Tag Archives: בית הבסבורג

suleiman1

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

הוהנצולרן

משפחות המלוכה של פעם- איפה הן היום? חלק רביעי: גרמניה ואוסטריה, במלאת 100 שנים לתום מלחמת העולם הראשונה

(c) כל הזכויות שמורות לאתר Histerio ולכותב האתר

עד לפני 100 שנים, משפחות הבסבורג (Habsburg) מאוסטריה, והוהנצולרן (Hohenzollern) מגרמניה עמדו בראש הכותרות בחדשות העולמיות. מדינות אלה הנהיגו את שתי האימפריות הגדולות, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הגרמנית, בהתאמה, עד לתבוסתן במלחמת העולם הראשונה במסגרת "מעצמות המרכז". כמו מלחמות רבות, מלחמת העולם הראשונה נפתחה במעשה בודד שהיה בעל השלכות רבות: גבריאלו פרינציפ, לאומן בוסני, רצח בעיר סראייבו את הדוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית ואחיינו, לא בנו, של הקיסר המכהן דאז, פרנץ יוזף. לאחר מלחמת העולם הראשונה הקיסרים הגרמנים והאוסטרים מצאו את עצמם נאלצים לעזוב את תפקידיהם, המלוכה בוטלה וגרמניה ואוסטריה הפכו לרפובליקות שבריריות, נעדרות מסורת דמוקרטית. את התוצאות של השבריריות וחוסר המסורת הדמוקרטית ראו היטב כמעט 15 שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1933 עם עליית היטלר לשילטון בגרמניה.

ובכן, מה נשאר מכל משפחות המלוכה הגדולות הללו, לאחר שהקיסרים האחרונים, קרל הראשון (אחיינו האחר של הקיסר פרנץ יוזף, שחי עד 1916) מאוסטרו הונגריה (אימפריה שהתפרקה כליל) ווילהלם השני, הקייזר הגרמני, עזבו את תפקידיהם והמלוכה בוטלה באוסטריה ובגרמניה?

ראשית כל, באשר לבית הבסבורג האוסטרי המאוד מאוד ענף, אתמקד רק בענף ששלט על אוסטריה-הונגריה: בית הבסבורג-לוריין. ולא לשאר הענפים של המשפחה הזאת. כיום עומד בראשות בית הבסבורג-לוריין הדוכס קארל פון הבסבורג, בן 57, שתוארו הלא-רשמי הוא "הארכידוכס של אוסטריה, הנסיך המלכותי של הונגריה, בוהמיה וקרואטיה". אם תחליפו את המונח "ארכידוכס" ב"קיסר" ו"הנסיך המלכותי" ב"מלך", תראו מה היה תוארו הרשמי של הקיסר מבית הבסבורג. אילו היה היום קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, היה נודע בתואר הקיסר קארל השני. קארל פון הבסבורג הוא נכדו של קרל הראשון, הקיסר האוסטרי האחרון, נינו של הקיסר המפורסם מתחילת מלחמת העולם הראשונה פרנץ יוזף, ובנו של אוטו פון הבסבורג, שהיה יורש העצר האחרון של קיסרות אוסטריה-הונגריה, וחי עד שנת 2011 כשהגיע לגיל המופלג של 98 שנים. אוטו היה בנו של הקיסר האחרון, קרל הראשון- שלאחר הדחתו הוגלה לאי הפורטוגזי מדיירה ומת שם.
משפחת הבסבורג, אגב, הייתה מנועה מלשוב לאוסטריה עד שנת 1966. לכן, קרל נולד בבוואריה, גרמניה, ב11 בינואר 1961. באותה שנה שבה נולד, הודיע פומבית אביו של קארל, הארכידוכס אוטו פון הבסבורג, כי הוא מוותר על כל טענה וכל דרישה לכתר האוסטרי, על מנת לשוב למולדתו. קרל ומשפחתו חזרו לאוסטריה יחד עם משפחתו רק כשהיה בן 5. הוא משמש כיום כראש בית הבסבורג-לוריין החל משנת 2007, עת אביו מסר לו בעודו בחיים, בגיל 94, את תפקיד ראש בית הבסבורג. המיוחד בקרל, שהוא משפטן, פוליטיקאי, איש עסקים ותקשורת, הוא תמיכתו ברעיון שצץ החל משנת 1923 והיווה תגובה ישירה למלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה: הרעיון הפאן-אירופי, כלומר של אירופה אחת מאוחדת. לכן הוא תומך נלהב של האיחוד האירופי וחבר באירגונים שקוראים לאירופה מאוחדת. מאז 1986 מכהן קרל בראש הענף האוסטרי של ה"איחוד הפאן-אירופי", דבר לא מפתיע למי שבא ממשפחה שעמדה בראש אימפריה רב-לאומית, האירגון הוותיק ביותר שקורא לאירופה מאוחדת. בחודש אוקטובר 1986, קרל בן ה-25 נבחר להיות חבר הפרלמנט האירופי מטעם המפלגה השמרנית האוסטרית, "מפלגת העם האוסטרית" (שנמצאת בימין-מרכז מבחינת ההטייה הפוליטית". בשנת 1988 הואשם קרל בשחיתות: נטען כי האירגון "World Vision", אירגון נוצרי אוונגליסטי העביר דרך הזרוע האוסטרית שלו, שבחבר המנהלים שלה ישב קרל, תקציב של 30 אלף מארקים (המטבע שהיה נהוג לפני היורו) דרך האירגון הפאן-אירופי שבראשו עומד קרל, על מנת לממן את מסע הבחירות שלו במסגרת "מפלגת העם האוסטרית". אביו של קרל, הארכידוכס אוטו פון הבסבורג, דחה את ההאשמה בטענה שבני משפחתו מופלים לרעה, וכי השם "הבסבורג" הוא משוקץ באוסטריה המודרנית ממש כמו הטלאי הצהוב מימי השואה. לכן, בשנת 1999 "מפלגת העם האוסטרית" לא העמידה שוב את קרל לבחירה לפרלמנט האירופי. בין השנים 1992-1993 הוא הנחה תוכנית טלוויזיה בערוץ הציבורי האוסטרי, ולאחר מכן הפך לטייקון תקשורת: יש לו אחזקות בקבוצת תקשורת בהולנד, ובשנת 2010 קנה את הבעלות על שני העיתונים החשובים ביותר בבולגריה.

מאז 1981 מתגורר קרל בזלצבורג, אוסטריה. בשנת 1993 התחתן עם בת אצולה, הברונית פרנצ'סקה טיסן-בורנמיצה. יש להם שלושה ילדים: אלאונור ילנה, בת 25, גלוריה מריה, בת 19 ובן בשם פרדיננד זבונימיר, הלא הוא פרדיננד פון הבסבורג, יליד שנת 1997, נהג מכוניות מירוץ מקצועי, שעתיד להחליף את קרל בראשות בית הבסבורג בעתיד.

באשר לבית הוהנצולרן מגרמניה (תמונת המשפחה כיום מצורפת כאן)- הקיסר המודח וילהלם השני, שתוארו הרשמי היה קיסר גרמניה ומלך פרוסיה, חי בהולנד עד מותו בשנת 1941. כשהנאצים כבשו את הולנד, הזמין היטלר את וילהלם השני לחזור לגרמניה, אך וילהלם סירב בטענה כי היטלר לא יאפשר להחזיר את השילטון המלוכני לגרמניה ולכן הוא לא מוכן לחזור. וילהלם הושם במעין מעצר בית בהולנד תחת משמר גרמני, וביוני 1941 הוא מת באיזור דורן בהולנד. קיברו משמש עד היום מקום עלייה לרגל למונרכיסטים גרמנים. את וילהלם השני החליף בתור ראש בית הוהנצולרן בנו וילהלם השלישי, יורש העצר האחרון של גרמניה. בניגוד לאביו, הוא נשאר בגרמניה בעת מלחמת העולם השנייה ושירת בצבא הגרמני אך תחת השגחה שהציב עליו היטלר פן יקרא עליו תיגר. בסוף מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945 עת שהה בבאאד באוסטריה, נתפס על ידי גדודים מרוקניים של הצבא הצרפתי שהיה תחת פיקודו של דה גול, נשפט כפושע מלחמה- מימי מלחמת העולם הראשונה, לא השנייה, והושם במעצר בית בטירת משפחת הוהנצולרן בהכינגן שבגרמניה. בשנת 1951 הוא מת באותה טירה. החליף אותו בראש המשפחה אחיו הצעיר לואי פרדיננד, שהיה ידוע כאנטי-נאצי מובהק. לואי פרדיננד חי בין השנים 1907 ל1994 ומת בגיל 87. בנו, שנקרא על שמו, נהרג בתאונת דרכים בגיל צעיר, לכן החליף אותו בראש משפחת הוהנצולרן נכדו הנסיך גיאורג פרידריך, כיום בן 42 וראש משפחת הוהנצולרן הנוכחי.

גיאורג פרידריך עובד בחברה שעוזרת לאוניברסיטאות לשווק את ההמצאות שלהן. מאז 1991, עם איחוד גרמניה, הוא ומשפחתו תובעים את ממשלת גרמניה בטענה כי הוחרמו ארמונות של משפחת המלוכה הגרמנית לאחר הדחתה והיא דורשת עכשיו שוב את החזרתם. בשל העובדה שירש את תפקיד ראש המשפחה ישר מסבו, בעשור הקודם תבעו אותו שני דודיו בטענה כי הוא לא היורש האמיתי של המשפחה ושל הרכוש שלה. שני הדודים הפסידו לבסוף בתביעה הארוכה שהתנהלה נגדו (לאחר שבמהלכה פסק בית המשפט לטובתם). גיאורג פרידריך הוא גם בעל של מפעלים לייצור בירה, "בית החרושת המלכותית לבירה פרוסית" (בתפקידו הרשמי והמרוקן מתוכן של מלך פרוסיה- שהייתה חלק עיקרי במה שהרכיב את גרמניה), שמייצרת את בירה "פרוייסנס". כמו כן, הוא הבעלים של אי הנסיך באגם פלון במדינת שלזוויג-הולשטיין הצפונית בגרמניה. בשנת 2011 התחתן עם הנסיכה סופיה יוהנה מאייזנבורג, שדתה קתולית, לכן הוסר ממקומו בסדר הירושה לכתר הבריטי, מקום שהוקנה לו מתוקף היותו צאצא של בתה של המלכה ויקטוריה הבריטית, הנסיכה ויקטוריה, אישתו של הקיסר הגרמני לשעבר פרדריק השלישי. מדוע הוסר משושלת המלוכה הבריטית? היות והייתה לו זכות להיות בתוך השושלת כל עוד היה פרוטסטנטי. היות והתחתן עם אישה קתולית, אין לו זכות לדרוש מקום בסדר הירושה לכתר הבריטי ובמשפחת המלוכה הבריטית. לגיאורג פרידריך יש ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת, מהם שני ילדיו הראשונים שהם תאומים בני חמש, כשאחד התאומים, קרל פרידריך, שיצא ראשון מבטן אימו, הוא יורש תפקיד ראש משפחת הוהנצולרן, ולא אחיו התאום של אותו נסיך, לואי פרדיננד.

על ענף אחר של משפחת הוהנצולרן, ענף משפחת המלוכה הרומנית, ארחיב בפוסט אחר שמשותף לסיפורו של מלך בולגריה לשעבר שהפך לאחר התמוטטות השילטון הקומוניסטי במדינה לראש ממשלתה.
על המשפחה העות'מאנית, שהובסה גם במלחמת העולם הראשונה והודחה כארבע שנים לאחר סיום המלחמה ואיך היא כיום ארחיב גם בהמשך.