מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? כמו בתחום הפיזיקה והכלכלה, חפץ שנופל נחבט כמה פעמים בריצפה, עולה ושוב יורד, עד שנעצר ונשאר באופן קבוע על הקרקע לאחר נפילתו. לכן, כל העליות של האימפריה העות'מאנית החל מהתקופה שלאחר סולימאן היו חלק מהירידה הגדולה של האימפריה- עד שבאה השקיעה הסופית בשנים 1914-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. והאבסורד הוא שהאימפריה העות'מאנית נקלעה למלחמה זו בעיקר בגלל שהייתה לה ברית עם גרמניה.

מבוא לצמיחתו של האסלאם הקיצוני

שלום לכל קוראי וקוראות המדור. קודם כל. אני רוצה להביע שאת נפש מכל הדיבורים אודות הקשר בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני להקמת אירגון המדינה האסלאמית, מה שאנו מכירים בשם דאעש.

הבעייה היא, שרבים מקובעי המדיניות, הפוליטיקאים והפעילים הפוליטיים בארצות הברית ובאירופה לא קראו מספיק היסטוריה. לו היו קוראים היסטוריה, היו מבינים שהתייצבות ישראל לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים לא תפתור את הבעייה שקוראים לה המערב מול האסלאם. בדיוק כמו שוויתורים והגעה להסכם עם הפלסטינים לא יפתרו את בעיית האבולה. הסכסוך של המערב מול האסלאם בעידן המודרני לא החל עם הקמתה של מדינת ישראל או עם ראשית הציונות. ראשית הסכסוך הנוכחי הייתה עוד בימי האימפריה העותמאנית, האימפריה המוסלמית האחרונה בהיסטוריה.

כשמתארים את ההיסטוריה של המזרח התיכון, ואומרים "העידן המודרני", מתכוונים להחל משנת 1799, עת פלש נפוליאון קיסר צרפת למצרים, מה שהיווה את נקודת המגע הראשונה בין המערב ככובש לאסלאם כנכבש. הפער בין האסלאם למערב בא לידי ביטוי עת נפוליאון כתב את האיגרת שלו שתורגמה לערבית, ובה הופיעו מונחים אירופים שהערבים לא הבינו אותם כלל ועיקר: כשדיבר נפוליאון על חירות שהצרפתים הביאו לערביי מצרים, הוא השתמש במונח "חורייה". הכוונה במונח זה בערבית של אז, ולא של ימינו, הייתה לשחרור עבדים מבעליהם. הוא השתמש גם במילה "וטן" כשרצה להגיד "מולדת", אך בערבית משמעות המילה אז, לא כמו היום, הייתה כפר הולדתו של אדם מסוים.

באותם ימים, ראשית המאה ה-19, האימפריה העותמאנית הייתה בשקיעתה: הסולטאנים לא היו חזקים דיים, ומי ששלט באימפריה היו מושלים מקומיים. האימפריה פיגרה אחרי המערב בפערים הולכים וגדלים לטובת המערב, מבחינה מדעית, טכנולוגית, תרבותית ומבחינת סניטציה ותשתיות. ברחבי האימפריה העותמאנית עלתה השאלה: מה עושים עם הפער מול המערב? איך מצמצמים אותו? גם מבחינה כלכלית וביטחונית המצב היה בכי רע: העותמאנים שקעו בחובות ענק, עקב הפסדיהם במלחמות השונות, למעצמות המערב שהילוו לאימפריה כסף. מבחינה ביטחונית, כאמור, האימפריה נחלה תבוסות אחרי תבוסות בייחוד מול רוסיה וכן מול האימפריה האוסטרית ומול אנגליה. באירופה החלו לאחר המהפיכה הצרפתית לקום תנועות לאומיות-חילוניות, שאיימו על הסדר הדתי הישן, גם זה הנוצרי באירופה, וגם זה המוסלמי באימפריה העותמאנית.

הוגי דיעות ואנשי מעשה באימפריה העותמאנית מצאו, לשיטתם, שני פתרונות מנוגדים כדי לפתור את שאלת ההתמודדות עם המערב.
הדרך הראשונה: אימוץ שיטות מערביות בתחומי הצבא, החינוך, המשפט והכלכלה וחשיפה של נתיני האימפריה העותמאנית למערב. כלומר, אם אנחנו לא יכולים להילחם בהם, נצטרף אליהם. הדרך הראשונה קראה, פשוטו כמשמעו, להתאים את האימפריה למערב. כך, לשיטתם, היא תשרוד.
הדרך השנייה הופיעה, באורח אבסורדי, כתוצאה ממימוש הדרך הראשונה. היו שני סולטאנים שהכריזו על רפורמות, ועוררו מאבק באימפריה בין שמרנים (ריאקציונרים) לרפורמיסטים: סלים השלישי, ששלט משנת 1789 עד שנת 1807, הכריז על "משטר חדש" בתחומי החינוך, המינהל והצבא ועורר את זעם תומכי הסדר הישן בראשות חיל הרגלים העותמאני-היניצ'רים ואז הודח ונרצח על ידם ועל ידי הסולטאן הריאקציונר שהחליף אותו, בן דודו מוסטפא הרביעי, והסולטאן שהחליף את מוסטפא לאחר מרד של רפורמיסטים, מחמוד השני. דרכם החדשה גרמה להבאת השכלה בנוסח מערבי לאימפריה העותמאנית, ולמתן אישור לסטודנטים עותמאנים את האימפריה לצאת ולהשכיל במוסדות ההשכלה הגבוהה של המערב. ההשכלה הביאה לעלייתם של הוגי דיעות שדווקא תמכו בשמרנות יתר, וממנה נולד האסלאם הקיצוני. הוגי הדיעות הללו טענו כי הסיבה לחולשה העותמאנית והמוסלמית היא דווקא ההתנערות מהאסלאם והניסיון לחקות את המערב. הם טענו שמאז מות הנביא מוחמד וסיום תקופת ארבעת הח'ליפים ששלטו לאחריו באומה המוסלמית, שקראו להם ה"ישרים" או בערבית "ראשידון", חלה ירידה הדרגתית באסלאם הטהור של מוחמד והראשידון, כשאינטלקטואלים ערבים אף הגדילו וטענו כי כניסה של יסודות לא ערביים, כמו הפרסים והתורכים, לאסלאם, זיהמה אותו והפכה אותו למגונה וחילוני יותר. הפיתרון שהציעו כלל הוגי הדיעות, שזוהי הדרך השנייה, הוא חזרה לאסלאם, חזרה בתשובה, מלחמה בכל דבר מערבי והתנערות מכל דבר וחידוש בלתי רצוי שאינו מוסלמי. כך, באמצע המאה ה-19, נולד האסלאם הקיצוני, בעייה שממשיכה ומחמירה עד לימינו.
לכן: המאבק בין האסלאם למערב, בין ריאקציה לבין קידמה, בין הישן לבין המודרני, בין דת לבין לאומיות, הוא שהוליד ומחייה עד לימינו את האסלאם הקיצוני. לא הציונות, לא הסכסוך עם הפלסטינים ולא קיום ההתנחלויות הן שמזינות את האסלאם הקיצוני.

המערב, מצידו, שאל את השאלה ההפוכה, שקראו לה "השאלה המזרחית": איך להתמודד עם הנטל, שהוא האימפריה העותמאנית, שכונתה "האיש החולה על הבוספורוס"? להמשיך לקיים אותה באורח מלאכותי באמצעות הלוואות כספיות והגנה צבאית, או שמא לתת לה להתפרק מעצמה או אפילו לפלוש אליה צבאית, לחסל אותה ולחלק את השלל בין המדינות הנוצריות המנצחות. את איסטנבול, כך טענו, ניתן להחזיר להיות יוונית. הרי זו קוסטנטינופול, מרכז הנצרות האורתודוכסית היוונית ובירתה של האימפריה הביזנטית היוונית לשעבר.

שתי השאלות שנשאלו, בשני צדדי המתרס, הן שהולידו במאה ה-19 את הסיכסוך המודרני בין האסלאם למערב. שוב, למדינת ישראל אין ולו שמץ של קשר לכך.
עוד דבר שמעלה תמיהה בהתבטאות קרי, הוא הסתירה לדברי הבוס שלו, ברק אובמה. אובמה טוען שוב ושוב שאירגון "דאעש" הוא לא מוסלמי. מצד שני, מזכיר המדינה של אובמה טוען דווקא שיש בעייה עם האסלאם הקיצוני, וש"דאעש" הוא חלק ממנה- טענה מאוד נכונה. מצד שני, הפיתרון שלו הזוי ומגוחך: הוא חושב, בטעות, שפיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני יפתור את הסכסוך בין המערב לאסלאם. טעות בידו. האסלאם שונא את המערב מעצם מהותו וקיומו: היותו מזוהה עם נצרות, חילוניות, קידמה, פריצות וכל מה שנחשב ככפירה באסלאם הדתי. מדובר, כמו שאמר סמואל הנטינגטון, בהתנגשות בין תרבויות.

גם הדרך השנייה, של החזרה לדת ולמקורות, יצרה דרך שלישית, שמקבילה לראשונה, באורח אבסורדי. הטענה של הוגי דעות ערביים שיש לטהר את היסוד התורכי מהאסלאם הובילה ליצירת הלאומיות הערבית בקרב הערבים, מחד, ומאידך ליצירת הלאומיות התורכית בקרב אלה שמוצאם היה תורכי. גם הלאומיות הערבית וגם הלאומיות התורכית, בדומה לתנועות הלאומיות שקמו באירופה- נשאו ציביון חילוני מובהק.

סדרות היסטוריות שדומות ל"סולטאן" (נכתב בפברואר 2015 בבלוג הישן)

הסדרה "הסולטאן", מלבד היותה חלק מגל הניאו-עות'מאניזם שאופף את תורכיה, היא חלק מז'אנר עולמי של סדרות דרמה היסטוריות, שעוסקות באירועים אמיתיים או באגדות שהתרחשו בעבר. ניתן להשוות את הסידרה הזאת לסדרות המודרניות "משפחת בורג'ייה", "רומא", לסידרה על אגדת ספרטקוס או אפילו ל"משחקי הכס" הימי ביניימית, למרות ש"משחקי הכס", בדומה ל"שר הטבעות", מבוססת על עולם שאינו קיים באמת, אך שלפי האגדה, סיפור שהתרחש בעבר הרחוק.

אני דווקא הייתי כולל את "הסולטאן" בתור דרמה היסטורית, שמקבילה לסדרות היסטוריות ששודרו בערוץ הראשון לפני כעשרים וחמש עד שלושים שנים, גם בשל העומק ההיסטורי והתפאורה וגם בשל השמרנות והמציאותיות היחסית של "הסולטאן" לעומת "משפחת בורג'ייה" לדוגמה. כשאני אומר "הערוץ הראשון" אני מתכוון לטלוויזיה החינוכית ולטלוויזיה הכללית.

אני רוצה להתחיל בסידרה הראשונה, סידרה שמבוססת על דמות אגדית שכולנו זוכרים אותה בתור ילדים, "חץ וקשת" (בתמונה). בשנת 1990 שודרה הסידרה הזאת בטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי החופש הגדול. "חץ וקשת" מספרת על חייו ומאבקו של הדמות השוויצרית האגדית, וילהלם טל, שבגלל היות הסידרה אמריקנית קראו לו "ויליאם טל", שהיה, לפי האגדה, גיבור שוויצרי מהמאה ה-14 ונלחם כנגד אוסטריה של בית הבסבורג, אותה ייצג המושל האוסטרי, שהיה דומה חיצונית לוילהלם עצמו, הרמן גסלר. השיא בסידרה היה כשאנשי גסלר תופסים את הבן של טל, שמים לו תפוח על הראש ומכריחים את וילהלם לירות חץ לתוך התפוח, ואוי ואבוי לו אם יפספס. הסידרה עצמה הייתה אמריקנית ודוברת אנגלית, שודרה בארצות הברית בין השנים 1987 ל1989, ואנחנו בתור ילדים אהבנו מאוד לראות אותה כי היא הייתה מרתקת.

הסידרה השנייה, שגם צולמה בשנת 1987 ושודרה שנתיים לאחר מכן בישראל, בערוץ הראשון והיחידי, היא "נפוליאון וז'וזפין": סיפור אהבה. הסידרה מתעדת את חייו של נפוליאון בונפרטה, שהיה קצין תותחנים קורסיקני ששירת בצבא הצרפתי, מהקרבות שניהל בתור קצין עד להפיכתו לקיסר של צרפת לאחר המהפיכה הצרפתית שהייתה בסוף המאה ה-18. הסידרה מתעדת את פגישתו עם מי שתהיה אישתו הראשונה,ז'וזפין, וכמובן את אירועי המהפיכה הצרפתית עצמה והוצאתו להורג של המלך לואי השישה עשר ואישתו מארי (הגיליוטינה מככבת המון בסידרה הזאת). זאת הסידרה שאני מוצא אותה כקרובה ביותר לסידרה "הסולטאן" מבחינת עלילה-סיפור אהבה בין הקיסר לעתיד ואשתו, תהפוכות (למרות שיש לזכור שבאימפריה העות'מאנית של המאה ה-16 לא הייתה שום מהפיכה), מאבקי כוח והרבה הוצאות להורג.

הדרמה ההיסטורית השלישית היא "הצפון והדרום", בכיכובם של פטריק סווייזי וקירסטי אלי. היא שודרה במקור בארצות הברית בשנת 1985, והובאה לשידור בישראל 4 שנים לאחר מכן. הסידרה מתארת חברות בין שני אנשים בשנות החמישים והשישים של המאה ה-19 בארצות הברית, כשאחד מהם יהפוך לחייל בכוחות ה"איחוד" כלומר הצפון, והאחר יהפוך לחייל בכוחות הקונפדרציה, כלומר הדרום, במלחמת האזרחים שהתחוללה בארצות הברית בין השנים 1861-1865. הסידרה מתארת בפירוט את התהליכים שהובילו למלחמה ואת הקרבות בין הצדדים ואת התהפוכות שעברה החברות הזאת. העלילה נמשכת עד כשנה לאחר תום המלחמה ותבוסת הדרום.

הסולטאן אחמט האמיתי, המסגד הכחול וקצת על הסידרה "קוסם סולטאן" (ספוילר)

אזהרה: בפוסט זה קיים ספוילר, כלומר גילוי פרטים רבים בעלילה של הסידרה "קוסם סולטאן" שכל פרקיה טרם נצפו או שודרו.
קודם כל, אני רוצה להמשיך את הביקורת על הסידרה "קוסם סולטאן". מדובר בסידרה טובה, אך לא מצויינת כמו שהייתה "הסולטאן" האמיתית. אני מאוד שמח שגם בארץ יש שעוקבים אחרי הסידרה, שמשודרת בתורכיה בלבד. ותודה לחברת פייסבוק יקרה שהאירה את תשומת ליבי לכך.
מצד שני, אלה שביימו את הסידרה המקורית, לא מביימים במציאות את סידרת ההמשך. לא האחים טיילאן האגדיים, שביימו את סידרת "הסולטאן" המקורית בשלוש עונותיה הראשונות והעניקו לה כל כך הרבה נופך ודרמה. סידרת "הסולטאן" עצמה סבלה מעליות וממורדות. עונות השיא שלה היו העונות הראשונה והשנייה, שבתפקיד התסריטאית של אותן עונות השתתפה מראל קאטי- אוקאיי, השחקנית התורכיה והתסריטאית המפורסמת, שהייתה פוליטיקאית ופעילה פוליטית בעברה בצד השמאלי של המפה הפוליטית בתורכיה. התסריטים עובדו בגאונות ששמורה לה. מראל נפטרה בשנת 2012 בגיל 53 מסרטן הריאות. האחים טיילאן המשיכו לביים בעונה השלישית של הסידרה, ובעונה הרביעית נכנסו הבמאים של הסידרה הנוכחית, מרט בייקאל ויאיז אקאיידין, מה שסימל, במקביל לאירועים ההיסטוריים, את תחילת ירידת קרנה של הסידרה.

לדעתי, לו היו מחזירים את האחים טיילאן לביים את סידרת ההמשך, היא הייתה טובה עם עלילה מעניינת ולא עלילה שמנסה מעט לשחזר את סידרת המקור. דבר שני, הסידרה המקורית נעצרה עם מות סולימאן ועליית סלים לשילטון. ברגע שהיו משאירים את אותם השחקנים בסידרת ההמשך וממשיכים לתוך תקופת סלים ולא ישר קופצים לתקופתה של קוסם, הסידרה הייתה משמרת את איכותה המקורית. גם אם היו משקיעים מעט פרקים, בריפרוף, על עלילות הסולטאן סלים השני ובנו הסולטאן מוראד השלישי, ואף בנו של מוראד, הסולטאן מהמט השלישי, הצופים היו מבינים את המשכיות הסידרה הקודמת.
הדבר החשוב השני, הוא מיחזור הסידרה הקודמת. לדעתי, הולייה אוושאר מתאמצת לחקות את הוואלידה המקורית, עיישה חפזה, ששוחקה ביד אמן בידי נבאהת צ'הרה. היה על במאי ותסריטאי "קוסם סולטאן" להכניס גם דמויות יותר צבעוניות וייחודיות, כמו שהייתה דמותו של הסריס הראשי של הסולטאן סולימאן, סומבול אגא, ולא לשחזר בצורה חיוורת את דמותו של סומבול. כשיש יותר מעברים דרמטיים ויותר דמויות צבעוניות, זה מה שמבדיל בין סידרה טובה למצוינת. הכנסתה של ברן סאאת לסידרה החזירה אותה לתלם, אך לא לאותו תלם שעליו הייתה הסידרה "הסולטאן".
ההתמקדות בסידרה "קוסם סולטאן" ביניצ'רים, חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, היא לדעתי מכבידה מעט ומיותרת.

דבר חשוב שלישי, דמותו של הסולטאן אחמט אינה כמו של סולימאן. היא חיוורת. וזה חלק מהעלילה ההיסטורית, כי את ההיסטוריה אי אפשר לשנות. וכאן אני אעבור לדבר על הסולטאן אהמט הראשון, ששלט בין השנים 1603-1617, וניסה, לשווא, להחזיר את ימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, בין היתר בבניית מונומנט מפואר כמו מסגד הסולטאן אהמט, מה שאנו מכירים בתור "המסגד הכחול" באיסטנבול. על שם המסגד ועל שם הסולטאן קיים גם רובע "סולטאן אהמט" באיסטנבול, במתחם כיכר סולטאן אהמט היה בשבוע שעבר, אגב, פיגוע, שבו נפגעו תיירים גרמנים.
אהמט החשיב עצמו ביתר שאת מנהיג המוסלמים, ועובדה שאת המסגד הקרוי על שמו, שבניגוד לאיה סופיה פעיל גם כיום כמסגד, רצו לבנות עם שישה צריחים, כשהמודל הראשי שלו הוא המסגד הקדוש ביותר למוסלמים במכה- שהיה גם בעל שישה צריחים, ואמור היה להראות את עוצמת הבניה האסלאמית אל מול "איה סופיה" המסגד השכן, שבמקור היה הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית הראשית. בסופו של דבר, את המסגד בנו עם שישה צריחים, ובלחץ של חכמי הדת, נאלץ הסולטאן אחמט לבנות במכה צריח נוסף ולהפוך את מספר צריחיו של המסגד הקדוש ביותר למוסלמים לשבעה, על מנת להבדילו מהמסגד הכחול.
והסולטאן אהמט היה שייך ל"מועדון ה-27". מה כוונתי?

כשמדברים על "מועדון ה-27", מדברים על שחקנים וכוכבי רוק מפורסמים שחיו עד גיל 27 בלבד. ברשימה הזאת נמצאים ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, איימי ויינהאוס ועוד. לדייויד בואי, שהיה כוכב אף יותר גדול מהנ"ל, היה קצת יותר מזל: הוא חי עד גיל 69, כמעט גיל זיקנה. הסולטאן סולימאן המפואר חי שנתיים יותר מגילו של דייויד בואי, שמת בשבוע שעבר בגיל 69. אולם, גם בהיסטוריה העות'מאנית היה סולטאן שהצטרף למועדון ה-27: הסולטאן אחמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן האגדית. הוא חי בין השנים 1590 ל1617, בדיוק 27 שנים. כאמור, על שמו הוקם אחד אתרי התיירות המפורסמים באיסטנבול, מסגד הסולטאן אחמט, ועל שם המסגד הוקמה גם כיכר הסולטאן אחמט.

הסולטאן אהמט, בנו של הסולטאן מהמט השלישי, ובנה של השפחה המועדפת עליו, האנדאן סולטאן. הוא נודע כסולטאן הראשון מאז סולימאן המפואר, שהתערב בפועל במדיניות של האימפריה העות'מאנית וקבע אותה. הסולטאן אהמט נודע בייחוד בשינוי שיטת הורשת השילטון באימפריה: בביטול שיטת "השורד זוכה", לפיה הנסיך שהצליח לחסל את שאר אחיו זכה בסולטאנות, זאת לאחר שעשרות נסיכים נטבחו עקב שיטה זאת, בייחוד בידי אביו של הסולטאן, מהמט השלישי. הוא החליף את שיטת הורשת השילטון בשיטת ה"סניוריטי", או בעות'מאנית "אכבר ו-ארשאד", לפיה הנסיך המבוגר ביותר בגיל והבוגר ביותר מבין כל נסיכי השושלת העות'מאנית יזכה בסולטאנות, כשכל הטוענים לכתר ישלחו ל"קאפס", הכלוב, אגף סגור בהרמון הסולטאן שבו הוחזקו מינקותם עד להפיכתם לסולטאנים או למותם. שיטה זו גרמה לכך שיצאו ממנה סולטאנים שמונו מטעם חזקים מהם, וששימשו חותמת גומי ללא כל ניסיון שהוא בחיים האמיתיים. לעתים יצאו משם סולטאנים לא שפויים.

הסולטאן אחמט נולד במניסה, למציאות לא פשוטה: אביו, הסולטאן מהמט השלישי, שלט רק 8 שנים, מגיל 29 עד גיל 37. מותו הפתאומי של אביו הביא אותו לתפקיד. אהמט גם ניסה לשנות את סדרי השילטון, וגם לנהל מסעות ומלחמות צבאיים, בתחום זה כשל.
מבחינה צבאית, התמודד אחמט עם שלוש חזיתות עיקריות: החזית האוסטרית, בייחוד בקרבות (שנדמים כנצחיים) באיזור הונגריה, נלחם הצבא העות'מאני מול צבא שושלת הבסבורג האוסטרי. בסופו של הקמפיין הצבאי בחזית ההונגרית-אוסטרית, הפסידו העות'מאנים לאחר 15 שנות לחימה. הסולטאן אחמט חתם אל מול הארכי דוכס מתיאס מאוסטריה בשנת 1606. לפי הסכם זה, מאזן הכוחות נטה לרעת העות'מאנים: האוסטרים הפסיקו לשלם תשלום שנתי של 30 אלף גילדן לאימפריה העות'מאנית, העות'מאנים הכירו בקיסרות הרומית הקדושה הגרמנית-אוסטרית במקור כקיסרות ובקיסר "האימפריה הרומית הקדושה" כקיסר, כלומר שווה לסולטאן ולאימפריה, בעוד קודם הכירו בו כמלך, מה גם שהעות'מאנים התחייבו להפסיק את הפשיטות ומסעות השוד לתוך הונגריה המלוכנית, כלומר הטריטוריה ההונגרית שבידי האוסטרים, וגם הכירו בזכויות הפטור ממס לאצילים הונגרים שתחת סמכותם.

החזית השנייה הייתה גם בין השנים 1604-1616 מול פרס הספווית. בין היתר בשל בילבול ותסיסה בתוך המחנה העות'מאני, הצליחו הצבאות הפרסיים לתפוס את העיר ירוואן, כיום בירת ארמניה, מידי העות'מאנים, כמו כן תפסו שטחים באזרבייג'אן העצמאית ובאזרבייג'אן האיראנית של היום. קוסה ספר פאשא, מפקד עות'מאני בכיר, נפל בשבי בידי הפרסים והצבא העות'מאני נמלט לאיזור ארזורום. שוב, תבוסה צבאית לאהמט.
כל הניסיונות שנעשו במהלך כמעט 15 שנים לתפוס מחדש את העיר ירוואן ואיזורים באזרבייג'אן על ידי העות'מאנים מידי הפרסים, נכשלו.

תגובתו של אהמט לכישלונות מול הפרסים הייתה תגובה יצירתית, בהיותו אדם בעל חוש אומנותי ויצירתי, תכונה איתה חלק עם סב סבו, הסולטאן סולימאן המפואר. הוא כתב שירים ופואמות תחת הכינוי באח'טי- בדומה לסולימאן שהשתמש בכינוי מוהיבי. הוא אהב יצירות ארכיטקטוניות, ולכן החליט, על מנת לרומם את המורל העות'מאני אחרי התבוסות וליצור תחושה, שהיא גם אשליה, של החזרת העוצמה העות'מאנית, לבנות את מסגד סולטאן אהמט, הלא הוא המסגד הכחול, בעל הכיפה הגדולה ושמונה הכיפות הקטנות שמסביבו, ובעל שישה צריחים (שוב, ולא שבעה צריחים כמו שתיכנן במקור, כמו בעיר מכה הקדושה לאסלאם). העבודה על המסגד נמשכה בין השנים 1609-1616.

חזית נוספת איתה התמודד הסולטאן אחמט היא מרידות הג'לאלי (שנקראות על שמו של ג'לאל, כוהן דת עאלווי-Alevi- , שהיא קבוצה מוסלמית מיסטית, שמקורבת לשיעה, להבדיל מהעלאווים Alawite של סוריה, שהם כת בשיעה שיצאה מהאסלאם. ג'לאל מרד כנגד הסולטאן סלים הראשון בשנת 1519) שמוזכרות רבות בסידרה, מרידות שהונהגו על ידי מצביאים מקומיים רבי כוח ובעידוד של אנשי דת סופיים (הסופיזם הוא הצד המיסטי של האסלאם) ובהשפעתם, כנגד הממשל המרכזי העות'מאני. המרידות כללו בעיקר את איזור דרום האימפריה, באיזור שאנו קוראים היום לבנון וצפון סוריה. המרידות התרכזו באיזור לבנון של היום, אדאנה שבדרום מזרח תורכיה ואף בגדאד. מפקדים מקומיים פשוט תפסו את השילטון באיזורים המורדים, כפרים רבים נשדדו, נהרסו ונעקרו על יושביהם ממקומם, וההרס והחורבן היו רבים. את מרידות הג'לאלי דיכא הסולטאן אחמט בקושי, תוך כדי שהוא מאשים בחולשה את הווזיר הגדול, בושנאק דרוויש מהמט פאשה, ומוציא אותו להורג. בסופו של דבר המפקדים המורדים צורפו כמפקדים בצבא העות'מאני, והמרידות שככו.

הסולטאן אהמט ניסה גם להנהיג משטר יותר אדוק: הוא השליט את השריעה באימפריה ביתר שאת, ואסר לחלוטין אלכוהול ותליית או רכישת תמונות בהן מצוירות דמויות, מטעמים דתיים.

מבחינת חיים אישיים, מסתבר שהסולטאן אחמט היה קשור ליווניות: אימו, האנדאן סולטאן, הייתה יוונייה במוצאה וכך גם השיפחה המועדפת עליו, מאהפייקר קוסם סולטאן. הוא גם סבל מחזית רביעית קטנה נוספת, התנגדות וממרידה של אחיו למחצה, יחיא, שטען לכתר. חצר המלוכה של אהמט סבלה גם מהמאבקים בין קוסם סולטאן, אמם של הסולטאנים לעתיד מוראט הרביעי ואבראהים הראשון- שעלתה עליו בכוחה ובעוצמתה, למאהפירוז חטיג'ה סולטאן, סרבית במוצאה, אימו של הסולטאן לעתיד עות'מאן השני.

בגיל 27 תקפה את הסולטאן אחמט מחלת הטיפוס, והוא מת בגיל זה מהמחלה. הוא נקבר במואוזוליאום במתחם "המסגד הכחול", שתיכנן האדריכל שדפקאר מהמט אגא.
המסגד, שצבעו כחול בגלל היותו בנוי מ20 אלף אריחים כחולים מצוירים שמקורם בעיר איזניק, בגודל של עצמו (64 על 72 מטרים, גובה הכיפה הראשית 43 מטר וקוטרו 33 מטר) משדר גם בחיצוניות שלו, גם בסמיכותו לאיה סופיה (כמתחרה) וגם במבנה הפנימי שלו, המקושט בקליגרפיה, מרובה בכיפות תפילה (9 בסך הכל), מרובה אריחים כחולים מקושטים ובעל מאתיים חלונות צבועים, כוח ועוצמה רבים. המסגד מסמל את הסולטאן אחמט עצמו: שידר כוח ועוצמה, למרות שהיה סולטאן די חלש ולא יוצלח.

פרויקט מיוחד: 10 שנים למלחמת לבנון השנייה

בקיץ הקרוב ימלאו 10 שנים למלחמת לבנון השנייה, אחת מהמלחמות הטוטאליות היחידות בתולדות מדינת ישראל. מהי מלחמה טוטאלית? מלחמה שלא רק הצבא מגויס אליה, אלא גם החברה האזרחית כולה מגויסת אליה ומשתתפת בה. בפרויקט מיוחד, שיחל בקרוב מאוד, אחזור לכל האלמנטים שהרכיבו מלחמה זו: הרקע, ישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, צד"ל ומפקדו המנוח הגנרל אנטואן לאחד- שסבר, במידה לא מעטה של צדק, שמלחמות ישראל מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 הן תוצר של נסיגות והפגנת חולשה ישראלית, ההישגים של חיזבאללה במלחמה, שלא נגמרה עם צד מנצח ברור, ואף המראה שהמלחמה הזאת הציבה את מול החברה הישראלית, אופייה והתנהלותה. אציין כמה מהגיבורים והאנטי-גיבורים של המלחמה- למשל תא"ל גל הירש וממשלת אולמרט, את המימד הכלכלי- מדוע לא הוכרז מצב חירום כללי אלא רק מצב מיוחד בעורף, ואיך זה קשור למחאות חברתיות ולמדיניות נתניהו (שהיה אז באופוזיציה, אך לפני כן היה שר האוצר) הכלכלית. תפקוד התקשורת הישראלית באותה מלחמה גם יזכה להתייחסות: החיפוש מהרגע הראשון אחרי הסדר מדיני, הדיווחים הגלויים על נפילות טילים ועוד. עוד מימד חשוב שאציין הוא הפוליטיקה הלבנונית וההקשר שלה למלחמה: כיצד אירועים פנימיים בלבנון הובילו את חיזבאללה לצאת למלחמה, רקע בכלל על השיעים בלבנון ויציאתם מפאסיביות לאקטיביות תחת מטריותיהן של תנועות אמ"ל וחזבאללה, וכיצד העובדה שחיזבאללה לא הובס רשמית במלחמה השפיעה על צמיחת האסלאם הקיצוני הסוני, שהובילה למה שנקרא "האביב הערבי" חמש שנים לאחר מכן. כי הרי כשהסונים רואים את השיעים "מצליחים", תחת הובלה של מדינה אסלאמיסטית ותנועה אסלאמיסטית- איראן וחיזבאללה, גם הם רוצים….
הממשל האמריקני של בוש ומרכיביו יזכה גם להתייחסות- הצדדים המנוגדים, וכיצד יצרה התנהלות הממשל באותה תקופה את הרקע לעלייתו של אובמה שנתיים לאחר מכן.

לדעתי, מלחמת לבנון השנייה הייתה השתקפות של השאננות והאגואיסטיות וכן השחיתות שרוו באותה תקופה בחברה הישראלית, של חוסר האכפתיות של הממשלה מהאזרח, כשלתוך הוואקום נכנסו טייקונים דאז כמו ארקדי גיידמאק ונוחי דנקנר, שסיפקו מקלט לתושבי הצפון המופגז, מה שהמדינה הייתה אמורה לעשות. לצד ההקרבה והמסירות של החיילים הפשוטים, הקצינים הזוטרים והאזרחים הרגילים. כמו כן, סקירה על המנצחים של אותה מלחמה, חסן נסראללה, ולהבדיל אלף הבדלות, ביבי נתניהו, שהמלחמה יצרה והחישה את הקאמבק הגדול שלו.

כמו כן, אסקור את דמותן של דמויות פוליטיות לבנוניות במהלך המלחמה, ביניהם פואד סניורה, ראש הממשלה דאז, תפקידה של סוריה במלחמה וכן השפעת המלחמה על יחסי הכוחות המעצמתיים בעולם.
הפרוייקט אמור להימשך חצי שנה- עד הקיץ הקרוב.
אני מקווה שעד הקיץ הקרוב, מתי שבאמת ימלאו 10 שנים למלחמה, אשלים את כל הפוסטים בעניינה. בפרוייקט אמסור מידע שהוא מידע גלוי בלבד!

איראן, המזה"ת והשיעה: מעשה בשלושה חכמי דת מהפכנים

הסיפור של העדה השיעית באסלאם מעניין אף יותר מסיפורה של מקבילתה, העדה הסונית. פוסט זה בא כהמשך לפוסט הקודם, שמסביר מה היא השיעה ומה משמעות התפקיד אייאתוללה.

סיפורם של השיעים מאז הקרב הכושל על כרבלא, שבו נהרג האמאם השיעי חוסיין נכדו של מוחמד נביא האסלאם, עד לשנות השבעים של המאה העשרים, היה סיפור של פסיביות יחסית: המאה האחרונה שבה הצליחו קבוצות שיעיות להשתלט כמעט על הנהגת העולם המוסלמי היה במאה העשירית לספירה, שמכונה "המאה השיעית". במאה ה-16 עלתה באיראן לשילטון השושלת הספווית, שושלת ממוצא תורכי, שרצתה לייחד עצמה משכנתה העות'מאנית, ולייחד את איראן בכלל, לכן בחרה באסלאם השיעי לדת המדינה. הספווים והשושלת הקג'ארית שבאה אחריה, היו תורכיים במוצאם. כל זאת היה עד לראשית המאה העשרים, עת עלה לשילטון באיראן קצין צבא איראני בשם רזה פהלווי (מבטאים את שם משפחתו כפהלבי, עם ב' לא דגושה). הוא לקח על עצמו את תפקיד השאה לאחר שהדיח את הקג'ארים, ויצר שושלת של שני שאהים בלבד. הוא ובנו, מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן. זו הייתה שושלת מלוכה פרסית במוצאה. אבל את השיעה עוררו בעיקר שתי דמויות, שניהם אנשי דת שיעים: האייתוללה רוח אללה ח'ומייני וגם מוסא סאדר (בערבית רושמים את שמו כמוסא צדר), שהיה בלבנון וייסד את תנועת אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים"). שניהם עוררו את השיעה מתרדמה של כמעט אלף שנה, והפכו אותה לדומיננטית ופעילה, למרות שהשיעים מהווים עד היום שנים עשר אחוזים בלבד מכלל המוסלמים בעולם. ח'ומייני הצליח להדיח את השאה ולחיות עד גיל 89, לסאדר היה פחות מזל.

השבוע הצטרף לרשימה איש דת נוסף, שממש לא היה לו מזל, הפעם מאיזור פחות ידוע: נימר אל-נימר (מערבית: נמר הנמר), שבא מאיזור מאוד טעון אך קצת פחות ידוע: חבל קטיף של ערב הסעודית. מדובר בחבל שנמצא במזרח ערב הסעודית, שהיא המדינה המוסלמית-סונית הכי אדוקה בעולם, אחרי המדינה האסלאמית של דאע"ש. חבל זה מאוכלס ברובו בשיעים- שבכלל סעודיה הם מיעוט קטן. אבל זה לא העניין המרכזי: חבל קטיף הוא האיזור, בה' הידיעה, של הפקת הנפט של סעודיה. מה מסתבר? אוכלוסייה מנודה מבחינה דתית וחברתית וענייה מבחינה כלכלית, היא זו שמהווה רוב וגם מהווה כוח עבודה, שמייצר את רוב ההון של המדינה המאוד עשירה הזאת, ואת רוב ההון של משפחת המלוכה שלה, המאוד מאוד עשירה. אני בוחר לפתוח דווקא בסיפורו של נימר אל-נימר, להמשיך לסיפורו של מוסא סאדר, ומשם לעבור לסיפור הצלחה, מבחינת השיעה הדתית וגם מבחינת אריכות ימים: של אייתוללה רוח אללה ח'ומייני.

נימר אל-נימר, יליד 1959 שהוצא להורג לפני חמישה ימים מיום כתיבת תקציר זה- בשני בינואר 2016, נולד בכפר עוואמיה שנמצא בחבל קטיף הסעודי, במזרח המדינה. הוא למד את לימודיו הדתיים בטהראן, ואף בסוריה, בסביבת מקום קדוש לשיעים שנקרא סיידה זיינב. ההשראה שלו ומורה הדרך שלו היה אייתוללה בכיר מכרבלא שבעיראק. עיקר הפעילות שלו הייתה בדרשות ובהטפה, ובהובלת תפילות יום שישי במסגדים שיעיים במזרח סעודיה. הוא ביקר את השילטון הסעודי, שנתון בידי משפחת אל-סעוד הסונית הווהאבית (ווהאביזם- האסכולה הדתית הקיצונית ביותר באסלאם הסוני), ואף כשיורש העצר נאאיף בן עבד אל-עזיז מת בשנת 2012, הוא קרא להביע שימחה על מותו, היות שהיה שר הפנים של המדינה שרדף את השיעים במזרח סעודיה רבות. הוא אף הצהיר שוב ושוב כי המגינה האמיתית של השיעים ושל האסלאם היא איראן, ושעל כל השיעים להקשיב לשילטון המרכזי באיראן. כמו כן, הוא קרא לעריכת בחירות חופשיות בערב הסעודית, מתוך מטרה להפיל את בית המלוכה. כל אימת שהתחוללו מהומות בקרב הציבור השיעי בחבל קטיף, נימר היה נעצר בידי כוחות הביטחון הסעודיים. השיא היה בעת "האביב הערבי" בשנים 2011-2012, עת שילהב את המהומות השיעיות שפרצו במלוא עוזן בחבל קטיף וכן בבחריין השכנה- מדינה עם רוב שיעי אך עם שילטון ואליטה סוניים- וגם נעצר.
בניגוד להנהגה האיראנית, טען נימר שגם ארצות הברית מגינה על השיעים- והנושא שלו היה נתון במעקב של אירגוני זכויות אדם מערביים, שביקרו את השילטונות הסעודיים על היחס כלפיו. בשנת 2012 נעצר שוב נימר, פתח בשביתת רעב שמשכה את תשומת לב מדינות המערב, אך זה לא מנע מבית דין סעודי לדון אותו להוצאה להורג בעוון ייזום והסתה לפעילות טרור כעבור שנתיים. בעת ישיבתו במאסר הוכה נימר קשות בידי שומריו וסוהרי בית הכלא שבו ישב.

השילטון בערב הסעודית לא יכל לסבול את סגנונו המתלהם והקולני של נימר, וכן את תמיכתו הבוטה באיראן, ולמרות החשש מתגובת איראן, החליט משרד הפנים הסעודי לממש את גזר הדין בשבוע זה, ולכן ראשו נערף. 46 נאשמים אחרים בטרור, לא רק שיעים אלא אף מנהיג דאע"ש באיזור סעודיה, הוצאו להורג.
הוצאתו להורג של נימר העלתה על ראש סדר היום התקשורתי העולמי את נושא המיעוט השיעי בסעודיה, המיעוט שמפיק את הנפט עבור הנסיכים הסוניים בפועל באיזורי יישובו. כמו כן, מדינות רבות גינו את ההוצאה להורג. מהומות אלימות וסוערות פרצו שוב בחבל קטיף במלוא עוזן, ונימר הפך לשהיד, קדוש מעונה, בעיני העולם השיעי- שממילא מצטיין בפולחן קדושים מעונים. בנוסף, נימר הוא אחד מסמלי האקטיביזם השיעי המתעורר, באיזור המפרץ הפרסי.
נימר הוא בעל פוטנציאל לעשות היסטוריה לא רק בחייו, אלא יותר לאחר מותו: המהומות, הגינויים והמתיחות עם איראן וחיזבאללה, שנשבעו לנקום את מותו בסעודים, עלולים להביא לחוסר יציבות בממלכה הסעודית, שדאע"ש ווהאבים יותר קיצוניים נושפים בעורפו של השילטון גם מהצד הסוני, בנוסף לעולם השיעי. הוצאתו להורג של נימר שפכה חבית מלאה דלק לתוך התבערה שמתחוללת ממילא במזרח התיכון מזה 5 שנים בדיוק, מאז פרץ בינואר 2011 "האביב הערבי", שהפך במהרה לתוהו ובוהו אסלאמיסטי סוני ושיעי.

ועכשיו, בחזרה לשנות השבעים. סאדר וח'ומייני, שני חכמי הדת שאדבר עליהם, ושמופיעים בתמונה למעלה, יצרו, למעשה, את האקטיביזם השיעי של המאות העשרים והעשרים ואחת.
כשאנו מסתכלים על תנועת החיזבאללה בלבנון, אנו סוברים כי היא זו שהחלה את המאבק השיעי של ימינו. אך זה לא נכון. מי שהחל את המאבק השיעי הוא איש דת פרסי ממוצא לבנוני, בשם מוסא סאדר. הוא זכה לגורל עגום יותר מאשר נימר: בין השלושים ואחד לאוגוסט לספטמבר 1978, בעת שהותו בלוב, הוא פשוט נעלם ולא נמצא עד היום. האשם המיידי הוא שליט לוב באותם ימים, מועמר אל-קד'אפי, שחגג בדיוק בזמן היעלמותו של סאדר בן ה-50 את יום השנה התשיעי למהפיכה שחולל בלוב. אבל התמונה היא ממש ממש מסובכת בנוגע לגורלו. אפילו לאחר נפילת שילטון קדאפי לא נמצאו שרידיו של סאדר, שמכונה "האמאם הנעלם", בדיוק כמו האמאם השנים-עשר והאחרון של השיעה. אישיותו המיוחדת הציתה את המאבק השיעי, והוא המייסד האמיתי של האירגון השיעי שקדם למעשה לחיזבאללה בלבנון- אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים").

מוסא סאדר נולד ביוני 1928 בעיר השיעית הקדושה, קום שבאיראן, למשפחה שמוצאה דווקא מאיזור ג'בל עאמל, כלומר האיזור השיעי של דרום לבנון. משפחתו הייתה משפחה של אנשי דת ידועים ומיוחסים, שהגיעו לאיראן במטרה ללמוד. וזה לא נדיר: היו שיעים רבים בלבנון שרצו להשכיל בדת האסלאם בגירסתה השיעית, ולכן נדדו לאיראן. ניתן להגיד שבמוצאו, סאדר היה בחלקו ערבי ובחלקו פרסי. הוא דיבר ערבית, שאותה למד תוך כדי לימודי הדת, במבטא פרסי. הייתה לו חזות ערבית בחלקה, אך עיניו היו כחולות. סאדר היה תלמיד מצטיין בלימודי דת, והוא שאף להיות כמו בני משפחתו המורחבת ואבותיו, איש דת משפיע מבחינה הלכתית וציבורית. בהיותו בן 25 נפטר אביו, ואז הוא החל, למעשה, את המסע מערבה: הוא עבר לעיר השיעית הקדושה נג'ף שבעיראק, על מנת ללמוד לימודי דת מתקדמים. בשנת 1960 קיבל הצעה שלא יכל לסרב לה: להיות מנהיג הדת השיעי של העיר הלבנונית המאוכלסת בשיעים צור- ובכך לחזור לשורשים. כך עשה סאדר את הכיוון ההפוך: בעוד ששיעים לבנונים ועיראקים נעו מזרחה, לכיוון איראן, על מנת לרכוש השכלה דתית ו"להרגיש בבית" (למרות שהשילטון באיראן באותם זמנים היה שילטונו החילוני של השאה), סאדר עשה את הכיוון ההפוך- מערבה. ומאז הוא הפך לפעיל חברתי בנוסף להיותו איש דת ומטיף בכיר וכריזמטי במדינה שבה השיעים היו קהילה מדוכאת.

השיעים של לבנון בימינו אינם דומים במצבם לשיעים של לבנון לפני חמישים שנה: מדובר היה בקהילה שרובה ענייה, נלעגת, שחיה במדינה משוסעת ורבת עדות. מי ששלט בשיעים היא משפחת מאפייה, כמו שבשאר העדות בלבנון שלטו משפחות מאפייה באותה העת. במקרה של לבנון, מדובר במשפחת אל-אסעד השיעית. השיעים נחשבו פאסיבים, ממש הפועלים השחורים של האליטה הנוצרית והסונית בלבנון. סאדר לא אהב זאת, ובדרשותיו הוא קרא ליקיצה שיעית חברתית, ולכך שהמדינה תכיר בשיעים ותיתן להם את מלוא הזכויות הפוליטיות. למרות שהאוכלוסייה ראתה בו עוף מוזר, גם מבחינת מראה חיצוני לא אופייני לאיזור וגם מבחינה השפה שבה דיבר: ערבית במבטא פרסי כבד, היא נהתה אחריו. בשנת 1969 הקים את "המועצה השיעית המוסלמית העליונה" של לבנון ועמד בראשה. הוא המשיך להטיף ולקרוא לשילטון להיטיב את תנאי מחייתה של האוכלוסייה השיעית במדינה. בטרמינולוגיה שלו הוא השתמש הרבה במונח הדיכוי והקיפוח, שהוא מוטיב חוזר במסורת השיעית (הדיכוי והקיפוח של עלי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם, ובני משפחתו הגרעינית). בשנת 1974 הוא הקים תנועה חברתית פוליטית שיעית, בשם חרכת אל-מחרומין, "תנועת המקופחים". התנועה פעלה כדי להיטיב את תנאי חייהם של השיעים בלבנון, התנועה הקימה בכפרים השיעים בדרום לבנון ובבקעת הלבנון בתי ספר, מוסדות דת ומרפאות רבים (ולא לשכוח שבאותן שנים איראן עוד הייתה חילונית, תחת שילטון השאה, לכן לא סייעה כמו שהייתה מסייעת היום לתנועה כזאת).
מיום ליום משך סאדר בעל הכריזמה העצומה עוד ועוד תומכים מקרב העדה השיעית בלבנון, ותפס את מקומה של משפחת אל-אסעד בהנהגת העדה.

סאדר הקפיד לשמור על יחסים טובים עם שילטונו של חאפז אל-אסד בסוריה השכנה, ובשנת 1973 פירסם פסק הלכה היסטורי ומהפכני, לפיו העדה העלאווית, עדתו של אסד, שנחשבת כפורשת מהאסלאם בכלל (העלאווים מייחסים לאמאם עלי ממשפחתו של מוחמד ולבנו חוסיין תכונות אלוהיות ומאמינה בהתגלמות של האל בבני אדם, בשבעה שילושים לאורך הדורות, תוך שילוב אלמנטים מוסלמים ונוצריים)- כעדה מוסלמית שיעית לכל דבר ועניין. פסק הלכה זה עזר רבות ועוזר רבות עד היום לסוריה של אסד ומשפחתו. פסק הלכה זה הוא גם אלמנט מרכזי וצידוק הלכתי להגנה של איראן השיעית על בני העדה העלאווית ועל משפחת אסד עד היום.
לאחר שנה מהקמת "תנועת המקופחים", פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, שהייתה למעשה מלחמת הכל בכול של משפחות ועדות. סאדר לא הסכים שהשיעים יישבו פאסיביים במלחמה זאת, לכן הקים את "גדודי ההתנגדות הלבנונית" השיעית- כשהכוונה לאירגון אמ"ל. מבחינה פוליטית הוא תמך בשמאל הלבנוני. אמ"ל לקח חלק במלחמה, ואירגון זה, יחד עם החזבאללה שהוקם אחריו, וסוריה שהתערבה במלחמה ופלשה ללבנון, הסתמנו כמנצחים הגדולים של מלחמת האזרחים שנמשכה 15 שנים.
חשוב לציין, כי סאדר הוא אינו נסראללה. הוא לא הטיף רבות כנגד ישראל וכמעט שלא הזכיר אותה כפקטור, למרות שתמך כמס שפתיים במאבק הפלסטיני. תנועת אמ"ל פנתה במלוא כוחה כנגד ישראל רק לאחר היעלמות סאדר. כל הזמן הקפיד סאדר להדגיש את מתינותו הדתית והפוליטית מחד, אך לגייס את השיעים בלבנון למאבק חברתי ולאחר מכן צבאי מאידך. במהלך המלחמה אף שבת רעב במסגד על מנת להביא לסיומה, לשווא.

ב25 באוגוסט 1978 יצאו סאדר ושני מלוויו מאיטליה ללוב, על מנת לבקר את קדאפי. הם נראו לאחרונה ב31 באוגוסט 1978, ערב יום השנה התשיעי למהפיכת קדאפי, ומאז לא נראו יותר. לוב וקדאפי הפכו לשנואים מאוד בעיני השיעים, וסאדר הפך לסמל שמוזכר בטרמינולוגיה השיעית לבנונית עד היום.
הוא היה אדם שדווקא הזרות שלו בלבנון ושלל זהויותיו השונות חוץ מזהותו הדתית האחידה- המוסלמית שיעית- הם שהובילו אותו לאקטיביזם שהפגין בלבנון. הוא רצה להוכיח עצמו כאיש דת אך גם כלבנוני, שמעורב מאוד בענייני המדינה, שלא מסוגל לסבול את הפסיביות של עדתו. הוא גם כל הזמן קרץ לחילונים ולחילוניות בלבנון: בנוסף להיותו איש דת, היה גם פילוסוף חברתי ואף זכה להשכלה חילונית, מה שהפך את אישיותו למגוונת מאוד.
אילולא סאדר, לא היינו שומעים כמעט על השיעים בלבנון או מכירים אירגונים כמו אמ"ל והחיזבאללה.

רוח אללה ח'ומייני, המוצלח (לדידם של השיעים), המאריך ימים והבכיר מבחינת רמה דתית מבין אלה שציינתי, נולד בשנת 1902 בעיירה ח'ומיין שבפרובינציה המרכזית של איראן. מילדות מוקדמת שינן את הקוראן, למד ערבית ונע מסמינר דתי אחד לאחר, מעיר לעיר, באיראן. הוא הגיע לדרגות הכי גבוהות ככוהן דת שיעי- אייתוללה גדול ואפילו מרג'ע-א-תקליד, שפירושו מודל לחיקוי. הוא החל להתפרסם באיראן בשנות השישים לחייו כמטיף דתי שסחף המונים- ונכנס לפעילות פוליטית. לצד ספרי הדת בעלי כובד המשקל הגדול באסלאם השיעי שפירסם, הוא פיתח תיאוריה שלפיה השילטון האסלאמי הטוב ביותר הוא שילטון חכם ההלכה, תיאוריה שנקראת בפרסית ולאיית-א-פאקי. לדידו, האסלאם, גם הסוני וגם השיעי, שקע, היות ולא נתנו לחכמי הלכה לשלוט. חכם ההלכה הוא המבין ביותר, והוא הראוי והמתאים לכונן שילטון מוסלמי תקין. בשנת 1963 הנהיג השאה של איראן, מוחמד רזה פהלאבי, רפורמות שנקראו "המהפיכה הלבנה", שבמסגרתה התחוללה הפרטה מסיבית של המשק האיראני והכנסה של השקעות זרות מערביות במדינה. ח'ומייני יצא בעוצמה כנגד התערבות מערבית כלשהי במדינה, ואת השאה תיאר בנאומיו כח'ליף יזיד, האויב האכזרי של השיעה, זה שטבח באמאם חוסיין ובמשפחתו. בניגוד לסאדר, שלא שנא את החילוניות ולא דחה רעיונות חילוניים, ח'ומייני דחה רעיונות חילוניים וכל התערבות מערבית שהיא באיראן מכל וכל. וזאת במדינה, שלמרות השילטון החילוני בה, לחכמי הדת תמיד היה משקל באורח החיים ובפוליטיקה המקומית.

בשנת 1964 נמאס לשאה מח'ומייני, הוא עצר אותו והגלה אותו. דרך תורכיה, בה שהה כשנה, הגיע ח'ומייני לעיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק, בה לא הפסיק להטיף למען ממשלה אסלאמית. לא רק ממשלה שיעית, אלא ממשלה אסלאמית, שתשלוט במדינה המוסלמית האידיאלית באמצעות ההלכה, הלא היא השריעה, ובראשה יעמוד חכם ההלכה, במקרה השיעי חכם הלכה שהוא יהיה יורשו הלא רשמי של האמאם ה-12 האחרון של השיעים. במשך 14 שנים שהה בגלות, כשלאורך שנות השבעים איראן רעשה וגעשה במחאות כנגד שילטון השאה, מחאות שלא רק הגיעו מהצד האסלאמיסטי דתי, אלא בעיקר גם מהשמאל. בינתיים, תומכי ח'ומייני הפיצו את דבריו לאיראן דרך קלטות שזכו לפופולריות עצומה והמונית, לא רק בקרב דתיים. אפילו החילונים ראו בו כמושיעם מהשאה. המערב אף ראה בתנועתו ובפעילותו ביטוי של דמוקרטיה.
(אופן עלייתו לשילטון והתבססותו של ח'ומייני בו, במקביל לכסילות של המערב בנושא שלו, יזכו לפוסט נפרד שראוי להם!!!!)
מנג'ף עבר ח'ומייני באורח אבסורדי אל המערב שנוא נפשו- אל פאריס. בפברואר 1979 הודח השאה, וח'ומייני חזר לאיראן. הוא הפך בהדרגה ובתיחכום, שכאמור יזכו לפוסט נפרד, לשליט המדינה בפועל ובכך הגשים את התיאוריה שלו של "שילטון חכם ההלכה".

ביוני 1989 נפטר ח'ומייני בגיל 86 וחצי, כשבהלווייתו משתתפים 10 מיליון איש, לא פחות.

הסידרה התורכית שכבשה את אמריקה ושחקנים תורכיים-6

ישנה סידרה תורכית פופולרית מאוד, שלמיטב ידיעתי גם טרם שודרה בארץ. הסידרה הזאת, בעיבוד אמריקני, כובשת בימים אלה את ארצות הברית. קוראים לה Suskunlar, או "השותקים", ובאנגלית גירסתה האמריקנית נקראת "משחק השתיקה". הסידרה היא בכיכובם של השחקנים מוראט יילדירים ואסלי אנוור, עליהם יפורט בהמשך פוסט זה. הסידרה תעלה לשידור ממש בקרוב בערוץ ויוה- עידכון נכון לחודש ינואר 2016.

הסידרה, ששודרה בערוץ SHOW TV בשנת 2012, מספרת את סיפורם של ארבעה אחים: אג'וויט, אבראהים, בילאל וזקי שכולם גדלו יחד ברובע קויודיבי באיסטנבול. יום אחד, הם טעו טעות מרה וילדותית, שעלתה להם במחיר מאוד גבוה. החיים של ארבעתם התהפכו והשתנו, אך הם נשבעו שבועה מקודשת לא לספר לאף אחד על התקרית עד יומם האחרון. אבל לאורך הסידרה, לאט לאט נפרץ ונשבר קשר השתיקה, עקב אירועים בלתי צפויים שפוקדים אותם.
לאחר עשרים שנה, נכלא אחד האחים, זקי, בהאשמה כי הוא ירה באדם כלשהו. שאר האחים ידעו למה זקי ירה באותו אדם, ומדוע הוא אינו ממש פושע. אבל זה היה חלק מקשר השתיקה שאסור היה להפר אותו. הקשר נפרץ כשזקי נרצח, ואחיו ידעו טוב מאוד מי עומד מאחורי הרצח ואת סיבת הרצח של אחיהם. התקרית הטרגית של זקי גורמת לשלושת האחים להתאחד כדי לנקום במי שרצחו את אחיהם ובמי שהרסו להם את הילדות, גם תוך הפרת נדר השתיקה בלית ברירה.

מי שמשחק את בכיר האחים, אג'וויט, הוא מוראט יילדירים בן ה-36. מוראט יילדירים בא ממשפחה שמוצאה מהעיר מארדין, בדרום מזרח תורכיה, אך הוא עצמו גדל בקוניה. עוד כשהיה ילד התעניין בתחום התיאטרון והופיע בהצגות, כמו כן ניגן על תופים בלהקה. השכלתו האקדמית אינה קשורה לתיאטרון: הוא למד באוניברסיטה הטכנית של איסטנבול הנדסת מכונות ומתימטיקה. לאחר שלוש שנים כשחקן בתיאטרון, צפה בו כותב מחזות ולקח אותו לשחק בהיכל התרבות של בשיקטאש. בשנת 2003 החל לשחק בסרטים תורכיים, אחד הסרטים ששיחק בהם בשנת 2009 היה לצד ברן סאאת, סרט שתיאר את הפוגרום שנערך בתושביה היוונים של איסטנבול בשנת 1955 (אני שם לב לכך שברן סאאת נוהגת לשחק תפקידים של יווניות….).
בשנת 2007 שיחק באופרת הסבון "אסי", לצד טובה בויוקוסטון, סידרה שזכתה לפרסים רבים. לאחר ששיחק את תפקידו של אג'וויט ב"קשר השתיקה", היה בהפסקה של שנתיים ממשחק.
בין השנים 2008 ל2014 היה נשוי לשחקנית בורצ'ין טרזיאולו. בשנת 2015 עלילת הטלנובלות שהוא שיחק בהן הפכה לאמיתית: יילדירים נשפט בבית משפט לפשעים כבדים (מקביל לבית המשפט המחוזי) בעוון צריכת סמים, וחברות בכנופייה שהפיצה בינה לבין עצמה סמים. עונשו היה 10 חודשי מאסר, אך לבסוף זוכה מהעונש, לאחר שהייה קצרה במאסר, היות והעונש שנגזר עליו הוא פחות משנץ מאסר ובגלל התיישנות כלשהי.

אסלי אנוור, שגם משחקת בסידרה את אהו קומראל, שהיא בעצמה נפגשה לראשונה עם יילדירים עוד ב2003 בסידרה "מדעי החיים", שניהם בתפקידים זוטרים, ומופיעה כאן בתמונה למעלה, היא בעלת סיפור חיים בין לאומי: היא נולדה בלונדון בירת בריטניה למשפחה תורכית, לאב ממוצא תורכי צפון קפריסאי ולאם שבאה במקור מתורכיה ללמוד בלונדון. היא גדלה בבריטניה עד גיל 12 ואז משפחתה חזרה לתורכיה, שם למדה בבית ספר תיכון לאומנויות ולמדה תיאטרון באוניברסיטת קרן הזהב (האליץ') באיסטנבול. תפקיד הבכורה שלה היה, כאמור, בסידרה מרובת השחקנים "מדעי החיים" בשנת 2003, ומשם המשיכה לשחק בסרטים ובסדרות, כשפריצת הקריירה שלה הייתה בשנות העשרה של המאה ה-21. בין היתר שיחקה בתפקיד אוזלם בסידרה "סודות אפלים". אסלי בת ה-31 הייתה נשואה עד לפני ארבעה חודשים, במשך שלוש שנים משנת 2012, לשחקן הצעיר ממנה בשנה בירקאן סוקולו, ממנו, כאמור, התגרשה ממש לאחרונה.

הטלנובלה הלבנונית, הנשיא וההפתעה

32 פעמים. לא פחות ולא יותר. אלה היו הפעמים שבהן ניסה הפרלמנט הלבנוני המשוסע לבחור נשיא למדינה, אך נכשל. הניסיון האחרון היה לפני כמה ימים מכתיבת מאמר זה, ב3 בדצמבר. 18 חודשים נמצאת לבנון ללא נשיא, כשהמדינה משוסעת בין שני מחנות: מחנה ה14 במרץ, בראשות סעד חרירי ראש הממשלה לשעבר ובנו של ראש הממשלה האגדי רפיק אל חרירי שנרצח בשנת 2005, ובין המחנה השני, מחנה השמיני במרץ, זה שתומך בסוריה השכנה בהנהגת בשאר אל אסד ובחיזבאללה, בראשות מפלגתו של הגנרל הנוצרי מישל עאון, שהוזכר כבר במאמר באתר זה.

מי שתוקע את תהליך הבחירה לנשיאות, הוא הגנרל עאון, ששואף להיות נשיא. בעבר הוא היה ראש המתנגדים לסוריה, עד ששב ללבנון מגלות בשנת 2005 ולפתע כרת ברית עם החיזבאללה ועבר לצד השני. מחנה 14 במרץ, המתנגד לסוריה, רואה בו בוגד. מצד שני, סעד חרירי, ראש מחנה המתנגדים לסוריה, נמצא משנת 2011 בגלות בצרפת ואינו יכול לחזור למדינה. וזו רק התחלת הטלנובלה הלבנונית, הטלנובלה של הפוליטיקה הלבנונית ליתר דיוק, בה הכל יכול לקרות.

כיציאה מן המבוי הסתום, הציע מחנה המתנגדים לאסד מועמד ממעמקי המחנה היריב לנשיאות. לפי ההסדר בלבנון מאז היווסדה, על הנשיא להיות נוצרי מן העדה המארונית. וכאן ההפתעה. מי הוא המועמד של מחנה המתנגדים לאסד? סולימאן פרנג'ייה בן החמישים, ראש מיליציית אל-מראדה, שמקורו מצפון לבנון, מהכפר זע'רתא שליד טריפולי הלבנונית (להבדיל מזו שבלוב, שנקראה בתקופה העות'מאנית "טריפולי המערבית", בעוד העיר טריפולי שבלבנון נקראה "טריפולי המזרחית", או "טריפולי של איזור שאם"). אבל מה מפתיע בבחירה באותו פרנג'ייה? המפתיע הוא שפרנג'ייה הוא חבר ילדות של ילדיו של חאפז אל אסד, ומשפחתו היא חברה קרובה, מבחינה אישית ועסקית, של משפחת אסד מימים ימימה….

ולא רק זה, סולימאן פרנג'ייה, שנקרא בדיוק בשמו הפרטי ובשם משפחתו על שם סבו, שהיה נשיא לבנון בין השנים 1970-1976 וסייע באותן שנים לחאפז אל אסד, נשיא סוריה דאז ואביו של בשאר לדרדר את לבנון למלחמת אזרחים עקובה מדם שהמנצחים בה היו סוריה והמחנה השיעי, היה שר הפנים של לבנון בשנת 2005, עת נרצח אביו של סעד חרירי, רפיק, אך פרנג'ייה בעצמו הוא קורבן טרור. וכאן הטלנובלה מסתעפת.
המיוחד בבני משפחת פרנג'ייה, אחת ממשפחות המאפייה העיקריות המרכיבות את האליטה הלבנונית, הוא שמאז ומעולם היא הייתה בעלת ברית של משפחת אסד ושל סוריה של אסד, מבלי לזגזג לשום צד אחר כנהוג בפוליטיקה הלבנונית. בשנות השבעים, בעת מלחמת האזרחים של לבנון, משפחת פרנג'ייה ומיליציית "אל-מראדה" (שנקראת על שם לוחמים נוצריים אגדיים, שבמאה השמינית לספירה הנוצרית ישבו באיזור צפון סוריה ודרום מזרח תורכיה של ימינו, בהרי האמאנוס, זכו לעצמאות חלקית ועזרו לערבים) נלחמה נגד מיליציות נוצריות אחרות, כשעיקר הוויכוח היה מי במחנה הנוצרי בלבנון תומך בסוריה של אסד ומי מתנגד לה, וכן מלחמות מקובלות בין משפחות מאפייה שונות מי ישלוט בעדה הנוצרית מארונית ובעיקר בהון שלה בלבנון. בחודש יוני 1978, בעת שמשפחת פרנג'ייה- אביו של סולימאן הצעיר טוני, אמו של סולימאן ואישתו של טוני, ורה ואחותו הקטנה בת השלוש ג'יהאן, נפשה בעיירת הנופש אהדאן בצפון לבנון, בעוד סולימאן בן ה-13 שוהה בביירות, התנפלה קבוצה של 1,500 לוחמים מהמיליצייה העיקרית שהתנגדה לפרנג'ייה, הפלנגות, על ביתם וטבחה בשלושת בני המשפחה, כשהם הורגים את ג'יהאן הקטנה לעיני הוריה ואחר כך חיסלו את הוריו של סולימאן. הטבח זיעזע את המזרח התיכון ואת העולם, מה גם שמפקד הפלנגות, אלי חובייקה, ומפקד תת המיליצייה שנקראה "הכוחות הלבנוניים", סמיר ג'עג'ע, מפקחים מקרוב ואף משתתפים השתתפות פעילה בטבח.
גם סולימאן פרנג'ייה אביו של טוני, נשיא לבנון לשעבר, וגם בנו סולימאן, לא שאפו לנקמה על הטבח, לפחות פומבית. אלי חובייקה חוסל לבסוף בשנת 2002, ואילו סמיר ג'עג'ע הפך לגורם מרכזי בפוליטיקה הלבנונית, ולא פעם ולא פעמיים, בעת הדיאלוג שנערך בין הקבוצות הנוצריות השונות בלבנון, נאלץ סולימאן לצפות ברוצחה של בני משפחתו, ג'עג'ע, יושב מולו בשולחן הדיונים. ולא רק זו: ג'עג'ע היה עד לפני כמה ימים מועמד לנשיאות מטעם המחנה המתנגד לאסד, כשבצד השני עמדו כמועמדים הגנרל עאון וסולימאן פרנג'ייה. עד שראש המחנה המתנגד, סעד חרירי, נפגש מחוץ ללבנון עם פרנג'ייה, שכאמור, כשר פנים היה חלק מהמחדל או הקשר שהוביל לרצח אביו, רפיק חרירי, וסיכם איתו את הדיל: אתה נשיא, אני חוזר ללבנון ונהיה שוב ראש ממשלה.
המהלך לא רק שזכה לתמיכת איראן, ובוודאי אסד, אלא גם מדינות המערב כמו למשל נשיא צרפת פרנסואה הולנד תומכים במהלך, וגם המנהיג הדתי של העדה המארונית בלבנון (כנסייה מזרחית, שמקבלת עליה את מרות הכנסייה הקתולית ברומא ואת הנהגת העל של האפיפיור הקתולי), בשארה אל-ראעי. אפילו ערב הסעודית יריבתו המושבעת של אסד, שעם משפחתו משפחת פרנג'ייה קיימה גם קשרים עסקיים ענפים, בייחוד בתחום הסמים, תומכת במהלך, בתקווה לשחרר את לבנון מן המבוי הסתום שבו היא נמצאת, כשעדיין נאגר הזבל ברחובות ביירות.

המהלך הזה הוא גאוני מבחינת חרירי והמחנה המתנגד לסוריה: בכך הם תוקעים טריז בתוך המחנה היריב, ומבטיחים את חזרתו של המנהיג סעד חרירי למדינה ולראשות ממשלתה. עוד פקטור שהוביל לתמיכה הנרחבת במועמדותו של פרנג'ייה, שמופיע בתמונה למעלה, הוא הבוגדנות של מישל עאון והחיבור החזק מדי של אותו גנרל לחיזבאללה. פרנג'ייה מחובר חזק מאוד לאסד, אך פחות מכך לחיזבאללה. אגב, מלבד נוצרים, בתנועת "אל-מראדה" של פרנג'ייה בצפון לבנון תומכים בעיקר עלאווים, בני עדתו של אסד, שרבים מהם מתגוררים באיזור העיר טריפולי בלבנון ונתונים לרדיפה מתמדת של מוסלמים סונים קיצוניים בראשות דאע"ש. גם חרירי ומשפחתו נאבקים מול גורמים כמו דאע"ש על הנהגת המחנה המוסלמי סוני בלבנון, לצד מאבקם מול חיזבאללה על הנהגת לבנון כולה. לכן, בחירה של פרנג'ייה לנשיאות יכולה להעביר מסר לבנוני ברור של התנגדות לאירגוני הטרור המוסלמים הקיצוניים, דאע"ש הסוני וגם חיזבאללה השיעי מצד שני- גם אם מדובר בחברו הטוב של אסד. בלבנון מעדיפים נשיא שעמדתו ידועה באופן מובהק, יציב וחסר פניות, מאשר לשים נשיא שבעבר זיגזג בין מחנות בצורה מכוערת, כשהוא מטעה את תומכיו.
באמצע דצמבר יכונס הפרלמנט הלבנוני בפעם ה-33 לבחירת נשיא המדינה, כשדיל חרירי-פרנג'ייה כנראה ייצא לפועל, ובכך לאחר שנה וחצי של חוסר יציבות ושל ואקום שילטוני, שתי המשרות החשובות במדינה, נשיא המדינה-תפקיד שכרגע ריק מאדם, וראש הממשלה, שבו נושא באופן זמני איש מחנהו של חרירי תמאם סלאם בראשות ממשלת אחדות רעועה, יתמלאו בנושאי תפקיד יציבים ואנשי עקרונות, עד כמה שהפוליטיקה הלבנונית הסבוכה והשברירית, שנראית כמו טלנובלה לכל דבר ועניין רק בחיים האמיתיים, תאפשר זאת.

ביקורת על "קוסם סולטאן" והסידרה התורכית של שנות התשעים

שלום וחג חנוכה שמח לכולם/ן,

היום אני רוצה לדבר על שני נושאים: הנושא הראשון הוא להביע ביקורת על הסידרה החדשה, "קוסם סולטאן", המשודרת כעת בתורכיה בערוץ "סטאר טי וי", והנושא השני הוא להזכיר את הסידרה התורכית, בה' הידיעה, של שנות התשעים: "הגברות פרהונדה", או כמו שנקראה בעברית, "גברת פרחונדה ובנותיה", סידרת קומית-דרמטית ששודרה בין השנים 1993-1999 בערוצים התורכיים שכן שודרו בכבלים בארץ, TRT1, הלא הוא הערוץ הראשון התורכי השייך לרשות השידור התורכית, וSTAR TV.

דבר ראשון, לאחר צפייה בסידרה החדשה "קוסם סולטאן", אני רוצה להגיד ששום דבר לא השתנה. לא המקום, לא הסיגנון ולא צורת המשחק, מהסידרה המקורית. רק השחקנים והאנשים השתנו, והם מנסים לחקות את אותן הדמויות ששוחקו בסידרה המקורית, על הסולטאן סולימאן המפואר. הדבר הבולט ביותר הוא החיסרון בדמותו של סולטאן חזק, כמו סולימאן המפואר, אותו שיחק האליט ארגנץ'. בגלל זה הסידרה מגלמת בדיוק את התקופה שבה היה מדובר: ניסיונו של הסולטאן אהמט הראשון, שבנה את "המסגד הכחול" המפורסם באיסטנבול, לחקות את סולימאן המפואר. ככה גם אקין קוץ', השחקן שמשחק את הסולטאן אהמט, מנסה לחקות את האליט ארגנץ'. במקום דמותו המרשימה ועמוקת הקול של ארגנץ' בתפקיד סולימאן, אנו מקבלים דמות שהיא ממש סולטאן-נער, שלא מצליח לשחזר את העומק ואת הסמכות של סולימאן/ארגנץ'. הסידרה היא לא רעה בכלל, אך נראה כי כל דמות שבה מנסה לחקות את הדמות המקבילה שהייתה לה בסידרה הקודמת. אפילו הולייה אוושאר, למרות שהיא משחקת מצוין, לא משחקת מצוין כמו נבאהט צ'הרה בתפקיד הוואלידה סולטאן, מה גם שאימו של סולימאן בתור ואלידה הייתה במציאות גם יותר חזקה ומרשימה מסאפייה סולטאן. אפילו לסומבול אגא הסריס הראשי בהרמון יש דמות מקבילה. אז מה קיבלנו? אותה גברת, אפילו חלשה יותר, בשינוי אדרת. כל זאת אכן משקף את התקופה שלאחר סולימאן, שאני לא הייתי מתאר אותה כ"מאה המפוארת", למרות שגם השחקנים בסידרת ההמשך וגם הדמויות המקוריות באותה תקופה ניסו להחזיר, אפילו בכוח אבל לשווא, את ימי הזוהר של סולימאן. מי שמתבלטת בתור שחקנית טובה לגילה היא אנסטסיה צילימפיו היווניה, שמשחקת את אנסטסיה המקורית, הלא היא קוסם סולטאן. יכול להיות שבהמשך, כשברן סאאת תיכנס לשחק את קוסם (שהייתה אף חזקה יותר מהורם, כאמור), אז הסידרה תשתנה לטובה. לסיכום: "קוסם סולטאן" היא ניסיון למחזר את הקסם והעוצמה של הסידרה המקורית, בדיוק כמו שבני תקופתה של קוסם ניסו לשחזר את ימי סולימאן- ולא תמיד בהצלחה.

דבר שני, אני חוזר אל שנות התשעים. בארצות הברית שודרו לאורך אותו עשור שתי קומדיות מאוד מוצלחות, "סיינפלד" ו"חברים", ואילו בתורכיה שודרה הסידרה Ferhunde Hanımlar, או "הגברות פרהונדה". הסידרה שודרה במשך כשבע עונות, משנת 1993 עד שנת 1999, ושמה המקורי, שהשתגר בעברית, הוא "גברת פרחונדה ובנותיה". הסידרה הזאת שודרה בשני הערוצים ששודרו בישראל במה שהיו אז רשתות הכבלים "תבל", "מתב", "גוונים" ו"ערוצי זהב"- כל החברות עתידות להתאחד בשנות האלפיים למותג "HOT"- בשעות הערב המוקדמות. בסידרה כיכבו שני שחקנים שהיו בעל ואישה גם בחייהם האמיתיים בשנות החמישים לחייהם (דאז): בייהאן סאראן (כיום בת 76), ובייקאל סאראן, שנפטר לפני 9 וחצי שנים בגיל 69. הסידרה הזאת, ששודרה גם בTRT1 וגם בSTAR TV הייתה אודות זוג בגיל העמידה ומערכת יחסיו עם בנותיהם, שבינתיים גם מנהלות מערכות יחסים משלהן…. ומתחתנות ובונות משפחות עם ילדים (תמונת צוות הסידרה נמצאת למעלה). בניגוד לטלנובלות התורכיות ה"כבדות" והמלנכוליות מעט של היום, הסידרה הזאת הייתה דרמה קומית שהייתה מאוד אהובה בתורכיה ובקרב הציבור הדובר תורכית מחוץ לתורכיה. אל תשכחו שכמו בישראל, עולם הקולנוע והטלוויזיה הוא מוקצן מבחינה רגשית: הוא מורכב משני סוגים של סדרות וסרטים, מלנכוליים וכבדים מסוג אחד, ומסוג שני קומדיות בורקס. "גברת פרחונדה ובנותיה" נעה יותר לכיוון הקומי. חוץ מהזוג סאראן, צוות השחקנים בסידרה היה נרחב, כשרובו קבוע. המימון העיקרי לסידרה היה מצד רשות השידור התורכית, TRT.

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם