המצאת הקרואסון והקשרה לשני המצורים הכושלים על וינה

אנו אוהבים מאוד את המאכל הזה, שניתן להשיגו כמעט בכל בית קפה. המילוי העיקרי שלו הוא שוקולד, אפשר גם לאכול אותו בטעם חמאה ובמילויה. אנו חושבים שזה מאכל מהעידן המודרני, יש לו שם צרפתי והוא כל כולו מצרפת.

לא נכון. ואם צורתו מזכירה לכם משהו, אתם חושבים נכון.

הקרואסון הוא בצורה של חצי סהר, או כמו שאנו מכירים זאת כחצי ירח, בדיוק אותו חצי ירח שנמצא כיום בדגלה של תורכיה, שהוא ירושה והעתק מדויק של דגלה של האימפריה העות'מאנית. גירסה מובילה לגבי המצאת הקרואסון טוענת כי הוא מסמל ניצחון של המערב על האימפריה העות'מאנית, או על אימפריה מוסלמית אחרת לפניה. בני ונשות הצד המנצח רצו לחגוג את הניצחון, לכן יצרו מאפה מגולגל בצורת חצי סהר ומילאו אותו במילויים שונים. גירסה זו אינה מופרכת כלל ועיקר.
למי שלא יודע, הקרואסון התגלגל לצרפת. הוא לא הומצא בצרפת, אלא באוסטריה. שם המאפה המקורי הוא קיפפרל ( Kipferl) בגרמנית, או בהונגרית קיפלי. מדובר במאפה בצורת חצי סהר, שמקורו עוד במאה ה-13, למרות שהגירסה העדכנית ביותר מתעדת את המצאת המאפה האוסטרי שהתגלגל לצרפת לאחר אחד משני המצורים העות'מאניים על וינה, שהסתיים בתבוסה לצד העות'מאני. וזה נותן לי את הסיבה הטובה ביותר לכתוב על שני המצורים הכושלים הללו, לאחר שלפני שנה כתבתי מאמר על "המצור השלישי והמוצלח על וינה".

המצור הראשון אירע בשנת 1529, עת שלט מיודענו, הסולטאן סולימאן המפואר. סיומו באי-ניצחון עות'מאני סימל את סיום שיא ההתפשטות של העות'מאנים בתוך מרכז אירופה. המצור השני, אירע בקיץ ובסתיו של שנת 1683, ומפקדו העות'מאני היה הווזיר הגדול, קארא מוסטפא פאשא מרזיפונלו- והרי באותה תקופה מי שהיו הדומיננטיים היו הווזירים הגדולים והואלידה סולטאן. הסולטאן הלא-אקטיבי באותה עת היה מהמט הרביעי, נכדה של קוסם סולטאן. המצור השני התחיל את מלחמת האימפריה העות'מאנית עם "הליגה הקדושה" האירופית הקתולית-אורתודוכסית, מלחמה שנמשכה 15 שנה לסירוגין והסתיימה בחוזה קרלוביץ בשנת 1699, שמסמל יותר מכל את השקיעה העות'מאנית- היות ובכך איבדו העות'מאנים סופית את הונגריה.

המצור הראשון, בשנת 1529, בא 44 שנים אחרי שהעיר כן נפלה, לידיו של מלך הונגריה מתיאס קורווינוס. הסולטאן סולימאן ניסה להגיע אל לב אויביו ההבסבורגים ולכבוש את בירתה, לאחר שנחל ניצחונות גדולים בהונגריה עצמה. המלחמה עצמה החלה במאי 1529, כשלסולימאן, שעמד בראש הצבא העות'מאני, נלווה הווזיר הגדול, בן משפחתו מנישואין, חברו הטוב והסרעסכר (מפקד הצבא), אבראהים פאשה. בנוסף, יאנוש זאפוליה, מלך הונגריה ובן חסותו של סולימאן, הצטרף אליו עם כוחותיו- והרי סולימאן ידע טוב מאוד לנצל את הבקיעים בתוך ובין מדינות אירופה לטובתו.
הבעיה המרכזית של סולימאן הייתה שכוחותיו התרכזו בבולגריה, שסבלה באותו אביב מגשמים כבדים, מה שגרם להצפות ולאובדן רב של תותחים וגמלים בצד העות'מאני. כמו כן, בוינה עצמה התארגנה התנגדות ספונטנית גדולה לעות'מאנים, וכל האזרחים גויסו למלחמה. העיר בוצרה עוד יותר ממה שהייתה, והיא הייתה נכונה למצור.
כוחותיו המדולדלים של סולימאן, שחטפו מכה קשה מ"גנרל מזג האוויר", הגיעו מותשים אל שערי וינה בחודש ספטמבר 1529. בסוף חודש ספטמבר החל המצור על העיר עצמה, מצור שנמשך שלושה שבועות. העות'מאנים, שכוחם הורכב מבחירי היניצ'רים (חיל הרגלים) ומהסיפאהים- יחידות העילית של הפרשים, ניסו לחפור, לשווא, מנהרות פריצה מתחת לחומות העיר הכבדות, אך הכוח המגן האוסטרי פגע בחופרים העות'מאנים, מה גם שגם "גנרל מזג האוויר" התגייס לטובת האוסטרים, שכוחם העיקרי הורכב מחייליו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה הגרמנית, קרל החמישי, והוריד הרבה מאוד גשם באיזור המצור, שוב גשם, הפעם בעונת הסתיו. מזג האוויר גרם למחלות וכן לנפקדויות רבות בצד העות'מאני. הפלישה לעיר הייתה כושלת, וסולימאן קיבל באמצע אוקטובר החלטה אסרטגית לסגת. עם זאת, לא היה מדובר בתבוסה מלאה: העו'תמאנים השיגו שטחים נוספים נרחבים בעיקר בהונגריה ובחלק מאוסטריה. לאחר שלוש שנים ניסה סולימאן שוב להנהיג קרב על וינה, ושוב לשווא, לאחר שספג אבידות בקרב קונציג מול הקרואטים.

המצאת הקרואסון, או הקיפפרל, מיוחסת, עם זאת, יותר לקרב השני העיקרי על וינה, שהתרחש בשנת 1683. קרב זה, שהיה חלק ממלחמה גדולה בת 15 שנים כנגד קואליציה גדולה יותר מאשר ההבסבורגים, שגם הסתיים בכישלון עות'מאני (שלאחריו החלו לטגן את בצק הקיפפרל בצורת חצי הסהר, סמלם של העות'מאנים והמוסלמים- ושימו לב שגם להכנת הקיפפרל וגם להכנת הסופגניה יש אותו מקור- מקור גרמני- והרי האוסטרים הם גרמנים, ופועל יוצא של ניצחון במלחמות) הניב גם מורשת קולינרית וגם גיבור אגדי: יאן סובייצקי הפולני.

האימפריה העו'תמאנית הייתה באותה תקופה תחת הדומיננטיות של הווזירים הגדולים ממשפחת קופרולו, כשלמפקד הצבא העו'תמאני, הווזיר הגדול קארא מוסטפא פאשא, היו קשרים משפחתיים מנישואין עם משפחה זו. לקרב השני על וינה נערכו הכנות לוגיסטיות נרחבות, ביניהן פיתוח ויצירת נשק וסלילת דרכים, במשך עשרות שנים. תקופה זו הייתה שונה: היא הייתה בצלה של הרפורמציה הפרוטסטנטית, שפילגה לגמרי את אירופה הנוצרית וקרעה אותה מבפנים. העות'מאנים ביקשו לנצל את העובדה שמרכז הרפורמציה היה בעיקר בגרמניה לטובתם.

באותן שנים, התרחשה מרידה הונגרית רפורמיסטית (פרוטסטנטית), בראשות אימרה טוקולי, כנגד האימפריה הרומית הקדושה הקתולית. במאבק פנימי זה, צידדו העות'מאנים בצד הרפורמיסטי. באביב 1683 החל הצבא העות'מאני להתארגן בשטחי הבלקן, ולנוע לכיוון וינה, לאחר שקארא מוסטפא פאשא שיכנע את הסולטאן מהמט הרביעי לחתום על צו שמורה על מוביליזציה של הצבא העות'מאני למלחמה. הכוונה לא הייתה להגיע לוינה, אך ההתקדמות העות'מאנית הייתה בלתי עצירה מהרגע שהצבא יצא לדרך. בינתיים, כרתה האימפריה הרומית הקדושה ברית עם פולין הקתולית תחת מלכות יאן סובייצקי, עם הרפובליקה הקתולית של ונציה ועם כוחותיו של האפיפיור אינוקנטיוס ה-11- ששכן אז במדינה נרחבת מאוד בניגוד מוחלט לותיקן זעיר השטח של ימינו. הברית, שנקראה גם "הליגה הקדושה", כוונה כנגד כוחות הרפורמציה הפרוטסטנטיים וכנגד העות'מאנים המוסלמים.
בינתיים, העות'מאנים הגיעו ב-14 ביולי 1683 לשערי וינה, וקארא מוסטפא שלח מברק להבסבורגים בדרישה שהעיר תיכנע. המצור החל.
כלקח מתבוסות קודמות, עם הכוח העות'מאני באו יותר ממאה תותחים ורובים כבדים. הכוחות העות'מאניים התמקדו בחפירת מנהרות מתחת לחומות העיר, בניסיון להכניס תחתן חומר נפץ בכמות גדולה שיפיל אותן. לעות'מאנים נלוו כוחות רבים מאת הח'אן של חצי האי קרים.
בינתיים, בחודש ספטמבר 1683 נעו כוחות עצומים מפולין לכיוון האי וינה, בהתאם לברית בין יאן סובייצקי לקיסר ההבסבורגי ליאופולד הראשון.
לקראת אמצע החודש הצליחו העות'מאנים בפיצוץ החומות שהגנו על העיר, וב12 בספטמבר בשעה 4 לפנות בוקר החל הקרב.
אבל הפעם, התוקפים לא היו העות'מאנים, אלא הצבא האוסטרי של האימפריה הרומית הקדושה. הם תקפו את העות'מאנים מצד אחד, העות'מאנים השיבו מלחמה. הבעיה הייתה שמהצד האחר של הכוח העות'מאני, הגיחו בהמוניהם לוחמיו של יאן סובייצקי הפולני והנחילו תבוסה כבדה לצד של חצי הסהר. שמונים אלף פרשים פולנים שהתפצלו לארבעה כיוונים היכו בעות'מאנים ובטאטארים שוק על ירך והנחילו להם תבוסה מחפירה. גם האוהלים העות'מאנים נשדדו ונשרפו, ובחלק מהיריעות ששרדו נעשה אף שימוש בתפירת גלימה לכמרים הקתוליים…..
התקדמות האסלאם באירופה נעצרה, והפעם בוינה.

בינתיים, בצד המנצח, רצו להכין אוכל מתוק לכבוד הניצחון, ולפי הטענה המרכזית, שלא הוכחה במלואה- היות ויש גירסאות נוספות להמצאת הקרואסון, לקחו בצק, טיגנו אותו וגילגלו אותו בצורת חצי סהר שמסמל את הצד העות'מאני המובס. מאכל זה, הקיפפרל, הגיע לצרפת, ואנו מכירים אותו בתור קרואסון.

סאפייה סולטאן האמיתית

אני רוצה לספר היום על סאפייה סולטאן, שדמותה הופיעה בסוף הסידרה המקורית של "הסולטאן" ("המאה המפוארת"), וגם מופיעה כדמות מרכזית בסידרה "קוסם סולטאן" ("המאה המפוארת- קוסם").

מקום הולדתה ומשך חייה של סאפייה סולטאן לא ברורים במאת האחוזים, וסוגיות אלה משמשות מקור לויכוח בין חוקרים רבים. ישנן כמה גירסאות לגבי חייה ומקום הולדתה של סאפייה סולטאן: הגירסה הראשונה טוענת שסאפייה נולדה באי קורפו, כיום ביוון, בשנת 1548, אי שהיה שייך באותה תקופה לרפובליקה הוונציאנית. גירסה שנייה מתארת את סאפייה סולטאן שנולדה באלבניה, בכפר רזי שבהרי דוקאג'ין. שמה המקורי היה סופיה. גירסה זו טוענת שיש כאלה שנוטים לבלבל אותה עם חמותה, נורבאנו, ולטעון שגם היא הייתה ונציאנית, בתו של מושל האי קורפו. אבל במציאות היא אלבנית נוצרייה.

בשנת 1562, בהיותה בת 12, נתפסה בידי פיראטים, והובלה כשפחה לארמון הסולטאן. שנה לאחר מכן אחותו של הסולטאן סולימאן, מיהרימה סולטאן, הציגה אותה לפני נכדו של אחיה, הנסיך מוראד, שעתיד להפוך לסולטאן מוראד השלישי. היא התאסלמה ושמה שונה מסופיה לסאפייה. בגיל 16 היא הרתה למוראד, וילדה את בנו, שלמרבה ההפתעה היא קראה לו מהמט (שם שהיה בעייתי, היות ונסיכים שנקראו מהמט לאחר הסולטאן מהמט השני לא זכו לתוחלת חיים ארוכה….). אותו מהמט, שכזכור עבר טקס ברית מילה מפואר מאוד, הגדול בתולדות האימפריה, יהיה גם הנסיך היחיד מאז הסולטאן מהמט השני שזוכה להגיע לסולטאנות, והוא עתיד להיקרא הסולטאן מהמט השלישי.

מוראד וסאפייה ניהלו יחסים מונוגמיים, זאת אומרת שסאפייה הייתה האישה היחידה בחייו של הסולטאן מוראד השלישי, מה שגרר עימותים קשים בינה לבין חמותה, נורבאנו סולטאן. נורבאנו דרשה ממוראד שייקח לו שפחות נוספות, כדי להעשיר את השושלת בצאצאים, ואף טענה שסאפייה כישפה את מוראד וגרמה לו לאימפוטנציה על מנת שמהמט יישאר בנו היחיד. אחותו של מוראד, אסמהאן, פתרה את הבעייה, הציגה בפניו שתי שפחות יפות והוא נענה. מהן נולדו לו 20 בנים ו27 בנות נוספות. לאחר מות נורבאנו (שיש הטוענים כי סאפייה הרגה אותה), הפכה סאפייה שוב לאישה היחידה בחיי מוראד, והיא שניהלה בפועל את האימפריה העות'מאנית, במסגרת "סולטאנות הנשים". לאחר מות מוראד ב1595- מבלי שאי פעם נישא לסאפייה בטקס דתי, הפכה סאפייה ל"ואלידה סולטאן", אמו של הסולטאן החדש מהמט השלישי וכוחה התחזק עוד.

בהיותה ואלידה סולטאן, מנהלי האימפריה בפועל היו סאפייה וגזאנפר אגא הידוע, שהיה הסריס הראשי עוד מימי סלים ונורבאנו. היא קיבלה משכורת יומית גדולה מאוד ואף גרמה למהמט למנות את חתנה, אבראהים פאשה (לא זה הידוע מימיו של סולימאן), לווזיר הגדול.
אישה יהודייה, שמעמדה בהרמון היה קירה (סוכנת כלכלית, גזברית ההרמון)- מתווכת בין השפחות לבין העולם החיצון במיוחד מבחינת אספקת ציוד וכסף לחיי היומיום שלהן, ששמה היה אספרנסה מלכי, גרמה למשבר הכי גדול בחיי סאפייה כוואלידה סולטאן.
אספרנסה צברה כוח רב, עד כי גרמה לחיילים למרוד כנגד הסולטאן ואימו (שמינתה את אספרנסה ונתנה בידיה כוח רב). בסופו של דבר, דוכא המרד ואספרנסה ובנה הוצאו להורג על ידי החיילים. בסופו של דבר, סאפייה הורתה לבנה לתת סמכויות חתימה על צווים לידי הווזיר הגדול, על מנת שלא יחשדו בהשפעתה הרבה על בנה.
ביחסי החוץ של סאפייה, שכמובן היו יחסי החוץ של האימפריה כולה, היא נקטה מדיניות פרו ונציאנית וגם פרו אנגלית: ניהלה חילופי איגרות ומתנות עם המלכה האנגלייה אליזבת הראשונה.
כמובן, לסאפייה היה עימות נרחב עם כלתה על כוח בארמון, והיא גרמה להוצאתה להורג בשנת 1602 של נכדה, מחמוד, שטען לכתר. בשנת 1603 מת מהמט השלישי, ובנו, אהמט (אחמד) הראשון עלה לתפקיד הסולטאן. החל מתקופת אחמד הראשון, בשל המסורת שעל הטוען לכתר לחסל את כל אחיו על מנת שיהפך לסולטאן, מה שאהמט עשה לאחיו משפחות אחרות וגם מהמט- "בסיטונאות", הוחלט להקים את ה"קאפס", הכלוב, אגף סגור בארמון טופקאפי שבו הוחזקו בהסגר עם "תנאי חמישה כוכבים" כל האחים שטענו לכתר, ולחדול ממסורת ההרג.

לגבי גורלה ומותה של סאפייה סולטאן הדעות חלוקות, ולסלי פירס, החוקרת שכתבה ספר מאוד מפורסם על ההרמון האימפריאלי העות'מאני טוענת שסאפייה סולטאן הוגלתה לארמון הישן באדירנה על ידי הסולטאן מהמט השלישי, שם מתה בשנת 1619, בגיל 71- ואני נוטה לקבל את גירסתה של פירס, היות ומומחיותה בנושאי ואלידה סולטאן וההרמון ידועה מאוד. את שנותיה האחרונות מנסים החוקרים להשוות עם שנותיה של האלימה סולטאן, אמו של הסולטאן מוסטפא הראשון. גירסה אחרת ופחות פופולרית טוענת כי היא הוגלתה ב1604 ומתה ב1605.

על שמה של סאפייה סולטאן נקרא מסגד "אל-מאליכה סאפייה" (מערבית: "המלכה סאפייה") בקהיר. כמו כן, סאפייה אחראית על בניית "המסגד החדש" ברובע אמינונו באיסטנבול. היא נקברה לצד בעלה, הסולטאן מוראד השלישי, בכנסיית הגייה סופייה (שכמובן, לא נקראת על שמה) באיסטנבול.

עובדות על נאק צ'וריס, התאום הלא נודע של צ'אק נוריס

שלום לכולם,

הכירו את התאום המנחוס של צ'אק נוריס הכל יכול. הרי ידוע שהתפרסמו "עובדות" בנוגע לצ'אק נוריס, זה שאין דבר העומד בפני הרצון חוץ ממנו, אבל דמותו של נאק צ'וריס הוזנחה למדי. אז קבלו עובדות על ההיפך של צ'אק נוריס: נאק צ'וריס!

אז הנה כמה עובדות שעלו לי בראש:

1. נאק צ'וריס מתחשמל מפלסטיק.

2. את התוכנית "כלבוטק" המציאו כדי לרכז שם את כל אלה שהצליחו לעבוד על נאק צ'וריס.

3. כל אפס יכול להתחלק בנאק צ'וריס.

4. נאק צ'וריס הפסיד לעצמו בשחמט.

5. נאק צ'וריס הוא זה שהמליץ לשמעון פרס לרוץ בכל מערכות הבחירות שהוא הפסיד בהן.

6. נאק צ'וריס היה מפסיד לעצמו בבחירות.

7. נאק צ'וריס תמיד עולה על האוטובוס הלא נכון, ולאחר מכן מפספס את הרכבת חזרה.

8. נאק צ'וריס משתמש באקדח פיקות כדי לאיים על יריביו.

9. נאק צ'וריס הוא זה ששיכנע את העולם, עד שבא גלילאו, שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ.

10. נאק צ'וריס הפסיד בהתערבות על משחק כדורגל. הבעיה היא שאת ההימור הוא עשה אחרי שמשחק הכדורגל נגמר כבר….

11. נאק צ'וריס אינו מהמר כבד, בגלל שהוא יודע שכשכל פעם שהוא יהמר על משהו הוא יפסיד.

12. נאק צ'וריס חושב עד היום ש1+1 זה 11.

13. כשלמד בבית הספר, יצרו הקבצה ד' במתימטיקה במיוחד בשביל נאק.

14. התוכנית "יצאת צדיק" ויתרה על השתתפות של נאק צ'וריס, בגלל שכל פעם שהוא מנסה לעבוד על מישהו זה לא עובד והוא ממילא יוצא צדיק.

15. נאק צ'וריס היה בילדותו שחקן כדורסל, אבל סולק מקבוצתו אחרי יומיים, בגלל שהוא קלע סלים עצמיים בכל משחק.

16. את הקפצונים המציאו בשביל שנאק צ'וריס יחיה באשליה שיש לו נשק ושהוא יודע לירות בו.

17. וברצינות- כתיבת פוסט זה על נאק צ'וריס האינטרנט נותק פעמיים והאתר נפל 4 פעמים.

תוכניות הטלוויזיה המקפיצות והמעניינות בשעות הקטנות של הלילה

בלילה, בזמן שכולנו ישנים, ובניגוד למה שחושבים- הטלוויזיה שלנו מתעוררת לחיים. בערוץ 1 הישן, זה שלפני התאגיד, היו לאחר חצות מוצגים שידורים ותוכניות ישנות מהעשורים הקודמים, משנותיו היפות של הערוץ. ותופתעו: גם בערוץ 2. הערוצים האמריקנים פועלים במלוא הקיטור, כי הרי מדובר בשעות הערב בארצות הברית. לכן, מי שרוצה לראות טלוויזיה איכותית, עדיף לו דווקא לצפות בשעות הקטנות של הלילה.

בערוץ 1 שלפני אפריל 2017, בעיקר בלילה שבין יום ראשון לשני, הייתה מוצגת התוכנית "שרתי לך ארצי", שבה מגוללים בסיפורים ובשירים מיטב האומנים בהובלת ובהנחיית דן אלמגור את סיפור ראשית הציונות. ומדובר, כמובן, בתוכנית לא מהיום, אלא מלפני 40 עד 42 שנים- כמעט עשור לפני שכותב שורות אלה נולד. קוראים לפנינה הזאת "שרתי לך ארצי", ושידורה המקורי החל כחצי שנה לאחר מלחמת יום כיפור ונמשך עד שנת 1976. החברה הישראלית ומדינת ישראל בכללותה היו מוכות, ארץ ישראל הישנה והטובה מוגרה זה עתה (באותן שנים) על ידי ההפתעה שחוללו המצרים והסורים. כדי לרומם את המוראל, בישראל המוכה והזועמת החלה נוסטלגיה לשנים ה"נאיביות", שנות ראשית הציונות, ההתיישבות, כיבוש העבודה, קום המדינה והעשור הראשון לקיומה, שנות החמישים. גל הנוסטלגיה הזה יהווה גם בסיס לסרטי הבורקס שהופיעו לאחר המלחמה, לא לאלה שלפניה, וכמובן לסידרת סרטי "אסקימו לימון", שאירועיה מתחוללים בשנות החמישים. ובאשר ל"שרתי לך ארצי", מה שיפה בה הוא לא רק שפע האומנים, הסדר המופתי, השירים הנוסטלגיים של ראשית הציונות (כמו "שיר העמק" מ1935) והגעגוע על רקע קהל קודר שמגלם מדינה שמנסה להתאושש ממלחמה קשה ומניצחון מזהיר שהושג בה בקושי ובקורבנות רבים, אלא גם נוכחותם של אנשים שהיו אז זקנים והיו עדים למאורעות ראשית הציונות, השילטון הבריטי, ההתיישבות והקמת המדינה בעת התרחשותם.

בערוץ השני, בעת שמשדרים שידורי "קשת", בשעות הקטנות של הלילה, ישנה תוכנית כמעט קבועה שרצה בשידורים חוזרים כבר כמעט 18 שנה. אומנם היא נועדה כביכול "לסתום חורים" בלוח השידורים, אך היא מאוד מעניינת, ואף מקפיצה, עד כדי כך שאני אחד ה"משוגעים" שאף הקליט את סידרת התוכניות האלה, שנפרסת על פני 7 חלקים, כל חלק משודר בין מוצאי שבת לראשון בדרך כלל, בימים ששידורי "קשת" משדרת בערוץ 2. מדובר בפסטיבל הרגאיי 97'- פסטיבל הרגאיי החמישי הגדול שהתקיים בחוף אכזיב שבישראל בשנות התשעים, שהתקיים בשישי בלילה, ב13 ביוני 1997 בהפקתו של גיל בומשטיין, שנחשב המאסטר של הרגאיי בישראל . מדובר, אם כן, באחד השרידים האחרונים של התוכניות ששודרו בערוץ 2 בשנות התשעים, שמשודר עד היום. באותו פסטיבל, באותו יום שישי מלפני כמעט 19 שנים, ההופעות החלו בשעה 20:30 בערב, ובניגוד למה שחושבים, נמשכו לילה אחד בלבד, עד שעות הבוקר של יום שבת. מי שרוצה להיזכר בימים שלפני הסמארטפונים, מצלמות הסמארטפון והפלאפונים לכל, מוזמן לראות את התוכנית הזאת. לפסטיבל ההוא הגיע קהל רב מאוד, כפי שניתן לראות, ואני יכול להתערב איתכם שלרובם היו בכיס טלכרטים, כי זה מה שהיה באותה תקופה. וכשרצו להדליק אור, לא השתמשו באור של הסלולרי, כי פשוט לא היה. השתמשו במציתים.
בפסטיבל עצמו ניתן לראות שטף של להקות, שמייצגות את מוזיקת הרגאיי, שמקורה בשנות השישים המוקדמות באי ג'מייקה, והיא מהווה שילוב בין הסגנון המערבי, הסגנון הקאריבי והסגנון האפריקני.
הלהקות העיקריות שהופיעו בפסטיבל היו מג'מייקה, כמו להקת Misty in Roots, ולהקת שילה- לצד בוג'ו בנטון האגדי. הרגאיי, שמקורו בג'מייקה, קושר עצמו היטב לאתיופיה וליהדות. הלהקה השנייה העיקרית שהופיעה בפסטיבל, לצד בוג'ו בנטון, הייתה כאמור להקת שילה. גם בשיריו של בוב מארלי, שנחשב אבי הרגאיי, מופיעים אלמנטים עבריים כמו "הר ציון הקדוש" ו"האריה מציון". כל זאת כתוצאה מהשפעת דת הרסטפארי- שאליה אכן קשורים או מושפעים ממנה אנשי תספורת הראסטה.
ומהי דת הרסטפארי? הדת הזאת התפתחה מג'מייקה, ומאמינה כי קיסר אתיופיה (המרוחקת אלפי קילומטרים מג'מייקה) השולט האחרון, שהתפרסם במאה העשרים ואף שהה בארץ ישראל זמן מה בימי מלחמת העולם השנייה, היילה סלאסי, היה התגלמות האלוהות. "ראס" פירושו ראש, כמו בערבית- וגם תואר אצולה אתיופי, וטפארי הוא שמו הפרטי והאמיתי של הקיסר, טפארי מקונן. לפי המסורת, נחשב טפארי מקונן כצאצא של שלמה המלך ומלכת שבא, לכן סמל בית המלוכה האתיופי היה האריה מציון- ומכאן שילוב האלמנטים היהודיים בדת הרסטפארי. גם צבעי הרגאיי מושפעים מצבעי הרסטפארי, שהם אותם צבעים של דגל אתיופיה הקיסרית והמודרנית.
באותן שנים, שנות התשעים, הרגאיי אימץ סיגנון קופצני שמשלהב את הקהל, עם מוזיקה שמחה ומקפיצה- לצד המסרים החשובים שבשירים, לכן לראות את הפסטיבל ולשמוע רגאיי, גם באמצע הלילה, גורם להנאה ולהתעוררות. לצד אומני רגאיי מחו"ל, שהגיעו לפסטיבל ובכך הראו שישראל היא יעד חשוב של מוזיקת הרגאיי, מופיעים בפסטיבל גם אומני רגאיי ישראלים, כמו יוסי פיין ולהקת האקסנטריקס ולהקת פראנה. וכאמור, לכל להקה הוקדשו חלק אחד או שניים. בחלק האחרון של הפסטיבל, מופיעה להקת "שורשי אפריקה", שמזכירה את מקורן האמיתי של מוזיקת הרגאיי ודת הרסטפארי. על רקע ההופעה מופיע כל הזמן הים של אכזיב, כשחלק מהמשתתפים בפסטיבל אף ניצלו את קיומו של החוף על מנת לקפוץ בין הגלים.
פסטיבל זה היה האחרון שהתקיים באותה תקופה, כשהמסורת חודשה רק לאחר כמה שנים, בעומק שנות האלפיים, כשהרגאיי היה בסיגנון אחר, בועט יותר.
אז בניגוד למה שחושבים, האקשן האמיתי בטלוויזיה והתוכניות המעניינות באמת מתחילות באמצע הלילה.

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

הסידרה הארוכה ביותר ושחקנים תורכיים-8

למי שזוכר, בשנות השמונים שודרה בישראל הסידרה "קרובים קרובים" בטלוויזיה החינוכית, שתיארה את חייהן של כמה משפחות שחיות בבניין אחד- רחוב ויטק 9 בתל אביב (בניין שקיים במציאות). 10 שנים לפני עליית "קרובים קרובים" בישראל, עלה בתורכיה סרט קומדיה שזכה להצלחה היסטרית, בכיכובו של כמאל סונאל האגדי. קראו לו "מלך אבות הבית" ("קאפיג'ילאר קראלי")- שמאוד דומה ל"קרובים קרובים", כשסונל משחק את אב הבית, תפקיד המקביל לתפקידו של קוזילביץ' האגדי מ"קרובים קרובים". על סמך אותו סרט, עלתה בתורכיה סידרת הטלוויזיה הארוכה ביותר ששודרה אי פעם בטלוויזיה התורכית עד היום- הסידרה "ביזימקילר", שמשמעה "אנשינו", "שלנו", או שבעברית ניתן לקרוא לה גם "האנשים שלנו" או "אנשי שלומנו". הסידרה לא הייתה קומדיה לגמרי, אלא היו לה מאפיינים דרמטיים- אולי ניתן לקרוא לה דרמה קומית. היא תיארה את חייהן של כמה משפחות שחיות בבניין אחד, ושודרה בין השנים 1989-2002, במשך 14 עונות. הסידרה, שכללה 459 פרקים, שודרה בין השנים בשלושה ערוצים: בין 1989 ל1994 שודרה בערוץ המקביל לערוץ הראשון שלנו, TRT1. בין השנים 1994-1999 שודרה בערוץ סטאר טי וי- שני ערוצים שבאותה תקופה שודרו בישראל בכבלים, ובין 1999 ל2002 שודרה בSHOW TV, שלא משודרת בארץ.

הסידרה מספרת על משפחת באשאראן בראשותו של אבי המשפחה, שוקרו, שאותו שיחקו שני שחקנים- ארדאל אוזיאג'ילאר שכיום בן 67 בין השנים 1989-1997 וסאוואש דינצ'ל, שנפטר לפני 9 שנים בגיל 65, ששיחק בה בין 1997 ל2002 את דמותו של שוקרו המזדקן, ועל מערכת היחסים שלו עם אישתו, נאזאן (עיישה קוקצ'ו, כיום בת 60) ובנו השובב והסורר במעט, עלי (אטילאי אולואישיק, כיום בן 39- החל לשחק בסידרה מגיל 12 ושיחק בה עד גיל 25) . בנוסף, צוות הסידרה הנרחב כלל גם דמויות הזויות, כמו למשל השוער של הבניין הקופצני, ג'אפר, וגם לא לשכוח את השיכור השכונתי. לשוקרו היו גם בנות, שהוא לא רווה מהן הרבה נחת. בנוסף, היחסים של המשפחה עם השכנים שלה מתוארים גם, כשלאורך העונות הרבות של הסידרה השכנים אף התחלפו, אך משפחת באשאראן נשארה. מעולם לא שודרה בטלוויזיה סידרה תורכית ארוכה יותר מ"ביזימקילר".

בנוסף, אני רוצה להתייחס לכוכבת הסידרה "יופי מסוכן" (ולא להתבלבל עם הסרט ששודר בשנת 1998), גיזם קאראג'ה בת ה-23, המופיעה כאן בתמונה אחרי שזכתה במקום השני בתחרות "מיס תורכיה" של חברת לוריאל בשנת 2011, וייצגה את מדינתה בתחרות "מיס עולם", המשנית ל"מיס יוניברס" באותה שנה. גיזם היא הוכחה לכך שבתחרויות, בניגוד לנאמר, יש כאלה שזוכרים את מי שזכה במקום השני….
היא באה ממשפחה איסטנבולית, ונולדה באותה העיר, אך משפחתה העבירה את רוב הזמן בארצות הברית ובקנדה, שם למדה בבית ספר יסודי ובחטיבת הביניים. רק בגיל תיכון היא חזרה לתורכיה, במטרה ללמוד בתיכון תורכי. היא למדה בתיכון את השפה הצרפתית וכן התמחתה במגמה ספרותית. כיום, היא סטודנטית למדעי החברה באוניברסיטת איסטנבול. לאחר שנרשמה לתחרות, זכתה מקום שני וזכתה גם בתואר המתלבשת הטובה ביותר בתחרות "מיס עולם", כבר בשנת 2012, בגיל 20, החלה לקבל תפקידים ראשיים בסדרות תורכיות. הסידרה "יופי מסוכן", או בשמה המקורי "הברק שהורס בתים" מ2012, היא הסידרה השנייה שבה היא משחקת- בתור בת המשפחה, מועאזז. בשנת 2012 אף שיחקה בסידרה שבה כיכבה האזאל קאיה, המוכרת לנו מ"אהבה אסורה".
אגב, לאוהבי הסידרה "הסולטאן"- בזמנים אלה עולה לאוויר בערוץ "ויוה פלוס" הסידרה "איפט", ששודרה במקור ב2011, בכיכובה של דניז צ'אקיר בת ה-33 מאנקרה, בוגרת הקונסרבטוריון הממשלתי של אוניברסיטת האג'טפה מאותה עיר, שזכורה לנו בתור השחקנית ששיחקה את אחותו של סולימאן, שאה הובאן סולטאן.

חיזבאללה, ה"אביב הערבי" ומתי צפויה מלחמת לבנון השלישית?

שלום לכולם,

שמתי לב כי לפי הסטטיסטיקה, בכל 10 שנים יש עימות גדול בין ישראל לחיזבאללה. בשנת 1996 התחולל מבצע "ענבי זעם" עת צה"ל עוד ישב ברצועת הביטחון בדרום לבנון (בקרוב מאוד ימלאו 20 שנה למבצע הזה), ולאחר 10 שנים בקיץ התחוללה מלחמת לבנון השנייה. חיזבאללה כנראה אוהב מאוד את השנים שמסתיימות בספרה 6. בשנת 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, ולמרות שהנבואה ניתנה לשוטים, אני מעריך כי בקיץ הקרוב, קיץ 2016, או אף עד הקיץ הבא, יחל עימות נוסף בין ישראל לחיזבאללה.

ישנן כמה סיבות מדוע למרות, ושוב למרות, המעורבות בסוריה, יש לחיזבאללה והנהגתו אינטרס לעימות מול ישראל. אגב, מה שאני כותב נסמך על מידע גלוי לגמרי, בעיתונות, כולל העיתונות הערבית, ובטלוויזיה.

1. מימד הזמן: חיזבאללה השיעי היה מאז ומתמיד להוט להילחם עם ישראל, והוא הוקם לשם מלחמה כנגד ישראל. הוא לא הוקם על מנת להילחם מול אירגוני גרילה סוניים, כמו שהוא עושה היום בסוריה. שדה הקרב בסוריה הוא בין היתר התלמדות וריענון נשק עבור לוחמי חיזבאללה לקראת עימות עם ישראל, שבעיני האירגון זה הדבר האמיתי. כבר 10 שנים לא היה עימות ישיר בין חיזבאללה לישראל, ועילת הקיום של חיזבאללה היא עימות עם ישראל. בעיני האירגון, שקט של 10 שנים הוא זמן ארוך מדי. מאז נסיגת צה"ל מלבנון עד למלחמת לבנון השנייה היו 6 שנים של שקט יחסי, למעט תקריות ספורות שהסבו לצה"ל נפגעים.

2. המימד הכלל-ערבי: חיזבאללה והאירגונים הקיצוניים הסונים, אל-קאעידה ודאע"ש שבא אחריו, נמצאים כל הזמן גם בעימות תודעתי ביניהם על השפעה על העולם הערבי והמוסלמי. האירגונים האלה מתחרים ביניהם מי יפגע יותר טוב במערב. בעוד שעבור האירגונים הסוניים מדינות המערב והמשטרים הערביים החילוניים הם המטרה הראשונה, שדה הניסוי של חיזבאללה השיעי הוא ישראל. לכן, חיזבאללה ישאף לעימות עם ישראל בזמן הקרוב. אחרי שישראל לא הביסה את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, החלו בעיתונות הערבית לשאול האם מדינות ערב לא שקטות מדי במדיניותן כלפי ישראל, והאם גם במדינות אלה, כולל מצרים למשל, צריך שיהיה להן חיזבאללה סוני משלהן כדי להילחם עם ישראל. ברחוב הערבי, הסוני ברובו, כולל ברחוב הפלסטיני, החלה סימפטיה גדולה לאחר מלחמת לבנון השנייה כלפי השיעה האסלאמית בכלל וחיזבאללה בפרט. לכן, לתוצאות מלחמת לבנון השנייה הייתה השפעה על "האביב הערבי" שהפיל משטרים חילוניים בעולם הערבי שהיו חסרי מעש וחדלי אישים בעיני רוב האוכלוסייה במדינות הללו, ובשלב שאחרי המהפיכות הצמיחו משטרים אסלאמיים סוניים או פוטנציאל למשטרים כאלה, עוינים כלפי ישראל. גם בעולם השיעי החלה תסיסה: החלו הפגנות של שיעים במדינות בעלות שילטון סוני, בייחוד במדינות המפרץ, כשהזרקור הופנה אל המחאות בבחריין, מדינה בעלת רוב שיעי אך נשלטת על ידי בית מלוכה סוני (תמונה מהמחאה בבחריין מופיעה למעלה). לכן, דווקא על רקע העימות השיעי-סוני ועל רקע העימות בין אל-קאעידה ודאע"ש לבין המערב, חיזבאללה ינסה להשיג הישגים צבאיים על חשבון ישראל, בייחוד כשבתקופה האחרונה מתבצעים פיגועים על ידי דאע"ש כנגד מדינות המערב, שדאע"ש רואה בהם הישג. על מנת להחזיר את האירגון לתודעה הכלל-ערבית לא כאירגון שיעי "כופר" אלא כאירגון שנלחם כנגד המערב וישראל, חיזבאללה ישאף לעימות עם ישראל.

3. המימד הסורי והפנים לבנוני: בחודשים האחרונים נראה כאילו אירגון דאע"ש כמדינה וכצבא הולך וקטן ומובס, ואילו הצבא הסורי של אסד, איראן שתומכת בו ורוסיה שסייעה לו עד לפני כמה שבועות בצורה מסיבית, השיגו הישגים על חשבון האירגון, לכן לוחמי חיזבאללה לא ממש נחוצים כעת בהמוניהם להילחם כנגד האירגון, מה שעשו באינטנסיביות עד לא מזמן ואף שילמו באלפי לוחמים. צבא אסד בסיוע רוסי ואיראני מגיע להישגים, לכן חיזבאללה הסיג, כך פורסם בגלוי, חלק מכוחותיו כדי לעבות את החזית מול ישראל. בתוך לבנון המערכת הפוליטית משותקת לגמרי, כבר כמעט שנתיים שלא נבחר נשיא למדינה בין היתר בשל התעקשות חיזבאללה על בעל בריתו הנוצרי, מישל עאון, וכשיש בקיעים במערכת הפוליטית הלבנונית וחיזבאללה פחות נחוץ בלחימה מול דאע"ש, שאגב מי שלוחם בו בעיקר בסוריה ובעיראק ואינו צבא של מדינה הם האירגונים הכורדיים, זה סימן להתפנות חיזבאללה לעימות קרוב עם ישראל. גם ב2006 המערכת הפוליטית הלבנונית הייתה מפולגת, לאחר נסיגת סוריה ועליית המחנה האנטי סורי לשילטון במדינה. לכן, חיזבאללה ירצה להראות לאוכלוסיית לבנון כי הוא לא רק מגינם של השיעים, אלא מגינה של לבנון כולה, וראוי לשלוט בה.
נכון שכוחות חיזבאללה רבים הושקעו בלחימה בזירה הסורית, ויש לחיזבאללה הרבה אבידות בסוריה, אך זה לא מונע מהאירגון לשמר, לפי פרסומים גלויים, את כוחותיו גם מול ישראל. לכן, דווקא בשל המכות שספג מסוריה, חיזבאללה ירצה להראות את כוחו בלחימה מול ישראל.

4. תעמולה, איומים ומוכנותה של ישראל: בשנה האחרונה חזרה הרטוריקה של נסראללה בנאומיו להיות איומים כנגד ישראל, ובייחוד הוא מדבר על הצד הרגיש והפגיע שבה: מיכלי האמוניה בחיפה ומתקני הגרעין. וכמו שאנחנו מכירים את נסראללה מהסיבובים הקודמים, ברגע שהוא מאיים, הוא גם מבצע. חיזבאללה גם נחוש לנקום את מות סמיר קונטאר ובני משפחת מורנייה בישראל. ערך הנקמה, אינתיקאם, הוא מאוד חשוב במזרח התיכון. עוד מימד חשוב הוא המנהרות בגבול הצפון, שנכתב לא פעם ולא פעמיים עליהן, עת כמה מתושבי הצפון בישראל שמעו רחשים כאילו חופרים מתחת לבתיהם. המנהרות בגבול הצפון, הסלעי, הן קשות יותר לחפירה מחד אבל גם קשה יותר להילחם ולהרוס אותן מאידך, לא כמו המנהרות בעזה. המימד התת קרקעי, האיומים לפגיעה במקומות אסטרטגיים וכן חיזוק וביצור מוצבים של חיזבאללה בגבול הצפון, לכאורה אם קיים דבר כזה, לפי מידע גלוי, מראים את מוכנות האירגון ללחימה כנגד ישראל.
לאחרונה, אני קורא בעיתונות הערבית הגלויה, במיוחד זו שתומכת בסוריה ובחיזבאללה בלבנון, על התבטאויות של אנשי חיזבאללה נגד ישראל ונכונות לכאורה להילחם כנגדה.
5. האלמנט העולמי: רוסיה נסוגה מסוריה, אבל השאירה את השטח לכוחות מיוחדים שלה וכוחות של איראן לעזור לאסד במלחמה בסוריה. כמו כן, סוריה ממשיכה לחמש את סוריה שמחמשת את חיזבאללה. איראן מרגישה מאוד מעודדת בשל הסכם הגרעין, ומרגישה כי ישראל לא תעז להכות בה גם בעת עימות. במלחמת לבנון השנייה שלטו הגורמים השמרניים בראשות אחמדינז'אד באיראן, לאחר ששנה לפני כן אותו קיצוני זכה בבחירות לנשיאות. כיום משמרות המהפיכה יחד עם הזרוע שלהן, חיזבאללה, נלחמות פוליטית את מלחמת המחנה השמרני באיראן בראשות ח'מנאי, אל מול המתונים יותר בראשות הנשיא רוחאני. עימות עם ישראל, כשאיראן יודעת שהיא לא תותקף בשל ההגנה שמעניקות לה המעצמות הגדולות מתוקף הסכם הגרעין, יכול להועיל מאוד למחנה השמרני, בעיקר בתקופה שבה יכול להתמנות המנהיג העליון החדש של איראן במקום ח'מנאי החולה. אז כשיש בחירות חשובות באיראן והמחנה השמרני רוצה לתת את הטון, אז עימות עם ישראל הוא נקודה הכרחית בשביל מחנה זה.
עוד דבר חשוב הוא הבחירות בארצות הברית: בבחירות הקרובות יכול לעלות ממשל רפובליקני או ממשל בראשות הילרי קלינטון הדמוקרטית, שיהיה יותר ידידותי לישראל כנראה מממשל אובמה. חיזבאללה יכול בזירה המדינית לנצל את היות אובמה עדיין נשיא עד ינואר 2017, ולגרור את ישראל לעימות, שבמהלכו יפעיל קרוב לוודאי ממשל אובמה לחץ מדיני גדול על ישראל להתפשר כמה שיותר מול חיזבאללה, לאור הסכם הגרעין בין אובמה לאיראן, במהלכים המדיניים שיילוו כדי לסיים את העימות עם ישראל, אם יקרה. לכן, לחיזבאללה יש אינטרס להיכנס לעימות צבאי עם ישראל כל עוד אובמה הוא הנשיא.

ביטוי נכון של שמות אישים ומקומות בתורכית.

שלום,

עקב הפיגוע בתורכיה, התקשורת מבטאת שמות של מקומות ואישים

בתורכית בצורה לא נכונה, וזה גם חשוב למי שנוסע לשם עקב האירועים

למשימות של חיפוש או הצלה.

את השפה התורכית אפשר לקרוא כמו באנגלית, למעט כמה אותיות

מיוחדות, שאין באנגלית או בלטינית רגילה. לכן, אני מדגיש את האותיות

וכיצד לקרוא אותן.

Ç- מבטאים אותה כמו האות צ'. (כמו במילה צ'אנס).

Ğ- מבטאים אותה כמו א' נחה בעברית (כמו א' במילה

בוא).

Ş- מבטאים אותה כמו האות ש' בעברית במילה שרב.

C- מבטאים אותה כמו האות ג' במילה ג'ימבורי.

I- מבטאים אותה כמו ההטייה E במילה האנגלית Yeah. מדובר באות I המוכרת, בלי נקודה למעלה.

İ- האות I עם נקודה למעלה, גם בתחילת משפט כאות גדולה, מבטאים אותה כמו א עם חיריק,

כמו במילה איטליה.

Ü- מבטאים אותה כמו ההטייה "עו" במילה "עוגה".

Ö- מבטאים אותה כמו המילה "או" בצירוף המילים או-פר.

לדוגמה: שר החוץ הוא מוולוט צ'אוושאולו, Mevlüt Çavuşoğlu, לא מוולוט קאווסאוגלו!

הוויכוח לגבי נשים בהרמון הסולטאן- מייצגות תרבות או הנאה?

מאמר זה הוא תירגום של כתבה מאת אהמט האקאן בעיתון התורכי בשפה האנגלית "הוריית דייל ניוז", מה-12 במרץ 2016.

אישתו של הנשיא טייפ ארדואן, אמינה, השתתפה בכנס שנושאו היה "ואלידה סולטאן (אמהות הסולטאן) שהשאירו חותם על ההיסטוריה". בתום הכנס דיברה אמינה לגבי נשים שחיו בהרמון הסולטאן העות'מאני.

באירוע, שהתרחש באנקרה, אמרה אמינה: "נשים שהיו חברות בשושלת העות'מאנית ובהרמונות הסולטאן תמיד היו חומר למחשבה… מזרחנים, עם התפיסות המדומיינות (והמתנשאות) שלהם, דאגו לייצר לנשות ההרמון דימוי שלילי".

היא הוסיפה: "זו עובדה, שכשאנו קוראים את מה שהן כתבו, נוצרת תחושה של נשים שמכורות לתענוגות העולם הזה, לכוח ולאמביציות אישיות".

אמינה טענה שכל זה לא נכון, ושבמציאות, ההרמונות היו בתי ספר לחברות השושלת העות'מאנית, מוסדות חינוכיים שהכינו את הנשים לחיים האמיתיים, וגם אירגנו פעולות צדקה. ומעבר לכתבה של האקאן, אני מוסיף, שההרמון נתפס בדמיונם של האנשים כבית בושת מלכותי, שנשותיו היו בו בני אדם סוג ב' בעיני הסולטאנים- אולי חוץ מהוואלידה ומהשיפחה המועדפת התורנית על הסולטאן, שימשו ככלי קיבול לתענוגותיהם של הסולטאנים וגם כ"רחם מהלך" להולדת ילדים, שחלקם הקטן עתיד לרשת את השילטון. בעניין זה, והפעם לשם שינוי, גברת ארדואן צודקת. הדברים ממש לא נכונים ולא מדויקים.

ולהמשך הכתבה של האקאן: לאחר שאמינה ארדואן אמרה את דבריה, הרשת החברתית התפוצצה מרוב ליגלוג עליה ועל דבריה. גם חוגי האופוזיציה יצאו כנגד דבריה של אמינה, משיקולים פוליטיים.
אבל ההיסטוריון התורכי אילבר אורטאיילי, שדווקא אהוד על הרשתות החברתיות ועל חוגי האופוזיציה, גם מסכים עם הגברת ארדואן. הוא אמר: "נשים בהרמון לא היו נבחרת שכל זמנה נחה, נהנתה והעבירה את הזמן בבטלה. רוב הזמן הן קראו, כתבו ועסקו בעבודות של שירות הסולטאן והמשפחה (לא רק במה שחושבים….). אם היו נשים בהרמון בשנות החמישים של המאה העשרים, הן היו נחשבות כמו עובדות מדינה, או פקידות בכירות, בארמון טופקאפי. ההיסטוריון אורטאיילי ממשיך וטוען, כי מוסד ההרמון אינו נחלתו של העולם המוסלמי בלבד. בכל התרבויות העתיקות היו הרמונות לסוגיהם. הוא אומר, כי אלה שטויות לדמיין את ההרמון כקומפלקס אדריכלי מבודד, עם מסדרונות רחבים, חדרים אין ספור וחצרות עם בריכות שם שפחות ערומות משתכשכות במים. ההרמון היה אמצעי חשוב במנטליות הניהולית שנוצרה באימפריה העות'מאנית במאה השש עשרה. אחוז יודעות הקרוא והכתוב בהרמונות היה גבוה, לשפחות היה גם כישרון לאיית נכון ואת הכישרון הזה הן העבירו לבניהם של הסולטאנים. אורטאיילי מציין במיוחד את הורם סולטאן, שלמדה כתיבה וספרות בהרמון וידעה לכתוב שירים. הוא ממשיך ואומר, כי: "נשות ההרמון היו ממש מאסטריות בתרבות, שפה ומוזיקה עות'מאנית. אלה מההרמון שיצאו ממנו ונישאו לאנשים מחוץ למשפחה העות'מאנית, נודעו כנשות תרבות וכמפיצות תרבות. היה להן מעמד מיוחד של "הגברת מן הארמון". לכן, בניגוד לפנטזיות של אחרים, ההרמון לא היה מרכז של הנאה, אלא מרכז תרבותי. העניין הוא, שכשפרופסור להיסטוריה אומר דברים כאלה, התגובה היא יותר חיובית מכשאשת הנשיא, השנוי במחלוקת (ובצדק), אומרת דברים כאלה".

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם