Tag Archives: חיזבאללה.

jumblatthariri2

סעד חרירי- בין סעודיה לאיראן והברומטר של לבנון

מובארכ, קדאפי, בן עלי, עלי עבדאללה צאלח מתימן ואפילו רוברט מוגאבה מזימבבואה. עשרות שנים שלטו האנשים במדינותיהם כאילו הן רכושם הפרטי, כנשיאים והתנהלו כמלכים ממש, כמו שאמר המלך הצרפתי לואי ה-14: "המדינה זה אני". בסופו של דבר האנשים האלה הודחו. לא בגלל השחיתויות, שוד כספי המדינה, דיכוי חופש הביטוי והמעצרים של מתנגדיהם. לא בגלל שהם ריסקו את כלכלת מדינתם. הסיבה שהשליטים האלה עוררו זעם המוני והודחו לבסוף הייתה הנפוטיזם: הרצון להעביר את השילטון לאחר לכתם, בהתפטרות או בדרך כל בשר, לבני משפחותיהם. השליטים הללו ניסו לכונן שיטת משטר שנקראת בערבית "ג'ומלוקייה" (Jumlukiyya, שילוב של "ג'ומהורייה"-רפובליקה, ושל ממלכה): הכוונה לרפובליקה מלוכנית, בה תפקיד הנשיא עובר בירושה, ממש כמו המלוכה, לבן משפחתו אחריו. במקרים בודדים שיטת המלוכה הנשיאותית הצליחה: במקרה של אסד, וזה גם בקושי בגלל מלחמת האזרחים בסוריה, שאסד החזיק בה מעמד בעיקר בזכות איראן וסוריה, בצפון קוריאה, שם למעשה נוסדה המלוכה הקומוניסטית הראשונה בעולם של משפחת קים, ובכמה מדינות ספורות באפריקה ובמרכז אסיה. במדינות דמוקרטיות זה עוד יותר נדיר: בין בוש האב לבוש הבן הפריד ביל קלינטון בתור נשיא ארה"ב, וג'ב בוש נכשל לגמרי בניסיונו להפוך גם את ברק אובמה ל"נשיא סנדוויץ'" בין שני בני משפחת בוש.

בלבנון, לעומת זאת, המצב שונה: לבנון היא מדינה ערבית שבה הפוליטיקה מסודרת לפי שילטון חמולתי- משפחתי בנוסח המאפייה. חלק לא קטן ממנהיגי המפלגות בלבנון וראשי ממשלתה הם בנים או אחים של מנהיגים קודמים. שתי דוגמאות בולטות הן סעד אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון הנוכחי ובנו של רפיק אל-חרירי, ראש הממשלה האגדי וראש מחנה המתנגדים לסוריה ואיראן שנרצח בפברואר 2005, ווליד ג'ונבלאט (אפשר לבטא את שם משפחתו כג'ומבלאט), ראש המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית ובעיקר מנהיג הדרוזים בלבנון, בנו של הפילוסוף ומנהיג המפלגה והדרוזים לשעבר, כמאל ג'ונבלאט, שנרצח בחודש מרץ 1977 בהוראתו של חאפז אל-אסד שהיה נשיא סוריה וכמובן הוא אביו של הנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד. גם השיעים, שהיו פסיביים יחסית לפני עליית אירגוני "אמל" ו"חיזבאללה" היו תחת הדומיננטיות של המשפחה השיעית העשירה, בעלת האחוזות והמשרות הבכירות במדינה, בעיקר משרת יו"ר הפרלמנט השמורה לשיעים, משפחת אל-אסעד (אין קשר למשפחת אל-אסד העלאווית בסוריה). השליטה במחנה הדרוזי התחלקה בין משפחות ארסלאן, שנאמנה מאוד לסוריה באופן קבוע, ומשפחת ג'ונבלאט (כורדית במוצאה) העצמאית יחסית. בין שתי המשפחות הללו הייתה ועודנה יש יריבות גדולה מאוד.

סעד חרירי עלה לאחרונה לכותרות לאחר שנסע לערב הסעודית וכנראה אולץ בה על ידי יורש העצר החדש והמאוד דומיננטי, מוחמד בן סלמאן, להתפטר. הסיפור של חרירי הוא מורכב: מדובר בבנו של ראש ממשלה מאוד דומיננטי בעבר, שהיה עושה דברה של סעודיה והתעשר במיליארדים בזכות פרוייקטים של בנייה מכסף סעודי שיזם על מנת לשקם בשנות התשעים את לבנון שהייתה הרוסה לאחר 15 שנים של מלחמת אזרחים. חברת "סולידאר" בבעלות רפיק חרירי, שהייתה במימון סעודי, בעיקר מצד המלכים פהד ועבדאללה בני עבד אל-עזיז ובני משפחותיהם. לאחר רצח אביו ירש סעד את המיליארדים, ולאחר כחמש שנים נבחר לראשות ממשלת לבנון בפעם הראשונה. סעד התברר כגירסה חיוורת של אביו בתור פוליטיקאי וגם לא כאיש עסקים מבריק. בערב הסעודית, בינתיים, עלו לשילטון המלך סלמאן ובנו יורש העצר מוחמד. מוחמד בן סלמאן עצר עשרות מבני דודיו בטענה ששדדו לאורך שנים את כספי הממלכה העצומים. כמו כן, מוחמד בן סלמאן עקב אחרי סעד חרירי, ראש ממשלת לבנון שהתמנה לקדנציה שנייה. סעד הצטייר בעיני מוחמד כמי שכמו בני המשפחה המלוכנית הסעודית ביזבז מיליארדים של כספים סעודיים לחינם, לא היה ראש ממשלה ולא איש עסקים טוב ולא "סיפק לסעודיה את הסחורה" בלבנון: סעד לא יכל לעמוד מול הדומיננטיות המתגברת של איראן וחיזבאללה במדינה, שלמעשה שולטים בה בפועל. הוא נראה גם כצל חיוור של הנשיא הנוצרי הלבנוני, מישל עאון, בעל בריתו של אירגון חיזבאללה ולשעבר בעצמו ראש מחנה המתנגדים לסוריה ולאיראן ששינה את דעתו…. הסעודים ביקשו למצוא מישהו אחר, יותר דומיננטי, מהמחנה הסוני בלבנון שיהיה ראש ממשלה (בלבנון ראש הממשלה חייב להיות סוני, לפי "האמנה הלאומית" שייסדה את המדינה) שיעשה את דברה של הממלכה ויצדיק את השקעת המיליארדים הסעודיים בו. לכן, כשנסע סעד חרירי לסעודיה לחץ עליו מוחמד בן סלמאן להתפטר, וכך היה. הסעודים הציגו בפני חרירי מידע מודיעיני על מזימה מטעם איראן וחיזבאללה להתנקש בחייו, בדיוק מה שעשו לאביו לפני 13 שנים בערך. לכן הם השאירו את סעד בריאד כ"צעד הגנתי" וגם כדרך להעניש אותו על ביזבוז מיליארדי הדולרים הסעודיים לחינם. אויביו בנפש של חרירי, החיזבאללה והנשיא מישל עאון, החלו בקמפיין "לחופש נולד" לטובתו, על מנת לשחררו מה"שבי הסעודי". סעד מצא את עצמו נתון בצבת בין איראן וחיזבאללה, שרוצים את ראשו ושואפים לשלוט בלבנון, ובין מוחמד בן סלמאן הנסיך הסעודי שרוצה "להעניש את המושחתים והגזלנים". סעד חרירי העדיף וגם נרמז לו על ידי הסעודים להישאר בריאד. אבל הדי הקמפיין של חיזבאללה ומישל עאון הגיעו עד לצרפת, שפעלה להחזירו ללבנון ולתפקידו. ב22 בנובמבר 2017 חזר סעד חרירי ללבנון לחגיגות "יום העצמאות" של המדינה, וכן לתפקידו כראש ממשלה מוחלש יותר תחת חסותם של צרפת, ערב הסעודית והנשיא מישל עאון, גנרל בן 83 בעל גאווה עצמית גדולה שגם לו יש אינטרס לא להיות תלוי אך ורק בחסדי איראן וחיזבאללה, שבזכותם נבחר לנשיאות.

את "ברית ה-14 במרץ" שהוקמה בלבנון ב2005 חודש לאחר רצח ראש הממשלה רפיק אל-חרירי הקים סעד חרירי יחד עם מנהיג הדרוזים בלבנון, וליד ג'ונבלאט. לדרוזים, כידוע, אין שאיפות לאומיות והם נאמנים בכל מדינה לשילטון החזק באותו זמן שגם מחזיר להם נאמנות. לאחר רצח חרירי האווירה הפוליטית בלבנון הייתה אנטי-סורית והובילה לנסיגתה של סוריה מהמדינה לאחר 30 שנות נוכחות בה כמעט. לכן, ג'ונבלאט הצטרף יחד עם מפלגתו, "המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית", אל חרירי ומפלגתו "אל-מוסתקבל (העתיד)" ויחד עם משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע הנוצרים המפורסמים הקימו את ברית ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ולאיראן.
עם זאת, ג'ונבלאט ידוע בלבנון כמי שמשנה את דעותיו ואת המחנה שאליו משתייכת מפלגתו חדשות לבקרים: פעם הוא מתנגד לסוריה ואיראן ופעם הוא תומך בהן, תלוי לאן נושבת הרוח הפוליטית. ג'ונבלאט בן ה-69 נושא עימו חשבון עם משפחת אסד של סוריה: אביו, כמאל, הוגה דעות שאימץ דעות סוציאליסטיות וכתב משנה פוליטית משלו, נרצח במרץ 1977 על ידי שליחיה של משפחת אסד. עם זאת, על מנת לשמור על חייו שלו, ווליד בן ה-29 הצטלם זמן קצר לאחר רצח אביו מבויש ליד חאפז אל-אסד, בו הוא עבר לתמוך בלית-ברירה בזמנו. מאז החליפו הוא ומפלגתו את תמיכתם בין המחנה הפרו-סורי והאנטי-סורי חדשות לבקרים. לאחרונה הביע ג'ונבלאט ביקורת קשה על סעודיה (!!!) דווקא עקב רצונה לשלוט בלבנון ועקב יחסה לסעד חרירי.
ג'ונבלאט הוא, למעשה, הברומטר של לבנון. כשרוצים לדעת את האקלים הפוליטי הלבנוני- לאן הרוח נושבת במדינה ומיהו הגורם התורן החזק בה, יש לשים לב איזו דעה מביע ג'ונבלאט.

בלבנון האדם הבכיר ביותר שהוא יציב במשרתו ובדעותיו הוא נביה ברי, השיעי החילוני מנהיג תנועת "אמ"ל" הפרו-סורית. הוא משמש כיו"ר הפרלמנט מזה 25 שנים, מאז נובמבר 1992. ברי הוא עורך דין במקצועו, שנולד בסיירה לאון שבאפריקה להורים שהם פליטים שיעים ועבד אפילו כעורך דין של חברת "ג'נרל מוטורס" בביירות. ברי נבחר לתפקידו בזכות פעולות הטרור של אירגון "אמ"ל", שהיה אירגון הטרור השיעי שפעל נגד ישראל עוד לפני "חיזבאללה" וכן בזכות נאמנותו העקבית לסוריה ולמשפחת אסד. נשיאים וראשי ממשלה התחלפו בלבנון אחד אחרי השני, ואילו ברי בן ה-80 מצליח לשרוד בתפקידו. לאחר לכתו תהיה לשיעים דילמה קשה את מי לשים במקומו בתור יו"ר הפרלמנט הלבנוני, עמדה ששמורה בלבנון לשיעים.

aoun baabde

לבנון:הגנרל שחזר לארמון הנשיאות כמנצח

לפני 26 שנים בדיוק, באוקטובר 1990, ארז הגנרל הלבנוני מישל עאון, ראש ממשלתה הזמנית של לבנון, הנשיא הזמני היוצא של לבנון והסמל של מאבקה כנגד השליטה הסורית, את חפציו ונמלט בעור שיניו מארמון הנשיאות הלבנוני שנמצא בפרבר בעבדא שליד ביירות, לכיוון שגרירות צרפת. הוא עשה זאת תחת הפצצות סוריות בלתי פוסקות. מושפל וחפוי ראש ברח הגנרל בלילה. והשבוע, ב31 באוקטובר 2016, חזר לאותו ארמון זקוף כמנצח וכנשיא לבנון, לאחר שנבחר בישיבה ה-45, בסיבוב השלישי של ההצבעה, על ידי הפרלמנט הלבנוני כנשיא לבנון, לאחר שהארמון ותפקיד נשיא לבנון היו ריקים מאדם במשך שנתיים וחצי של עימותים פוליטיים בלתי פוסקים. עאון חזר, למעשה, לתפקיד שבו הוא כיהן זמנית לפני 26 שנים- והגשים בגיל 81 את חלום חייו, להיבחר באופן תקין לנשיא מדינתו. את זאת הוא עשה כשהוא לא מחזיק בעמדתו הפוליטית המסורתית או נמצא במחנה שהיה בו רוב שנותיו. מזכיר קצת את סיפורו של שמעון פרס הישראלי, או את שאיפתו מזה 16 שנים של אהוד ברק. לא?
ממש לא.

עאון נכנס לתפקיד הנשיא כשהוא נחשב לראש המחנה שתומך באיראן, בסוריה ובחיזבאללה. מי שעזב את הארמון כאנטי סורי מובהק, ראש המחנה האנטי סורי בלבנון, חוזר אליו כראש המחנה שהוא פרו סורי וחיזבאללה. זה מאפיין מאוד את הפוליטיקה הלבנונית, את הפוליטיקאים הלבנונים ואת לבנון עצמה. מאז 1998, נבחר מפקד הצבא הלבנוני המכהן לנשיא המדינה, כפשרה בין המחנות השונים. עכשיו נבחר לתפקיד מי שהיה מפקד הצבא הלבנוני עד לפני 26 שנים, וחבר פרלמנט מזה 10 שנים שעומד במובהק בראש מחנה מסוים. סיפורו של מישל עאון יכול לשקף את סיפורה של לבנון עצמה ואת סיפורה של המערכת הפוליטית הלבנונית.
הוא עצמו נולד למשפחה נוצרית-מארונית לפני 81 שנים בחארת חרייכ, שהיא חלק מהדאחייה- הפרברים הדרומיים של לבנון שמאכלסים אוכלוסייה נוצרית ענייה ובעיקר אוכלוסייה שיעית ענייה. אביו, קצב במקצועו שמוצאו היה מהעיירה הנוצרית ג'זין, שזכורה היטב לישראל ולצה"ל בדרום לבנון, היה בסך הכל קצב. הצבא בלבנון הוא כלי לניעות חברתית: כלומר משמש אמצעי לנוע בלבנון מהמעמדות הנמוכים של האוכלוסייה לעבר המעמדות הגבוהים שלה. מפקדי צבא לבנון יכולים להפוך מבני עניים נוצריים לנשיאי המדינה. ועאון ניצל זאת היטב, כשמגיל צעיר הוא סימן את התפקיד הרם והנישא כמטרתו האישית. הוא התגייס לצבא ולמד שלוש שנים באקדמיה הצבאית לקצינים, והתחיל כמפקד פלוגה בגדוד חי"ר ממוכן. הוא עלה בדרגות ואת הגדוד שפיקד עליו הסית במלחמת האזרחים הלבנונית שהתנהלה במשך 15 שנים החל מ1990 להילחם בכל מי שהיה בצד של סוריה: שיעים, פלסטינים ואף דרוזים. במהלך מלחמת לבנון הראשונה אף ניהל קשרים עם הצד הישראלי. בשנת 1984, תחת חסותו של הנשיא אמין ג'ומאייל הנוצרי שמשפחתו התנגדה לסוריה (אך הוא עצמו פחות הראה סימני התנגדות, לכן שרד), הפך לרמטכ"ל הלבנוני. הוא המשיך לנהל מאבקים כנגד שיעים ובמיוחד כנגד הכוחות הסוריים, שזלגו ללבנון. הוא ניהל קשרים עם נשיא עיראק סדאם חוסיין, היות שסדאם התנגד למשפחת אסד הסורית, וזאת במקביל לקשריו עם ישראל….
עכשיו יש להבין מדוע המערכת הפוליטית הפנים-ערבית והפנים-לבנונית כל כך מסובכת.

באשר לסיכסוך של סדאם חוסיין עם אסד, מדובר בסיכסוך פנימי על שליטה בין שתי זרועות של אותה מפלגה: בין הזרוע הסורית של מפלגת הבעת', שבראשה עומדת משפחת אסד, לבין הזרוע העיראקית של אותה מפלגה בדיוק, שבראשה עמד עד להוצאתו להורג סדאם חוסיין, וכיום עומד בראש סגנו, עיזאת איבראהים א-דורי. מי שהתנגד לאסד, יצר בדרך כלל קשרים עם סדאם חוסיין, ולהיפך.
ובלבנון עצמה, המערכת הפוליטית היא עוד יותר מסובכת. לבנון הייתה ובאיזו שהיא צורה עודנה מדינה, שמורכבת משליטה של עדות שונות ומנוגדות: המוסלמים השיעים, המוסלמים הסונים, הנוצרים-מארונים ששייכים לכנסייה הקתולית, הנוצרים האורתודוכסים, הדרוזים והארמנים. בשנת 1932 נערך בלבנון מפקד אוכלוסין בפעם האחרונה. נקבע בו כי רוב האוכלוסייה הוא נוצרי, ולכן כשנוסדה מדינת לבנון המודרנית, בראשית שנות הארבעים, נקבע בחוקה כי נשיא המדינה חייב להיות תמיד נוצרי-מארוני. גם מפקד הצבא הלבנוני עצמו הוא נוצרי-מארוני בדרך כלל- מכאן היכולת לנוע מתפקיד הרמטכ"ל לתפקיד נשיא המדינה. באותו מפקד נקבע כי העדה השנייה בגודלה היא המוסלמים הסונים, לכן תפקיד ראש ממשלת לבנון, שהוא בדרך כלל בעל סמכות ההנהגה הראשית במדינה, תמיד יינתן למוסלמי סוני. השיעים יצאו במפקד כעדה השלישית בגודלה, ולכן נקבע שיושב ראש הפרלמנט יהיה תמיד מוסלמי שיעי. בעל התפקיד הבכיר הכי וותיק והכי שורד בתפקידו בלבנון הוא נביה ברי, השיעי החילוני, שהוא מנהיג אירגון אמ"ל, שמכהן בתפקיד יו"ר הפרלמנט הלבנוני עד להיום. ברי לא שכח לעאון עד להיום את רדיפתו את אירגונו, ולכן התנגד לנשיאותו העכשווית.
כממלא מקום נשיא לבנון מכהן בהיעדרו ראש הממשלה. תפקיד שר ההגנה הלבנוני ניתן לסירוגין או לדרוזי או לנוצרי אורתודוכסי.

אבל הסיפור בלבנון הוא לא רק סיפור של עדות: בלבנון שולט מעמד גבוה של משפחות חזקות מכל העדות. במחנה הנוצרי-מארוני ידועות משפחות ג'ומאייל מצד אחד, שמתנגדת לסוריה, ופרנג'ייה שמאוד מקורבת למשפחת אסד בקשרי חברות הדוקים, מהצד האחר. מהצד הסוני ידועה משפחת כראמי שמקורבת מאוד לסוריה, וכן, החל משנות התשעים, משפחת חרירי, שמתנגדת לסוריה, שעשתה את הניעות החברתית שלה בזכות הון סעודי שצבר אבי המשפחה, ראש ממשלת לבנון הקודם, רפיק אל-חרירי, אביו של ראש הממשלה הנוכחי החדש, סעד אל-דין אל-חרירי. מהצד השיעי, עד לעליית אירגוני אמ"ל באמצע שנות השבעים וחיזבאללה בשנות השמונים, הייתה המשפחה השיעית הידועה משפחת אל-אסעד (אין לה שום קשר למשפחת אסד הסורית!), ששיעים רבים בדרום לבנון היו אריסים שעבדו באדמותיה של אותה משפחה.
באמצעות המעמד שצבר מישל עאון, הוא הצליח להתחרות באותן משפחות ולהפוך גם את משפחתו למשפחה חזקה בלבנון. כשהיה רמטכ"ל, בנוסף למאבקו בסוריה, פעל עאון לאחד את השורות בקרב המחנה הנוצרי, ונלחם במיליציות נוצריות שהיו יריבות ואף מתחרות לצבא. יריבו הנוצרי העיקרי היה סמיר ג'עג'ע, ראש מיליציית וכיום מפלגת "הכוחות הלבנוניים".
אצל הדרוזים, ישנן שתי משפחות עיקריות: משפחת ג'ונבלאט, ממוצא כורדי (….), שהיא רוב הזמן מתנגדת לסוריה למרות שראש המשפחה וליד משנה את עמדותיו תכופות לפי מי שהכי חזק במדינה ובאיזור (עם זאת, יש לו טינה למשפחת אסד בגלל שאביו, כמאל, ראש המפלגה הסוציאליסטית המתקדמת בלבנון, נרצח ב1977 בהוראת נשיא סוריה דאז חאפז אל אסד), ומשפחת ארסלאן, שהיא פרו סורית מובהקת.

בשנת 1988 סיים הנשיא אמין ג'ומאייל קדנציה בת שש שנים, והתפקיד נשאר ריק, וזאת תוך כדי מלחמת אזרחים. סוריה, מצידה, רצתה להשאיר את המצב כך, כדי שאת מקומו ימלא ראש הממשלה הסוני שהוא תומך סוריה מובהק, סלים אל-חוס. ג'ומאייל, מצידו, רצה למנוע זאת. הוא החליט, כשהוא מגובה בתקנות לבנוניות לשעת חירום, להדיח את הממשלה המכהנת ולמנות במקומה מועצה צבאית של שישה גנרלים, שתהווה ממשלה זמנית, ובראשה יעמוד מישל עאון הרמטכ"ל הנוצרי. בכך יצר תקדים של ראש ממשלה נוצרי ראשון בתולדות לבנון- שיכהן גם כנשיא בפועל בשל היות התפקיד ריק מאדם. הסורים לא אהבו זאת, והחליטו להכריז מלחמה כוללת על כוחותיו של עאון. ב14 במרץ 1989 החליט עאון על מלחמת שחרור נגד הסורים. על שם תאריך זה, באופן אירוני, נקרא המחנה שהפך לימים למחנה היריב של עאון….
הגנרל ואנשיו התבצרו באיזור ארמון הנשיאות בבעבדא, בזמן שהופצצו על ידי סוריה. בינתיים, ארצות הברית הידקה את יחסיה עם חאפז אל אסד הנשיא הסורי, מתוך רצון להקים קואליציה עתידית כנגד סדאם חוסיין, שהתחיל להשתולל עם הצהרות כנגד ישראל והעולם המערבי. באוקטובר 1989 נחתם בעיר טאאיף שבערב הסעודית הסכם בין הצדדים הלוחמים במלחמת האזרחים בלבנון, במטרה לסיים אותה. מתוך הסכם זה, בעיר בעלת שם אירוני היות ובערבית "טאאיפה" משמעה עדה, יצאו השיעים וסוריה המנצחים הגדולים של המלחמה, וההסכם הכפיף למעשה את לבנון לסוריה. עאון התנגד להסכם, דרש שוב ושוב את נסיגת כל חיילי סוריה מלבנון כתנאי לסיום מלחמת האזרחים, השתולל והחמיר את הפגזות גדודיו כנגד הצבא הסורי בלבנון. הפרלמנט הלבנוני החדש שנבחר כתוצאה ממהסכם החליט לבחור בנשיא נוצרי חדש, רנה מועווד, שסירב, מצידו, לפטר את עאון מתפקיד ראש הממשלה הזמני. בתגובה, הסורים חיסלו את הנשיא החדש מועווד ביום העצמאות של לבנון ב-22 בנובמבר 1989. הנשיא שבא במקומו, אליאס הראווי, פיטר את עאון ודרש ממנו לפנות את הארמון בבעבדא, שם הוא התבצר. עאון סירב והמלחמה נמשכה. הראווי, מצידו, מינה את הגנרל אמיל לאחוד, שהוא פרו-סורי ופרו-חיזבאללה מובהק, לתפקיד הרמטכ"ל הלבנוני במקום עאון, שסירב לפנות גם את התפקיד הזה. לאחוד, אגב, עתיד להחליף את הראווי שהקדנציה שלו כנשיא הוארכה, ב-1998- ולהתמנות בעצמו לנשיא לבנון.

עאון ואנשיו המשיכו בהתבצרות, כשהם צוברים פופולאריות עצומה בעולם הערבי-נוצרי ובקרב הנוצרים בלבנון בפרט. גם ישראל קיוותה שהגנרל המבוצר ימשיך לעשות צרות ובסוף אולי ינצח. גם צרפת, בעבר בעלת המנדט על לבנון, תמכה בו. אבל האמריקנים הידקו את הברית עם אסד, כשבינתיים סדאם חוסיין פלש לכווית והשמיע קריאות מלחמה. כדי לרצות את אסד על מנת שיצטרף לקואליציה עם ארה"ב, הנשיא בוש האב התיר לסוריה לשבור את האיזור האסור לטיסה מעל לבנון, ולהפציץ את עאון ממטוסים. הארמון בבעבדא וכוחות עאון הופצצו, והגנרל הבין שהסיפור נגמר.

באוקטובר 1990 ברח באישון ליל עאון, מובס, מושפל וחפוי ראש, מלווה במקורביו מהארמון הנצור, ישר לשגרירות צרפת בביירות. הוא השאיר מאחור את אנשיו על מנת לדאוג לשרידותו האישית. הקרבות הסתכמו ביותר מאלף הרוגים. אבל הגנרל הפך לגיבור לבנוני ולסמל של המאבק הלבנוני כנגד סוריה. לאחר 10 חודשים בשגרירות טס לאחר הסדר לצרפת, לגלות ארוכה. גם בגלות המשיך לבחוש בפוליטיקה הלבנונית וגם לנהל קשרים עם ישראל.
עברו 14 שנים. בלבנון נרצח בפברואר 2005 ראש הממשלה לשעבר, רפיק אל חרירי, מתנגד מובהק לסוריה, והנשיא הסורי היה כעת בשאר אל אסד, בנו של חאפז. הוא היה חלש בהרבה מאביו והיה ועודנו מאוד תלותי באיראן וגם ברוסיה. בלחץ בינלאומי בהנהגת נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן, נאלצה סוריה לסגת מלבנון. בלבנון הוקמו שני גושים: ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ואיראן, ופרו-סעודי ונהנה ממימון סעודי בהנהגת בנו של חרירי, סעד, ושל ה"קונסיליירי" של אביו שר האוצר פואד סניורה, שהפך לראש ממשלה, ומצד שני גוש השמיני במרץ, שקם קצת לפני, שנשלט על ידי תומכי סוריה ובראשם חיזבאללה. מישל עאון חזר לאחר זמן קצר מהגלות ללבנון לאחר שהמטרה הושגה וסוריה נסוגה מלבנון.
תומכיו של עאון הקימו לו מפלגה, שצבעה היה כתום, והסמל שלה היה הסימן "וי" על רקע כתום, שקראו לה "אל-טיאר" בערבית, ושמה המלא היה: "הזרם הפטריוטי החופשי". הצבע הכתום הפך למסמל את עאון (באותה תקופה, להבדיל אלף הבדלות, הפך הצבע לסמל להתנגדות להתנתקות בישראל), והוקמה לתנועתו תחנת טלוויזיה ורדיו, שנקראו, כמובן, "אורנג'". התנועה הקימה גם אתר אינטרנט וחדשות שנקרא "טיאר", והוא צבר פופולריות בעיקר בקרב המעמד הבינוני והמעמד הנמוך של הנוצרים בלבנון, המעמדות מהם הוא הגיע. האליטה הנוצרית, לעומת זאת, בהנהגת משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע, השתייכה במובהק למחנה של ה-14 במרץ המתנגד לסוריה. עאון בהתחלה המשיך בהתנגדותו לסוריה, עד שהבין כי הוא כבר אינו סמל ההתנגדות, היות ומשפחות חרירי הסונית וג'ומאייל הנוצרית שולטות ביד רמה במחנה ה-14 במרץ. הוא חתר כל הזמן לכיוון תפקיד נשיא לבנון, והוא הבין שראשי מחנה ההתנגדות לסוריה לא יתנו לו בחיים להיות נשיא.

ואז עשה מהלך דרמטי. ב6 בפברואר 2006 הוא החליט לחתום על ברית עם חיזבאללה, שלא היה אירגון טרור קטן כבר כמו בימים שהוא יצא לגלות, אלא צבא לבנוני מקביל, חזק מצבא המדינה עצמו, מחומש בעשרות אלפי טילים והזרוע הארוכה של איראן במדינה. הוא החליט לתמוך בכוח העולה, כדי שייתנו לו להיות נשיא.
המהלך הזה הותיר את תומכיו בתדהמה. הסמל של המאבק כנגד סוריה שינה את עורו, כמו כל פוליטיקאי לבנוני טוב. הוא נפגש עם נסראללה ולאחר מכן הלך לקנוסה, כלומר נפגש עם בשאר אל אסד בדמשק והתפייס איתו.
ובזה יש אבסורד: אולי היה על עאון להימנע מכל שפיכות הדמים הזאת עוד בהיותו רמטכ"ל, לתמוך ישר בסוריה ולהפוך ישר לנשיא כבר ב-1988, כמו רמטכ"לים לבנוניים רבים שעשו כך, שעברו מכס מפקד הצבא ישר לכס הנשיאות? אולי לא היה חבל על כל הבלגאן שעשה, על אלפי ההרוגים ועל הגלות שנכפתה עליו? אין איש יודע את התשובה.

ומי שחשב שהמהלך שעשה ינמיך את מספר תומכיו ויוקיע אותו כבוגד, טעה. בלבנון יש שיכבה נוצרית שלא שייכת למעמדות הגבוהים, שצופה בעיניים כלות במשפחות הנוצריות-מארוניות הגדולות נותנות את הטון ומרוויחות את הכסף. הם הזדהו כמקופחים, ממש כמו בני השכונה הנוצרים שנולד בה עאון. ומי שותף לרגשות קיפוח אם לא השיעים? עאון ניצל את הרקע שבא ממנו ואת ההיכרות שלו מילדות עם שכנים שיעים ועם האוכלוסייה השיעית, והחל להתחנף לחיזבאללה. בבחירות שנערכו בלבנון זכתה מפלגתו במספר גבוה של חברי פרלמנט, והפכה, בהמשך, לגדולה ביותר בפרלמנט הלבנוני בן 128 החברים. הוא הלך על מצע חברתי בבחירות, וסחף אחריו מצביעים נוצרים רבים מהשכבות הנמוכות והבינוניות.

הוא נסע באופן תכוף לאיראן ונפגש עם חמנאי, כדי לקבל ממנו ברכות והוראות. משפחת עאון הפכה, בינתיים, למשפחת אליטה נוצרית לבנונית לכל דבר ועניין, ובני משפחתו נכנסו כשרים בממשלות אחדות לבנוניות. היות וכל ילדיו של עאון הם שלוש בנות, מי שבלטו במפלגה הם חתניו בראשם ג'ובראן באסיל, שהפך לשר החוץ של לבנון וירש את עאון בתפקיד ראש הזרם הפטריוטי החופשי.

בשנת 2008 התעוררה שוב שאלת מינוי נשיא לבנון, והתפקיד התרוקן. לאחר מחלוקת ארוכה נבחר מפקד הצבא המכהן, הגנרל מישל סולימאן, כנשיא המדינה, ושוב, כמועמד פשרה בין הצדדים.
באשר למוסד הנשיאות הלבנוני, שוב נבחר הרמטכ"ל הנוצרי-מארוני לנשיא. ושוב היו משברים של תפקיד פנוי לאחר שקדנציה של נשיא הסתיימה. בשנת 1958, אגב, משבר מעין זה גרם למלחמת האזרחים הראשונה של הרפובליקה הלבנונית, והשנייה בתולדות לבנון עצמה. המלחמה הסתיימה בפשרה שבה, כמובן, מונה הרמטכ"ל פואד שיהאב לנשיא.
עאון החליט הפעם לשתוק.

אבל לאחר 6 שנים, הסתיימה הקדנציה של מישל סולימאן כנשיא, ואז החליט עאון לשבור את הכלים שוב. הוא אמר שאו שהוא יהיה נשיא, או שלא יהיה נשיא בכלל. והחיזבאללה החליט לתמוך בו בכל הכוח. במשך כשנתיים וחצי ואין ספור מועמדים, ביניהם מי שהוא בן אותו מחנה של עאון, סולימאן פרנג'ייה, נכדו של נשיא לבנון משנות השבעים בעל אותו שם, נמשכו שוב ושוב סיבובי הצבעה ללא הכרעה. סוריה בינתיים הייתה שקועה כבר כמה שנים במלחמת אזרחים משלה, ודווקא לבנון הסתמנה כאי של יציבות. בדיוק ההיפך מהמצב שהיה בשנות השבעים והשמונים, עת סוריה בחשה במלחמת האזרחים בלבנון והחליפה צדדים על מנת לפורר את המדינה ולהפוך אותה לוואסאלית ישירה שלה. הגלגל התהפך, סוריה מתפוררת במלחמת הכל בכל, ולבנון יציבה. חוץ מעניין הנשיא.
ערב הסעודית, שתמכה במחנה המתנגד לסוריה, ה-14 במרץ, החליטה שיותר כדאי לה לממן את המורדים בסוריה, בין היתר הג'יהאדיסטים, ולא להשקיע כסף במשפחת חרירי הסונית אך החילונית. היא העדיפה יותר את הסונים הדתיים, גם בלבנון. סעד חרירי, ראש המחנה המתנגד, נשאר ללא הרבה מימון. כדי לשרוד פוליטית, הוא חייב לחתום על ברית עם היריבים, לצד הישארותו כמתנגד לסוריה. אז לקראת הבחירות ב31 באוקטובר 2016, עוד סיבוב של בחירות לנשיאות, הוא הלך בעצמו לקנוסה, הוא ניסה כמה מהלכים. המהלך הראשון היה לנסות ולפורר את המחנה היריב, באמצעות תמיכה במועמד אחר ממנו שאינו עאון, בתמורה לכך שימנה אותו כראש ממשלה. הוא הלך ותמך במועמד מפלגת "אל מראדה", שהיא פרו סורית מובהקת, סולימאן פרנג'ייה הנכד, ואמר כי עאון יהיה נשיא רק על גופתו המתה. אבל לאחר עוד ועוד סיבובי הצבעה כושלים, התברר כי עאון מתעקש. תמיד הוא היה עקשן. אילולא היה עקשן, כמו שציינתי, היה כבר הופך לנשיא ב-1988 אם היה תומך בסוריה. אבל עאון, שהגיע לגיל 81, הבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו להיות נשיא, אחר כך כבר לא תהיה לו הזדמנות כזאת. והוא לחץ על חרירי להביע בו תמיכה. בסופו של דבר חרירי שוב הלך לקנוסה, הפעם לעאון, וסגר איתו עיסקה. הוא יתמוך בו לנשיאות, ועאון הנשיא ימנה אותו לראש ממשלה.
אגב, עיסקה כזאת יכולה להוות תקדים להמשך, שבו יש הסכמה בלבנון כי הנשיא יהיה מהמחנה שהוא פרו סוריה ואיראן, ואילו ראש הממשלה יהיה מהמחנה המתנגד. הרי הנשיא נחשב לקצת יותר ייצוגי בלבנון. הוא אינו המנהיג של המדינה בניגוד לראש הממשלה, אבל הוא יכול להדיח ולמנות ראשי ממשלה, לכן הוא מעליו בהיררכיה. לפרנג'ייה יש עוד תקווה, אם כך, לסיבוב הבא, עוד שש שנים.
וכך היה. ב-31 באוקטובר 2016, לאחר שנבחר אל מול פרצופו המאוכזב של פרנג'ייה בפרלמנט, נכנס שוב עאון לארמון בבעבדא, ואתר האינטרנט של מפלגתו צילם את הארמון תחת הכותרת: "עאון חוזר". הוא נכנס הפעם עם ראש מורם, והצטלם שוב ושוב בבגדים הנשיאותיים בארמון ליד דגל לבנון. חרירי מונה לאחר יומיים על ידו לראש ממשלה. המטרה הושגה.

Bahrain.Protest

חיזבאללה, ה"אביב הערבי" ומתי צפויה מלחמת לבנון השלישית?

שלום לכולם,

שמתי לב כי לפי הסטטיסטיקה, בכל 10 שנים יש עימות גדול בין ישראל לחיזבאללה. בשנת 1996 התחולל מבצע "ענבי זעם" עת צה"ל עוד ישב ברצועת הביטחון בדרום לבנון (בקרוב מאוד ימלאו 20 שנה למבצע הזה), ולאחר 10 שנים בקיץ התחוללה מלחמת לבנון השנייה. חיזבאללה כנראה אוהב מאוד את השנים שמסתיימות בספרה 6. בשנת 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, ולמרות שהנבואה ניתנה לשוטים, אני מעריך כי בקיץ הקרוב, קיץ 2016, או אף עד הקיץ הבא, יחל עימות נוסף בין ישראל לחיזבאללה.

ישנן כמה סיבות מדוע למרות, ושוב למרות, המעורבות בסוריה, יש לחיזבאללה והנהגתו אינטרס לעימות מול ישראל. אגב, מה שאני כותב נסמך על מידע גלוי לגמרי, בעיתונות, כולל העיתונות הערבית, ובטלוויזיה.

1. מימד הזמן: חיזבאללה השיעי היה מאז ומתמיד להוט להילחם עם ישראל, והוא הוקם לשם מלחמה כנגד ישראל. הוא לא הוקם על מנת להילחם מול אירגוני גרילה סוניים, כמו שהוא עושה היום בסוריה. שדה הקרב בסוריה הוא בין היתר התלמדות וריענון נשק עבור לוחמי חיזבאללה לקראת עימות עם ישראל, שבעיני האירגון זה הדבר האמיתי. כבר 10 שנים לא היה עימות ישיר בין חיזבאללה לישראל, ועילת הקיום של חיזבאללה היא עימות עם ישראל. בעיני האירגון, שקט של 10 שנים הוא זמן ארוך מדי. מאז נסיגת צה"ל מלבנון עד למלחמת לבנון השנייה היו 6 שנים של שקט יחסי, למעט תקריות ספורות שהסבו לצה"ל נפגעים.

2. המימד הכלל-ערבי: חיזבאללה והאירגונים הקיצוניים הסונים, אל-קאעידה ודאע"ש שבא אחריו, נמצאים כל הזמן גם בעימות תודעתי ביניהם על השפעה על העולם הערבי והמוסלמי. האירגונים האלה מתחרים ביניהם מי יפגע יותר טוב במערב. בעוד שעבור האירגונים הסוניים מדינות המערב והמשטרים הערביים החילוניים הם המטרה הראשונה, שדה הניסוי של חיזבאללה השיעי הוא ישראל. לכן, חיזבאללה ישאף לעימות עם ישראל בזמן הקרוב. אחרי שישראל לא הביסה את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, החלו בעיתונות הערבית לשאול האם מדינות ערב לא שקטות מדי במדיניותן כלפי ישראל, והאם גם במדינות אלה, כולל מצרים למשל, צריך שיהיה להן חיזבאללה סוני משלהן כדי להילחם עם ישראל. ברחוב הערבי, הסוני ברובו, כולל ברחוב הפלסטיני, החלה סימפטיה גדולה לאחר מלחמת לבנון השנייה כלפי השיעה האסלאמית בכלל וחיזבאללה בפרט. לכן, לתוצאות מלחמת לבנון השנייה הייתה השפעה על "האביב הערבי" שהפיל משטרים חילוניים בעולם הערבי שהיו חסרי מעש וחדלי אישים בעיני רוב האוכלוסייה במדינות הללו, ובשלב שאחרי המהפיכות הצמיחו משטרים אסלאמיים סוניים או פוטנציאל למשטרים כאלה, עוינים כלפי ישראל. גם בעולם השיעי החלה תסיסה: החלו הפגנות של שיעים במדינות בעלות שילטון סוני, בייחוד במדינות המפרץ, כשהזרקור הופנה אל המחאות בבחריין, מדינה בעלת רוב שיעי אך נשלטת על ידי בית מלוכה סוני (תמונה מהמחאה בבחריין מופיעה למעלה). לכן, דווקא על רקע העימות השיעי-סוני ועל רקע העימות בין אל-קאעידה ודאע"ש לבין המערב, חיזבאללה ינסה להשיג הישגים צבאיים על חשבון ישראל, בייחוד כשבתקופה האחרונה מתבצעים פיגועים על ידי דאע"ש כנגד מדינות המערב, שדאע"ש רואה בהם הישג. על מנת להחזיר את האירגון לתודעה הכלל-ערבית לא כאירגון שיעי "כופר" אלא כאירגון שנלחם כנגד המערב וישראל, חיזבאללה ישאף לעימות עם ישראל.

3. המימד הסורי והפנים לבנוני: בחודשים האחרונים נראה כאילו אירגון דאע"ש כמדינה וכצבא הולך וקטן ומובס, ואילו הצבא הסורי של אסד, איראן שתומכת בו ורוסיה שסייעה לו עד לפני כמה שבועות בצורה מסיבית, השיגו הישגים על חשבון האירגון, לכן לוחמי חיזבאללה לא ממש נחוצים כעת בהמוניהם להילחם כנגד האירגון, מה שעשו באינטנסיביות עד לא מזמן ואף שילמו באלפי לוחמים. צבא אסד בסיוע רוסי ואיראני מגיע להישגים, לכן חיזבאללה הסיג, כך פורסם בגלוי, חלק מכוחותיו כדי לעבות את החזית מול ישראל. בתוך לבנון המערכת הפוליטית משותקת לגמרי, כבר כמעט שנתיים שלא נבחר נשיא למדינה בין היתר בשל התעקשות חיזבאללה על בעל בריתו הנוצרי, מישל עאון, וכשיש בקיעים במערכת הפוליטית הלבנונית וחיזבאללה פחות נחוץ בלחימה מול דאע"ש, שאגב מי שלוחם בו בעיקר בסוריה ובעיראק ואינו צבא של מדינה הם האירגונים הכורדיים, זה סימן להתפנות חיזבאללה לעימות קרוב עם ישראל. גם ב2006 המערכת הפוליטית הלבנונית הייתה מפולגת, לאחר נסיגת סוריה ועליית המחנה האנטי סורי לשילטון במדינה. לכן, חיזבאללה ירצה להראות לאוכלוסיית לבנון כי הוא לא רק מגינם של השיעים, אלא מגינה של לבנון כולה, וראוי לשלוט בה.
נכון שכוחות חיזבאללה רבים הושקעו בלחימה בזירה הסורית, ויש לחיזבאללה הרבה אבידות בסוריה, אך זה לא מונע מהאירגון לשמר, לפי פרסומים גלויים, את כוחותיו גם מול ישראל. לכן, דווקא בשל המכות שספג מסוריה, חיזבאללה ירצה להראות את כוחו בלחימה מול ישראל.

4. תעמולה, איומים ומוכנותה של ישראל: בשנה האחרונה חזרה הרטוריקה של נסראללה בנאומיו להיות איומים כנגד ישראל, ובייחוד הוא מדבר על הצד הרגיש והפגיע שבה: מיכלי האמוניה בחיפה ומתקני הגרעין. וכמו שאנחנו מכירים את נסראללה מהסיבובים הקודמים, ברגע שהוא מאיים, הוא גם מבצע. חיזבאללה גם נחוש לנקום את מות סמיר קונטאר ובני משפחת מורנייה בישראל. ערך הנקמה, אינתיקאם, הוא מאוד חשוב במזרח התיכון. עוד מימד חשוב הוא המנהרות בגבול הצפון, שנכתב לא פעם ולא פעמיים עליהן, עת כמה מתושבי הצפון בישראל שמעו רחשים כאילו חופרים מתחת לבתיהם. המנהרות בגבול הצפון, הסלעי, הן קשות יותר לחפירה מחד אבל גם קשה יותר להילחם ולהרוס אותן מאידך, לא כמו המנהרות בעזה. המימד התת קרקעי, האיומים לפגיעה במקומות אסטרטגיים וכן חיזוק וביצור מוצבים של חיזבאללה בגבול הצפון, לכאורה אם קיים דבר כזה, לפי מידע גלוי, מראים את מוכנות האירגון ללחימה כנגד ישראל.
לאחרונה, אני קורא בעיתונות הערבית הגלויה, במיוחד זו שתומכת בסוריה ובחיזבאללה בלבנון, על התבטאויות של אנשי חיזבאללה נגד ישראל ונכונות לכאורה להילחם כנגדה.
5. האלמנט העולמי: רוסיה נסוגה מסוריה, אבל השאירה את השטח לכוחות מיוחדים שלה וכוחות של איראן לעזור לאסד במלחמה בסוריה. כמו כן, סוריה ממשיכה לחמש את סוריה שמחמשת את חיזבאללה. איראן מרגישה מאוד מעודדת בשל הסכם הגרעין, ומרגישה כי ישראל לא תעז להכות בה גם בעת עימות. במלחמת לבנון השנייה שלטו הגורמים השמרניים בראשות אחמדינז'אד באיראן, לאחר ששנה לפני כן אותו קיצוני זכה בבחירות לנשיאות. כיום משמרות המהפיכה יחד עם הזרוע שלהן, חיזבאללה, נלחמות פוליטית את מלחמת המחנה השמרני באיראן בראשות ח'מנאי, אל מול המתונים יותר בראשות הנשיא רוחאני. עימות עם ישראל, כשאיראן יודעת שהיא לא תותקף בשל ההגנה שמעניקות לה המעצמות הגדולות מתוקף הסכם הגרעין, יכול להועיל מאוד למחנה השמרני, בעיקר בתקופה שבה יכול להתמנות המנהיג העליון החדש של איראן במקום ח'מנאי החולה. אז כשיש בחירות חשובות באיראן והמחנה השמרני רוצה לתת את הטון, אז עימות עם ישראל הוא נקודה הכרחית בשביל מחנה זה.
עוד דבר חשוב הוא הבחירות בארצות הברית: בבחירות הקרובות יכול לעלות ממשל רפובליקני או ממשל בראשות הילרי קלינטון הדמוקרטית, שיהיה יותר ידידותי לישראל כנראה מממשל אובמה. חיזבאללה יכול בזירה המדינית לנצל את היות אובמה עדיין נשיא עד ינואר 2017, ולגרור את ישראל לעימות, שבמהלכו יפעיל קרוב לוודאי ממשל אובמה לחץ מדיני גדול על ישראל להתפשר כמה שיותר מול חיזבאללה, לאור הסכם הגרעין בין אובמה לאיראן, במהלכים המדיניים שיילוו כדי לסיים את העימות עם ישראל, אם יקרה. לכן, לחיזבאללה יש אינטרס להיכנס לעימות צבאי עם ישראל כל עוד אובמה הוא הנשיא.

חומייני

המרוויחה הגדולה מהפיגועים בצרפת: איראן

"הם התפכחו. הם עכשיו הבינו. הם הבינו שלתת למוסלמים להיכנס בהמוניהם ולעשות מה שהם רוצים, לתת להם להסתובב בגבולות פתוחים ולתת להם להמשיך להסית תחת תירוץ של חופש הביטוי, זו טעות. הם הבינו שלהפוך את ישראל לאשם ולהחרים מוצרים ישראלים זו טעות. עכשיו הם ילמדו את הלקח. עכשיו הם יירדו מישראל" עכשיו כבר אין להם אשליות לגבי מוסלמים.

מאז הפיגועים של אתמול בלילה בצרפת, אני שומע שוב ושוב את האשליה הזאת לפיה צרפת והאיחוד האירופי יבינו מי ה"רע" בסיפור הזה, כלומר הטרור האסלאמי הקיצוני הסוני, והאסלאם הקיצוני הפנאטי הסוני, שדאע"ש מייצג אותו. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה משום אשליה. מי שנמצא עכשיו בתוך אשליה הם חלק מהישראלים, שחושבים שעכשיו אירופה תעמוד לימין ישראל מול הטרור האיראני והפלסטיני אחרי שהיא "למדה את הלקח" מהידיים של מוסלמים קיצוניים סונים. עכשיו בתפקיד הרעים נמצאים המוסלמים הקיצוניים הסונים. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה בכלל. כי לפיגועים האלה יש מרוויחה אחת ויחידה: איראן.

ומדוע איראן מרוויחה?
כי אירופה והעולם המערבי בכללותו לא מסכימים להכליל. בעיניהם, המלחמה היא רק נגד אירגון טרור ספציפי שקוראים לו דאע"ש. זאת אומרת שבעיני אירופה, איראן היא לא מדינת טרור. להיפך, איראן השיעי היא קורבן הטרור הסוני, והדוגמה הטובה ביותר היא הפיגוע שערכו אנשי דאע"ש יום לפני הפיגועים בצרפת, כנגד שיעים בפרבר הדרומי של ביירות, הדאחייה, המעוז בה' הידיעה של החיזבאללה. גם בעקבות ההסכם עם איראן, וגם בהיותם של השיעים במזרח התיכון קורבנות עיקריים של דאע"ש ושל האסלאם הקיצוני הסוני, החיזבאללה ואיראן הם כעת בעיניה של אירופה ה"טובים". וגורמים כמו חיזבאללה ושאר נתמכיה של איראן באיזור, ביניהם אירגונים פלסטיניים כמו ג'יהאד אסלאמי וחמאס, מנסים בדרכים שונות ומשונות לשכנע את אירופה כי ישראל ודאע"ש נמצאים בצד של הרעים, בצד של הטרוריסטים, ואילו איראן וחיזבאללה, וגם החמאס והג'יהאד האסלאמי, הם בצד של ה"טובים", אלה שנלחמים בטרור. והאירופים? כרגיל, הם מאמינים להם. אז מי שחשב שהלחץ על ישראל לעשות ויתורים ונסיגות, שאיראן תהיה המרוויחה הגדולה מהם באמצעות שלוחותיה בסוריה ובשטחים, יירד- טועה. שימו לב, שכשאירופה רצתה לסמן מוצרים הם כללו גם את רמת הגולן כשטח כבוש ומוחרם. מה זאת אומרת? את אירופה לא מעניין שסוריה לא קיימת כמעט. לא מעניין אותם שגבול סוריה-רמת הגולן הוא איזור קרבות שמסכן בטווח הארוך את ישראל. מבחינת העולם המערבי, ישראל צריכה לרדת מהגולן, ועכשיו, ולמסור אותו לסוריה הריבונית, כלומר למשטרו של אסד, ואם יש שם קרבות ומשטר אסד חלש, אז שבגולן יישבו אנשי החיזבאללה, שעכשיו הם ה"טובים". איראן וחיזבאללה הן בעיה? לא, הן בעיה רק של ישראל, שמדכאת את הפלסטינים, לשיטתם.

ההטעיה הגדולה ביותר של איראן והחיזבאללה כלפי המערב היא העובדה כי שני הגורמים הללו פעלו בעשרים השנים האחרונות נגד מטרות יהודיות וישראליות בעיקר, ולא הקדישו זמן לפגוע במטרות מערביות, בניגוד לאל קאעידה ודאעש הסוניות. אז תנו לי לעשות סדר בבלגאן, ולהבהיר: גם איראן וחיזבאללה מהצד השיעי, וגם דאע"ש, החמאס, האחים המוסלמים ואל קאעידה לשלוחותיו מהצד הסוני, הם בעלי אותן מטרות. המטרה הראשית היא להביא להשלטת האסלאם בעולם, כשלכל קבוצה יש את הגירסה שלה. לאיראן וחיזבאללה יש את הגירסה השיעית, ולאחים המוסלמים, לדאע"ש ולאל קאעידה יש את הגירסה הסונית. אבל המטרה היא אותה מטרה. מה ששונה זוהי הדרך.

לפי הגירסה הסונית הקיצונית ביותר נוסח אל קאעידה ודאעש, יש לפעול קודם כל נגד מטרות קרובות מאוד ונגד מטרות רחוקות, ורק אחר כך נגד ישראל והיהודים. כלומר: הראשונים שיש להפעיל נגדם טרור הם מיעוטים במזרח התיכון הערבי, ובראשם השיעים והאיראנים השיעים, וגם בעלי בריתם העלאווים, האסמאעילים והדרוזים, וכמובן נגד יזידים ונגד נוצרים ערבים במזרח התיכון.- ואף נגד בני הקבוצה האתנית הכורדית, שלא מקבלים את הדרך הקיצונית, למרות שרוב הכורדים הם מוסלמים סונים. לאחר מיגור האויבים האלה, או במידה ודאע"ש יתקשה מולם, יש לפנות למטרה השנייה, שבעבר הייתה המטרה הראשונה של אל קאעידה ודאע"ש,והיא מדינות המערב, שיש להשתלט עליהן באמצעות טרור. לאחר הפגיעה במערב תגיע המטרה השלישית: מדינת ישראל והחובה למגר אותה, בשם הדת, לא בשם שום לאומיות, שבעיני דאעש היא חילונית, מגונה ומוקצה. בטח שלא בשם לאומיות ערביות או פלסטינית. הכל למען החזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית, כמעט 100 שנים אחרי מיגור האימפריה האסלאמית האחרונה.
ב"אחים המוסלמים", בחמאס ובג'יהאד האסלאמי (הג'יהאד האסלאמי הוא שלוחה איראנית ישירה וברורה בארץ ישראל) רואים דאע"ש ואל קאעידה ככופרים, משום שהם משתמשים בלאומיות, שהיא חילונית ומגונה, להשגת מטרותיהם, גם אם יש להם אותה מטרה כמו דאע"ש, הקמת ח'ליפות אסלאמית דתית, שתתחיל במזרח התיכון ותתפשט לכל העולם בהמשך, 92 שנים לאחר ביטול הח'ליפות האסלאמית האחרונה, הח'ליפות העות'מאנית, במרץ 1924. בשביל דאע"ש, האחים המוסלמים, החמאס וכל אירגוני הג'יהאד הפלסטינים למיניהם, הם לא מספיק דתיים והם חילוניים כופרים.

לפי הגירסה השיעית-איראנית, שהוביל אותה האייתוללה ח'ומייני (כאן בתמונה), צריך לכונן מדינה אסלאמית שיעית גדולה, שבראשה יעמוד חכם הלכה מוסלמי-שיעי מהדרגה הגבוהה ביותר. לשיטה זו קוראים "וילאיית-א-פקי", שילטון חכם ההלכה. וחכם ההלכה הזה חייב להיות שיעי. על זה התבססה המהפיכה האסלאמית באיראן בשנת 1979. העניין הוא, שעל המהפיכה האסלאמית השיעית להסוות עצמה כמהפיכה כלל אסלאמית, והיא צריכה להיעשות תוך כדי התחפשות, הסוואה והטעייה של המערב. עיקרון חשוב נוסף בעיני ח'ומייני הוא ייצוא המהפיכה האסלאמית: לממן כל גורם שמוכן לשתף פעולה עם איראן, גם אם הוא סוני ואפילו עלאווי או נוצרי לבנוני, שיוכל לתרום להפצת המהפיכה, ולאחר הצלחתה להפוך את כל משתפי הפעולה עם איראן לשיעים. למושג הזה קוראים בערבית ובפרסית "תקייה", החובה של השיעי המוסלמי המאמין להסוות עצמו בשעת סכנה. לאחר המהפיכה האסלאמית, איראן הייתה הראשונה שהקימה תאי ורשתות טרור אסלאמי ברחבי העולם, טרור אסלאמי שיעי, תחת הסוואה, והכי חשוב: המהפיכה האסלאמית, למרות שהייתה שיעית, והטרור האסלאמי האיראני היוותה מודל לחיקוי עבור אירגוני טרור סונים כמו "אל-קאעידה" ו"דאעש". מודל המהפיכה האסלאמית, רק עם אסכולה שונה, אומץ על ידי ה"אחים המוסלמים" הסונים. לאיראנים יש שיטות פעולה שונות: המטרה הראשית של המהפיכה היא האויב הקרוב ביותר גיאוגרפית, שהם המוסלמים הסונים (שאותה יש להפוך לשיעים על ידי תעמולה-"דעווה" וטרור), וגם מדינת ישראל. כל זאת נקראת "השטן הקטן". לאחר מיגור ה"שטן הקטן", המטרה האיראנית-שיעית תהיה בדיוק כמו של דאע"ש: ארצות הברית ושאר העולם המערבי הנוצרי, אבל הם ייפגעו רק אחרי חיסולה של מדינת ישראל היהודית. קודם כל מטפלים ב"שטן הקטן" ואחר כך ב"שטן הגדול". בעיני ח'ומייני, יש לפגוע רק בנוכחות מערבית במזרח התיכון בשלב הראשון, כמו שחיזבאללה פגע באמריקנים בלבנון בשנות השמונים, וכמו שהשיעים הקיצוניים בעיראק פגעו בחיילים אמריקנים בעיראק לאחר 2003. את זה המערב לא מבין. בעיניו יש אסלאמיסטים רעים, שהם אל-קאעידה ודאע"ש, ומצד שני יש אסלאמיסטים טובים, שהם איראן השיעית, שגם נפגעה מדאע"ש והיא רואה בו האויב הראשי, וכן בצד הסוני, ה"אחים המוסלמים" שהם כביכול פחות ברוטליים מדאע"ש, כי הם מאמינים בהפצת ובהשלטת האסלאם בעולם באמצעות תעמולה ובשימוש באמצעים דמוקרטיים ורק אחר כך באמצעות טרור (כמו בעזרת אירגון החמאס, שהוא תנועת בת של "האחים המוסלמים" ונהנה מצד שני גם ממימון איראני- בשם עיקרון ייצוא המהפיכה האסלאמית). האיוולת הזאת, שעכשיו תתגבר היות ואיראן של היום גינתה את פיגועי דאע"ש בצרפת- וגם חתמה על הסכם גרעין (גרוע) עם המערב, מה שיצייר את איראן כ"טובה", כזאת שנלחמת נגד דאע"ש. רק מה? המערב מתעלם מן העובדה שטרור אסלאמי זה טרור אסלאמי, ואסלאם קיצוני זה אסלאם קיצוני, לא משנה מאיזו עדה, בין אם שיעית או בין אם סונית. יש מדינות, במיוחד ארצות הברית של אובמה, שבשם ה"תקינות הפוליטית" אסור להגיד את צמד המילים "טרור אסלאמי".
המערב, שנפל עכשיו כקורבן לדאע"ש, רואה בשיעים גם כקורבן של דאע"ש- על רקע הפיגועים שאירעו יום קודם כנגד השיעים בלבנון, ומוכן לשתף איתם פעולה. להעלים עין באמצעות הסכם מהגרעין האיראני ההולך ומתפתח. מתוך כך איראן רק מרוויחה. אירופה גם רואה בפליטים המוסלמים שמציפים אותה כקורבנות, ומוכנה להמשיך לקלוט למרות הפיגועים. הם לא רואים את הסכנה שבהם ואת הפוטנציאל האסלאמי קיצוני שקיים בקירבם, למרות שאחד ממבצעי הפיגועים הוא איש דאע"ש, שבא לגרמניה במסווה של פליט מסוריה. ובאשר לפלסטינים? הם גם קורבנות, של ישראל. אז טרור אסלאמי פלסטיני כנגד ישראל מתקבל באירופה ביותר סלחנות מאשר טרור של דאע"ש כנגד אירופים נוצרים. זה גם משרת את מטרותיה של איראן, שרוצה להשתמש בלחץ אירופי כדי להחליש את ישראל, ובכך להשיג את מטרותיה הראשונות. גם כאן איראן עלולה להרוויח.

330px-2010_As_Safir_newsstand_Beirut_4257088718

תקשורת: מעשה בשני עיתונים ובמדינה משוסעת

במדינת ישראל הכרנו שני עיתונים, שעוד מתקומתה התקוטטו ביניהם על הבכורה: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". התחרות ביניהם הייתה מרה וקשה עד לסוף שנות האלפיים, בה הופיע עיתון חדש, ששווק בחינם: "ישראל היום". "ישראל היום" הפך למתחרהו הימני, וליתר דיוק, המזדהה יותר עם בנימין נתניהו, של העיתון "ידיעות אחרונות", בבעלות משפחת מוזס, שגם לה יש נציג משפחתי בתוך "הליכוד": סילבן שלום (דווקא בעל הדעות הימניות), גיסו של בעלי "ידיעות אחרונות", נוני מוזס.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, העיתונים הנפוצים ביותר היו "דבר", שייצג את מפלגת פועלי ארץ ישראל וההסתדרות ששלטו דאז, ו"מעריב". לאט אבל בטוח, החל משנות השמונים של המאה העשרים הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ במדינה, בעוד העיתונים המפלגתיים, כמו "דבר" ו"על המשמר" (שייצג את "הקיבוץ הארצי" ואת מפלגת הפועלים המאוחדת שהיו יותר שמאליות ממפא"י וממפלגת העבודה), הולכים ומתפיידים.

אבל כיום, המצב שונה: "ישראל היום" הוא כיום העיתון הנפוץ ביותר בארץ, מה גם שהוא מחולק בחינם- חוץ מלמנוייו, שמקבלים את העיתון לביתם ומשלמים דמי משלוח זולים בעיקר.

הסיפור שלי, עם כל זאת, לא עוסק ב"ידיעות אחרונות", לא ב"מעריב" ולא בעיתונים ישראליים בכלל. הסיפור שלי עוסק במדינה המשוסעת שנמצאת מצפון לישראל, לבנון. שם מתקוטטים מזה עשרות שנים שני עיתונים על הבכורה, מי העיתון הכי נפוץ. מדובר בעיתון "אל-נהאר" (היום), שתומך במחנה שמתנגד לשליטה ולדומיננטיות סורית במדינה, מול עיתון "אל-ספיר" (השגריר), שתומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן ובדומיננטיות של כל הגורמים הנ"ל בתוך לבנון.

כשהזכרתי את עיתון "אל-ספיר", בטח עולה בראשכם עיתון שכל המערכת שלו מורכבת משיעים דתיים ומזוקנים או בנשים מכוסות ראש, כולם מוסלמים אדוקים, או בעיתון שמפעילה משפחת אסד בשלט רחוק דרך נציגים שלה. אבל זה לא נכון. עיתון "אל-ספיר" הוא עיתון שנערך ונכתב בעיקר על ידי נוצרים חילונים, ממש כמו מתחרהו, "אל-נהאר". העניין הוא שאותם נוצרים תומכים בסוריה ובחיזבאללה. עיתון "אל-נהאר" מבליט את פשעיו של אסד בסוריה ועיתון "אל-ספיר" מגמד אותם.

שני העיתונים הללו מסמלים באופן מובהק את השסע העדתי והדתי בלבנון, ממש כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בישראל.

אבל יש הבדל גדול: לבנון היא מדינה מורכבת עד כדי כך, שהצדדים הניצים בה היו ועודם מוכנים להרוג אחד בשני בשביל דומיננטיות. לבנון, עד שנת 1943 הייתה תחת מנדט (שילטון זמני של מעצמה במדינה אחרת, באישור "חבר הלאומים", שהיה האו"ם של אותם ימים) צרפתי יותר מעשרים שנים. ההשפעה הצרפתית ניכרת בלבנון עד כדי כך, שעד היום האליטה באותה מדינה, שהיא ברובה ערבית-נוצרית, היא דוברת צרפתית יחד עם ערבית.
בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים המערכת הפוליטית בלבנון החל תהליך הרכבתה של לבנון המודרנית, תהליך שנמשך עד היום. באותן שנים, אוכלוסיית המדינה התחלקה כך: העדה הגדולה ביותר הייתה העדה הנוצרית-מארונית (ענף מזרחי של הכנסייה הקתולית, שמקבל את מרות האפיפיור ברומא), ולאחריה העדה הדומיננטית הייתה מוסלמית-סונית. בדרומה של לבנון, באיזור שמוכר בשם "ג'בל עאמל" (שעל חלקו שכנה "רצועת הביטחון" המפורסמת), וכן בבקעה הלבנונית במזרח המדינה, שכנה קהילה פאסיבית, ענייה יחסית ומושתקת: המוסלמים השיעים. לפי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1942, כך היה יחס האוכלוסייה, ומפקד זה קבע את יחס הכוחות הפוליטי בלבנון עד היום: נשיא המדינה ומפקד הצבא שייכים לרוב (דאז) הנוצרי, ראש הממשלה הוא מוסלמי-סוני, ויושב ראש הפרלמנט הוא מוסלמי שיעי. בנובמבר 1943 הוכרה על ידי צרפת עצמאות לבנון, שהוכרזה ארבעה חודשים קודם לכן כתוצאה מ"אמנה לאומית" אותה יזמו הנשיא הנוצרי הראשון של המדינה, בישארה אל-ח'ורי, וראש הממשלה המוסלמי סוני הראשון שלה, ריאד אל-צולח.

עם השנים, התחולל בלבנון שינוי דמוגרפי-פוליטי, שטרף את כל הקלפים: העדה השיעית הפכה לאקטיבית, דומיננטית ובעיקר המובילה והגדולה במדינה מבחינה דמוגרפית. העדה הזאת הצמיחה אירגוני לחימה וטרור מתוכה, כמו "אמ"ל", ששילב בתוכו שיעים חילוניים ודתיים, ו"חיזבאללה", שהוקם בשנת 1982, אירגון טרור שיעי דתי במימון ובהנחייה של איראן. כיום השיעים בלבנון מהווים 40 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ונחשבים לעדה הגדולה ביותר בלבנון. עם זאת, החלוקה הפוליטית בלבנון נשמרת בדיוק כמו עם הקמתה.

אבל הסיפור הגדול במקרה זה הוא לא העדה השיעית. הסיפור הגדול הוא העדה הנוצרית, שכוחה הלך והידלדל עם השנים, כשנוצרים רבים בורחים מלבנון לקנדה ולאירופה. העדה הנוצרית הלבנונית לא הייתה מאוחדת, המשחק הפוליטי הגדול בלבנון לא היה רק לפי חלוקה לעדות, אלא גם לפי השתייכות לחמולות, משפחות דומיננטיות גדולות, בתוך העדות עצמן. לכן העדה הנוצרית, כדוגמא, הייתה מפולגת בינה לבין עצמה-בייחוד בסוגיות שנוגעות למינוי הנשיא, שכאמור חייב להיות נוצרי מארוני, ובהחזקה בהרבה עמדות כוח במדינה- בין ראשי משפחות נכבדים, כשאפילו מפקד הצבא, נוצרי בדרך כלל שבא לרוב מהמעמד הבינוני, היה מעורב ולעיתים הפך לגורם הדומיננטי במדינה, עד כדי הגעה לנשיאות, כמועמד של פשרה. משפחה דומיננטית ידועה בלבנון, של אנשי תקשורת, הייתה משפחה נוצרית בשם משפחת טווייני, והיא שייסדה את העיתון החילוני-ליברלי "אל-נהאר" בשנת 1933.
העיתון "אל-נהאר"' שזוהה עם המעמדות הגבוהים והימין הנוצרי בלבנון, הפך לדומיננטי ונפוץ במדינה, כשהוא מלווה את תהליך תקומתה הקשה של המדינה שלווה בעימותים ובמלחמת אזרחים אחת גדולה שפרצה בשנת 1958, סביב סוגיית מינוי הנשיא.
גם לאחר מלחמת האזרחים הראשונה מאז עצמאותה, המשיכה לבנון לסבול מזעזועים פוליטיים, כששכנתה ממזרח, סוריה, נושפת בעורפה. באמצע שנות השבעים סוריה בהנהגת חאפז אל אסד "נקראה" ליתר דיוק "הזמינה את עצמה" להתערב בתוך לבנון, שהקיטוב התוך עדתי והבין עדתי ומפלגתי בה הוביל לפיצוץ, שגרר החל משנת 1974 מלחמת אזרחים שנייה מאז עצמאותה, או ליתר דיוק "מלחמת הכל בכל" לבנונית בין מפלגות שונות, בין עדות שונות ובין פלגים שונים אף בתוך העדה הנוצרית, העדה הסונית והעדה השיעית- כשהפלסטינים, שמהווים חלק מאוכלוסיית המדינה אך לא נחשבים אזרחי לבנון מבחינה רשמית- השתתפו וטבעו עמוק בתוכה. לצד הטייקונים-פטרונים העשירים בעדה הנוצרית בלבנון, קמו במדינה גם ראשי משפחות נוצריות שתמכו בהתערבות סורית ישירה, בייחוד משפחתו של סולימאן פרנג'ייה, שהיה נכבד לבנוני נוצרי מצפון לבנון ונשיא המדינה בראשית שנות השבעים. לצד סוריה ולצד משפחת פרנג'ייה התייצבו מפלגות השמאל בלבנון, הסוציאליסטיות, תומכות הלאומיות הערבית ואף הלאומיות הסורית. ושוב, בראשן של רוב המפלגות הפרו-סוריות לא עמדו שיעים ואפילו לא סונים. רוב ראשי אותן מפלגות שמאל היו גם נוצרים, שנהנו גם מתמיכת אנשי המעמד הבינוני, מעמד הפועלים והשכבות החלשות בקרב הנוצרים הלבנונים, כל זאת בתוספת של משפחות מוסלמיות סוניות דומיננטיות ופרו-סוריות מובהקות כמו משפחת כראמה.
בתקופת ראשית מלחמת האזרחים, הצד השמאלי בלבנון היה זקוק לעיתון משלו כדי להפיץ את דעותיו ולהביען. לכן בשנת 1974 נוסד עיתון "אל-ספיר", שתמך בשמאל הלבנוני ובסוריה, על ידי העיתונאי טלאל סלמאן, והיה בדומיננטיות נוצרית מבחינת שליטה בעיתון ומבחינת עדתם של הכותבים בו.

בעוד מלחמת אזרחים משתוללת במדינה, מלחמה שנמשכה מזה 15 שנה (עד 1989) וכללה אף התערבות ישראלית בשנת 1982 (כנגד הפלסטינים וגם כנגד סוריה), התחוללה מלחמה על גבי העיתונות המודפסת, בין העיתונים "אל-נהאר" ו"אל-ספיר", כשעיתון "אל-ספיר" תומך בסוריה לאורך כל הדרך, ולאחר הברית שנכרתה בין חיזבאללה ואיראן לבין סוריה של אסד, תמך העיתון השמאלני-נוצרי-חילוני גם באירגון הדתי השיעי הקיצוני, בעוד עיתון "אל-נהאר", שייצג את הימין בלבנון, השמיע דברי נאצה נגד סוריה, אף בימי שלטונה המובהק במדינה, שנמשך משנות השמונים עד שנת 2005.

בחודש פברואר של שנת 2005 התחולל שינוי בלבנון: ראש הממשלה הסוני האנטי-סורי, רפיק חרירי, מיליארדר ששיקם את המדינה (בכסף שקיבל מערב הסעודית) לאחר מלחמת האזרחים בה, נרצח על ידי תומכיה של סוריה, מה שהוביל להפגנות ענק בלבנון שדרשו נסיגה של כוחות הצבא הסורי מהמדינה. ואכן, אחרי כמה חודשים נסוג הצבא הסורי, אך לא עבר זמן רב מהנסיגה, והחיסולים בקרב המחנה האנטי-סורי בלבנון, שבוצעו על ידי נאמני משפחת אסד והחיזבאללה, נמשכו. עורך עיתון "אל-נהאר", ג'ובראן טווייני, שהמשיך לעקוץ את סוריה מעל דפי העיתון הימני, היה אחד מקורבנות גל החיסולים. באותו זמן המשיך "אל-נהאר" להיות העיתון הדומיננטי והנפוץ בלבנון, אבל לאחר שלושים שנים החל מהפך בתקשורת הלבנונית, כשעיתון "אל-ספיר" הפך לנפוץ ביותר במדינה, נכון לשנת 2012.

העלייה בתפוצתו של "אל-ספיר", שממשיך להלל ולשבח את אסד והחיזבאללה, נבעה מכמה גורמים: 1. הקמת עיתונים נוספים במחנה הימין הלבנוני והרחבת תפוצתם, כמו העיתון "אל-מוסתקבל" (העתיד), ששייך למשפחת אל-חרירי, משפחתו של ראש ממשלת לבנון המיליארדר שנרצח. 2. עליית התמיכה בסוריה של אסד בקרב הנוצרים בלבנון, בייחוד בשכבות הבינוניות והחלשות, עקב החשש מעליית האסלאם הסוני הרדיקלי לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011. 3. "עייפות החומר"- העיתון "אל-נהאר" ותיק בארבעים שנה מעיתון "אל-ספיר", שנחשב צבעוני, צעיר, מגוון וקליט יותר בעיניו של הקורא. 4. סברה נוספת היא שמדד תפוצת העיתון זוייף על ידי גורמים פרו-סוריים, ששולבו בממשלת לבנון……

לכן, גם בלבנון יש מלחמת עיתונים. כמו שבישראל יש עיתון "ישראל היום", החדש יחסית שמזוהה עם הימין, ומתחרה מול עיתון "ידיעות אחרונות", עיתון פופוליסטי שמזוהה עם המרכז-שמאל, על תפקיד העיתון החשוב והנפוץ במדינה, בלבנון, שלהבדיל אלף הבדלות מישראל שרויה בסכסוכים פנימיים מדממים, עיתון "אל-נהאר" הימני הוותיק, שמתנגד לסוריה ולחיזבאללה, מתחרה מול עיתון "אל-ספיר" השמאלני, שצעיר ממנו בארבעים שנים-ותומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן. וכמו שגם שני העיתונים העיקריים בישראל נכתבים על ידי יהודים, כך גם שני העיתונים העיקריים בלבנון, שרוב הכתיבה בהם נעשית על ידי נוצרים.

בתמונה, מוקף בעיגול: עיתון "אל-ספיר"

yemen_north-south_map_400px

עכשיו בחדשות-תימן: הניסוי האדום במזרח התיכון

ביומיים האחרונים עלה לכותרות החדשות והעיתונים סיפורו של עלי עבדאללה צאלח, נשיא תימן במשך 33 שנים (12 שנים כנשיא צפון תימן, 21 שנים כנשיא תימן המאוחדת) ולמעשה מי שאיחד את תימן למדינה אחת, איחוד שהחזיק במשך 22 שנים בין 1990 ל2012. צאלח, קצין צבא בכיר במקורו ואחרון השליטים הערביים הלאומנים, שבעבורו מוצאו הדתי (שיעי-זיידי) היה פחות חשוב מלאומיותו וממוצאו השבטי, הצליח לאחד בזמנו 200 שבטים למדינה אחת. אבל ה"אביב הערבי" והסיכסוך השיעי-סוני גבה את מחירו מתימן, צאלח התפטר ב2011 לאחר הפגנות ענקיות שהתנהלו אצלו ברחבי המדינה ובלחץ בעלי בריתו דאז הסעודים והעביר את תפקידו לסגנו הסוני מדרום תימן, עבד רבו מנצור האדי. צאלח עצמו לא פרש מפוליטיקה, אלא התמקד בפעילות מפלגתית במסגרת מפלגתו "הוועידה העממית הכללית" ובשנת 2014 עבר בעצמו לתמוך בשיעים החות'ים, "חיזבאללה של תימן"- שבט שיעי שמוצאו מהעיר סעדה בקצה הצפוני של המדינה שניהל מלחמת גרילה ארוכה וזכה לחסות איראנית נרחבת.
לאחר שצאלח וכוחותיו עברו לתמוך בחות'ים בשנת 2014, זה איפשר להם להשתלט על הבירה, צנעא, בעוד הנשיא המכהן האדי וצבא תימן הלגיטימי ברחו לדרום המדינה והתיישבו בבירת הדרום לשעבר, עדן. בכך נפתחה מלחמת אזרחים איומה בין החות'ים בצפון תימן להאדי וכוחותיו (יחד עם אנשי אל-קאעידה) הסונים, מלחמה שהפכה את תימן למקום הגרוע ביותר לחיות בו עלי אדמות ולמדינה שוב מפוצלת ומוכת רעב.
בסוף השבוע הראשון של דצמבר 2017 התחוללה למעשה תפנית בסיכסוך הסוני-שיעי בין איראן לערב הסעודית: צאלח יצר קשר עם איחוד האמירויות ביודעו כי זה יאפשר לו להתחבר מחדש לסעודיה, שעכשיו נמצאת תחת שילטון חדש ושונה מזה שהורה לו להתפטר בזמנו. הוא שבר שוב ברית שכרת, הפעם עם איראן והחות'ים, ופנה שוב לצד הסוני שמובילה סעודיה. שלושה ימים לאחר שהודיע על התנתקותו מהחות'ים ומאיראן, בדרך מהעיר צנעא לכיוון העיר מארב שבמרכז המדינה ששם נמצאים חיילים מהצבא הלגיטימי התימני בראשות הנשיא האדי, חוסל צאלח בRPG הישר לתוך הרכב שלו על ידי החות'ים הנבגדים, מה שנתן יתרון שוב לציר האיראני בלחימה. בתוך כך, שיגרו בשבועות האחרונים החות'ים טילים איראנים ארוכי טווח לאבו דאבי ולערב הסעודית, ואני לא אתפלא אם יום אחד יבוא להם הרעיון לשגר טילים איראנים ארוכי טווח גם לכיוון מצרים וישראל…..
אגב, הנהגת החות'ים היא צעירה. המנהיג שלהם, עבד אל-מלכ אל-חות'י, הוא בן 38 ונאומיו מזכירים מאוד את נאומיו של חסן נסראללה מלבנון, מנהיג חיזבאללה שיכול להיות אבא שלו לפי גילו. נשיא צפון תימן בפועל הוא צאלח אל-סמאד, בן גילו ובן משפחתו של עבד אל-מלכ אל-חות'י, וכמובן הוא פועל מטעם "אגודת אנשי האל", הלא הם שבט החות'י החזק, כאמור "חיזבאללה של לבנון".
עוד משהו: בעוד לחיזבאללה יש ערוץ טלוויזיה בשם "אל-מנאר", לחות'ים יש ערוץ טלוויזיה שהוא חיקוי של "אל-מנאר", "אל-מסיירה". בערוץ זה שודרו התמונות שבהן נראה מייסדה של תימן המודרנית, עלי עבדאללה צאלח, הרוג עם פגיעה בראשו. שש שנים ושלושה חודשים אחרי חיסולו של מועמר קדאפי בידי המורדים בלוב, חוסל שליט ערבי שני שהודח במהומות "האביב הערבי". בכך גם סוכלה מזימתו של צאלח להפוך לשליט הראשון שמודח במסגרת "האביב הערבי" שחוזר לשילטון במדינתו, הפעם בחסות סעודית.
וזהו סיפורה של תימן ושל "הניסוי האדום" שהתחולל ועודנו מתחולל בה:

מזה שנתיים מתנהל מבצע "רעם מתפרץ", אותו מנהלת ערב הסעודית כנגד שבט החות'ים, שמרכזו בעיר סעדה שבצפון תימן (מוצאם של רבים מיהודי תימן הוא מהעיר הזאת), שנמצאת, איך לא, ממש על הגבול הסעודי. אותם שבטים, שאמונתם היא שיעה "זיידית", או "שיעה מחומשת", כלומר פלג פחות משיחי ויותר רציונלי של האסלאם השיעי שמאמין כי הנהגת האסלאם עברה לצאצאיו הישירים של הנביא מוחמד, דרך בן דודו וחתנו עלי, שהחל בשושלת של "אמאמים" שנמשכת עד היום (בעוד שהשיעה התרי-עשרית, השיעה המקובלת ביותר באיראן, בעיראק ובלבנון- מאמינה שהצאצא השנים-עשר, האמאם מספר 12 בשושלת, נעלם ועתיד לחזור ולגאול את האנושות)- החלו למרוד בשנת 2004 כנגד השילטון התימני, שבראשו עמד הנשיא שאיחד את תימן המודרנית, שעד 1990 הייתה מפולגת לצפון ולדרום, עלי עבדאללה צאלח החילוני.
סיפורם של החות'ים, שעוררו את החשש והזעם של מדינות המפרץ עת נעו לפני כמה חודשים דרומה וכבשו את בירת תימן, צנעא, ומשם נעו עוד יותר דרומה-מה שנתן להם ניצחון זמני במרד, מגלם את סיפורה של תימן כולה והפילוגים שבה.

מדוע אני קורא לתימן "ניסוי אדום"? היות ומדינה זו, שהיא כשלעצמה מדינה שמפולגת היטב בין שבטים, אמונות וזהויות מקומיות לפי מחוז או עיר, כמדינה חלשה, הייתה ועודנה שדה קרב בין מעצמות, מה שגורם למלחמות רבות בה, וכן שדה ניסוי לאידיאולוגיות שונות: ממלוכנות, קומוניזם ונאצריזם-בשנות השישים של המאה העשרים, ועד אסלאם רדיקלי ביותר וכמובן שדה הניסוי הכושל ביותר, מבית מדרשו של נשיא ארה"ב הקודם אובמה, שנקט בגישת שמאל רדיקלית- הניסוי "הדמוקרטי" במדינות ערב, שהחל לפני ארבע שנים ויותר.

אכן, תימן מחולקת לפי שבטים וגם אמונות, אך ישנה חלוקה ברורה במדינה הזו, שהייתה תקפה עד שנת 1990 ועודנה רלוונטית היום: החלוקה בין צפון תימן לדרום תימן. צפון תימן, שמשתרעת מאיזור סעדה בצפון עד למבואות הצפוניים של העיר עדן בדרום, קיבלה את עצמאותה בשנת 1918 עת התפטרה סופית מהשילטון העות'מאני. בצפון תימן רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסכולה הזיידית של האסלאם השיעי, ואילו מיעוט האוכלוסייה מאמין באסלאם הסוני, שהוא בעצם האסלאם המקובל, כי 85 אחוז מהמוסלמים הם סונים. ואילו בדרום תימן, שהשתרעה מעיר הנמל עדן מזרחה, עד למדבר חדרמות (הלא היא חצרמוות המקראית) ולגבולה עם סולטאנות עומאן, רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסלאם הסוני, האסלאם של הרוב.
מצד שני, דרום תימן נושאת עימה פרדוקס: מצד אחד, מדובר בחלק העשיר של תימן מבחינת מוצא לים, שליטה על מעברים (המעבר העיקרי הוא באב אל-מנדב, שבעצם פותח את ים סוף לאוקיינוס ההודי, מחבר ימית בין יבשות אסיה ואפריקה שנמצאות משני צדדיו ומאפשר תעבורה מים סוף החוצה בכיוון דרום), מכיל את נמל עדן החשוב מבחינה אסטרטגית ומסחרית (שולט על פתח האוקיינוס ההודי, מה שנקרא "מפרץ עדן"), מכיל את הנפט המועט שנמצא בתימן וכן תעשיית דייג ענקית, ומצד שני, איזור זה מכיל מדבריות ואוכלוסיות נידחים, שניתן "להלביש" עליהם כל אידיאולוגיה קיצונית.
והכי חשוב: איזור דרום תימן היה נתון לשילטון בריטי עד שנת 1967, עת תנועות שיחרור מדרום תימן הצליחו להביס את הבריטים, בעיקר תודעתית, וקיבלו לבסוף את השילטון. העניין הוא שתנועות השחרור, שאותן הרכיבו בני איזור עדן ובני שבטי המדבר שנמצא בדרום תימן, היו בדומיננטיות מרקסיסטית-קומוניסטית ונהנו ממימון רחב ומשטיפת מוח אידיאולוגית של ברית המועצות הקומוניסטית, שרצתה לשלוט על נתיב המעבר הכל כך חשוב הזה. לאחר השחרור ב1967, הפכה דרום תימן ל"רפובליקה סוציאליסטית עממית", כלומר המדינה הקומוניסטית היחידה במזרח התיכון. מדינה זו, שבירתה הייתה עיר הנמל הדרומית עדן, הייתה חילונית באופייה, מנהיגיה נשבעו לבטל את השבטיות ולצמצם את תפקיד הדת במדינה, והיא שימשה מעין התגרות של ברית המועצות בשאר מעצמות המערב, וכן התגרות חילונית בשכנתה מצפון, ממלכת ערב הסעודית הידועה בדתיותה.

בינתיים, בצפון תימן, התחוללו בשנות השישים של המאה העשרים גם שינויים: במדינה זו שלט "אימאם" ששימש כמנהיג הזרם הזיידי (ובבקשה לא לבלבל את השיעים הזיידים עם היזידים שנמצאים בעיראק, או עם יוצאי העיר יזד שבאיראן, כי מדובר בקבוצות שונות לגמרי בלי שום קשר וקירבה ביניהן) השיעי, גם מנהיג דתי וגם מנהיג פוליטי. הוא עמד בראש הפלג הפוליטי שהוגדר כ"מלוכנים", ונהנה, איך לא, מתמיכת ערב הסעודית, שגם הייתה דתית מלוכנית, ולא ראתה בשיעים הזיידים איום, כי מדובר בפלג השיעי שהכי קרוב לסונים מבחינה דתית. מצד שני, בקרב השבטים בצפון תימן ובצבא של אותה מדינה החלה להתעורר תסיסה כנגד האמאם הדתי. קצינים חילוניים, ששאבו את תמיכתם ממצרים שנשלטה באותה את על ידי גמאל עבד אל-נאצר, התמרדו, והחלה מלחמת אזרחים במדינה, כשסעודיה המלוכנית תומכת בשילטון הדתי, ומצרים הנאצריסטית תומכת בשילטון הקצינים, שילטון חילוני-רפובליקני. אל המלחמה הזאת בין שמרנים ורפובליקנים הצטרפו חיילים סעודים מצד אחד, וחיילים מצרים מהצד השני (כשמצרים אף משתמשת בנשק כימי במלחמה). המלחמה הזאת הייתה ממש "בוץ" עבור המצרים, מה שהחליש את הצבא של עבד אל-נאצר והוביל לתבוסתו במלחמת ששת הימים כנגד ישראל לאחר מכן. בסופו של דבר, האמאם הובס, הסעודים נסוגו והרפובליקנים החילונים עלו לשילטון. הנאצריזם והחילוניות ניצחו את המלוכנות והדתיות, בשדה הקרב הזה בין סעודיה למצרים.

בשנת 1978 התחולל בצפון תימן שינוי: קצין צבא בשם עלי עבדאללה צאלח, שידע ליצור קשרים מעולים עם בני השבטים השונים, שיעי-זיידי בדתו אך חילוני באורח חייו ובתפיסתו, עלה לשילטון. בינתיים, בדרום תימן, התחוללו פילוגים בתוך המפלגה הקומוניסטית היחידה ששלטה במדינה מזרח-תיכונית: בין לניניסטים, מרקסיסטים ומאואיסטים (תומכי המייסד של סין הקומוניסטית, מאו טסה טונג, והאידיאולוגיה שלו), וכן בין קומוניסטים שמרנים ורדיקלים לבין קומוניסטים מתונים, מה שהביא למלחמת אזרחים בתוך דרום תימן בין שני הפלגים, הרדיקלים והמתונים. ומה עמד מאחורי הפילוגים במלחמה? כמובן, שיוך שבטי. המדינה החלה להתפורר כשהשבט של הנשיא החל להילחם בשבט של ראש הממשלה, בשילטון שנשבע לבטל את השבטיות……
מצד שני, ברית המועצות החלה להתפורר, כשמי שפירק אותה היה הנשיא האחרון שלה, מיכאיל גורבצ'ב. עלי עבדאללה צאלח ראה את הפילוג אצל אחיו מדרום, וניצל את ההזדמנות לפעול למען איחוד תימן כולה. מאמציו נשאו פרי במאי 1990, עת אוחדו צפון ודרום תימן בהסכם בין המדינות, צאלח הפך לנשיא המדינה המאוחדת, שבירתה צנעא, ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של דרום תימן, עלי סאלם אל-בייד, הפך לסגנו. האיחוד היה קשה: לאחר 4 שנים התמרד אל-בייד כנגד הנשיא, ברח לדרום והנהיג מרד כושל נגד צאלח יחד עם השבטים. את אל-בייד, שברח ללונדון, החליף לאחר מכן עבד רבו מנסור האדי, קצין צבא ומנגנון מוביל מהעיר עדן שבדרום תימן. האידיאולוגיה השלטת בתימן המאוחדת הייתה לאומית-חילונית-רפובליקנית.
עם התפוררות הקומוניזם, השליכו מעליהם שבטי הדרום את האידיאולוגיה השמאלית-חילונית הזאת והחליפו אותה ב"חזרה למקורות", אך גם באופן קיצוני: החלו לאמץ את האסלאם הרדיקלי הסוני, מה שהפך את המדבר בדרום תימן המאוחדת למאחז העיקרי של "אל-קאעידה". בינתיים, בקצה הצפוני של תימן, החלה תסיסה בקרב השבטים שסבבו את משפחת אל-חות'י, משפחה של מטיפים דתיים שיעים-זיידים. החות'ים טענו כי העושר ומוקדי הכוח של המדינה מחולקים לרעתם, וכי הם לא מרוויחים מהאיחוד או מהשילטון המרכזי של עלי עבדאללה צאלח, שידע בתבונתו להחזיק את המדינה המאוחדת, היות והיה איש צבא חזק ובעל קשרים הדוקים עם ראשי השבטים במדינה כולה, אותם החל לשלב במנגנוני השילטון. החות'ים, שבאו מהאיזור העני ביותר של צפון תימן, שהייתה ידועה כאחת המדינות העניות במזרח התיכון, החלו לקבל מימון ונשק מאיראן.

בראשית שנות האלפיים התחזק אירגון אל-קאעידה בדרום, יזם פיגועים בתימן ובסביבתה, ומצד שני, בצד הצפוני ביותר, התחזקו והתחמשו החות'ים. שלטונו של צאלח החל להתערער, אך עדיין החזיק מעמד. צאלח היה ידוע בשיתוף הפעולה שלו ובנאמנותו ההדוקה לאמריקנים ולמלחמתם בטרור, וכן לסעודים, שגם תמכו בו. ואז, בשנת 2011, החל ה"אביב הערבי", בעידודו של הנשיא האמריקני אובמה. אובאמה המשיך את יישום הרעיון ההזוי, שהחל בו קודמו ג'ורג' בוש הבן, של דמוקרטיזציה במזרח התיכון-רק הפעם בגירסה שמאלית רדיקלית, שתמכה במתן דמוקרטיה למדינות המזרח התיכון גם אם תנועות כמו האחים המוסלמים ומדינות כמו איראן האסלאמיסטית ינצלו את הואקום באותן מדינות ויתפסו את השילטון. בעיניו, צאלח, למרות נאמנותו, היה רודן ששנוא על עמו. אז, בעידודו של אובמה ובהפעלה של "האחים המוסלמים", החלו הפגנות למען הפלת צאלח, ששלט בתימן במצטבר במשך 33 שנים, והתכוון למנות את בנו, אחמד, לממשיכו. מיליונים מילאו את הכיכרות הגדולות במדינה, בדרישה ל"שינוי ורפורמה". צאלח אף נפצע בפיגוע שהתרחש בארמון הנשיאות בצנעא ונכווה בכל גופו. בשנת 2012 הסעודים, שהעניקו במדינתם טיפול רפואי לצאלח ושיקמו אותו לגמרי, החלו ללחוץ עליו להתפטר, בין היתר כי העדיפו כי סגנו הסוני, עבד רבו מנצור האדי מהדרום, ישלוט במדינה. צאלח התפטר, העביר במסגרת הסכם שנקרא "היוזמה המפרצית" את השילטון להאדי, שנבחר ברוב מוחלט בבחירות שנערכו לאחר מכן, והוקמה בתימן ממשלת אחדות שהכילה את כל הפלגים. בנו של צאלח, אחמד, עוד החזיק בעמדה בכירה של מפקד המשמר הרפובליקני.
בשנת 2013 החליט האדי להדיח את אחמד צאלח מתפקידו ומהצבא. אביו, שראה את בגידתו של סגנו ואת בגידתם של הסעודים ואובמה בו למרות נאמנותו, הורה ליחידות שמורכבות מאנשיו ומתומכיו "לעבור צד", ולהצטרף למורדים החות'ים השיעים-זיידים, שהתקדמו מכיוון צפון אל הבירה צנעא. שערי עיר הבירה נפתחו בפני החות'ים, שפעלו בהדרכת צאלח, שתפסו בפברואר השנה את מנגנוני השילטון המרכזיים ואת כלי התקשורת הממלכתיים. הצבא התימני בשליטת צאלח יחד עם החות'ים שבתמיכת איראן החלו להתקדם לאיזור באב אל-מנדב האסטרטגי וגם לכיוון העיר עדן, שהפכה למעוז של מתנגדי החות'ים ואליה נמלט מצנעא הנשיא האדי, שהיה נתון במעצר בית מזה כמה חודשים. ההתקדמות הזאת עוררה את זעם הסעודים, שכאמור, פתחו שלשום במבצע להדחת החות'ים שפועלים בהדרכת איראן. המבצע מתנהל בינתיים בהפצצות מהאוויר, כשאיראן מזהירה מפלישה קרקעית ואומרת כי זו תהיה הכרזת מלחמה, מה שיהפוך את תימן סופית לשדה קרב בין איראן וסעודיה, ויוסיף לשדה הקרב בין השיעים לסונים שמתחולל כיום גם במדינות אחרות.