שלום וגמר חתימה טובה,
אני רוצה לספר על שני מוסדות יהודיים חשובים, שמקורם עוד בתקופת האימפריה העותמאנית. שני המוסדות מסתנכרנים אחד עם השני, ואני מדבר על מוסד ה"חכם באשי", הרב הספרדי הראשי, ועל מוסד "הראשון לציון", שהוא הרב הספרדי הראשי של ארץ-ישראל.
מדובר במוסדות שקיימים מזה מאות שנים. מוסד ה"חכם באשי" קיים באופן רשמי החל משנת 1835, עת הסדיר אותו הסולטאן מחמוד השני בצו מיוחד, במסגרת הרפורמות הכלליות שערך באימפריה העותמאנית.
מדובר, אם כן, ברב הראשי של הקהילה היהודית באיסטנבול. עוד לפני שהוסדר תפקיד זה על ידי שלטונות האימפריה, הרב הראשי של איסטנבול נחשב למנהיג הקהילה היהודית באימפריה העותמאנית, וזה משמעות התפקיד, "חכם"-רב, "באשי"- ראשי. תפקידו של הרב היה להוות חוט מקשר בין השילטון לבין הקהילה היהודית. הוא העביר הוראות של השילטון ליהודים, ובמקביל ייצג את היהודים מול השילטון. לפני הרפורמות במאה ה-19, שאת רובן עשה מחמוד השני, למירכוז האימפריה, הרבנים הראשיים בכל עיר ועיר ייצגו את היהודים אל מול המושל המקומי, כראשי קהילות.
הקהילה היהודית באיסטנבול, שבראשה עמד ה"חכם באשי", הייתה הפטרונית של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אל תשכחו שארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה כיום לא הייתה יחידה שילטונית אחידה באימפריה. בפועל היא הייתה מחולקת למחוזות. לעתים נכללה ירושלים באותו מחוז עם ביירות, עם דמשק ולעתים נחשבה כמחוז עצמאי.
הרב הראשי של העדה הספרדית בירושלים, (העיר הקדושה ביותר ליהדות שהייתה העיר המאוכלסת ביותר ביהודים במרחב ארץ ישראל) שנחשבה לעדה הגדולה והמובילה ביותר בקרב היהודים בתקופה העות'מאנית, נקרא "הראשון לציון" (מושג שנלקח מהפסוק מספר ישעיהו, "ראשון לציון הנה הנם" ומתייחס לארץ ישראל בלבד) כשמשנת 1841 הוא נקרא גם "החכם באשי", שהוא הרב הראשי לירושלים. אך כאמור, עד תום התקופה העותמאנית, הקהילה היהודית באיסטנבול הייתה פטרוניתה של הקהילה היהודית בירושלים בראשות ה"חכם באשי".
הכינוי והתואר "הראשון לציון" השתרש והתקבע עוד במאה ה-17, כשה"ראשון לציון" הראשון היה הרב משה גלנטי, ראש רבני ירושלים בשנת 1665. עד 1953 הדומיננטיות בתפקיד זה, של הרב הספרדי הראשי לירושלים, הייתה של רבנים ממוצא ספרדי טהור, או ילידי תורכיה וארצות הבלקן. ה"ראשון לציון" האחרון שניתן להגדירו כספרדי היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שנפטר בשנת 1953.
בתקופה העותמאנית בייחוד, נודעו שושלות שלמות של רבנים ספרדיים כנושאים בתפקיד הזה, מתוך עמידתן בראש הקהילה הספרדית בירושלים. המשפחות הדומיננטיות הספרדיות ביישוב היהודי הישן, שמתוכן יצאו כמה ראשונים לציון, בסדר שושלתי לא רציף, היו משפחות אלגאזי, מיוחס, פאניז'יל, אלישר ונבון.
לעתים נדירות כיהנו בתפקיד הראשון לציון רבנים שמוצאם מן המגרב, שהיו ראשי "עדת המערביים".
הכל השתנה עם תחילת השילטון הבריטי, עת הפכה ארץ ישראל ליחידה ניהולית אחת. בשנת 1921 נקבעה "הרבנות הראשית לישראל", ולצד הראשון לציון, שעתה היה לרב הספרדי הראשי של כל ארץ ישראל, נקבע גם רב אשכנזי ראשי.
השפעת העליות השונות לארץ ישראל נתנה את אותותיה: החל משנות העשרים של המאה העשרים חל פיחות הדרגתי במעמד העדה הספרדית השלטת בקרב יהודי ארץ ישראל, כשהדומיננטיות נטתה לצד האשכנזי. כמו כן, בייחוד עם קום מדינת ישראל, התחולל תהליך של "קיבוץ גלויות", שעורר עוד פיחות במעמד יהודי תורכיה והבלקן והס"טים בקרב הקהילה היהודית ספרדית בארץ ישראל. עליות מעיראק, איראן וצפון אפריקה
שינו את המאזן בקרב עדות ספרד והמזרח.
החל משנת 1955 החלו להתמנות לרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל, כלומר "הראשון לציון", רבנים שהם או אבותיהם נולדו בבגדאד: הרבנים יצחק ניסים, עובדיה יוסף ומרדכי אליהו, זכר צדיקים לברכה.
תפקיד "הראשון לציון" נשא עוד מהמאה ה-17 יוקרה רבה, גם של ראש קהילה וגם של מייצג מול השילטון. לכן רבו המאבקים הפוליטיים, גם בין אישים וגם בין שושלות, על התפקיד מזה מאות שנים. גם היום אנו רואים מאבקים פוליטיים קשים מאוד על תפקיד זה, ועל תפקיד הרב הראשי לישראל בכלל- וזה מעיד דווקא על עוצמתו ויוקרתו של התפקיד. גם היום אנו רואים שושלות בתפקיד זה, כי הרבנים הראשיים של ימינו, האשכנזי והספרדי, הם בניהם של רבנים גדולים שכיהנו בתפקיד זה בעבר.
מפלגת ש"ס, למי שלא יודע, קמה בין היתר כתוצאה ממאבקים אלה. בשנת 1983 הוחלט לא להאריך את כהונת הראשון לציון דאז מזה עשר שנים, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנפטר לפני שנה ועוד יומיים היה אמור להיות בן 94 (נולד יום לאחר יום הכיפורים). איך לא האריכו את כהונתו? קצבו את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים בלבד, כשעד אז היא לא הייתה מוגבלת. כתוצאה מכך, הרב, שהצטיין רבות בתפקידו, נעלב מכך מאוד. על פניו הועדף הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מועמד הציונות הדתית.
באותו זמן, פעילים חרדים ספרדים, שהרגישו כי ילדיהם מקופחים במוסדות החינוך האשכנזים, החליטו לעשות מעשה ולהקים מפלגה חרדית ספרדית חדשה- כשעד אז החרדים הספרדים הצביעו ל"אגודת ישראל" האשכנזית. הפעילים פנו אל הרב המנוח, וביקשו ממנו להיות אחד מראשי התנועה. הרב הסכים מיד כי רצה לנקום את קיפוחו, ועם הזמן הפך למנהיגה הרוחני של ש"ס (ראשי תיבות של ספרדים שומרי תורה) וכל השאר היסטוריה.
לפני כשנה התקבל חוק לפיו למדינת ישראל יהיה רב אחד, שיכהן עשר שנים, פעם אשכנזי ופעם ספרדי. אם יווצר מצב כזה, מדובר במהלך חסר תקדים, כי אז בפעם הראשונה מזה מאות שנים לא יהיה "ראשון לציון" לארץ ישראל, גם אם מדובר במצב זמני של עשר שנים. כל זאת אלא אם כן יחליטו להעניק את התואר לרב הספרדי של ירושלים, שאמור להתמנות בקרוב, אם ייבחר רב ראשי אחד אשכנזי לישראל עוד תשע שנים.
ה"ראשון לציון" לובש לפי המסורת הספרדית גלימה כחולה כהה, שמקושטת מלפנים ובצווארון בעלי זית ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו של "הראשון לציון" מונחת מגבעת כחולה עם פס לבן עליה. את בגדי "הראשון לציון" תופרים לפי המסורת בקהילה היהודית בתורכיה, הפטרונית לשעבר של הקהילה הספרדית בארץ ישראל.
לסיכום, ה"חכם באשי" הוא כינוי לרב של קהילות יהודיות באימפריה העותמאנית, כינוי זה ניתן בייחוד לרב הראשי של איסטנבול, שנחשב, לא רשמית והחל מהמאה ה-19 רשמית, לרב הראשי של האימפריה העות'מאנית כולה. כיום ה"חכם באשי" מתייחס לתוארו של הרב הספרדי הראשי של יהודי תורכיה, הרב יצחק חליווה.
"הראשון לציון", תואר וכינוי שקיים החל מהמאה ה-17 ששריר וקיים גם כיום, הוא הרב הספרדי הראשי של ירושלים בימי האימפריה העות'מאנית, והחל משנת 1921 של ארץ ישראל כולה.
