Tag Archives: איזמיר

הפליטים והבושה- איפה אחריות המדינות המוסלמיות על הפליטים?

הכתבה הזאת הובאה מאת העיתונאי התורכי אוהד ישראל והמערב ומתנגד לארדואן ולשילטון צבאי, בוראק בקדיל, עיתונאי תורכי שעובד בעיתון "הוריית", וכותב באתר "פורום המזרח התיכון". הכתבה עוסקת במשבר הפליטים המוסלמים שמציפים את אירופה, פליטים שמדינות מוסלמיות עשירות כמו למשל ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מסרבים לקחת עליהם אחריות וליישב אותם בשטחן, למרות שהן יכולות להרשות לעצמם להקים ערים משוכללות עבור מיליונים באמצע המדבר. במקום לקחת אחריות, מדינות האסלאם "זורקות" את בעיית הפליטים על אירופה- בין היתר מתוך מטרה נסתרת שהפליטים הללו יתיישבו באירופה ויהפכו אותה בעתיד הרחוק למוסלמית לאחר שיהפכו לרוב. אגב, בעיה דומה קיימת ביחס לפליטים הפלסטינים של שנת 1948: יש למדינות מוסלמיות, גם אם עשירות, אינטרס לא ליישב את הפליטים בשטחן בצורה מסודרת, ולהשאיר אותם במחנות מזה כמעט 70 שנים, על מנת שבסופו של דבר ישראל תיאלץ לקלוט אותם אליה.
ובאשר לתורכיה עצמה: במדינה שיש בה בעיה דמוגרפית, של 50 אחוזים של כורדים וחילונים מול חמישים אחוזים של אוכלוסייה מוסלמית מסורתית ודתית, השילטון מעוניין לקלוט במדינה פליטים על מנת להשאיר את המאזן הדמוגרפי לטובת האסלאם הסוני הדתי, כשהדוגמה הכי טובה היא העיר איזמיר: עיר זאת במערב המדינה על חוף הים האגאי, היא סמל החילוניות. מזה 15 שנים מנסה מפלגת השילטון הAKP להושיב בכורסת ראש העיר נציג משלה, ללא הצלחה. ראש העיר נשאר חילוני ממפלגת האופוזיציה המרכזית. אל העיר הוזרמו פליטים סורים שהם מוסלמים סונים דתיים, ובבחירות הבאות לראשות העירייה, וכן בבחירות האיזוריות לפרלמנט, כנראה שמועמדי מפלגת השילטון הדתית יזכו, לאחר שפליטים אלה יקבלו אזרחות תורכית.

וזה מאמרו של בקדיל, כפי שמופיע בעיתון "הוריית" בגירסתו האנגלית ובאתר "פורום המזרח התיכון":

ארדואן אכן צודק. יש משהו מביש במשבר הפליטים (הכוונה בעיקר לפליטים מסוריה ומאיזורי מלחמה מוסלמיים נוספים שנוהרים לתורכיה ומשם לאירופה). אבל הוא טועה לגבי מי אלה שצריכים להתבייש.
ארדואן חזר על אותם דיבורים במהלך ועידת 20 הכלכלות החזקות בעולם, הג'י 20, שנערכה בסין. הוא טען שגישת המערב כלפי הפליטים היא מבישה. הוא טען שהמערב הוא גזעני. מאז תחילת משבר הפליטים הסורים, טוען ארדואן כי זו חובתה המוסרית של אירופה הנוצרית לקבל אליה חלק גדול מן הפליטים. למה? בגלל שהפליטים רוצים לעבור לאירופה הנוצרית? כולנו יודעים למה. אבל מדוע למדינות מוסלמיות שכנות (ועשירות) אין חובה מוסרית לקלוט אליהן פליטים באדמות האסלאם?

מלך ירדן הראשון, עבדאללה הראשון, סבא-רבא של המלך עבדאללה השני הנוכחי, כתב בזכרונותיו: "הטרגדיה של הפלסטינים הייתה שרוב המנהיגים שלהם שיתקו אותם עם הבטחות שווא שלא הוגשמו שהם לא לבד. ששמונים מיליון ערבים ו400 מיליון מוסלמים (מספר הערבים והמוסלמים בעולם בשנת 1948) יבואו באופן מיידי וניסי להציל אותם".

כמה עשורים לאחר מכן, סורים שבורחים ממלחמת האזרחים במדינתם לא מתפתים לטרגדיה דומה ולהבטחות דומות: הם רוצים להשתמש בתורכיה ובמדינות מוסלמיות אחרות שנקרות בדרכם כאבני דרך להגיע לארצות יותר מתורבתות וטובות.

קודם כל, יש כאן פגיעה עצמית מוסלמית: למה מוסלמים מסכנים את חייהם על מנת להגיע אל המערב הנוצרי, שמתואר במקורות מוסלמיים כרשע? מדוע פליטים מוסלמים סורים לא רוצים לחיות עם אחיהם? למה הם רוצים לסכן את חייהם ולברוח לארצות נוצריות?
גם אם זה לא רלוונטי, מדינות לא מוסלמיות רחוקות מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים, כמו למשל ברזיל (תחת השילטון הקודם- למרות שהנשיא הנוכחי הוא ממוצא לבנוני נוצרי), ונצואלה (שם המצב גרוע שבגרועים) וצ'ילה הודיעו שהן מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים. האם ישנם פליטים מוסלמים בארצות המוסלמיות העשירות בנפט? כמה יש בערב הסעודית, שנחשבת מגינת המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה? האם הפליטים מועדפים להתקבל על ידי הנוצרים או על ידי מלך סעודיה, שנחשב שומר המקומות הקדושים לאסלאם, ובכללי מגן האסלאם הסוני? כולנו יודעים את התשובה. הפליטים לא מוכנים לסבול את תורכיה, שנחשבת גן עדן לעומת ערב הסעודית מבחינת חופש דת.

ולגבי תמונת המצב שיש בה השפלה עצמית למוסלמית, ארדואן מאשים את המערב שלקח תחת חסותו "רק" 250 אלף פליטים סורים, שרובם מוסלמים סונים, לעומת כמעט אף אחד במדינות המפרץ העשירות. למה באמת סעודיה, קטאר (הפטרונית של אירגון "האחים המוסלמים- תוספת שלי), בחריין (שיש לה אינטרס מובהק ליישב בקירבה מוסלמים סונים, היות והיא מדינה תחת שילטון בית מלוכה סוני עם רוב אוכלוסייה שיעי-תוספת שלי), איחוד האמירויות ועומאן מעדיפים להעסיק פועלים אסיאתיים בכמויות אבל אפילו לא התנדבו לקחת אפילו עשרות של פליטים סורים אליהן?

לכן, צריך לשאול את השאלות החשובות:

1. מדוע מוסלמים "שונאי מערב" רוצים להגר אל המערב ה"כופר"?

2. מדוע מדינות ערב והאסלאם העשירות לא נוקפות אצבע כדי לעזור לפליטים?

3. מדוע לא-מוסלמים חייבים לשלם את המחיר על מלחמות פנים-מוסלמיות, ועל גלי ההגירה שהן יוצרות?

הנוסע הוירטואלי- חמישים גוונים של איזמיר

אני ושרה ג'יין גילינו בחורף הזה את רב גוניותה של איזמיר: מדובר בעיר שיש בה הכל. ממש הכל. גם אתרים היסטוריים- ואני ממליץ על העיירה סלג'וק, שאליה נוסעים באוטובוס לכיוון דרום העיר, שם יש עתיקות עוד מימי הרומאים והביזנטים שבאו אחריהם, וכן מתקופות מאוחרות יותר, גם אנשים מעניינים: עיר מאוד קוסמופוליטית, לא פחות מאיסטנבול, כמובן גם רובע יהודי, שם נותרו לצערי כמאה יהודים, אך יש בית כנסת מפואר, וגם מסגדים ואיזכור חזק לתקופה היוונית של העיר. כזכור, מדובר בעיר ששמה המקורי היווני הוא סמירנה, אך בשנת 1922 במסגרת מלחמת העצמאות התורכית, נכנסו כוחותיו של אתאתורכ (החילוני….) והחלו בגירוש סיסטמטי של היוונים והזרים הלא מוסלמים ששהו בעיר הזאת- כשאלפי בתים ועסקים של יוונים עלו באש.

כשרצינו ללכת לפאב (מה לעשות, אני מסתובב עם בריטית מניו זילנד….) אז גילינו את חיי הלילה בשדרה מעניינת, אחת הגדולות של העיר, בשם "שדרת חללי קפריסין" (בתורכית: קיבריס שהיטלרי ג'אדסי). למרות הראקי והבירה המצויינים ששתינו, תהינו בעיקר על השמות הטעונים של מקומות ורחובות בעיר. שרה שאלה אותי: "מה הקשר בין קפריסין לעיר הנפלאה הזאת"? הסברתי לה שמדובר לא באירוע שהתרחש בימי האימפריה העות'מאנית, אלא דווקא בימינו אנו- בשנת 1974, עת הסתכסכה תורכיה עם יוון, ליתר דיוק עם קפריסין היוונית, על השליטה באי. בצפונו של האי שכל כך קרוב לישראל רוב האוכלוסייה תורכית, ואילו בדרום רוב האוכלוסייה יוונית. תורכיה חששה על השתלטות יוונית מוחלטת על העיר, אז ממשלת השמאל (….) בראשות ראש הממשלה התורכי האגדי, בולנט אג'וויט, החליטה לפלוש לקפריסין. בעיני, פעולה זאת הייתה אחד מהשורשים הראשונים של הניאו-עות'מאניזם, כלומר החזרת המורשת העות'מאנית לתורכיה, למרות שמדובר במהלך לאומי תורכי מצד שני: תורכיה רצתה להגן על תורכים. הצבא התורכי הפולש כבש את צפון קפריסין, ואז החל תהליך של חילופי אוכלוסייה, כשאוכלוסייה יוונית ונוצרית ששהתה בצפון האי עברה לדרום, ואוכלוסייה תורכית ששהתה בחלק הדרומי של קפריסין עברה צפונה. בעוד ירושלים אוחדה בשני חלקיה 7 שנים קודם לכן, ניקוסיה בירת קפריסין התפצלה לשניים: צפון ניקוסיה התורכית, שנקראת לפקושה, ודרום ניקוסיה היוונית, שנשארה עם השם ניקוסיה.
אז אני ושותפתי החלטנו בינינו: טסים לצפון קפריסין. אני יודע שישראלים בדרך כלל מטיילים בדרום האי, בצד היווני, אז החלטתי לחקור איזור שלא כל כך מתוייר וידוע, מה גם שרק תורכיה מכירה במדינה שהקימה בצפון קפריסין, הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, שהוקמה מיד לאחר הפלישה התורכית.

אבל רגע, אנחנו באיזמיר, ולפני הטיסה אנחנו אמורים לבקר במקום מוכר: כיכר השעון של העיר, שנקראת כיכר קונאק. כיכר קונאק מזכירה לנו משהו? לא כיכר השעון ביפו? כן, ממש יש זהות ותיאום בין שני המקומות. כיכרות השעון הוקמו באימפריה העות'מאנית בשנת 1901, לציון 25 שנים לעלייתו לשילטון של הסולטאן דאז, שבעיני רבים הוא הסולטאן האמיתי האחרון של האימפריה, עבד אל-חמיד השני. רוב השעונים ברחבי האימפריה לשעבר שרדו, ומה שהיה מיוחד בשעון הזה היה שהוא לא כוון ופעל לפי הזמן העולמי או האירופי, מה שנקרא שעון גריניץ', אלא לפי הזמן העות'מאני של אז, שזחל בעצלתיים, מה שד"ר וישניצר שכתב על זה מאמר קרא לו "א-לה-תורכה".
אבל זה לא הסוף. שרה אומרת לי: "תראה, יש משהו מכשף בעיר הזאת. אף יותר מאיסטנבול. אתה יודע מה? כמות הפריקים והתימהונים שמסתובבים כאן. ככה זה עיר ליברלית, חילונית, אז כולם מנצלים את זה".
אנחנו יושבים על ספסל בכיכר קונאק, ופתאום שומעים מישהו צועק בעברית לתוך הסלולארי שלו. ואני רואה דמות ממש מוכרת, גבר עבה, שנע בצעדי ריקוד. אני חושב: "רגע, זה לא הוא?" זה ממש מומנט היסטורי! אני ניגש לוודא את זהותו. הוא אומר לי ששמו שרמן. אני אומר לו בפליאה: "אתה שרמן האגדי? המומחה למוזיקה בעיני עצמו?" אני לא מאמין! מדובר בדמות שסיפקה את אחד הקטעים הכי הזויים בטלוויזיה הישראלית מעולם, בשנות השמונים, עת טען כי החל לתפקד כמרקיד קהל המוני (אני לא משתגע על המילה די ג'יי, זה יותר מזכיר שם של שחקן כדורסל אמריקאי) אחרי שהוא נכנס למועדון ושמע שהמוזיקה גרועה אז הם ביקשו ממנו שם עזרה….. שרמן! כל המדינה כבר כמעט שלושים שנה מחפשת אחריך! מה אתה עושה כאן?
הוא עונה לי את התשובה הצפויה "עסקים", ומציין ומדגיש את המועדונים המצויינים של העיר הליברלית הזאת, איזמיר. אני מספר לו על צפון קפריסין, ואומר לו שאני בדרך לשם. הוא יכול לבדוק גם שם עניינים. הממשלה שם, אני אומר לו, חילונית. היא עדיין שומרת על ערכיו של אתאתורכ.
שלושתנו נכנסים למונית ומשם לשדה התעופה על שם עדנאן מנדרס. ועכשיו הבנתי עם מי הסתבכתי: האיש לא מפסיק לשגע אותנו ולספר סיפורי ניסים ונפלאות על עצמו. ואני מספר להם מי היה עדנאן מנדרס. מדובר על ראש ממשלת תורכיה שהיה בין 1950 ל1960, והיה האב הקדמון של ארדואן. ראש מפלגה שמרנית שנבחר לראשונה אחרי 22 שנים של שילטון יחיד כמעט של מפלגתו של אתאתורכ. הוא התחיל לחדש את ימיה של דת האסלאם בתורכיה כקדם. הוא הראשון שפתח בתי ספר דתיים במדינה, לראשונה מאז נפילת האימפריה. המהפך שעשה ב1950 מאוד מזכיר את המהפך שהתרחש 27 שנים לאחר מכן בישראל, כשהליכוד הדיח לראשונה את מפא"י. אבל העניין הוא שהצבא ראה במנדרס כבוגד בכמאליזם, תפס אותו אחרי 10 שנים והדיח אותו. הוא הועמד למשפט מהיר ונתלה, וכך חזרה המפלגה הכמאליסטית לשלוט. אבל עזבו פוליטיקה. לא רוצה להתעסק עם פוליטיקה. מי מתעסק עם מנדרס כשלידך יושבת דמות כזאת אגדית והזוייה?
אנחנו ממהרים למטוס, שייקח אותנו תוך זמן קצר מאיזמיר לשדה התעופה ארג'אן, שליד לפקושה, הלא היא צפון ניקוסיה. איזמיר המגוונת, אל תדאגי. עוד אחזור אלייך.

הערה: הסיפור שאני מספר בידיוני ווירטואלי לחלוטין! המשך יבוא! בינתיים תיהנו מתמונת כיכר קונאק.

הנוסע הוירטואלי: ממניסה לאיזמיר וברן סאאת

שלום לכולם מהחוף האגאי המושלג בתורכיה,

אני והג'ינג'ית נמצאים עכשיו באוטובוס של "מניסה סייאהאת", או בתרגום חופשי מתורכית "תיירות מניסה", בדרך לעיר התורכית המפורסמת איזמיר, כדי שאני ושרה ג'יין נחגוג ביחד את ליל הסילבסטר, או כמו שקוראים לו בתורכית Yılbaşı- "ייל באשי", או ראש השנה, תחילה בארוחת דגים, או כמו שאני קורא לזה בעברית בשילוב תורכית "ארוחת באליק", ולאחר מכן נחגוג את הדבר האמיתי בפאב שמגיש את הבירה שלדעתי הלא משוחדת בעליל היא הכי טובה: בירה גינס, שמוכרת היטב לכל מי שהוא ממוצא אנגלו-סכסי. הנסיעה בדרך כלל נמשכת כשעה בין מניסה לאיזמיר, אך במציאות היא נמשכת שעתיים בשל השלג. כשאני יושב ליד הבחורה המוכשרת הזאת, ניו זילנדית ממוצא אנגלי, שיש לה ידע בנושא שמאוד אהוב עליי, כדורגל אנגלי, אני חושב עם מי באמת הייתי רוצה לנסוע באוטובוס ממניסה לאיזמיר, ולחגוג את השעה החדשה.
נכון שמדובר באישה נאה, אבל מדובר בכל זאת באנגלייה שהיא שילוב של מזג ג'ינג'י סוער אך גם הרבה קרירות. אני דווקא הייתי רוצה לידי בחורה כמו ברן סאאת, השחקנית התורכייה הידועה, כי הרי הבחורות התורכיות מזכירות מאוד את הישראליות.

לברן סאאת כהת השיער יש עיניים יפות וגם חיוך כובש, קצת ממזרי ושובב. יש בה את מה שאין לבריטים, שמשתדלים מאוד להיות מנומסים: את האופי הזה של ה"דוגרי", שיש גם לישראלים. נכון ששרה ג'יין היא שותפה מלאת ידע אך אין לה את השנינות והעוקצנות שיש לתורכיות או לישראליות.
ובכן, מי זאת ברן סאאת, שעתידה לשחק את קוסם סולטאן (את שמה של קוסם מבטאים כמו שאומרים את המקצוע "קוסם" בעברית), אשת הסולטאן ואם הסולטאנים הנודעת, בסידרת ההמשך לסידרה "המאה המפוארת- הסולטאן"?

ברן סאאת נולדה ב26 בפברואר 1984, בת מזל דגים. אביה, הוסיין אבני סאאת, היה כדורגלן מקצועני בעברו, והוריה גרו באנקרה, שם היא נולדה וגדלה. היא למדה בבית ספר תיכון פרטי באותה העיר, ואת לימודיה האוניברסיטאים עשתה באוניברסיטת באשקנט, שפירוש שמה הוא האוניברסיטה של עיר הבירה, באנקרה. תחום לימודיה היה דווקא כלכלה ומדעי הניהול, והיא השיגה תואר ראשון בתחום זה.
בעת לימודיה היא השיגה את המקום השני בתחרות משחק שקראו לה "הכוכבים של תורכיה", ובכך נכנסה לתחום המשחק. היא התגלתה על ידי הבמאי טומריס גיריטליאולו.
אופרת הסבון הראשונה שבה שיחקה הייתה בשנת 2004, ששמה היה "באהבתנו נמצא המוות"…
בשנת 2005 כבר קיבלה תפקיד מוביל באופרת סבון. אבל התפקיד שהפך אותה למפורסמת הוא דווקא באופרת הסבון "אהבה אסורה", בשנת 2008, עת שיחקה את הדמות הטראגית של אישתו הצעירה והיפה של עדנאן זיאגיל העשיר, ביהטר. בשנת 2010 שיחקה את הדמות הראשית בסידרה "מה אשמתה של פטמגול"?

ברן סאאת נשואה לכוכב פופ תורכי ששמו קנאן דואולו. הם החלו לצאת בפברואר 2012, ונישאו ביולי 2014 בלוס אנג'לס. בני הזוג נמצאים רוב הזמן על הקו בין איסטנבול ללוס אנג'לס.

טוב, האוטובוס כבר הגיע לאיזמיר. עכשיו, 4 שעות לפני הסילבסטר, צריך להגיע למלון, לשים שם את הדברים ולשים פעמינו למסעדה.
אגב, למי שלא ידע, כשנוסעים נסיעות ארוכות בתורכיה, יש באוטובוס מלצר ושירות של ארוחות מוכנות, ממש כמו במטוס או ברכבת.

הנוסע הוירטואלי: סילבסטר באיזמיר ולמה טיולים

טוב, הגענו לאיזמיר. מתחנת האוטובוס אנו לוקחים מונית לשדרות אתאתורכ הסמוכות, שהן בעצם הרחוב הראשי של חוף הים באיזמיר. אנחנו מגיעים למלון "איביס", שם נתאכסן. בעיר עצמה אנחנו נתקלים רבות בשם היווני של העיר המיוחדת, והחילונית-ליברלית הזאת, סמירנה.

מה שיפה בעיר הוא ששם רואים את תורכיה הכמאליסטית, החילונית, בהתגלמותה. אולי זו השפעה יוונית-בלקנית ישנה, אבל רוב תושבי העיר הם מוסלמים חילונים, והכמאליזם, משנתו של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, ואתאתורכ עצמו, מורגשים היטב בעיר. בשנת 1922 הושלם הטרנספר של תושביה היוונים נוצרים של העיר על ידי אתאתורכ עצמו, במסגרת מלחמת העצמאות התורכית. לכן, למרות שהמהלך של אתאתורכ היה לאומי עם זיקות דתיות מעטות, שמו נחרט היטב בתולדות העיר (על תולדות העיר- בפוסט הבא בנושא).

מבית המלון אנו הולכים למסעדה מאוד מומלצת, בדרך "אתאתורכ ג'אדסי" שציינתי קודם, מסעדת "דניז", ים בתורכית, שם שמעתי שיש דגים מעולים. אני, כיהודי, מוותר על פירות הים ומזמין רק דגים שמותר ליהודים לאכול. כמובן שלשותפתי אין מגבלות, והיא מזמינה ככל העולה על רוחה לובסטרים ומולים. אני אוכל גם את ה"באליק אקמק"- דג בלחם,

והכי חשוב- מה שהגישו לנו קודם בליל סילבסטר זה, שזימן מזג אוויר מאוד קר, 2 מעלות מעל לאפס, אך השלג שהיה בדרך הפסיק. מדובר במבחר מאזטים משגעים, עם סלטים שונים וטעימים. וכמובן- הטופ שבטופ- ראקי, הלא הוא ערק עם קרח. כמובן, כשהעיר חילונית, האלכוהול חופשי.
אנחנו אוכלים ועוד מעט 12 בלילה. הקינוח הוא מלבי טעים, ומרוב אוכל כבר קשה לנהל שיחה. אז אנחנו יוצאים אל הלילה הקפוא מהמסעדה, ומחפשים פאב. עם המשקה בה' הידיעה- בירה גינס.
העיר הזאת, אני חייב להגיד, מוארת כולה. היא חוגגת את הYılbaşı, יילבאשי, הלא הוא ראש השנה, או הסילבסטר. יש פאב אירי בעיר, ליד דרך אתאתורכ, שקוראים לו 6A. כמו ביפו, לרחובות מסוימים ליד דרך אתאתורכ, באיזור ששמו אלסנג'אק, יש מספרים. שם הרחוב הוא 1447. אנחנו נכנסים
ושותים בירה גינס. בשעה 12 בלילה נשמעות קריאות חגיגיות ונשמע קול נפץ של זיקוקים. 2015 הגיעה. אני שומע שלל ברכות באנגלית ובתורכית וגם מקבל נשיקה על הלחי משרה ג'יין. משולחן הבר אנו פורשים לשולחן צדדי, ומתחילים לדבר ולדון על מה מניע אנשים לצאת לטיולים בעולם. ואני מדבר על טיולים נוסח טיולי תרמילאים, לא על דיל באיזה קלאב באנטליה, אלאניה או בודרום. על לבקר גם במקומות לא כל כך מתויירים אך גם במקומות שאפשר לראות ולהרגיש היסטוריה.

שרה ג'יין מסבירה לי זאת כך, ואני מסכים איתה: אנשים שאוהבים לטייל הם אנשים שלא יכולים להתקבע במקום אחד. אנשים שלא רוצים חיים משעממים, אלא סקרנים מטבעם. ואני מוסיף: החיים במיוחד בישראל לא קלים. יוקר מחייה גבוה, ויש הרבה אנשים שמוציאים להם את הנשמה עד שהם רואים כמה גרושים במשכורת שלהם. לכן, טיול זה גם סוג של בריחה מהמציאות, רצון לחוות מציאות טובה יותר וגם מעניינת יותר. אני, כך אני אומר לה, אדם משפחתי מטבעו. אני ממש לא נגד חיי משפחה, להיפך, אבל חיי משפחה מעניינים. בלי קשיי המחייה וגם בלי לחץ מסביב.
החיים בישראל מנווטים בדרך כלל כך: יסודי-תיכון-צבא (שיש כאלה שהשירות שלהם מאוד קשה)-טיול גדול- אוניברסיטה- משפחה וילדים-חובות לבנק. אבל זה לא חייב להיות מוכוון בכיוון הזה. אפשר לשלב גם וגם, גם חיי משפחה וגם טיולים, בייחוד לאנשים סקרנים או כאלה שיש להם חסך בזה.
אני מזכיר לשרה ג'יין את סרט הפולחן שראיתי לפני 15 שנים וכמה ימים- "החוף". מדובר בסרט של ליאונרדו די קפריו, על תרמילאי צעיר שמגיע לתאילנד, ושם באכסנייה מישהו נותן לו מפה לחוף של אי סודי, מהיפים בעולם, שם חיה לה קומונה מסוגרת ודי מנותקת מהעולם. הוא אומר לו: "תאמין לי, זה גן עדן". התרמילאי מניח בטעות עותק של המפה אצל אנשים אחרים, שמודעים לקיומו, מראה את המפה לזוג תרמילאים אחר ויוצא עם אותו זוג לכיוון האי. הנוף באי מדהים. הכל כחול מסביב. יש הסכם בין הקומונה לילידים, שהאי לעולם לא ייהפך למתויר, בין היתר בשל עודף צמחי הקנביס שיש עליו (ואני לא מעודד לשימוש בסמים). ובכן, אותם שלושה תרמילאים מצטרפים לקומונה וחיים חיים פסטורליים באי. בלי לחצים ובלי דאגות וכמעט בלי קשר לעולם החיצון. בסופו של דבר האנשים האחרים בחוף עצמו בתאילנד מוצאים מפה של האי, מפיצים אותה, ובכך כמויות גדולות של טיילים ותיירים מגיעות אל האי הבודד. הילידים מתעצבנים, פותחים באש על התיירים, הקומונה מנדה את אותו תרמילאי צעיר (די קפריו), ובהמשך מגיע סוף סיפורו של האי.

ובכן, מה זה האי הבודד? סמל לבריחה מחיי היום יום והחומרנות אל רוחניות וסקרנות וגם אל בדידות, במקום כל ההמוניות מסביב.
שרה ג'יין, מצידה, מזכירה לי סרט אחר, שראיתי אותו (גם במציאות) ממש אתמול. מדובר על סיפור ההיכרות בין שני הרפתקנים ידועים, ארנסט המינגווי הסופר והעיתונאי הידוע, ומי שעתידה להפוך לאישתו, העיתונאית האמריקנית מרתה גלהורן. שניהם הכירו לראשונה בפלורידה, ומצאו עצמם בספרד, כשתיעדו את מלחמת האזרחים שם שפרצה ב-1936, שהייתה ההקדמה למלחמת העולם השנייה. ההרפתקנות והסקרנות חיברו בין שני האנשים הלא שגרתיים האלה, אך לבסוף מה שהרחיק ביניהם הוא המרחק. גלהורן נסעה לתעד מלחמות במקומות אחרים: את המלחמה בין יפן לסין שהתחוללה בסין עצמה, וגם את הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה. המינגווי, מצידו, אהב להיות בעיקר בקובה. מה גם שהיה רודף נשים, כך אומרת לי שרה, ואף מוסיפה, ובהמה לא קטנה. לכן הקשר המיוחד ביניהם לא החזיק, והם נפרדו לבסוף, ב-1945, עם תום מלחמת העולם השנייה. היא אומרת לי "זהו מקרה קיצוני של הרפתקנות. לא ממש דוגמה". ואני אומר לה, שהפיתרון תמיד נמצא באמצע. לשלב גם חברות וחיים רגילים וגם הרפתקנות. המינגווי וגלהורן היו אמורים להוות עוגן אחד לשנייה וכשלו בכך. שני הסרטים מראים על כך שקיצוניות היא לא פיתרון.

ואז שרה ג'יין אומרת לי, כמה זה נוח לטייל איתי. אני גם עוגן בשבילה וגם מקור להרבה צחוקים, והרבה ידע ועניין. וגם היא מוסיפה לי ידע והמון חן לטיול. וחוץ מזה, היא אומרת, אני מדווחת לרשת שאני עובדת בה על כל המקומות שהיינו בהם. ותורכיה היא גם היסטוריה, גם מציאות, גם חוויות וגם הרפתקנות. לא רק ים וחופים כמו תאילנד או ניו זילנד מקום מושבה הירוק, אלא מקום של חיים מוחשיים. סיכמנו שנעשה סיור באיזמיר, כולל באיזורים שבהם חיו יהודים, ומשם נטוס לצפון קפריסין, שנתונה תחת שליטה והכרה בלעדית של תורכיה.