראן. כאמור, מקור ההיתר וכן המילה "מותעה" (הנאה) מופיע בקוראן, בסורת אל-ניסאא- כלומר בפרשה הרביעית בקוראן "פרשת הנשים" בפסוק 24: שלמו לנשים את אשר תתענגו (בערבית אסתמתעתם) עליהן ובתוקף קידושי נישואין ולא בזימה ובאהבהבים".

חוזה הנישואין נעשה בין הגבר שמשלם את המוהר עבור הנישואין ובין האישה או בין משפחת האישה, בעל פה או בכתב. בעוד באסלאם הסוני נדרשים שני עדים ושופט הלכתי (קאדי) לשם ביצוע נישואין כאלה ממש כמו נישואין רגילים, באסלאם השיעי נישואין כאלה יכולים להיות מסוכמים באופן פרטי בין גבר ואישה ללא עדים או שופט או אפוטרופוס כשהאישה אינה בתולה ואין לה אפוטרופוס חוקי או משגיח דתי- עוד פירצה שמאפשרת למעשה זנות. בכל מקרה, על הגבר בנישואין כאלה לדאוג לתנאי מגורים כלשהם ולמזון עבור האישה.

זמן הנישואין והמוהר נקראים מראש, וההצהרה על הכוונה להינשא וסגירת תנאי הנישואין בין הצדדים נעשית בעיקרון בהכרזה מראש. חכמי הדת הסונים הקשו מאוד על עריכת נישואין כאלה, עד כדי פסילתם המוחלטת. האסלאם השיעי, השיעה התרי עשרית ליתר דיוק, מתירים נישואין כאלה בתנאי שהאישה היא מוסלמית או מ"אנשי הספר" (יהודייה או נוצרייה), ובתנאי שהגבר הוא מוסלמי. לפי השיעה, כדי לבצע את הנישואין הזמניים על האישה כמובן להיות לא-נשואה ואם מעולם לא נישאה קודם והיא בתולה עליה בעיקרון להביא אישור מהאפוטרופוס החוקי שלה לפי הדת או משופט דתי. הגבר יכול לבטל את הנישואין האלה כל אימת שירצה, וכאן יש פתח לא טוב להכשרת זנות, ובמקרים כלשהם אף זנות של קטינות. בתימן שם נהוג הזרם הזיידי של השיעה באופן רשמי נישואין כאלה לא מותרים, אך זה לא אומר שהם אינם נהוגים. ידוע על עשירים מערב הסעודית שמגיעים לצפון תימן כדי להתחתן שם בנישואין זמניים כאלה עם נערות צעירות במיוחד בהסכמת הוריהן, ממש זנות מולבנת של קטינות.

כמו שהאסלאם מתיר לגבר להתחתן עם עד 4 נשים, גברים נשואים לפי השיעה יכולים להתחתן בנישואין זמניים לכן באיראן יש תופעה של גברים נשואים, גם דתיים, שנפגשים עם נערות ליווי ומתחתנים איתן בנישואין כאלה למשך כמה שעות. עם זאת, חכמי הלכה שיעים מודעים לכך ומתנהל ביניהם ויכוח על הקו הדק שבין נישואין כאלה לבין זנות.

לפי ההלכה המוסלמית בייחוד השיעית (כי הסונים אוסרים כיום על נישואין כאלה), לאחר תום נישואי המותעה הזמניים האישה צריכה להיכנס לתקופה שקוראים לה עידה (כמו "נידה" בעברית), שבה אסור לה לקיים יחסים עם גבר כלשהו ולא להתחתן איתו בפועל, אך מותר להתארס. באופן רשמי תקופה ה"עידה" נמשכת כארבעה חודשים, אך יכולה להימשך זמן קצר יותר.

אמאם יחיא התימני

התימנים נגד העות'מאנים

תימן, או האיזור שאנו מכירים כיום (והכרנו בעיקר עד 1990) כצפון תימן, הייתה החל משנת 1517 תחת שילטון האימפריה העות'מאנית התורכית הסונית. החל מאמצע המאה ה-19, בעיקר עקב מלחמותיה עם מעצמות אירופה, החל המצב של האימפריה להידרדר, והיא איבדה שטחים רבים באירופה, כשמעצמות אירופה לטשו עיניים גם למחוזותיה של האימפריה במזרח התיכון עצמו. הבריטים לטשו עיניים לכיוון מצרים (ואכן החלו לשלוט בה בפועל מאז 1882), הצרפתים לאיזור תוניסיה והאיטלקים (איטליה הייתה מדינה טרייה יחסית לאחר האיחוד שלה) לכיוון לוב. הבריטים, הצרפתים והאיטלקים וכן מושלים מקומיים החלו לחתור באיזור המזרח התיכון ולנסות ולהמריד את האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון כנגד העות'מאנים. אחת העובדות החשובות בקשר לאיזור תימן היא היותה מרובת שבטים, ובייחוד שבטים שיעים מפלג הזיידייה של השיעה (הזיידים מאמינים בניגוד לשיעה הנפוצה שמאמינה ב12 אמאמים שהנהיגו את הקהילה המוסלמית השיעית שהיו צאצאים של משפחתו הגרעינית של מוחמד, האמאם החמישי היה אחר מהמקובל, זייד בן עלי, שיצר שושלת של אמאמים משלו שהיו צאצאיו ודומיננטיים בעיקר באיזור תימן) וכן היות האמאם השיעי-זיידי התימני הסמכות הדתית והשלטונית הלא-רשמית העליונה באיזור. העות'מאנים, מצידם, ידעו על מיקומה האסטרטגי של תימן באיזור הים האדום, וכן על קירבתה אל המקומות הקדושים לאסלאם בחיג'אז (מכה ומדינה). לכן, למרות היות תימן חלק מהפריפריה של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים שלחו כוחות צבא כדי ליצור סדר באיזור דרום חצי האי ערב עוד משלהי המאה ה-19. כחלק מהרפורמות באיזור תימן, הוכרזה העיר צנעא בשנת 1872 כבירת מחוז תימן של האימפריה, והיא בירת תימן עד היום. שושלות האמאמים השיעיים התימניים היו, למעשה, תחת שילטון של אימפריה סונית ובסביבה שמצפון לה שולטים שבטים ושושלות סוניות.

מנגד, העות'מאנים סירבו להכיר בשילטון ובסמכות הדתית של האמאמים התימניים השיעים-זיידים על האיזור ופעלו כדי לדכא אותם. הדברים באו לידי ביטוי בעיקר בראשית המאה העשרים ובהמשכה, עת הסולטאן עבד אל-חמיד השני ששלט באימפריה החל מ-1876 וכן "התורכים הצעירים" שביצעו כנגד הסולטאן הפיכות בין השנים 1908-1909 ושאפו להדיח אותו, עשו מאמצים כבירים על מנת למרכז את האימפריה תחת מרכז שילטוני אחד באיסטנבול ולצמצם כמה שיותר את האוטונומיה היחסית שניתנה למחוזות ולאוכלוסייה המקומית שלהן. בתימן העות'מאנים הסונים סירבו לא רק להכיר בשילטון האמאמים השיעים, אלא דרשו שכל בתי הדין הדתיים השרעיים בתימן יהיו סוניים, בעוד יחיא דרש שהשריעה האסלאמית בנוסח השיעי-זיידי שלה תוטל על תימן.

בשנת 1904 התמנה בתימן אמאם שיעי בשם יחיא מחמד חמיד אל-דין מהשושלת המתווכלית, יליד שנת 1869, והוא שאף לתת לתימן מקסימום שילטון עצמי תחתיו מידיהם של העות'מאנים ולהביא אותם להכיר בו כשליט של תימן. בסופו של דבר השיג האמאם יחיא את מטרותיו, והוא זה שנחשב המייסד של תימן של ימינו.

עוד בשנים 1904-1905 הכריז האמאם על מרד כנגד העות'מאנים ומגמות מירכוז האימפריה שלהם, מרד שלא נחל הצלחה גדולה והוביל את העות'מאנים לחזק את שליטתם בתימן. בשנת 1910 פרץ מרד של השבט השליט המקומי, האידריסים הסונים, באיזור עסיר, בדרום-מערב ערב הסעודית של ימינו שנמצא מצפון לתימן של ימינו. העות'מאנים שלחו לאיזור מכה ומדינה כוחות צבא נוספים על מנת לדכא את המרידות, ונעזרו לשם כך גם בשריף (מושל מחוז) המקומי של מכה, השריף חוסיין מהמשפחה ההאשמית שכיום היא משפחת המלוכה הירדנית ועתיד למרוד בעות'מאנים בימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, משפחת אל-סעוד, כיום משפחת המלוכה הסעודית, מרדה באיזור אחר של חצי האי ערב, איזור נג'ד. העות'מאנים וההאשמים נלחמו גם כנגד משפחת אל-סעוד הווהאבית וגם נגד האידריסים של איזור עסיר שהיו סונים אך שייכים לאסכולה קיצונית יותר בסונה מבחינה דתית מאשר העות'מאנים לכן זו הייתה יותר מלחמה דתית מאשר מלחמה לאומית.

האמאם יחיא התימני, מצידו, ניצל את תמיכת השיעים המקומיים בתימן בו וכן את תמיכתה של איטליה, שתיכננה להחליש את העות'מאנים על מנת להכשיר את פלישתה ללוב בספטמבר 1911, ופתח במרד משלו. בסוף שנת 1910 הכריז האמאם יחיא השיעי ג'יהאד (מלחמת קודש) כנגד העות'מאנים הסונים וחסם את הדרך הראשית בין צנעא בירת מחוז תימן לבין עיר הנמל החשובה חודיידה במערב המחוז. יחיא היה מודע היטב גם למרידות אחרות בתוך האימפריה העות'מאנית, בייחוד למרד באותו זמן באלבניה, שהיה הפעם הראשונה שבה מוסלמים (סונים) מקימים תנועת מרד לאומית כנגד האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים, שבעצמם היו בתקופה שלאחר הפיכה באיסטנבול כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד והיו עסוקים באינטריגות פנימיות בתוך תנועת "התורכים הצעירים" בין תומכי המירכוז לליברלים, שלחו לתימן כוח צבא גדול שהיה לפני כן באלבניה המורדת בראשות הגנרל הסורר אהמט עזת פאשא. מלחמת הגרילה שניהל האמאם יחיא, שהוא ואנשיו הכירו היטב את האיזור ההררי של צפון תימן והקימו מערכת מינהלתית וצבאית מסודרת, כנגד העות'מאנים הייתה מוצלחת יחסית אך לא מושלמת, והוא הסב להם אבידות כבדות כשבינואר 1911 הוא השתלט על עיר מולדתו צנעא. הוא נהנה, כאמור, מסיוע ומאספקה צבאיים וכספיים איטלקיים דרך הים. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים, כאמור, ללוב העות'מאנית, וראש הממשלה העות'מאני (הווזיר הגדול) אבראהים חקי פאשא הודח עקב הכישלונות הצבאיים של האימפריה. המימשל העות'מאני החדש הבין שעליו לוותר לאמאם יחיא אם ברצונו להדוף את האיטלקים בלוב, את המרידות בחצי האי ערב (סעודיה של היום) ולשלוח כוחות צבא גם לאיזור הבלקן המורד. לכן, באוקטובר 1911 נחתם הסכם דעאן בין האמאם יחיא לבין העות'מאנים. לפי ההסכם הזה, האמאם התימני יקבל אוטונומיה נרחבת במחוז תימן וכן יותר לו לכונן באיזור את השריעה ואת מערכת המשפט לפי ההלכה השיעית-זיידית. בתמורה לכך הוא לא ימרוד נגד האימפריה העות'מאנית ויביע נאמנות לסולטאנים העות'מאנים ולשילטון באיסטנבול.

בשנת 1918 הובסו העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והאמאם יחיא ניצל זאת כדי למנוע פשיטות מצד השבטים הסונים מסעודיה של ימינו לכיוון תימן, לכן הכריז על המדינה העצמאית התימנית בצפון תימן שבירתה צנעא, האמאמות של תימן או בשמה השני הממלכה המותווכלית של תימן . בשנת 1948 נרצח האמאם יחיא במסגרת מאבקים שבטיים ושושלתיים סביב שאלת האמאם הלגיטימי של תימן.

הממלכה המתווכלית של תימן התקיימה עד 1962, עת הודחה בסיוע מצרים הנאצריסטית, על ידי מפקד הצבא התימני עבדאללה אל-סלאל, והפכה לאחר מלחמת אזרחים קשה לרפובליקה.

סלים השלישי

העות'מאנים, פרק 9: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ג' (ספוילר)

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס (אך לא מועתק) על הספר של סטנפורד שאו ואישתו אזל קוראל, "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית".

שני העשורים האחרונים לשילטונו של הסולטאן סולימאן התאפיינו בעייפות ממבצעים צבאיים, ובעיקר ממאבקים פנימיים על ירושתו. סולימאן עצמו קשר קשרים צבאיים עם אימפריות אחרות, כמו הצרפתים, ועוד בשנת 1536 הוא ניצל את הברית הזא כדי להוביל התקפה ימית ויבשתית לכיוון אלבניה ואיטליה בחזית הים התיכון. בראש הצי העות'מאני עמד האדמירל האגדי ח'יר א-דין ברברוסה, ובצד ההבסבורגי- אוסטרי עמד יריבו האדמירל אנדריאה דורייה. בלחץ האפיפיור ומדינות אירופה אחרות הברית הזאת לא החזיקה מעמד, והצרפתים נסוגו מצפון איטליה. באותו זמן הצי העות'מאני היה עסוק גם באיזור האוקיינוס ההודי, כנגד הפורטוגזים שתקפו את חופי הודו המוסלמית שביקשה מהעות'מאנים עזרה. בשנת 1538 יצאו סולימאן וצבאו והשתלטו על מולדביה ודרום בסראביה, באיזור רומניה של היום. עם זאת, בשנים שלאחר מכן היה עסוק סולימאן בענייני פנים: הוא אירגן את החוקים האזרחיים והפליליים של האימפריה (שהייתה, רשמית, תחת חוק ההלכה המוסלמית- השריעה), לקודקס (ספר חוקים) מסודר- הקאנון-נאמה, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק (קאנוני)". הוא גם עסק בניסיון למנות וזירים גדולים על מנת שייכנסו לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו אבראהים פאשה, חברו שחוסל בהוראתו. הוא בחר בלוטפי פאשה (פאשא- תואר כבוד תורכי לבכירים). ב1540 מת יאנוש זאפוליה, שליט הונגריה שהיה נאמן לעות'מאנים, מה שהצית עוד פעם את הקרבות עם בית הבסבורג האוסטרי. ההבסבורגים נדחקו באופן כמעט מוחלט משטחי הונגריה בשלוש השנים שיבואו לאחר מכן. באמצע שנות הארבעים של המאה ה-16 הורם סולטאן, אישתו של סולימאן שלא הייתה אמו של בנו בכורו, דאגב "לבחוש" בענייני הורשת השילטון. בייחוד לאחר מות בנה, הנסיך מהמט, כתוצאה ממחלה. היא השיאה את בתה, מיהרימה סולטאן, לרוסטם פאשא, שהפך לווזיר הגדול של האימפריה. היא רצתה שרוסטם ידאג לקדם את אחד מבניה לתפקיד יורש העצר, ויעזור לה להיפטר מיורש העצר, הנסיך מוסטפא, בנם של סולימאן וגולבהאר (אולי מאהידווראן?) סולטאן. עוד כוח עולה באימפריה היה הנסיך ביאזיט, בנם של סולימאן והורם. בשנת 1547 ביאזיט, הסולטאן סולימאן וצבאם, יצאו למלחמה כנגד איראן ששלט בה בית המלוכה הספווי, לאחר שאחיו של השאה השולט באיראן, טאהמספ, אלקאז מירזא, ברח לשטחי העות'מאנים בעודו טוען לכתר אחיו. במהלך העימות עם האיראנים השתלטו העות'מאנים על איזור אזרבייג'אן (איזור שמאוכלס בעמים תורכיים) וכן על שטחים בקווקז.

בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, פרצו שוב עימותים בין העות'מאנים וההבסבורגים באיזור הונגריה וטרנסילבניה. בראש הצבא העות'מאני עמד מפקד שהיה בילדותו נוצרי-בוסני, נחטף, אוסלם וגויס לצבא הרגלים העות'מאני (היניצ'רים) בתהליך הגיוס- הדוושירמה. הוא נועד לגדולות, ושמו היה סוקולו מהמט פאשא. (1505-1579). סוקולו עתיד להתמנות בשנת 1560 לתפקיד הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני, לכהן בתפקידו כמעט עד סוף חייו תחת שלושה סולטאנים ולהפוך למעשה לשליט האימפריה בפועל.

בינתיים, בצי העות'מאני עלה גם כוח חדש במקביל לשליטתו של האדמירל המפורסם ח'יר א-דין ברברוסה- טורגוט ראיס. בשנת 1551 נפתחה מול ההבסבורגים חזית ימית בחופי צפון אפריקה, ובאותה שנה נכבשה ע"י העות'מאנים טריפולי, כיום בירת לוב. בשנת 1552 השלים הצי העות'מאני את כיבוש ערי חוף הים האדום לאורך מה שהיום הוא החוף הסעודי והתימני, בעיקר מידי הפורטוגזים.

העשור האחרון לשילטונו ולחייו של סולימאן אופיין בעיקר במאבקים פנימיים: היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה, היה נאמן מאוד לנסיך מוסטפא יורש העצר, והורם סולטאן וחתנה רוסטם פאשא תפרו עלילה כנגד מוסטפא על בגידה בסולימאן. בשנת 1553 הוצא להורג מוסטפא, מה שהשאיר את שני בניה של הורם, הנסיכים ביאזיט (ניתן לקרוא לו גם ביאזיד) וסלים, במאבק על השילטון. כמו כן, אותו עשור היה מאופיין בבעיות כלכליות קשות עקב ההוצאות הכספיות על מלחמה (תקציב הביטחון) של האימפריה. הדבר הוביל את הממשלה העות'מאנית לנסות ולהטיל מיסים על הפרובינציות (מחוזות גדולים) השונות וכן לכונן מנגנון לפיקוח ולוויסות מחירים של מוצרים בסיסיים.

עקב הוצאתו להורג של מוסטפא, חיל היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה שרוב מגויסיו היו במקור נערים נוצרים שנחטפו ואוסלמו, כמעט ומרד. איש צבא מקירבם התחזה לנסיך מוסטפא המת, וקראו לו "מוסטפא המדומה (דוזמה מוסטפא), ובשנת 1555 פתח במרד כנגד השילטון. הצלחותיו היו בעיקר באיזור רומליה- הפרובינציות האירופיות- בלקניות של האימפריה, ובעיקר במקדוניה. באותה שנה כוח צבאי בראשותו של הנסיך ביאזיט, המועמד הבכיר לירושה, הצליח להביס את מוסטפא המדומה ואנשיו ולהוציאו להורג. באותה שנה סולימאן המוחלש נאלץ לחתום על חוזה שלום עם איראן הספווית, ביודעו כי זה לא הזמן למלחמות גדולות. לביאזיט, עם זאת, לא היה הרבה מזל: אחותו מיהרימה ובעלה רוסטם החליפו נאמנויות בינו לבין אחיו סלים, הפיצו עליו שמועות שהוא שיתף פעולה עם אנשי מוסטפא המדומה כנגד סולימאן, וגרמו לחימתו של אביו לבעור כנגדו. מי שהצילה אותו הייתה הורם סולטאן, ששיכנעה את סולימאן למנות את ביאזיט למושל מחוז קוטאהיה המרוחק. הנסיך סלים, שנקרא על שם סבו הסולטאן סלים הראשון, התמנה בינתיים למושל מניסה, מה שהפך אותו למועמד הבכיר ביותר להיות יורש העצר. היתרון של סלים לעומת אחיו המוכשר ממנו (כשמוסטפא האמיתי היה מוכשר משניהם), היה היותו נוח להשפעת אימו והשפעתו של הווזיר הגדול. היניצ'רים עברו ברובם לצד של סלים, בעוד שהאליטות התורכיות הישנות עמדו לצידו של ביאזיט. אבל לביאזיט לא היה מזל: בשנת 1558 מתה הורם סולטאן (אלסנדרה ליסובסקאיה במקור, או רוקסלאנה בכינוי המקורי שלה), אישתו המאוד משפיעה של סולימאן, כנראה כתוצאה מסרטן בלוטות הלימפה. ביאזיט אסף אחיו את אנשיו של מוסטפא המדומה וחלק מאנשיו של הנסיך מוסטפא האמיתי, והחל בבריחה מפני אחיו. הוא מצא ב1560 מקלט באיראן אצל השאה טאהמספ, אך אביו, סולימאן, שיכנע ושיחד את השאה האיראני להוציא את בנו שלו, של סולימאן עצמו, להורג, בשנת 1562. ביאזיט הוצא להורג יחד עם אישתו וילדיו, מה שהפך את סלים, הג'ינג'י הנוח להשפעה ואף לפי השמועות השיכור, ליורש העצר וליורש אביו באופן רשמי. אישתו, נורבאנו סולטאן, הייתה ממוצא ונציאני, ויש האומרים ממוצא יהודי.

בשנת 1560 מונה סוקולו מהמט פאשא לוזיר הגדול, כלומר ראש ממשלת האימפריה העות'מאנית, והוא כיהן בתפקידו במשך כמעט 20 שנים, בהן ניהל את ענייני האימפריה בפועל.

למרות שסולימאן כבר היה זקן, קרוב לעשור השמיני של חייו, בשנת 1566 הוא התעקש לעמוד בראש מסע צבאי על מנת לכבוש את סיגטוואר שבדרום הונגריה, שוב מול ההבסבורגים ותומכיהם. בעודו באוהל המפקד בדרך לקרב, הכריעה אותו מחלת השיגדון והוא מת ב7 בספטמבר 1566. בכך תמה התקופה המפוארת ביותר בתולדות האימפריה העות'מאנית. את האימפריה ניהל בפועל הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שדאג למסע בטוח עבור הנסיך סלים לכיוון איסטנבול, שם הוכתר סלים לסולטאן סלים השני. בסופו של דבר מי שניצח היו היניצ'רים, שתמכו בסלים, בעוד האליטות הישנות באימפריה הוכרעו. השילטון בפועל באימפריה ניתן לווזיר הגדול ולהרמון- שם ישבו אם הסולטאן, ובמקרה של סלים אחותו שתפסה את מקומה היות והורם לא זכתה לראות את בנה עולה לשילטון, וכן נשות הסולטאן. עוד גורם חזק באימפריה עוד משלהי ימי הסולטאן סולימאן היה בנו של הנסיך סלים, מוראד, שעתיד להפוך לאחר אביו לסולטאן מוראד השלישי.

אויביה של האימפריה ניצלו היטב את חולשתו של הסולטאן החדש סלים השני: השיעים הזייידים מרדו בתימן, והשתלטו על עריה המרכזיות, עדן וצנעא. לקח לעות'מאנים שנה עד שהשתלטו מחדש על תימן, בסיוע צבא ממצרים ומסוריה של ימינו, שהיו תחת השליטה העות'מאנית. בשנת 1570 השתלטו העות'מאנים על קפריסין לאחר סיכסוך עם ונציה וגנואה (באותן שנים דון יוסף נשיא, הבכיר היהודי מוונציה, החל לרכוש השפעה חזקה מאוד בחצר הסולטאן, יש אומרים כי אשת הסולטאן נורבאנו הייתה ממשפחתו). לאחר שנה האפיפיור איחד את מדינות אירופה כנגד העות'מאנים והסולטאן סלים השני, והוא הובס בקרב לפאנטו עליו אדבר בפרק הבא.