שפת הלדינו, שפתם העתיקה של יהודי ספרד, ידועה בכל העולם, וגם בישראל. עד היום ישנם אנשים שמדברים, קוראים וכותבים בלדינו. אבל באיזורי תורכיה, יוון והבלקן היו יהודים שחיו עוד מלפני גירוש ספרד. ושימרו את מורשתם גם לאחר שמגורשי ספרד הגיעו ליוון, אנטוליה, ארץ ישראל וצפון אפריקה. הם דיברו שפה אחרת מהלדינו, שונה לגמרי ממנה.

שפתם של יהודי אנטוליה (תורכיה של היום), יוון ובולגריה לפני גירוש ספרד לא הייתה הלדינו. הייתה להם שפה אחרת, שנשתמרה עד ממש לפני כשלושים שנים. לשפה הזאת, שהייתה יוונית בגירסתה האמצעית (כלומר: לא יוונית עתיקה ולא יוונית מודרנית, אלא יוונית ביזנטית), בשילוב מילים בעברית ואפילו נכתבה בשפה העברית, ממש כמו שהיידיש והלדינו נכתבות בעברית, הייתה השפה היוונית-יהודית, או בשמותיה יווניטיקה או יוואנית.
השפה מוכרת היום רשמית, ונעשים מאמצים לשמר אותה בעיקר בארצות הברית. הקהילה הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו תחת שילטון האימפריה הביזנטית בשטחים שכיום יוון, תורכיה ובולגריה, דיברו בשפה זאת. אפילו בארץ ישראל היו דוברי יוואנית. שפה זאת נשמרה גם לאחר שהלדינו נפוצה בקרב יהודי תורכיה והבלקן. אבל עקב העירבוב בין הרומאניוטים ליוצאי ספרד, היא עברה תהליך של הכחדה שלא מרצון ולא בכוונה.

השפה נכחדה וכמעט לא נותרו יהודים שמדברים אותה, אך זיכרה נשמר. הסיבות העיקריות להיעלמות השפה הן היטמעות היהודים הרומאניוטיים ביוצאי ספרד- ליתר דיוק הפיכת הרומאניוטים למיעוט בקרב היהודים במקומות מושבותיהם עקב ההגירה של יוצאי ספרד לאסיה הקטנה וליוון, ואימוצם את שפת הלדינו כשפתם. סיבה נוספת היא השואה, בה הושמדו יהודים רבים ממוצא רומאניוטי, עיקרם מיהדות יוון והעיר סאלוניקי, שבעברה העות'מאני הייתה עיר עם רוב יהודי-והייתה יותר יהודית או עות'מאנית מהיותה יוונית בזהותה, וכמובן אתונה, בה היו מרוכזים רומאניוטים רבים. השפה היוואנית נחשבה כאחת משפות אטיקה- שפות האיזור שכולל בתוכו את אתונה בירת יוון.

סיבה עיקרית נוספת להיעלמות השפה היוונית-יהודית היא מיעוט הספרות הכתובה בשפה זאת, כאמור יוונית באותיות עבריות. נודע כי שפה זאת הופיעה בתרגומים של התנ"ך בעיקר.
אפילו הקהילה הרומאניוטית שקיימת כיום בארצות הברית- ואימצה את השפה האנגלית כשפתה העיקרית, לצד שפת התפילה העברית, לא משתמשת בשפה היוונית יהודית, ותפילותיה הן בנוסח יוצאי ספרד. עם זאת, באוניברסיטאות בארצות הברית שעוסקות בשימור שפות עתיקות, השפה מוכרת ונלמדת לעתים, כמו שנלמדות שפות אחרות שנכחדו זה מכבר.

היוואנית הייתה ידועה בקרב יוצאי הבלקן ותורכיה ממוצא רומאניוטי שהגיעו לארץ ישראל כשפתם של הזקנים, שלא העבירו את השפה לדורות הבאים והעדיפו לדבוק בעברית ובלדינו. אבל חשוב להזכיר, כי הייתה קיימת שפה כזאת, ולא רק הלדינו צריכה להיות מזוהה כשפתם של יהודי הבלקן ואנטוליה, ואני, למרות שאין לי שום שורשים רומאניוטיים, שמח להזכיר שפה נשכחת זו במאמר זה.

ברקע: חולצה מארה"ב, עליה כתוב: "שימרו את כדור הארץ, לימדו את השפה היוואנית".

בעוד יומיים בערך ייערך טקס פרסי האקדמיה של הקולנוע האמריקני, מה שידוע לכולם בשם "האוסקר". בארצות הברית יש את הוליווד, שנמצאת בקליפורניה. להודו יש את בוליווד, שנמצאת בעיר בומביי, שנקראת כיום מומבאיי. לתורכים, לעומת זאת, יש, וליתר דיוק היה, את ישילצ'אם- Yeşilçam, הלא היא הוליווד התורכית. לאמריקנים יש את האוסקר, ולתורכים יש את תפוז הזהב, תחרות הסרטים החשובה במדינה- במסגרת פסטיבל הסרטים באנטליה. אבל בניגוד להוליווד ובוליווד, שכוכבם דורך כל הזמן, ישילצ'אם, בעברית האורן הירוק, מסמל לא רק מקום, הוא מסמל תקופה.

מהו ישילצ'אם? מדובר ברחוב בעל אותו שם, שמשמעות שמו בעברית היא "אורן ירוק", שנמצא ברובע בייאולו שבאיסטנבול, שם שכנו אולפני סרטים מפורסמים וזה גם היה מקום מגוריהם של שחקנים מפורסמים וגם במאים ומפיקים רבים. תור הזהב של הישילצ'אם היה בין שנות החמישים לשנות השבעים של המאה העשרים, אז הופקו כ250 עד 350 סרטים מדי שנה. רוב סרטי הישילצ'אם הם סרטים דרמטיים-מלנכוליים, בדומה לפילם נואר הצרפתי. ז'אנר נוסף שהצליח במסגרת תקופת הישילצ'אם הוא דגם של מערבונים, רק בגירסה לא אמריקנית בעליל, כמו למשל הסרט המפורסם "קיץ יבש" ( Susuz Yaz), שיצא בשנת 1964 ומספר על חוואי טבק אגואיסט, שכדי להרוס את מתחריו ולגרום לעלייה בגידולי הטבק שלו עצמו. הסרט עצמו זכה בפרס דב הזהב בברלין (המערבית) באותה שנה. רוב רובם של סרטי הישילצ'אם היו בשחור-לבן.

הגורם המרכזי לפריחת הישילצ'אם הוא הקמת חוגי וייסוד קורסים לקולנוע ותיאטרון באוניברסיטאות השונות, מה שאיפשר לצמיחתם של במאים ושחקנים רבים. באותה תקופה צפייה בקולנוע הפכה לטרנד במדינה, ומאות אלפים של צופים נהרו לבתי הקולנוע. חמישים במאים ידועים פעלו בתקופה זו, אך את רוב הסרטים ביימו עומאר אקאד, עוסמאן סדן, ממדוח און, עטיף יילמאז ומטין ארקסאן. בסוף התקופה, תחילת שנות השבעים, גם שחקנים מפורסמים, כמו ארול טאש, לאלה אוראלולו, שנר שן וטורקאן סוראי. במדינה פעלו כ2,450 בתי קולנוע, ומספר המבקרים בקולנוע הגיע עד ל247 מיליון צופים.

יש לציין, כי סרטים רבים באותה תקופה היו כה איכותיים, עד שיוצאו מחוץ לגבולות תורכיה. בשנות השישים, חשוב לציין, כי לא רק סרטים יוצאו: גם התחוללה נדידת אוכלוסין. בשל מצב כלכלי קשה, משפחות רבות היגרו לגרמניה, עבדו שם בעבודות שגרמנים ממוצעים לא הסכימו לעבוד בהן, ובכך הזרימו כסף לבני משפחותיהם ששכנו במדינת המוצא. כמו כן, החל תהליך בתוך תחומי תורכיה עצמה של מעבר אוכלוסייה מהכפרים לפאתי הערים, ובניית "שיכוני לילה", שנקראו בשמם בגלל שהוקמו בן לילה (גג'הקונדו Gecekondu) של יוצאי אותם כפרים בפאתי אותן ערים. דווקא המעבר לערים הביא לצמיחה של עוד ועוד בתי קולנוע במדינה, מה גם שהעוני והמצב הכלכלי נתן רעיונות לסרטים רבים.
תקופת הישילצ'אם הייתה הבסיס לתקופה של היום: ייצוא טלנובלות תורכיות אל מחוץ למדינה, מה שהביא אותי לשים את הלוגו של "קוסם סולטאן" למעלה, היות ואם לא היה ישילצ'אם, גם לא הייתה הסידרה "הסולטאן" וסידרת ההמשך שלה.

בתחילת שנות השבעים התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, והכת הצבאית שעלתה לשילטון הטילה צנזורה כבדה על סרטים עם תכנים פוליטיים וכן הידקה את הפיקוח על התכנים המשודרים בכלל באמצעות ביסוס איגודי שידור חזקים. כמו כן, באותן שנים הפופולריות עברה מהקולנוע אל הטלוויזיה המתפתחת. יותר ויותר שחקנים ובמאים העדיפו לביים ולשחק בטלוויזיה, מאשר בקולנוע. שנות השבעים היו גם מאופיינות בעלייתו של ז'אנר "סרטי הבורקס" (קומדיות מופרעות אך מצחיקות שמשכו המונים לקולנוע) בתורכיה כמו גם בישראל, וגם מצד שני בחוסר יציבות פוליטית ובמלחמה פנימית ואלימות גואה בין הימין לשמאל. כל הסיבות הללו הן שהביאו לשקיעת הישילצ'אם. כמו שהשיר המפורסם באנגלית מ1979 טוען, שהוידאו הרג את כוכב הרדיו, כך הטלוויזיה חיסלה את כוכב הקולנוע, ואת חשיבות וז'אנר הישילצ'אם.

אתמול, ה-9 בנובמבר 2016, נפל דבר בארצות הברית ובעולם: לראשונה מזה דורות, נבחר נשיא אמריקני חדש, שאינו פוליטיקאי. איש העסקים דונאלד טראמפ, זכה בנשיאות הברית, כשהוא מתמודד מול מנגנון משומן של המפלגה הדמוקרטית והמועמדת שלה, הילרי קלינטון, שכבר ישבה בבית הלבן בתור רעיית הנשיא, וכנגד המנגנון של המפלגה הרפובליקנית, מטעמה הוא מתמודד. הוא מביא לארצות הברית דרך חדשה, שמרנית מבחינה ביטחונית- מדינית וכן חברתית מבחינת יחס למיעוטים, אך לא ימנית במובהק מבחינה כלכלית-חברתית. הפוליטיקה של טראמפ היא פוליטיקה קשוחה ובוטה, של אמירת המציאות גם אם היא לא תקינה פוליטית.
אבל מתברר כי ה-9 והעשירי בנובמבר אינם תאריכים נדירים בלוח השנה ההיסטורי.

אני רוצה להזכיר שני תאריכים מאוד היסטוריים על לוח השנה: התשיעי והעשירי בנובמבר. היות והם מאזכרים מאורעות חשובים בהיסטוריה המודרנית. האירוע השני התרחש לפני 27 שנים, בתשיעי בנובמבר 1989, עת נפלה חומת ברלין, שהפרידה בין ברלין המזרחית, הקומוניסטית, שהייתה בירת מזרח גרמניה, לבין ברלין המערבית, שהייתה מובלעת דמוקרטית מערבית בתוך מזרח גרמניה הקומוניסטית. נפילת החומה סימלה את קצו של הגוש המזרחי הקומוניסטי, ואת תחילת הסוף של ברית המועצות. באותו זמן הפכה ארצות הברית למעצמה היחידה בעולם, תפקיד בו החזיקה, לדעתי, עד שנת 2001, עת נפלו מגדלי התאומים.
החל מנפילת החומה, מזרח יבשת אירופה נכנס לתהליך של התמערבות ומודרניזציה. תוך 11 חודשים מנפילת החומה, אוחדו גרמניה המזרחית והמערבית למדינה דמוקרטית אחת.
חשוב להדגיש שוב, ברלין המערבית לא הייתה מחוברת למערב גרמניה. היא הייתה מובלעת בתוך מזרח גרמניה, שרק דרך אחת הובילה אליה ממערב לתוך מזרח גרמניה. כמו כן, ברלין המערבית לא הייתה בשום פנים ואופן בירתה של גרמניה המערבית. בירתה של גרמניה המערבית הייתה העיר בון, שהייתה בתוך מערב גרמניה ממש, ולא נשאה את הסיכון הביטחוני שריחף כל הזמן מעל המובלעת של מערב ברלין.
והנה הערה פוליטית: נפילת חומת ברלין לא הייתה מתאפשרת לולא האומץ של שני מנהיגים, מיכאיל גורבצ'ב נשיא ברית המועצות דאז, שהנהיג רפורמות של פתיחות וקידמה באימפריה הקומוניסטית דאז, ורונלד רייגן, נשיא ארצות הברית עד נובמבר 1988, שפעל רבות למיטוט הגוש הקומוניסטי. לצערי הרב, מזה 14 שנים ארצות הברית נתונה לשילטונם של נשיאים חלשים, שדירדרו אותה מדחי אל דחי: ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה. אני מקווה שבבחירות 2016 האמריקנים יבחרו נשיא כמו רייגן, שהעמיד את ארה"ב על הרגליים מבחינות רבות, למרות הקפיטליזם האכזרי שהנהיג והכישלונות שלו מול איראן ואפגניסטן, לאחר עשור עם הנשיאים הכושלים ניקסון וקרטר.

אירוע שלישי , שמצוין היום בתורכיה ברוב עם, ששיאו בעלייה לרגל השנתית למואוזוליאום אניט-כביר באנקרה, הוא יום השנה למותו של מייסד הרפובליקה התורכית, או תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ. מוסטפא כמאל, או בכינוייו גאזי (לוחם) פאשא, גאזי האזרטלרי או אתאתורכ (אבי התורכים), היה איש צבא ופוליטיקאי שנולד במאי 1881 בסלוניקי שבאימפריה העותמאנית ונפטר בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב10 בנובמבר 1938 בשעה תשע וחמש דקות בבוקר. עד היום, באותו תאריך, מושמעת צפירה ברחבי תורכיה באותה שעה, 09:05, והתורכים עומדים דום לזיכרו. הלווייתו נערכה 11 ימים לאחר מכן, ב21 בנובמבר 1938, והוא נטמן זמנית, עד 1953, במוזיאון האתנוגרפי של אנקרה. בשנת 1953 הועברו שרידיו למשכנם העכשווי, המואוזוליאום אניט-כביר שבאנקרה.

מותו של אתאתורכ, הרפורמטור החילוני, שביטל את האימפריה והח'ליפות העותמאנית, חולל רפורמות כמו החלפת הכתב הערבי באותיות לטיניות בכתיבת השפה התורכית בשנת 1928 ורפורמת הלבוש, בה שינה את הלבוש של התורכים מלבוש מזרחי ללבוש מערבי ולכובעים מערביים, צימצם את תורכיה לתת היבשת האנטולית ולמרחב אדירנה האירופי בלבד והפך אותה לרפובליקה, הפריד בין הדת למדינה וקרא לאנשים לבצע פולחן דתי מוסלמי בביתם בלבד או במסגדים ולא בפרהסיה, האיש שכיהן כנשיא תורכיה הראשון מהיווסדה באוקטובר 1923 עד למותו בשנת 1938, היווה נקודת מפנה בהיסטוריה התורכית. מאותו רגע חל תהליך איטי מאוד של ריאקציה, נסיגה, מכל ההישגים שהגיע אליהם אתאתורכ. מחליפו, עיסמת אינונו, שכיהן כראש מפלגת העם הרפובליקנית עד 1972, לא הצטיין בתפקידו כקודמו, ושיאם של התהליכים התרחש בשנת 1950, עת נבחר לראשונה ראש ממשלה מהימין השמרני, עדנאן מנדרס- ומאז בכל בחירות דמוקרטיות בתורכיה נבחרו לרוב מפלגות שמרניות, בשנים 1960, 1971 ו1980 עת התחוללו הפיכות צבאיות במדינה, ובשנת 2002, עת נבחר רג'פ טייפ ארדואן לראש ממשלת תורכיה, והחל בתהליך הפוך של אסלאמיזציה, בניגוד לתהליך המודרניזציה שחולל אתאתורכ.
אני רואה באתאתורכ מעין סולטאן חדש, המשך חילוני, רפובליקני וייחודי של העותמאנים ולא היפוכם הגמור, כאחד שלקח את היישות התורכית והפך אותה מאימפריה רחבת היקף ורבת תרבויות ודתות וקבוצות אתניות לאימפריה כלפי פנים, שכללה בעיקר תורכים וגם כורדים. המוטו של אתאתורכ היה "שלום בבית, שלום בחוץ", ועליו הקפיד כל הזמן. סביב אתאתורכ ודמותו התחולל בתורכיה עד לשנים האחרונות, כלומר מהעשור הראשון של שנות האלפיים ואילך, פולחן חצי אלילי שהאדיר את דמותו. ההיחלשות ההדרגתית של הכמאליזם, דרכו והאידיאולוגיה הלא רשמית של אתאתורכ, סייעו לעליית האסלאם הקיצוני במזרח התיכון ובעולם כולו.
לא צריך להתבייש ולהגיד שאתאתורכ היה דיקטטור. הרי במזרח התיכון המוסלמי, כל אימת שאיפשרו דמוקרטיה, האזרחים חיפשו את המסגד הקרוב והצביעו למפלגות דתיות או שמרניות.
על אתאתורכ, בנם של עלי רזא איש המיליציה סוחר העצים וזוביידה האנם הקשוחה והדומיננטית, ארחיב בהמשך.
אתאתורכ לא היה נשוי במותו ולא השאיר אחריו ילדים ביולוגיים, אלא מאומצים. אחת מהם הייתה הטייסת הידועה סביחה גוקצ'ן.