100 שנות תורכיה- היסטוריה: חלק שני- יחסי החוץ של תורכיה המודרנית והצטרפותה לאירגונים בינלאומיים

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio

כשמדברים על תורכיה המודרנית במאה שנים האחרונות, כל חוקר בוחן את תורכיה מבחינת ההתמחות המסוימת שלו. לכן החלטתי "לשבור את רצף הזמן" ולהקדים ולכתוב על יחסי החוץ של תורכיה, שהוא תחום שאני מתמחה בו (יחסים בינלאומיים). מדובר כאן בעבודה שהגשתי בשנת 2019 לאוניברסיטה הפתוחה בנושא ועיבדתי אותה לכתיבה כאן כי לדעתי היא משקפת מאוד את השינויים במדיניות החוץ של תורכיה במאה שנות קיומה.

על הרפורמות החילוניות שנועדו להרחיק את תורכיה מהמזרח ומהאסלאם הפוליטי ולקרב אותה למערב ולאירופה, רפורמות שהתחוללו בתורכיה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים אכתוב בפרק הבא. אבל אין ספק שהצטרפות תורכיה לאירגונים בינלאומיים כמו נאט"ו ושאיפתה שעדיין לא הושגה להצטרף לאיחוד האירופי מבטאות את רצונה של תורכיה בהתמערבות וגם בלהציב את עצמה כמעצמה איזורית עם השפעה עולמית.

 

הצטרפות תורכיה לנאט"ו: יתרונות וחסרונות. 

 

מבוא

מטרתה של עבודה זו היא לבחון את היתרונות והחסרונות בהצטרפותה של מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשמקרה הבוחן הוא הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו בחודש פברואר 1952, כשתורכיה למעשה משמשת עד היום חברה בברית הצפון-אטלנטית שהיא אירגון של ביטחון קיבוצי (ביטחון קיבוצי- הכוונה היא שכשאחת מחברות האירגון מותקפת אז זה נחשב כאילו כל האירגון עצמו הותקף). העבודה עונה על השאלה המרכזית: מהם היתרונות והחסרונות של הצטרפות מדינה לאירגון ביטחון בינלאומי, כשההדגשה היא על הנושא של תורכיה ונאט"ו. הגישות שבהן אשתמש הן גישות ניאו-ריאליסטיות מול גישות ניאו-ליברליות בהקשר לאירגונים בינלאומיים, בייחוד אירגוני ביטחון בינלאומי.

תורכיה היא מדינה מאוד ייחודית בנאט"ו, היות ולמרות שרוב מהלכיה הצבאיים והדיפלומטיים היו מתואמים עם נאט"ו, היא ניהלה לא פעם ולא פעמיים מדיניות עצמאית יחסית בניגוד למדיניות נאט"ו, כשאחד השיאים היה בחודשים יולי-אוגוסט 1974, עת פלשה לקפריסין וכמו כן החל משנת 2009 מנהלת מדיניות חוץ עצמאית, בעיקר בהובלתו של שר החוץ התורכי דאז, הפרופסור ליחסים בינלאומיים אהמט דאווטאולו, ששירת כשר החוץ של תורכיה בין מאי 2009 לאוגוסט 2014, וכראש ממשלת תורכיה בין אוגוסט 2014 למאי 2016, ושאף לעצב לתורכיה "אסטרטגיה גדולה" ולהחזיר את העומק האסטרטגי, לשיטתו, שהיה לתורכיה בימיה כאימפריה העות'מאנית.

גם נאט"ו וגם תורכיה עברו תהליכים חשובים מאז שנות התשעים של המאה העשרים: בשנות התשעים הפסיקה המלחמה הקרה ואז הועמדה במבחן שאלת הרלוונטיות של אירגון נאט"ו, שהוקם בשנת 1949 כדי לבסס את החזית של מדינות המערב בצפון האוקיינוס האטלנטי אל מול ברית המועצות והמדינות שהיו תחת חסותה (ברית ורשה). בתורכיה התרחש תהליך של עליית מפלגות אסלאמיסטיות לשילטון מאז שנות התשעים, בייחוד "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית ששולטת מנובמבר 2002 עד ימינו, דבר שהשפיע  מאוד על מדיניות החוץ של תורכיה.

את הצטרפותה של תורכיה לנאט"ו אבחן באמצעות מעקב תהליך (Process Tracing)  לאורך 3 נקודות זמן בהיסטוריה: נקודת הזמן הראשונה היא ההצטרפות של תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952 והשלכותיה עד ימינו אנו, נקודת הזמן השנייה היא פלישתה של תורכיה לקפריסין בחודשים יולי-אוגוסט 1974, שבה בפעם הראשונה יש התנגשות עקיפה בין שתי חברות בנאט"ו, תורכיה ויוון, ונקודת הזמן השלישית היא בחודש נובמבר 2015, עת הפילה תורכיה במהלך מלחמת האזרחים בסוריה  מטוס רוסי שחדר לטענתה למרחב האווירי התורכי, שזאת הפעם הראשונה ב63 שנים והראשונה מאז תום המלחמה הקרה שחברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי. תורכיה קיבלה גיבוי מלא מנאט"ו למעשה זה.

שבעבודה הזאת אני אנסה להוכיח כי למרות שמדינה מגבילה את עצמה בהצטרפות לאירגון ביטחון בינלאומי, המקרה התורכי מוכיח שהשתייכות לאירגון כזה מאפשר למדינה לתמרן בצורה טובה יותר בזירה הבינלאומית והביטחונית בעיקר לגבי מה שמדובר במדיניות חוץ ובמהלכים צבאיים, וכמובן לקבל הגנה והרתעה אל מול מעצמות שמאיימות עליה (במקרה הזהה ברית המועצות ורוסיה לאחריה).

 

סקירה היסטורית- הצטרפות תורכיה לנאטו

 

בתקופת המלחמה הקרה, עת התחולל המאבק הדו-גושי בין הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית ואירופה לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, הזרוע הדרומית של נאט"ו הייתה בעלת אלמנט חשוב לביטחון המערב, איזור הים התיכון הפל לחזית קדמית היות ובריה"מ חיפשה גישה אליו וכמו כן זה האיזור שקישר את אירופה עם המזרח התיכון. משמעותה האסטרטגית של תורכיה חשובה בשל מיקומה: היא גבלה מצד אחד בברית המועצות, ומצד שני גבלה במזרח התיכון. לכן, הקהילה האירופית התייחסה לתורכיה כאל "האס התורכי". בין השנים 1925 ל1945 הייתה לתורכיה ידידות חזקה עם ברית המועצות, אך כשברית המועצות דרשה לבחון מחדש את אמנת מונטרו מ1936 שעשתה רגולציה לשיט במיצרי הבוספורוס והדרדנלים (ההסכם מבטיח את ספינות הסוחרים של כל מדינה חופש מוחלט של ניווט במצרים בזמן שלום. ועדת חבר הלאומים, האחראית על הבטחת יישום אמנת לוזאן, בוטלה. לטורקיה ניתנה הזכות לקחת את המצרים תחת שליטתה ולסגור אותם לכל כלי השיט הצבאיים הזרים במקרה של סכסוך מזוין( ובנוסף דרשה לעצמה את מחוזות קארס וארדהאן שהיו שייכים לתורכיה, תורכיה שינתה כיוון, ובין השנים 1945-1960 גם בשל המימון שקיבלה במסגרות תוכנית מרשל ודוקטרינת טרומן (תוכנית מרשל: התוכנית האמריקנית להקצות כסף למדינות אירופה על מנת לשקמן לאחר מלחמת העולם השנייה, ובכך לרכוש בהן השפעה אמריקנית אל מול ברית המועצות המתעצמת. דוקטרינת טרומן: מדיניות אמריקנית שהגה נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן, לפיה ארה"ב תתמוך בעמים חופשיים שנאבקים בניסיונות שיעבוד על ידי מיעוטים חמושים או על ידי לחץ חיצוני, והכוונה למדינות כמו תורכיה, יוון ואיראן שנאבקו כנגד תנועות קומוניסטיות בשטחן)- אימצה תורכיה מדיניות פרו אמריקנית מובהקת על חשבון קשריה עם מדינות המזרח התיכון, בריה"מ ואירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה, יוון ותורכיה, שנאבקו בתוכן נגד השפעה קומוניסטית, היו עבור המערב שני עמודי התווך בהגנה כנגד ברית המועצות.[1]תורכיה לא יכלה להרשות לעצמה להיות נייטראלית: לתורכיה לא היו מספיק משאבים כלכליים, טכניים וצבאיים כדי להישאר נייטראליים. תורכיה הייתה חייבת למקם את עצמה בין הגושים. ברית המועצות חיפשה מוצא לים התיכון, וניסתה לנצל את חולשתה של תורכיה בשנת 1945 כדי לדרוש חשיבה מחדש על ההסדרים במיצרי הבוספורוס והדרדנלים, על מנת להקים שם בסיסים. הרצון של ברית המועצות היה, למעשה, להפוך את תורכיה למדינת חסות בדומה למה שעשתה לפולין. במסגרת דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל, תורכיה קיבלה בשנת 1947 183 מיליון דולר, סכום עצום באותם ימים, לעזרה כלכלית מארצות הברית, ובשנת 1950 קיבלה סיוע צבאי אמריקני בערך של 200 מיליון דולר. באותו זמן שברית המועצות הציעה לתורכיה לחתום איתה הסכם כדי לכונן ברית ים-תיכונית ולהסדיר את המצב במיצרי הדרדנלים וכן בים השחור שהיה משותף לבריה"מ ולתורכיה, הוצע לכונן ברית ים-תיכונית אלטרנטיבית בין בריטניה, צרפת, יוון ויריבתה תורכיה. תורכיה, מצידה, לא קיבלה את הרעיון של לחתות לשני חלקים את הים התיכון, לכן האופציה היחידה שעמדה מולה הייתה ההצטרפות לנאט"ו, כשמיקומה הגיאוגרפי והגיאו-אסטרטגי של תורכיה איפשרו את צירופה. הצירוף של תורכיה לנאט"ו לא היה רק עניין של ביטחון אלא גם עניין תרבותי: ממשלתו החדשה של עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית, שהחליפה בשנת 1950 לאחר 27 שנים שילטון חד מפלגתי של יריבתה "מפלגת העולם הרפובליקנית" CHP שהיא מפלגתו של מוסטפא כמאל אתאתורכ שייסד את תורכיה ומת בשנת 1938, רצתה להראות בבירור שתורכיה נמצאת באותו צד עם המערב, ובכך להגשים גם את חזון ההתמערבות של תורכיה שהגה מייסדה, מוסטפא כמאל אתאתורכ. תורכיה ראתה עצמה עתה כחברה מכובדת בעולם המתורבת.

 

לעדנאן מנדרס, ראש ממשלת תורכיה, היו שתי משימות חשובות: הוא רצה להראות שבניגוד לשנותיו המאוחרות של שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית" בהן נטתה תורכיה לכיוון ברית המועצות, הוא רוצה לנטות למערב. המשימה השנייה, החשובה יותר, הייתה להראות שעליית מפלגתו לשילטון אינה מהווה הפניית גב למורשת החילונית של מוסטפא כמאל אתאתורכ ואינה פנייה או חזרה של תורכיה לכיוון הדת. אז לא היה מהלך שמראה מערביות יותר מהצטרפות למערב. ומהלך חשוב שנקטה תורכיה היה לשלוח חיילים תורכיים כדי להילחם יחד עם המערב, תחת כוחות האו"ם, במלחמת קוריאה. ב25 ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה הקומוניסטית שגובתה על ידי בריה"מ וסין לדרום קוריאה, ומועצת הביטחון של האו"ם התכנסה לדרישת ארצות הברית ודרשה מצפון קוריאה להסיג את כוחותיה מצפון לקו הרוחב 38. צפון קוריאה סירבה, ומועצת הביטחון החליטה, בהיעדר הנציג הסובייטי במכוון, לשלוח כוחות צבא לעזור לרפובליקה הדרום קוריאנית המותקפת על מנת להשיב את השלום והיציבות לאיזור ולהדוף את הפלישה הצפון קוריאנית. ממשלת תורכיה הטרייה של עדנאן מנדרס הייתה מהראשונות שתמכו בהחלטת מועצת הביטחון ולא רק: ב26 ביולי 1950 החליטה ממשלת מנדרס לשלוח 4,500 חיילים תורכיים שיצטרפו לכוחות המערב שפעלו תחת כסות כוחות האו"ם בקוריאה. במהרה גדל סדר הכוחות התורכי במלחמה ל29,882 חיילים ובתום שלוש שנות מלחמה התוצאות היו של 717 חיילים תורכיים הרוגים, 2,246 חיילים תורכיים פצועים, 16 נעדרים ו219 שנפלו שבויי מלחמה בצד הקומוניסטי. בקיץ 1953 עדלי סטיבנסון, שר החוץ האמריקני, כתב: "התורכים הם הלוחמים הטובים בעולם ובעלי הברית שאמריקה יכולה הכי לסמוך עליהם" הגנרל דגלאס מקארתור קרא לתורכים "הגיבורים שבגיבורים". המלחמה הראתה למערב את ערכה של תורכיה. כעת, בניגוד לתקופת מלחמת העולם הראשונה ולפניה,שבה למילה "תורכי" הייתה קונוטציה שלילית של "אכזרי" או "כושל", עתה הייתה לה קונוטציה חיובית של "בעל כבוד" ו"אחד שניתן לסמוך עליו". לכן, אחת המטרות של הצטרפות תורכיה למלחמת קוריאה ולנאט"ו הייתה להחזיר את כבודה בעיני העולם המערבי שאבד עם תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

אגב, גורלו של מנדרס לא שפר: בשנת 1961 עקב צבירת סמכויות יתר בידיו ופנייתו לכיוון קצת אסלאמי לצד יחסים טובים שלו ומתהדקים שלו עם ברית המועצות, צבא תורכיה (בהסכמה שקטה של מעצמות המערב) עשה הפיכה כנגדו, הדיח אותו וביטל זמנית את הפעילות הפוליטית בתורכיה. מנדרס הועמד למשפט ונתלה.

 

בשנת 1965 חלה התקררות ביחסי תורכיה-ארה"ב, בין היתר על רקע אחד מהמשברים שנסב בעימות מול יוון על השליטה בקפריסין בשנת 1964- עת ארצות הברית דרשה מתורכיה לא להשתמש בשום ציוד צבאי אמריקני אם תידרש לפלוש לקפריסין, ותורכיה, בשלהי אחת הקדנציות שבה שלטה מפלגת העם הרפובליקנית בראשות עיסמת אינונו, חתמה על הסכם ידידות נוסף עם ברית המועצות. בשנת 1965 ביקר נשיא ברית המועצןת ניקולאי פודגורני באנקרה ונאם מול הפרלמנט והכיר בכך שצל כבד העיב על יחסי תורכיה-ברית המועצות.  היחסים בין שתי המדינות התחילו להשתפר בהדרגה, עד להפיכה הצבאית של 1980 בתורכיה.

 

 

הצטרפות תורכיה לנאט"ו בשלוש נקודות זמן שונות, יתרונות מול חסרונות

א. הצטרפות תורכיה לנאט"ו בפברואר 1952

 

כתוצאה מהצטרפות תורכיה לנאט"ו, שלושה רבעים מכוחות היבשה התורכיים הוקצו לכוחות נאט"ו בדרום אירופה, וכוחות אוויר וים הוקצו בהמשך. הוקמו מספר בסיסים של נאט"ו ברחבי תורכיה באינג'ירליק, קאראמורסל, צ'יאלי, דיארבאקיר, סינופ, סאמסון וטרבזון. בסוף 1960 היו 24 אלף קצינים וחיילים אמריקניים על אדמת תורכיה וניתנו לתורכיה בין 1948 ל1962 4 מיליארד דולר כסיוע. חברותה של תורכיה בנאט"ו הגדילה את השפעת הצבא וכוחו המקומי ואיפשרה לו לבצע הפיכות במדינה. לצד זה, המשיכה תורכיה לבסס את יחסיה עם שכנותיה במזרח התיכון.

 

לפי נורי ארן, ישנם מספר חסרונות להצטרפותה של תורכיה לנאט"ו:

 

  1. חיסרון: חברותה של תורכיה בנאט"ו עלולה לגרור אותה למלחמה קונבנציונלית במרכז אירופה, שלא קשורה לאינטרסים הלאומיים התורכיים (הערה שלי: בדומה למלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות'מאנית נגררה אחרי מעצמות המרכז למלחמה שפירקה אותה).
  2. חיסרון: הבסיסים הצבאיים של נאט"ו וארה"ב בתוך תורכיה עולים לגרום לתקיפה מונעת ראשונה של ברית המועצות או רוסיה כיום בתוך תורכיה.
  3. עימות בין הצי האמריקני לצי הסובייטי/רוסי בים התיכון עלול לגרור את תורכיה לתוך מלחמה כנגד רצונה
  4. חברות בקהילה מערבית גורמת לתורכיה להיות מופרדת וזרה משכנותיה הערביות, ומונעת מהן לתמוך בתורכיה עצמה, מונעת יחסים כלכליים טובים איתן שתורכיה יכולה להרוויח מהם וכן מונעת את תמיכת המדינות הללו במיעוט התורכי בקפריסין (שסוריה ולבנון קרובות אליה).
  5. הברית התורכית עם נאט"ו ממקמת את תורכיה באופן אוטומטי בתוך ציר הציר המערבי אל מול מדינות העולם השלישי, מדינות העולם השלישי לא תתמוכנה בתורכיה כשצריך בגלל זה.
  6. תורכיה לא צריכה להיות קשורה בנאט"ו על מנת להיות מוגנת נגד ברית המועצות או רוסיה. הערך הגיאו-אסטרטגי שלה בסכסוך עולמי יגרום למערב ממילא להגן עליה כשצריך, ללא צורך להצטרף למדינות נאט"ו.

 

 

.

19 בפברואר 1952- יום אחרי צירופן הרשמי של תורכיה ויוון לנאט"ו.

אמנת נאט"ו מ4 באפריל 1949  והחלטת מדינות נאט"ו בלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, איסלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולמד, נורבגיה, פורטוגל, אנגליה וארה"ב לצרף את תורכיה ויוון מ17 באוקטובר 1951 מוכנסות לתוך החוק התורכי והעיתון הרשמי של החלטות הממשלה התורכית ("רסמי גאזט). מוזכרים ערכי החופש והדמוקרטיה עליהן מושתתות מדינות נאט"ו  ומוכנסים כל הסעיפים של האמנה וכן פרוטוקול הרחבת נאט"ו לחוק התורכי. כלומר, תורכיה מקנה חשיבות עליונה להיותה חלק מנאט"ו ומביעה נכונות להקצות מכוחותיה הצבאיים ומשטחה למען הברית (כלומר, הקמת בסיסים והיותה של תורכיה בחזית הדרום-מזרחית באירופה, מול ברית המועצות).

כל הסעיפים שהוכנסו מאושרים על ידי שרי הממשלה, ראש הממשלה והנשיא התורכי.

 

 

ב. הסיכסוך עם יוון ופלישת תורכיה לקפריסין, 1974

הייחודי בסיכסוך בין יוון ותורכיה הוא ששתי מדינות בנאט"ו מסתכסכות האחת עם השנייה, גם באופן עקיף. היוונים תמכו בEnosis- איחודה של קפריסין תחת שילטון יווני גם על מיעוט תורכי, ואילו התורכים תמכו ב"תקסים"- חלוקת קפריסין בין החלק הצפוני של האי,  הקטן בשטח שחלקו הגדול מאוכלס בבני המיעוט התורכי תחת שילטון תורכי עצמאי, והחלק הדרומי הגדול יותר של האי, שרובו מאוכלס באוכלוסייה יוונית. בחודשים יולי-אוגוסט 1974 פלשה פעמיים תורכיה לאי קפריסין בעקבות הפיכה שאירעה באי שבה עלו לשילטון תומכי האנוסיס היווניים, כלומר היווניים הקיצוניים שדגלו באיחוד האי עם יוון, מה שהיה עלול לפגוע באוכלוסייה התורכית המקומית מאוד. בכך הראתה תורכיה גם אינטרס לאומי-תורכי לשמור על אוכלוסייה תורכית, ואולי גם אינטרס היסטורי סמוי לשמור על המורשת של גדולתה של האימפריה העות'מאנית שהקדימה את תורכיה, אך גם אינטרס של שמירה על עוצמה במערכת אנרכית, שתואם לתיאוריות הניאו-ריאליסטיות של היחסים הבינלאומיים. התוצאה של הפלישה הייתה חלוקת האי בין הצפון התורכי לדרום היווני.

 

בניגוד לטענותיו של נורי ארן, אני טוען כי לתורכיה היה יתרון רב בהצטרפותה לנאט"ו: נאט"ו נמנע מלנקוט כנגדה סנקציות ואף מלהתערב לטובת היוונים המותקפים בקפריסין היות ותורכיה הייתה חברה בו. תורכיה ידעה לנצל היטב את חברותה בנאט"ו על מנת לתקוף את קפריסין כמעט ללא הפרעה מבחוץ. אילולא תורכיה הייתה חברה בנאט"ו, סביר להניח כי מדינות נאט"ו והעולם היו נוקטות נגדה בצעדי סנקציות כלכליות, אמברגו נשק מקיף (רק ארה"ב הטילה על תורכיה אמברגו בזמן הפלישה לקפריסין) ואפילו סביר להניח כי היו נוקטות נגדה בצעדים צבאיים על מנת לעצור את הפלישה, בדומה למה שעשו במקרה של מעשי האיבה הסרביים בקוסובו בשנת 1999.

 

 

 

רה"מ התורכי בולנט אג'וויט, שדווקא במקור השתייך לאגף השמאלי של מפלגת העם הרפובליקנית שייסדה את תורכיה וחזרה לשילטון בשנות השבעים זמנית עקב הפיכות צבאיות, אמר שתורכיה מוכנה לפצות על כל חולשה שתיווצר בהגנה של ארצות הברית בחזית הים התיכון במקרה שיוון, לפי איומיה, תיסוג מנאט"ו. "למרות שנסיגה של יוון מהמבנה הצבאי של נאט"ו תגרום נזק לחזית המזרחית של האירגון, תורכיה תהיה במצב לפצות על כך במימדים גדולים", אמר אג'וויט בריאיון ל"ניו יורק טיימס" בעת המלחמה.

 

 

 

ג. העמדה התורכית מול "האביב הערבי", מלחמת האזרחים בסוריה והפלת המטוס הרוסי, נובמבר 2015 (סוגיות במדיניות החוץ והביטחון התורכית לאור חברותה בנאט"ו)

 

הפלת המטוס הרוסי באה בניגוד לפעמים הקודמות על רקע עולמי של התקופה שלאחר המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות כשרוסיה החל משנת 2000 מתחילה בתהליך הפיכה מחדש למעצמה איזורית ועולמית תחת שילטונו של ולדימיר פוטין, וכן מרקע פנימי-תורכי שמשפיע על האיזור:  קיומו של משטר של מפלגה אסלאמיסטית בתורכיה שלה אינטרסים דתיים-איזוריים ניאו עות'מאניים משלה ואי אהדה בסיסית מלאה מבחינה  אידיאולוגית למערב, בלשון המעטה.

הפלת המטוס הרוסי על ידי תורכיה בדצמבר 2015 שנעשתה בהוראת ראש ממשלת תורכיה דאז אחמט דאווטאולו לפי הודאתו, הייתה הפעם הראשונה מאז שנות החמישים שבה מדינה החברה בנאט"ו מפילה מטוס רוסי.

מקרה הפלת המטוס הרוסי חושף, לדעתי, יתרונות וחסרונות חשובים בחברותה של תורכיה בנאט"ו: היתרון הוא הגיבוי שנתנו והיו צפויות לתת לתורכיה חברות נאט"ו בסיכסוך של תורכיה מול רוסיה, שהיה קשור גם ובעיקר לאינטרסים פנימיים ואיזוריים של תורכיה בתמיכתה במורדים הסורים במלחמת האזרחים בסוריה (אינטרסים אסלאמיים-סוניים, ניאו-עות'מאניים, אינטרסים של דומיננטיות איזורית ויריבות מול בשאר אל-אסד הנתמך על ידי רוסיה). בפירוש תורכיה גייסה את חברותה בנאט"ו ואת מדינות נאט"ו לשם הגנה על פעולה שנעשתה בין היתר מתוך האינטרסים המסוימים שלה כנגד רוסיה ואסד. הפלת המטוס הרוסי הביאה כמעט ללא עוררין לחיזוק היחסים והקשרים בין תורכיה בעלת המשטר האסלאמיסטי לבין מדינות נאט"ו, למרות הביקורת על שילטונם של ארדואן ודאווטאולו.  מצד שני, בהפלת המטוס הרוסי תורכיה ייצגה את נאט"ו וזה היה יכול להוביל לסכסוך בין תורכיה לרוסיה מתוך נקודת מבט רוסית שתורכיה הפילה את המטוס כדי לרצות את מדינות נאט"ו ולמלא את האינטרסים שלהן. כלומר, תורכיה הייתה עלולה להיגרר למלחמה שלא נובעת אך ורק מהאינטרסים המסוימים שלה אלא מהאינטרסים של נאט"ו לעצור את התעצמות רוסיה והתפשטותה במרחב הסורי. היה סיכוי קטן אף במקרה זה שתורכיה לא הייתה מקבלת עזרה מלאה מנאט"ו היות ומדינות נאט"ו היו חוששות להסתבך מול רוסיה ובמיוחד להיכנס לתוך "הבוץ הסורי" של מלחמת האזרחים הבלתי נגמרת במדינה.  השאלה היא מי עלול לגרור כאן את מי: תורכיה את נאט"ו לתוך סכסוך שנובע מהאינטרסים המדינתיים המסוימים שלה, או נאט"ו את תורכיה לתוך יריבותו ההיסטורית עם רוסיה.

 

מקורות ראשוניים: העיתון התורכי הוריית דיילי ניוז (בגירסתו בשפה האנגלית), 24 בנובמבר 2015

כותרת: תורכיה יירטה מטוס רוסי לאחר שהפר את התחום האווירי שלה בגבול הסורי.

כתבה: שני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס SU-24 רוסי ליד הגבול הסורי לאחר שהמטוס הפר את התחום האווירי התורכי. בהודעת המטכ"ל התורכי נאמר ששני מטוסי אף-16 תורכיים יירטו מטוס ב24 בנבובמר 2015 בשעה 9:20 בבוקר בערך ליד פרובינציית יאיילאדאי שבחבל האטאי. בהודעת המטכ"ל נאמר שהמטוס הזר נשאר בתחום האווירי התורכי במשך 5 דקות, למרות שהוזהר מזה 10 פעמים…. בהודעה נאמר שהמטוס מ"לאומיות לא ידועה"…. ראש הממשלה התורכי אהמט דאווטאולו שוחח בעניין עם הרמטכ"ל התורכי הולוסי אקאר ועם שר החוץ התורכי. הרמטכ"ל אקאר הודיע לנשיא רג'פ טאייפ ארדואן על התקרית…. דאווטאולו התייחס באמצעי התקשורת לתקרית, ואמר כי לתורכיה יש את הזכות להגיב לכל הפרה של התחום האווירי שלה. "על כל העולם להיות עירני לכך ובטוח בכך שאנחנו נעשה את כל הדרוש על מנת להבטיח את השלום והביטחון של ארצנו בתוך כל טבעת האש הזאת", אמר דאווטאולו.

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אמר כי המטוס הותקף כשהיה קילומטר אחד בתוך סוריה, והזכיר מ"מסקנות רציניות" למה שהגדיר כ"דקירה בגב" מצד תורכיה. מקורות צבאיים תורכיים אמרו כי הפלת המטוס לא נעשתה כנגד שום מדינה, והיא נעשתה לפי כל הכללים הצבאיים.

זאת הפעם הראשונה מאז שנות החמישים בה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי או סובייטי. פירוש המעשה והכתבה: בכך הראתה תורכיה מימוש של מדיניות ניאו-ליברלית בהבעת אמון לנאט"ו ובהסתמכות עליו באמצעות הפלת המטוס.

 

פוטין התקשר לנשיא התורכי רג'פ טאייפ ארדואן לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביום שישי שעבר, ותיאר אותו כ"בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין" וקיווה שהיציבות תחזור.

 

מהעיתון "הוריית דיילי ניוז" , 27 ביולי 2016

כותרת: "אני הוריתי לצבא (התורכי) להוריד כל מטוס שמגיע מסוריה": ראש הממשלה לשעבר דאווטאולו.

הכתבה: ראש ממשלת תורכיה לשעבר, אהמט דאווטאולו, הדגיש שזה היה הוא שנתן את הפקודה להפיל את המטוס הרוסי בחודש נובמבר בשנה שעברה (תוספת שלי: על מנת להוריד את האחריות מהנשיא ארדואן), כשהוא מוסיף שהפקודה לא הייתה עבור מטוס מסוים, אלא הוראה כללית להגנה על שמי תורכיה. "לפי התקנות של מדינתנו, ראש הממשלה הוא זה שמגדיר את כללי ההתחברות (עם גורמים זרים שחודרים לתוך המדינה), בהוראה כתובה למטה הכללי. אני זה שנתן את ההוראה ב10 באוקטובר 2015, אמר דאווטאולו בריאיון עם רשת NTV ב15 ביולי (יום ניסיון ההפיכה הכושל). הוראות המגע האלה ייושמו לא רק לגבי מטוסים סוריים, אלא לגבי כל מי שמפר את התחום האווירי התורכי", והדגיש כי הפלת המטוס הרוסי באה לאחר הפרות חוזרות ונשנות של התחום האווירי התורכי על ידי רוסיה. דיווחים אחרונים מסרו כי הפלת המטוס הרוסי הייתה עבודה של חיילים שנאמנים למטיף האסלאמי שגולה בארה"ב, פתהוללה גולן, שממשלת תורכיה טוענת כי הוא שעומד מאחורי ניסיון ההפיכה הכושל ב15 ביולי. במדיניותו זאת, מראה דאווטאולו גישה ניאו ריאליסטית מחד של שמירה על עוצמתה של תורכיה מול שכנותיה, ומדיניות ניאו-ליברלית של הסתמכות על נאט"ו כאירגון ביטחון קיבוצי וכמגן מול רוסיה וכן של הבעת נאמנות לנאט"ו באמצעות הפלת המטוס. נאט"ו, מצידו, גיבה את תורכיה במעשיה.

 

 

 

המגזין "דה אטלנטיק", 25 בנובמבר 2015, מאת אורי פרידמן.

כותרת: הסכנה האמיתית של המטוס הרוסי שהופל: זה כנראה לא יתחיל מלחמה חדשה, אבל יהפוך את הניסיונות לסיים מלחמה ישנה יותר (מלחמת האזרחים בסוריה) לקשים יותר.

כתבה: לגבי רמזים לגבי איך מלחמת האזרחים בסוריה תסתיים לבסוף, או עלולה להפוך לסיוט גרוע יותר- עלינו להביט על השמים הצפופים מעל סוריה. שם, חילות האוויר של מדינות כמו ארה"ב, רוסיה, תורכיה וסוריה מבצעים תקיפות, לעתים על מטרות צולבות. ביום שלישי, שני מטוסים תורכיים הפילו מטוס קרב רוסי באשמה שהפר את המרחב האווירי התורכי. זאת הייתה הפעם הראשונה ב-63 שנים בה מדינה חברה בנאט"ו הפילה מטוס רוסי. זאת תקרית של התנגשות בין מעצמות גדולות, שמעורבות בסכסוך הסורי, עם פוטנציאל למשוך את בנות הברית לסכסוך עוד יותר גדול. הבעיה הגדולה יותר היא ההשלכה של ההתנגשות הזאת על סוריה עצמה. אחרי הכל, מדינות נאט"ו נחושות לממש את סעיף חמש בברית, שמחייב את המדינות להגנה קיבוצית (העיקרון לא מומש כשסוריה הפילה מטוס תורכי ב2012, אגב). למרות שארה"ב הגנה פומבית על זכותה של תורכיה להגן על המרחב האווירי שלה, מאחורי הקלעים האמריקנים מתוסכלים מתורכיה לגבי היותה שותפה למלחמה בדאע"ש ולפיתרון הסיכסוך בסוריה. מארק גאלאוטי מאוניברסיטת ניו-יורק אמר, שרוסיה לא יכולה להילחם מלחמות דיפלומטיות חמות ביותר מדי חזיתות, כשאירופה רוצה שרוסיה תהיה חלק מהפיתרון בסוריה וגם באוקראינה"…

 

תורכיה ורוסיה הן כבר לאורך זמן בשני הצדדים המנוגדים של מלחמת האזרחים בסוריה: כשרוסיה תומכת בנשיא אסד ותורכיה תומכת בקבוצות מורדים. אבל המתחים החמירו מאז שתורכיה הצטרפה לקמפיין התקיפות האוויריות שהובל ע"י ארה"ב כנגד דאע"ש מאז הקיץ שעבר (ומצד שני, תורכיה תקפה קבוצות מורדים כורדיים, שנתמכות בידי ארה"ב), בעוד רוסיה תוקפת את דאע"ש ובעיקר קבוצות המתנגדות לאסד ברחבי סוריה.

רבות מתקיפותיה של רוסיה התרחשו ליד הגבול הדרומי של תורכיה (מצורפת מפה בכתבה). מטוסים רוסיים חדרו שוב ושוב לתוך המרחב האווירי התורכי באוקטובר, מה שהביא את הנשיא התורכי להורות על הנמכה ביחסים המסחריים של מדינתו עם רוסיה, ואת מזכ"ל נאט"ו להעלות את הרעיון לשלוח חיילים כדי להגן על תורכיה. כמו כן, התורכים זעמו על ההפצצה הסורית כנגד סורים תורכמנים. מורדים תורכמניים בסוריה טענו שהם הרגו את הטייס הרוסי שהופל. יש כאלה שהעריכו שהחדירות הרוסיות לתוך המרחב האווירי התורכי אינן מקריות, אלא בכוונה על מנת לבחון את תורכיה, נאט"ו ואת הקואליציה נגד דאע"ש שמובלת ע"י ארה"ב, ואת חזונן לגבי עתידה של סוריה ללא אסד.

מדיניות זו של תורכיה מול רוסיה היא מימוש התיאוריות הניאו-ריאליסטיות על קיום מאזן כוחות מול רוסיה ושמירת עוצמתה היחסית של תורכיה מול רוסיה ואף הגברתה.

 

 

 

  1. סיכום ומסקנות

להצטרפותה של תורכיה לאירגון הביטחון הקיבוצי (שלפי עקרונותיו אם מדינה אחת שחברה בו מותקפת, התקפה זו נחשבת כהתקפה על האירגון כולו),  נאט"ו יש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים, מבחינת הוויכוח בין התיאוריות הניאו-ריאליסטיות לניאו-ליברליות: מבחינת תיזת מורגנטאו, החברות בנאט"ו משרתת את האינטרסים הלאומיים של תורכיה בכך שנאט"ו מהווה אמצעי שהגן על תורכיה מפני איומים ודרישות משכנתה דאז ברית המועצות, שהפכה בחלקה לשכנתה הקטנה יותר רוסיה. ברגע שתורכיה מאוימת על ידי רוסיה, רוסיה מורתעת, כמו במקרה הפלת המטוס, מתגובה כנגד תורכיה בשל היותה של תורכיה חברה בנאט"ו ועיקרון הביטחון הקיבוצי. רוסיה יודעת שאם תתקוף את תורכיה, כל חברות נאט"ו יתקפו אותה בחזרה. לכן זה מתאים גם לתיאוריות הניאו-ליברליות. בנוסף, לתורכיה יש אינטרס להיות בקשרים טובים עם הגמון "טוב" שלא מאיים עליה ועל קיומה, ונותן לה דימוי טוב של מעצמה פרו-מערבית, לכן החברות בנאט"ו חשובה לה. החברות בנאט"ו משרתת גם את האידיאולוגיה הכמאליסטית שעליה נוסדה תורכיה, לפיה על דימויה של תורכיה להיות חילונית-מערבית. מנגד, החשיבות האסטרטגית של תורכיה לנאט"ו מאפשרת לתורכיה לבצע מהלכים שלא לרוחן של מדינות המערב ללא הפרעה יתרה, לדוגמא הפלישה לקפריסין, שנעשתה למגינת ליבם של אירגון נאט"ו ושל האמריקנים, שהטילו על תורכיה אמברגו בעקבות המלחמה בין השנים 1975-1978 והייתה למעשה מתקפה עקיפה על חברה אחרת בנאט"ו- יוון. אבל חוץ מהאמברגו אירגון נאט"ו לא נקט אמצעים כנגד תורכיה בעקבות הפלישה לקפריסין היות והוא היה צריך את תורכיה כחלק מהחזית מול ברית המועצות. גם כיום היות ותורכיה עוברת תהליכי אסלאמיזציה, היא יכולה לעשות זאת ביתר קלות וללא הפרעה בשל חברותה בנאט"ו וחשיבותה לאירגון, בייחוד מול רוסיה. גם את מלחמתה בכורדים שבשיטחה ובגבולותיה היא ניהלה ללא הפרעה מכיוון נאט"ו. מצד שני, לפי התיאוריות הניאו-ריאליסטיות, במערכת בינלאומית אנרכית החברות בנאט"ו ואספקת הנשק שהיא מקבלת מהאמריקנים בין היתר עקב כך, תורכיה מרוויחה את עוצמתה כלפי פנים וכלפי חוץ ואת היותה מעצמה איזורית עקב חברותה בנאט"ו. בתהליך שנמשך כ67 שנים, הפכה תורכיה מחלק מהחזית הדרומית של נאט"ו מול רוסיה למעצמה הכרחית ונחוצה באירגון, גם לאחר המלחמה הקרה. החברות בנאט"ו היא מתכונת של WIN-WIN, כלומר רווח הדדי לשני הצדדים: נאט"ו משיג באמצעות תורכיה חזית ארוכה מכיוון דרום מול ברית המועצות ורוסיה, משיג אחיזה במעברים החשובים בין הים השחור לים התיכון וכן משיג נוכחות צבאית באיזור שהוא קרוב מאוד לברית-המועצות לשעבר ורוסיה כיום, מה שמכסה את הגבול המערבי של ברית המועצות דאז ורוסיה כיום לכל אורכו. כמו כן, נאט"ו שומר על תורכיה כמדינה שעדיין בעלת דימוי חילוני ומערבי, ומונע ממנה, גם אם חלקית, להפוך למדינה אסלאמיסטית במאה אחוז וכן להפוך לבעלת ברית מלאה של רוסיה, למרות קשריה העכשווים של תורכיה עם רוסיה. בכך גם נאט"ו משיג את עוצמתו. באשר לחסרונות, דבר שמהווה חיסרון עבור תורכיה ויתרון עבור נאט"ו: עצם היותה של תורכיה חברה בנאט"ו מגביל את תורכיה מבחינת פעולות צבאיות ודיפלומטיות. תורכיה, עם היותה "הילד הרע והסורר" של נאט"ו במקרים שונים, לא מיהרה ולא ממהרת "לשבור את הכלים" עם המערב עקב חברותה בנאט"ו. יש עובדות לכך, בייחוד לאור מקרים כמו המלחמה בקפריסין בשנת 1974 והמשך היותה של תורכיה מדינה חילונית-מערבית שמנסה להתקבל לאיחוד האירופי, כשנאט"ו הוא הגשר של תורכיה להתקבלות כזאת לאיחוד. וכל זאת למרות תהליכי האסלאמיזציה ונקיטת המדיניות העצמאית מתוך מטרה לשוב ולהפוך למעצמה איזורית ועולמית חזקה שהיא נוקטת בשנים האחרונות- מדיניות שמהווה חיסרון עבור נאט"ו. המטרה התורכית של הפלת המטוס הרוסי הייתה בין היתר להראות נאמנות לאירגון נאט"ו מחד שזאת מדיניות ניאו-ליברלית, ומצד שני לשמור על מאזן כוחות מול רוסיה ומול שכנותיה מאידך וליצור דימוי של מעצמה חזקה עם מאזן כוחות מול שכנותיה, שהיא מדיניות ניאו-ריאליסטית. בסיכומו של דבר, נאט"ו שומר על תורכיה במסגרותיה ותורכיה שומרת על עוצמתו של נאט"ו, בעיקר מול רוסיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

100 שנות תורכיה- היסטוריה. חלק ראשון: מקימים רפובליקה

לפי ספרו של פרוז אהמט על הקמתה של תורכיה המודרנית

(c) כל הזכויות שמורות למחבר אתר Histerio

מלחמת העולם הראשונה, שהתחוללה בין השנים 1914-1918, הייתה נקודת מפנה מכרעת במיוחד עבור העות'מאנים, שיצאו ממנה מוכים וחבולים. עם זאת, בספר של פרוז אהמט עליו מבוסס פוסט זה נטען כי המלחמה דווקא שיחררה בטווח הארוך את התורכים ממעורבות ישירה ומשילטון בפועל אירופיים, שהאימפריה העות'מאנית הייתה שבויה בידם מבחינת בריתות ומבחינה כלכלית בשנים האחרונות לקיומה. בין השנים 1909-1923 הונחו היסודות לרפובליקה התורכית המודרנית, בעוד האימפריה העות'מאנית נחרבה כליל. באותן שנים התחוללה מהפיכה מתמשכת של סיעת "הוועד לאיחוד ולקידמה" של אירגון "התורכים הצעירים", שמטרתה הייתה להפוך את האימפריה העות'מאנית למונארכיה חוקתית.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, המעצמות המנצחות בריטניה, צרפת ואיטליה חלקו בהפסקת האש של מודרוס והסכם סוור מ1920 את שילטונן בשטחי האימפריה העות'מאנית התורכיים. שטחים במזרח תורכיה נפסו בידי הארמנים והכורדים בהסכמת המעצמות. הבריטים תפסו את איסטנבול רבתי והשאירו שם את הסולטאן כתומך שלהם והיוונים, בהסכמת המעצמות, פלשו לעיר איזמיר (סמירנה) במאי 1919. בשנת 1920 הבריטים כבשו את איסטנבול רבתי בירת האימפריה העות'מאנית והשאירו שם את הסולטאן העות'צמאני הפרו בריטי, מהמט השישי והדטין.שאריות השילטון העות'מאני החוקתי היוצא של "הוועד לאיחוד ולקידמה" נפוצו לכל עבר ולריק שנוצר נכנס קצין צבא עות'מאני גיבור מלחמת לוב והקרב בדרדנלים (מה שלכולם ידוע כמערכת גליפולי בשנת 1915), מוסטפא כמאל, יליד 1881, תורכי יליד העיר סאלוניקי במקור. מוסטפא כמאל החליט להנהיג את הכוחות הלאומיים התורכיים שניצבו מול כמה אויבים: הכוחות הזרים הפולשים- הבריטים, הצרפתים, היוונים וגם מול הארמנים במזרח וכן מול צבא הסולטאן העות'מאני. ושוב, להזכיר, שמדובר בצבאות שהוכו קשות במלחמת העולם הראשונה.

מוסטפא כמאל, שבעתיד יוודע בכינוי "אתאתורכ" (אבי התורכים) הכריז בקונגרסים בארזורום ובסיוואס בין ה23 ביולי 1919 ל17 באוגוסט 1919 וב4 בספטמבר 1919 בהתאמה, לכונן את "האמנה הלאומית" (מיסאק-י-מילי בתורכית עות'מאנית) ולאחד את כל הכוחות הלאומיים במדינה למאבק בפולשים הזרים ובסולטאן הכנוע. בראשית 1920 נערכו בחירות לפרלמנט העות'מאני בבירה איסטנבול (קוסטנטינופול) ושם ניצחו הלאומנים התורכיים. מוסטפא כמאל נבחר ליו"ר מחנה המאבק הלאומי ולראש "הליגה להגנה על הזכויות במזרח תראקיה/רומליה (הצד האירופי של תורכיה) ואנאטוליה (הצד האסייתי של תורכיה)". פלישת הבריטים ב16 במרץ 1920 לאיסטנבול וכיבושה היו תוצאה של הבחירות הללו וכתוצאה מכך הקים אתאתורכ פרלמנט מתחרה באנקרה באותו חודש- האסיפה הלאומית הגדולה של תורכיה (TBMM).  בסופו של דבר מלחמת העצמאות התורכית נמשכה בין 1919-1922 והמאבק הלאומי שמרכזו נקבע לבסוף בעיר אנקרה שנמצאת במרכז תורכיה האסייאתית ורחוקה מכל גבול כלשהו בניגוד לאיסטנבול, נגמר בסופו של דבר בניצחון למרות שהתורכים היו מותשים גם ממלחמת העולם הראשונה וגם ממלחמת העצמאות. בשנת 1922 היוונים סולקו מאיזמיר והסולטאנות העות'מאנית בוטלה כשהסולטאן מהמט השישי והדטין ברח על סיפון משחתת בריטית. החליף אותו בן דודו עבד אל מג'יד השני רק כח'ליפה המוסלמי- המנהיג הסמלי של האומה המוסלמית הסונית, שהיה אחד מתאריו של הסולטאן.

ב11 באוקטובר 1922 נחתם הסכם הפסקת אש שסיים את מלחמת העצמאות התורכית בין הצדדים הלוחמים. גבולות תורכיה המודרנית הוגדרו כמו שהם כיום פחות או יותר, ובהסכם השלום של לוזאן שנחתם ב23 ביולי 1923 ואושר בפרלמנט התורכי לאחר חודש נקבעה הקמת המדינה התורכית. הוסכם גם שמוסטפא כמאל ראש התנועה הלאומית התורכית יעמוד בראש המדינה החדשה וראש הממשלה יהיה סגנו, עיסמת פאשא (אינונו). זאת תוך כדי ויכוח בין הרוב השמרני- לאומני בפרלמנט התורכי שעדיין תמך במונרכיה עות'מאנית חוקתית לבין הכמאליסטים, תומכי אתאתורכ, שתמכו בהקמת רפובליקה עצמאית בראשות נשיא. כמאל ועיסמת החליטו גם להקים את "מפלגת העם" כמפלגה חדשה יחידה שתשלוט במדינה החדשה. גם לחץ בינ"ל מוסלמי להמשיך את הסולטאנות-ח'ליפות המוסלמית העות'מאנית לא צלח ומוסטפא כמאל החליט לייסד את תורכיה ומוסדותיה לפי הדגם האירופי, בעיקר הצרפתי.

ב23 באוקטובר 1923 הכריז מוסטפא כמאל על הרפובליקה התורכית בגבולותיה הנוכחיים כהגשמה של עיקרון הלאומיות התורכית בגבולות אנטוליה (תורכיה האסייאתית) ורומליה (תורכיה האירופית) בלבד. ב3 במרץ 1924 הודח הח'ליף המוסלמי העות'מאני האחרון עבד אל-מג'יד השני על ידי האסיפה הלאומית הגדולה (הפרלמנט התורכי) ובזאת הוכרזה הרפובליקה התורכית כרפובליקה חילונית שלא נשענת על דת האסלאם והוחל בתהליך הפרדת הדת מהמדינה ובעוד רפורמות.

 

 

ריכוז פוסטים שכתבתי בנושא מלחמת העולם הראשונה 1914-1918

(c) הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio ולמקורות שמהם כתבתי את הפוסטים.

אגב, אתר זה, Histerio.co.il, חוגג בימים אלה (ינואר 2023) 8 שנים להיווסדו!

 

1.  הקרבות החשובים ביותר של מלחמת העולם הראשונה

(1914-1918, בין בריטניה- גם בתיגבור חילות המדינות בנות חסותה אוסטרליה וניו זילנד, צרפת, ארה"ב ורוסיה- בעלות הברית או "מעצמות ההסכמה" מחד לבין גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית או "מעצמות המרכז" מהצד השני)-
לפי ומתוך אתר מוזיאון המלחמה האימפריאלי הבריטי (הכתוב והתמונה)
הערה: הכתיבה כאן היא מגמתית מאוד, לא לשכוח שההיסטוריה בדרך כלל נכתבת על ידי המנצחים ומנקודת מבטם.
1. הקרב הראשון על המארן:
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, גרמניה קיוותה להימנע מלחימה בשתי חזיתות על ידי העפת צרפת מהמלחמה לפני שתפנה כנגד רוסיה, בעלת בריתה של צרפת. המתקפה הגרמנית הראשונית זכתה להצלחה מוקדמת מסוימת, אך לא היו מספיק חיזוקים זמינים באופן מיידי כדי לשמור על המומנטום. הצרפתים והבריטים פתחו במתקפת נגד במארן (6-10 בספטמבר 1914) ולאחר מספר ימים של לחימה מרה נסוגו הגרמנים.
גם לכישלון של גרמניה להביס את הצרפתים והבריטים במארן היו השלכות אסטרטגיות חשובות. הרוסים התגייסו מהר יותר ממה שציפו הגרמנים ופתחו במתקפה ראשונה תוך שבועיים מפרוץ המלחמה. קרב טננברג באוגוסט 1914 הסתיים בניצחון גרמני, אך השילוב של ניצחון גרמני במזרח ותבוסה במערב גרם לכך שהמלחמה לא תהיה מהירה, אלא מתארכת ומתפרשת על פני מספר חזיתות.
קרב המארן סימן גם את סופה של הלוחמה הניידת בחזית המערבית. לאחר נסיגתם, והפכה את המלחמה בחזית המערבית למלחמת חפירות/שוחות לכאורה.
2. קרב גאליפולי
קרב גאליפולי (25 באפריל 1915 – 9 בינואר 1916) היה המרכיב היבשתי באסטרטגיה שנועדה לאפשר לספינות בעלות הברית לעבור דרך הדרדנלים, לכבוש את קונסטנטינופול (כיום איסטנבול) ובסופו של דבר להעיף את טורקיה העות'מאנית מהמלחמה. אבל תוכניות בעלות הברית התבססו על האמונה המוטעית שניתן להתגבר על העות'מאנים בקלות.
עם עלות השחר ב-25 באפריל 1915 נחתו חיילי בעלות הברית בחצי האי גליפולי בטורקיה העות'מאנית. הגנרל יאן המילטון החליט לבצע שתי נחיתות, והציב את הדיוויזיה הבריטית ה-29 בקייפ הלס ואת חיל הצבא של אוסטרליה וניו זילנד (ANZAC) מצפון לגאבהטפה. שתי הנחיתות נבלמו במהירות על ידי כוחות עות'מאניים נחושים ולא הבריטים ולא כוחות אוסטרליה וניו זילנד המסייעים לבריטים הצליחו להשתלט.
מלחמת חפירות השתררה במהירות, תוך שיקוף של הלחימה של החזית המערבית. ההרוגים גדלו בכבדות ובקיץ תנאי החום הידרדרו במהירות. המחלה השתוללה, המזון הפך במהרה לבלתי אכיל והיו נחילי ענק של זבובים שעטו על ההרוגים והפצועים. באוגוסט נפתחה מתקפה חדשה מצפון לגאבהטפה. התקפה זו, יחד עם נחיתה חדשה במפרץ סובלה, נכשלה במהירות והקיפאון חזר.
בדצמבר הוחלט על פינוי – תחילה כוחות אנזא"ק האוסטרליים-ניו זילנדיים, ולאחר מכן הלס בינואר 1916. גאליפולי הפכה לרגע מכונן בהיסטוריה של אוסטרליה וניו זילנד, שחשפה מאפיינים ששתי המדינות השתמשו בהם כדי להגדיר את חייליהן: סיבולת, נחישות, יוזמה ורעות. עבור העות'מאנים הייתה זו הפוגה קצרה בשקיעת האימפריה שלהם. אבל דרך הופעתו של מוסטפא כמאל (שנודע מאוחר יותר בשם אתאתורכ) כאחת הדמויות המובילות בקרב, היא גם הובילה לייסודה של תורכיה המודרנית.
3. קרב יוטלנד (31 במאי – 1 ביוני 1916) היה הקרב הימי הגדול ביותר במלחמת העולם הראשונה. זו הייתה הפעם היחידה שצי הבריטים והגרמנים של ספינות הקרב מדגם "דרדנאוט" הגיעו להתכתשות הדדית.
צי הים הגרמני קיווה להחליש את צי הוד מלכותו (המלך ג'ורג' החמישי) הבריטי על ידי שיגור מארב על הצי הגדול הבריטי בים הצפוני. האדמירל הגרמני ריינהרד שר תכנן לפתות את כוח קרוזר הקרב של אדמירל סר דיוויד ביטי וגם את הצי הגדול של אדמירל סר ג'ון ג'ליקו. שייר קיווה להשמיד את הכוח של ביטי לפני שג'ליקו יגיע, אבל הבריטים הוזהרו על ידי המפענחים שלהם והוציאו את הכוחות לים מוקדם.
יוטלנד הייתה פעולה מבולבלת ומדממת שכללה 250 ספינות וכ-100,000 איש. מפגשים ראשוניים בין הכוח של ביטי לצי הים הפתוח הביאו לאובדן של מספר ספינות. הגרמנים פגעו בספינת הדגל של ביטי, ליון והטביעו את הספינה "הבלתי נלאית" ואת ספינת המלכה מרי, שתיהן התפוצצו כאשר פגזים גרמניים חדרו למחסני התחמושת שלהם.
ביטי נסוג עד שג'ליקו הגיע עם הצי הראשי. הגרמנים, שנרגעו, פנו לאחור. למרות שהוא לא הצליח להשיג את הניצחון המכריע לו כל צד קיווה, הקרב אישר את הדומיננטיות של הצי הבריטי והבטיח את שליטתו בנתיבי השיט, מה שאיפשר לבריטניה ליישם את המצור שיתרום לתבוסה הגרמנית ב-1918.
הבריטים איבדו 14 ספינות ויותר מ-6,000 איש, אך היו מוכנים לפעולה שוב למחרת. הגרמנים, שאיבדו 11 ספינות ויותר מ-2,500 איש, נמנעו מהרס מוחלט אך מעולם לא קראו שוב תיגר רציני על השליטה הבריטית בים הצפוני.
4. קרב ורדן
קרב ורדן (21 בפברואר – 18 בדצמבר 1916) היה הקרב הארוך ביותר במלחמת העולם הראשונה. זה גם היה אחד היקרים ביותר מבחינת אבידות בנפש ובציוד. זה התחיל בפברואר 1916 בהתקפה גרמנית על העיירה הצרפתית המבוצרת ורדאן, שם יימשכו קרבות מרים במשך רוב השנה.
בהפצצת הפתיחה שנמשכה עשר שעות נרשמה ריכוז חסר תקדים של כוח אש ולמרות שהצרפתים נאלצו לחזור הם לא נשברו. בקיץ נאלצו הגרמנים לצמצם את כוחם בוורדאן לאחר שהבריטים והרוסים פתחו במתקפה משלהם במקום אחר.
הצרפתים כבשו מחדש את הקרקע האבודה בסתיו ובאמצעות ניהול קפדני של צבאם, לוגיסטיקה יעילה וחוסן הכוחות הנלחמים על מולדתם, הבטיחו הצרפתים ניצחון הגנתי לפני תום השנה.
הגרמנים איבדו יותר מ-430,000 הרוגים או פצועים והצרפתים כ-550,000. הטראומה של אובדן זה השפיעה לא רק על קבלת החלטות פוליטיות וצבאיות בצרפת במהלך ואחרי המלחמה, היא השפיעה באופן מתמשך על התודעה הלאומית הצרפתית.
לוורדן היו גם השלכות אסטרטגיות רציניות להמשך המלחמה. בעלות הברית תכננו להביס את גרמניה באמצעות סדרה של התקפות גדולות ומתואמות, אך המתקפה הגרמנית בוורדן הפחיתה באופן דרסטי את מספר החיילים הצרפתיים הזמינים. בריטניה והאימפריה שלה לבדה יצטרכו להוביל את 'הדחיפה הגדולה' בחזית המערבית כדי לשבור את הקיפאון ומלחמת החפירות המתמשכת.
5. קרב הסום
קרב הסום (1 ​​ביולי – 18 בנובמבר 1916) היה מבצע משותף בין כוחות בריטיים וצרפתים שנועד להשיג ניצחון מכריע על הגרמנים בחזית המערבית. עבור רבים בבריטניה, הקרב שנוצר נותר הפרק הכואב והידוע לשמצה ביותר של מלחמת העולם הראשונה.
בדצמבר 1915, מפקדי בעלות הברית נפגשו כדי לדון באסטרטגיות לשנה הקרובה והסכימו לפתוח במתקפה משותפת צרפתית ובריטית באזור נהר הסום בקיץ 1916. לחץ גרמני אינטנסיבי על הצרפתים בוורדן במהלך 1916 עשה פעולה על הסום יותר ויותר דחוף ופירושו היה שהבריטים יקחו על עצמם את התפקיד הראשי במתקפה.
הם עמדו בפני הגנות גרמניות שהוצבו בקפידה במשך חודשים רבים. למרות הפצצה של שבעה ימים לפני המתקפה ב-1 ביולי, הבריטים לא השיגו את פריצת הדרך המהירה לה תכננה המנהיגות הצבאית שלהם והסום הפך לקרב התשה, חפירות ומבוי סתום.
במהלך 141 הימים הבאים, הבריטים התקדמו לכל היותר שבעה מיילים. יותר ממיליון איש מכל הצדדים נהרגו, נפצעו או נתפסו. הרוגים הבריטיים ביום הראשון – מונים למעלה מ-57,000, מתוכם 19,240 הרוגים – הופכים אותו ליום העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית הבריטית.
לסום, כמו ורדן עבור הצרפתים, יש מקום נכבד בהיסטוריה הבריטית ובזיכרון הפופולרי והוא בא לייצג את האובדן ואת חוסר התוחלת לכאורה של המלחמה. אבל המתקפה של בעלות הברית על הסום הייתה צורך אסטרטגי שבוצע כדי לענות על הצרכים של ברית בינלאומית. מפקדים בריטים למדו שיעורים קשים אך חשובים על הסום שיתרמו לניצחון בסופו של דבר בעלות הברית ב-1918.
6. מתקפת ברוסילוב
הצבא הרוסי ספג שורה של תבוסות מוחצות בשנה הראשונה למלחמה, אך מתקפת ברוסילוב (4 ביוני – 20 בספטמבר 1916) תהיה המתקפה הרוסית המוצלחת ביותר – ואחת ממבצעי הפריצה המוצלחים ביותר במלחמה זו.
המתקפה נקראה על שם המפקד הרוסי אלכסיי ברוסילוב שהוביל אותה, המתקפה השתמשה בטקטיקות שהיו אמורות להוכיח הצלחה גם בחזית המערבית. ברוסילוב השתמש בהפצצה ארטילרית קצרה וחדה וכוחות הלם כדי לנצל נקודות תורפה, וסייעו להחזיר אלמנט של הפתעה למתקפה.
המתקפה עלתה במקביל למתקפה הבריטית על הסום והייתה חלק מהמאמץ להפיג את הלחץ לא רק על הצרפתים בוורדן, אלא על החזית המערבית כולה. המתקפה הרוסית גם משכה את הכוחות האוסטרו-הונגריים מהחזית האיטלקית והפעילה לחץ מוגבר על הצבא האוסטרו-הונגרי המתוח ממילא והולך וגובר.
גרמניה נאלצה להפנות כוחות לחזית המזרחית כתמיכה בבעל בריתה. זה היה חלק מדפוס מתהווה של התלות ההולכת וגוברת של אוסטריה-הונגריה בגרמניה, אשר בתורה תיצור עומס על המשאבים הגרמניים.
הרוסים מעולם לא הצליחו לשחזר את הצלחתו של ברוסילוב. זו הייתה המתקפה הגדולה האחרונה שלהם במלחמה והובילה להיחלשות כללית – הן מבחינה צבאית והן מבחינה מדינית – של רוסיה ושל אוסטריה-הונגריה כאחד. המלחמה עוררה אי שקט פוליטי וחברתי, והובילה למהפכה ובסופו של דבר להתמוטטות מוחלטת של הצבא הרוסי.
7. קרב פאשנדל, או בשמו השני, קרב איפר השלישי:
הקרב השלישי על איפר (31 ביולי – 10 בנובמבר 1917) בא לסמל את הזוועות הקשורות למלחמה בחזית המערבית. הוא ידוע לעתים קרובות בשם הכפר שבו הגיע לשיאו – Passchendaele.
האזור המקיף את העיירה הבלגית איפר היה שדה קרב מרכזי לאורך כל המלחמה. עד שנת 1917 ספגו הכוחות הבריטיים אבדות מתמשכות שם, כשהם מחזיקים מעמד בקושי. סר דאגלס הייג תכנן לפרוץ מעמדה גרועה זו ועל ידי לכידת צומת רכבת חשוב כמה קילומטרים מזרחה, לערער את כל העמדה הגרמנית בפלנדריה. אם זה יצליח, הוא קיווה לאיים על בסיס הצוללות הגרמני בברוז', מכיוון שהמערכה הגרמנית על סירות הסירות איימה על בריטניה בתבוסה.
מבצע ראשוני לתפיסת רכס מסינס היה הצלחה דרמטית, אך הגרמנים חיזקו את עמדתם עד לפתיחת הקרב המרכזי ב-31 ביולי. התקפות ראשוניות נכשלו עקב תוכניות שאפתניות מדי וגשם לא עונתי. הניקוז של שדה הקרב הנמוך נהרס בהפצצה, ויצר תנאים בוציים שהקשו על התנועה.
תנאים יבשים יותר בספטמבר אפשרו לכוחות הבריטים להתקדם יותר בשלב זה של המתקפה. זה הביא לדרדרת המורל של הגרמנים, שלא הייתה להם תשובה לטקטיקת ה"נשיכה והחזקה" הבריטית של לקיחת חלקים מוגבלים של עמדות גרמניות והחזקתה נגד התקפות נגד שעלו לצבא הגרמני אבדות נוספות.
תקופה זו עודדה את הייג להמשיך במתקפה באוקטובר. אבל הגשם חזר והתנאים הידרדרו שוב. למרות שהקנדים כבשו לבסוף את רכס פאשנדל ב-10 בנובמבר, מסילת הרכבת הוויטל עדיין עמדה במרחק של חמישה קילומטרים משם. המתקפה בוטלה. חיילים רבים חשו דיכדוך וירידה במוראל, והאמון של הממשלה בהייג גיע לשפל. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות, אך חיל המשלוח הבריטי (BEF) לא השיג רווח אסטרטגי.
8. מתקפת האביב הגרמנית
מתקפות האביב הגרמניות (21 במרץ – 18 ביולי 1918) היוו הימור מחושב עבור גרמניה בניסיון להטות את המאזן בחזית המערבית אחת ולתמיד. מבצע 'מיכאל', הראשון במתקפות, החל בבוקר הלח והערפילי של ה-21 במרץ 1918. כוחות בריטים ובעלות הברית נתקלו בריכוז עצום של ארטילריה, גז, עשן וחיל רגלים גרמניים. הצבא הגרמני השיג הישגים חסרי תקדים שנמדדו במיילים ולא במטרים.
גרמניה ריכזה את כל משאביה בחזית המערבית לאחר תבוסת רוסיה. מולם עמדו כוחות בעלות הברית עייפים שבמשך שלוש שנים היו ברובם במתקפה, לא ארגנו את ההגנות שלהם לעומק והחלו לסבול ממחסור בכוח אדם.
מול ההסתערות קו בעלות הברית התכופף אך לא נשבר. הלחימה הפכה פתוחה באופן לא אופייני כאשר כיסים מבודדים של מגנים ניסו להאט את ההתקדמות הגרמנית. כך היה המצב שב-11 באפריל, פילדמרשל סר דאגלס הייג הוציא צו יום מיוחד תוך שימוש בביטוי 'גבים אל הקיר' כדי לסכם את הלחימה הנואשת אך הנחושה שמתנהלת והצריכה להישמר.
אבל בעוד שההתקפות הגרמניות היו הצלחות טקטיות, הן היו כישלונות אסטרטגיים. לאדוואנס לא הייתה מטרה מכרעת מלבד לחפור חור בקו של בעלות הברית ולכוון בעיקר לבריטים. הרווחים הגדולים ביותר התרחשו במקום שבו בעלות הברית היו מוכנות ביותר לתת קרקע. האבדות הגרמנים היו גבוהות, במיוחד בקרב היחידות הטובות ביותר. בעלות הברית מינו את המרשל פרדיננד פוש לגנרליסימו של בעלות הברית כדי לתאם טוב יותר הגנה מאוחדת. המאזן החל להתהפך ובתחילת הקיץ ההתקפות הגרמניות נעצרו.
9. קרב אמיין
קרב אמיין (8-11 באוגוסט 1918) בישר את תחילת "מסע מאה הימים", תקופה של ארבעה חודשים של הצלחה של בעלות הברית. לאחר ששרדו את מתקפות האביב הגרמניות, כוחות בעלות הברית פתחו במכת נגד משלהם, ומקיץ 1918 ואילך, הם היו כל הזמן בהתקדמות.
דרך החוויות הקשות של העבר פיתחו בעלות הברית שיטות מבצעיות מתקדמות שהשתמשו בצורה הטובה ביותר בכוח החומרי העומד לרשותן. חיל המשלוח הבריטי (BEF) עמד בחזית, בשילוב שיטות ארטילריה מדעיות וכוח אש חי"ר גמיש עם שימוש בטנקים וכלי טיס. שיטות נשק משולבות אלו נועדו להוות תוכנית לעתיד.
התקפות הנגד הראשונות של בעלות הברית החלו ביולי וקרב אמיין נפתח ב-8 באוגוסט. הכנות חשאיות הבטיחו הפתעה וה-BEF השיג הישגים של שבעה מייל באותו יום – הגנרל הגרמני אריך לודנדורף תיאר זאת כ"יום השחור" של הצבא הגרמני. אבל בניגוד להתקפות בעבר, בעלות הברית ידעו כעת מתי להפסיק. לאחר ארבעה ימים של לחימה באמיין, הקרב הופסק כשהשפעותיו פחתו, עם מתקפה חדשה שהושקה במקום אחר. זה קבע את הדפוס להצלחה. סדרה של מכות פטיש מתואמות אילצה את הכוחות הגרמניים המותשים יותר ויותר בחזרה.
ההתקפות של בעלות הברית היו גמישות, תוך שימוש בהפתעה וניידות, אך גם בגישה השיטתית של 1917 כאשר היה צורך לשבור את ההגנות הגרמניות. הנפגעים עדיין היו משמעותיים, אבל הרווחים היו מכריעים. עד נובמבר הצבא הגרמני כבר לא יכול היה להילחם. הוא נדחק בחזרה לשדות הקרב של 1914 ונעה רק בכיוון אחד.
10. 10. קרב מגידו
קרב מגידו (19-25 בספטמבר 1918) סימן את תחילת המתקפה האחרונה בהנהגת בריטניה בחזית ארץ ישראל וחצי האי סיני. היא שילבה בהצלחה פרשים, חי"ר, ארטילריה, כלי רכב משוריינים וכלי טיס כדי להשיג ניצחון מכריע על העות'מאנים ובני בריתם הגרמנים. זו הייתה תחילתה של סדרה של ניצחונות חשובים של בעלות הברית שהובילו בסופו של דבר להתמוטטות הכוחות העות'מאניים ולנסיגתם בסופו של דבר מהמלחמה.
ב- 19 בספטמבר, כוח המשלחת "המצרי" (EEF), בהנהגתו של סר אדמונד אלנבי, פתח במתקפה נגד כוחות עות'מאניים בצפון ארץ ישראל ובעמק הירדן. תוכניתו של אלנבי הייתה להקיף את הכוחות העות'מאנים שהתאגדו באזור סביב מגידו ולנתק את דרכי המילוט שלהם. מסע הונאה מוצלח של בעלות הברית שיכנע את הכוחות העות'מאניים כי מתקפה של בעלות הברית תגיע מזרחה יותר, ותותיר את ההגנות העות'מאניות בחוף ארץ ישראל פגיעות ובסופו של דבר במספרן גדול יותר.
המתקפה נפתחה בהפצצה ארטילרית אינטנסיבית אך קצרה. כוחות בריטניה וחבר העמים פרצו במהירות את הקווים העות'מאניים החבוטים עם התקדמות של למעלה מ-30 ק"מ ביום הראשון. לאחר מכן, החיל הרכוב במדבר, דחף במהירות את הפערים בהגנות כדי להקיף את הכוחות העות'מאניים. הארמיות השמינית והשביעית העות'מאנית קרסו בלחץ התקפת בעלות הברית, ונכנעו בעשרות אלפיהם.
הניצחון במגידו פתח את הדרך לדמשק, אליה נכנסו חיילים אוסטרלים ב-1 באוקטובר. בשבועות שלאחר מכן כבשו בעלות הברית ערים אחרות חשובות מבחינה אסטרטגית. ב-30 באוקטובר, האימפריה העות'מאנית חיפשה הסדר שלום עם בעלות הברית ונחתמה שביתת נשק במודרוס, עם הפסקת פעולות האיבה בשעה 12 בצהריים למחרת. זאת גם לאחר שהכוחות העות'מאנים הובסו על ידי בריטניה ובעלות בריתה בין הפרת לחידקל (מסופוטמיה).
ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏אדם אחד‏, ‏אנדרטה‏‏ ו‏פעילות בחוץ‏‏
2.

קרבות ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה
מתוך אתר אנזא"ק (גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים שעזרו למדינת האם בריטניה כנגד אויביה במלחמת העולם הראשונה)
האוסטרלים ויחידות אחרות בחיל המשלוח "המצרי"- שהיה למעשה בריטי שכלל חיילים מצריים ובדווים מצריים, (EEF) התקדמו לשטח העות'מאני. בשנת 1917 נכנסו הכוחות לארץ ישראל בשנת 1918, ה-EEF התקדם לירדן ולסוריה של ימינו. המערכה הסתיימה ב-31 באוקטובר 1918, כמה שבועות לאחר כיבוש דמשק.
1. קרב רומאני 3 עד 5 באוגוסט 1916
קרב זה עצר את האיום העות'מאני על תעלת סואץ וסימן את תחילת יציאתם של הכוחות הבריטיים ממצרים לכיוון ארץ ישראל.
עמדות ההגנה הבריטיות ישבו בין סדרה של דיונות חול נישאות 35 ק"מ מזרחית לתעלת סואץ, שאותן ניסו העות'מאנים לעקוף. בשלב זה, חטיבת הסוסים הקלה האוסטרלית הראשונה הייתה היחידה שהייתה בעמדה להתקפת נגד. בשל אבידותיהם הגדול של האוסטרלים הם נאלצו לסגת ולהיערך מחדש מאחור.
תגבורת הגיעה בהתמדה ככל שהיום התקדם. זה קבע את מיקומו של הכוחות הבריטיים והאוסטרליים סביב דיונה מסיבית הידועה בקרב הבריטים בשם הר רויסטון. הדיונה נקראה על שמו של מפקד יחידת הסוס הקלים הפופולרי, לוטננט קולונל 'ג'ק הדוהר' רויסטון. התפקיד התקיים לאורך כל הלילה.
לפני עלות השחר למחרת בבוקר, חטיבות הסוסים הקלות ה-1 וה-2 התקדמו ברגל עם כידוניהן. ההתנגדות העות'מאנית קרסה, והאוסטרלים לקחו מספר רב של שבויים. בשעה 6:30 בבוקר, כוחות טריים של חטיבת הסוסים הקלה השלישית שוחררו במרדף אחר העות'מאנים הנסוגים.
2. הקרבות על עזה
עזה הייתה לב ליבה של עמדת ההגנה הטורקית הראשית בדרום פלסטין. הכוחות הבריטיים והאוסטרליים פתחו בשלושה קרבות גדולים ב-1917 כדי לכבוש את עזה. ההתקפה הראשונה כשלה ובוטלה, אם כי לחלק מהאזורים הקדמיים נדמה היה שההצלחה בפתח.
א. הקרב הראשון על עזה 26 במרץ 1917
התוכנית הייתה ששתי דיוויזיות חי"ר בריטיות יתקפו את עזה מדרום בעוד כוחות רכובים של השלוחה המדברית (מתוגברת בבדווים מצריים) יתקפו מהאגפים ומצפון.
הכוחות הרכובים כבשו במהירות שטח מוגבה מצפון לעיר. התקדמות חיל הרגלים הייתה איטית יותר. המפקד הבריטי לוטננט גנרל צ'ארלס דובל היה מודאג מחוסר ההתקדמות של חיל הרגלים. דובל חשש שאספקת המים הדרושה לכוחות הרכובים לא תיגמר או תיתפס בידי האויב באותו לילה, ולכן הורה על נסיגה בשעת בין ערביים.
כשהבין את טעותו למחרת בבוקר, ניסה דובל לחדש את הקרב עם חיל הרגלים. ההתקפה לא הצליחה בשל תגבורת עות'מאנית ותשישות חייליו שלו.
ב. הקרב השני על עזה ,17 באפריל 1917
הקרב השני החל 3 שבועות לאחר סיום הקרב הראשון.
בשבועות הקודמים, העות'מאנים הרחיבו ושיפרו את הגנותיהם. ההתקפה של דובל כללה התקפה חזיתית על ההגנות העות'מאניות. התקפת חיל הרגלים נתמכה על ידי גז וטנקים, שניהם לא עזרו הרבה.
בעלות הברית התקדמו מעט מול הגנות עות'מאניות ממוקמות היטב. דובל ביטל את המתקפה לאחר 3 ימים של לחימה, מבלי להשיג שום אחיזה משמעותית בשטח.
ג. הקרב השלישי על עזה, 1 עד 2 בנובמבר 1917
הקרב האחרון על עזה כלל את התקפת בעלות הברית על באר שבע.
הקרב החל ונוהל במטרה להסיט את הכוחות העות'מאניים לעזה. ה-EEF (חיל המשלוח ה"מצרי") הפציץ את חיל המצב העות'מאני במשך 6 ימים. אחר כך הבריטים פרסו שלוש דיוויזיות חיל רגלים כדי לרמות את העות'מאנים להאמין שמתקפה חזיתית נוספת קרובה. המאמץ האמיתי נעשה בבאר שבע, בקצה המזרחי של ההגנות העות'מאניות.
בעלות הברית כבשו את באר שבע ב-31 באוקטובר 1917 לאחר הסתערות רכובה נועזת של פרשים קלים אוסטרלים. זה איפשר לכוחות הבריטים ואנזא"' לאגף ולקפל את קווי ההגנה העות'מאניים.
ההתקפות ערערו את ביטחונה של עזה, שנפלה בידי בעלות הברית ב-7 בנובמבר 1917 עם התנגדות מועטה של ​​הכוחות העות'מאניים.
3. ההסתערות על באר שבע
הקרב על באר שבע, שהוכרע על ידי מבצע נועז של חטיבות הסוסים הקלות, היה למעשה חלק מהקרב השלישי על עזה.
בשנת 1917, באר שבע (באר שבע בישראל של היום) הייתה עיירה מבוצרת מאוד שהוקמה 16 שנים לפני כן על ידי העות'מאניים במרחק 43 ק"מ מהמעוז העות'מאני של עזה. זה היה בצד ימין של קו הגנה עות'מאני שנמתח אל חוף הים התיכון והפך לזירת ההסתערות ההיסטורית של חטיבת הסוסים הקלה האוסטרלית הרביעית ב-31 באוקטובר 1917.
בעלות הברית פתחו בהתקפתן עם עלות השחר ב-31 באוקטובר, אך עד שעות אחר הצהריים המאוחרות הכוחות הבריטיים התקדמו מעט לעבר העיירה – ואל בארות המים הנחוצות להם.
גנרל הארי שובל, מפקד הקורפוס הרכוב במדבר, הורה על חטיבת הסוסים הקלה הרביעית, בפיקודו של בריגדיר ויליאם גרנט, קדימה בניסיון לאבטח את העמדה. גרנט ציווה על הפרשים הקלים של הגדודים ה-4 וה-12 להסתער על השוחות העות'מאניות. תוך שימוש בכידונים הארוכים שלהם כ'חרבות', המומנטום של הפרשים הקלים הוביל אותם דרך ההגנות העות'מאניות.
אספקת המים נשמרה. למעלה מ-1000 טורקים נלקחו כשבויי מלחמה.
לאחר קרבות קשים יותר, נטשו כוחות עות'מאנים את עזה ב-6 בנובמבר 1917 והחלו בנסיגתם.
4. קרבות צליחת מעברות הירקון (בערבית הירקון הוא נהר אל עוג'ה)
בסוף 1917, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, צלח חיל המשלוח ה"מצרי" של הבריטים פעמיים את מעברות הירקון:
ב-24 בנובמבר 1917 צלחה את הירקון בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית,
NZMR – New Zeland Mounted Rifles brigade,
מדיוויזיית הרגלים
הרכובים של חיל המשלוח. מתקפת נגד עות'מאנית אילצה את התוקפים לסגת אל עמדות פתיחת המתקפה בגדה הדרומית של הנהר.
בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 יצאה לפועל הצליחה השנייה כאשר הדיוויזיה ה-52 הסקוטית בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון היל (אנ') חצתה את מעברות הירקון ולכדה את העמדות העות'מאניות מצפון לו. יחידות חיל המשלוח הרחיבו אחיזתם מצפון לירקון עד צפונה לשפיים של ימינו. בכך נוצר "קו שתי העוג'ות".
קו שתי העוג'ות
קו שתי העוג'ות הוא קו החזית שחצץ בין חיל המשלוח "המצרי" (בריטי למעשה) והצבא העות'מאני עד ספטמבר 1918 במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. מדובר בקו חזית כללי שנמתח לרוחבה של ארץ ישראל, פחות או יותר בין העוג'ה המערבית היא נחל הירקון, לבין העוג'א המזרחית היא הכפר הערבי עוג'ה א-תחתא בסמוך לנחל ייט"ב מצפון לעיר יריחו.
5. הקרב על ירושלים
קרב כיבוש ירושלים, 17 בנובמבר עד 30 בדצמבר 1917
ההצלחה בקרב השלישי על עזה אפשרה לחיל המשלוח "המצרי" (בריטי) להתקדם הלאה לארץ ישראל למשך חודש נוסף לפני שהעות'מאנים יכלו להתארגן מחדש. באותה תקופה כבשו יחידות חיל המשלוח "המצרי" בפיקודו של הגנרל סר אדמונד אלנבי את נמל יפו ואת דרום יהודה וב-9 בדצמבר 1917 את העיר ירושלים. ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' בירך על הניצחון כמחזק המורל של 'חג המולד' לאחר קרבות קשים בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה באירופה באותה שנה.
6. הפשיטות על עבר הירדן
21 במרץ עד 25 בספטמבר 1918
כוחות בריטיים ביצעו מבצעים בקנה מידה קטן יותר, כולל כיבוש יריחו ב-21 בפברואר 1918, כדי לשפר את עמדתם מול העות'מאנים. העות'מאנים הדפו מתקפה גדולה על עמאן על ידי כוחות אנזא"ק והבריטים, ומתקפה נוספת מכיוון עבר הירדן על איזור עמאן בסוף אפריל 1918.
7. קרב מגידו 19 עד 25 בספטמבר 1918- שיא השיאים של ההשתלטות הבריטית על ארץ ישראל והבסת העות'מאניים
יחידות הסוסים הקלות האוסטרליות והיחידות הבריטיות, הצרפתיות, הערביות וניו זילנד של חיל המשלוח "המצרי" (בריטי) לחמו בפיקודו של הגנרל סר אדמונד אלנבי. תוכניתו של אלנבי הביאה את הפיקוד העליון העות'מאני להאמין שהמתקפה הבאה שלו תיפתח מעבר לנהר הירדן. אבל הוא ריכז את כוחותיו בסתר במישור החוף.
המתקפה החלה בהסתערות המונית של חי"ר שפרץ את קווים ההגנה העות'מאניים. לאחר מכן שוחררו הכוחות הרכובים לעורף העות'מאני כדי לפרוץ דרכים חיוניות לאספקה ​​ותגבורת. בתוך 24 שעות, הכוחות הרכובים התקדמו למעלה מ-50 ק"מ לתוך העורף העות'מאני.
גלי מטוסים בריטיים ואוסטרליים חיפשו ותקפו חיילים עות'מאניים נסוגים. הם לכדו המונים של אנשים, חיות וציוד והשמידו אותם באופן שיטתי, המפורסם ביותר בכביש ואדי פארה.
עד 21 בספטמבר 1918 נשברו הכוחות העות'מאניים סביב שכם. זה אפשר ל-20 קורפוסים ללכוד שבויי מלחמה מחד ולשחרר שבויי מלחמה של בעלות הברית מאידך. ואז יחידות רכובות, כמו הפרשים הקלים העות'מאניים, גברו על ההגנות העות'מאניות הסמוכות קרב מגידו גרם להתמוטטות עות'מאנית מהירה, ואיפשר לכוחות רכובים של בעלות הברית להתקדם במהירות לדמשק. לא ברור אם הכוחות האוסטרליים היו הראשונים שנכנסו לדמשק. כיבוש דמשק התבצע בין ה26 בספטמבר עד 1 באוקטובר 1918.
8. שביתת הנשק של מודרוס- שביתת הנשק של מודרוס ב-30 באוקטובר 1918
שביתת הנשק של מודרוס נחתמה בנמל מודרוס באי היווני למנוס.
שביתת הנשק הייתה הסכם בין בריטניה, המייצגת את בעלות הברית, לבין האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים נכנעו לבריטניה, כולל כוחותיהם וחיל המצב בעיראק, סוריה ותימן של ימינו.
על פי תנאי ההסכם, בעלות הברית יתפסו את מיצרי הדרדנלים, הבוספורוס והמחוזות הארמניים בתורכיה של ימינו. היה להם גם שיקול דעת לתפוס נקודות אחרות שמהן עלול לנבוע איום על בעלות הברית.
שביתת הנשק יצרה את פירוזו (הזמני) של הצבא העות'מאני והעמידה תשתית עות'מאנית לרשות בעלות הברית.
3. שימוש בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה
שימוש בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה, מתוך האתר באנגלית "היסטוריה של המלחמה אונליין", כתב במקור לינקולן רידל.
מלחמת העולם הראשונה ראתה את עלייתו של נשק כימי בשימוש בשדה הקרב. הכל התחיל עם הצבא הצרפתי, שהשתמש בגז מדמיע בצורת רימונים קטנים.
הרימונים הקטנים האלה לא החזיקו הרבה גז, וברובם לא זוהו על ידי הכוחות הגרמניים. הפרסמו עיצוב מחדש על הגז המדמיע, ומכאן התרחבצרפתית בנשק לגזים וחומרים אחרים כמו גז חרדל, פוסגן וכלור.
נשק כימי היה מסוכן, מה שהם עלולים להיות בלתי ניתנים לזיהוי וגם קטלניים. בגלל זה, הם היו בחירה פופולרית בשדה הקרב. בין אם השתמשו בו כדי לגרום למטרד או כאב, נשק כימי תפקיד גדול במלחמת העולם הראשונה.
היו שלושה סוגים עיקריים של גזים בשימוש במלחמת העולם הראשונה.
גזים מחניקים, בעיקר גז חרדל. גז חרדל מסוכן במיוחד מכיוון שיכול לקחת מספר שעות עד להופעתו. חיילים שנכוו מהגז היו רואים שלפוחיות גדולות נוצרות במקום שהחומר הכימי נגע בהם. השלפוחיות היו מתמלאות בדם ומוגלה, ומצהיבות. אם גופתו של חייל נשרפה במעל 50%, הסיכוי להישרדות ירד במהירות. בשאיפה, גז חרדל גרם לכוויות ושלפוחיות פנימיות ועלול להוביל לבעיות נשימה.
גזי סטרנוטטור כגון פוסגן, כלור ודיפוסגן. גזים אלו גרמו לכאבים בחזה וכן לכאבים בעיניים ובאף. הם עלולים גם לגרום לחנק, בחילות, הקאות, שיעול והתעטשות, ולקרימאטור, או גז מדמיע. גז מדמיע גרם לגירוי בגרון ובעיני החיילים. הגז היה מטרד יותר מהכל ולמעשה לא היה יעיל עם מסיכת גז.
הצרפתים היו הראשונים שהפעילו נשק כימי, תוך שימוש בגז מדמיע באוגוסט 1914. הגז היה מלא ברימוני 26 מ"מ והכיל כמות נמוכה מאוד של גז מדמיע, מה שהפך אותו לבלתי מורגש לכוחות. בשל כך, הוחלף החומר הפעיל מברום לכלורואצטון בגל השני של רימוני גז מדמיע שהונפקו לכוחות הצרפתים. זה הפך את הגז לחזק מעט, אבל לא בכמות משמעותית.
1915 תביא להרבה שינויים בנשק הכימי המשמש בהתקפות. הגרמנים היו הראשונים להשתמש בגזים בהתקפה בקנה מידה גדול בינואר 1915, כאשר הם הפילו 18,000 פגזים כימיים, עמוסים בקסיל ברומיד, על קווים רוסים ליד נהר ראוקה ממערב לוורשה. אולם התקפה זו הייתה אכזבה, שכן הכימיקל קפא במקום להתאדות.
הגרמנים נחלו הצלחה רבה יותר רק כמה חודשים לאחר ההתקפה, תוך שימוש בגז אחר. המדען הגרמני פריץ האבר, שפיקח על ייצור הכלור כנשק כימי, דחף להשתמש בחומר הכימי בלחימה.
הכלורין של האבר ישמש בפעם הראשונה ב-22 באפריל, 1915. הגז הופץ מ-5,730 צילינדרים בקרב איפר הראשון, צפונית לאיפר בבלגיה. בתחילה נראה היה שהפצת הגז לא הצליחה, אך כשהרוחות השתנו, הגז החל להתפשט על פני היבשה. זה הוביל לכך שגם הגרמנים וגם חיילי בעלות הברית היו מושפעים מהגז הרעיל. זה היה השימוש העיקרי הראשון בגז רעיל והוביל למחקר של למעלה מ-3,000 גזים שיכולים לשמש במלחמה.
הצלחתו של הבר הקנתה לו את השם 'אבי הלוחמה הכימית', שכן השימוש שלו בכלורין הוביל להתקדמות נרחבת בשימוש כימי. הוא גם עזר בפיתוח מסכת הגז, שעזרה לסייע בכמות הנפגעים שנגרמו מעצם הנשק הכימי שעבר לייצור.
הכלורין ראה שימוש רב עוד יותר לאחר הקרב הראשון על איפר, כולל בקרב השני על איפר, שהתרחש רק יומיים לאחר הקרב הראשון. לאחר מכן נעשה בו שימוש שבוע לאחר מכן ב-2 במאי ושוב, נגד הבריטים, ב-5 במאי בגבעה 60. הגז הרג למעלה מ-90 איש בגבעה.
בעקבות השימוש בגזים בקרב איפר ובגבעה 60 נגד הבריטים, הם החלו לפתח נשק כימי משלהם. הניסיון הראשון שלהם עם נשק כימי התרחש בקרב לוס. זה היה כישלון. בגלל הרוחות, הגז מעולם לא עבר באמת על פני שטח הפקר, וחלק ממנו היה תלוי סביב שוחות בריטיות.
כדי להוסיף חטא על פשע, מסכות הגז הבריטיות (בתמונה) תוכננו בצורה גרועה. מסיכות הגז של כמה חיילים התערפלו חורי עיניים, וגרמו להם להסיר את המסכה שלהם כדי לראות וכך השאירו אותם חשופים.
באוגוסט 1915, הכוחות הגרמניים השתמשו בגז נגד חיילים רוסים שהגנו על מבצר אוסוביץ'. למתקפת הגז הייתה השפעה כזו על הרוסים שהצבא הרוסי החל לחקור ולפתח גז כימי בפגזים.
אז, בסוף 1915, הפוסגין שפותח בצרפת הוכנס לשימוש. הגז תקף את הריאות, וגרם לתסמינים ראשוניים של שיעול, התעטשות, הקאות וחנק.
אמנם ניתן היה להשתמש בפוסגן בפני עצמו, אך לעתים קרובות הוא היה מעורבב עם כלור. הגז היה חסר ריח ברובו ולא ייצר ענן. זה הפך אותו לבלתי ניתן לזיהוי, ועד כה מסוכן יותר. אחת הבעיות שהתמודדו עם מי שהשתמשו בגז, הייתה שעשוי לקחת עד יום עד שהסימפטומים יופיעו, כלומר אלה שהיו בסביבה הכימיקל יכולים להילחם בחזרה. בעוד שפוסגין היה הגז השני הכי מיוצר במלחמת העולם הראשונה, זה היה הנשק הכימי הקטלני ביותר בשימוש. פוסגן היווה 80-85% מכלל מקרי המוות מנשק כימי במלחמת העולם הראשונה.
אולי הנשק הכימי המפחיד ביותר ששימש במלחמת העולם הראשונה היה גז חרדל. הוא פותח על ידי הגרמנים והוכנס למלחמה ביולי 1917. מכיוון שגז חרדל שימש בפגזים, לאחר פריסה הוא יכול היה להיכנס לאדמה ולהישאר שם מספר שבועות בכל פעם. זה אומר שכל מי שהגיע דרך האזור יכול לקבל את הרעל במערכת שלו.
בגלל זה, הגז שימש לעתים קרובות כמזהם קרקע. גז חרדל מהווה רק 5% ממקרי המוות מנשק כימי במלחמת העולם הראשונה, אך דווח על כך בהרחבה בשל אופי הכוויות שקיבלו הקורבנות.
למעלה מ-190,000 טונות של נשק כימי יוצרו במהלך מלחמת העולם הראשונה. על פי ההערכות היו 1.3 מיליון נפגעים שנגרמו על ידי כימיקלים במהלך המלחמה, עם 90,000 הרוגים.
4. קרב גאליפולי

ב25 באפריל 2015 צוין בתורכיה, בבריטניה, באוסטרליה ובניו זילנד תאריך היסטורי משמעותי ביותר: 100 שנים לקרב גליפולי, שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, בו נלחמה האימפריה העות'מאנית על חייה באחד מנתיבי המעבר החשובים ביותר שלה: מיצר הדרדנלים.

אמנם קרב גליפולי, שנמשך מאפריל עד דצמבר 1915 נחשב כקרב בין מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) לבין מדינות ההסכמה, או בעלות הברית (בריטניה, צרפת, רוסיה וארה"ב), אך הכוחות העיקריים שנלחמו בו הם הצבא האוסטרלי והניו זילנדי מצד אחד, והצבא התורכי-עות'מאני מצד שני.

ובכן, כשקוראים עובדה זו, שואלים: מה הקשר בין אוסטרליה וניו זילנד, מדינות שקטות בדרך כלל שמרוחקות אלפים של קילומטרים מתורכיה, כשאין בין מדינות אלה שום עויינות מוקדמת או קשר משמעותי כלשהו, לבין האימפריה העות'מאנית, שרוב שטחה היה במזרח התיכון והבלקן?

ובכן, אוסטרליה וניו זילנד היו כפופות באותה תקופה ביתר שאת לבריטניה, שהיא נלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעצמה אימפריה. מלך בריטניה דאז, ומלכת בריטניה כיום שהיא בתו, היו ועודם מלכי אוסטרליה וניו זילנד. בעת מלחמת העולם הראשונה, אוסטרליה וניו זילנד היו חלק מן האימפריה הבריטית, לכן מדינות אלה היו חייבות להראות את נאמנותן. לכן גויס במלחמת העולם הראשונה כוח של אלף חיילים אוסטרלים ו18 אלף חיילים ניו זילנדים, שאומנו על ידי בריטניה, כוח שנקרא ANZAC- אנזא"ק, על מנת לכבוש את מיצר הדרדנלים, מיצר חשוב שאורכו כ60 קילומטרים ורוחבו מגיע עד ל6.5 קילומטרים, שמחבר בין יבשות וימים: בין הצד האסייתי של תורכיה, הלא היא תת היבשת אנטוליה, לבין יבשת אירופה, ובין הים האגאי וים המרמרה, שממשיך לתוך הים השחור. במרכז המיצרים נמצא האי גליפולי, או גליבולו כמו שנקרא בתורכית.
ב25 באפריל נחתו כוחות אנזא"ק לראשונה באי גליפולי. יום זה מוכר ברחבי חבר העמים הבריטי כיום אנזא"ק. ב25 באפריל 2015 היה יום אנזא"ק ה-100 במספר.

איך התגלגלו הצדדים למלחמה בדרדנלים בכלל ובגליפולי בפרט? בחרתי להביא דווקא את הגירסה התורכית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, סגרה האימפריה העות'מאנית את מיצרי הדרדנלים, במטרה למנוע מרוסיה ומשאר מדינות ההסכמה לשלוח את ספינותיה במיצרים לכיוון הים התיכון. מטרת מדינות ההסכמה, בעיקר של בריטניה, הייתה לחסום את נתיבי השייט לכיוון רוסיה, שהייתה בעלת בריתה הרופפת ובעלת האינטרסים משל עצמה.
באותן שנים, שלט באימפריה העות'מאנית "הוועד לאיחוד וקידמה", שהיה הפלג החשוב והמוביל של תנועת "התורכים הצעירים". הסולטאנים העות'מאנים היו עדיין על כיסאם, אך שימשו כדמות ייצוגית בלבד. הבולט מבין ראשי הוועד באותן שנים היה אנוור פאשה, שהיה גיבור צבאי. האימפריה העות'מאנית הייתה לאחר אובדן שטחים רבים במלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה: במלחמות הבלקן, בין השנים 1912-1913, עת איבדה האימפריה את רוב שטחיה האירופיים חוץ ממרחב אדירנה, שגם נכבש לזמן קצר והוחזר בקושי לשליטה עות'מאנית-מוסלמית, ובמלחמת לוב, שהתחוללה בין השנים 1911-1912, במרחב שאנו מכירים אותו כיום כמדינת לוב, בה איבדה האימפריה את שיטחה לטובת הפולשים האיטלקים. במלחמה זו, אגב, בלט לראשונה קצין צבא עות'מאני בכיר, בשם מוסטפא כמאל פאשה. אנו עתידים לראותו הופך לגיבור גליפולי. אנוור פאשה הוביל את חבריו לשלישייה השלטונית של האימפריה העות'מאנית, טלעת פאשה וג'מאל פאשה, לתוך מלחמת העולם הראשונה לצידה של גרמניה, מובילת מעצמות המרכז, מתוך מטרה להחזיר לאימפריה את שיטחה שאבד. החלטה זו תתברר כפטאלית לגורל האימפריה.
מעצמות ההסכמה, בהנהגת בריטניה, שאפו, כאמור, לתפוס את המיצרים החשובים האלה, לאפשר את תנועת אוניות בעלות הברית בתוכם וגם להכניע את האימפריה העות'מאנית ולהוציא אותה מן המלחמה באמצעות כיבוש איסטנבול. הבריטים לא רצו לבזבז כוח אדם בריטי ממש, כלומר חיילים שבאו מאיי בריטניה, לכן "הממלכה המאוחדת" בחרה את כוחות אנזא"ק, שהפכו לבשר תותחים במערכת גליפולי.

השלב הראשון של קרב גליפולי, לפני אפריל 1915, היה השלב הימי: וינסטון צ'רצ'יל, שר הימייה הבריטי, שלח אוניות ומשחתות בריטיות להפגיז את סוללות התותחים העות'מאניות במיצרי הדרדנלים, וכן להטביע אוניות עות'מאניות ובייחוד גרמניות. התקיפה הימית נמשכה בין נובמבר 1914 לאמצע מרץ 1915. עיקר הקרב הימי היה בין ה17 וה18 במרץ 1915. בסופו של דבר, הצליחו סוללות התותחים התורכיות וכן מוקשים שפוזרו על ידי אוניות עות'אמניות לפגוע באוניות ובמשחתות בצי הבריטי. אדמירל דה רובק, מפקד צי מדינות ההסכמה בדרדנלים, הורה על נסיגה לאחר ששלוש אוניות מלחמה בריטיות עיקריות טבעו.

מפקדת מדינות ההסכמה הגיעה לידי מסקנה, כי יש לכבוש את חצי האי גליפולי, שנמצא בין הים האגאי לדרדנלים. ומי שיכבוש את גליפולי, ישלוט על המיצרים עצמם. לשם כך נשלח כוח שרובו מאנזא"ק, וכן נשלחו גם חטיבות הודיות וצרפתיות לשדה הקרב. הצבא העות'מאני הציב שתי דיוויזיות עיקריות אל מול הכוח הפולש. אחת הדיוויזויות הייתה בפיקודו של מוסטפא כמאל.
הפרובינציה שבה התחולל עיקר הקרב נקראת פרובינציית צ'נאקאלה- ממש על המיצרים.

הפלישה הראשונה אירעה ב25 באפריל 1915, בשעה 4:30 בבוקר. כאמור, בשני חופים: סאדלובאהיר וארינבורנו. בארינבורנו הייתה עיקר הפלישה, כשהקשר בין מפקדי הדיויזיות העות'מאניות לפיקוד המרכזי של הצבא היה לוקה. מוסטפא כמאל לקח פיקוד, והצליח להשהות את הפלישה של חיילי האנזא"ק ששטפו את ארינבורנו וניסו לפגוע קודם כל בסוללות התותחים שאיימו על הספינות. השהיית הכוחות הפולשים גרמה למלחמה בגליפולי להפוך למלחמת חפירות, בדומה לחזיתות אירופיות אחרות במלחמת העולם הראשונה. כוחות ההסכמה בפיקוד גנרל המילטון הבריטי לא הצליחו להבקיע הלאה לתוך היבשה התורכית. הם נבלמו על ידי צבא עות'מאני מותש, זקן בחלקו אבל נחוש. בכך, המלחמה נמשכה אל תוך הקיץ.

הבריטים הנואשים החליטו לפתוח חזית שלישית באוגוסט 1915, באיזור אנאפארלאר. מטרתם הייתה למשוך כוחות עו'תמאניים משתי החזיתות האחרות אל החזית השלישית, ולתפוס סוף סוף את המיצרים. מועד הנחיתה בחזית השלישית היה גרוע בגרועים, בין ה-6 ל-7 באוגוסט, בשיא החום התורכי….
כוחות אנזא"ק הותשו גם בחזית השלישית על ידי כוחותיו של מוסטפא כמאל, שבאותה תקופה קיבל פיקוד מלא על יחידות הצבא העות'מאני באיזור מידי מפקד הצבא העות'מאני, הגנרל הגרמני להמן פון סאנדרס. אומנם בתחילה היו אבידות עות'מאניות כבדות, אך מוסטפא כמאל עבר לטקטיקת קרב חדשה: להשיל מעל החיילים את הנשק הכבד ולהשתמש בעיקר בכידונים. מעצמות ההסכמה המשיכו לספוג אבידות, ולבסוף, לאחר מלחמת חפירות ארוכה, החליטו הבריטים ב20 בדצמבר 1915 לפנות את כוחותיהם מחזיתות ארינבורנו ואנאפארלאר, ובתחילת ינואר מסדולבאהיר.
מוסטפא כמאל והעות'מאנים ניצחו בקרב- בגדול.

בסופו של דבר, 253 אלף חיילים עות'מאניים, רובם תורכים במוצאם, נהרגו בקרב מתוך 315 אלף חיילים. בעלות הברית או בשמן השני מעצמות ההסכמה איבדו כ215 אלף חיילים, מתוך 568 אלף חיילים ו2000 עובדים אזרחיים שהשתתפו בפלישה. בין ההרוגים היו אוסטרלים וניו זילנדים רבים.

הקרב נודע כהישג שפיאר והביא את מוסטפא כמאל לגדולה. מי שנקרא בהמשך אתאתורכ ביסס על הישגו וגדולתו בניהול הגנת גליפולי את מלחמת האזרחים התורכית שהוביל בראשית שנות העשרים כנגד הממשלה העות'מאנית והסולטאן, שנכנעו למעצמות ההסכמה המנצחות וגם כנגד היוונים.

הקרב התברר גם ככישלון חרוץ של מעצמות ההסכמה ושל השר דאז וינסטון צ'רצ'יל. את פעולותיהם הצבאיות בהמשך, בייחוד את הפלישה לנורמנדי פחות משלושים שנה אחר כך ביססו בעלות הברית על קמפיין גליפולי. צ'רצ'יל עתיד להפוך למנהיג בריטניה המצליח והגיבור במלחמת העולם השנייה.

האימפריה העות'מאנית ניצחה בקרב גליפולי, אך הפסידה במלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים כי בקרב גליפולי נולדה תורכיה המודרנית באופן לא רשמי.

 

 

 

מבשרי האסלאם הקיצוני: מיהו מוקתדא א-צדר, איש הדת השיעי הבכיר בעיראק?

עיראק היא מדינה שרוב האוכלוסייה שבה הוא שיעי, והדמות הדתית והפוליטית הבולטת שבה היא של מוקתדא א-צדר, בן למשפחה שיעית מיוחסת מאוד שמקורותיה בג'בל עאמל שבדרום לבנון. צדר, בן 48, איש דת שיעי בכיר יליד העיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק שמשפחתו, משפחת חכמי הדת השיעים א-צדר מיוחסת לאמאם מוסא אל-כאט'ם צאצא של מוחמד נביא האסלאם.  מנהיג בעיראק תנועה פוליטית- דתית שיעית מאז הפלתו של צדאם חוסיין בשנת 2003 על ידי האמריקנים. לתנועתו, התנועה הצדרית, מערכת יחסים מסובכת של עליות ומורדות, חיבורים וניתוקים הן עם תומכי המערב בעיראק והן עם איראן השיעית. כיום, בשנת 2022, מנהיג צדר את האופוזיציה לתומכים של איראן בעיראק ותומכיו פלשו לאחרונה לפרלמנט ולארמון הנשיאות העיראקי במטרה למנוע מהשיעים תומכי איראן להקים ממשלה.בעיראק, חשוב להדגיש, כי לאחר הפלת סדאם חוסיין לפי החוק ראש הממשלה הוא בדרך כלל שיעי והנשיא שייך למיעוט הכורדי, בעוד יושב ראש הפרלמנט ואחד מסגני הנשיא שייך למיעוט הסוני, שבעבר שלט במדינה.  בעבר היה פרו-איראני מובהק, עת נלחם כנגד האמריקנים לאחר פלישתם למדינה בשנת 2003- אך נרגע לאחר שהותר לו ולאנשי דת שיעים להיכנס למערכת הפוליטית העיראקית, ואף שהה בגלות בטהראן ובערי איראן במשך כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית.

דמותו של צדר ותנועתו הן מורכבות מאוד וראויות בהמשך לכתיבה נוספת. הוא בעל אידיאולוגיה אסאלמית שיעית דתית קיצונית במקור אך מיתן את דרכיו ובניגוד לשילטון באיראן אינו דבק בעיקרון לפיו מי שצריך לשלוט בפועל במדינה הוא חכם הלכה שיעי (ולאיית אל-פקיה). עם זאת מי שמושך בחוטים בפוליטיקה העיראקית בעיקר הוא צדר עצמו.

צדר הוא פוליטיקאי מאוד מתוחכם, שמעורר ומרגיע משברים בעיראק בעיקר באמצעות אנשיו והציבור השיעי שמהווה רוב במדינה, והוא משנה את עמדותיו לא אחת  כדי שיתאימו לבסס לעצמו עמדת כוח. יש כאלה הטוענים כי הוא רואה עצמו כמנהיג הרוחני השיעי של עיראק, בדומה לעלי ח'אמנאי שהוא המנהיג העליון והמנהיג הרוחני של איראן. בעבר התנגד לנוכחות האמריקנית ואנשיו ביצעו פיגועי טרור נגד חיילים אמריקנים בעיראק אך בהמשך התמתן ביחסו למערב. הוא אף עזב את עיראק לאיראן כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק, בטענה כי הוא יחזור רק לאחר שתתמתן האלימות העדתית במדינה. צדר לא רואה כיום עין בעין עם איראן ולא שמח לשאיפות ההגמוניה שלה באיזור. הוא גם לא תמך במעורבות של כוח קודס של משמרות המהפיכה האיראניים במדינה, אותו הנהיג הגנרל שחוסל, קאסם סולימאני. מאמצע שנות האלפיים תנועתו, שהופיעה תחת שמות שונים, מעורבת היטב במערכת הפוליטית בעיראק ולפעמים אף שלטה בה.

הפוליטיקה והשאיפה לשילטון שיעי בעיראק יחד עם האסכולה השיעית האסלאמית נמצאות בדמו וברוחו של צדר שהוא אדם בלתי צפוי במהלכיו ובעל קהל תומכים גדול מאוד בעיקר בקרב השכבות הנמוכות והבינוניות-נמוכות של האוכלוסייה השיעית בעיראק. הוא בנו של האייתוללה הגדול מוחמד מוחמד צאדק א-צדר (שהרובע הגדול בבגדאד נקרא על שמו, צדר סיטי או העיר של צדר- ובעבר נקרא סדאם סיטי), שמת ב1999 והיה מתנגד בכיר לשילטונו של סדאם חוסיין, ואחיינו של איש הדת הגדול יותר האייתוללה מוחמד באקר א-צדר, שהוביל את ההתנגדות השיעית לסדאם חוסיין והוצא להורג בשנת 1980 על ידי סדאם. בן דודו מוסא א-צדר היה המנהיג האקטיביסט הראשון של השיעים בלבנון והועלם על ידי מועמר א-קד'אפי בלוב בשנת 1978.

עוד דבר שנוהג צדר לעשות באופן תדיר במסגרת הלוליינות הפוליטית שלו והרצון לשלוט מרחוק בפוליטיקה העיראקית ובמדינה בכלל הוא להודיע על ביטול מעורבותו בפוליטיקה העיראקית ועל סגירת משרדי תנועתו- עד ששוב חוזר להתערב בפוליטיקה רשמית.  הוא עשה זאת גם בשנת 2014 וגם בחודש אוגוסט 2022 וגם לפני כן. בשנות העשרה של המאה ה-21 צדר אף קשר קשרים עם מנהיגי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, אויבותיה המושבעות של איראן. הוא אף הביע נכונות לתווך בין ערב הסעודית לאיראן. עם כל שינוי העמדות וההכרזות התמידי של צדר, הוא היה ונשאר הדמות הפוליטית והדתית החזקה בעיראק. אנשיו גם השתתפו בלחימה כנגד אירגון דאע"ש באותן שנים והגנו על מקומות קדושים שיעים בעיראק. מדי פעם כשהרכב ממשלת עיראק שנשלטת על ידי שיעים לא מצא חן בעיני צדר, הוא מנהיג מצעדים כנגד השחיתות הממשלתית במדינה ונגד העדתיות.

 

 

"שילטון הגנרלים"? בעקבות מאמר שנכתב, על הרשת הביטחונית במדינת ישראל והשפעתה.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio ותודה לאחד הפרופסורים שכתבו את המאמר המקורי שהגיב והחמיא לי על הפוסט הנ"ל. נכתב מחדש בעקבות "פיסגת הרמטכ"לים" בערוץ 12 שמתוזמנת משום מה לתקופה שלפני הבחירות. הפוסט הזה נכתב במקור בין השנים 2019-2020.

 

בישראל קיימת רשת ביטחונית לא פורמלית שמורכבת מאסופה של בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה, רשת שאנשיה רוכשים השפעה בתחומי הפוליטיקה, החינוך, התקשורת, הכלכלה והעסקים. את התיאוריה הזאת לא המציאו אנשי ימין או ביביסטים, ולא אני. אלא דווקא שני פרופסורים מתחום מדע המדינה שלא ידועים כימנים ובטח שלא כפוליטיקאים: פרופסורים אורן ברק וגבי שפר, שכתבו על כך מאמרים נרחבים. על המאמרים שלהם בנושא המאמר הזה נשען והם מקורותיו.
לפי התיאוריה הזאת, בין כל חברי הרשת הביטחונית יש מערכת קשרים לא-פורמלית, והם חולקים ביניהם אינטרסים משותפים ותפיסות משותפות בנושאי ביטחון לאומי. בדרך כלל חברי הרשת משתייכים למחנה המרכז-שמאל (אך יש כאלה שמשתייכים לשמאל יותר מובהק כמו למשל אלוף במילואים יאיר גולן), המחנה שהיה בעבר "המחנה המפא"יניקי" שייסד את המדינה. חברי הרשת הביטחונית מבקשים, לפי התיאוריה הזאת, לקדם את האינטרסים הקולקטיביים אף גם את האינטרסים האישיים שלהם.
לרשת הזאת, האליטה הביטחונית כאמור, שמונה כמה אלפי חברים ושגודלת מדי עשור, יש השפעה גוברת על החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל. זאת אומרת, שהרשת הביטחונית היא למעשה חלק מהאליטות של מה שנקרא "ישראל הראשונה (לפי התיאוריות של ד"ר אבישי בן חיים)" והן אלה שהובילו את המדינה במשך עשרות שנים והן קיימות עד היום. בשל מעמדם הגבוה של הצבא ושירותי הביטחון במדינת ישראל המוקפת אויבים, הרשת הזאת תופסת מעמד גבוה במדינה. גישה זאת שונה מגישות אחרות שנוגעות ליחסי צבא וחברה, בכך שהיא אינה מקבלת את ההפרדה וההבחנה הרצויות בין הצבא לחברה ובין הצבא למערכת הפוליטית והאזרחית. הגשיה הזאת מדגישה תלות הדדית של חברי הרשת אחד בשני. ואני מוסיף תוספת משלי: כשהרשת הזאת מזהה אדם בכיר ש"לא בא לה טוב בפנים" או לא פועל לפי רוחה, היא מתלכדת ויוצאת נגדו. דוגמא אחת היא התלכדות הניצבים והמפכ"לים לשעבר במשטרה כנגד מינויו של תא"ל גל הירש, שלמרות דרגתו הגבוהה וניסיונו הצבאי הוא לא חבר ברשת הביטחונית הקלאסית לדעתי, כנגד מינויו לתפקיד מפכ"ל המשטרה. דוגמא נוספת היא היציאה של רבים מחברי הרשת בעבר ובהווה כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין היתר דרך התמודדות בבחירות או דרך השתתפות בהפגנות כנגדו ברחוב בלפור ובזמנו בכיכר גורן. דוגמא אחרת היא מה שהפרופסורים ברק ושפר מכנים "הפוטש הדמוקרטי של 1999", שבו נכנסו למערכת הפוליטית רמטכ"לים ואלופים בדימוס במסגרת מפלגת המרכז וכמובן במסגרת מפלגת העבודה בהנהגתו של אהוד ברק הרמטכ"ל לשעבר שהוביל את הראשת הזאת כדי להתמודד בבחירות על מנת להביס בהן את בנימין נתניהו- בסיוע מאסיבי של התקשורת. התופעה הזאת חוזרת על עצמה כיום, עשרים שנים אחרי, עם מפלגת "כחול לבן" שהובלה על ידי שלושה רמטכ"לים לשעבר שהיו מעוניינים שנתניהו יוחלף וכן עם השתתפותם ומעורבותם הפעילה של אהוד ברק וראש השב"כ שלעבר כרמי גילון בתנועות ובהפגנות מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור.
ההשפעה של הרשת הזאת באה לידי ביטוי גם בפוליטיקה המקומית- ורון חולדאי הוא דוגמא לכך. חברי הרשת פועלים ומשפיעים גם בפוליטיקה הלאומית כמקבלי החלטות (השרים בני גנץ וגבי אשכנזי כדוגמא). בתחום החברה האזרחית מייסדים גנרלים בדימוס תנועות לא ממסדיות, שעוסקות בביטחון לאומי לפי דרכה של הרשת הביטחונית כמו המועצה לשלום ולביטחון שנוטה לשמאל (ומולה יש את תנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה). בתחום הכלכלה חברי הרשת מעורבים בתעשיות הביטחוניות, בסחר בנשק וגם כראשי חברות חקלאיות, קנאביס רפואי וכו'. בתחום התרבות: אנשי הרשת מופיעים רבות בתקשורת ובעיתונות ומייחסים להם מעמד גבוה כפרשנים בתחומים הביטחוניים והפוליטיים. בתחום החינוך: שר החינוך יואב גלנט ורון חולדאי, שלפני היותו ראש עיריית תל אביב היה מנהל הגימנסיה הרצליה בת"א.
הטענה של מחברי המאמר (ששוב, אינם פוליטיקאים ואינם ימנים) היא שחברי הרשת הביטחונית פועלים כדי להחליש את החברה האזרחית, ואפילו פוגעים בדמוקרטיה האפקטיבית. פורמלית, הרשת הביטחונית לא מנוגדת לדמוקרטיה, אך קשה לנהל דמוקרטיה אזרחית שגנרלים בדימוס הם בכירים בה. הרשת הביטחונית מחולקת בעיקרון לשני חלקים: החלק הראשון הוא של גנרלים וראשי שירותי הביטחון המכהנים, ואילו הקבוצה השנייה של אנשי הרשת הביטחונית הם ה"לשעברים", כלומר ראשי מערכות הביטחון בדימוס שלהם יש יותר חופש פעולה כי הם יכולים להתבטא פוליטית באופן חופשי וכן להתמודד בבחירות. מחברי המאמר טוענים, כי ראשי המערכת הביטחונית הם בעלי תפיסה שלפיה יש למגזר הביטחוני עליונות בחברה הישראלית, והוא דומיננטי בקביעת הצרכים והאינטרסים הביטחוניים ואף הלא-ביטחוניים של ישראל (עד היום לא נותרתי עם תשובה כששאלתי מצביעי "כחול לבן" בבחירות הקודמות איך גנרלים יכולים לטפל בבעיות הרווחה של מדינת ישראל). הרשת הביטחונית חזקה יותר משחקנים אזרחיים אחרים במדינה. היא משפיעה על גיבוש מדיניות בתחומים שונים בישראל, וההצטרפות של שחקנים מהתחום הביטחוני לתחום האזרחי מחלישה את השליטה האזרחית במגזר הביטחוני, ואני מוסיף שגם מחלישה דעות אחרות של גורמים אחרים שדרגם מנוגדת לזו של הרשת לגבי איך צריך לנהל מדינה בעיקר בתחום הביטחוני. הרשת הביטחונית לא סותרת רשמית את הדמוקרטיה, אך לטענת מחברי המאמר על הרשת הביטחונית הפרופסורים ברק ושפר היא פוגעת באופי הדמוקרטי של המדינה ובאפקטיביות של הדמוקרטיה.
מדוע הרשת הביטחונית בישראל היא כל כך חזקה? 1. בשל החשיבות והמרכזיות של נושאי הביטחון בישראל בעיני הציבור לצד האמינות הרבה (שלא תמיד בצדק, לדעתי האישית) שמשדרים ראשי המגזר הביטחוני למש כשהם מופיעים בתקשורת. 2. המספר הרב של האנשים שמשרת במגזר הביטחוני והמשאבים הרבים שמוקצים למגזר הזה על ידי המדינה. מבחינה כלכלית, המגזר הביטחוני הוא צרכן מרכזי במשק הישראלי וכן יצרן של מוצרי ביטחון ונשק. 3. קריירה שנייה: גיל הפרישה הצעיר מצה"ל איפשר לאנשי ביטחון רבים לפתוח קריירה שנייה בתחומים שונים, תוך הסתמכות על מערכת קשרים ועל גב כלכלי. מאז 1948 מדינת ישראל מטפחת את "הרשת הביטחונית" בשל היותה מדינה שמוקפת על ידי אויבים. לאחר מלחמת ששת הימים בעיקר והיעלמותו של דוד בן גוריון מהזירה הפוליטית אנשי מערכת הביטחון, בניגוד לעבר, משתלבים יותר ויותר בתפקידי מפתח בממשלה ובפוליטיקה, וההתרחבות של המגזר הביטחוני לתוך התחום הפוליטי התבססה על העצמה של המגזר הביטחוני ביחס למגזרים אחרים, ולאו דווקא בהכרח על הצלחות מדיניות בתחום הביטחון. מלחמת יום הכיפורים לא מנעה את התפשטות הרשת הביטחונית לתוך הפוליטיקה, ועובדה היא כי את גולדה מאיר החליף בראשות הממשלה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים שלו נזקפה ההצלחה במלחמה, יצחק רבין.
דומיננטיות של רשת ביטחונית יכולה להוביל למה שקרא לו החוקר הארולד לאסוול "מדינת קסרקטין". מדינת קסרקטין היא מדינה שבה יש חופש פעולה ניכר לסמכות הצבאית ולאנשי צבא, באופן קבוע ולא רק במצבי חירום. הציבור משלים עם הדומיננטיות של הממסד הצבאי- ביטחוני. מאפיין שני הוא כשאנשי צבא משלבים מיומנויות צבאיות וניהוליות ובכך הם עומדים בראש המדינה. במדינת קסרקטין יש תחושה של שותפות במפעל הבנייה של המדינה ויש מאמץ קיבוצי לטובת המדינה. במדינת קסרקטין ראשי הרשת הביטחונית ששולטים במדינה, או ששואפים לשלוט במדינה, עושים זאת דרך הטלת תחושת פחד כללית בקרב האזרחים, תחושת חרדה או כאוס שתבטיח צייתנות מצד האזרחים וכן גם תבטיח את בחירות אנשי הביטחון והמומחים לביטחון לצמרת השילטון. אנשי הרשת הביטחונית יוצרים גם בעת שיגרה כשאין מצב חירום או כשאין תקריות ביטחוניות מיוחדות תחושה של מצב חירום וירטואלי-מנטאלי, שבו האזרחים סוברים שיש מצב חירום אמיתי ואז הם נזקקים לשירותיהם של אנשי הביטחון. גם בשנת 1999 וגם כיום, בעיקר על רקע משבר הקורונה, מנסים יוצאים מסוימים של מערכת הביטחון ליצור תחושה ששילטון נתניהו, לדוגמא, הוא קטסטרופה ויש סכנה לקיום המדינה כפי שהיא בשל התנהלות השילטון לשיטתם, ובכך יש לפעול להעלות את אותם גנרלים בדימוס לשילטון. כשיש תחושת חירום חזקה אז הדמוקרטיה, הפרט וההליך ההוגן פחות חשובים, אלא אנשי האליטה הביטחונית והדרך הביטחונית. מבחינת ראשי הרשת הביטחונית שנכנסו לגוש השמאל-מרכז, שילטון נתניהו, לדעתי האישית, הוא מה שנקרא ביידיש "נישט אונזערע"- לא משלנו. כלומר לדעתי הם לא רואים בו איש צבא בכיר "כמונו", לא חושב "כמונו" ואנטי-אליטות בניגוד אלינו. לכן המצב הוא מצב חירום כי ביבי לא יודע לנהל מדינה כמו שהם יודעים כביכול (זאת, כמובן, בניגוד לתנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה).
תוספת שלי ודעה שלי: עם זאת, במדינת ישראל ישנה אירוניה. דווקא רוב אנשי הרשת הביטחונית דוגלים בצד השמאלי של המפה, ואנשי הרשת שמגיעים לשילטון מבצעים ויתורים טריטוריאליים לצד השני שלדעתי לא תמיד מועילים לביטחון. מדוע זה כך? ראשית כל, כמו שראיתי מתואר במאמר של שני הפרופסורים שציינתי קודם, אנשי הרשת הביטחונית רואים עצמם סמכות עליונה בענייני ביטחון וכמומחים לנושא לשיטתם. הם חושבים שלהם יש את הפיתרונות הטובים ביותר למצב. דבר שני, נסיגות מאפשרות היערכות מחדש של הצבא וחימוש מחדש שלו (תחשבו על זה…) אנשי הרשת הביטחונית חושבים שהדרך הטובה ביותר לנהל את ביטחון המדינה היא להיערך בגבולות מוסכמים ולא לחרוג מהם ולשלוט על אחרים. לגבי הפלסטינים אני רוצה לציין את "תסביך צד"ל): אנשי הרשת הביטחונית חושבים שאם תינתן לפלסטינים יישות מדינתית עם כוח משטרתי-צבאי משלהם להגן עליו, הם יפעלו כמו צבא דרום לבנון שהיה קיים עד שנת 2000 בתמורה לשטחים ברצועת הביטחון שקיבל לשלוט עליהם (צד"ל גם גבה מיסים וניהל מינהלתית את איזור רצועת הביטחון דאז). כלומר, אנשי המשטרה הפלסטינית והצבא הפלסטיני יילחמו בטרור הג'יהאדי בשביל ישראל "בלי בג"ץ ובלי בצלם"- כמו שצד"ל נלחם בחזבאללה ב15 השנים שלפני הנסיגה הישראלית בשנת 2000. לגבי חמאס בעזה- התפיסה היא שחמאס יילחם באירגונים הסוררים הקיצוניים ממנו. סיבה נוספת, בנוסף להשפעה הפוליטית של תנועות ועמותות פוליטיות-אזרחיות על ראשי הצבא כמו שקורה היום, היא תופעה של מפקדים ששירתו בשטחים: ככל שאתה נמצא בחיכוך מתמיד עם אוכלוסייה כלשהי ורואה לפעמים את הדברים ואת הקשיים מנקודת המבט שלה, אתה יכול גם ליצור סוג של הזדהות איתה. כלומר: המפקדים בשטחים ראו, לטענת חלקם, את האוכלוסייה בשטחים ואת הקשריים שהיא עוברת ורואים בה לא תמיד ראייה מדוייקת- כקורבן שיש להיטיב עימו. סיבה נוספת היא הסברה, שמופיעה גם בנאום של יצחק רבין לאחר הסכם השלום עם ירדן, שדווקא אנשי צבא וראשי צבא בדימוס שהם שבעי מלחמות מבינים את החשיבות לדעתם האישית של הגעה להסדר מדיני, גם הסדר מדיני שבמסגרתו יש למסור שטחים לאויב שעימו עושים שלום. כלומר, שלום עושים כביכול מתוך כוח וגם עושים שלום רק עם האויב. כמו כן, על פעולות מדיניות שמבצעים דווקא גנרלים הם זוכים לפרסום על כך: מתקבלים למוסדות מחקר נחשבים אחרי פרישתם, לאהדה ואף למעמד ברחבי העולם (החברות של קלינטון ורבין ושל בוש הבן עם שרון לדוגמא). והסיבה החשובה ביותר, לדעתי האישית: אנשי האליטות הישנות, ביניהן הרשת הביטחונית, סברו מאז קום המדינה שהם אלה שיודעים איך לנהל מדינה ויודעים מה טוב למדינה יותר טוב מכולם, כי האינטרס הביטחוני הוא האינטרס הנעלה ביותר במדינה. לא תמיד תפיסה זאת נכונה.
2Shirly Charlotte Kimhi וMichael Ben Avraham

ריכוז פוסטים שכתבתי בנושא אפגניסטאן, במלאת שנה לנסיגה האמריקנית ונפילת המדינה לשילטון הטאליבאן

במלאת שנה לנסיגה האמריקנית מאפגניסטאן ונפילת המדינה מחדש לידי שילטון הטאליבאן- ריכזתי כאן את הפוסטים שכתבתי בנושא זה.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

 

1. דאע"ש של אפגניסטאן- ISIS-K

בממלכת פרס הסאסאנית במאה השישית לספירה ובהמשך בימי ראשית האסלאם, מחוז ח'וראסאן (פירוש שמו "המקום שהשמש באה ממנו") הגדול כלל את צפון מזרח איראן, את אפגניסטאן וחלקים מדרום מרכז אסיה. רוב המחוז היה מאוכלס בדרך כלל במוסלמים סונים.

בסוף המאה העשרים ובראשית המאה ה-21 הפך המשולש ההינדו-איראני של איראן, אפגניסטאן ופקיסטאן למרחב של שילטון ופעילות אסלאם קיצוני, בין אם שיעי כמו באיראן או סוני כמו באפגניסטאן- יותר מכל מרחב אחר בעולם.

בחודש ינואר 2015, אנשי טאליבאן ממזרח אפגניסטאן בראשות חאפז סעיד ח'אן ששייך לשבט הפאשטוני אוראקזאי, לא היו מרוצים מתיפקוד האירגון במלחמה מול האמריקנים ומהמנהיג של האירגון דאז, אח'תר מנצור (שבהמשך חוסל על ידי האמריקנים). הם הושפעו מאירגון דאע"ש בעיראק ובסוריה ומפעילותו מזה כמה חודשים וראו בטאליבאן אירגון לא מספיק קיצוני ואדוק. לכן אותה חבורה החליטה לייסד אירגון טרור חדש, דאע"ש של מחוז ח'וראסאן. כמובן, כמעט כמו כל אירגון טרור שפועל באפגניסטאן, אותו אירגון קיבל סיוע ונשק משטחי פקיסטאן (מזה הרבה שנים נחשדת פקיסטאן כמעודדת בחשאי אירגוני טרור בתוך אפגניסטאן על מנת לערער את היציבות שם), כשמרכז פעילותו היה ועודנו באיזור הגבול האפגני-פקיסטאני (קו דוראנד ומעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות) בעיר אצ'ין שבמחוז האפגני ננגרהאר. בהמשך חודש ינואר 2015 נשבעו אנשי האירגון אמונים למנהיג דאע"ש דאז, אבו בכר אל בגדאדי. האירגון פועל באפגניסטאן, פקיסטאן, טג'קיסטאן (בשיתוף פעולה עם אירגון טרור מקומי) סרי לאנקה, המלידיביים ובנגלאדש. עוד מימי יסודו נסעו אנשי האירגון לעיראק כדי להיפגש עם אנשי דאע"ש. לאחר התמוטטות דאע"ש בעיראק ובסוריה ברחו כמה מאנשי האירגון לאפגניסטאן והצטרפו לדאע"ש ח'וראסאן.

האירגון שם לו למטרה להקים ח'ליפות אסלאמית בדרום ובמזרח אסיה ושם לו למטרה לפגוע בעיקר בשיעים וכן באמריקנים ששוהים במרחב האפגני-פקיסטאני. פעילותו הובילה את מנהיג טאליבאן דאז, אח'תר מנצור, לשלוח מכתב דחוף לאבו בכר אל בגדאדי (שניהם חוסלו מאז ע"י האמריקנים), בדרישה שדאע"ש יפסיקו לערוך גיוסים בקרב האפגנים לאירגון ובטענה כי את המאבק באמריקנים ששהו אז באפגניסטאן צריך להוביל הטאליבאן שהוא אירגון מקומי שמכיר היטב את השטח ולו יש את הזכות לשלוט במדינה. עם זאת, פעילות האירגון נמשכה ולא הופסקה.
פעילות דאע"ש ח'וראסאן יצרה מתיחות בין האירגון לבין הטאליבאן, שקם מחדש וצמח באפגניסטאן גם כשהאמריקנים שלטו בה למעשה, ובשנת 2017 פרצו התנגשויות במחוז ננגרהאר בין אנשי טאליבאן לאנשי דאע"ש ח'וראסאן. הטאליבאן חושד כל הזמן שדאע"ש "גונב" ממנו אנשים שרואים בטאליבאן אירגון חלש לעומת דאע"ש. איזורים שונים שבהם שלט הטאליבאן במזרח אפגניסטאן מצאו עצמם תחת שליטת דאע"ש. עם זאת, נמשכו מגעים בין שני האירגונים להגיע לתיאום ורגיעה. אנשי הזרוע הפאקיסטאנית של טאליבאן, תחריכ-א-טאליבאן, יצרו קשר עם אנשי דאע"ש במדינה על מנת להרגיע את הרוחות.

מאז 2015 ביצעו אנשי האירגון לא מעט פיגועים נגד האמריקנים שנכחו באפגניסטאן ובפקיסטאן וכנגד האוכלוסייה השיעית במדינות הללו. פיגועים ידועים שעשה האירגון התרחשו ביולי 2018, כש149 אנשים נהרגו במאסטונג שבפקיסטאן. גם במאי 2021 נהרגו 50 שיעים האזארים בפיגוע של האירגון בבית ספר קאבול. בשנת 2016 נהרג חאפז סעיד ח'אן בתקיפה אמריקנית ומאז האמריקנים עסקו בניסיון מאסיבי לחסל את ראשי האירגון ואנשיו. כיום מנהיג אותו אדם שנודע בכינוי שהאב אל-מוהאג'יר.

המעניין הוא שעם עלייתו המחודשת של הטאליבאן לשילטון באפגניסטאן באוגוסט 2021 נוצר מצב של משחק כפול, שמזכיר את עליית החמאס בעזה: אירגון אסלאמיסטי טרוריסטי תופס את השילטון באיזור מסוים, ואז קמים לו מתחרים קיצוניים ממנו באותו איזור- כמו "האירגונים הסוררים" בעזה. דאע"ש ח'וראסאן נחשב אירגון סורר באפגניסטאן וטאליבאן רואה בו כאיום. אולם, לצד יריבות וקרבות בין האירגון הסורר לאירגון האסלאמיסטי השולט בשטח, הטאליבאן עוצם עין אל מול פעילות דאע"ש באפגניסטאן. כמו שחמאס משתמש באירגונים "הסוררים" בעזה ובג'יהאד האסלאמי האירגון שנחשב מתחרה לו לפעולות כנגד ישראל מבלי ליצור עקבות משלו, כך שילטון הטאליבאן משתמש לדעתי באירגונים שהוא מתחרה בהם כדי לפגוע במטרות שונות מבלי להשאיר עקבות משלו. הפיגוע הבולט ביותר שמסמל זאת הוא הפיגוע כנגד הכוחות האמריקנים שעמדו בפתח המעוז האחרון שנותר בידיהם באפגניסטאן בעת הנסיגה ב26 באוגוסט 2021, נמל התעופה של קאבול. בפיגוע הזה נהרגו 13 חיילים אמריקנים ו150 אפגנים שרובם עמדו בתור על מנת לעזוב את המדינה דרך שדה התעופה לאחר השתלטות הטאליבאן.

ב9 באוקטובר 2021 נהרגו 50 שיעים בפיצוץ במסגד שיעי בקונדוז שבצפון מזרח אפגניסטאן. בעת כתיבת שורות אלה נודע כי היה פיצוץ במסגד שיעי בקנדהאר שבאפגניסטאן (קנדהאר היא עיר הולדתו של הטאליבאן) ו33 איש נהרגו. השיעים מקבוצת המיעוט ההאזארית באפגניסטאן עוברים ממש טיהור אתני ע"י דאע"ש.
אירגון דאע"ש ח'וראסאן נושא באחריות לפיגוע הזה, אך פעילותו נתקלת גם בעצימת עין מצד הטאליבאן שהוא אירגון פאשטוני-סוני שלא רוצה ללכלך את ידיו בפיגועים כנגד השיעים, השנואים גם עליו. היהודי האחרון באפגניסטאן עזב את המדינה לאחר השתלטות הטאליבאן לא מפחד מאותו אירגון אלא יותר מפחד מדאע"ש שאנשיו פועלים עתה באורח כמעט חופשי במדינה. בתגובה לפיגוע, אמר דובר הטאליבאן שהוא למעשה דובר הממשלה האפגאנית כיום כי האירגון יתמודד בעצמו מול דאע"ש ח'וראסאן וכי הוא לא צריך סיוע מבחוץ לשם כך.

למי שהאמינו במערב ל"דיפלומטיית החיוכים" של דובר הטאליבאן הסוני זביחוללה (ד'ביח אללה- זבח האל היא משמעות שמו) מוג'אהד כמו שהאמינו בזמנו לשכנו, שר החוץ השיעי האיראני לשעבר מוחמד ג'וואד זריף ולדיפלומטיית החיוכים שלו בנושא השילטון והגרעין באיראן, שלא מדובר בשילטון קיצוני ומדכא, מפיץ טרור ומסוכן לעולם, נכונה "הפתעה": הטאליבאן הודיע לא מזמן כי הוא יחזור להעניש בשיטות של המאה השביעית מי שלא יסור למרותו ולשריעה, ההלכה האסלאמית, בגירסה הקיצונית שלו: עונשי קציצת הידיים, הדרת הנשים המוחלטת וההוצאות להורג יתחדשו בדיוק כמו שהיה בגירסה הקודמת של שילטון הטאליבאן בשנות התשעים. על אחת כמה וכמה כשיש מול הטאליבאן אירגון מתחרה כמו דאע"ש ח'וראסאן שטוען שהטאליבאן לא מספיק קיצוני- אז הטאליבאן ירגיש עצמו מחויב להתנהל בצורה קיצונית.

 

2. האסלאם של אפגניסטאן תחת שילטון הטאליבאן

באסלאם הסוני יש 4 אסכולות: חנפי, שאפעי, מאלכי (נהוג בצפון אפריקה) וחנבלי (הקיצונית והמאוחרת מכולם, בגירסה הווהאבית שלה, נהוגה בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ).
רוב אנשי הטליבאן הם פאשטונים מבחינה אתנית- כמו רוב אוכלוסיית אפגניסטאן. רוב רובם של הפאשטונים מאמינים באסלאם הסוני.
דרכו הדתית של הטליבאן היא פלג דאר אל-עולום של האסלאם הדיאובאנדי, שמפרש באופן קיצוני את האסכולה החנפית שבאסלאם הסוני. מהו האסלאם הדיאובנדי-חנפי-סוני?
התנועה הדיאובנדית היא תנועה תחייה אסלאמיסטית בתוך האסלאם הסוני מהאסכולה החנפית, שנוצרה בסוף המאה ה -19 סביב המדרשה האיסלאמית דאר אל עולום בעיר דיאובנד שבהודו, שממנה נגזר השם. המדרשה נוסדה על ידי מוחמד קאסים נאנאוטאווי, ראשיד אחמד גנגוהי, וכמה דמויות נוספות בשנת 1866, שמונה שנים לאחר המרד ההודי כנגד הבריטים באמצע המאה ה-19.
המדיניות הפוליטית של תנועת הדיאובנדי התגבשה דרך אגף "אגודת חכמי הדת של הודו, שנוסד בשנת 1919 ומילא תפקיד מרכזי בתנועת העצמאות ההודית באמצעות הפצת תורת הלאומיות המורכבת.
מבחינה תיאולוגית, הדיאובנדים מקיימים את תורת התקליד (חיקוי, התאמה לתקדים משפטי) ודבקים באסכולה החנפית מייסדי הזרם הדיאובנדי מוחמד קאסים נאנאוטאווי ורשיד אחמד גנגוהי שאבו השראה מהדוקטרינה הדתית-פוליטית של המלומד האסלאמי שאה וואליאללה והאידיאולוגיה הווהאבית-חנבלית הקיצונית.
במהלך שנותיו הראשונות עסק הזרם הדיאובנדי בדיונים בין -דתיים עם חוקרים נוצרים והינדים בצורה שלווה, ובשלב הראשוני להקמתו נעשה שיתוף פעולה עם ההינדים, מכיוון שפילוסופים וחכמי דת דיאובדנים אלה דיברו פעמים רבות על אחדותם של הינדים, נוצרים ומוסלמים, רב תרבותיות והתנגדות לחלוקת הודו.
מאז סוף שנות השבעים, חלה הקצנה בתנועה הדיאובנדית- נאמר שהתנועה הושפעה מהווהאביזם החנבלי באפגניסטן ובפקיסטן. מתחילת שנות השמונים ועד תחילת שנות האלפיים היו כמה דיאובנדיים שמומנו במימון כבד על ידי סעודיה. הממשלה הפקיסטנית טיפחה בכוונה את הלחימה וההקצנה הדיאובנדית כדי להילחם בברית המועצות (באפגניסטן) ובהודו (בקשמיר). הכסף והנשק שסופקו הניעו מאוחר יותר את העימות האזרחי.
התנועה, שמרכזה כיום בעיקר בהודו, פקיסטן, אפגניסטן ובנגלדש, התפשטה לבריטניה ויש לה נוכחות בדרום אפריקה. לסניפים הפקיסטנים והאפגניים ולסמינרים ההודיים המקוריים יש הרבה פחות קשר ביניהם מאז חלוקת הודו, מסיבות פוליטיות הקשורות לגבול הודו -פקיסטן. חסידי תנועת הדיאובנדים מגוונים ביותר; חלקם דוגלים באי-אלימות ואחרים לוחמניים . הדיאובנדים מזרם דאר אל- עולום תמכו בעקביות בפעולות האזרחיות של הטליבאן, והקיצוניים מביניהם מממשים את דרכה הצבאית והטרוריסטית של התנועה.

 

3. סיארג' א-דין חקאני- שר הפנים של אפגניסטאן מטעם הטאליבאן וטרוריסט עם שם עולמי

סיראג' אל דין חקאני, "שר הפנים" החדש ב"ממשלת" הטאליבאן החדשה של אפגניסטאן. חקאני הוא המוביל והמנהיג של "רשת חקאני"- רשת טרור ענפה ששייכת לטאליבאן ושולטת בעיקר במזרח אפגניסטאן, בעיקר באיזור מעבר ח'ייבר, מעבר ההרים המסוכן בעולם שנמצא בעיקר באיזור פקיסטאן אך שגובל באפגניסטאן וכולל חלק מרצועת ההרים שלה. במעבר הנ"ל עוברים ומיוצרים אמצעי טרור וחומרי נפץ וכן סמים (אפגניסטאן כידוע היא אחד ממרכזי האופיום העולמיים).
עד לפני כמה ימים חקאני היה אחראי על הביטחון בבירת אפגניסטאן קאבול יחד עם בן משפחתו חליל, שמונה ל"שר הפליטים" בממשלת אפגניסטאן החדשה שנשלטת על ידי הטליבאן.

מדינות העולם ציפו בתמימותן שממשלת אפגניסטאן החדשה תכלול את כל רבדי החברה האפגנית, אבל הטליבאן נשאר אותו הטליבאן והוא שולט בלעדית בממשלה החדשה, אותה הוא מכנה "ממשלה זמנית" כדי להטעות את העולם. ואין יותר קבוע מהזמני.

 

4. מעבר ח'ייבר- המעבר המסוכן בעולם בגבול אפגניסטאן-פקיסטאן

 

מעבר ח'ייבר הוא מעבר הררי שמחבר בין מחוז ח'ייבר בפקיסטאן (לשעבר חלק מהודו) לבין עמק פשאוואר שבאותה מדינה- אך עיקרו הוא שהוא עובר בשרשרת ה"הרים הלבנים" שבמזרח אפגניסטאן, לכן הוא מקשר בין פקיסטאן לאפגניסטאן. עוד משחר ההיסטוריה היה מעבר ח'ייבר חלק מדרך המשי, שלמעשה קישרה את סין בדרכים שונות למרכז אסיה ולשאר חלקי יבשת אסיה ואירופה, והתנהל בו מסחר ער. אבל הבעיה במעבר זה הוא שהתנהל בו גם מסחר בנשק- אפילו יוצרו בו רובים מתוצרת מקומית, וגם מסחר בסמים (אפגניסטאן היא מרכז האופיום וההרואין של העולם) וכמובן גם איזור זה שימש כמוקד מעבר ופעילות של טרוריסטים.באמצע המאה ה-18 התנהל באיזור קרב בין הפרסים לבין הסולטאנות המוגולית ששלטה בהודו (למעשה, מדינת פקיסטאן של היום היא במקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודי). הבריטים סללו בשנת 1925 גם מסילת ברזל באיזור זה והפעילו בה רשת רכבות.

מי שניהל את מעבר ח'ייבר משנות התשעים ואילך בעיקר מהצד האפגני היא רשת חקאני- רשת טרור אסלאמית שפעלה במזרח אפגניסטאן ובפקיסטאן, שהצטרפה לטאליבאן. כיום, לאחר השתלטות הטאליבאן על אפגניסטאן, משמשים בני משפחת חקאני בשני תפקידים חשובים בממשלת אפגניסטאן החדשה- בתפקידי שר הפנים (שאחראי על המשטרה ועל הביטחון בפנים המדינה) ובתפקיד השר לענייני פליטים (סראג' א-דין וחליל חקאני, בהתאמה). בזמן הנוכחות האמריקנית באפגניסטאן שימש האיזור למעבר אספקה לכוחות נאט"ו ששהו באפגניסטאן. לאחר נסיגת האמריקנים, רשת חקאני הפכה לאחראית הביטחונית על איזור הבירה האפגנית קאבול.

עוד בימי הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן שימש המעבר כמוקד אספקת נשק ופעילים למוג'אהידין האפגנים שפעלו בתמיכת המערב כנגד הסובייטים וכנגד הממשלה הקומוניסטית שהוקמה באפגניסטאן בשנות השמונים. כמו כן, דרך מעבר זה סייע שירות המודיעין הפקיסטאני, הISI, להקמתו של אירגון הטליבאן בשנת 1994 (לטאליבאן יש גם זרוע פקיסטאנית, אם לא ידעתם) ובאספקת נשק אליו. כמו כן, פקיסטאן ששיחקה תפקיד כפול העלימה עין מהיווצרות אירגון אל-קאעידה ולמעבר של פעיליו שהיו בחלקם הלא קטן ערבים במוצאם והתחמושת שלהם דרך המעבר הנ"ל. כיום אירגון הטרור הפעיל ביותר באיזור חוץ מהטאליבאן הוא דאע"ש-ח'וראסאן, אירגון שיצרו פורשי הטאליבאן בסוף שנת 2014 בהשראת האירגון שמרכזו היה בעיראק ובסוריה- באיזור אפגניסטאן ופקיסטאן. כיום בראש דאע"ש ח'וראסאן עומד שהאב אל-מוהאג'ר. גם אנשי אירגון זה נעזרו במעבר ח'ייבר. גם רשת חקאני של הטאליבאן וגם דאע"ש ח'וראסאן (ISIS-K), שניהם אירגונים סוניים, ביצעו בעשרים השנים האחרונות פיגועים כנגד האוכלוסייה השיעית של אפגניסטאן, נגד מיעוטים באפגניסטאן שאינם חלק מהרוב הפאשטוני במדינה וכמובן נגד הנוכחות האמריקנית והזרה שהייתה במדינה עד לא מזמן. כשהאמריקנים נסוגו מקאבול הם השאירו זמנית את השליטוה בנמל התעופה של העיר בידיהם, ואותו אירגון לא היסס וביצע כנגדם פיגוע בהעלמת עין של שילטון הטאליבאן החדש.

ולגבי מעבר ח'ייבר עצמו: כמובן, הפיקוח באיזור היה נתון גם בידי הממשלה האפגנית דאז וגם בידי האמריקנים, אך בעיקר בידי רשת חקאני שגם גבתה מיסים ומימנה את עצמה על ידי השליטה במעבר עוד משנות התשעים (הטאליבאן, כזכור, שלט באפגניסטאן בין 1996ל 2001) ולכל אורך ימי הנוכחות האמריקנית במדינה. כל זאת הופך את מעבר ח'ייבר (KHYBER) לאחד ממעברי ההרים המסוכנים ביותר בעולם מבחינה ביטחונית ולמוקד של טרור וסחר בסמים. עם זאת, בין 2017 ל2021, כשהיא צופה את הנסיגה האמריקנית באיזור, בנתה פקיסטאן מכשול לאורך הגבול שלה עם אפגניסטאן, גבול שנקרא "קו דוראנד", היות והמתרחש לאורך "קו דוראנד" וגם במעבר ח'ייבר היווה איום על ביטחונה שלה.

5. הקהילה היהודית שהייתה באפגניסטאן
ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן מוצאו מהעדה הזאת. גם משה דדש, שהיה יושב ראש בית"ר ירושלים. כן, משה דדש שכולם חושבים שהוא ממוצא כורדי הוא גם מהעדה הזאת. ולהבדיל, גם מרדכי ובועז יונה.האורז השרוף והגונדי הפרסיים הם גם אוכל שלהם, וגם האושפלו הבוכרי. והם לא מזהים עצמם עם הפרסים, כלומר עם יהודי איראן. אני מתכוון ליהודי אפגניסטן.

מדובר באחת מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר שקיימות במרכז אסיה. היא קיימת לפי עדויות רבות עוד מאז גלות בבל. הקהילה נחלשה וכמעט נחרבה כליל במאה ה-13 עם הפלישות המונגוליות, אך חוזקה עקב הגירת יהודים מפרס ומבוכרה 400 שנים לאחר מכן.

השפה שמדברים רוב יהודי אפגניסטן היא פרסית-יהודית, כלומר פרסית שכתובה באותיות עבריות, בדומה ללדינו וליידיש שגם הן שפות לא שמיות אך מכילות מילים בעברית וכתובות באותיות עבריות.

לפני מספר שנים נמצאו במדבר האפגני כתובות על סלע בפרסית יהודית, שמתוארכות לשנת 752 לספירה, שם סוחרים יהודים מבקשים הגנה מהאל.

המסחר על דרך המשי, שכללה את אפגניסטן, היה עיסוקם המרכזי של יהודיה.

היהודים התגוררו בעיקר בערים קאבול, עיר הבירה ששם שכנה הקהילה הגדולה ביותר, מרוו, בלך, הראת (שם נשארו הרבה שרידים לאותה קהילה) וגזאני, כשהקהילות החזקות היו קהילות קאבול והראת. הקשרים הטובים ביותר בין הקהילות היו עם קהילות בבל ובוכרה.

הסיכסוך בין אפגניסטן לאיראן החל במאה ה-16, עת עברה איראן להיות מהאסכולה השיעית של האסלאם, בעוד אפגניסטן נותרה ברובה מוסלמית סונית עד היום. השיעים רואים ב"אנשי הספר", כלומר ביהודים ובנוצרים כטמאים, בעוד הסונים מגלים כלפיהם יחס סובלני יותר, לכן היהודים באיראן נרדפו יותר מאלה שבאפגניסטן. בשנת 1839 התרחשה פרשת משהד באיראן, עת נטבחו ונרדפו יהודי העיר השיעית הקדושה משהד שבאיראן, מה שגרם להרבה מיהודי משהד להגר לאפגניסטן ולהקים את הקהילה היהודית בעיר הראת מחדש. בשנות העשרים של המאה העשרים היגרו רבים מיהודי בוכרה שנרדפו על ידי הקומוניסטים לאפגניסטן. בשנות השלושים נקט הממשל האפגני מדיניות פרו נאצית, מה שתרם לעליית היהודים לישראל. רובם התיישבו בירושלים, באותן שכונות בהן התיישבו עולי כורדיסטן ומזרח תורכיה. עוד בסוף המאה ה-19 עלו לארץ ישראל העשירים שבקהילת יהודי אפגניסטן. בשנות הארבעים של המאה ה-20, עקב ריבוי עלייה לישראל מקאבול, נותרה הראת כעיר עם הכי הרבה יהודים במדינה.

משנת 1951 עד 1967 עלתה שארית הקהילה באפגניסטן לישראל, כ-4,000 עולים היה מספרם.

במהלך המאה ה-20 אפגניסטן החלה אט אט להתמוטט ולשקוע לתוך מלחמות פנימיות ופלישה קומוניסטית, לכן בשנת 2005 נשארו בקאבול רק שני יהודים: יצחק לוי וזבולון סימן טוב, כשהם מסוכסכים זה עם זה… לוי נפטר בינתיים, ורק זבולון סימן טוב נשאר מהקהילה המפוארת הזאת, כשעם השתלטות הטאליבאן המחודשת הוא גם עזב את המדינה. כיום לא נותרו יהודים באופן רשמי באפגניסטאן.

ישנן שמועות לא מאומתות על כמה משפחות יהודים שנותרו בהראת, או שהתאסלמו או שמסתירות את יהדותן.

 

היסטוריה של הנצרות הקדומה- ריכוז פוסטים ודמויות שכתבתי עליהן

ראשית כל, ברצוני להגיד ולהצהיר  כי איני נוצרי (אלא יהודי), איני משיחי ואיני מנסה חס ושלום לנצר את הקוראים של הפוסטים שלי בנושא זה בשום דרך. בסך הכל מדובר בהיסטוריה. הנוצרים הראשונים, חשוב לציין, היו יהודים לכל דבר ועניין ודת הנצרות היא שהתנתקה מהיהדות.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio

א. המקורות ללימוד ההיסטוריה של הנצרות הקדומה

ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת, בלשון המאוד מעטה. היא נסמכת על הכתוב בספרי הבשורה (אוונגליונים) של "הברית החדשה", אלא שאלו אינם ספרי היסטוריה בעליל, ותפקידם העיקרי הוא לעודד אנשים להאמין בדת החדשה. כמו כן, אין הם זהים זה לזה, לעתים סותרים אחד את השני בכתוב בהם וישנם הבדלים רבים מאוד ביניהם.
מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), אולם גם בהם המידע אינו שלם, ויש היסטוריונים המטילים ספק באותנטיות של הקטעים העוסקים בנצרות בכתבי יוסף בן מתתיהו.

עוד מקורות חשובים הם מקורות דתיים יהודיים- שלעתים נכתב בהם בכוונת מכוון כנגד ישו ומאמיניו. התלמוד היהודי, שנכתב בין המאות השלישית והחמישית לספירה, הוא גם מקור להבנת הנצרות הקדומה כי לא פעם ולא פעמיים מוזכרים בו ישו (בכינויים שונים) ושליחיו. לעתים מוזכרים אנשיו של ישו בתלמוד כתלמידי חכמים יהודים "מבוזבזים" שאיבדו את דרכם.

 

ב. פאולוס (שאול התרסי)- המייסד האמיתי של הדת הנוצרית (לדעתי).
1. שאול מתרסוס, או שאול התרסי, נולד בעשור הראשון לספירה הנוצרית וחי עד שלהי העשור השישי לספירה. הוא נולד וגדל כיהודי פרושי- הלניסטי, כלומר מושפע מתרבות יוון העתיקה.
2. שאול התרסי, שנקרא ביוונית ובלטינית פאולוס (משמעותו: הקטן, הצנוע), לא נחשב משנים עשר השליחים המקוריים של ישו. בתחילת דרכו אף רדף את הקהילה הנוצרית-יהודית הקטנה שהאמינה בדרכו של ישו. אין עדות היסטורית על חייו לפני שנכנס לקהילה הנוצרית (שהייתה כאמור, קבוצה קטנה בתוך היהודים). העדויות שקיימות הן מאיגרות שכתב, שנכנסו לתוך הברית החדשה, ומספרי הברית החדשה עצמם.
3. בדרכו לדמשק, הייתה לפאולוס התגלות לטענתו, התגלות בה ראה את ישו. מאז תפקידו היה להסתובב בארצות הנכר, בעיקר בארצות אסיה הקטנה (אנטוליה והבלקנים), ולהפיץ את האמונה בישו בקרב הלא יהודים. לכן פאולוס הוא שניתק למעשה את הנצרות מהיהדות, כי כדי להפיץ את האמונה בישו בקרב הגויים היה עליו לפטור אותם ממצוות היהדות. לפני כן, הנוצרים היו קבוצה קטנה בתוך היהדות, שהאמינה בישו. ישו עצמו, במקור ישוע בן מרים, היה יהודי מיום היוולדו עד היום שבו הוא נצלב ולמעשה לא התכוון לכאורה לייסד שום דת נוצרית נפרדת.
4. פאולוס ייסד תיאוריות שלפיהן הגויים המתנצרים, שהם פגאנים במקור, פטורים מקיום מצוות היהדות. לא לשמור שבת, לא לאכול מאכלים כשרים, ולהתייחס לתורת משה בתור "ברית ישנה" ובלתי תקפה. פאולוס טען כי מספיקה האמונה בישו כמשיח (ובהמשך כבן האל), כי לטענת פאולוס הקרבת ישו את עצמו מכפרת על החטאים ולכן אין צורך בקיום מצוות היהדות. בכך נוצרה הדת הנוצרית הנפרדת והשונה מהיהדות ונוצר הבסיס לקיומן של הכנסיות הנוצריות השונות.
5. היהודים הלא נוצרים תוארו בהמשך לפי התיאוריות של פאולוס כ"ישראל שבגוף", ואילו הנוצרים ובהמשך הכנסייה הנוצרית תוארו כ"ישראל שברוח". היהודים לפי פאולוס כבר לא היו העם הנבחר, ואת הברית של האל איתם החליפה "ברית חדשה" עם "ישראל שברוח", כלומר המאמינים בישו. כל זאת לטענת פאולוס.

 

ג. מרים המגדלית, או מריה מגדלנה.

אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בנצרות, כמובן שבנצרות הקדומה וגם להבדיל אלף הבדלות בתלמוד.

בברית החדשה מריה, שהייתה יהודייה, מתוארת כ"שליחת השליחים", שהייתה עדה לצליבתו של ישו. שמה היה כשם אימו של ישו והיא נחשבת מהשליחים המקורבים ביותר אליו.
הנצרות הקדומה וכמובן הכנסייה הקתולית תיארו את מריה מגדלנה, שמוצאה מהיישוב הקדום מגדלא (לא קשור בכלל ליישוב שנקרא כיום "מגדל") ששמו היווני הוא טריכיאה. מגדלא-טריכיאה שכן על חוף הכינרת. טוענים שישו פגש אותה והתחבר אליה והיחסים ביניהם היו טובים. הברית החדשה מתארת את מריה מגדלנה כמי שישו גירש מגופה שדים, אך לא כאישה לא מוסרית או כזונה- כמו שהיא תוארה ע"י הכנסייה הקתולית והנצרות הקדומה.
את מרים המגדלית רואים בצורה אמביוולנטית, או דואלית, או משתמעת ל2 פנים:
1. הנצרות הקדומה והכנסייה הקתולית הוציאה למריה מגדלנה שם רע לפיו מדובר באישה לא מוסרית ואף זונה. יכול להיות שבילבלו אותה עם עוד 2 דמויות אחרות ששמן היה מרים- "מרים החוטאת" ו"מרים מבית הייני". אבל יש הטוענים שהמטרה של הכנסייה הקתולית בהוציאה שם רע למריה-מרים היא להצדיק את ההפרדה בין גברים לנשים על פי הכנסייה ואת אפליית הנשים. לכן מדובר גם בסוגייה מגדרית. ציורה של מריה כזונה או כאישה לא מוסרית בנצרות נועדה להראות שהיא כיפרה על חטאיה דרך ההתחברות לחבורתו של ישו וישו היה מוכן לקבל אף אותה אל שליחיו עד כדי כך שהיא תעמוד בראשם, עד כדי כך שהייתה נוכחת בעת צליבתו ובעת "קימתו לתחייה". הכנסייה הקתולית אף הקימה מחסה לנשים קורבנות זנות ולנערות רחוב בשם "בתי המחסה מגדלנה"- וכך הוסיפה ברצותה לעשות מעשה צדק לגינויה של מריה.
התלמוד ושאר כתבי חז"ל, להבדיל אלף הבדלות, מתארים אותה כאישה שבגדה בבעלה ושהיא למעשה אימו של ישו שהיה ממזר כי הוא נולד כתוצאה מבגידה. היא גם מתוארת כ"קולעת שיער הנשים".

2. מצד שני, ישנן תיאוריות לפיהן מריה מגדלנה הייתה למעשה אישתו של ישו או בת זוגו. התיאוריה הזאת בולטת בין היתר בספר "צופן דה וינצ'י". לפי התיאוריות האלה, הכנסייה הקתולית והנצרות הקדומה רצו לתאר את ישו כרווק ולהפחית את מעמד הנשים ולכן טישטשה את העובדה כביכול, שלישו הייתה בת זוג ששמה היה כשם אימו- ולכן תיארה את מריה כזונה או כאישה לא מוסרית. חוץ מזה הדבר האחרון שהנצרות והכנסייה רצו הוא שיגידו כי לישו הייתה בת זוג שהייתה בעברה אישה לא מוסרית… בכל מקרה ישו אהב אותה מאוד, השאלה היא אם מדובר באהבה ידידותית-אפלטונית או אהבה רומנטית.

 

ד. הקהילה היהודית-נוצרית הראשונה

הקהילה הנוצרית היהודית היו בתחילה חסידים של כת דתית יהודית שהופיעה ביהודה בסוף ימי הבית השני (המאה הראשונה לספירה). היהודים הנוצרים שילבו את אמונתו של ישו כמשיחם ותורתו יחד עם האמונה היהודית, כולל שמירה על ההלכה היהודית. השם עשוי לנבוע מהעיר נצרת, או מנבואות בספר ישעיהו ובמקומות אחרים שבהם הפועל מתרחש כשם עצם של תיאור רבים, או משניהם.
הנצרות היהודית היא הבסיס לנצרות הקדומה, שהתפתחה מאוחר יותר לנצרות. הנצרות החלה בציפיות משיחיות יהודיות, והיא התפתחה לפולחן ישו לאחר צליבתו וחוויות הפוסט-צליבה של חסידיו. המחקר המודרני עוסק בדיון מתמשך באשר לייעוד הנאות לחסידיו הראשונים של ישו. רבים רואים במונח נוצרי- יהודי כמונח אנכרוניסטי, בהתחשב בכך שאין הסכמה לגבי תאריך לידת הנצרות. כמה חוקרים מודרניים הציעו את הכינויים "מאמינים יהודים בישוע" או "חסידים יהודים של ישו" כמשקפים טוב יותר את ההקשר המקורי.

הכללתם של לא-יהודים הובילה לפיצול גדל והולך בין נוצרים יהודים (כלומר חסידיו היהודים של ישו) לבין נוצרים לא-יהודים. הם היו הראשונים לקיים את ארוחת הפסח כסעודה האחרונה בי"ד בניסן, ומה שהתפתח מזה הוא הכרזת צום עד "יום האדון" בתום השבוע הקדוש- של הפסחא כשהוא מנכס את השם של פסחה למען הספרייה שלהם לשבור את הצום. מהאחרון התפתחה בסופו של דבר הנצרות הניקיאנית, שדחתה את התיאולוגיה היהודו-נוצרית, לעתים קרובות באלימות פיזית, בעוד שיהדות הזרם המרכזי התפתחה ליהדות רבנית.

הנוצרים היהודים התרחקו מן היהדות המרכזית, ובסופו של דבר הפכו למיעוט שנעלם ברובו במאה החמישית, ולא צץ שוב עד המאה העשרים. הבשורות היהודיות -נוצריות אבדו למעט כל מיני פיסות ושרידים, ולכן קיימת אי ודאות ניכרת לגבי כתבי הקודש שבהם השתמשה קבוצה זו.

פיצול הנצרות והיהדות התרחש במהלך המאות הראשונות לספירה. [בעוד שהמלחמה היהודית-רומית הראשונה וחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה היו אירועים עיקריים, ההפרדה הייתה תהליך ארוך טווח, שבו הגבולות לא היו ברורים.

המונח "נוצרי יהודי" מופיע בטקסטים היסטוריים המנגדים בין נוצרים ממוצא יהודי לנוצרים גויים, הן בדיון על הכנסייה של הברית החדשה במאה הראשונה לספירה והן בשניה ובעקבותיה מאות שנים. מדובר גם במונח המשמש ליהודים שהתנצרו אך שמרו על המורשת והמסורת היהודית שלהם.

בתחילת המאה הראשונה לספירה היו כתות יהודיות מתחרות רבות בארץ הקודש, ואלה שהפכו ליהדות הרבנית ולנצרות פרוטו-אורתודוקסית היו רק שתיים מהן. היו פרושים, צדוקים וקנאים, אך גם כתות פחות משפיעות, כולל האיסיים. במאה הראשונה לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה הופיעו מספר גדל והולך של מנהיגים דתיים כריזמטיים התורמים למה שיהפוך למשנה של היהדות הרבנית; פועלו של ישו יוביל להופעתה של הקהילה הנוצרית היהודית הראשונה.

למרות שבבשורות הנוצריות יש גינויים חריפים של הפרושים, פאולוס השליח טען שהוא פרושי, ויש השפעה ברורה של פירוש בית הלל לתורה באמרות הבשורה . האמונה בתחיית המתים בעידן המשיחי הייתה תורת ליבה פרושית.

מה שהבדיל בין הנוצרים ליהודים היה האמונה שלהם במשיח כמשיח שקם לתחייה. בעוד שהנצרות מכירה במשיח אולטימטיבי אחד בלבד, אפשר לומר שהיהדות מחזיקה במושג של משיחים מרובים (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד). השניים הרלוונטיים ביותר הם המשיח בן יוסף והמשיח בן דוד המסורתי. כמה חוקרים טענו כי הרעיון של שני משיחים, האחד סובל והשני ממלא את התפקיד המשיחי המסורתי, היה נורמטיבי ליהדות העתיקה, קודם לישו. רבים היו רואים את ישו כאחד או שניהם.

למשיחיות היהודית יש שורשים בספרות האפוקליפטית של המאה השנייה לפנה"ס עד המאה ה -1 לספירה, ומבטיחה מנהיג "משיחי" עתידי או משיח להחיות את "ממלכת האלוהים" היהודית-ישראלית, במקום השליטים הזרים של אותה תקופה.

כנסיית ירושלים-הכנסייה הראשונה, הייתה קהילה נוצרית מוקדמת הממוקמת בירושלים, שני מנהיגיה היו יעקב אחיו של ישו והשליח פטרוס (שמעון כיפא). פטרוס היה המנהיג הראשון של האקלסיה-כנסייה הירושלמית. אבל יעקב (ג'יימס) שהיה יותר שמרן מפטרוס-שמעון הכניע אותו במאבק על ראשות הכנסייה.

בספר "מעשי השליחים" נמסר כי החסידים המוקדמים המשיכו בפעילות היומיומית בבית המקדש ובתפילת הבית היהודי המסורתי. קטעים אחרים בבשורות הברית החדשה משקפים שמירה דומה על אדיקות יהודית מסורתית כגון צום, יראת כבוד לתורה ושמירה על ימי קודש יהודיים.

עד שהגיע השליח פאולוס, והחליט שיש להפיץ את הנצרות בקרב הגויים קודם כל.

פאולוס היה בקשר עם הקהילה הנוצרית הקדומה בירושלים, בראשות יעקב בן יוסף, אחיו של ישו. שאול מתרסוס, או שאול התרסי- הלא הוא פאולוס, רדף תחילה את הנוצרים היהודים הקדומים, אך לאחר מכן שינה את דעתו. הוא אימץ את השם פאולוס והחל להתפלל בקרב הגויים, אימץ את התואר "שליח לגויים". הוא שכנע את מנהיגי אקלסיית-כנסיית ירושלים לאפשר לגיור גויים תוך כדי מתן פטור מרוב המצוות היהודיות , מה שפתח את הדרך לכנסייה נוצרית גדולה בהרבה, המשתרעת הרבה מעבר לקהילה היהודית.

הכללת גויים
כמה נוצרים יהודים מוקדמים האמינו שאינם יהודים חייבים להתגייר ולאמץ מנהגים יהודיים כדי להינצל. פאולוס ביקר את פטרוס על כך שהוא מסרב לאכול עם גויים במהלך ביקור של כמה מהנוצרים הללו אצל הגויים, ולכן הציג דוגמה גרועה ללא-יהודים המצטרפים לנצרות. פאולוס התנגד ליישום המחמיר של מנהגים יהודים אצל מתגיירים גויים, וטען מול ראשי הכנסייה הירושלמית לאפשר לגויים שהתגיירו פטור מרוב המצוות היהודיות. בסוף יעקב הסכים לתת פטור מחובת ברית המילה לגויים שהצטרפו לקהילה. בכך הקהילה התחלקה: יעקב ופטרוס היו ממונים על היהודים הנימולים, ופאולוס היה ממונה על הגויים הלא נימולים שהצטרפו לקהילה היהודית-נוצרית.

השליח פאולוס שילב את חייו של ישו עם הפילוסופיה היוונית כדי לפרש מחדש את התנ"ך העברי מבחינת ההתנגדות האפלטונית בין האידיאל (שהוא אמיתי) לבין החומר (שהוא שקרי). היהדות היא דת חומרית, בה החברות אינה מבוססת על אמונה אלא על מוצא מאברהם, המסומן פיזית על ידי ברית מילה, ומתמקדת כיצד לחיות את החיים האלה כראוי. פאולוס ראה בסמל של ישו קם לתחייה את האפשרות למשיח רוחני ולא גופני. הוא השתמש ברעיון זה של משיח כדי לטעון לדת שבאמצעותה כל בני האדם – לא רק צאצאי אברהם – יכולים לעבוד את אלוהי אברהם. בניגוד ליהדות, הגורסת כי היא הדת הראויה רק ​​ליהודים, הנצרות של פאולוס טענה כי היא הדת הראויה לכל בני האדם. פאולוס נסמך על "היהדות ההלניסטית" שהצדיקה קיום יהדות ללא קיום תרי"ג המצוות של היהדות, וגירסתו לנצרות גרמה לפיצול ולפנייה אל הגויים, כשהנצרות הופכת אט אט לדת נפרדת מהיהדות. נקודת השבר הגדולה הייתה חורבן בית המקדש השני בעשור השביעי של המאה הראשונה לספירה הנוצרית.

ככל שהנצרות גדלה ברחבי העולם הרחב הלא-יהודי, המסורת הנוצרית המתפתחת התנתקה משורשיה היהודיים והירושלמים. [ היסטוריונים ממשיכים להתווכח על הרגע המדויק שבו הנצרות המוקדמת ביססה את עצמה כדת חדשה, נפרדת ומובחנת מהיהדות. קשה להתחקות אחר התהליך שבו נפרדו השניים או לדעת בדיוק מתי זה התחיל. נוצרים יהודים המשיכו להתפלל בבתי כנסת יחד עם יהודים בני זמנם במשך מאות שנים. חוקרים מצאו עדויות לאינטראקציות מתמשכות בין תנועות יהודיות-נוצריות ויהודיות-רבניות מאמצע המאה השנייה לספירה ועד סוף המאה השנייה לספירה ועד המאה הרביעית לספירה. המאות הראשונות של האמונה בישו, כי הרי
הן הנצרות הקדומה והן היהדות הרבנית הקדומה היו הרבה פחות אורתודוקסיות ופחות הומוגניות מבחינה תיאולוגית ממה שהן כיום ושתי הדתות הושפעו באופן משמעותי מהדת ההלניסטית-יוונית, תוך כדי שאילה של אליגוריות ומושגים מהפילוסופיה ההלניסטית-יוונית הקלאסית. בסופו של דבר בכתבי הקודש הנוצריים החליפו היוונית, שפתה המקורית של הברית החדשה, והלטינית את העברית והארמית שהיו נהוגות בכתבי הקודש היהודיים.

נקודת המפנה בקשר בין היהודים הנוצרים לבין הנוצרים הגויים הייתה במועצה האפוסטולית בירושלים, שהתכנסה בשנת 50 לספירה הנוצרית והחליטה שגויים מתנצרים לא יהיו מחויבים לשמור על רוב חוקי התורה, לרבות הכללים בנוגע לברית המילה. עם זאת, המועצה שמרה על האיסורים על אכילת דם, בשר המכיל דם ובשר של בעלי חיים שלא הומתו כראוי, ועל ניאוף ועבודה זרה. היהודים הנוצרים המשיכו לשמור שבת ולהחשיב את השבת כיום מנוחה קדוש עד שהדתות נפרדו.

שלבי היפרדות הנצרות מהיהדות היו: 1. הוספת מצוות אכילת לחם הקודש הנוצרית- דימוי של דמו ובשרו של ישו. 2. ויתור על הכשרות. 3. ביטול מצוות ברית המילה וביטול החובה היהודית בכיסוי ראש.
פעולותיו של פאולוס השליח הביאו לדעיכתה של הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים ובארץ ישראל, עד שנעלמה.

לאחר השתלטות גירסת פאולוס של הנצרות על הקהילה הנוצרית שכבר הפכה לדת ונפוצה יותר בשטחי האימפריה הרומית שמחוץ לגבולות ארץ ישראל, והפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה הנוצרית, השלבים הבאים היו: העברת יום המנוחה ליום ראשון שהיה במקור "היום הנכבד של השמש" באימפריה הרומית, ושינוי מועדי החגים.

 

ה. יוחנן המטביל. 1. בתקופת שלהי ימי בית שני, תקופה שהתאפיינה בשחיתות, סכסוכים פנימיים- בעיקר בין פרושים שבהנהגה לצדוקים שבכהונה, הימצאות תחת עול השילטון הרומי וקניית כהונה ושילטון בכסף ובמירמה בידי אנשים שלא היו רצויים על העם (מזכיר לכם משהו? ואני לא מדבר על השילטון הקודם….), רבו המטיפים שצברו סביבם מאמינים. אותם מטיפים קראו לתיקון הדרכים בתוך הקהילה היהודאית/יהודית בארץ ישראל ויצאו כנגד המושחתים. חלקם ראו את עצמם כמבשרים, עושי ניסים וכמשיחים וחלקם- מאמיניהם ראו בהם ככאלה. ישו, או ישוע בן מרים, היה אחד מהם. הוא לא היה היחיד. היתרון של ישו היה הפירסום והתהודה שהוא עורר. בסופו של דבר את הפירסום והתהודה לישו נתנו תלמידיו, בייחוד פאולוס שייסד למעשה את הדת הנוצרית.

2. סיפור של אחד המטיפים והדרשנים באותם ימים שמשתלב עם סיפורי הברית החדשה שייך ליוחנן בן זכריה הכהן ממשפחת הכוהנים אביה, יליד הכפר עין כרם. אביו שירת ככוהן בבית המקדש השני. אנו מכירים אותו בתור יוחנן המטביל. במאות הראשונות לספירה הנוצרית היו קבוצות שהאמינו ביוחנן, ולא בישו.

3. יוחנן בחר לעצמו חיים לא שגרתיים: הוא הסתובב בהרים ולאורך הירדן וקרא לאנשים לחזור בתשובה לפני יום הדין. הוא טען שעל עם ישראל להיטהר, וכחלק מתהליך ההיטהרות הטביל אנשים בנהר הירדן- בדומה להיטהרות במקווה. דמותו סחפה אחריה מאמינים רבים והוא היה "המטיף בשער" שעורר את דאגת השילטונות הרומאיים. בנו של הורדוס, הורדוס אנטיפס, כלא אותו בבית הסוהר. בעקבות דרישת בת משפחתו הרודיאה, הוא כרת את ראשו של יוחנן והביא אותו אליה (לפחות לפי גירסת "הברית החדשה" הנוצרית).

4. כדי לחבר בין סיפורם של יוחנן ושל ישו, שני המטיפים הכריזמטיים וכדי שלא ליצור תחרות ביניהם, הנצרות טוענת כי יוחנן היה קרוב משפחתו של ישו ואף שישו הוטבל אצל יוחנן.

 

ו. יהודה איש קריות- או ג'ודאס. (האיש שמצויר כאן בורח מה"סעודה האחרונה של ישו".)
האיש הזה, יהודה בן שמעון מקריות שביהודה או בשומרון, הוא סמל לאנטישמיות יותר מאשר סמל לבגידה. הוא מזוהה כתלמידו הנאמן ביותר של ישו, שבגד בו והסגיר אותו לרומאים. בתמורה, לפי המסורת הנוצרית, קיבל שלושים שקל כסף. כנראה מהכוהנים להם הלשין על ישו, או מהרומאים.

מדוע סמל לאנטישמיות? בגלל שמו, יהודה, שמסמל את היהודים, והיותו "שר האוצר" והאחראי לתקציב של ישו וחבורתו. יהודים וכסף. השילוב שמוביל ליצירת האנטישמיות. כאחראי לכסף, הוא מתואר כחמדן שחמד למעשה את הכסף.
כשישו היה עם חבורתו, ניגש אליו לפי המסורת יהודה איש קריות ונישק אותו. כך זיהו החיילים הרומאיים את ישו ותפסו אותו.

(מעניין אם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מנחם בגין המנוח חשב על הסיפור הנוצרי הזה לגבי הנשיקה ששמעון פרס נתן ליצחק רבין בליל הבחירות, כשפרס חשב שהוא מוביל במדגם אך למעשה הפסיד- בגין לעג לפרס ואמר שפרס צריך לדרוש מרבין את הנשיקה שנתן לו לאחר הניצחון במדגם בלבד שנתן לו בחזרה כי הוא למעשה הפסיד. זאת סתם תהייה לא מציאותית שאני מעלה).

מצד שני, תיאוריות הפוכות טוענות שבנוסף לספרי הבשורה שקיימים בברית החדשה, יש גם את ספר הבשורה של יהודה איש קריות, ושלמעשה יהודה היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו וכל סיפור הבגידה הוא עלילה אחת גדולה וניסיון לטפול האשמה על יהודה ועל היהודים.

המסורת הנוצרית מספרת כי לאחר שיהודה שמע שישו נידון למוות, הוא עצמו התאבד. כנראה חזר בו מבגידתו, או שעשה זאת מתוך עצב על מורהו שהיה נאמן לו.

 

ז. שמעון כיפא (סלע), או פטרוס, "האפיפיור הראשון".

1. נחשב לבכיר ביותר בין שנים עשר השליחים של ישו והתלמיד המועדף עליו. כנסיית הוותיקן העיקרית נקראת על שמו. נחשב לממלא מקומו של ישו עלי אדמות, "מחזיק מפתח מלכות השמים", וכאפיפיור הראשון. כל אפיפיור שהתמנה אחריו נחשב לממלא מקומו של פטרוס עלי אדמות, וכתוצאה מכך גם כממלא מקומו של ישו. היה הבישוף הראשון של אנטיוכיה ושל רומא, והרי הבישוף של רומא הוא האפיפיור. נחשב למנהיג הראשון של האקלסיה (כנסייה קדומה של הקהילה) הנוצרית בירושלים לפי מסורות נוצריות.
2. במקור נקרא שמעון בר יונה, דייג יהודי שנולד באיזור צפון מזרח הכינרת. את ישו הכיר פטרוס כשישו הסתובב באיזור הכינרת. אגב, עד היום לאפיפיורים יש את "טבעת הדייג" על שם פטרוס.
פטרוס, בניגוד לפאולוס, נחשב כמי שהטיף בעיקר ליהודים בתוך ארץ ישראל על האמונה בישו! לפי מדרשים יהודיים, שמעון כיפא נחשב לשליח חז"ל שנועד להרחיק את הנצרות מהיהדות, לכן הוא מצויין, בניגוד לפאולוס שאפילו את שמו לא מציינים, כדמות חיובית יחסית ביהדות. כיצד פעל בנוסף לפאולוס בהפרדת הנצרות מהיהדות? זאת בסעיף הבא.
3. פטרוס מזוהה עם בית שמעון הבורסקאי (שהיה אדם אחר, ולא הוא) ביפו. ולא סתם. לפי המסורת הנוצרית, פטרוס ישן כיהודי על גג ביתו של שמעון הבורסקאי וחלם חלום על חיות לא כשרות, כשקול מהשמים מצווה עליו לאכול אותן כמה פעמים, למרות שסירב. נחשב גם מי שביטל את הצורך של הגויים הנוצרים או היהודים המתנצרים לשמור שבת והעביר את היום הקדוש בשבוע לפי הנצרות ליום ראשון. פטרוס מזוהה גם כמי שביטל את הצורך שגויים שהתנצרו או נולדו נוצרים, או צאצאי יהודים שהתנצרו, יחוייבו בברית מילה.
4. פטרוס חי ברומא בשלושים ויותר שנותיו האחרונות, התבודד על סלע מחוץ לעיר (מכאן כינויו), נתפס על ידי אנשיו של הקיסר הרומאי נירו ונצלב הפוך כשראשו כלפי מטה. אחד מהסמלים של פטרוס בנצרות הוא צלב הפוך.
ח. יעקב בן זבדי (סנטיאגו): יעקב בן זבדי, או סנט ג'יימס, או סנטיאגו.
(ואל תדאגו, אני לא נוצרי ולא משיחי ולא חלילה מנסה לנצר אף אחד, אלא רק לספר את ההיסטוריה).אחד השליחים החשובים של ישו מבין 12 שליחיו שמסמל לדעתי את האירופיזציה שעברה הנצרות מאז הפכה הדת הנוצרית לדת הרשמית של האימפריה הרומית בשנת 313 לספירה, הוא יעקב בן זבדי (חי בין השנים 3 עד 44 לספירה), הידוע בשם סנטיאגו או סנט ג'יימס. יעקב הוא המארטיר (מארטיר- "קדוש שנרצח בגלל אמונתו") הראשון מבין שנים עשר השליחים של ישו. יעקב היה אחיו של שליח אחר מבין ה12, יוחנן בן זבדי (שאין לבלבל אותו עם יוחנן המטביל).אין לבלבל את יעקב בן זבדי, או "יעקב הגדול", עם יעקב אחר שהיה שליח של ישו, יעקב בן חלפי (יעקב הקטן), או עם יעקב בן יוסף, אחיו של ישו.יעקב בן זבדי, או סנטיאגו בשמו הספרדי, היה אחד מתלמידיו הראשונים של ישו. יהודי ובנם של שולמית וזבדי. בסופו של דבר יעקב נתפס, והמלך האחרון של יהודה מצאצאי הורדוס, אגריפס הראשון, הורה להוציאו להורג במכת חרב.עד כאן סיפורו של יעקב היהודי. מכאן מתחיל הסיפור הנוצרי-אירופי על יעקב בן זבדי: היות וראשו של יעקב נערף, ראשו נמצא בקתדרלת יעקב הקדוש (או "יעקב הגדול") ברובע הארמני של ירושלים. האירופיזציה של הנצרות מתבטאת כאן בסיפור האגדה הנוצרי לפיו עצמותיו של יעקב נדדו בים על צידפה עד לספרד, למחוז גליסיה, למקום שנקרא "סנטיאגו דה קומפוסטלה" (שדה הכוכבים של יעקב).

במאה העשירית לספירה החלה עלייה לרגל אל קתדרלת סנטיאגו בסנטיאגו דה קומפוסטלה, שם לפי האגדה נמצא שאר גופו של יעקב. "קאמינו דה סנטיאגו"-נתיבי הצליינות אל קתדרלת סנטיאגו. מדובר באחד ממסלולי הטיולים המוכר בעולם.
ישנם 4 מסלולים להגיע אל המקום, ביניהם "המסלול הספרדי" והמסלול הצרפתי שמתחיל כבר בצרפת. במסלול הזה עוברים בין הרים, כפרים ועיירות ציוריות, בין אכסניות צליינים ועוד מקומות עד שמגיעים אל היעד הנכסף, קתדרלת סנטיאגו. הנתיבים האלה נחשבים מקודשים במסורת האירופית-נוצרית. הצדפה היא הסמל והקמע למעשה של מסלול הקאמינו דה סנטיאגו.

וכמו שכתוב בויקיפדיה על הקאמינו: "ארבע דרכים ממוסדות מתחילות בצרפת ונפגשות בארץ הבסקים שבמערב הפירנאים. משם, דרך יחידה חוצה את צפון ספרד, ועוברת בבורגוס, קריון, סהגון, לאון, אסטורגה ולוגו. מסע העלייה לרגל נמשך מספר חודשים. עולי הרגל מחכים בטורי ענק כדי להיכנס לקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה שבה נמצא פסלו (ליתר דיוק: מקום גופו) של יעקב הקדוש".

ט. "הברית החדשה"החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים- כשהחלק הראשון הוא למעשה "הברית הישנה" על פי הנצרות- למעשה התנ"ך היהודי בתוספת כמה ספרים חיצוניים שהודרו מהקאנון התנ"כי היהודי. ישו הוא הנושא המרכזי בו. מכיל 27 ספרים, מתוכם 4 אוונגליונים (ספרי בשורה- מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן בן זבדי) שמתארים את מעשיו ופועלו של ישו לפי הגירסה הנוצרית. שאר הספרים מתארים את מעשיהם ופועלם של שליחי ישו ואיגרות של השליח פאולוס שרובן ממוען לקהילות הגויים במרחב היווני ובאסיה הקטנה וכן האיגרת אל העבריים וחזון יוחנן (בן זבדי) שמדבר על אחרית הימים בעיני הנצרות. כתוב בצורה תנ"כית ומסודרת ומעוצב כהמשך של התנ"ך היהודי או "הברית הישנה", למראית עין.
בערבית נקרא "אינג'יל".נחשב כקובץ מיסיונרי יותר מאשר כתיעוד היסטורי למרות שלא פעם ולא פעמיים הוא מובא במחקר כתיעוד היסטורי. נכתב במקור ביוונית וחלקו מתורגם מארמית ליוונית.שמו של הקובץ בא מהפסוק בספר ירמיהו התנ"כי: הִנֵּה יָמִים בָּאִים (…) וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.לפי המסורת הנוצרית, מדובר בברית חדשה שכרת האל עם אומות העולם במקום הברית בין הבתרים שכרת עם עם ישראל. הקובץ מיועד לגויים יותר מאשר ליהודים.

ספרי הברית החדשה:

הבשורה על-פי מתי
האיגרת אל פילימון
האיגרת אל העברים
האיגרת אל טיטוס
האיגרת השנייה אל טימותיוס
האיגרת הראשונה אל טימותיוס
איגרת יעקב
איגרת פטרוס השנייה
איגרת יוחנן השלישית
איגרת פטרוס הראשונה
איגרת יוחנן השנייה
איגרת יוחנן הראשונה
איגרת יהודה
האיגרת השנייה אל התסלוניקים
האיגרת אל הקולוסים
הבשורה על-פי יוחנן
מעשי השליחים
הבשורה על-פי לוקאס
הבשורה על-פי מרקוס
האיגרת הראשונה אל התסלוניקים
האיגרת אל הרומאים
האיגרת השנייה אל הקורינתים
האיגרת אל הפיליפים
האיגרת הראשונה אל הקורינתים
האיגרת אל האפסים
האיגרת אל הגלטים
חזון יוח

סלסטה- הטלנובלה שנוצרה לפני אנטונלה, אבל שודרה בארץ מיד אחריה.

כיום משודרת בישראל בשידור חוזר הסידרה הארגנטינאית "אנטונלה" (בערוץ ויוה המקורי והחינמי, בימים א'-ה' בשעה 20:00 בערב) ששודרה באמצע שנות התשעים בערוצי הכבלים בערוץ 3 דאז (ערוץ המשפחה) כל יום גם בשעה 20:00, בכיכובם של אנדריאה דל בוקה וגוסטאבו ברמודס. באותן שנים, באמצע שנות התשעים, החליפה בערוצי הכבלים הטלנובלה "סלסטה" בכיכובם של בדיוק אותם שני שחקנים ראשיים את אנטונלה. אבל במקור, המצב היה הפוך. הטלנובלה "סלסטה" קדמה לאנטונלה ונוצרה לפניה. בעוד אנטונלה נוצרה בשנת 1992 ושודרה בערוץ 13 בארגנטינה, סלסטה נוצרה בשנת 1991, שנה לפניה, ושודרה באותו ערוץ. לא ידוע מתי ואם ואיפה תשודר סלסטה בישראל בשידור חוזר.

 

הסיפור נכתב על ידי חוסה ניקולס ואנריקה טורס. בכיכובם של אנדריאה דל בוקה וגוסטבו ברמודז. היא נחשבה כפורצת דרך, היות והיא היא התייחסה לראשונה לנושאים כמו HIV והומוסקסואליות והייתה בעלת עלילה מאוד נועזת יחסית, למרות שהציבור הישראלי אהב אותה קצת פחות מאשר את אנטונלה. הפעם אנדריאה דל בוקה שיחקה את סלסט, וגוסטבו ברמודס שיחק את פראנקו פרארו.

חשוב לי לציין, לכל השואלות והשואלים, שסלסטה טרם שודרה בישראל בשידור חוזר ולא ידוע איפה ואם תשודר בכלל בישראל בשידור חוזר!

 

עלילת הסידרה:

 

סלסט גרה עם אמה, לוסיה, בעיירה קטנה בשם ויאריקה, ליד לאגו דל סול. שם היא מגלה שאמה חולה במחלה קשה. אך יחד עם הכאב הזה, היא מגלה את אהבתו של בחור צעיר שהיא פוגשת על שפת האגם.. שניהם מחליטים להסתיר את שמם ונקראים "הרמאנו סול" ו"הרמאנה לונה", על שם האגדה על הקדוש הנוצרי פרנציסקוס מאסיסי.  הם מחליטים לחשוף את שמותיהם למחרת, אבל זה לא קורה. לוסיה מתה וסול, מאוכזבת, עוקרת את העץ ששתלו על גדות האגם, שם סלסט בוכה במרירות.

אבל סלסט לא לבד- תמיד יש לה מי שמגינים עליה, אישה שהגיעה מבואנוס איירס לבקר אותם. מדובר באיידה, חברה של לוסיה, שהבטיחה להגן עליה ולקחת אותה לאחוזה שבה היא מתגוררת יחד עם אחיה ליאנדרו. ליאנדרו הוא לא אחר מאשר אביה של סלסט, שנטש את לוסיה לפני עשרים ואחת שנה עם היוודע דבר הריונה. ליאנדרו נשוי לתרזה ויסקונטי, הבעלים של האחוזה, שכשראה את סלסט מאמינה שהיא המשרתת החדשה. מהיום הראשון, סלסט סובלת מההתייחסות הרעה של תרזה, סליקה – עוזרת הבית, המאוהבת בטרזה- ואנזו, בנה של תרזה. תוך גילוי ההבנה והחיבה של ליאנדרו, איידה ואחייניתה ריטה.

ימים לאחר מכן, מודיעים לה שהתאום של אנזו חוזר מטיול של טיול. סלסט מכינה את חדרה, ומוצאת את עצמה פנים אל פנים עם סול, שהיה למעשה פרנקו פררו, בנה של תרזה. חייה של סלסט באחוזה מתהפכים: נוכחותה של סול מבלבלת את חייה עוד יותר, אבל כמה ימים לאחר מכן הם שוב מאהבים, תמיד בסתר, למרות שכולם יודעים שמישהו תופס מקום בליבה, תוך אמונה בטעות שהם נפגשים. הוא עוסק ברמירו, החבר הכי טוב של סלסט, שאוהב אותה בלי לקבל תשובה. אבל פרנקו ורמירו הם לא היחידים שמתעניינים בסלסטה: אנזו הטריד אותה ואף ניסה לאנוס אותה. הגעתו בזמן של פרנקו מונעת את האירוע.

יום ההולדת העשרים וחמש של התאומים פרנקו ואנזו מגיע בשבת, ובאותו לילה חיה סלסט את ליל הסינדרלה שלה למרות התנגדותה של תרזה, שעושה מעצמה שטות לפני כל החברה. למחרת מגיע יום ההולדת העשרים ואחד של סלסט, והיא נוסעת לעיירה כדי לחגוג עם משפחתו של רמירו: למעשה, היא מלווה בפרנקו…. סלסט ופראנקו מבלים ביחד לילה שלם.

חודש לאחר מכן יוודעו ההשלכות של אותו לילה: סלסט מצפה לילד של פרנקו. החדשות ממלאות אותם בשמחה. פרנקו מחליט להתעמת עם כל משפחתו באותו לילה ולומר להם שהוא יתחתן איתה. סלסט, שמרגישה כמו האישה הכי מאושרת בעולם, חוטפת את המכה הקשה בחייה: היא מגלה שליאנדרו פררו הוא אביה וזה הופך אותה לאחותו של פרנקו, ולדודה של בנה לעתיד.

סלסט בורחת מפרנקו, לא מודעת לכך שההנחה שלה שגויה; לא אנזו ופרנקו הם בניו של ליאנדרו, אלא של דוקטור ברונו רוסטי, אהובתה של תרזה. כאשר גברת ויסקונטי מנסה לזרוק אותה כשהיא מגלה על ההיריון, אבל אז מחליטה לקחת ממנה את בנה כדי לתת אותו לריטה -שהייתה כביכול בהריון ונסעה לפריז עם בעלה דניאל-. ריטה עקרה, ויש לו נכד יכול לאסוף ירושה גדולה. בינתיים, רמירו מעמיד פנים שהוא אביו של הילד ההוא וסלסט מסתירה את האמת מפרנקו.

מבוא לתולדות העמים התורכיים (וגם מבוא לנצרות)- התורכופולים

מי היו התורכופולים (Turcopoles)?

התורכופולים, ביוונית "בני התורכים" או "צאצאי התורכים" היו במקור בני עמים תורכיים ששירתו את הממלכות הנוצריות. הכוונה לממלכות הצלבניות, לממלכה הפראנקית (הממלכה שהתקיימה איפה שכיום גרמניה וצרפת) ואת האימפריה הביזאנטית, בייחוד בין המאות ה-11 וה-13 לספירה. יחידות התורכופולים סווגו בצבאות הנוצריים לפי סיווג אתני, כצאצאים של נישואים מעורבים שאבותיהם היו ממוצא תורכי או תורכמני (כלומר: מוצאם מהעמים התורכיים שבאו במקור ממרכז אסיה) ואימהותיהם ממוצא יווני. הם נזכרים לראשונה בתיעוד ביזאנטי במאה ה-11. חשוב להדגיש כי לא כל בני העמים התורכיים כולם היו מוסלמים- בטח ובטח זה נכון לגבי התורכופולים. בצבא הממלכה הפראנקית הם שירתו כפרשים בעלי נשק קל, והם אומנו בשיטות הלחימה של העמים התורכיים המוסלמיים. בהמשך הוסר מהם הזיהוי האתני והם יותר שימשו תחת זיהוי מקצועי כשכירי חרב שהם לאו דווקא ממוצא תורכי בכלל. בהמשך מפקדיהם של התורכופולים היו ממוצא פראנקי (גרמני-צרפתי). לקראת שלהי שנות קיומם הם שימשו כתצפיתנים וכמעין לוחמי גרילה ושליחים עבור הצבא הפראנקי. בהמשך הם שירתו גם בממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל והשתתפו במסעי הצלב הראשון והשני וגם נלחמו עבור המסדרים הצלבניים האביריים, כדוגמת ההוספיטאלרים במאה ה12. הם אומנם היו נחותים במעמדם מול האבירים אך נחשבו לפרשים נועזים במעמד שהוא מעל לוחם צלבני או פראנקי רגיל. הם נועדו במקור ללחימה מול המוסלמים (מתוך ידיעה כי בני העמים התורכיים יודעים איך להילחם מול מוסלמים) והיוו כמעט חצי מחילות הפרשים של הפראנקים וכלוחמים נועזים בצבא הצלבני.

 

 

 

היסטוריה, פוליטיקה, טלוויזיה ומה שביניהם