Tag Archives: הנסיך מוסטפא

ומי היו הנסיכים האמיתיים? (ספוילר לסידרה "הסולטאן")

שלום ושבוע טוב,

בצאתו של שבוע קשה ולא נעים, אני שובר את ההפסקה באופן זמני וחוזר לכתוב שני פוסטים בבלוג, ועוד ארבעה פוסטים זה יהיה כבר הפוסט המאה של הבלוג. הפוסט הראשון יעסוק, כמובן, במתרחש בסידרה "הסולטאן" ובאימפריה העותמאנית.

השבוע בסידרה שודר אחד הפרקים המזעזעים שלה- הסולטאן סולימאן המפואר מוציא להורג את בנו הבכור, הנסיך מוסטפא, בשל עלילת דם כי בגד בו. בכך רצה להראות הסולטאן את כוחו ועוצמתו כלפי פנים וכלפי חוץ, ולהזים שמועות לגבי מצב בריאותו שלו ולגבי זיקנתו המתקרבת. חשוב להזכיר, כי באותם ימים גיל 60 כבר נחשב כגיל זיקנה. לכן, הסולטאן רצה למנוע שמועות או קרבות על ירושה, וחשש מבגידות נוספות, אז למען יראו וייראו עשה את המעשה הנורא מכולם שאב יכול לעשות לבנו.

לנסיך מוסטפא יצא בסידרה שם של אדם תמים וחף מפשע שהוצא להורג בעקבות עלילת דם, על לא עוול בכפו. אכן, במציאות התקיים הנסיך מוסטפא, ואף הוא הפך לאגדה ברחבי תת היבשת האנטולית וגם באירופה. יש המכנים אותו עד היום "הסולטאן מוסטפא".

ושוב, ישנו אבסורד. האבסורד הוא שהסולטאן סולימאן פעם אחר פעם כמעט ומוצא את מותו, אך במציאות הוא ישרוד עד גיל שנחשב מופלג לאותם ימים, עד לראשית העשור השמיני לחייו, והוא ישרוד גם רבים מאנשיו, מבניו ואפילו יחיה לאחר אישתו הורם סולטאן. מוסטפא דאג לבריאותו של אביו, אך אביו בחר לקצר את חייו….
הסיפור של מוסטפא שהוצא להורג באמצעות חבלים מעלה שוב את סיפור התנ"ך על עקידת יצחק, שאגב אצל המוסלמים דווקא ישמעאל אחיו הוא שנעקד. בסיפור האל מצווה על אברהם להרוג את בנו (קראנו זאת בפרשת השבוע בתורה לפני כשבועיים), אברהם עושה זאת באי רצון, ובסוף האל שולח אייל שיוקרב במקום יצחק ובכך מציל את חייו. בניגוד לכך, הסולטאן סולימאן התעקש להוציא להורג את בנו, למרות תחינותיהם של בני משפחתו. במקרה זה, דבר לא יכל להציל את הנסיך.

ומי היה הנסיך מוסטפא האמיתי, זה שמופיע בקישור למטה?

http://en.wikipedia.org/wiki/%C5%9Eehzade_Mustafa#mediaviewer/File:Miniature_of_%C5%9Eehzade_Mustafa.jpg

הנסיך מוסטפא האמיתי נולד בשנת 1515 במניסה למושל המחוז, הנסיך סולימאן, ולשיפחתו מאהידווראן. הייתה לו אחות אחת מצד אביו ואימו יחד, ראזייה סולטאן.
מוסטפא היה מושא לקינאה עוד מילדותו על ידי אביו, היות והוא היה המועמד המועדף להיות הסולטאן הבא, בהיותו הבן הבכור. אביו חשד בו כל הזמן, גם כשמינה אותו למושל סנג'ק מניסה. מי שאביו העדיף, בהשפעתה של אישתו הורם, הוא את בנם שלהם, מהמט. הוא גם יצר יותר הזדמנויות למהמט להוכיח את עצמו, היות ולא ראה בו איום כמו שראה במוסטפא. עוד במניסה רכש מוסטפא את אמון ההמונים, והפך לנסיך פופולרי מאוד. הוא ניכר גם באומץ שלו בשדה הקרב. עם זאת, מוסטפא הופעל על ידי אימו, מאהידווראן, כדי להוות משקל נגד להורם ולבניה. מוסטפא רחש לאביו כבוד, אך חשד גם בו כל הזמן כי הוא מתכוון לפגוע בו ולהדיחו למען אחד מבניה של הורם.
ברבות הימים, נחשף מסמך שמעיד כי סולימאן ייעד למרות הכל את מוסטפא להיות יורשו, אך לא רצה לנפח לו את האגו וליצור בקירבו ציפיות שיהיה כזה, לכן דאג כל העת להנמיך את ציפיותיו. הוא שלח את בנו ממניסה, שם היה כאמור מושל, להיות מושל בפרובינציה המזרחית של אמסיה, ואת אחיו מהמט מינה למושל מניסה, מתוך מטרה לאמן את מוסטפא להילחם בחזית המזרחית כנגד הפרסים, ובכך מוסטפא יצבור ניסיון בניהול קרבות של אימפריה גדולה. בהיותו באמסיה, שמע מוסטפא כי אחיו מהמט מת, אך הוא לא חזר להיות מושל מניסה במקום מהמט. מי שמונה היה הנסיך סלים. בזאת החלה תחרות בין שלושת האחים- מוסטפא, סלים וביאזיט, על תפקיד הסולטאן הבא. היריבות הייתה קשה ביותר, וכללה בחישות פוליטיות וניסיונות פגיעה הדדיים. הבוחשים הראשיים כנגד מוסטפא היו הורם סולטאן ורוסטם פאשה, הווזיר הגדול. רוסטם אף נשלח לאמסיה לשכנע את מוסטפא להצטרף למערכה כנגד הפרסים, ובו בעת הזהיר את הסולטאן סולימאן כי מוסטפא בא על מנת להרגו ולרשת אותו. סולימאן, בתגובה, החליט להוציא את מוסטפא להורג. ההוצאה להורג נמשכה זמן רב, והמוציאים להורג הרגו את מוסטפא לאחר שנאבק עימם באמצעות מיתר של קשת. תאריך ההוצאה להורג הוא 6 באוקטובר 1553, בעמק ארלי שבמחוז קוניה (שימו לב, התאריך 6 באוקטובר נושא עימו אירועים היסטוריים נוראיים, שקרו בהפתעה). בן 38 היה במותו.
להלן ציור צרפתי, שמתאר את מותו של מוסטפא:
/en.wikipedia.org/wiki/%C5%9Eehzade_Mustafa#mediaviewer/File:Mort_de_Mustapha.jpg

שאהזאדה מוסטפא האמיתי היה נשוי לרומייסה שפחתו המועדפת, שהייתה חצי בוסנית וחצי צרפתייה במוצאה. היו לו 4 ילדים:
הבן שנולד לו מרומייסה, שאהזאדה מהמט, הומת כחודשיים לאחר מות אביו, בבורסה. חי שש שנים בלבד.
נרגיס שאה סולטאן, התחתנה כשנתיים לאחר מות אביה, בגיל 19. חיה עד שבע שנים לאחר חתונתה.
שאהזאדה אורחאן, מת כשנה לפני אביו.
שאה סולטאן, נולדה ב1547 וחיה שלושים שנים.

הלווייתו של מוסטפא נערכה באיסטנבול, טקס לזיכרו נערך באיה סופיה, שם גופתו שכבה כשבוע, משם הועבר לקבורה בבורסה.
בתורכיה ובצרפת נכתבו יצירות ספרותיות ושירים לזכרו של מוסטפא, הידועה מכולם היא יצירתו של גבריאל בוני הצרפתי, שכתב טרגדיה על מוסטפא, ושמה "הסולטאן". בסיפור הטראגי הוא מאשים את הורם סולטאן במות מוסטפא.
לאחר מות מוסטפא התעורר מרד בקרב היניצ'רים, ובתגובה הדיח סולימאן את רוסטם פאשה מתפקיד הווזיר הגדול.

ואודות הנסיך ג'יהנגיר: בן בריתו של מוסטפא
שאהזאדה ג'יהאנגיר (מפרסית): תופס את העולם, היה בנם השישי והאחרון של הסולטאן סולימאן המפואר והורם סולטאן. הוא היה אח למוסטפא, מהמט, סלים, ביאזיט ומיהרימה סולטאן. נולד בשנת 1531 בארמון טופקאפי שבאיסטנבול. מינקות סבל מעיוותים שונים בגופו, ביניהם גיבנת וגפיים פגומות. יש הטוענים כי אפילו היה חולה באפילפסיה. נחשב כאדם למדן ושקדן בעל מוח מבריק, אפילו המבריק ביותר מבין אחיו. חי בארמון טופקאפי רוב חייו ולעתים רחוקות היה יוצא למסעות עם אביו, רק בשביל העשרה. היה קשור ביותר לאחיו הבכור, הנסיך מוסטפא. לאחר מותו של מוסטפא נכנס לדיכאון, וכדי להשתחרר מהדיכאון אביו דאג שייסע לעיר חלב שכיום בצפון סוריה. שם הידרדר מצב בריאותו והוא נפטר בשנת 1553. כמו אחיו מהמט, היה בן 22 בלבד במותו. תחביביו העיקריים היו ספרות ואומנות.

ג'יהאנגיר היה השלישי בשרשרת הקורבנות התמימים של המאבקים על כתר הסולטאנות. הוא היה קורבן על לא עוול בכפו. בניגוד לשאר אחיו, לא ניתן לחשוד שמישהו הרג אותו בכלל. נפשו העדינה של ג'יהאנגיר לא עמדה לו עם אובדנו הנורא של אחיו מוסטפא.
ג'יהאנגיר קבור במתחם מסגד השאהזאדה באיסטנבול, לצד אחיו מהמט. באותו מתחם קבורים גם רוסטם פאשה, אישתו הנסיכה מיהרימה סולטאן, ובתם הומאשאה.
על שמו של ג'יהאנגיר נקרא מסגד ועל שם המסגד הזה נקראת שכונת ג'יהאנגיר באיסטנבול.
השאהזאדה מהווה סמל היסטורי לאנשים בעלי מוגבלויות, מלידה או שלא מלידה, שלמרות בעיותיהם הפיזיות ניחנים בנפש עדינה ובשכל מבריק ביותר, שמפצה על מוגבלותם.

העות'מאנים פרק 8: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ב' (ספוילר)

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio
התמונה נלקחה מתוך הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" והיא שייכת לסידרת הטלוויזיה בשם זה

המצור העות'מאני הכושל על וינה גרם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה, והן ניסו להתגייס שוב על מנת להדוף את העות'מאנים. מנגד, הסולטאן סולימאן המפואר סבר כי זה לא הזמן להסתבכויות צבאיות נוספות מול ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה. רצונו היה להתעסק בעניינים פנימיים ובעיקר לקדם את הפרויקט הכי חשוב שלו: קביעת קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק" (קאנוני סוליימאן, או סולימאן קאנוני). כמו כן, סולימאן שם לו למטרה להפסיק את הדיכוי האיראני-שיעי של אנשי הדת ויושביה הסוניים של מסופוטמיה, עיראק של היום, שבעבר הייתה מקום מושבה של הח'ליפות (ח'ילאפה, כלומר מרכז האסלאם הסוני) העבאסית ובמאה השש עשרה הפכה למרכז של דיכוי שהפעילו האיראנים הספווים השיעים כנגד חכמי הדת הסוניים והאוכלוסייה. למרות זאת, האיום של המנהיג ההבסבורגי-אוסטרי פרדיננד על יאנוש זאפוליה, שהיה שליט הונגריה ובן חסותם של העות'מאנים, נמשך. לכן, העות'מאנים פתחו במסע צבאי שלישי כנגד האוסטרים ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה עצמה. המסע הסתיים בלא תוצאות ממשיות מצד סולימאן, אך האימפריה האוסטרית-גרמנית ההבסבורגית (שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה") נתקלה בבעיות פנימיות: התנועה הפרוטסטנטית בהנהגת מרטין לותר צמחה באותן שנים כנגד הנצרות הקתולית השלטת, מה שגרם לחוסר שקט פנימי ולתסיסה. המצב אילץ את הקיסר האוסטרי קרל החמישי לחתום ביוני 1533 על הסכם שלום עם העות'מאנים. לפי הסכם זה, המלך פרדיננד שהיה כפוף לקיסר הכיר בסולטאן העות'מאני כאב וכריבון בהונגריה, קיבל את הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני כמקביל לו בדרגה והסכים לשלם מנחה שנתית לסולטאן. ללא כיבוש וללא סיפוח קיבל סולימאן את פרדיננד כוואסאל (בן חסות), ובתמורה זכה להקפאת המצב בחזית ללא דרישות נוספות.

באוקטובר 1533 הצבא העות'מאני פנה מזרחה למסע צבאי כנגד האימפריה האיראנית הספווית על מנת לשחרר את מסופוטמיה משליטה שיעית. הווזיר הגדול אבראהים פאשה, חברו הטוב של סולימאן, עמד בראש הכוח העות'מאני שחדר דרך כורדיסטאן לצפון עיראק ומשם לבגדאד וכבש אותה ולאחר חמש שנים את בצרה. בזאת הוחזרה אדמת הח'ליפות הישנה לשילטון סוני והמימסד הדתי הסוני במה שהיום עיראק שוקם. כעת סולימאן הוכר סופית כשליט של עולם האסלאם כולו. לא רק שיטת גביית המיסים והמינהל העות'מאני חזרה, אלא מפקדי הצבא העות'מאני קיבלו באיזור מעין אחוזות, תימארים, שאת מיסיהן העלו לסולטאן וסיפקו לו בשעת מלחמה פרשים (סיפאהים) שהיו תחת חסותם. לסולטאן הייתה הזדמנות לשעוט לתוך איראן ואזרבייג'אן אך הוא ויתר עליה היות ופחד מתנאי החורף והעדיף להתעסק רק במה שהיום היא עיראק ולהציל אותה מציפורני השיעים. על הדרך כבשו אבראהים פאשה וכוחותיו גם את איזור ארזורום ו-ואן, איזורים ששייכים כיום לתורכיה והיו תחת חסות נסיכויות מקומיות ובהשפעה איראנית. באותו זמן החזית בים התיכון התחילה להתעורר אל מול ההבסבורגים, שהשלום איתם היה מוגבל לאיזור אוסטריה והונגריה בלבד.

היזיר ראיס, ובשמו השני וכינויו המפורסם ח'יר אל-דין ברברוסה, היה מנהיג של פיראטים מוסלמיים שישב באיזור תוניס. הוא התמודד יחד עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית בתוניסיה ובאלג'יריה של ימינו עם דומיננטיות ספרדית בין היתר באמצעות מעשי פשיטה ושוד על ספינות נוצריות, בייחוד ספרדיות, ששוטטו באיזור. ברברוסה, או אדום-הזקן כתירגומו של מונח זה, חיפש כל הזמן עזרה עות'מאנית שתחזק את הצי הפיראטי שלו. בשנת 1516 כבשו העות'מאנים את אלג'יריה,וברברוסה הפך הלכה למעשה לאחראי על האיזור. באותה שנה בנה בקסבה של אלג'יר את מסגד כתשאווה, מסגד שעם הכיבוש הצרפתי הפך לקתדרלה אך לאחר קבלת עצמאות אלג'יריה ב-1962 הפך שוב למסגד, ובאפריל 2018 הסתיים שיפוצו על ידי רשות שיתוף הפעולה והתיאום התורכית Tika.

ובחזרה לשנת 1532. קרל החמישי הקיסר ההבסבורגי שבין היתר שלט בספרד מינה את האדמירל אנדריאה דורייה מגנואה לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את היזיר ראיס ח'יר אל-דין ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או קאפודאן פאשה, מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. דוריה הגיב בגיוס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. הסכם הקפיטולציות עם צרפת ב-1536 התיר לנתינים וסוחרים צרפתיים להיות פטורים מהחוק העות'מאני בשטחי האימפריה העות'מאנית, נתן לסוחרים צרפתיים חופש תנועה ברחבי האימפריה ולסוחרים עות'מאניים חופש פעולה בשטחי צרפת. להסכם הקפיטולציות הייתה השלכה כבדה ומשמעותית מאוד על עתיד האימפריה, ונטען כי שיטת הקפיטולציות הובילו בסופו של דבר להתפוררות האימפריה העות'מאנית כולה לאחר כמה מאות שנים. בתמורה קיבלה האימפריה העות'מאנית ברית צבאית עם צרפת כנגד ההבסבורגים, אך מעשה זה והמעשים הבאים מהווים רמז לזריעת זרעי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דווקא בימי השיא שלה.

בינתיים, הסולטאן סולימאן, שהיה אדם חשדן מאוד וכל הזמן חשש שחותרים נגדו בסביבתו על מנת להפילו, התפנה לטפל בבעיות בביתו. עימות פרץ בין "המגויסים החדשים", או בשם אחר "מגוייסי הדוושרימה" (Devşirme) שהיו בעברם נערים נוצריים, גויסו בכפייה לצבא העות'מאני ואוסלמו כדי לשרת בו והתקדמו במערכת המינהלית- בהנהגת הווזיר הגדול אבראהים פאשה, לבין אשת הסולטאן, הורם, שבנתה הרמון משלה ושאפה לשלוט בפועל במינהלה העות'מאנית כדי שבסופו של דבר אחד מבניה- הנסיכים מהמט, ג'יהאנגיר (למרות נכותו), סלים או ביאזיד יירש את הסולטאן ובכך היא תהפוך לאימו החזקה של הסולטאן (ואלידה סולטאן) בעתיד. הורם הסיתה את הסולטאן סולימאן כנגד אבראהים, והאשימה את הווזיר הגדול בכך שקיבל שוחד מהאיראנים הספווים כדי שיסית את המסע הצבאי העות'מאני מבגדאד לאיראן ואזרבייג'אן על מנת שהעות'מאנים יובסו שם, ובכך שעם היותו גם מפקד הצבא העות'מאני כולו הוא הפך לעצמאי מדי ומאיים על הסולטאן. אבראהים, מצידו, פעל להחליש את הורם סולטאן ותמך יחד עם אשת הסולטאן הראשונה, גולבאהאר (או מאהידווראן) על מנת שיורש העצר ובנו בכורו של סולימאן, הנסיך מוסטפא, יתמנה לסולטאן אחריו מה שעלול לגרום לבסוף לרצח הורם ובניה בידי מוסטפא ואבראהים, לפי המסורת. הורם כרתה ברית גם עם אחד מאויביו העיקריים של אבראהים, איסקנדר צ'לבי, והסולטאן לבסוף השתכנע- באמצע מרץ 1536 נתפס אבראהים, נקשר ונחנק ורכושו הוחרם. בזאת הורם סולטאן ניצחה, וגם החל עידן "סולטאנות הנשים", כשהאימפריה נוהלה למעשה מההרמון ומי ששלט בה בפועל היו נשות הסולטאן או אמו. בהמשך תסיט הורם את סולימאן נגד הנסיך מוסטפא יורש העצר שלא היה בנה, וגם הוא יוצא להורג בשנת 1533, מה שישאיר את המאבק על הסולטאנות בידי בניה. בסופו של דבר בנה של הורם, סלים, שהיה החלש פוליטית ומנהלתית הצליח כמו אמו להסית את סולימאן כנגד אחיו ביאזיד- ביאזיד הומת וסלים הפך לסולטאן סלים השני בשנת 1566. הורם לא זכתה להכתרת בנה סלים לסולטאן, היות והיא עצמה נפטרה שמונה שנים לאחר מות סולימאן.

אחד ההישגים הכבירים ביותר של סולימאן היו 9וצאת ספר החוקים המוסדר הראשון של האימפריה העות'מאנית, שמסדיר את חוקי האימפריה האזרחיים מעבר להלכה המסלמית, השריעה. הספר נקרא קאנון-נאמה (Kanun-Name). כמו כן, בימי סולימאן הגיעה האימפריה לשיא גודלה ותפארתה. עוד בימי סולימאן נזרעו זרעי שקיעתה, שהייתה הדרגתית ורצופה עליות ומורדות- לא שקיעה רצופה. האימפריה קרסה סופית בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהעות'מאנים היו בברית יחד עם אויבותיה המושבעות לשעבר אוסטריה וגרמניה, ובוטלה רשמית בין השנים 1922-1923, עת בוטלה הסולטאנות וכוננה במקום האימפריה העות'מאנית הרפובליקה התורכית המודרנית. בחודש מרץ 1924 בוטלה גם הח'ליפות המוסלמית שהייתה נתונה בידי בן המשפחה העות'מאנית.

 

מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון (ספוילר)

בכל פעם שמגיע התאריך 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.

מוסטפא המתחזה ומוסטפא הקטן

כולנו זוכרים את הסיפור על בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, הנסיך מוסטפא, שנקרא לאוהלו של אביו והוצא שם להורג.ההוצאה להורג אף צוירה על ידי ציירים אירופים, ותמונה של אותו מקרה טראגי מופיעה כאן מצויירת. אבל מוסטפא בן סולימאן לא היה הנסיך העות'מאני היחיד שטען לרשת את השילטון. במהלך ההיסטוריה היו שנים כאלה: מוסטפא המתחזה- שדמותו תועדה באי דיוק היסטורי בסידרה "הסולטאן", והשני מוסטפא הקטן.

אתחיל בסיפורו של מוסטפא המתחזה, או בתורכית דוזמג'ה מוסטפא (Duzmece Mustafa).
שמו של מוסטפא המתחזה היה מוסטפא צ'לבי (צ'לבי בתורכית משמעותו אדם במעמד גבוה, או ג'נטלמן). מוסטפא היה בנו של הסולטאן ביאזיד הראשון, וחי בין השנים 1393 ל1422. הוא היה נין מצד אמו של המלומד הסופי הידוע, הפילוסוף ג'לאל אל-דין אל-רומי.
תחילת דרכו של מוסטפא הייתה כשנפל במהלך קרב עם המונגולים בהנהגת תימור לנג באנקרה בשבי המונגולי. השנה הייתה 1402, ומוסטפא החזיק בשבי שלוש שנים עד 1405, עת תימור לנג מת והוא שוחרר.
אגב, הסיפור הגדול של השבי לאחר קרב אנקרה אינו מוסטפא עצמו, אלא אביו, הסולטאן ביאזיד הראשון, שנפל יחד עם מוסטפא בשבי. הסולטאן ביאזיד ידוע כ"סולטאן שהפך לשרפרף", היות ותימור לנג החזיק אותו בכלוב לעיני כל בארמונו, ומעת לעת אף ביאזיד שימש כשרפרף אנושי, עליו הניח תימור לנג את רגליו. ביאזיד החזיק שנתיים בשבי ומת במהלכו. נפילתו של ביאזיד בשבי פתחה תקופה של ואקום במדינה העות'אמנית, שבה התחרו ארבעת אחיו של מוסטפא על השילטון. מי שיצא מנצח מהקרבות הוא אחיו של מוסטפא, הסולטאן מהמט הראשון.
לאחר חזרת מוסטפא, הוא התחבא באחת הנסיכויות העות'מאניות ברומליה, הלא היא הפרובינציה האירופית של האימפריה העות'מאנית. הוא קיבל סיוע מהקיסר הביזנטי מנואל, שבימים ההם בירתו הייתה עוד קוסטנטינופול. גם נסיכים תורכיים מנסיכויות מתחרות תמכו במוסטפא, וגם שליט ולאכיה (כיום ברומניה) הנוצרי.
מוסטפא שלח שליחים לאחיו הסולטאן מהמט, ודרש ממנו לקבל החלטה היסטורית שהייתה משנה את כל המסלול, לחלק בין שניהם את האימפריה. מהמט סירב, ושלח את חייליו להביס את חיילי מוסטפא. מוסטפא נמלט לשטח הביזנטי, לעיר תסאלוניקי- העיר הידועה כסאלוניקי, אך בהמשך הקיסר הביזנטי פחד ממנו ושלח אותו לגלות באי היווני למנוס.
בשנת 1421 עלה לשילטון הסולטאן מוראד השני, שהחליף את מהמט שהלך לעולמו. מוסטפא החליט שזו שעת כושר, ובסיוע ביזנטי אסף צבא וכבש את גליפולי, השולטת על מיצר הדרדנלים. לאחר מכן הוא כבש את אדירנה, בירת האימפריה האירופית, והשתלט למעשה על כל השטח האירופי של האימפריה העות'מאנית. למוראד נשאר רק החלק האסייאתי, ונראה היה כאילו דודו, שהכריז על עצמו לסולטאן העות'מאנים, עומד לנצח אותו. חשוב להבהיר, כי ההכרזה של מוסטפא על עצמו כסולטאן לא נתנה לו את הכינוי "המתחזה", כלומר המתחזה לסולטאן. אבל העזרה לסולטאן המקורי מוראד השני באה מכיוון לא צפוי: מיהאלאולו, צאצא של נסיך ביזנטי מפורסם שהתאסלם והצטרף לעות'מאנים, שיכנע את אנשיו של מוסטפא ברומליה לבגוד בו ולעבור לצד של מוראד. אנשיו הקרובים ביותר של מוסטפא בגדו בו, הוא ברח אך נתפס בידי כוחותיו של אחיינו. בשנת 1422 הוצא להורג בתלייה. אך הייתה בעיה: עבור בן משפחת הסולטאנות, הוצאה להורג בתלייה אינה מכובדת. מה עשה מוראד? הוא הכריז על דודו מוסטפא כמתחזה לבן משפחה עות'מאני, כלומר הוא אינו דודו האמיתי אלא מתחזה למוסטפא. בכך הוצא להורג מוסטפא, שהוכרז כ"מתחזה". מאז הוא ידוע כמוסטפא המתחזה, למרות שהיה הנסיך מוסטפא האמיתי……
דמותו של מוסטפא המתחזה תועדה באי דיוק היסטורי 100 שנה מאוחר יותר, עת היה מתחזה שהתחזה לנסיך מוסטפא בנו של סולימאן, שניסה להילחם בסולטאן סולימאן ולתפוס את השילטון תחת שמו של מוסטפא.

באותן שנים שבהן מרד מוסטפא צ'לבי ה"מתחזה", היה נסיך מורד נוסף ששמו מוסטפא. מדובר היה בבן אחיו של מוסטפא המתחזה, בנו של הסולטאן מהמט הראשון, הנסיך מוסטפא הקטן, שהיה נער מתבגר בעת המרד. כמו דודו, מוסטפא הקטן הוצא להורג גם בשנת 1422, לאחר שרצה לרשת את השילטון מאביו. בכך, הסולטאן מוראד השני- שאביו מהמט הראשון חיסל את שלושת אחיו האחרים בתקופת הוואקום העות'מאני- סבל ממרידות של "שני מוסטפא"- ושניהם נוצחו לבסוף.
מוסטפא בן מהמט נולד בשנת 1409. הוא היה בנו השני של הסולטאן מהמט הראשון. עוד בתחילת גיל ההתבגרות נשלח מוסטפא להיות מושל במחוז עות'מאני, בהמשך למנהג. המחוז שהוא קיבל למשול בו היה מחוז חאמידלי, הלא הוא ספרטה האגדית, מה שידוע כיום בתורכיה בשם איספארטה.
לאחר מות אביו מהמט, פחד מוסטפא הקטן מאוד מאחיו הסולטאן החדש מוראד השני. הוא ברח לנסיכות התורכית המתחרה הקרראמאנידית, שם עודד אותו פאשא עות'מאני מתחרה למרוד באחיו הסולטאן מוראד.
מוראד היה עסוק באותם ימים במרד של דודו, מוסטפא צ'לבי "המתחזה". לאחר שדיכא את המרד, פתח במצור על עיר הבירה הביזנטית קוסטנטינופול, מה שנתן למוסטפא הקטן את ההזדמנות למרוד. הוא אסף צבא, בתמיכה של נסיכות קאראמאן (באותם ימים העות'מאנים נאבקו על שליטה בתת יבשת אנטוליה אל מול נסיכויות מתחרות) ויחד עם תמיכה של הביזנטים הנצורים החל בכיבושים בשטח האסיאתי של האימפריה העות'מאנית. הוא תפס את העיר איזניק והמשיך להתקדם ולהביס את כוחותיו של אחיו, עד שהטיל מצור על הבירה האסיאתית של האימפריה, בורסה (שחלקה את מעמדה כעיר בירה יחד עם הבירה בצד האירופי, אדירנה).
בתגובה, מוראד השני הסיר את המצור מעל קוסטנטינופול, וניהל משא ומתן חשאי עם הפאשא הוותיק שעודד וליווה את מוסטפא, ששמו היה שאראפטאר איליאס (הרי כל נסיך שנשלח לפרובינציה היו מצמידים לו מדינאי ועוזר וותיק ומנוסה, ואיליאס היה הפאשא הוותיק שליווה את מוסטפא ועודד אותו למרוד באחיו) ואז התחולל שוב סיפור של בגידה: איליאס בגד במוסטפא, וכוחותיו החלו עורקים ממנו. העיר איזניק נכבשה מחדש על ידי כוחותיו של הסולטאן מוראד והמצור על בורסה הוסר. מוסטפא נתפס, והוצא להורג בידי אחיו, שקודם הוציא להורג את דודו בעל אותו שם.
מוסטפא בן מהמט נקרא מוסטפא הקטן לא רק בשל גילו הצעיר, אלא כדי להפריד אותו מדודו, הנסיך מוסטפא צ'לבי.

מאז, הפך השם "מוסטפא" לשם של מורדים באימפריה העות'מאנית. האדם האחרון שמרד נגד האימפריה העות'מאנית בעל שם זה, הוא מוסטפא כמאל אתא תורכ, שלא היה נסיך ולא היה מהמשפחה העות'מאנית אבל הוא זה שייסד את תורכיה המודרנית.

טשליג'לי יחיא והמשך על הח'ליף האחרון

בהמשך לפוסט הקודם, ברצוני לספר לכם על שתי דמויות אמיתיות ושוליות כביכול, שארבע מאות שנה מפרידות ביניהן: הח'ליף העותמאני האחרון, עבד אל מג'יד השני, וחברו של שאה זאדה מוסטפא, טשליג'לי יחיא. הם רק נראים כשתי דמויות שוליות. אבל יש להם חשיבות רבה.

ראשית, בהמשך לדבריי על הח'ליפות יש עוד שני תנאים חשובים להכרה במוסלמי כח'ליף (את התפקיד ח'ליף בערבית ניתן לבטא גם בתעתיק מקורי איך שהוא נכתב: ח'ליפה, לכן אין כאן טעות כתיבה) האסלאם: ראשית, על נתיניו של הח'ליף לתת לו בייעה- שבועת אמונים. כנ"ל נתנו המשרתים והנתינים אמונים לסולטאן. שנית, במסגדים הממלכתיים מזכירים את שם הח'ליף בברכה שנותנים לו לאחר דרשה בתפילה המרכזית ביום שישי- הח'וטבה.

הח'ליפה האחרון, עבד אל מג'יד השני, נולד בשנת 1868 בארמון דולמהבהצ'ה, או בבשיקטאש. הוא היה בנו של הסולטאן עבד אל עזיז. אמו הייתה תורכייה. עד גיל 40 גדל בתוך הארמון והתחנך באופן פרטי. הוא נישא ארבע פעמים בחייו. ברביעי ביולי 1918 הוכתר בן דודו לסולטאן מהמט השישי, והוא הוכרז כיורש העצר. שימו לב- הפעם לא ירושת בנים או אחים, אלא בני דודים. מעיד על התפוררות השושלת.
ב-1 בנובמבר 1922 בוטלה הסולטאנות-אך לא תפקיד הח'ליפה- על ידי המועצה הלאומית הגדולה, כלומר הפרלמנט, של תורכיה (שעדיין לא הוכרזה כרפובליקה) שישב באנקרה. הסולטאן מהמט השישי גורש, ובמקומו התמנה עבד אל-מג'יד לח'ליפה של האסלאם, ב-18 בנובמבר של אותה שנה. הוא התיישב באיסטנבול. בינתיים, בהודו הוקמה תנועה שדרשה את שימור הח'ליפות והחזרתה לתפקוד ביצועי כפי שהייתה, תנועה שהפחידה את מייסד תורכיה המודרנית, אתא תורכ, שפחד כי תתפשט לתורכיה בקרב החוגים האסלאמיסטיים, המסורתיים והריאקציונרים. בתגובה, בשלישי במרץ 1924, ביטלה המועצה הלאומית הגדולה גם את תפקיד הח'ליפה, ועבד אל מג'יד ומשפחתו הרחבה גורשו. עבד אל מג'יד התיישב בפריס, שם מת בשנת 1944, ביום שחרור פריס מהכובש הנאצי. הוא זכה לכבוד כח'ליף המוסלמי האחרון, ולכן נקבר בעיר מדינה שבערב הסעודית.
בנוסף להיותו ח'ליפה, נחשב עבד אל מג'יד לאחד מגדולי הציירים התורכיים של סוף ימי האימפריה העותמאנית. הוא נהג לצייר את ההרמון, לצייר ציורי פרפרים ואף צייר דיוקן של עצמו.
במקביל לתפקידו כיורש העצר של הסולטאן מהמט השישי, שימש כראש איגוד האומנים העותמאני.
תפקידו כ"שומר שני המקומות הקדושים לאסלאם" היה עקר מתוכן, מכיוון שהיה שייך בפועל למשפחה ההאשמית (משפחת המלוכה הירדנית של היום), ולאחר מכן נמסר התפקיד למלך ערב הסעודית, בן משפחת סעוד, שמחזיק בו עד היום. עם זאת, בעת כהונתו, בירכו במסגדים בתורכיה לאחר דרשת יום השישי, את הח'ליף ואת אתא תורכ.
דמות שולית זו, כביכול, מסמלת סוף עידן- את סוף עידן הח'ליפות האסלאמית, ופתיחת העידן המדינתי, עידן שנראה כי מגיע לסיומו בימים אלה.
קישור לתמונה של ראש המשפחה העותמאנית הנוכחית, ביאזיד עותמאן, בן ה-90, שחי כיום בפריס:

http://www.habername.com/haber-imparatorluk-devam-etseydi-tahta-oturacakti-58721.htm

דמות שנייה שאני רוצה לכתוב עליה פעלה כארבע מאות שנים קודם לכן, דמותו של טשליג'לי יחיא. עוד אדם שהיה מקושר לחצר העות'מאנית, נראה כדמות שולית אך היה בעל חשיבות. יחיא היה ה"אבראהים פאשה" של הנסיך מוסטפא.
יחיא נולד בשנת 1488 או 1489 באלבניה (כלומר, במציאות היה מבוגר אפילו מהסולטאן סולימאן עצמו). כשהיה ילד נלקח בשיטת ה"דוושירמה" וגויס לחיל היניצ'רים.
בימי הסולטאן סלים שירת במצרים. יש סברה שהיה במניסה כבר בימים שסולימאן היה שם. כשהגיע הנסיך מוסטפא למניסה, התמנה יחיא ל"מלווה" שלו והיה בתפקיד היועץ המנוסה שלו ואיש סודו. לא נודע כי ניהל שום רומן עם מיהרימה, זה נראה כמו המצאה של הסידרה.
בנוסף, יחיא נודע כאחד מגדולי המשוררים העותמאנים במאה ה-16, וכתב כתבי שירה רבים. עם מותו של הנסיך מוסטפא (לא ארחיב כי אעשה ספוילר), רצה רוסתם פאשה להוציאו להורג, אך הסולטאן חנן אותו. לאחר מות מוסטפא, כתב עליו קינה ושם גינה וקילל את כל שונאיו ואת מי שרצו לפגוע בו.
יחיא היה דמות חשובה מאוד, למרות שנראה שולי. היות והיה בתפקיד היועץ המבוגר המנוסה, בניגוד לתפקידו בסידרה כאדם בן גילו של מוסטפא. הוא עמד מאחורי מהלכים רבים של מוסטפא, וכן ייעץ לו לגבי התנהגותו עם היניצ'רים, מה שהפך אותו לפופולרי מאוד בקירבם. נטען כי יחיא חי עד גיל מופלג מאוד, וכי הוא מת בגיל 90 בערך (או שנולד מאוחר יותר משחושבים).

המאוכזבים- הנסיכים שלא הגיעו לשילטון באימפריה העות'מאנית

מלכת בריטניה, אליזבת השנייה, היא כיום בת 94. לאחרונה, נפוצו ידיעות על כך שהיא אמרה, שאם היא תגיע לגיל 95 היא תעביר את סמכויות המלוכה לבנה, יורש העצר הנסיך צ'ארלס, ובכך הוא יהפוך לנסיך-העוצר (באנגלית: ריג'נט), שמשמעות תפקידו היא הנסיך שנושא את כל סמכויותיו של המלך, מבלי להיות מלך. כלומר, המלכה אליזבת מוכנה לתת לבנה כל דבר מלבד המלכות עצמה כל עוד היא בחיים. לגבי צ'ארלס עצמו, ישנן ספקולציות כי לאחר מות המלכה לא הוא יהיה זה שיירש לבסוף את כס המלוכה בתור מלך, ליתר דיוק המלך צ'ארלס השלישי, בין היתר בגלל שהוא סובל מפופולריות נמוכה בקרב העם, ועוד יותר אישתו, קמילה, כיום הדוכסית מקורנוול, שצפויה להפוך למלכה לצידו, וכן בשל היותו נשוי בפעם השנייה וכן בשל שאלת המוכנות והכשירות של צ'ארלס עצמו להיות מלך חזק ומשפיע-למרות שהוא כבר עשרות שנים מתכונן להיות מלך. אם צ'ארלס יוותר או ישוכנע לוותר על המלוכה (למגינת-לבה הגדולה של קמילה), יתמנה בנם של הנסיכים צ'ארלס ודיאנה המנוחה, הנסיך ויליאם, למלך ויליאם החמישי ואישתו קייט למלכה לצידו. היות ובבריטניה המסורת היא חזקה מכל, ולפי המסורת והחוק המלוכה עוברת מהמלך או המלכה עם מותם או התפטרותם אל הבן או הבת יורשי העצר, הסיכוי לתרחיש כזה הוא נמוך מאוד, מה גם שצ'ארלס חיכה עשרות שנים בתור יורש עצר כדי להיות מלך. בשנה הבאה, 2018, צ'ארלס יהיה בן 70, וסבא לשלושה נכדים. המקרה הקודם שבו חיכה נסיך יורש עצר כל כך הרבה שנים להחליף את המלכה (או המלך) הוא של המלך אדוארד השביעי, שהיה יורש העצר הנסיך אדוארד עד למות אימו, המלכה ויקטוריה בשנת 1901 בגיל 101. המלך אדוארד, שהוכתר בגיל 73 למלך, מלך במשך 9 שנים על בריטניה.
בריטניה עד היום מתחבטת בספקולציות לגבי מי עדיף, מי נכון להיות, ומי יהיה המלך הבא: צ'ארלס השלישי או ויליאם החמישי? כמובן, לאפשרות הראשונה, הטבעית והחוקית, יש הסיכוי הרב ביותר.
אם התסריט הקשה לחיזוי והקלוש מאוד בסיכוייו של ויתור הנסיך צ'ארלס על הכתר יתגשם, הוא ייכנס להיסטוריה בתור נסיך מאוכזב, שהיה פוטנציאל ממשי ויורש העצר החוקי למלוכה, וחיכה עשרות שנים למלוך, אך לא הגיע לכס המלכות.

ועכשיו, ננוע אחורה בזמן, אל זמנים אחרים ואל איזור אחר….

בתולדות האימפריה העות'מאנית, היו נסיכים שהיוו פוטנציאל לסולטאנות, אך לא זכו לשבת על כס הסולטאן. ידוע המקרה של הנסיך מוסטפא, בנו בכורו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיווה פוטנציאל גדול מאוד להיות סולטאן מצוין, אך הוצא להורג בשנת 1553 בגיל 38 בהוראת אביו, שחשש כי הנסיך מתכנן נגדו מרד. פשעו הגדול של מוסטפא היה שהוא היה בנו של סולימאן ואישתו הראשונה (ליתר דיוק: השפחה המועדפת עליו) מאהידווראן, ולא בנה של אישתו השנייה (למעשה: אישתו החוקית הראשונה) והעוד יותר מועדפת והמשפיעה של סולימאן, הורם סולטאן, הלא היא רוקסלאנה. רוקסלאנה הסיתה, למעשה, את הסולטאן סולימאן כנגד בנו הבכור. קורבן שני של סולימאן היה הנסיך ביאזיד, נסיך מצוין ובנם של סולימאן והורם, (1525-1561), שהוצא להורג על ידי אביו בהשפעתו של אחיו הנסיך סלים, שהפך לאחר מות סולימאן לסולטאן סלים השני.

הנסיך השלישי, והאלמוני ביותר, הוא עובייס פאשה. מדובר באחיו למחצה הלא לגיטימי של סולימאן המפואר. עובייס היה בנו של סלים הקשוח, אביו של סולימאן, ואימו הייתה נערה בהרמון שנודעה בהתנהגותה הלא מוסרית. היא הורחקה מההרמון בעודה בהריון, ולפי המסורת שידכו אותה לביי מכובד. לכן עובייס נולד לאב חורג, מה שפסל אותו מלהתמודד על הכתר מול אחיו. סולימאן דאג להרחיקו מענייני האימפריה, אך כפי שראינו בפרקים ספורים נתקל בו או פגש אותו לשם ייעוץ מדי פעם. בשנת 1535, לאחר נפילת בגדאד, מונה לביילרביי, מושל המרחב, של בגדאד. לאחר עשר שנים יצר במסע צבאי לכיבוש העיר תעיז, כיום בתימן. הוא נהרג לאחר שנתיים, ב-1547, בעת מרד שהתחולל בתעיז.

הנסיך הרביעי והמפורסם ביותר, הוא ג'ם סולטאן, בנו של מהמט השני, שנודע בתואר "מהמט הכובש". הוא התחרה עם אחיו הצעיר ממנו, ביאזיד השני, על הסולטאנות לאחר מותו של מהמט בשלישי במאי 1481. ביאזיד היה מושל אמסיה, ונהנה מתמיכתם של היניצ'רים (מזכיר מישהו?). ג'ם היה מושל קוניה וקאראמאן, ונהנה מתמיכת הווזיר הגדול, מהמט פאשה, שמוצאו היה גם מקאראמאן. מהמט פאשה עשה מעשה, ניצל את היות הפרובינציות שמשל בהן ג'ם קרובות לבירה יותר מאמסיה, והכריז עליו כעל הסולטאן, בטענה כי כך רצה הסולטאן מהמט המנוח. בתגובה, היניצ'רים החלו להתפרע, פלשו לתוך איסטנבול והרגו בלינץ' את הווזיר הגדול. הווזיר הגדול הקודם, אסחאק פשאה, ניצל את הוואקום, לקח יוזמה והכריז על בנו של ביאזיד, קורקוט בן ה-11 ששהה בבירה, כעוצר, כלומר הסולטאן בפועל. לאחר מכן הגיע ביאזיד לאיסטנבול והוכתר לסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. ג'ם סירב לקבל זאת, והכריז על מלחמת אחים. כוחותיו כבשו את העיר אינגול, והוא הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה, בעוד שלאחיו הציע להישאר סולטאן רומליה, כלומר סולטאן של שטחיה האירופיים של האימפריה. את בירתו קבע בבורסה, בירת האמירות העותמאנית לשעבר. ביאזיד דחה את הצעתו, ויחד עם היניצ'רים צעד לעבר בורסה. היא נפלה בידיו, וג'ם הובס סופית בקרב ליד העיר ינישהיר. הוא ומשפחתו נמלטו לקהיר, שהייתה תחת שליטת הממלוכים. בשנת 1482 פתח בקמפיין חדש, ניסה לכבוש את קוניה אך כוחותיו הובסו והוא נסוג לאנקרה. אז הציע לו אחיו מיליון אקצ'ה כדי שיוותר על הכתר, אך ג'ם דחה את הצעתו.
ג'ם נמלט לאיזור טירת בודרום, שלא הייתה תחת שליטת העותמאנים בזמנו. מפקד הטירה הספרדי העניק לו מקלט, והוא עבר לרודוס. כל זאת בתנאי שימשיך לפעול למען הדחת אחיו. ביאזיד, כמו כן חתם ג'ם על הסכם אחווה בין האימפריה העותמאנית לנצרות. בתגובה, שיחד את "מסדר אבירי ג'ון הקדוש", שג'ם היה באחריותם, לאסור את ג'ם. הוא נאסר, והועבר לטירה בצרפת. בשנת 1489 עבר ג'ם להשגחתו של האפיפיור, אינוקנטיוס השמיני. גם את האפיפיור שיחד ביאזיד, על מנת שלא ישתמש בג'ם למסע צבאי נגד האימפריה העותמאנית. אינוקנטיוס ניסה להמיר את דתו של ג'ם לנצרות, ללא הצלחה. בסופו של דבר מת ג'ם בשנת 1495, בעת שנלחם יחד עם כוחות האפיפיור בנאפולי, שהייתה תחת שליטת המלך שארל השמיני הצרפתי. בן 35 היה במותו. בכך בא לקיצו ה"סדין האדום" שבו השתמשו הנוצרים כנגד האימפריה המוסלמית. ביאזיד הכריז על 3 ימי אבל באימפריה העותמאנית לזכרו של אחיו.
רק לאחר 4 שנים הועברה גופתו של ג'ם לשטחי האימפריה, שם נקבר בבורסה בטקס מוסלמי, היות והאפיפיור סירב לקבור אותו בטקס מוסלמי. גם לשם כך שילם ביאזיד שוחד.

הנסיך יחיא הנוצרי (1585-1649) היה בנו השלישי של הסולטאן מהמט השלישי מהמט היה נינו של סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי. אימו הייתה נסיכה משושלת ביזנטית ששלטה בעבר הרחוק בטרבזונד, כיום בתורכיה. היא פחדה שאחיו הצעיר שעלה לשילטון, הסולטאן אהמט הראשון, ינהג לפי מסורת אביו מהמט השלישי, שהרג יותר משלושים מאחיו, ולכן הכניסה אותו למנזר נוצרי, שם הוטבל לנצרות האורתודוכסית, דתה המקורית של אימו.

יחיא הרגיש מקופח היות והוא היה אחיו הגדול של מי שהתמנה לבסוף לסולטאנות-הסולטאן אהמט הראשון, וטען כי לפי חוקים של הורשת שילטון בממלכה נורמלית, הוא היה צריך להיות הסולטאן, היות ושני אחיו הבוגרים מתו. אך כידוע, המנהג העותמאני היה לפי "המנצח לוקח הכל"- הסולטאן יהיה זה שניצח את כל אחיו בקרבות על הירושה, ואף הרג אותם, בלי קשר לגילו ולמי שנולד לפניו או אחריו. לכן, יחיא הסתובב באירופה הנוצרית במטרה להציע לממלכות היבשת הנוצריות לשתף עימו פעולה כדי להדיח את אחיו, והבטיח כי אם ינצח הוא יהיה עושה דברן. הוא גם הסתובב בין מנהיגי דת נוצרים ברחבי האימפריה העותמאנית והציע להם למרוד, ובתמורה דת האימפריה העותמאנית תיהפך לנצרות במקום אסלאם. בשנות העשרים של המאה ה-17 הוביל התקפה ימית כושלת של 130 ספינות רוסיות ואוקראיניות על איסטנבול.
בשנת 1649 נהרג במונטנגרו העותמאנית בעת שניסה ליזום מרד נוסף נגד אחיו.

עקב מעשיו של יחיא ועקב הטבח שחולל אביו של יחיא, מהמט השלישי, ביותר משלושים אחיו, הוחלט באימפריה העותמאנית, כתחליף למסורת "המנצח לוקח הכל", לכונן את מוסד ה"קאפס", ה"כלוב", האגף הידוע בהרמון של ארמון טופקאפי, שם הושמו בהסגר האחים הטוענים לכתר הסולטאן, במקום שיהרגו אותם.