נולד באווראנגאבאד שבהודו, כשהייתה תחת שילטון בריטי בשנת 1903. מת בשנת 1979 בניו יורק- לשם הגיע כדי לטפל במחלת הכליות שלו שהחמירה.
חוקר אסלאם, אידיאולוג ופילוסוף אסלאמיסט, משפטן, היסטוריון, עיתונאי, פעיל וחוקר פעיל בהודו הבריטית ולאחר מכן, בעקבות החלוקה, בפקיסטאן.
יצירותיו הרבות היו במספר תחומים: כ פירוש הקוראן, חדית', חוק, פילוסופיה והיסטוריה". רוב יצירותיו נכתבו בשפת האורדו, אך לאחר מכן תורגמו לאנגלית, ערבית, הינדית, בנגלית, טמילית, טלוגו, קנאדה, בורמזית, מלאיאלאם ושפות רבות אחרות.
הוא ביקש להחיות את האסלאם, שהיה לפי הבנתו "האסלאם האמיתי". הוא האמין שהאסלאם חיוני לפוליטיקה וכי יש צורך להנהיג שריעה ולשמר את התרבות האסלאמית בדומה לשלטון ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם במאה השביעית, הרשידון, ולנטוש את חוסר המוסריות, את החילוניות, הלאומיות והלאומנות וכן גם את הסוציאליזם, שלדעתו הוא השפעתו של האימפריאליזם המערבי.
הוא היה המייסד של ג'מאעת-א-אסלאמי, הארגון האסלאמי הגדול דאז באסיה. בזמן מאבק העצמאות ההודי, מאודודי והג'מאת-א-איסלאמי פעלו באופן פעיל להתנגדות לחלוקת הודו. לאחר החלוקה בין הודו לפקיסטאן, מודודי וחסידיו העבירו את המיקוד שלהם לפוליטיזציה של האסלאם ויצירת תמיכה בהפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית. הם נחשבים כמי שסייעו לעורר את הגנרל מוחמד זיא-אול-חק, שליט פקיסטאן דאז, להחדיר "שריעזציה" לפקיסטאן. עשרות אלפי חברים ואוהדים של האירגון שלו קיבלו משרות במערכת המשפט ובשירות המדינה. במהלך הממשל של זיא אול-חק. הוא היה הזוכה הראשון בפרס המלך הסעודי פייצל הבינלאומי על שירותו לאסלאם ב-1979. כמו כן, מודודי היה חלק מהקמתה וניהולה של האוניברסיטה האסלאמית של מדינה, אחת הערים הקדושות לאסלאם שבחבל החיג'אז שבערב הסעודית.
למודודי ומשפחתו היה את התואר "סיד"- כלומר נחשב כאחד מצאצאי נביא האסלאם מוחמד.
כשהיה בן אחת עשרה, התקבל מודודי לכיתה ח' ישירות במדרסה פאוקנייה משריקייה (תיכון מזרחי), אורנגבאד שבהודו הבריטית דאז, שהוקם על ידי שיבלי נומני, חוקר אסלאמי מודרניסטי המנסה לסנתז את הלימוד האסלאמי המסורתי עם הידע המודרני, ואשר עיצב את אורך החיים של מאודודי. התעניין בפילוסופיה (במיוחד מתומס ארנולד) וכן במדעי הטבע, כמו מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. לאחר מכן עבר לדר-אל עולום (בית הידע, בית ספר דתי) מסורתי יותר בהיידראבאד. בינתיים, אביו עבר לבופאל – שם התיידד מודודי עם ניאז פתפורי, מודרניסט אחר. ב-1919, כשהיה בן 16, ועדיין מודרניסט בהלך הרוח, הוא עבר לדלהי וקרא ספרים של קרוב משפחתו הרחוק, הרפורמיסט סיד אחמד ח'אן. הוא גם למד אנגלית וגרמנית כדי ללמוד, באופן אינטנסיבי, פילוסופיה מערבית, סוציולוגיה והיסטוריה במשך חמש שנים מלאות: בסופו של דבר הגיע למסקנה שחכמי הדת האסלאמיים, העולמאא, לא התאמצו לגלות את הסיבות לעלייתה של אירופה, והוא עצמו הציע סיבות לכך. הוא למד את כתיבהם של רשימה ארוכה של פילוסופים שלימודם הפכה את אירופה למעצמה עולמית: הגל, קומטה, מיל, טורגו, אדם סמית', מלתוס, רוסו, וולטייר, מונטסקייה, דרווין, גתה והרדר, בין היתר. מבין המוסלמים, הוא הגיע למסקנה, שהעולמאא, חכמי הדת, לא הגיעו אפילו לאחוז אחד מכמות הפילוסופים שהייתה לאירופה להציע.
בשנות השלושים הוא החל לפתח את רעיונותיו הפוליטיים, ולפנות למטרת התחייה האסלאמית והאסלאם כאידיאולוגיה, בניגוד למה שהוא כינה "דת מסורתית ותורשתית". מאודודי נבהל מהדעיכה של השלטון המוסלמי באיזור היידראבאד שבהודו, מהחילוניות הגוברת והיעדר צניעות בקרב נשים מוסלמיות בדלהי.
באוגוסט 1941 ייסד מודודי את ג'מעאת-א-אסלאמי בהודו הבריטית כתנועה פוליטית דתית לקידום ערכים ומנהגים איסלאמיים.
האירגון התנגד באופן פעיל לחלוקת הודו, כאשר מנהיגה מודודי טען כי התפיסה הזו מפרה את הדוקטרינה האסלאמית של האומה. אירגונו ראה את החלוקה כיוצרת גבול זמני שיפריד בין המוסלמים זה מזה.
מודודי קבע כי על בני האדם לקבל את ריבונותו של אלוהים ולאמץ את החוק האלוהי, אשר מחליף חוקים מעשה ידי אדם, וכינה זאת "תיאודמוקרטיה", [47] מכיוון ששלטונה יתבסס על הקהילה המוסלמית כולה, ולא על חכמי הדת האסלאמיים, העולמאא. לאחר הקמת פקיסטאן ופיצול הודו ב1947, מודודי היגר ללאהור, שהפכה לחלק ממדינת פקיסטאן החדשה.
מודודי הקדיש את מרצו לכתיבת ספרים, עלונים ויותר מ-1000 נאומים והצהרות לעיתונות, והניח את הבסיס להפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית, אך גם עסק במגוון נושאים מעניינים בפקיסטאן ובעולם המוסלמי. הוא ביקש להיות מוגא'דיד, מחדש הדת . לתפקיד זה הייתה אחריות רבה שכן הוא האמין שמוג'אדיד "בכלל, חייב לבצע את אותו סוג של עבודה כמו שנעשה על ידי נביא.". בעוד שהמוג'אדידים קודמים חידשו את הדת, הוא רצה גם "להפיץ את האסלאם האמיתי" , שהיעדרו הביא לכישלון המאמצים הקודמים לחדש (תג'דיד) באסלאם". הוא היה מאוכזב מאוד לאחר ההתמוטטות האימפריה העות'מאנית, הוא האמין בראייה המוגבלת של המוסלמים את האסלאם ולא את היותו אידיאולוגיה ודרך שלמה לחיים. הוא טען שכדי להחיות את הגאווה האסלאמית האבודה, המוסלמים חייבים לקבל את האסלאם כדרך חיים שלמה.
מוודודי הושפע מאוד מרעיונותיו של התיאולוג הקיצוני מימי הביניים אבן תימיה, במיוחד מחיבוריו שהדגישו את ריבונותו של האל. מודודי הדגיש שג'יהאד חמוש הוא הכרחי לכל המוסלמים בני זמננו וכמו סעיד קוטב, ממייסדי ומבכירי תנועת "האחים המוסלמים", קרא ל"ג'יהאד אוניברסלי".
מודודי היה אחד מההוגים העיקריים של רעיון המדינה האסלאמית שתוקם על ידי ג'יהאד- ובכך השפיע על התנועות האסלאמיות הקיצוניות.
הוא תמך במודרניזציה אסלאמית אך שלל את רעיון ההתמערבות, החילוניות והלאומיות מכל וכל. הוא גם יצא נגד המיסטיקה האסלאמית- הצופיות ונגד הזרם האחמדי באסלאם, הנפוץ בהודו. הוא הסכים עם המודרניסטים האסלאמיים שהאסלאם לא מכיל שום דבר המנוגד להיגיון, ושהוא עדיף במונחים רציונליים על כל מערכות הדת האחרות. הוא לא הסכים עם הנוהג שלהם לבחון את הקוראן והסונה תוך שימוש בהיגיון כסטנדרט, במקום להתחיל מהטענה ש"התבונה האמיתית היא אסלאמית" ולקבל את הקוראן והסונה, ולא את התבונה, כסמכות הסופית.
עוד בשנות הארבעים קרא מודודי למהפיכה אסלאמית, וטען כי ה"מהפכה" שלו תושג "צעד אחר צעד" עם "סבלנות", שכן "ככל ששינוי פתאומי יותר, כך הוא קצר מועד.
לפי מודודי, לאסלאם הייתה "חוקה לא כתובה" שצריכה "להיות כתובה". החוקה לא תהיה השריעה אלא מסמך דתי המבוסס על "מוסכמות" שקבעו ארבעת הח'ליפים "הישרים" הרשידון, שהיו ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם (אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי) וכן על השריעה, הקוראן והחדית' (התורה שבעל פה המוסלמית).
מודל של ממשלה
בהרחיב כיצד צריכה להיראות ממשלת המדינה האסלאמית בספרו "החוק והחוקה האסלאמית", לקח מודודי כמודל את ממשלתו של מוחמד וארבעת הח'ליפים הראשונים ראש המדינה צריך להיות ראש הרשות המחוקקת העליונה, המבצעת והשופטת כאחד, אך תחתיו שלושת הרשויות הללו צריכוץ לפעול "בנפרד ובלתי תלוי זה בזה". ראש מדינה זה צריך להיבחר ועליו ליהנות מאמון המדינה, אך הוא אינו מוגבל לתקופות כהונה. מודודי שלל גם את הדמוקרטיה המערבית ואת הרעיון הדמוקרטי המערבי.
כשהייתה המהפיכה האסלאמית השיעית באיראן, הוא בירך עליה, למרות שהייתה מהפיכה שיעית.
