יוונית-יהודית: יש שפה כזאת, מלבד הלדינו.

שפת הלדינו, שפתם העתיקה של יהודי ספרד, ידועה בכל העולם, וגם בישראל. עד היום ישנם אנשים שמדברים, קוראים וכותבים בלדינו. אבל באיזורי תורכיה, יוון והבלקן היו יהודים שחיו עוד מלפני גירוש ספרד. ושימרו את מורשתם גם לאחר שמגורשי ספרד הגיעו ליוון, אנטוליה, ארץ ישראל וצפון אפריקה. הם דיברו שפה אחרת מהלדינו, שונה לגמרי ממנה.

שפתם של יהודי אנטוליה (תורכיה של היום), יוון ובולגריה לפני גירוש ספרד לא הייתה הלדינו. הייתה להם שפה אחרת, שנשתמרה עד ממש לפני כשלושים שנים. לשפה הזאת, שהייתה יוונית בגירסתה האמצעית (כלומר: לא יוונית עתיקה ולא יוונית מודרנית, אלא יוונית ביזנטית), בשילוב מילים בעברית ואפילו נכתבה בשפה העברית, ממש כמו שהיידיש והלדינו נכתבות בעברית, הייתה השפה היוונית-יהודית, או בשמותיה יווניטיקה או יוואנית.
השפה מוכרת היום רשמית, ונעשים מאמצים לשמר אותה בעיקר בארצות הברית. הקהילה הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו תחת שילטון האימפריה הביזנטית בשטחים שכיום יוון, תורכיה ובולגריה, דיברו בשפה זאת. אפילו בארץ ישראל היו דוברי יוואנית. שפה זאת נשמרה גם לאחר שהלדינו נפוצה בקרב יהודי תורכיה והבלקן. אבל עקב העירבוב בין הרומאניוטים ליוצאי ספרד, היא עברה תהליך של הכחדה שלא מרצון ולא בכוונה.

השפה נכחדה וכמעט לא נותרו יהודים שמדברים אותה, אך זיכרה נשמר. הסיבות העיקריות להיעלמות השפה הן היטמעות היהודים הרומאניוטיים ביוצאי ספרד- ליתר דיוק הפיכת הרומאניוטים למיעוט בקרב היהודים במקומות מושבותיהם עקב ההגירה של יוצאי ספרד לאסיה הקטנה וליוון, ואימוצם את שפת הלדינו כשפתם. סיבה נוספת היא השואה, בה הושמדו יהודים רבים ממוצא רומאניוטי, עיקרם מיהדות יוון והעיר סאלוניקי, שבעברה העות'מאני הייתה עיר עם רוב יהודי-והייתה יותר יהודית או עות'מאנית מהיותה יוונית בזהותה, וכמובן אתונה, בה היו מרוכזים רומאניוטים רבים. השפה היוואנית נחשבה כאחת משפות אטיקה- שפות האיזור שכולל בתוכו את אתונה בירת יוון.

סיבה עיקרית נוספת להיעלמות השפה היוונית-יהודית היא מיעוט הספרות הכתובה בשפה זאת, כאמור יוונית באותיות עבריות. נודע כי שפה זאת הופיעה בתרגומים של התנ"ך בעיקר.
אפילו הקהילה הרומאניוטית שקיימת כיום בארצות הברית- ואימצה את השפה האנגלית כשפתה העיקרית, לצד שפת התפילה העברית, לא משתמשת בשפה היוונית יהודית, ותפילותיה הן בנוסח יוצאי ספרד. עם זאת, באוניברסיטאות בארצות הברית שעוסקות בשימור שפות עתיקות, השפה מוכרת ונלמדת לעתים, כמו שנלמדות שפות אחרות שנכחדו זה מכבר.

היוואנית הייתה ידועה בקרב יוצאי הבלקן ותורכיה ממוצא רומאניוטי שהגיעו לארץ ישראל כשפתם של הזקנים, שלא העבירו את השפה לדורות הבאים והעדיפו לדבוק בעברית ובלדינו. אבל חשוב להזכיר, כי הייתה קיימת שפה כזאת, ולא רק הלדינו צריכה להיות מזוהה כשפתם של יהודי הבלקן ואנטוליה, ואני, למרות שאין לי שום שורשים רומאניוטיים, שמח להזכיר שפה נשכחת זו במאמר זה.

ברקע: חולצה מארה"ב, עליה כתוב: "שימרו את כדור הארץ, לימדו את השפה היוואנית".

ישילצ'אם- האורן הירוק: הוליווד התורכית

בעוד יומיים בערך ייערך טקס פרסי האקדמיה של הקולנוע האמריקני, מה שידוע לכולם בשם "האוסקר". בארצות הברית יש את הוליווד, שנמצאת בקליפורניה. להודו יש את בוליווד, שנמצאת בעיר בומביי, שנקראת כיום מומבאיי. לתורכים, לעומת זאת, יש, וליתר דיוק היה, את ישילצ'אם- Yeşilçam, הלא היא הוליווד התורכית. לאמריקנים יש את האוסקר, ולתורכים יש את תפוז הזהב, תחרות הסרטים החשובה במדינה- במסגרת פסטיבל הסרטים באנטליה. אבל בניגוד להוליווד ובוליווד, שכוכבם דורך כל הזמן, ישילצ'אם, בעברית האורן הירוק, מסמל לא רק מקום, הוא מסמל תקופה.

מהו ישילצ'אם? מדובר ברחוב בעל אותו שם, שמשמעות שמו בעברית היא "אורן ירוק", שנמצא ברובע בייאולו שבאיסטנבול, שם שכנו אולפני סרטים מפורסמים וזה גם היה מקום מגוריהם של שחקנים מפורסמים וגם במאים ומפיקים רבים. תור הזהב של הישילצ'אם היה בין שנות החמישים לשנות השבעים של המאה העשרים, אז הופקו כ250 עד 350 סרטים מדי שנה. רוב סרטי הישילצ'אם הם סרטים דרמטיים-מלנכוליים, בדומה לפילם נואר הצרפתי. ז'אנר נוסף שהצליח במסגרת תקופת הישילצ'אם הוא דגם של מערבונים, רק בגירסה לא אמריקנית בעליל, כמו למשל הסרט המפורסם "קיץ יבש" ( Susuz Yaz), שיצא בשנת 1964 ומספר על חוואי טבק אגואיסט, שכדי להרוס את מתחריו ולגרום לעלייה בגידולי הטבק שלו עצמו. הסרט עצמו זכה בפרס דב הזהב בברלין (המערבית) באותה שנה. רוב רובם של סרטי הישילצ'אם היו בשחור-לבן.

הגורם המרכזי לפריחת הישילצ'אם הוא הקמת חוגי וייסוד קורסים לקולנוע ותיאטרון באוניברסיטאות השונות, מה שאיפשר לצמיחתם של במאים ושחקנים רבים. באותה תקופה צפייה בקולנוע הפכה לטרנד במדינה, ומאות אלפים של צופים נהרו לבתי הקולנוע. חמישים במאים ידועים פעלו בתקופה זו, אך את רוב הסרטים ביימו עומאר אקאד, עוסמאן סדן, ממדוח און, עטיף יילמאז ומטין ארקסאן. בסוף התקופה, תחילת שנות השבעים, גם שחקנים מפורסמים, כמו ארול טאש, לאלה אוראלולו, שנר שן וטורקאן סוראי. במדינה פעלו כ2,450 בתי קולנוע, ומספר המבקרים בקולנוע הגיע עד ל247 מיליון צופים.

יש לציין, כי סרטים רבים באותה תקופה היו כה איכותיים, עד שיוצאו מחוץ לגבולות תורכיה. בשנות השישים, חשוב לציין, כי לא רק סרטים יוצאו: גם התחוללה נדידת אוכלוסין. בשל מצב כלכלי קשה, משפחות רבות היגרו לגרמניה, עבדו שם בעבודות שגרמנים ממוצעים לא הסכימו לעבוד בהן, ובכך הזרימו כסף לבני משפחותיהם ששכנו במדינת המוצא. כמו כן, החל תהליך בתוך תחומי תורכיה עצמה של מעבר אוכלוסייה מהכפרים לפאתי הערים, ובניית "שיכוני לילה", שנקראו בשמם בגלל שהוקמו בן לילה (גג'הקונדו Gecekondu) של יוצאי אותם כפרים בפאתי אותן ערים. דווקא המעבר לערים הביא לצמיחה של עוד ועוד בתי קולנוע במדינה, מה גם שהעוני והמצב הכלכלי נתן רעיונות לסרטים רבים.
תקופת הישילצ'אם הייתה הבסיס לתקופה של היום: ייצוא טלנובלות תורכיות אל מחוץ למדינה, מה שהביא אותי לשים את הלוגו של "קוסם סולטאן" למעלה, היות ואם לא היה ישילצ'אם, גם לא הייתה הסידרה "הסולטאן" וסידרת ההמשך שלה.

בתחילת שנות השבעים התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, והכת הצבאית שעלתה לשילטון הטילה צנזורה כבדה על סרטים עם תכנים פוליטיים וכן הידקה את הפיקוח על התכנים המשודרים בכלל באמצעות ביסוס איגודי שידור חזקים. כמו כן, באותן שנים הפופולריות עברה מהקולנוע אל הטלוויזיה המתפתחת. יותר ויותר שחקנים ובמאים העדיפו לביים ולשחק בטלוויזיה, מאשר בקולנוע. שנות השבעים היו גם מאופיינות בעלייתו של ז'אנר "סרטי הבורקס" (קומדיות מופרעות אך מצחיקות שמשכו המונים לקולנוע) בתורכיה כמו גם בישראל, וגם מצד שני בחוסר יציבות פוליטית ובמלחמה פנימית ואלימות גואה בין הימין לשמאל. כל הסיבות הללו הן שהביאו לשקיעת הישילצ'אם. כמו שהשיר המפורסם באנגלית מ1979 טוען, שהוידאו הרג את כוכב הרדיו, כך הטלוויזיה חיסלה את כוכב הקולנוע, ואת חשיבות וז'אנר הישילצ'אם.

שחקנים ושחקניות תורכיים- 7

שלום לכולם,

הסידרה "קוסם סולטאן" הגיעה אתמול לפרק ה12 שלה בערוץ "סטאר טי וי", לכן אני מוצא זמן ומקום לכתוב אודות השחקנים והשחקניות של הסידרה, שאינם כוכביה הראשיים, וכן על דמויות מרכזיות היסטוריות, שמוזכרות בה. אני בוחר להתחיל בשחקנים ולאחר מכן בדמויות, כדי לא ליצור "ספוילר", כלומר גילוי של העלילה העתידית של הסידרה שעלול להרוס את חוויית הצפייה בה, לכשתגיע לארץ.

אני רוצה להתחיל עם טולין אוזן, שמשחקת את האנדאן סולטאן, אמו של הסולטאן אחמט, שמופיעה גם בתמונה למעלה. טולין היא בת 36, נולדה בחודש דצמבר 1979, כלומר היא בת 36 באיסכנדרון: עיר שנויה במחלוקת, היות ומדובר בעיר אלכסנדרטה, שעד 1939 הייתה אמורה להיכלל בשטח סוריה, אך בסופו של דבר נכללה בשטח התורכי, תחת השם "האטאי", יחד עם החבל שנקרא על שם העיר. עוד בילדותה עברה לעיר איזמיר, ולמדה שם בתיכון. בהמשך עברה לאיסטנבול, ולמדה הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה הטכנית של איסטנבול. שם, בין היתר עקב יופיה החיצוני, התגלה כישרונה דווקא בתחום אחר: משחק, ולכן עברה לתיאטרון ידיטפה באיסטנבול ושם שיחקה בהצגות. בשנת 2005 התגלתה על ידי הבמאי סמיח קפלאנאולו וכיכבה בסרט "מלאכים נופלים". לאחר מכן המשיכה לשחק בסדרות ובסרטים תורכיים נוספים, עד שהגיעה לשחק בסידרה "קוסם סולטאן". המשחק בסידרה הביא גם להחתמתה על חוזים להופעה בפירסומות שונות.

מי שמשחקת את האלימה סולטאן, המתחרה של קוסם ואמו של הסולטאן מוסטפא הראשון היא אסליהאן גורבוז בת ה32 ילידת צ'נקאלה. היא למדה בקונסרבטוריון של אוניברסיטת קוניה תיאטרון. היא משחקת החל משנת 2004 בסדרות, אך בשנת 2009 קיבלה את התפקיד הראשי הראשון שלה, בסידרה "אם הייתי ענן".

קדיר דואולו, שמשחק את הח'אן הקרימאי מהמט גיראי, הוא שחקן שיש גם אח שהוא שחקן מפורסם בשם כמאל. הוא יליד אפריל 1982, בן 33 והוא גם מוזיקאי. הוא השתתף בערוץ D בשנת 2010 בסידרה הראשונה שלו, ובמקביל השתתף בתוכניות טלוויזיה הקשורות למוזיקה וכיכב בקליפים של זמרים מפורסמים. הוא השתתף בתפקידים ראשיים בארבע סדרות לפני שהגיע לשחק ב"קוסם סולטאן". הוא נמצא במערכת יחסים עם השחקנית נסליהאן אטאגול, הצעירה ממנו בעשר שנים.

מהמט קורטולוש, שמשחק בתפקיד דרוויש מהמט פאשה, הוא שחקן גרמני ממוצא תורכי. מהמט בן ה43 ידוע בכך שכיכב בסרטיו של הבמאי הנודע פאתיח אקין, במאי תורכי שעבודתו בעיקר בגרמניה. גם לו יש אח שהוא שחקן מפורסם, טקין קורטולוש. הוא אמנם נולד באושאק בצד המערבי של מרכז תורכיה, אך בגיל שנה וחצי עבר עם משפחתו לזלצגיטר שבגרמניה. החל מגיל 21 הוא שיחק בתפקידי ניצב ובתפקידים קטנים כשחקן בתיאטרון ובטלוויזיה, הוא שיחק לראשונה בתפקיד הראשי בסירטו של אקין משנת 1998 "הלם חד וקצר". הוא המשיך לשחק במיני סידרה הגרמנית המפורסמת "המינהרה". רוב הסדרות והסרטים ששיחק בהם היו בגרמניה, בדומה למרים אוזרלי המפורסמת. ב2014, שנה לפני עליית הסידרה "קוסם סולטאן", שיחק קורטולוש בסרט הפיני-בריטי "המשחק הגדול", יחד עם סמואל ל. ג'קסון. הוא נשוי לשחקנית הגרמניה-לוקסמבורגית בת ה50 (מבוגרת ממנו בשבע שנים), דזירה נוסבוש.

ימים היסטוריים: תשיעי ועשירי בנובמבר.

אתמול, ה-9 בנובמבר 2016, נפל דבר בארצות הברית ובעולם: לראשונה מזה דורות, נבחר נשיא אמריקני חדש, שאינו פוליטיקאי. איש העסקים דונאלד טראמפ, זכה בנשיאות הברית, כשהוא מתמודד מול מנגנון משומן של המפלגה הדמוקרטית והמועמדת שלה, הילרי קלינטון, שכבר ישבה בבית הלבן בתור רעיית הנשיא, וכנגד המנגנון של המפלגה הרפובליקנית, מטעמה הוא מתמודד. הוא מביא לארצות הברית דרך חדשה, שמרנית מבחינה ביטחונית- מדינית וכן חברתית מבחינת יחס למיעוטים, אך לא ימנית במובהק מבחינה כלכלית-חברתית. הפוליטיקה של טראמפ היא פוליטיקה קשוחה ובוטה, של אמירת המציאות גם אם היא לא תקינה פוליטית.
אבל מתברר כי ה-9 והעשירי בנובמבר אינם תאריכים נדירים בלוח השנה ההיסטורי.

אני רוצה להזכיר שני תאריכים מאוד היסטוריים על לוח השנה: התשיעי והעשירי בנובמבר. היות והם מאזכרים מאורעות חשובים בהיסטוריה המודרנית. האירוע השני התרחש לפני 27 שנים, בתשיעי בנובמבר 1989, עת נפלה חומת ברלין, שהפרידה בין ברלין המזרחית, הקומוניסטית, שהייתה בירת מזרח גרמניה, לבין ברלין המערבית, שהייתה מובלעת דמוקרטית מערבית בתוך מזרח גרמניה הקומוניסטית. נפילת החומה סימלה את קצו של הגוש המזרחי הקומוניסטי, ואת תחילת הסוף של ברית המועצות. באותו זמן הפכה ארצות הברית למעצמה היחידה בעולם, תפקיד בו החזיקה, לדעתי, עד שנת 2001, עת נפלו מגדלי התאומים.
החל מנפילת החומה, מזרח יבשת אירופה נכנס לתהליך של התמערבות ומודרניזציה. תוך 11 חודשים מנפילת החומה, אוחדו גרמניה המזרחית והמערבית למדינה דמוקרטית אחת.
חשוב להדגיש שוב, ברלין המערבית לא הייתה מחוברת למערב גרמניה. היא הייתה מובלעת בתוך מזרח גרמניה, שרק דרך אחת הובילה אליה ממערב לתוך מזרח גרמניה. כמו כן, ברלין המערבית לא הייתה בשום פנים ואופן בירתה של גרמניה המערבית. בירתה של גרמניה המערבית הייתה העיר בון, שהייתה בתוך מערב גרמניה ממש, ולא נשאה את הסיכון הביטחוני שריחף כל הזמן מעל המובלעת של מערב ברלין.
והנה הערה פוליטית: נפילת חומת ברלין לא הייתה מתאפשרת לולא האומץ של שני מנהיגים, מיכאיל גורבצ'ב נשיא ברית המועצות דאז, שהנהיג רפורמות של פתיחות וקידמה באימפריה הקומוניסטית דאז, ורונלד רייגן, נשיא ארצות הברית עד נובמבר 1988, שפעל רבות למיטוט הגוש הקומוניסטי. לצערי הרב, מזה 14 שנים ארצות הברית נתונה לשילטונם של נשיאים חלשים, שדירדרו אותה מדחי אל דחי: ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה. אני מקווה שבבחירות 2016 האמריקנים יבחרו נשיא כמו רייגן, שהעמיד את ארה"ב על הרגליים מבחינות רבות, למרות הקפיטליזם האכזרי שהנהיג והכישלונות שלו מול איראן ואפגניסטן, לאחר עשור עם הנשיאים הכושלים ניקסון וקרטר.

אירוע שלישי , שמצוין היום בתורכיה ברוב עם, ששיאו בעלייה לרגל השנתית למואוזוליאום אניט-כביר באנקרה, הוא יום השנה למותו של מייסד הרפובליקה התורכית, או תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ. מוסטפא כמאל, או בכינוייו גאזי (לוחם) פאשא, גאזי האזרטלרי או אתאתורכ (אבי התורכים), היה איש צבא ופוליטיקאי שנולד במאי 1881 בסלוניקי שבאימפריה העותמאנית ונפטר בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב10 בנובמבר 1938 בשעה תשע וחמש דקות בבוקר. עד היום, באותו תאריך, מושמעת צפירה ברחבי תורכיה באותה שעה, 09:05, והתורכים עומדים דום לזיכרו. הלווייתו נערכה 11 ימים לאחר מכן, ב21 בנובמבר 1938, והוא נטמן זמנית, עד 1953, במוזיאון האתנוגרפי של אנקרה. בשנת 1953 הועברו שרידיו למשכנם העכשווי, המואוזוליאום אניט-כביר שבאנקרה.

מותו של אתאתורכ, הרפורמטור החילוני, שביטל את האימפריה והח'ליפות העותמאנית, חולל רפורמות כמו החלפת הכתב הערבי באותיות לטיניות בכתיבת השפה התורכית בשנת 1928 ורפורמת הלבוש, בה שינה את הלבוש של התורכים מלבוש מזרחי ללבוש מערבי ולכובעים מערביים, צימצם את תורכיה לתת היבשת האנטולית ולמרחב אדירנה האירופי בלבד והפך אותה לרפובליקה, הפריד בין הדת למדינה וקרא לאנשים לבצע פולחן דתי מוסלמי בביתם בלבד או במסגדים ולא בפרהסיה, האיש שכיהן כנשיא תורכיה הראשון מהיווסדה באוקטובר 1923 עד למותו בשנת 1938, היווה נקודת מפנה בהיסטוריה התורכית. מאותו רגע חל תהליך איטי מאוד של ריאקציה, נסיגה, מכל ההישגים שהגיע אליהם אתאתורכ. מחליפו, עיסמת אינונו, שכיהן כראש מפלגת העם הרפובליקנית עד 1972, לא הצטיין בתפקידו כקודמו, ושיאם של התהליכים התרחש בשנת 1950, עת נבחר לראשונה ראש ממשלה מהימין השמרני, עדנאן מנדרס- ומאז בכל בחירות דמוקרטיות בתורכיה נבחרו לרוב מפלגות שמרניות, בשנים 1960, 1971 ו1980 עת התחוללו הפיכות צבאיות במדינה, ובשנת 2002, עת נבחר רג'פ טייפ ארדואן לראש ממשלת תורכיה, והחל בתהליך הפוך של אסלאמיזציה, בניגוד לתהליך המודרניזציה שחולל אתאתורכ.
אני רואה באתאתורכ מעין סולטאן חדש, המשך חילוני, רפובליקני וייחודי של העותמאנים ולא היפוכם הגמור, כאחד שלקח את היישות התורכית והפך אותה מאימפריה רחבת היקף ורבת תרבויות ודתות וקבוצות אתניות לאימפריה כלפי פנים, שכללה בעיקר תורכים וגם כורדים. המוטו של אתאתורכ היה "שלום בבית, שלום בחוץ", ועליו הקפיד כל הזמן. סביב אתאתורכ ודמותו התחולל בתורכיה עד לשנים האחרונות, כלומר מהעשור הראשון של שנות האלפיים ואילך, פולחן חצי אלילי שהאדיר את דמותו. ההיחלשות ההדרגתית של הכמאליזם, דרכו והאידיאולוגיה הלא רשמית של אתאתורכ, סייעו לעליית האסלאם הקיצוני במזרח התיכון ובעולם כולו.
לא צריך להתבייש ולהגיד שאתאתורכ היה דיקטטור. הרי במזרח התיכון המוסלמי, כל אימת שאיפשרו דמוקרטיה, האזרחים חיפשו את המסגד הקרוב והצביעו למפלגות דתיות או שמרניות.
על אתאתורכ, בנם של עלי רזא איש המיליציה סוחר העצים וזוביידה האנם הקשוחה והדומיננטית, ארחיב בהמשך.
אתאתורכ לא היה נשוי במותו ולא השאיר אחריו ילדים ביולוגיים, אלא מאומצים. אחת מהם הייתה הטייסת הידועה סביחה גוקצ'ן.

הסולטאן מהמט השלישי, אביו של הסולטאן אחמט הראשון, 1566-1603.

כמו שידוע לנו, מהמט, בנם של הורם והסולטאן סולימאן, לא זכה להיות סולטאן. כמו כן, גם אחיינו, שנקרא על שמו, מהמט בנו של הנסיך מוסטפא, לא זכה להיות סולטאן. מי שכן זכה להיות הסולטאן מהמט השלישי הוא נינו של הסולטאן סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי, הנכד של סולימאן. הוא נולד בעוד סבא-רבא שלו סולימאן היה בחיים וכיהן כסולטאן, במאי 1566, ארבעה חודשים לפני מות סולימאן. הוא קיבל את השם "מהמט" לזיכרו של אחיו של סבו, הסולטאן סלים השני. מקום הולדתו היה מניסה, שם שימש הסבא שלו סלים כמושל, כשלאחר ארבעה חודשים הפך לסולטאן סלים השני.
אימו הייתה השפחה המועדפת של מוראד השלישי, סאפייה סולטאן. היא הייתה ממוצא אלבני.

מהמט היה ידוע בהיסטוריה של האימפריה העותמאנית בזכות שלושה דברים: דבר ראשון, ברית המילה שלו, שנערכה לו עת היה בן 16, החגיגה הארוכה והמפוארת ביותר בתולדות האימפריה העותמאנית. השאהזאדה, או הנסיך מהמט, עבר את ברית המילה שלו באופן צנוע, אך הטקסים שמסביב נמשכו חמישים יום, בהשתתפות כל נכבדי האימפריה, המושלים וכן אורחים נכבדים מחוץ לאימפריה. הזירה המרכזית של החגיגות הייתה בין ארמון טופקאפי, שם ישב אביו, הסולטאן מוראד, לבין הארמון הישן של אבראהים פאשה מיודענו הווזיר הגדול לשעבר. בפסטיבל נערכו מופעים שונים, ריקודים, שירים, הצגות תיאטרון, מופעי קרקס, בייחוד הליכה על חבל, מירוצי סוסים ומה עוד לא. כל יום בבוקר, בחודשים יוני ויולי 1582, באו נציגים רשמיים אל הסולטאן מוראד, הגישו לו מתנות, קיבלו ממנו מתנות וזה היה האות לפתיחת החגיגות. לוליינים, מכשפים, זמרים, שחקנים, רקדנים (ביניהם רקדנים יהודים), אנשי צבא במופעי קרבות ואף דיפלומטים לרוב מילאו את זירת החגיגות. לנתינים החוגגים הוגשו מזון (רחת לוקום, עוגות שונות) ושתייה (שרבט) לרוב. כמובן שלא הוגש יין בגלוי ובאופן רשמי, בכל זאת הדבר אסור על פי האסלאם. כמו כן נערכו גם הקראות פומביות וחגיגיות של הקוראן, הטפות דתיות ולימודי דת לרוב.

מדוע נערכו החגיגות, ולמה בכזאת עוצמה ולמשך זמן ארוך? הדבר נועד כדי להאדיר את שם הסולטאן מוראד, שלא נודע כסולטאן חזק אלא כפוחז ושיכור כמו אביו, וגם נועד להאדיר את שמה ועוצמתה של האימפריה העותמאנית כלפי חוץ. הנציגים הידועים ביותר שביקרו והשתתפו בחגיגות הם נציגי האימפריה הפרסית הספווית, שהייתה יריבתה הגדולה ביותר של האימפריה. גם נציגים אירופיים זרים מסרו את ברכתם. לפי דרין טרזיאולו, שמתאר במאמר מפורט את החגיגות, ישנם שני מקורות היסטוריים שונים מאותה תקופה או אחריה לתיאור החגיגות. מי שלומד את התורכית העותמאנית, אגב, נדרש לתרגם את תיאור חגיגות ברית המילה, או Sünnet, כמו שנקרא בתורכית, מפי אחד המקורות. זאת מכיוון כי התיאור עשיר במילים וצבעוני.

האירוע הנוסף שבו נזכר מהמט השלישי הוא הפיכתו לסולטאן בשנת 1595, תוך כדי שהוא מצווה להרוג, לפי המסורת, את תשעה עשר אחיו לפי גירסה אחת, ויותר משלושים אחיו ואחיותיו לפי גירסה שנייה, אחיו וצאצאיהם. הטבח ההמוני המשפחתי יעודד בהמשך את ביטול המסורת של הריגת האחים הטוענים לכתר, על ידי בנו הסולטאן אחמט הראשון, והחלפתו בכליאתם באגף סגור של ארמון טופקאפי, הלא הוא ה"קאפס", הכלוב.
את הטבח ביצעו משרתיו החירשים-אילמים של מהמט, על מנת שלא ישמעו את צעקות הקורבנות.

מהמט נודע כסולטאן פאסיבי יחסית, ומי ששלטה בפועל באימפריה זו אימו, סאפייה אשת הסולטאן המנוח מוראד השלישי. כמובן, מדובר בחלק מתקופת "סולטאנות הנשים". אבל האירוע השלישי, שמהמט נודע בגללו, הוא המלחמה מול האימפריה האוסטרית בהונגריה, שהתחוללה בין 1593 ל1606. אחרי תבוסת הכוחות העותמאניים, מהמט היה הסולטאן הראשון מאז סולימאן המפואר שלקח פיקוד על הצבא בעצמו והביס את האוסטרים באגר ולאחר מכן בקרצטש שבצפון הונגריה.

מהמט היה ידוע כחובב אוכל ושתייה, מה שגרם נזק לבריאותו, אך היה יותר שמרן בנושא זה מאביו ומסבו.
היו לו שלוש נשים בולטות: האנדאן סולטאן, במקור יוונייה בשם הלנה, אימו של הסולטאן אהמט הראשון. השנייה, אלימה סולטאן, במקור אבחזית. היא הפכה אותו לאב לסולטאן נוסף: מוסטפא הראשון, "המטורף". בנוסף הייתה לו אישה שלישית, שהיא נסיכה ביזנטית מטרבזונד, ולשניהם היה את הילד יחיא הסורר, שהפך לבסוף לנוצרי, טען לכתר ומרד נגד האימפריה העותמאנית.

בימיו של מהמט התהדקו הקשרים בין אנגליה, שהייתה תחת שילטון המלכה אליזבת הראשונה, לאימפריה העותמאנית, והסולטאן מהמט קיבל מהמלכה אליזבת מתנות שיועדו במקור לאביו מוראד שלא היה בין החיים. המתנה הבולטת ביותר הייתה שעון מנגן מפואר. שתי המעצמות, שהיו עוינות את ספרד, היו חתומות בימי מהמט על הסכם, שנתן לסוחרים ולספינות אנגליים עדיפות בנמלים העותמאניים.
את מהמט החליף לאחר מותו בגיל 37, בנו הצעיר, אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן הידועה.

פוסט זה הובא במקורו בבלוג הישן.
ולחברי קבוצת "טורקנוס", "הסולטאן" ו"קוסם סולטאן ישראל", שמארחים את הבלוג שלי: שבת שלום!

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? כמו בתחום הפיזיקה והכלכלה, חפץ שנופל נחבט כמה פעמים בריצפה, עולה ושוב יורד, עד שנעצר ונשאר באופן קבוע על הקרקע לאחר נפילתו. לכן, כל העליות של האימפריה העות'מאנית החל מהתקופה שלאחר סולימאן היו חלק מהירידה הגדולה של האימפריה- עד שבאה השקיעה הסופית בשנים 1914-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. והאבסורד הוא שהאימפריה העות'מאנית נקלעה למלחמה זו בעיקר בגלל שהייתה לה ברית עם גרמניה.

מבוא לצמיחתו של האסלאם הקיצוני

שלום לכל קוראי וקוראות המדור. קודם כל. אני רוצה להביע שאת נפש מכל הדיבורים אודות הקשר בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני להקמת אירגון המדינה האסלאמית, מה שאנו מכירים בשם דאעש.

הבעייה היא, שרבים מקובעי המדיניות, הפוליטיקאים והפעילים הפוליטיים בארצות הברית ובאירופה לא קראו מספיק היסטוריה. לו היו קוראים היסטוריה, היו מבינים שהתייצבות ישראל לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים לא תפתור את הבעייה שקוראים לה המערב מול האסלאם. בדיוק כמו שוויתורים והגעה להסכם עם הפלסטינים לא יפתרו את בעיית האבולה. הסכסוך של המערב מול האסלאם בעידן המודרני לא החל עם הקמתה של מדינת ישראל או עם ראשית הציונות. ראשית הסכסוך הנוכחי הייתה עוד בימי האימפריה העותמאנית, האימפריה המוסלמית האחרונה בהיסטוריה.

כשמתארים את ההיסטוריה של המזרח התיכון, ואומרים "העידן המודרני", מתכוונים להחל משנת 1799, עת פלש נפוליאון קיסר צרפת למצרים, מה שהיווה את נקודת המגע הראשונה בין המערב ככובש לאסלאם כנכבש. הפער בין האסלאם למערב בא לידי ביטוי עת נפוליאון כתב את האיגרת שלו שתורגמה לערבית, ובה הופיעו מונחים אירופים שהערבים לא הבינו אותם כלל ועיקר: כשדיבר נפוליאון על חירות שהצרפתים הביאו לערביי מצרים, הוא השתמש במונח "חורייה". הכוונה במונח זה בערבית של אז, ולא של ימינו, הייתה לשחרור עבדים מבעליהם. הוא השתמש גם במילה "וטן" כשרצה להגיד "מולדת", אך בערבית משמעות המילה אז, לא כמו היום, הייתה כפר הולדתו של אדם מסוים.

באותם ימים, ראשית המאה ה-19, האימפריה העותמאנית הייתה בשקיעתה: הסולטאנים לא היו חזקים דיים, ומי ששלט באימפריה היו מושלים מקומיים. האימפריה פיגרה אחרי המערב בפערים הולכים וגדלים לטובת המערב, מבחינה מדעית, טכנולוגית, תרבותית ומבחינת סניטציה ותשתיות. ברחבי האימפריה העותמאנית עלתה השאלה: מה עושים עם הפער מול המערב? איך מצמצמים אותו? גם מבחינה כלכלית וביטחונית המצב היה בכי רע: העותמאנים שקעו בחובות ענק, עקב הפסדיהם במלחמות השונות, למעצמות המערב שהילוו לאימפריה כסף. מבחינה ביטחונית, כאמור, האימפריה נחלה תבוסות אחרי תבוסות בייחוד מול רוסיה וכן מול האימפריה האוסטרית ומול אנגליה. באירופה החלו לאחר המהפיכה הצרפתית לקום תנועות לאומיות-חילוניות, שאיימו על הסדר הדתי הישן, גם זה הנוצרי באירופה, וגם זה המוסלמי באימפריה העותמאנית.

הוגי דיעות ואנשי מעשה באימפריה העותמאנית מצאו, לשיטתם, שני פתרונות מנוגדים כדי לפתור את שאלת ההתמודדות עם המערב.
הדרך הראשונה: אימוץ שיטות מערביות בתחומי הצבא, החינוך, המשפט והכלכלה וחשיפה של נתיני האימפריה העותמאנית למערב. כלומר, אם אנחנו לא יכולים להילחם בהם, נצטרף אליהם. הדרך הראשונה קראה, פשוטו כמשמעו, להתאים את האימפריה למערב. כך, לשיטתם, היא תשרוד.
הדרך השנייה הופיעה, באורח אבסורדי, כתוצאה ממימוש הדרך הראשונה. היו שני סולטאנים שהכריזו על רפורמות, ועוררו מאבק באימפריה בין שמרנים (ריאקציונרים) לרפורמיסטים: סלים השלישי, ששלט משנת 1789 עד שנת 1807, הכריז על "משטר חדש" בתחומי החינוך, המינהל והצבא ועורר את זעם תומכי הסדר הישן בראשות חיל הרגלים העותמאני-היניצ'רים ואז הודח ונרצח על ידם ועל ידי הסולטאן הריאקציונר שהחליף אותו, בן דודו מוסטפא הרביעי, והסולטאן שהחליף את מוסטפא לאחר מרד של רפורמיסטים, מחמוד השני. דרכם החדשה גרמה להבאת השכלה בנוסח מערבי לאימפריה העותמאנית, ולמתן אישור לסטודנטים עותמאנים את האימפריה לצאת ולהשכיל במוסדות ההשכלה הגבוהה של המערב. ההשכלה הביאה לעלייתם של הוגי דיעות שדווקא תמכו בשמרנות יתר, וממנה נולד האסלאם הקיצוני. הוגי הדיעות הללו טענו כי הסיבה לחולשה העותמאנית והמוסלמית היא דווקא ההתנערות מהאסלאם והניסיון לחקות את המערב. הם טענו שמאז מות הנביא מוחמד וסיום תקופת ארבעת הח'ליפים ששלטו לאחריו באומה המוסלמית, שקראו להם ה"ישרים" או בערבית "ראשידון", חלה ירידה הדרגתית באסלאם הטהור של מוחמד והראשידון, כשאינטלקטואלים ערבים אף הגדילו וטענו כי כניסה של יסודות לא ערביים, כמו הפרסים והתורכים, לאסלאם, זיהמה אותו והפכה אותו למגונה וחילוני יותר. הפיתרון שהציעו כלל הוגי הדיעות, שזוהי הדרך השנייה, הוא חזרה לאסלאם, חזרה בתשובה, מלחמה בכל דבר מערבי והתנערות מכל דבר וחידוש בלתי רצוי שאינו מוסלמי. כך, באמצע המאה ה-19, נולד האסלאם הקיצוני, בעייה שממשיכה ומחמירה עד לימינו.
לכן: המאבק בין האסלאם למערב, בין ריאקציה לבין קידמה, בין הישן לבין המודרני, בין דת לבין לאומיות, הוא שהוליד ומחייה עד לימינו את האסלאם הקיצוני. לא הציונות, לא הסכסוך עם הפלסטינים ולא קיום ההתנחלויות הן שמזינות את האסלאם הקיצוני.

המערב, מצידו, שאל את השאלה ההפוכה, שקראו לה "השאלה המזרחית": איך להתמודד עם הנטל, שהוא האימפריה העותמאנית, שכונתה "האיש החולה על הבוספורוס"? להמשיך לקיים אותה באורח מלאכותי באמצעות הלוואות כספיות והגנה צבאית, או שמא לתת לה להתפרק מעצמה או אפילו לפלוש אליה צבאית, לחסל אותה ולחלק את השלל בין המדינות הנוצריות המנצחות. את איסטנבול, כך טענו, ניתן להחזיר להיות יוונית. הרי זו קוסטנטינופול, מרכז הנצרות האורתודוכסית היוונית ובירתה של האימפריה הביזנטית היוונית לשעבר.

שתי השאלות שנשאלו, בשני צדדי המתרס, הן שהולידו במאה ה-19 את הסיכסוך המודרני בין האסלאם למערב. שוב, למדינת ישראל אין ולו שמץ של קשר לכך.
עוד דבר שמעלה תמיהה בהתבטאות קרי, הוא הסתירה לדברי הבוס שלו, ברק אובמה. אובמה טוען שוב ושוב שאירגון "דאעש" הוא לא מוסלמי. מצד שני, מזכיר המדינה של אובמה טוען דווקא שיש בעייה עם האסלאם הקיצוני, וש"דאעש" הוא חלק ממנה- טענה מאוד נכונה. מצד שני, הפיתרון שלו הזוי ומגוחך: הוא חושב, בטעות, שפיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני יפתור את הסכסוך בין המערב לאסלאם. טעות בידו. האסלאם שונא את המערב מעצם מהותו וקיומו: היותו מזוהה עם נצרות, חילוניות, קידמה, פריצות וכל מה שנחשב ככפירה באסלאם הדתי. מדובר, כמו שאמר סמואל הנטינגטון, בהתנגשות בין תרבויות.

גם הדרך השנייה, של החזרה לדת ולמקורות, יצרה דרך שלישית, שמקבילה לראשונה, באורח אבסורדי. הטענה של הוגי דעות ערביים שיש לטהר את היסוד התורכי מהאסלאם הובילה ליצירת הלאומיות הערבית בקרב הערבים, מחד, ומאידך ליצירת הלאומיות התורכית בקרב אלה שמוצאם היה תורכי. גם הלאומיות הערבית וגם הלאומיות התורכית, בדומה לתנועות הלאומיות שקמו באירופה- נשאו ציביון חילוני מובהק.

סדרות היסטוריות שדומות ל"סולטאן" (נכתב בפברואר 2015 בבלוג הישן)

הסדרה "הסולטאן", מלבד היותה חלק מגל הניאו-עות'מאניזם שאופף את תורכיה, היא חלק מז'אנר עולמי של סדרות דרמה היסטוריות, שעוסקות באירועים אמיתיים או באגדות שהתרחשו בעבר. ניתן להשוות את הסידרה הזאת לסדרות המודרניות "משפחת בורג'ייה", "רומא", לסידרה על אגדת ספרטקוס או אפילו ל"משחקי הכס" הימי ביניימית, למרות ש"משחקי הכס", בדומה ל"שר הטבעות", מבוססת על עולם שאינו קיים באמת, אך שלפי האגדה, סיפור שהתרחש בעבר הרחוק.

אני דווקא הייתי כולל את "הסולטאן" בתור דרמה היסטורית, שמקבילה לסדרות היסטוריות ששודרו בערוץ הראשון לפני כעשרים וחמש עד שלושים שנים, גם בשל העומק ההיסטורי והתפאורה וגם בשל השמרנות והמציאותיות היחסית של "הסולטאן" לעומת "משפחת בורג'ייה" לדוגמה. כשאני אומר "הערוץ הראשון" אני מתכוון לטלוויזיה החינוכית ולטלוויזיה הכללית.

אני רוצה להתחיל בסידרה הראשונה, סידרה שמבוססת על דמות אגדית שכולנו זוכרים אותה בתור ילדים, "חץ וקשת" (בתמונה). בשנת 1990 שודרה הסידרה הזאת בטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי החופש הגדול. "חץ וקשת" מספרת על חייו ומאבקו של הדמות השוויצרית האגדית, וילהלם טל, שבגלל היות הסידרה אמריקנית קראו לו "ויליאם טל", שהיה, לפי האגדה, גיבור שוויצרי מהמאה ה-14 ונלחם כנגד אוסטריה של בית הבסבורג, אותה ייצג המושל האוסטרי, שהיה דומה חיצונית לוילהלם עצמו, הרמן גסלר. השיא בסידרה היה כשאנשי גסלר תופסים את הבן של טל, שמים לו תפוח על הראש ומכריחים את וילהלם לירות חץ לתוך התפוח, ואוי ואבוי לו אם יפספס. הסידרה עצמה הייתה אמריקנית ודוברת אנגלית, שודרה בארצות הברית בין השנים 1987 ל1989, ואנחנו בתור ילדים אהבנו מאוד לראות אותה כי היא הייתה מרתקת.

הסידרה השנייה, שגם צולמה בשנת 1987 ושודרה שנתיים לאחר מכן בישראל, בערוץ הראשון והיחידי, היא "נפוליאון וז'וזפין": סיפור אהבה. הסידרה מתעדת את חייו של נפוליאון בונפרטה, שהיה קצין תותחנים קורסיקני ששירת בצבא הצרפתי, מהקרבות שניהל בתור קצין עד להפיכתו לקיסר של צרפת לאחר המהפיכה הצרפתית שהייתה בסוף המאה ה-18. הסידרה מתעדת את פגישתו עם מי שתהיה אישתו הראשונה,ז'וזפין, וכמובן את אירועי המהפיכה הצרפתית עצמה והוצאתו להורג של המלך לואי השישה עשר ואישתו מארי (הגיליוטינה מככבת המון בסידרה הזאת). זאת הסידרה שאני מוצא אותה כקרובה ביותר לסידרה "הסולטאן" מבחינת עלילה-סיפור אהבה בין הקיסר לעתיד ואשתו, תהפוכות (למרות שיש לזכור שבאימפריה העות'מאנית של המאה ה-16 לא הייתה שום מהפיכה), מאבקי כוח והרבה הוצאות להורג.

הדרמה ההיסטורית השלישית היא "הצפון והדרום", בכיכובם של פטריק סווייזי וקירסטי אלי. היא שודרה במקור בארצות הברית בשנת 1985, והובאה לשידור בישראל 4 שנים לאחר מכן. הסידרה מתארת חברות בין שני אנשים בשנות החמישים והשישים של המאה ה-19 בארצות הברית, כשאחד מהם יהפוך לחייל בכוחות ה"איחוד" כלומר הצפון, והאחר יהפוך לחייל בכוחות הקונפדרציה, כלומר הדרום, במלחמת האזרחים שהתחוללה בארצות הברית בין השנים 1861-1865. הסידרה מתארת בפירוט את התהליכים שהובילו למלחמה ואת הקרבות בין הצדדים ואת התהפוכות שעברה החברות הזאת. העלילה נמשכת עד כשנה לאחר תום המלחמה ותבוסת הדרום.

הסולטאן אחמט האמיתי, המסגד הכחול וקצת על הסידרה "קוסם סולטאן" (ספוילר)

אזהרה: בפוסט זה קיים ספוילר, כלומר גילוי פרטים רבים בעלילה של הסידרה "קוסם סולטאן" שכל פרקיה טרם נצפו או שודרו.
קודם כל, אני רוצה להמשיך את הביקורת על הסידרה "קוסם סולטאן". מדובר בסידרה טובה, אך לא מצויינת כמו שהייתה "הסולטאן" האמיתית. אני מאוד שמח שגם בארץ יש שעוקבים אחרי הסידרה, שמשודרת בתורכיה בלבד. ותודה לחברת פייסבוק יקרה שהאירה את תשומת ליבי לכך.
מצד שני, אלה שביימו את הסידרה המקורית, לא מביימים במציאות את סידרת ההמשך. לא האחים טיילאן האגדיים, שביימו את סידרת "הסולטאן" המקורית בשלוש עונותיה הראשונות והעניקו לה כל כך הרבה נופך ודרמה. סידרת "הסולטאן" עצמה סבלה מעליות וממורדות. עונות השיא שלה היו העונות הראשונה והשנייה, שבתפקיד התסריטאית של אותן עונות השתתפה מראל קאטי- אוקאיי, השחקנית התורכיה והתסריטאית המפורסמת, שהייתה פוליטיקאית ופעילה פוליטית בעברה בצד השמאלי של המפה הפוליטית בתורכיה. התסריטים עובדו בגאונות ששמורה לה. מראל נפטרה בשנת 2012 בגיל 53 מסרטן הריאות. האחים טיילאן המשיכו לביים בעונה השלישית של הסידרה, ובעונה הרביעית נכנסו הבמאים של הסידרה הנוכחית, מרט בייקאל ויאיז אקאיידין, מה שסימל, במקביל לאירועים ההיסטוריים, את תחילת ירידת קרנה של הסידרה.

לדעתי, לו היו מחזירים את האחים טיילאן לביים את סידרת ההמשך, היא הייתה טובה עם עלילה מעניינת ולא עלילה שמנסה מעט לשחזר את סידרת המקור. דבר שני, הסידרה המקורית נעצרה עם מות סולימאן ועליית סלים לשילטון. ברגע שהיו משאירים את אותם השחקנים בסידרת ההמשך וממשיכים לתוך תקופת סלים ולא ישר קופצים לתקופתה של קוסם, הסידרה הייתה משמרת את איכותה המקורית. גם אם היו משקיעים מעט פרקים, בריפרוף, על עלילות הסולטאן סלים השני ובנו הסולטאן מוראד השלישי, ואף בנו של מוראד, הסולטאן מהמט השלישי, הצופים היו מבינים את המשכיות הסידרה הקודמת.
הדבר החשוב השני, הוא מיחזור הסידרה הקודמת. לדעתי, הולייה אוושאר מתאמצת לחקות את הוואלידה המקורית, עיישה חפזה, ששוחקה ביד אמן בידי נבאהת צ'הרה. היה על במאי ותסריטאי "קוסם סולטאן" להכניס גם דמויות יותר צבעוניות וייחודיות, כמו שהייתה דמותו של הסריס הראשי של הסולטאן סולימאן, סומבול אגא, ולא לשחזר בצורה חיוורת את דמותו של סומבול. כשיש יותר מעברים דרמטיים ויותר דמויות צבעוניות, זה מה שמבדיל בין סידרה טובה למצוינת. הכנסתה של ברן סאאת לסידרה החזירה אותה לתלם, אך לא לאותו תלם שעליו הייתה הסידרה "הסולטאן".
ההתמקדות בסידרה "קוסם סולטאן" ביניצ'רים, חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, היא לדעתי מכבידה מעט ומיותרת.

דבר חשוב שלישי, דמותו של הסולטאן אחמט אינה כמו של סולימאן. היא חיוורת. וזה חלק מהעלילה ההיסטורית, כי את ההיסטוריה אי אפשר לשנות. וכאן אני אעבור לדבר על הסולטאן אהמט הראשון, ששלט בין השנים 1603-1617, וניסה, לשווא, להחזיר את ימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, בין היתר בבניית מונומנט מפואר כמו מסגד הסולטאן אהמט, מה שאנו מכירים בתור "המסגד הכחול" באיסטנבול. על שם המסגד ועל שם הסולטאן קיים גם רובע "סולטאן אהמט" באיסטנבול, במתחם כיכר סולטאן אהמט היה בשבוע שעבר, אגב, פיגוע, שבו נפגעו תיירים גרמנים.
אהמט החשיב עצמו ביתר שאת מנהיג המוסלמים, ועובדה שאת המסגד הקרוי על שמו, שבניגוד לאיה סופיה פעיל גם כיום כמסגד, רצו לבנות עם שישה צריחים, כשהמודל הראשי שלו הוא המסגד הקדוש ביותר למוסלמים במכה- שהיה גם בעל שישה צריחים, ואמור היה להראות את עוצמת הבניה האסלאמית אל מול "איה סופיה" המסגד השכן, שבמקור היה הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית הראשית. בסופו של דבר, את המסגד בנו עם שישה צריחים, ובלחץ של חכמי הדת, נאלץ הסולטאן אחמט לבנות במכה צריח נוסף ולהפוך את מספר צריחיו של המסגד הקדוש ביותר למוסלמים לשבעה, על מנת להבדילו מהמסגד הכחול.
והסולטאן אהמט היה שייך ל"מועדון ה-27". מה כוונתי?

כשמדברים על "מועדון ה-27", מדברים על שחקנים וכוכבי רוק מפורסמים שחיו עד גיל 27 בלבד. ברשימה הזאת נמצאים ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, איימי ויינהאוס ועוד. לדייויד בואי, שהיה כוכב אף יותר גדול מהנ"ל, היה קצת יותר מזל: הוא חי עד גיל 69, כמעט גיל זיקנה. הסולטאן סולימאן המפואר חי שנתיים יותר מגילו של דייויד בואי, שמת בשבוע שעבר בגיל 69. אולם, גם בהיסטוריה העות'מאנית היה סולטאן שהצטרף למועדון ה-27: הסולטאן אחמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן האגדית. הוא חי בין השנים 1590 ל1617, בדיוק 27 שנים. כאמור, על שמו הוקם אחד אתרי התיירות המפורסמים באיסטנבול, מסגד הסולטאן אחמט, ועל שם המסגד הוקמה גם כיכר הסולטאן אחמט.

הסולטאן אהמט, בנו של הסולטאן מהמט השלישי, ובנה של השפחה המועדפת עליו, האנדאן סולטאן. הוא נודע כסולטאן הראשון מאז סולימאן המפואר, שהתערב בפועל במדיניות של האימפריה העות'מאנית וקבע אותה. הסולטאן אהמט נודע בייחוד בשינוי שיטת הורשת השילטון באימפריה: בביטול שיטת "השורד זוכה", לפיה הנסיך שהצליח לחסל את שאר אחיו זכה בסולטאנות, זאת לאחר שעשרות נסיכים נטבחו עקב שיטה זאת, בייחוד בידי אביו של הסולטאן, מהמט השלישי. הוא החליף את שיטת הורשת השילטון בשיטת ה"סניוריטי", או בעות'מאנית "אכבר ו-ארשאד", לפיה הנסיך המבוגר ביותר בגיל והבוגר ביותר מבין כל נסיכי השושלת העות'מאנית יזכה בסולטאנות, כשכל הטוענים לכתר ישלחו ל"קאפס", הכלוב, אגף סגור בהרמון הסולטאן שבו הוחזקו מינקותם עד להפיכתם לסולטאנים או למותם. שיטה זו גרמה לכך שיצאו ממנה סולטאנים שמונו מטעם חזקים מהם, וששימשו חותמת גומי ללא כל ניסיון שהוא בחיים האמיתיים. לעתים יצאו משם סולטאנים לא שפויים.

הסולטאן אחמט נולד במניסה, למציאות לא פשוטה: אביו, הסולטאן מהמט השלישי, שלט רק 8 שנים, מגיל 29 עד גיל 37. מותו הפתאומי של אביו הביא אותו לתפקיד. אהמט גם ניסה לשנות את סדרי השילטון, וגם לנהל מסעות ומלחמות צבאיים, בתחום זה כשל.
מבחינה צבאית, התמודד אחמט עם שלוש חזיתות עיקריות: החזית האוסטרית, בייחוד בקרבות (שנדמים כנצחיים) באיזור הונגריה, נלחם הצבא העות'מאני מול צבא שושלת הבסבורג האוסטרי. בסופו של הקמפיין הצבאי בחזית ההונגרית-אוסטרית, הפסידו העות'מאנים לאחר 15 שנות לחימה. הסולטאן אחמט חתם אל מול הארכי דוכס מתיאס מאוסטריה בשנת 1606. לפי הסכם זה, מאזן הכוחות נטה לרעת העות'מאנים: האוסטרים הפסיקו לשלם תשלום שנתי של 30 אלף גילדן לאימפריה העות'מאנית, העות'מאנים הכירו בקיסרות הרומית הקדושה הגרמנית-אוסטרית במקור כקיסרות ובקיסר "האימפריה הרומית הקדושה" כקיסר, כלומר שווה לסולטאן ולאימפריה, בעוד קודם הכירו בו כמלך, מה גם שהעות'מאנים התחייבו להפסיק את הפשיטות ומסעות השוד לתוך הונגריה המלוכנית, כלומר הטריטוריה ההונגרית שבידי האוסטרים, וגם הכירו בזכויות הפטור ממס לאצילים הונגרים שתחת סמכותם.

החזית השנייה הייתה גם בין השנים 1604-1616 מול פרס הספווית. בין היתר בשל בילבול ותסיסה בתוך המחנה העות'מאני, הצליחו הצבאות הפרסיים לתפוס את העיר ירוואן, כיום בירת ארמניה, מידי העות'מאנים, כמו כן תפסו שטחים באזרבייג'אן העצמאית ובאזרבייג'אן האיראנית של היום. קוסה ספר פאשא, מפקד עות'מאני בכיר, נפל בשבי בידי הפרסים והצבא העות'מאני נמלט לאיזור ארזורום. שוב, תבוסה צבאית לאהמט.
כל הניסיונות שנעשו במהלך כמעט 15 שנים לתפוס מחדש את העיר ירוואן ואיזורים באזרבייג'אן על ידי העות'מאנים מידי הפרסים, נכשלו.

תגובתו של אהמט לכישלונות מול הפרסים הייתה תגובה יצירתית, בהיותו אדם בעל חוש אומנותי ויצירתי, תכונה איתה חלק עם סב סבו, הסולטאן סולימאן המפואר. הוא כתב שירים ופואמות תחת הכינוי באח'טי- בדומה לסולימאן שהשתמש בכינוי מוהיבי. הוא אהב יצירות ארכיטקטוניות, ולכן החליט, על מנת לרומם את המורל העות'מאני אחרי התבוסות וליצור תחושה, שהיא גם אשליה, של החזרת העוצמה העות'מאנית, לבנות את מסגד סולטאן אהמט, הלא הוא המסגד הכחול, בעל הכיפה הגדולה ושמונה הכיפות הקטנות שמסביבו, ובעל שישה צריחים (שוב, ולא שבעה צריחים כמו שתיכנן במקור, כמו בעיר מכה הקדושה לאסלאם). העבודה על המסגד נמשכה בין השנים 1609-1616.

חזית נוספת איתה התמודד הסולטאן אחמט היא מרידות הג'לאלי (שנקראות על שמו של ג'לאל, כוהן דת עאלווי-Alevi- , שהיא קבוצה מוסלמית מיסטית, שמקורבת לשיעה, להבדיל מהעלאווים Alawite של סוריה, שהם כת בשיעה שיצאה מהאסלאם. ג'לאל מרד כנגד הסולטאן סלים הראשון בשנת 1519) שמוזכרות רבות בסידרה, מרידות שהונהגו על ידי מצביאים מקומיים רבי כוח ובעידוד של אנשי דת סופיים (הסופיזם הוא הצד המיסטי של האסלאם) ובהשפעתם, כנגד הממשל המרכזי העות'מאני. המרידות כללו בעיקר את איזור דרום האימפריה, באיזור שאנו קוראים היום לבנון וצפון סוריה. המרידות התרכזו באיזור לבנון של היום, אדאנה שבדרום מזרח תורכיה ואף בגדאד. מפקדים מקומיים פשוט תפסו את השילטון באיזורים המורדים, כפרים רבים נשדדו, נהרסו ונעקרו על יושביהם ממקומם, וההרס והחורבן היו רבים. את מרידות הג'לאלי דיכא הסולטאן אחמט בקושי, תוך כדי שהוא מאשים בחולשה את הווזיר הגדול, בושנאק דרוויש מהמט פאשה, ומוציא אותו להורג. בסופו של דבר המפקדים המורדים צורפו כמפקדים בצבא העות'מאני, והמרידות שככו.

הסולטאן אהמט ניסה גם להנהיג משטר יותר אדוק: הוא השליט את השריעה באימפריה ביתר שאת, ואסר לחלוטין אלכוהול ותליית או רכישת תמונות בהן מצוירות דמויות, מטעמים דתיים.

מבחינת חיים אישיים, מסתבר שהסולטאן אחמט היה קשור ליווניות: אימו, האנדאן סולטאן, הייתה יוונייה במוצאה וכך גם השיפחה המועדפת עליו, מאהפייקר קוסם סולטאן. הוא גם סבל מחזית רביעית קטנה נוספת, התנגדות וממרידה של אחיו למחצה, יחיא, שטען לכתר. חצר המלוכה של אהמט סבלה גם מהמאבקים בין קוסם סולטאן, אמם של הסולטאנים לעתיד מוראט הרביעי ואבראהים הראשון- שעלתה עליו בכוחה ובעוצמתה, למאהפירוז חטיג'ה סולטאן, סרבית במוצאה, אימו של הסולטאן לעתיד עות'מאן השני.

בגיל 27 תקפה את הסולטאן אחמט מחלת הטיפוס, והוא מת בגיל זה מהמחלה. הוא נקבר במואוזוליאום במתחם "המסגד הכחול", שתיכנן האדריכל שדפקאר מהמט אגא.
המסגד, שצבעו כחול בגלל היותו בנוי מ20 אלף אריחים כחולים מצוירים שמקורם בעיר איזניק, בגודל של עצמו (64 על 72 מטרים, גובה הכיפה הראשית 43 מטר וקוטרו 33 מטר) משדר גם בחיצוניות שלו, גם בסמיכותו לאיה סופיה (כמתחרה) וגם במבנה הפנימי שלו, המקושט בקליגרפיה, מרובה בכיפות תפילה (9 בסך הכל), מרובה אריחים כחולים מקושטים ובעל מאתיים חלונות צבועים, כוח ועוצמה רבים. המסגד מסמל את הסולטאן אחמט עצמו: שידר כוח ועוצמה, למרות שהיה סולטאן די חלש ולא יוצלח.

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם