Tag Archives: אבו מאזן

tripartite Jordan, Egypt Palestine meeting Cairo 2 9 2021 WAFA picture (1)

השיטה של בנט להתמודדות עם הפלסטינים והלחץ הבינלאומי?

מאת כותב אתר Histerio

בחודש נובמבר 2020 ניצח בבחירות האמריקניות ג'ו ביידן, ולשמחתו של ביידן, 5 חודשים לאחר השבעתו בינואר 2021, הצליח השמאל בישראל, יחד עם מפלגותיהם של נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן שהגדירו עצמם כימנים  להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו בישראל. עם הפלת ממשלת נתניהו- אדם שהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שנוטה יותר ויותר שמאלה לא סובלת, ברור שהמימשל האמריקני החדש ירצה שממשלת ישראל שעוצבה לפי טעמו וקמה ביוני 2021 תבצע מהלכים הפוכים ממה שביצע בנימין נתניהו, כלומר תפעל להשיב ולחזק את הקשרים עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית (בעוד נתניהו חתם הסכמי שלום-נורמליזציה עם מדינות האיזור האחרות במעגל הרחב: האמירויות, בחריין ומרוקו). ביידן נתון בלחץ מתוך האגף השמאלי הדומיננטי של המפלגה הדמוקרטית ללחוץ על מי שמוגדרים כמנהיגי מדינת ישראל העכשוויים לבצע ויתורים כלפי הפלסטינים (ערביי ארץ ישראל) מחוץ לקו הירוק ובתוך הקו הירוק, ואילו נפתלי בנט, שתלוי בקולות המרכז-שמאל והשמאל הקיצוני ורע"ם כדי לקיים את המשך ממשלתו, נתון ללחץ מצד האגף של ממשלתו שמוגדר כאגף השמאלי לבצע ויתורים. כל זאת על רקע מדיניותו של בנימין נתניהו "לנהל" את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. מהו ניהול הסיכסוך? אני אסביר זאת כך:

ביחסים הבינלאומיים יש כמה גישות לפיתרון סכסוכים: סיום הסיכסוך- באמצעות הסכם שלום, באמצעות כניעה של אחד הצדדים  או באמצעות מכה צבאית ניצחת שצד אחד מנחית על הצד השני.  הגישה הקוטבית היא שימור הסיכסוך, כלומר המשך הסיכסוך כמו שהוא מבלי להביע שום נכונות לבצע איזשהו מהלך להקל אותו או לסיים אותו. ויש שתי גישות אמצע: גישה אחת ידועה ביחסים הבינלאומיים היא ניהול הסיכסוך: כלומר להמשיך את הסיכסוך על "אש נמוכה"- לשמור כמה שיותר על שקט בין הצדדים עד כמה שאפשר, עם שימוש בשיטת הרגיעות (בערבית: תהדייה) ולעתים כשמתלקחים סכסוכי משנה או תקריות בין הצדדים להשתמש בכוח צבאי מבלי להכריע לגמרי את הצד השני. זאת הייתה השיטה שהייתה נהוגה בעשור האחרון. ולדעתי האישית, היות והסיכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתיר ולא ניתן להגיע להסדר קבע, בין היתר כי הפלסטינים לא תמיד מעוניינים בכך (מזרחן אחד שלא נחשד כימני בכלל אמר לי פעם שאף מנהיג פלסטיני לא יוותר על שני עקרונות: ירושלים ו"זכות השיבה" המלאה). אבל ד"ר מיכה גודמן, שכמו בנט שייך לאגף הליברלי של המגזר הסרוג, הציע במגזין "ליברל" חודש לפני בחירת ביידן לנשיאות ארה"ב שיטה נוספת, שאינה מהווה שום דבר מכל הסוגים שציינתי קודם: צימצום הסיכסוך. גודמן טוען, כי שיטת ניהול הסיכסוך שבה נקטה ממשלת ישראל של נתניהו מנציחה, למעשה, את המצב הקיים. ואילו שיטת סיום הסיכסוך אינה ישימה באיזור המזה"ת במיוחד במה שמדובר בין ישראל ושכניה הקרובים ביותר.

שיטתו של ד"ר מיכה גודמן היא "צמצום הסיכסוך". לא מזמן התפרסם כי גודמן מייעץ לבנט בנושא ההתנהלות מול הפלסטינים, ובנט נוטה בדרך כלל לאמץ את שיטתו.

ומהי שיטת צימצום הסיכסוך, לה קורא גודמן "הדרך השלישית"? מדובר במהלכים שישראל תבצע לקראת הפלסטינים שירצו את הצד הפלסטיני והאמריקני- דמוקרטי, ושייראו כביכול כמובילים לסיום הסיכסוך והכי חשוב- לכך שערביי יו"ש ועזה לא ירגישו שהם תחת כיבוש ישראלי, אך הם לא כך. זאת מכיוון שבעיני גודמן גם הימין וגם השמאל טעו בהקשר לגישתם כלפי יהודה, שומרון ועזה והיחס לערבים שחיים בשטחים אלה.

ומהי שיטתו של גודמן, שאותה כנראה אימץ בנט ? היא מחולקת לשמונה צעדים, ואגב לדעתי, אתם יכולים לראות שחלק ממנה מיושם בימים אלה ממש:

1. חיבור היישובים הערביים פלסטיניים ביו"ש במערכת כבישים עוקפת התנחלויות, שתיסלל ותישלט על ידי הרשות הפלסטינית. בכך יתאפשר חופש תנועה לערבים בשטחים והם לא ירגישו שהם תחת כיבוש או שההתנחלויות היהודיות תהיינה מול פניהם בעת שהם נוסעים.

2. הרחבת שטחי האוטונומיה הפלסטינית בהתאם לגדילת אוכלוסייתה- באמצעות מסירת חלק משטחי C הלא מיושבים, שנמצאים תחת שליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, להתיישבות פלסטינית ואף לשליטה פלסטינית חלקית (שטחי B) או מלאה (שטחי A)

3. הרחבת אפשרות היציאה לחו"ל של הפלסטינים, על ידי נקיטת פעולות שיצמצמו מאוד את זמן ההמתנה בגשר אלנבי בין ישראל לירדן, ובראשן הכנסת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שיזרזו ויקלו את המעבר בגבול, או שניתן לאפשר לפלסטינים לטוס לרחבי העולם דרך נתב"ג, בעזרת שאטלים ישירים, מאובטחים, שיחברו את הגדה לנמל התעופה של ישראל.

4. צעדי "שלום כלכלי" (צעדים 4-7): הצעד הראשון לייצר "שלום כלכלי", בהיעדר אפשרות לייצר שלום מדיני, הוא להרחיב מתן היתרי עבודה לערבים מיו"ש ואולי גם עזה בתוך ישראל כדי לחזק את הכלכלה הפלסטינית ובכך כביכול ליצור פחות תירוצים עבור הצד הפלסטיני להשתמש בטרור נגד ישראל.

5. הקצאת שטחים למרחבי פיתוח ותעשייה- לעודד בניית תעשייה פלסטינית בין היתר בשטחי C ובאמצעות השקעות מחו"ל.

6. חיבור יבשתי וימי לסחורות פלסטיניות: סלילת מסילת ברזל בין השומרון לחיפה ויצירת טרמינל פלסטיני במפרץ חיפה שבו יתקיים פיקוח ביטחוני ישראלי, יפתרו את בעיית הניתוק של המשק הפלסטיני משאר העולם הרחב.

7.  לפעול לניתוק התלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בישראל באמצעות מתן עצמאות כלכלית לפלסטינים וצימצום התלות של הפלסטינים בישראל במה שקשור למערכת המיסוי והמכס, היצוא והיבוא.

8. הכרה בעצמאות של "מדינת פלסטין" מבלי להכיר בגבולותיה. הבעיה היא שמדינה מוגדרת לפי ריבונות וגבולות קודם כל. לדעתי, בכלל לא בטוח שזה יעבוד ורק יהווה פירצה עבור הצד השני לדרוש עצמאות וריבונות מלאה כך שצה"ל לא יוכל להיכנס לשטחים הערביים ביו"ש ולהילחם בטרור- אותה בעיה שקיימת עם עזה.

גודמן מפרט גם את היתרונות עבור הצד הישראלי, לשיטתו: לא מדובר בשיחזור של ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה משנת 2005, לא מדובר בפינוי יישובים יהודיים או נסיגה צבאית ישראלית מלאה מהשטחים: השב"כ, המודיעין וצה"ל ימשיכו לנהל מרדפים ומעצרים בכל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, בבקעת הירדן תישאר נוכחות ישראלית צבאית באופן קבוע והמרחבים האוויריים והאלקטרו מגנטיים יישארו בשליטה ישראלית מלאה.

האם דרך כזאת תעבוד, לדעתי? בהכירי את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, כל צעד, בייחוד צעד כזה שנותן לפלסטינים למעשה להרגיש איך להיות מדינה "על הנייר" אבל להיות בלי מדינה בפועל אלא רק אוטונומיה, לא תרצה בשום פנים ואופן את הצד השני והם אף ייראו בוויתורים ישראליים כאלה חוצפה מצד אחד וחולשה מצד שני. כבר ניסו בעבר שיטות כאלה כמו "שלום כלכלי" שניסה אפילו נתניהו עצמו, וזה לא עבד כלפי הצד השני.  לכן לא בטוח בכלל ששיטה כזאת יכולה לעבוד, אלא רק אולי לנסות לרצות למראית עין את השמאל בישראל שהוא הרוב בגוף הנוכחי שנקרא ממשלת ישראל או את המימשל האמריקני-דמוקרטי. 

 

rabiya2

הר הבית והעיר מכה- הסכסוכים הפנים-מוסלמיים על מרכזי הדת

שלום לכולם ולכולן,

עקב סערת הרוחות לאחר הצבת המגנומטרים לאחר הפיגוע שהתרחש בהר הבית (שהמוסלמים קוראים לו "אל-חרם אל-שריף"), בחרתי לפרסם פוסט שמנסה להסביר מדוע הסיכסוך על הר הבית הוא בעצם סיכסוך פנים-מוסלמי, וישראל שולבה בו על ידי מדינות האיזור ובמיוחד ע"י הפלסטינים שלא ברצונה.

נכון שישנו סכסוך דתי בן יותר ממאה שנים בין המוסלמים ובין היהודים בעיקר עקב העליות לארץ ישראל, הקמת התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל, סכסוך שהוא אכן יותר דתי מאשר לאומי. אבל העניין המרכזי, במיוחד בימים אלה, הוא שהסכסוך על הר הבית אינו בעיקר בין מדינת ישראל לבין המוסלמים, אלא הוא סכסוך נלווה לבעיה הראשית: סכסוך בין שלושה צירים עיקריים בעולם המוסלמי על השליטה במקומות הקדושים לאסלאם- גם הר הבית, אך כיום מסתבר שהסכסוך הוא גם על העיר הקדושה ביותר למוסלמים, העיר מכה שנמצאת במחוז החיג'אז ששייך כיום לערב הסעודית.
הסיכסוך בהר הבית היה, למעשה, בשאלה מי ישלוט מבחינה דתית בהר הבית? הירדנים, הפלסטינים, הסעודים, שמלכם נחשב כ"מגן שני המקומות הקדושים לאסלאם", או שמא "האחים המוסלמים" שמי שמייצגת אותם כיום היא בעיקר תורכיה בראשות ארדואן, או שמא איראן השיעית, שבכל שנה בשנה, על פי מצוותו של ח'ומייני, מציינת את "יום ירושלים"- וכל זאת למרות שהר הבית הוא המקום השלישי הקדוש לאסלאם, אחרי הערים מכה ומדינה?
טענתם (הלא שקרית בעליל) של הסעודים, לאחר פיתרונו הזמני של משבר הר הבית, לפיה קטאר דורשת להפוך את איזור מכה ומדינה המקודש ביותר לאסלאם לאיזור בינלאומי, יכולה להוכיח את טענתי.

ואלה שלושת הצירים:
1. הציר הראשון: ציר סוני ראשון: סעודיה- איחוד האמירויות-ירדן-מצרים. בראש הציר הזה עומדת ערב הסעודית, ששולטת על איזור חיג'אז, ונחשבת מגינת שני המקומות הקדושים העיקריים לאסלאם- הערים מכה ומדינה שנמצאות בחיג'אז. בציר זה חברות גם מצרים, שלפני 4 שנים בדיוק חוללה הפיכה כנגד שילטון "האחים המוסלמים" ששלט בה במשך כשנה, וירדן, שבראשה עומדת משפחת המלוכה ההאשמית, ששלטה באיזור החיג'אז עד שנת 1924-וסולקו משם על ידי משפחת אל-סעוד, משפחת המלוכה הסעודית כיום, לטובת הממלכה הסעודית של ימינו, שהיא הממלכה השלישית בהיסטוריה של משפחת אל-סעוד. למרות שסעודיה היא ווהאבית, כלומר שייכת לאסכולה הקיצונית, המאוחרת והמחמירה ביותר באסלאם הסוני, נחשב הציר שאותו היא מנהיגה כמתון יחסית. גם אירגון הפת"ח הפלסטיני ומנהיגו אבו מאזן שייך לציר זה, וזאת למרות שלירדנים ולפלסטינים יש רצונות ואינטרסים עצמאיים בתוך אותו ציר, בייחוד לגבי הרצון לשלוט בהר הבית.

2. הציר השני: ציר סוני שני: אירגון "האחים המוסלמים", נסיכות קטאר, הממשל התורכי בהנהגת טאייפ ארדואן: ציר זה נחשב רדיקלי ולא אוהד למערב, למרות ציביונה המערבי יחסית של תורכיה. תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה בשנת 1928 במצרים, בעקבות ביטול הח'ליפות (הנהגת האומה האסלאמית מתוך סמכות דתית) המוסלמית-עות'מאנית ע"י הפרלמנט התורכי ארבע שנים לפני כן. אירגון זה שואף להחזיר את הח'ליפות, ומשתמש בעיקר בתעמולה (דעווה) וגם לעתים בצורה צבאית (אירגון החמאס הפלסטיני, ועוד שבעה אירגוני טרור שהם פועל יוצא של התנועה הזאת). ציר רדיקלי זה מפעיל תנועות רדיקליות, כמו המוראביטון וגם "חזב אל-תחריר" (שממומן על ידי תורכיה, ורדיקלי יותר מה"אחים המוסלמים" עצמם) על מנת לשלוט בהר הבית. קטאר, כאמור, שהיא נסיכות קטנה במפרץ הפרסית ואחת המדינות העשירות בעולם אם לא העשירה ביותר, נחשבת "הבן הסורר" של מדינות המפרץ הפרסי/ערבי, ומנהלת מדיניות עצמאית תוך כדי מימון תנועת "האחים המוסלמים" והחזקת מנהיגה הרוחני של התנועה, השייח' יוסף אל-קרדאווי, בשטחה. וכמובן, לא שכחנו את תורכיה בנשיאותו של רג'פ טאייפ ארדואן, עם שאיפתה להחזיר את העומק האסטרטגי האיזורי והתרבותי שהיה לה בימי העות'מאנים. אל-קרדאווי אף קרא לארדואן "הח'ליף הבא". בחמישי ביוני 2017 הודיעו מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק כל קשר עם נסיכות קטאר, והן דורשות למגר למעשה את אירגון "האחים המוסלמים", ואת קשריה של קטאר עם איראן. גם אירגון "האחים המוסלמים וגם איראן שואפים לדריסת רגל ואף לשליטה במקומות הקדושים לאסלאם.
הציר הסוני השני מקיים קשרים ויחסי אהבה-שינאה עם הציר השלישי, הציר הרדיקלי השיעי בראשות איראן.
בין השנים 2012-2013 שלט אירגון "האחים המוסלמים" במצרים, עקב המהפיכה שאירעה בה שנה קודם לכן כנגד הנשיא הקודם מובארכ, אבל האירגון הודח מהשילטון על ידי הצבא בהנהגת נשיא מצרים כיום, אל-סיסי. לאחר ההפיכה כנגד "האחים המוסלמים", פעל הצבא המצרי כנגד הפגנה ענקית של אותו אירגון בכיכר "ראביעה (מערבית: הרביעית) אל-עדווייה" בקהיר- עם תוצאה של אלף הרוגים בשורות "האחים" (בערבית קוראים לאירגון זה בקיצור: "אל-איח'וואן). מאז הפך סמל היד עם ארבע האצבעות (כשהאצבע החמישית מקופלת), הראביעה (על שם כיכר ראביעה אל-עדוויה), המופיע כאן בצבע ובצורה שונים מעט, לסמל מאבקה של תנועת "האחים המוסלמים", כשארדואן ומפלגתו AKP, שרובה הוא למעשה כיום שלוחתו התורכית של אירגון זה, משתמשים בו באופן תדיר.

3. הציר השלישי הוא הציר השיעי, בהנהגת איראן. ציר אנטי-מערבי שנהנה מתמיכתן של רוסיה וסין. בציר זה כלולות מדינות "הקשת השיעית": איראן, עיראק (בחלקה, ובייחוד מפלגת השילטון השיעית בעיראק, "אל-דעווה"), סוריה של אסד ולבנון, שאליה ניתן לצרף את צפון תימן, שנמצאת בשילטון השיעים החות'ים. ציר זה שואף ראשית לדומיננטיות בעולם המוסלמי ולשליטה על המקומות הקדושים לאסלאם, ולאחר מכן כינון אמאמות שיעית שתשלוט על העולם כולו. איראן היא התומכת העיקרית של אירגוני הטרור הרדיקליים באיזור שמהווים מכשול לישראל, שהם החיזבאללה הלבנוני והחמאס הפלסטיני. איראן גם תומכת במרד ובשילטון החות'י בתימן. לאיראן יש יריבות על הגמוניה איזורית ועל הגמוניה דתית באסלאם בעיקר עם ערב הסעודית, הסונית-ווהאבית. נכון שבין תורכיה ואיראן יש יחסי אהבה-שינאה ויחסי כבדם וחשדם, בשל יריבות היסטורית של מאות שנים ובשל השתייכות לעדות דתיות שונות, אבל ישנם שיתופי פעולה פה ושם, כאמור, בין הצירים הרדיקליים הסוניים והשיעים.

כיצד התברר שהסכסוך העיקרי על הר הבית הוא פנים-מוסלמי? כאמור, בימים אלה כינס שר החוץ הסעודי, עאדל אל-ג'ובייר, מסיבת עיתונאים, ואמר כי נסיכות קטאר, שנחשבת התומכת העיקרית של תנועת "האחים המוסלמים", ובעלת קשרים עם איראן השיעית, דורשת להפוך את איזור מכה, ובו "האבן השחורה- הכעבה", המקודשת ביותר לאסלאם, לאיזור בינלאומי- ממש כמו שהפלסטינים וגם מדינות האסלאם הקיצוניות דרשו לגבי הר הבית. כלומר, כמו שביקשו לעקור את הריבונות הישראלית מהר הבית, כך קטאר מבקשת לעקור את הריבונות הסעודית מאיזור מכה. מטרתה של קטאר היא לשרת, למעשה, את הציר שהיא ממובילותיו: ציר "האחים המוסלמים", וכן את הציר האיראני, שעימו יש לה קשרים. באמצעות בינאום האיזור, תבוטל הריבונות הסעודית עליו, ו"אחים המוסלמים" ואף לאיראן תהיה דריסת רגל ברשות ובסמכות הדתית על האיזור. דבר דומה מאוד קורה וקרה בהר הבית, שהיה מקום שני בתי המקדש היהודיים וכיום נחשב כמקום השלישי הקדוש ביותר לאסלאם: הכנסת ישראל לסכסוך וההתפרעויות בתואנה של הצבת המגנומטרים, הייתה מביאה לדידם של שני הצירים הרדיקליים, בסופו של דבר, להפיכת איזור הר הבית לבינלאומי ולהוצאת ריבונות ונוכחות ישראל ממנו, מה שהיה מוביל לשליטה למעשה של "האחים המוסלמים" ותורכיה בסופו של דבר על ההר עצמו. כיום, מה שאנחנו מכירים בתור "הווקף המוסלמי", כלומר רשות ההקדשים המוסלמיים בירושלים, הוא למעשה גוף דתי שנמצא תחת סמכותה של ירדן ותחת הסמכות של הרשות הפלסטינית. לצד אותו ווקף ישנם גורמים שמקבלים מימון מהציר הרדיקלי הסוני ושואפים לשליטה דתית בהר הבית, כשאחד מראשי אותם גופים הוא השייח' עכראמה סברי, המופתי הקודם של ירושלים, שכיום הוא בעל קשרים עם אירגון "האחים המוסלמים" ועם ארדואן.
בסופו של דבר, ישראל בחרה להעניק את ההישג של הסרת המגנומטרים והמצלמות לממלכת ירדן, שעימה יש לישראל הסכם שלום, וכן לווקף המוסלמי בירושלים שנמצא תחת חסותה של הממלכה, כי סמכות דתית ירדנית (וכאמור, למשפחת המלוכה בירדן יש היסטוריה של שליטה על מקומות קדושים לאסלאם, וכמובן ובעיקר שליטה בהר הבית עצמו בין השנים 1948-1967), ולא להביא לידי כך שהר הבית יהיה נתון לשליטה דתית של הציר הרדיקלי הסוני בראשות "האחים המוסלמים" קטאר וארדואן, או אף לאיראן השיעית. כמו כן, היה חשוב לישראל לשמור על ביטחון איזור הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהדות, שהוא אתר יהודי מובהק תחת ריבונות ישראלית מובהקת. וזאת, למרות שצעד כזה של הסרת אמצעי הביטחון נחשב כפוגע בכושר ההרתעה של ישראל ועלול להראות על חולשתה, באיזור שבו אסור להיראות ולהיות חלש.

לכן, המאבק העיקרי על הר הבית, בדומה למאבק על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, הוא לא בעיקר מאבק בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, או בין היהודים לבין המוסלמים, אלא מאבק פנים-מוסלמי שישראל כמעט והשתרבבה לתוכו בעל כורחה.