Tag Archives: לבנון

jumblatthariri2

סעד חרירי- בין סעודיה לאיראן והברומטר של לבנון

מובארכ, קדאפי, בן עלי, עלי עבדאללה צאלח מתימן ואפילו רוברט מוגאבה מזימבבואה. עשרות שנים שלטו האנשים במדינותיהם כאילו הן רכושם הפרטי, כנשיאים והתנהלו כמלכים ממש, כמו שאמר המלך הצרפתי לואי ה-14: "המדינה זה אני". בסופו של דבר האנשים האלה הודחו. לא בגלל השחיתויות, שוד כספי המדינה, דיכוי חופש הביטוי והמעצרים של מתנגדיהם. לא בגלל שהם ריסקו את כלכלת מדינתם. הסיבה שהשליטים האלה עוררו זעם המוני והודחו לבסוף הייתה הנפוטיזם: הרצון להעביר את השילטון לאחר לכתם, בהתפטרות או בדרך כל בשר, לבני משפחותיהם. השליטים הללו ניסו לכונן שיטת משטר שנקראת בערבית "ג'ומלוקייה" (Jumlukiyya, שילוב של "ג'ומהורייה"-רפובליקה, ושל ממלכה): הכוונה לרפובליקה מלוכנית, בה תפקיד הנשיא עובר בירושה, ממש כמו המלוכה, לבן משפחתו אחריו. במקרים בודדים שיטת המלוכה הנשיאותית הצליחה: במקרה של אסד, וזה גם בקושי בגלל מלחמת האזרחים בסוריה, שאסד החזיק בה מעמד בעיקר בזכות איראן וסוריה, בצפון קוריאה, שם למעשה נוסדה המלוכה הקומוניסטית הראשונה בעולם של משפחת קים, ובכמה מדינות ספורות באפריקה ובמרכז אסיה. במדינות דמוקרטיות זה עוד יותר נדיר: בין בוש האב לבוש הבן הפריד ביל קלינטון בתור נשיא ארה"ב, וג'ב בוש נכשל לגמרי בניסיונו להפוך גם את ברק אובמה ל"נשיא סנדוויץ'" בין שני בני משפחת בוש.

בלבנון, לעומת זאת, המצב שונה: לבנון היא מדינה ערבית שבה הפוליטיקה מסודרת לפי שילטון חמולתי- משפחתי בנוסח המאפייה. חלק לא קטן ממנהיגי המפלגות בלבנון וראשי ממשלתה הם בנים או אחים של מנהיגים קודמים. שתי דוגמאות בולטות הן סעד אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון הנוכחי ובנו של רפיק אל-חרירי, ראש הממשלה האגדי וראש מחנה המתנגדים לסוריה ואיראן שנרצח בפברואר 2005, ווליד ג'ונבלאט (אפשר לבטא את שם משפחתו כג'ומבלאט), ראש המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית ובעיקר מנהיג הדרוזים בלבנון, בנו של הפילוסוף ומנהיג המפלגה והדרוזים לשעבר, כמאל ג'ונבלאט, שנרצח בחודש מרץ 1977 בהוראתו של חאפז אל-אסד שהיה נשיא סוריה וכמובן הוא אביו של הנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד. גם השיעים, שהיו פסיביים יחסית לפני עליית אירגוני "אמל" ו"חיזבאללה" היו תחת הדומיננטיות של המשפחה השיעית העשירה, בעלת האחוזות והמשרות הבכירות במדינה, בעיקר משרת יו"ר הפרלמנט השמורה לשיעים, משפחת אל-אסעד (אין קשר למשפחת אל-אסד העלאווית בסוריה). השליטה במחנה הדרוזי התחלקה בין משפחות ארסלאן, שנאמנה מאוד לסוריה באופן קבוע, ומשפחת ג'ונבלאט (כורדית במוצאה) העצמאית יחסית. בין שתי המשפחות הללו הייתה ועודנה יש יריבות גדולה מאוד.

סעד חרירי עלה לאחרונה לכותרות לאחר שנסע לערב הסעודית וכנראה אולץ בה על ידי יורש העצר החדש והמאוד דומיננטי, מוחמד בן סלמאן, להתפטר. הסיפור של חרירי הוא מורכב: מדובר בבנו של ראש ממשלה מאוד דומיננטי בעבר, שהיה עושה דברה של סעודיה והתעשר במיליארדים בזכות פרוייקטים של בנייה מכסף סעודי שיזם על מנת לשקם בשנות התשעים את לבנון שהייתה הרוסה לאחר 15 שנים של מלחמת אזרחים. חברת "סולידאר" בבעלות רפיק חרירי, שהייתה במימון סעודי, בעיקר מצד המלכים פהד ועבדאללה בני עבד אל-עזיז ובני משפחותיהם. לאחר רצח אביו ירש סעד את המיליארדים, ולאחר כחמש שנים נבחר לראשות ממשלת לבנון בפעם הראשונה. סעד התברר כגירסה חיוורת של אביו בתור פוליטיקאי וגם לא כאיש עסקים מבריק. בערב הסעודית, בינתיים, עלו לשילטון המלך סלמאן ובנו יורש העצר מוחמד. מוחמד בן סלמאן עצר עשרות מבני דודיו בטענה ששדדו לאורך שנים את כספי הממלכה העצומים. כמו כן, מוחמד בן סלמאן עקב אחרי סעד חרירי, ראש ממשלת לבנון שהתמנה לקדנציה שנייה. סעד הצטייר בעיני מוחמד כמי שכמו בני המשפחה המלוכנית הסעודית ביזבז מיליארדים של כספים סעודיים לחינם, לא היה ראש ממשלה ולא איש עסקים טוב ולא "סיפק לסעודיה את הסחורה" בלבנון: סעד לא יכל לעמוד מול הדומיננטיות המתגברת של איראן וחיזבאללה במדינה, שלמעשה שולטים בה בפועל. הוא נראה גם כצל חיוור של הנשיא הנוצרי הלבנוני, מישל עאון, בעל בריתו של אירגון חיזבאללה ולשעבר בעצמו ראש מחנה המתנגדים לסוריה ולאיראן ששינה את דעתו…. הסעודים ביקשו למצוא מישהו אחר, יותר דומיננטי, מהמחנה הסוני בלבנון שיהיה ראש ממשלה (בלבנון ראש הממשלה חייב להיות סוני, לפי "האמנה הלאומית" שייסדה את המדינה) שיעשה את דברה של הממלכה ויצדיק את השקעת המיליארדים הסעודיים בו. לכן, כשנסע סעד חרירי לסעודיה לחץ עליו מוחמד בן סלמאן להתפטר, וכך היה. הסעודים הציגו בפני חרירי מידע מודיעיני על מזימה מטעם איראן וחיזבאללה להתנקש בחייו, בדיוק מה שעשו לאביו לפני 13 שנים בערך. לכן הם השאירו את סעד בריאד כ"צעד הגנתי" וגם כדרך להעניש אותו על ביזבוז מיליארדי הדולרים הסעודיים לחינם. אויביו בנפש של חרירי, החיזבאללה והנשיא מישל עאון, החלו בקמפיין "לחופש נולד" לטובתו, על מנת לשחררו מה"שבי הסעודי". סעד מצא את עצמו נתון בצבת בין איראן וחיזבאללה, שרוצים את ראשו ושואפים לשלוט בלבנון, ובין מוחמד בן סלמאן הנסיך הסעודי שרוצה "להעניש את המושחתים והגזלנים". סעד חרירי העדיף וגם נרמז לו על ידי הסעודים להישאר בריאד. אבל הדי הקמפיין של חיזבאללה ומישל עאון הגיעו עד לצרפת, שפעלה להחזירו ללבנון ולתפקידו. ב22 בנובמבר 2017 חזר סעד חרירי ללבנון לחגיגות "יום העצמאות" של המדינה, וכן לתפקידו כראש ממשלה מוחלש יותר תחת חסותם של צרפת, ערב הסעודית והנשיא מישל עאון, גנרל בן 83 בעל גאווה עצמית גדולה שגם לו יש אינטרס לא להיות תלוי אך ורק בחסדי איראן וחיזבאללה, שבזכותם נבחר לנשיאות.

את "ברית ה-14 במרץ" שהוקמה בלבנון ב2005 חודש לאחר רצח ראש הממשלה רפיק אל-חרירי הקים סעד חרירי יחד עם מנהיג הדרוזים בלבנון, וליד ג'ונבלאט. לדרוזים, כידוע, אין שאיפות לאומיות והם נאמנים בכל מדינה לשילטון החזק באותו זמן שגם מחזיר להם נאמנות. לאחר רצח חרירי האווירה הפוליטית בלבנון הייתה אנטי-סורית והובילה לנסיגתה של סוריה מהמדינה לאחר 30 שנות נוכחות בה כמעט. לכן, ג'ונבלאט הצטרף יחד עם מפלגתו, "המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית", אל חרירי ומפלגתו "אל-מוסתקבל (העתיד)" ויחד עם משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע הנוצרים המפורסמים הקימו את ברית ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ולאיראן.
עם זאת, ג'ונבלאט ידוע בלבנון כמי שמשנה את דעותיו ואת המחנה שאליו משתייכת מפלגתו חדשות לבקרים: פעם הוא מתנגד לסוריה ואיראן ופעם הוא תומך בהן, תלוי לאן נושבת הרוח הפוליטית. ג'ונבלאט בן ה-69 נושא עימו חשבון עם משפחת אסד של סוריה: אביו, כמאל, הוגה דעות שאימץ דעות סוציאליסטיות וכתב משנה פוליטית משלו, נרצח במרץ 1977 על ידי שליחיה של משפחת אסד. עם זאת, על מנת לשמור על חייו שלו, ווליד בן ה-29 הצטלם זמן קצר לאחר רצח אביו מבויש ליד חאפז אל-אסד, בו הוא עבר לתמוך בלית-ברירה בזמנו. מאז החליפו הוא ומפלגתו את תמיכתם בין המחנה הפרו-סורי והאנטי-סורי חדשות לבקרים. לאחרונה הביע ג'ונבלאט ביקורת קשה על סעודיה (!!!) דווקא עקב רצונה לשלוט בלבנון ועקב יחסה לסעד חרירי.
ג'ונבלאט הוא, למעשה, הברומטר של לבנון. כשרוצים לדעת את האקלים הפוליטי הלבנוני- לאן הרוח נושבת במדינה ומיהו הגורם התורן החזק בה, יש לשים לב איזו דעה מביע ג'ונבלאט.

בלבנון האדם הבכיר ביותר שהוא יציב במשרתו ובדעותיו הוא נביה ברי, השיעי החילוני מנהיג תנועת "אמ"ל" הפרו-סורית. הוא משמש כיו"ר הפרלמנט מזה 25 שנים, מאז נובמבר 1992. ברי הוא עורך דין במקצועו, שנולד בסיירה לאון שבאפריקה להורים שהם פליטים שיעים ועבד אפילו כעורך דין של חברת "ג'נרל מוטורס" בביירות. ברי נבחר לתפקידו בזכות פעולות הטרור של אירגון "אמ"ל", שהיה אירגון הטרור השיעי שפעל נגד ישראל עוד לפני "חיזבאללה" וכן בזכות נאמנותו העקבית לסוריה ולמשפחת אסד. נשיאים וראשי ממשלה התחלפו בלבנון אחד אחרי השני, ואילו ברי בן ה-80 מצליח לשרוד בתפקידו. לאחר לכתו תהיה לשיעים דילמה קשה את מי לשים במקומו בתור יו"ר הפרלמנט הלבנוני, עמדה ששמורה בלבנון לשיעים.

הציר הסוני

היום שאחרי איראן- הציר הסוני הוא לא פחות מסוכן מהשיעי

כל הזכויות שמורות על מאמר זה לאתר Histerio ©
התמונה כאן נראית לכם מוזרה. זה היה חלק מניסוי חברתי-פרסומי, פירסום מודעה על הקמת שגרירות איראן בישראל. זה אומנם נעשה בהומור, אבל מאחורי כל צחוק יש רצינות: ישראל סימנה את הציר השיעי במזרח התיכון, של איראן-סוריה-לבנון-חלק מעיראק-צפון תימן- כאויב הראשי, ומוכנה לשתף פעולה עם מדינות סוניות במזרח התיכון, כמו מדינות המפרץ ותורכיה, על מנת להילחם בציר זה. אבל הטענה העיקרית שלי היא, שכשמתמקדים באויב של היום, מפספסים אולי את האויב של מחר. ואז מדינת ישראל עלולה להתעורר מאוחר מדי, ולמצוא את עצמה בזמן עתיד בכיוון ההפוך, משתפת פעולה וקושרת קשרים עם מי שהוא האויב של היום, מול האויב של מחר.

אני טוען כי ההסתמכות על הציר הסוני, זה של מדינות המפרץ ותורכיה, גם אם הוא נקרא "מתון", היא מוגזמת. אמנם השיעים בראשות איראן מצהירים חדשות לבקרים כי הם מעוניינים להשמיד את ישראל. דבר זה לא הופך את מדינות המפרץ לחובבי ציון ואפילו לא לשותפות דיפלומטיות. גם אם יהיה הסדר שלום איזורי, שאני סובר שלא יגיע, עם הציר הסוני והפלסטינים, ישראל עלולה לעשות מול ציר זה טעויות אסטרטגיות שתתבררנה ביום שאחרי שמדינות סוניות אלה יפנו את פניהן נגד ישראל, ביום שאחרי איראן.

מדוע הציר הסוני לא פחות מסוכן מזה השיעי?

1. למרות הדימוי של "מתאבדים שיעים", הסונים במזרח התיכון וברחבי העולם הוכיחו שהם מסוגלים להיות לא פחות פנאטיים מהשיעים, בייחוד במה שקשור לטרור. אירגון אל-קאעידה, דאע"ש והאירגון הסוני הקיצוני שוודאי יירש את דאע"ש ביום מן הימים, הוכיחו כי הם פנאטיים במידה כזאת שהם חוללו ומחוללים את אירועי ופיגועי הטרור האכזריים ביותר בעולם. מדינות המפרץ ושאר מדינות הציר הסוני הן בעלות מדיניות כפולה: מראות פנים למערב וחותמות איתו על עסקאות נשק ונפט ועוד הרבה דברים שקשורים למסחר, אבל מצד שני כספי הנפט האלה מממנים את אותם אירגוני טרור סוניים.

2. בהקשר לאירגוני טרור מוכרים לנו: החמאס והג'יהאד האסלאמי הם אירגונים פלסטיניים סוניים שעוסקים בטרור ועיקר מימונם בא להם מאיראן, אבל ביום שאחרי איראן, בשל היותם סונים, לא תהיה לאירגונים אלה בעיה לעבור לקבל מימון מהציר הסוני.

3. סיבות דמוגרפיות-פוליטיות: העולם המוסלמי כולו עובר בעשורים האחרונים הקצנה דתית, בין היתר בשל היחלשות האידיאולוגיות הלאומיות החילוניות, ובשל עירעור קל ומסוים במעמדן של משפחות המלוכה במפרץ, שנתפסות כמאוד מושחתות, ודי בצדק. הסונים הם תשעים אחוזים מהמוסלמים בעולם, והשיעים רק עשרה אחוזים. כשתשעים אחוז מהאסלאם עובר רדיקליזציה, תסכימו איתי שזה יותר מסוכן דמוגרפית מעשרה אחוזים שעוברים רדיקליזציה בדרכם שלהם.

4. משטרים יציבים בסימן שאלה: משטרי המלוכה במדינות המפרץ ובירדן הסוניות הם יחסית יציבים, אך לא חסר בתוכם גם גורמים קיצוניים שעלולים יום אחד לעלות לשילטון ולפנות כנגד ישראל. כמו כן משטרים אלה הם תמיד בסכנת הפלה, על ידי אירגונים כמו "האחים המוסלמים" או אירגונים אסלאמיים רדיקליים יותר. אני לא רוצה לחשוב על היום, שהוא סביר ביותר שיגיע, שכל הנשק שמגיע מהמערב וכל הכסף העצום יהפכו להיות אסלאמיים-מיליטנטיים מובהקים. ישראל עלולה להיות הראשונה שתסבול מזה ואף תעמוד בסכנה קיומית.

5. תורכיה תהיה איראן, איראן תהיה תורכיה: זו אימרה ידועה בעולם המזרחני, אמנם לא נכונה במאה אחוז ולא בחמישים אחוז אלא בקצת פחות מזה, אבל מדברת על מצב עתידי, שהוא תוצאה של תהליכים שאנו רואים גם היום: אוכלוסיית איראן פונה יותר לכיוון הרפורמיסטים ואולי גם אלמנטים של חילוניות, ואילו אוכלוסיית תורכיה, רפובליקה חילונית מיסודה, עוברת תהליכי הקצנה דתית. בתורכיה המצב ברור מאליו כשמפלגה אסלאמיסטית ושליט אסלאמיסטי שולטים בה כבר 15 שנים. תקרית המרמרה הוכיחה, שתורכיה, שכיום ביחסים קרים עם ישראל אבל יחסים שכוללים מסחר רב ובעבר גם סחר בנשק, יכולה לפנות לכיוון אסלאמיסטי-רדיקלי ביום שאחרי איראן, ולפנות כנגד ישראל. כך נשק וסחורה ישראלית שניתנו לתורכיה (וכשאני מדבר על נשק אני מדבר על השבחה בישראל של נשק תורכי כבד ואספקת מזל"טים, דברים לא סודיים בעליל שנעשו), עלולים להיות ביום שאחרי איראן מופנים כנגד ישראל, כשאיראן המתונה או החילונית תהיה דווקא ידידה של ישראל מול תורכיה או מדינות המפרץ. זאת לא פנטזיה.

6. כרגע הטקטיקה של ישראל בברית הלא כתובה עם הציר הסוני הוא "האויב של אויבי הוא ידידי". אבל בעתיד הלא רחוק ישראל עלולה למצוא את עצמה מותקפת פחות על ידי האויב של היום, ויותר ובעוצמה יותר גדולה על ידי האויב של מחר. אז צריך להיזהר גם מהאויב וגם מהאויב של האויב. גם כשמדובר ביוזמה הסעודית המפורסמת, אל לישראל לסמוך על יוזמה זו ואל לה לסמוך לגמרי על ידידותה עם מדינות המפרץ. הכל אינטרסים זה נכון, אבל אינטרסים זמניים ופלואידיים. בסופו של דבר ישראל עלולה למצוא את עצמה בסכסוך קשה יותר עם העולם הסוני (לכל מי שסומך על הסדרים איזוריים אד-הוק) מאשר עם העולם השיעי, ועם שגרירות של איראן שהיא מתונה יותר בישראל. כי האויב של היום יכול להיות האויב של אויבי היותר גרוע בעתיד. וברגע שישראל תתמודד עם אירגוני טרור סוניים, אז היא עלולה "להתגעגע" לחיזבאללה השיעי מלבנון, אויבה העיקרי כיום.

7. האסלאם הסוני באירופה: בנוסף לאיומים במזרח התיכון, אסור לשכוח גם שאירופה עלולה יום אחד להפוך ליבשת עם מדינות בעלות רוב מוסלמי סוני. רוב המוסלמים באירופה הם סונים, ואחוזי הילודה שלהם הם גבוהים יותר מאשר אצל האוכלוסייה האירופית-נוצרית, בעלת אחוזי הילודה המתמעטים. יש למוסלמים באירופה השפעה תרבותית ופוליטית שהולכת ועולה בהדרגה. אז אם מדינות אירופה הנוצריות מממנות אירגונים שפועלים בעד הפלסטינים יותר מאשר בעד ישראל, אז אירופה בעלת ראשי מדינות מוסלמים-סונים עלולה להיות עוינת אף עוד יותר מאיראן של היום ובמיוחד ביום שאחרי איראן. פרופ' ברנרד לואיס, גדול המזרחנים בעולם כיום, בן 101, אמר שאירופה עוד עלולה להתאסלם. גם האימרה שתורכיה תהיה איראן ואיראן תהיה תורכיה מיוחסת לו.

8. שיעים נגד סונים: הציר השיעי כיום נמצא בעמדה אסטרטגית עם יתרון קל יחסי על הציר הסוני, היות והשפעתה של איראן הולכת ומתרחבת בסוריה ובתימן. אבל דבר זה עלול להתהפך, על רקע ההקצנה הדתית בעולם הסוני וכן הלחימה העיקשת של הסונים בשיעים וכמובן היתרון הדמוגרפי העצום שיש לסונים על השיעים במזרח התיכון ובעולם כולו. דווקא היהודים עלולים למצוא את עצמם ביום שאחרי איראן בברית מיעוטים במזרח התיכון אל מול הסונים המקצינים. זו אפשרות לא בדיונית בכלל. המדינות הסוניות יעשו הכל כדי להכות באיראן ואף להפיל את משטרה הקיצוני, אך ביום שאחרי הן עלולות להפוך לקיצוניות בעצמן. הנוצרים במזרח התיכון, בייחוד בלבנון, יודעים זאת, לכן רובם נמצאים כבר בברית מיעוטים עם השיעים. לבנון וסוריה היא הדוגמה (בסוריה השילטון הוא עלאווי, שזו כת מחוץ לאסלאם, אבל הכת העלאווית מחשיבה עצמה כחלק מהאסלאם השיעי וזה גם מעוגן בפסק הלכה שניתן על ידי חכם הלכה שיעי בכיר בשנות השבעים). בלבנון המפלגה הנוצרית הפופולארית ביותר היא של הנשיא מישל עוון, גנרל נוצרי שעבר לתמוך בחזבאללה. ישראל הייתה בעבר בברית עם הנוצרים בלבנון, וכך גם עלול להיות ביום שאחרי איראן עם השיעים.

9. והערה לסוף: מהו היום שאחרי איראן? הכוונה ליום שבו איראן תפסיק להוות איום על ביטחון ישראל ועל שלום העולם כפי שהיא היום, היום שבו איראן (וגם אולי המתקנים הגרעיניים שבה) תוכה מספיק על ידי העולם הסוני והמערב וגם אולי על ידי ישראל, או לאחר שהמשטר האסלאמיסטי-שיעי-קיצוני ששולט בה מזה 38 שנים ייפול בהפיכה פנימית או על ידי השפעה ישירה או עקיפה של התערבות צבאית מבחוץ. אז עלולה גם לקום שגרירות איראן בישראל.

לבנון 2

10 שנים למלחמת לבנון השנייה: כישלון הבכירים, גבורת האנשים הפשוטים

אחד גירש את המחבל עם מגרפה. השני גירש את המחבל עם מוט סלפי. בשרונה גיבור היום הפך את השולחן על המחבל ומנע נפגעים נוספים. האינתיפאדה השלישית מציגה את גיבוריה. והם לא קצינים בכירים בדרגת סא"ל ומעלה. הם לא המנהיגים שחושבים שחוסר מעש מצד אחד ומהלכים מדיניים מצד שני יפתרו את המצב. מדובר באנשים ובאזרחים פשוטים. וגם בחיילים פשוטים. הם אלה שעושים את המלחמה.

המאה העשרים התאפיינה במלחמות טוטאליות. מהן מלחמות טוטאליות? מלחמה שלא רק הצבא או אירגונים צבאיים מגוייסים אליה, אלא גם האוכלוסייה האזרחית, בכללותה בדרך כלל אבל גם יש מקרים שבחלק ממנה- גם היא מגויסת למלחמה. גבורת האזרחים באירועים האחרונים מזכירים מאוד את שנעשה במלחמת לבנון השנייה: ההנהגה הייתה ברובה חסרת ניסיון, בייחוד דן חלוץ שהיה לו ניסיון מצוין והוא היה קצין ומפקד מצטיין, אך רק בתחומו, תחום חיל האוויר. הרמטכ"ל של אותן שנים היה טוב בלבצע את ההתנתקות אל מול אוכלוסייה יהודית, אך מצד שני הוא לא הצליח בהתמודדות מול אירגון של מקסימום 8 אלף לוחמי גרילה. וגם, גם בלבנון וגם בצוק איתן נכנסו "דרך הבטן", ישר מהגבול, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

במלחמת לבנון השנייה הייתה דמות חסרה מאוד: דמותו של אריאל שרון. כמפקד צבאי, הייתה לו מומחיות בלהכריע קרבות באמצעות שיטת האיגוף, הפתעת האויב ובעיקר העברת המלחמה אל שטחו של האויב. אבל הבעיה היא, שאריאל שרון בתקופה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבגללה התקשורת הטרידה אותו השכם והערב ומיררה את חייו, וההתנתקות, שבה עקב מהלך חד צדדי ולא חכם שביצע בעזה הפך את הגלגל ונעשה גיבור התקשורת- ספק אם הוא היה מכריז על מלחמת לבנון השנייה לאחר חטיפת שני החיילים בנקודה הבעייתית בגבול. הטראומה ממלחמת לבנון הראשונה, הבוץ הלבנוני והלחץ התקשורתי והבינלאומי לא היו מאפשרים לו לצאת למלחמה כזאת. בעידן שלאחר שיטת הלוחמה של שרון, אימץ הצבא אסטרטגיה של "כניסה ישירה", או "דרך הבטן": בלבנון 2 וגם בצוק איתן נכנסו ישר מהגבול, בלי הרבה איגופים, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

אבל הבעיה העיקרית הייתה בצמרת הצבאית. בנוסף לחוסר הניסיון של חלוץ, המטכ"ל הפך לכוורת של דבורים (הכוונה לדאבורים, סוג של צירעה ולא החיה נותנת הדבש), שכל אחד עקץ שם את השני, חתר אחד נגד השני, סבל מבחישות של אלופים מאוכזבים מבחוץ (ועובדה שעמיר פרץ מינה באותו זמן את גבי אשכנזי למנכ"ל משרד הביטחון, שהוא סוג של הצהרה) וממש גילם את החברה הישראלית במלוא חוסר יופייה- הבוטות, הלחשושים מאחורי הגב והשימחה לאיד. מבחינה צבאית, החיזבאללה נלחם מלחמת גרילה, כולל בטקטיקה של הסתרת הנשק ב"שמורות טבע". הצבא הישראלי לא היה מיומן כל כך במלחמת גרילה, כמו יחידות מיוחדות. והמחדל הראשי הוא שכלי נשק כבדים מתנייעים כמו טנקים ונגמ"שים, במיוחד לא ממוגנים, הם הדבר הכי גרוע שאפשר להציב אל מול לוחמי גרילה. אבל לא הייתה ברירה. רק יחידות מיוחדות לכאורה היו מיומנות בלוחמת גרילה כמו שצריך. והטנק הוא בסיס כוח. עוד טעות היא להסתתר בתוך בתים, כשידוע שהמחבלים מסתובבים בשטח עם טילי נ"ט, שיכולים להפיל את הבתים על החיילים הנמצאים בהם.

והמפקדים הבכירים? אמנם באותן שנים לא היה סמארטפון ובקושי היה פייסבוק, אבל ראשי הצבא החליטו שהוא צריך להיות טכנולוגי. מה זאת אומרת? החליטו שהמפקדים הבכירים לא צריכים לעקוב אחרי הלוחמים בשטח, אלא באמצעות מסכי הפלזמות. ממש כמו במשחקי המחשב של הילדות, Call of Duty ו Command and Conquer. והדרג המדיני? לא היה סגור על עצמו. הוחלט לשלוח את הלוחמים כל פעם למקום אחר, ולאחר מכן להורות להם לסגת חזרה. ממש כמו יו יו. ומבחינה לוגיסטית, היו מקרים שלא היה אוכל ולא הייתה שתייה לכוחות הלוחמים ונאלצו להצניח להם מזון ושתייה דרך הליקופטרים. ממש התנהלות "למופת". והמודיעין? גם למודיעין היה חלק בכישלון. ידעו שיש סכנה, אך לא ידעו לעלות עליה בדיוק. נזהרו שלא להתעסק יותר מדי עם החיזבאללה. ובמזרח התיכון, כמו במזרח התיכון, אוי למי שמפגין חולשה.

אבל המלחמה הסתיימה בהישגים. למרות התוצאות הקשות, בכל קרב ספציפי, באותם כפרים שהיו בעבר חלק מרצועת הביטחון וכיבושם במלחמת לבנון הראשונה היה קל למדי, כל היתקלות בין החיזבאללה לצה"ל הסתיימה בהישג ישראלי. וזאת מדוע? בזכות גבורת הלוחמים בשטח. אלה שקפצו כדי להציל את חבריהם. אותו רס"ן שלקח אחריות, קפץ על רימון והקריב את חייו כדי לא לפגוע בלוחמים במלכודת המוות שאליה נקלעו הוא והכוח שלו. בעוד בדרג הבכיר ניהלו את המלחמה יחצ"נים, ששאפו להשיג תמונות הישגים וניצחון, שוב, רגע לפני עידן הפייסבוק, החיילים הפשוטים ניהלו את המלחמה בשטח והתנהגו בגבורה, למרות ההוראות התמוהות שקיבלו מלמעלה. תושייה והקרבה, זה שם הסיפור.

למרות שמספר קורבנות מלחמת לבנון השנייה הוא פחות מעשירית מקורבנות מלחמת יום הכיפורים, יש בין שתי המלחמות אלמנטים דומים, והבולט במיוחד הוא האופוריה שהייתה לפני כן, בזכות בכירים שלקחו קרדיט. במקרה של יום הכיפורים, מדובר באופוריה של מלחמת ששת הימים ומנהליה הבכירים מהצד הישראלי שלקחו קרדיט לעצמם, למעט ראש הממשלה לוי אשכול כמובן, והמכה שבאה 6 שנים אותה מלחמה. במקרה של מלחמת לבנון השנייה, הבכירים לקחו על עצמם קרדיט בעקבות אירוע פינוי, כשבצד השני, המפונה, היו יהודים, שבזכותם לא התלקחה מלחמת אחים. אותם בכירים כשלו שנה לאחר מכן, בלבנון.

לכן, הלקח ברור: ניצחון במלחמות ובמאבקים תלוי יותר באזרח ובחייל הפשוט, ופחות בבכירים הכושלים.

חומייני

המרוויחה הגדולה מהפיגועים בצרפת: איראן

"הם התפכחו. הם עכשיו הבינו. הם הבינו שלתת למוסלמים להיכנס בהמוניהם ולעשות מה שהם רוצים, לתת להם להסתובב בגבולות פתוחים ולתת להם להמשיך להסית תחת תירוץ של חופש הביטוי, זו טעות. הם הבינו שלהפוך את ישראל לאשם ולהחרים מוצרים ישראלים זו טעות. עכשיו הם ילמדו את הלקח. עכשיו הם יירדו מישראל" עכשיו כבר אין להם אשליות לגבי מוסלמים.

מאז הפיגועים של אתמול בלילה בצרפת, אני שומע שוב ושוב את האשליה הזאת לפיה צרפת והאיחוד האירופי יבינו מי ה"רע" בסיפור הזה, כלומר הטרור האסלאמי הקיצוני הסוני, והאסלאם הקיצוני הפנאטי הסוני, שדאע"ש מייצג אותו. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה משום אשליה. מי שנמצא עכשיו בתוך אשליה הם חלק מהישראלים, שחושבים שעכשיו אירופה תעמוד לימין ישראל מול הטרור האיראני והפלסטיני אחרי שהיא "למדה את הלקח" מהידיים של מוסלמים קיצוניים סונים. עכשיו בתפקיד הרעים נמצאים המוסלמים הקיצוניים הסונים. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה בכלל. כי לפיגועים האלה יש מרוויחה אחת ויחידה: איראן.

ומדוע איראן מרוויחה?
כי אירופה והעולם המערבי בכללותו לא מסכימים להכליל. בעיניהם, המלחמה היא רק נגד אירגון טרור ספציפי שקוראים לו דאע"ש. זאת אומרת שבעיני אירופה, איראן היא לא מדינת טרור. להיפך, איראן השיעי היא קורבן הטרור הסוני, והדוגמה הטובה ביותר היא הפיגוע שערכו אנשי דאע"ש יום לפני הפיגועים בצרפת, כנגד שיעים בפרבר הדרומי של ביירות, הדאחייה, המעוז בה' הידיעה של החיזבאללה. גם בעקבות ההסכם עם איראן, וגם בהיותם של השיעים במזרח התיכון קורבנות עיקריים של דאע"ש ושל האסלאם הקיצוני הסוני, החיזבאללה ואיראן הם כעת בעיניה של אירופה ה"טובים". וגורמים כמו חיזבאללה ושאר נתמכיה של איראן באיזור, ביניהם אירגונים פלסטיניים כמו ג'יהאד אסלאמי וחמאס, מנסים בדרכים שונות ומשונות לשכנע את אירופה כי ישראל ודאע"ש נמצאים בצד של הרעים, בצד של הטרוריסטים, ואילו איראן וחיזבאללה, וגם החמאס והג'יהאד האסלאמי, הם בצד של ה"טובים", אלה שנלחמים בטרור. והאירופים? כרגיל, הם מאמינים להם. אז מי שחשב שהלחץ על ישראל לעשות ויתורים ונסיגות, שאיראן תהיה המרוויחה הגדולה מהם באמצעות שלוחותיה בסוריה ובשטחים, יירד- טועה. שימו לב, שכשאירופה רצתה לסמן מוצרים הם כללו גם את רמת הגולן כשטח כבוש ומוחרם. מה זאת אומרת? את אירופה לא מעניין שסוריה לא קיימת כמעט. לא מעניין אותם שגבול סוריה-רמת הגולן הוא איזור קרבות שמסכן בטווח הארוך את ישראל. מבחינת העולם המערבי, ישראל צריכה לרדת מהגולן, ועכשיו, ולמסור אותו לסוריה הריבונית, כלומר למשטרו של אסד, ואם יש שם קרבות ומשטר אסד חלש, אז שבגולן יישבו אנשי החיזבאללה, שעכשיו הם ה"טובים". איראן וחיזבאללה הן בעיה? לא, הן בעיה רק של ישראל, שמדכאת את הפלסטינים, לשיטתם.

ההטעיה הגדולה ביותר של איראן והחיזבאללה כלפי המערב היא העובדה כי שני הגורמים הללו פעלו בעשרים השנים האחרונות נגד מטרות יהודיות וישראליות בעיקר, ולא הקדישו זמן לפגוע במטרות מערביות, בניגוד לאל קאעידה ודאעש הסוניות. אז תנו לי לעשות סדר בבלגאן, ולהבהיר: גם איראן וחיזבאללה מהצד השיעי, וגם דאע"ש, החמאס, האחים המוסלמים ואל קאעידה לשלוחותיו מהצד הסוני, הם בעלי אותן מטרות. המטרה הראשית היא להביא להשלטת האסלאם בעולם, כשלכל קבוצה יש את הגירסה שלה. לאיראן וחיזבאללה יש את הגירסה השיעית, ולאחים המוסלמים, לדאע"ש ולאל קאעידה יש את הגירסה הסונית. אבל המטרה היא אותה מטרה. מה ששונה זוהי הדרך.

לפי הגירסה הסונית הקיצונית ביותר נוסח אל קאעידה ודאעש, יש לפעול קודם כל נגד מטרות קרובות מאוד ונגד מטרות רחוקות, ורק אחר כך נגד ישראל והיהודים. כלומר: הראשונים שיש להפעיל נגדם טרור הם מיעוטים במזרח התיכון הערבי, ובראשם השיעים והאיראנים השיעים, וגם בעלי בריתם העלאווים, האסמאעילים והדרוזים, וכמובן נגד יזידים ונגד נוצרים ערבים במזרח התיכון.- ואף נגד בני הקבוצה האתנית הכורדית, שלא מקבלים את הדרך הקיצונית, למרות שרוב הכורדים הם מוסלמים סונים. לאחר מיגור האויבים האלה, או במידה ודאע"ש יתקשה מולם, יש לפנות למטרה השנייה, שבעבר הייתה המטרה הראשונה של אל קאעידה ודאע"ש,והיא מדינות המערב, שיש להשתלט עליהן באמצעות טרור. לאחר הפגיעה במערב תגיע המטרה השלישית: מדינת ישראל והחובה למגר אותה, בשם הדת, לא בשם שום לאומיות, שבעיני דאעש היא חילונית, מגונה ומוקצה. בטח שלא בשם לאומיות ערביות או פלסטינית. הכל למען החזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית, כמעט 100 שנים אחרי מיגור האימפריה האסלאמית האחרונה.
ב"אחים המוסלמים", בחמאס ובג'יהאד האסלאמי (הג'יהאד האסלאמי הוא שלוחה איראנית ישירה וברורה בארץ ישראל) רואים דאע"ש ואל קאעידה ככופרים, משום שהם משתמשים בלאומיות, שהיא חילונית ומגונה, להשגת מטרותיהם, גם אם יש להם אותה מטרה כמו דאע"ש, הקמת ח'ליפות אסלאמית דתית, שתתחיל במזרח התיכון ותתפשט לכל העולם בהמשך, 92 שנים לאחר ביטול הח'ליפות האסלאמית האחרונה, הח'ליפות העות'מאנית, במרץ 1924. בשביל דאע"ש, האחים המוסלמים, החמאס וכל אירגוני הג'יהאד הפלסטינים למיניהם, הם לא מספיק דתיים והם חילוניים כופרים.

לפי הגירסה השיעית-איראנית, שהוביל אותה האייתוללה ח'ומייני (כאן בתמונה), צריך לכונן מדינה אסלאמית שיעית גדולה, שבראשה יעמוד חכם הלכה מוסלמי-שיעי מהדרגה הגבוהה ביותר. לשיטה זו קוראים "וילאיית-א-פקי", שילטון חכם ההלכה. וחכם ההלכה הזה חייב להיות שיעי. על זה התבססה המהפיכה האסלאמית באיראן בשנת 1979. העניין הוא, שעל המהפיכה האסלאמית השיעית להסוות עצמה כמהפיכה כלל אסלאמית, והיא צריכה להיעשות תוך כדי התחפשות, הסוואה והטעייה של המערב. עיקרון חשוב נוסף בעיני ח'ומייני הוא ייצוא המהפיכה האסלאמית: לממן כל גורם שמוכן לשתף פעולה עם איראן, גם אם הוא סוני ואפילו עלאווי או נוצרי לבנוני, שיוכל לתרום להפצת המהפיכה, ולאחר הצלחתה להפוך את כל משתפי הפעולה עם איראן לשיעים. למושג הזה קוראים בערבית ובפרסית "תקייה", החובה של השיעי המוסלמי המאמין להסוות עצמו בשעת סכנה. לאחר המהפיכה האסלאמית, איראן הייתה הראשונה שהקימה תאי ורשתות טרור אסלאמי ברחבי העולם, טרור אסלאמי שיעי, תחת הסוואה, והכי חשוב: המהפיכה האסלאמית, למרות שהייתה שיעית, והטרור האסלאמי האיראני היוותה מודל לחיקוי עבור אירגוני טרור סונים כמו "אל-קאעידה" ו"דאעש". מודל המהפיכה האסלאמית, רק עם אסכולה שונה, אומץ על ידי ה"אחים המוסלמים" הסונים. לאיראנים יש שיטות פעולה שונות: המטרה הראשית של המהפיכה היא האויב הקרוב ביותר גיאוגרפית, שהם המוסלמים הסונים (שאותה יש להפוך לשיעים על ידי תעמולה-"דעווה" וטרור), וגם מדינת ישראל. כל זאת נקראת "השטן הקטן". לאחר מיגור ה"שטן הקטן", המטרה האיראנית-שיעית תהיה בדיוק כמו של דאע"ש: ארצות הברית ושאר העולם המערבי הנוצרי, אבל הם ייפגעו רק אחרי חיסולה של מדינת ישראל היהודית. קודם כל מטפלים ב"שטן הקטן" ואחר כך ב"שטן הגדול". בעיני ח'ומייני, יש לפגוע רק בנוכחות מערבית במזרח התיכון בשלב הראשון, כמו שחיזבאללה פגע באמריקנים בלבנון בשנות השמונים, וכמו שהשיעים הקיצוניים בעיראק פגעו בחיילים אמריקנים בעיראק לאחר 2003. את זה המערב לא מבין. בעיניו יש אסלאמיסטים רעים, שהם אל-קאעידה ודאע"ש, ומצד שני יש אסלאמיסטים טובים, שהם איראן השיעית, שגם נפגעה מדאע"ש והיא רואה בו האויב הראשי, וכן בצד הסוני, ה"אחים המוסלמים" שהם כביכול פחות ברוטליים מדאע"ש, כי הם מאמינים בהפצת ובהשלטת האסלאם בעולם באמצעות תעמולה ובשימוש באמצעים דמוקרטיים ורק אחר כך באמצעות טרור (כמו בעזרת אירגון החמאס, שהוא תנועת בת של "האחים המוסלמים" ונהנה מצד שני גם ממימון איראני- בשם עיקרון ייצוא המהפיכה האסלאמית). האיוולת הזאת, שעכשיו תתגבר היות ואיראן של היום גינתה את פיגועי דאע"ש בצרפת- וגם חתמה על הסכם גרעין (גרוע) עם המערב, מה שיצייר את איראן כ"טובה", כזאת שנלחמת נגד דאע"ש. רק מה? המערב מתעלם מן העובדה שטרור אסלאמי זה טרור אסלאמי, ואסלאם קיצוני זה אסלאם קיצוני, לא משנה מאיזו עדה, בין אם שיעית או בין אם סונית. יש מדינות, במיוחד ארצות הברית של אובמה, שבשם ה"תקינות הפוליטית" אסור להגיד את צמד המילים "טרור אסלאמי".
המערב, שנפל עכשיו כקורבן לדאע"ש, רואה בשיעים גם כקורבן של דאע"ש- על רקע הפיגועים שאירעו יום קודם כנגד השיעים בלבנון, ומוכן לשתף איתם פעולה. להעלים עין באמצעות הסכם מהגרעין האיראני ההולך ומתפתח. מתוך כך איראן רק מרוויחה. אירופה גם רואה בפליטים המוסלמים שמציפים אותה כקורבנות, ומוכנה להמשיך לקלוט למרות הפיגועים. הם לא רואים את הסכנה שבהם ואת הפוטנציאל האסלאמי קיצוני שקיים בקירבם, למרות שאחד ממבצעי הפיגועים הוא איש דאע"ש, שבא לגרמניה במסווה של פליט מסוריה. ובאשר לפלסטינים? הם גם קורבנות, של ישראל. אז טרור אסלאמי פלסטיני כנגד ישראל מתקבל באירופה ביותר סלחנות מאשר טרור של דאע"ש כנגד אירופים נוצרים. זה גם משרת את מטרותיה של איראן, שרוצה להשתמש בלחץ אירופי כדי להחליש את ישראל, ובכך להשיג את מטרותיה הראשונות. גם כאן איראן עלולה להרוויח.

aoun

הנוצרים, הגנרל והזבל- לבנון בוערת

מזה חודש וחצי, לסירוגין, עולה ריח רע מאוד מרחובותיה של ביירות, תרתי משמע. ריח של זבל. ממשלת לבנון, שנשלטת על ידי קואליציה בראשות המחנה החילוני הסוני, לא חידשה את החוזה עם החברה שמפנה את הזבל מרחובות המדינה. למרות ניסיונות פשרה והפסקות זמניות בשביתה, מזה שבועיים, בחום הכי גדול, נערמות עוד ועוד ערימות זבל ברחובות של ביירות בירת לבנון.
מזה כמה ימים, עשרות אלפי צעירים, בעיקר נוצרים, מילאו את רחובות ביירות בדרישה להתפטרות הממשלה וסיום משבר הזבל. אבל הזבל הוא רק חלק מאוד קטן מהעניין. העניין העיקרי הוא שמזה שנה ושלושה חודשים, אין ללבנון נשיא. הנשיא הוא לא שליט המדינה היחיד, אלא חלק ממערכת משולשת, שנוסדה מתוך הסכמה שהושגה בין העדות העיקריות בלבנון בשנת 1942, ההסכמה הלאומית. לפי הסכמה זו, ראש הממשלה יהיה סוני, כי הסונים היו העדה השנייה בגודלה בזמנו. נשיא המדינה יהיה נוצרי, כי היא הייתה העדה הגדולה ביותר במדינה בעת הזו. יושב ראש הפרלמנט יהיה שיעי, שהייתה העדה השלישית בגודלה, וכיום העדה הגדולה ביותר במדינה. השיעים, בהנהגת חיזבאללה, מנסים לשנות מאזן זה לפי המציאות. הם רוצים לשלוט, תחת חסות איראן. איראן שמתחזקת בזכות ההסכם עם מעצמות המערב.
לשיעים יש בעל ברית, גנרל נוצרי שהיה מפקד הצבא הלבנוני, מישל עאון (Michel Aoun) בן ה-82. עאון כיכב בעבר במערכת הפוליטית הלבנונית, בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. בשנת 1988, עת לבנון הייתה קרועה בתוך מלחמת אזרחים, סיים הנשיא אמין ג'ומאייל את הקדנציה שלו, ושוב, בפעם המי יודע כמה, שתחזור חלילה גם לאחר מכן כמה פעמים, לבנון מצאה עצמה בלי נשיא. ג'ומאייל התנגד לסוריה, אמנם בלשון רפה. כדי לפתור את הבעיה ואת הוואקום הפוליטי, מינה ג'ומאייל באופן חסר תקדים את הגנרל הנוצרי מישל עאון לראש ממשלה זמנית בלבנון, ולנשיא המדינה בפועל. עאון התיישב, למעשה התבצר, בארמון הנשיאות בבעאבדה שליד ביירות, אחרי שג'ומאייל נתן לו את המפתחות לשם. במשך שנתיים נלחמו כוחותיו של עאון בסוריה, שחייליה שלטו כמעט בכל המדינה החל מהקצה הצפוני של רצועת הביטחון צפונה, וכן מול מיליציות נוצריות יריבות, ביניהן הפלנגות הנוצריות, ובייחוד במפקד מיליציה שהייתה משנית לפלנגות, הנוצרי סמיר ג'עג'ע, מפקד מיליציית "הכוחות הלבנוניים" הנוצרית-קיצונית. עאון הלך וצבר כוח בקרב האוכלוסייה הנוצרית מהעדה המארונית, שחלקים ממנו ראו בו אף את גלגולו של הקדוש המקומי, שארבל. מטרת- העל של עאון הייתה להשליט סדר בלבנון, לאחד את המדינה השבורה מ13 שנים של מלחמת אזרחים תחת הנהגתו, והכי חשוב- עאון הפך למתנגד הכי גדול של סוריה. תוך כדי השנתיים שעאון עמד בראש ממשלה צבאית אנטי סורית, במקביל לממשלה אלטרנטיבית פרו סורית בראשות הסוני סלים אל-חוס, נבחר נשיא ללבנון, רנה מועאווד, שנרצח ביום העצמאות הלבנוני, 22 בנובמבר 1989. באותה שנה, 1989, הגיעו הפלגים בלבנון להסכם שסיים את מלחמת האזרחים והפך את לבנון למדינת חסות של סוריה למעשה.
בשנת 1990 האמריקנים, שתמכו עד אז בעאון יחד עם הצרפתים, נזקקו לבעל ברית כנגד סדאם חוסיין. לשם כך הם נזקקו לנשיא סוריה דאז, חאפז אל-אסד. הם נתנו אישור לכוחותיו של אסד מהצבא הסורי להשמיד את כוחותיו של עאון. באותה שנה התבצר עאון חודשים בארמון הנשיאות בבעאבדה, וספג מטחים כבדים. אנשיו נלחמו באומץ אל מול הכוחות הסוריים ובעלי בריתם מקרב הנוצרים והשיעים, אך בסופו של דבר חלה תפנית: עאון הגיע להסכמה חשאית עם צרפת, נמלט מהארמון ואנשיו נשארו שם להיטבח. הוא שהה כמה חודשים בשגרירות הצרפתית בביירות ומשם טס לצרפת. משם הפך למתנגד קולני של סוריה.
בינתיים, השנים עברו. את מקומו של עאון בתור מתנגד לסוריה תפס המיליארדר הסוני רפיק אל-חרירי, שהיה בחסות סעודית. הוא וחברת הבנייה שלו "סולידאר", הפכו למשקמים הגדולים של ביירות ושאר לבנון לאחר מלחמת האזרחים. בשנות התשעים נבחר חרירי לראש ממשלת לבנון כמה וכמה פעמים. גם הוא וגם עאון, מחוץ ללבנון, הפכו, כמיטב המסורת הלבנונית, ל"משפחת מאפייה", משפחה דומיננטית במערכת הכלכלית והפוליטית בלבנון- שמורכבת ממשפחות כאלה. משפחות המאפייה כללו לא רק בני משפחה גרעינית, אבות, בנים ואחים, אלא גם חתנים, בני דודים, משרתים ועוזרים. בשנת 2005 נרצח רפיק אל-חרירי בידי מתנקשים, שהוזמנו על ידי משטר אסד, הפעם בשאר אל-אסד, וחיזבאללה. הפגנות זעם שטפו את לבנון, והצבא הסורי ניאות לסגת מהמדינה בעיקר בלחץ של ארצות הברית בנשיאותו של ג'ורג' בוש. מישל עאון, הגנרל הגולה, שבינתיים הקים את "התנועה הפטריוטית החופשית", או כמו שקוראים לה בערבית "טייאר" בקיצור, וסימלה האות V והצבע הכתום, חזר תחת אבטחה כבדה ללבנון. בינתיים, את ההובלה של המאבק כנגד סוריה, עתה רק שכנה מאיימת ומשפיעה של לבנון, ניהלה משפחת חרירי בראשות בנו השורד של רפיק, סעד אל-דין. בבחירות שנערכו סמוך לנסיגה זכתה מפלגתו של חרירי "העתיד", בערבית "אל-מוסתקבל (המפלגה מפעילה ערוץ טלוויזיה לבנוני, שמשודר במסגרת חברת "הוט")", לרוב. לראשות הממשלה נבחר פואד סניורה, איש הכספים, הקונסיליירי, של חרירי. בינתיים כולם חיכו למוצא פיו של עאון, שתנועתו זכתה ברוב במחנה הנוצרי בפרלמנט. אך שוב, סובב עאון האופורטוניסט את גבו לתומכיו, שבנו עליו כמתנגד הראשי לסוריה, והחליט לכרות ברית עם… חיזבאללה. מדוע עשה זאת?
ראשית כל, בלבנון הצד החלש או הנייטרלי תמיד הולך עם הצד החזק, בייחוד כשמדובר בדרוזים הלבנונים בהנהגת וליד ג'ונבלאט, שידוע בהחלפת דעותיו חדשות לבקרים. הפעם הרגיש עאון שדווקא איראן היא הצד החזק, ולכן הוא חייב לכרות ברית עם חיזבאללה ולהשלים עם סוריה, שבליבו נותרה שנואת נפשו. דבר שני, הוא הבין שלבנון מחולקת לשני מחנות: המחנה האנטי סורי, או בשמו השני מחנה ה-14 במרץ, בראשות משפחת חרירי, מחנה שכולל גם מפלגות נוצריות, סוניות ואפילו תמיכה עקיפה של האסלאמיסטים הסונים בלבנון. ההנהגה של אותו מחנה הייתה תפוסה כבר, בידי משפחות חרירי וג'ומאייל. משפחת ג'ומאייל ייצגה את המעמדות הנוצריים העשירים בלבנון. עאון, שבא מהמעמד הבינוני-נמוך והצבא שימש לו כלי לניעות חברתית, ייצג את המעמדות הבינוניים והנמוכים של הנוצרים. לכן כמייצג המקופחים הנוצרים, ראה הזדמנות לעשות ברית מקופחים עם ה"מקופחים הנצחיים", השיעים. לכן כרת ברית עם חיזבאללה. כך הפך גיבור המאבק האנטי-סורי לראש המחנה הנגדי בפרלמנט, המחנה הפרו סורי והפרו איראני, שנקרא מחנה השמיני במרץ. שאיפתו הגדולה של עאון הייתה לחזור לארמון בעאבדה, כנשיא נבחר על ידי הפרלמנט ולא כמינוי חירום זמני, והוא עשה חישוב פוליטי לפיו דווקא תמיכת החיזבאללה תביא אותו לשם. למרות מעבר זה, המשיך עאון להיות פופולארי בקרה הנוצרים בלבנון, גיבור המעמדות הלא עשירים בעדה. מפלגתו ממשיכה להיות המפלגה הנוצרית הגדולה ביותר בפרלמנט הלבנוני.

בינתיים, עאון, שמככב פה בתמונה על רקע סמל ה"וי" הכתום של תנועתו, פיתח את משפחת המאפייה שלו, כמתחרה לזו של ג'ומאייל, הכניס את חתנו ג'ובראן באסיל לתפקיד שר בממשלות אחדות שקמו בלבנון, שרובן היו בראשות מחנה ה-14 במרץ, ושאף לקדם חתן אחר לתפקיד מפקד צבא לבנון. כולם נוצרים, כמובן. בעשר השנים האחרונות התחלפו שני נשיאים, אמיל לחוד ומישל סולימאן (הראשון מביניהם היה נוצרי פרו סורי מובהק), ששניהם היו מפקדי צבא לבנון. גם מפקד צבא לבנון, שהחליף את מישל סולימאן כנשיא, ז'אן קהוואג'י (שם משפחתו, משמעותו "מוכר קפה"), סיים את הקדנציה שלו, תוך כדי שמלחמת אזרחים אכזרית מתחוללת בסוריה השכנה וזולגת אט אט יחד עם מיליון פליטים סורים לתוך לבנון. עאון, שכבר הגיע לגיל 82, חש עכשיו, כי זאת ההזדמנות האחרונה שלו להפוך לנשיא לבנון, ולהפוך את חתנו למפקד הצבא והנשיא לעתיד של לבנון (במקרים מסוימים במדינה זו נבחרים מפקדי הצבא לנשיאים מתוך פשרה, החל משנת 1958).
וזה לא רק שאין נשיא בלבנון. לאורך שנות מלחמת האזרחים בסוריה הייתה מורכבת הממשלה הלבנונית, שחייב להנהיג אותה מוסלמי סוני לפי החוקה, ממשלות מעבר לא יציבות. כעת הממשלה הלא מתפקדת התורנית נמצאת בראשותו של תמאם סלאם, עוד איש עסקים עם שורשים משפחתיים-מנהלתיים עוד מימי האימפריה העות'מאנית- שמקורב למשפחת חרירי ומנהיג את מחנה ה-14 במרץ האנטי-סורי. ממשלה זו לא מתפקדת, בין היתר בשל הצרות שעושים לה מפלגתו של עאון, ה"טיאר", והחיזבאללה. לכן, עאון קרא בימים האחרונים לצעירים נוצרים לצאת ברבבותיהם לרחובות ביירות ולעשות פשוט בלגאן. גם כדי שינקו את הזבל שנצבר בלבנון בימים החמים האחרונים (אותו חום שהרגשנו בישראל הרגישו גם בלבנון), אבל בעיקר שינקו את הזבל האמיתי בעיניו, שהיא מפלגתו של חרירי, וגם השיטה הפוליטית הקיימת של לבנון- וימליכו אותו לנשיא על המדינה, במקביל לשינוי שיטת הבחירות ומסירת הנהגת הממשלה לידי הרוב השיעי בהנהגת בני בריתו מהחיזבאללה. הצעירים הללו נענו לו ומתפרעים ברגעים אלה ברחובות ביירות. ובאשר לנשיאות- מחנה ה-14 במרץ העמיד מול עאון מועמד משלו לנשיאות לבנון, שלא מצליחה להתמלא באדם ראוי מהשורה לאחר הצבעות כושלות חוזרות בפרלמנט. ומי זה יכול להיות? כמובן, שנוא נפשו מזה יותר משלושים שנה, סמיר ג'עג'ע הנוצרי…..
בינתיים, מהומות הזבל נמשכות, ולא ברור כיצד יסתיימו. אם ממשלת תמאם סלאם תתפטר, זה יהיה סימן לעוד השתלטות של איראן וחיזבאללה על לבנון, באמצעות בעל בריתן הגנרל הנוצרי המעוטר והאופורטוניסט (לא מזכיר קצת גנרל אחר, אצלנו, שבימים אלה משמיעים הקלטות שלו והוא חושב אולי לחזור לזירה הפוליטית כי לא תהיה לו עוד הזדמנות?)

Drive_towards_the_beaufort_1982

המלחמה הארוכה ביותר

דווקא בשבוע זה אני רוצה לכתוב על נושא מאוד חשוב, שלא מופיע הרבה בכותרות ובחדשות ביום יום המוכר לנו. היום אנו מציינים תאריך חשוב בתולדות המדינה, יום השנה העשרים לאסון המסוקים, התאונה הקשה ביותר בתולדות צה"ל, שגבתה 73 חללים, מהם 68 לוחמים שהיו בדרכם למוצבים "בופור" ו"דלעת", שהיו חלק משרשרת המוצבים הקדמיים ברצועת הביטחון בלבנון. השהייה הזו, שרשמית נועדה לעזור לצד"ל- צבא דרום לבנון, קשורה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה: מלחמת לבנון הראשונה, או מה שהחל כ"מבצע שלום הגליל", שנמשכה, למעשה, 18 שנים: מה6 ביוני 1982, עד לנסיגת צה"ל מלבנון ב24 במאי 2000.

כאמור, ה-6 ביוני 1982, היה יום תחילתה של המלחמה הארוכה ביותר, שלא הסתיימה בניצחונה של ישראל, ובניגוד לטיעון הרשמי כי הסתיימה ב29 בספטמבר 1982, וכללה רק את מה שנקרא "מבצע שלום הגליל". למעשה מלחמה זו הסתיימה עם הנסיגה הסופית, המהירה והמוחלטת של כוחות צה"ל משטחה הבינלאומי המוכר של לבנון, ב24 במאי שנת 2000 בשעות הלילה, והיא כללה בתוכה עוד שני מבצעים גדולים, בשנות התשעים: "דין וחשבון" בקיץ 1992 ו"ענבי זעם" באביב 1996. החיילים שלחמו במבצע "שלום הגליל" קיבלו את אות המלחמה, אולם החיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני מאוקטובר 1982 עד מאי 2000 לא קיבלו את אות מלחמת לבנון, אלא קיבלו רק אות מיוחד רק על "שירות מבצעי".

לדעתי, חשוב ביותר שמדינת ישראל תעניק את אות מלחמת לבנון הראשונה לכל מי ששירת גם במלחמת לבנון הראשונה עצמה, ובנוסף, וכאן העיקר- לכל לוחם או תומך לחימה ש"תפס קו" ברצועת הביטחון בלבנון במשך 15 שנים נוספות- בין השנים 1985 לשנת 2000. כמו כן, חשוב להכיר בחללי רצועת הביטחון ובייחוד גם בחללי אסון המסוקים כחללי מלחמת לבנון הראשונה.

מדוע המלחמה נמשכה כל כך הרבה זמן? ומדוע יש להכיר בחיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני כלוחמי מלחמת לבנון הראשונה, ולהעניק להם אות בהתאם?

הסיבה העיקרית לשהות הממושכת של צה"ל בשטח לבנון גם לאחר סיומה הרשמי של המלחמה בסוף ספטמבר 1982 הייתה להבטיח את יישובי צפון ישראל מפני פגיעה של ארגוני מחבלים, שמקורם בלבנון. בין השנים 1982-1985 התחולל שינוי בזהות, במקור, באופי, בשמות ובשיטות הלחימה של ארגוני המחבלים בלבנון, וכן בפריסה של צה"ל בתוך המדינה: ביוני 1982, ארגוני המחבלים העיקריים שהתפרסו בשטח דרום לבנון, שרוב אוכלוסייתו מוסלמית-שיעית ונוצרית, היו אירגונים פלסטיניים, כגון אירגון הפת"ח והחזיתות העממית והדמוקרטית לשיחרור פלסטין על כל פלגיהן. ערב המלחמה, הגיע המצב לידי כך שחלק מאיזור דרום לבנון נקרא "פת"ח-לנד", היות ומחבלים באירגון פת"ח הפלסטיני שלטו בפועל ברוב דרום לבנון, הקימו שם בסיסים והוציאו משם פיגועים כנגד ישראל, למרות שרשמית היה מדובר בשטח ריבוני ששייך למדינת לבנון, שהייתה (ועודנה) מדינה משוסעת ששקועה עמוק במלחמת אזרחים. אולם היות ותוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, הרשמית, בשנים 1982-1983 ישראל הצליחה להחליש מאוד את האירגונים הפלסטינים ולגרש אותם מדרום לבנון, על חשבון אותם אירגונים פלסטינים, ולתוך הוואקום שהם יצרו לאחר הבסתם על ידי ישראל, נכנסו אירגוני טרור, שהשתייכו לקהילה השיעית של לבנון, שהייתה בתהליכי צמחיה והתחזקות, לאחר מאות שנים של פסיביות. שני האירגונים היו אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנונית" בערבית), שהוקם באמצע שנות השבעים ונשא אופי לוחמני-עדתי יותר מאשר דתי, והחיזבאללה ("מפלגת האל"), שהיה ועודנו אירגון שיעי-דתי קיצוני. שני האירגונים, בייחוד החיזבאללה, נהנים מתמיכה בכסף ובנשק מאיראן האסלאמיסטית, וממנה מקור כוחם. כיום, החיזבאללה הוא חלק בלתי נפרד מהזרוע הצבאית של איראן- אירגון צבאי לכל דבר ועניין, שמחזיק בארסנל של מאות אלפי טילים.

ובחזרה לסיפור. עד יוני 1985, עת נסוג צה"ל לרצועת הביטחון שהקים בדרום לבנון, ספגו כוחותיו, וכן כוחות זרים שהוצבו על אדמת לבנון, פגיעות כבדות ונפגעים רבים מידיהם של האירגונים השיעים, כשאירגון "אמ"ל" מבצע פשיטות כנגד חיילים ומוצבים, וה"חיזבאללה" מתמחה בפיגועי התאבדות. השנים הללו, עד 1985, היו ההוכחה המוצקה לכך שמלחמת לבנון נמשכה לפחות 3 שנים לאחר פריצתה, כי הרי מלחמות מסתיימות כשמוכרזת הפסקת אש וגם מיושמת בפועל, מה שלא קרה במקרה הלבנוני. גם שני אסונות שאירעו לכוחות הישראליים בעיר צור, עיר ים שיעית מובהקת בחוף של דרום לבנון, הובילו להחלטה לסגת. מצד שני, ישראל העדיפה להשאיר את המלחמה בשטח של האויב ולא לגרור אותה לתוך שטחי מדינת ישראל, לכן הוחלט ליצור בדרום לבנון "רצועת ביטחון", שבעיקרון תנוהל על ידי צבא דרום לבנון, שהיה צבא בפיקוד נוצרי שתמך וסייע לישראל, וכלל בתוכו חיילים נוצרים (שהיוו את שרשרת הפיקוד הבכירה בצבא זה), שיעים (שהיו הרוב) ודרוזים, שהיו תושבי רצועת הביטחון, שהכילה 67 עיירות וכפרים לבנוניים. "רצועת הביטחון", שהתארכה מגבול ישראל-לבנון הבינלאומי ועד לפאתי נהר הליטאני, מה שנקרא "הקו הכחול", לא הופרדה בגדר הפרדה עם שאר שיטחה של לבנון, היות וזה היה בניגוד לחוק הבינלאומי.

אי-ההפרדה בין רצועת הביטחון לשאר שטח לבנון היה שורש הרע. אמנם "צבא דרום לבנון" (צד"ל), בפיקוד המייג'ור סעד חדאד ולאחר מותו הטבעי בפיקוד הגנרל אנטואן לאחד היה מופקד על שמירת הרצועה, אך ישראל נדרשה "לסייע" לצבא זה, ולכן הצבא החזק והשולט ביותר ברצועה היה צה"ל. לאורך הרצועה הוקמו 11 מוצבים של צה"ל (עיישייה, ריחן, דלעת, טייבה, בופור, כרכום, חממה, נבי, גלגלית, רותם ושרייפה), ושתי מפקדות: במרג' עיון הנוצרית ובבנת ג'בייל, שספגו השכם והערב, במשך 15 שנים מיוני 1985 עד סוף מאי 2000 מידי אמ"ל והחיזבאללה מכל הבא ליד: טילי קטיושה וסאגר, פצצות מרגמה, יריות מנשק קל וכמובן פשיטות חוזרות ונשנות של מחבלים עליהם. המושגים "פתיחת ציר", "מטען צד", "מטען כלימגור" ו"טילי נ"ט" היו שגורים הן בפי החיילים באיזור והן בפי התקשורת בישראל. מדי שנה נהרגו בממוצע 100 חיילי צה"ל ברצועה ורבים יותר נפצעו. באמצע שנות השמונים, התחוללה מלחמה בתוך העדה השיעית: אירגון אמ"ל, שלא היה דתי במיוחד באופיו ונתמך בעיקר על ידי סוריה, נלחם פיזית מול אירגון "חיזבאללה" הדתי, שנתמך במלואו על ידי איראן. גם סוריה, שהייתה בעל הבית האמיתי בשאר 90 האחוזים של שטח לבנון, תמכה בתחילה באמ"ל, אך בהמשך, עם היחלשות אמ"ל, העבירה את תמיכתה לחיזבאללה, שלאחר שמיגר את אמ"ל והפכו לאירגון פוליטי בלבד, הפך ליריב המרכזי של ישראל.
בכך לבנון, מדינה ערבית ריבונית, חולקה בין ישראל, ששלטה בפועל בדרום המדינה, לבין סוריה, שנתמכה על ידי בעלת בריתה איראן, ששלטה בשאר חלקי המדינה, כשהחיזבאללה הוא הזרוע הצבאית שלה באיזור.
בינתיים, במוצבי ומפקדות צה"ל, ישבו והתחלפו ביניהם לוחמי ותומכי הלחימה של צה"ל, כשהיו חשופים לפגיעות מידי החיזבאללה. מדובר היה ממש במרדפי חתול ועכבר בין צה"ל לחיזבאללה, במלחמת התשה שנמשכה 15 שנים ללא הכרעה ברורה. שיירות יצאו מאובטחות מהמוצבים לתוך שטח ישראל, ולחיילים, ששהו ברצועה שבועות ארוכים בדרך כלל, הייתה בעיה: כשהגיע הזמן לצאת הביתה, לישראל, אם איזור שהייתם היה מופגז או מותקף, הם פיספסו את השיירה הביתה ונאלצו להישאר עוד כמה שבועות בתוך הנוף המדהים- אחד היפים בעולם- והמסוכן של רצועת הביטחון. מבחינה גיאוגרפית, איזור הגליל נמשך ממש עד "הקו הכחול". וזו לא הייתה הבעייה העיקרית. החיילים הרגישו כמו "בשר תותחים" ו"ברווזים במטווח" בתוך הרצועה, שהחיים בה היו שונים בתכלית מחייהם בישראל. בשנות התשעים, בזמן שדיברו על שלום על הפלסטינים וכשהיה זינוק תרבותי עצום מבחינת טלוויזיה ומוסיקה בשטח ישראל, ברצועה היה "עולם אחר", שבו חיילים נאלצו לשוטט בסנדלי חבלה מחוץ למוצבים בשיירות ובטורים שיצאו אחת ליום בערך לשם "פתיחת ציר". במקרים רבים, הסיורים האלה נגמרו בנפגעים על ידי מארבים ומטענים של חיזבאללה.
בין השנים, היו תקופות של ירי קטיושות של החיזבאללה לצפון ישראל, מה שהצריך פתיחת מבצעים צבאיים בלבנון ופלישה ישראלית, שהסתיימה בנסיגה לקו רצועת הביטחון בתום המבצע מצפון לרצועת הביטחון, כמו במבצעי "דין וחשבון" בשנת 1992, ו"ענבי זעם" בשנת 1996.

עוד נקודות ציון חשובות: בשנים 1997 ו-1999 אירעו אסונות ששינו את דעת הקהל בישראל לטובת נסיגה לגבול הבינלאומי: אסון המסוקים באביב 1997, בו התנגשו בשטח ישראל באוויר שני מסוקים שנשאו עשרות חיילים בדרכם ללבנון, ובאביב 1999, כשמפקד סיירת הצנחנים, מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין וכתב "קול ישראל" בצפון אילן רועה חוסלו על ידי החיזבאללה בפיגועים ברצועת הביטחון. אבל מי שספג את עיקר האש היה צד"ל, צבא דרום לבנון, שכמעט וחיזבאללה גרם לפירוקו באותם שנים.
וחשוב מאוד, שגם חללי רצועת הביטחון, כולל כמובן חללי אסון המסוקים, יוכרו כנופלי מלחמת לבנון הראשונה.

כל זאת נמשך עד שנשבר מחסום הפחד מפני נסיגה והפקרת יישובי הצפון ומדינת ישראל כולה לאש של החיזבאללה והעברת הלחימה לתוך שטח ישראל. רה"מ דאז אהוד ברק החליט במאי 2000 להסיג את ישראל בן-לילה מרצועת הביטחון, נסיגה חפוזה, כמו יציאת מצרים, שהשאירה רכוש וציוד צבאי רב בידי החיזבאללה, חיילי צד"ל ומשפחותיהם שעזבו את ארץ מולדתם בחיפזון לתוך ישראל, ואירגון חיזבאללה אחד, שהפך לאחר הנסיגה מאירגון טרור של אלפי לוחמים לעוד צבא איראני-לבנוני של ממש- שעשה מדי פעם לאחר הנסיגה פיגועים בשטח ישראל וירה טילים עד אחרי חיפה. 18 שנים של מלחמה בלבנון, מתוכן 15 שנים של מלחמת התשה בלתי פוסקת הסתיימו, ונראה כי ידו של החזבאללה הייתה על העליונה.
אז כשזה נראה כמו מלחמה, ונשמע כמו מלחמה, ומדובר בפעילות מלחמתית בשטח ריבוני של מדינה זרה ועויינת, זו לא מלחמה?

השבוע חל יום השנה העשרים לאסון המסוקים, שהחל ממנו החלו להישמע הקולות בעד יציאת צה"ל מרצועת הביטחון. בחודשים מאי ויוני הקרובים, יחולו 17 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, ו32 שנים לנסיגת צה"ל אל רצועת הביטחון, בהתאמה-כולם אירועים שהיו חלק ממלחמת לבנון הראשונה, שביוני הקרוב ימלאו 35 שנים ימלאו חודש לפריצתה. אסור לשכוח את אלה שלחמו ברצועת הביטחון ובלבנון שלאחר מבצע שלום הגליל. לא את חיילי צה"ל, בייחוד אלה שנפגעו, ולא את חיילי צד"ל, שהקריבו עצמם לשמירת הרצועה, ומצאו את עצמם ללא מולדת לאחר הנסיגה.

גילוי נאות: כותב מאמר זה התגייס כמה חודשים לאחר הנסיגה מלבנון, ואינו דורש לעצמו מן הסתם שום אות על השתתפות במלחמה זו.

330px-2010_As_Safir_newsstand_Beirut_4257088718

תקשורת: מעשה בשני עיתונים ובמדינה משוסעת

במדינת ישראל הכרנו שני עיתונים, שעוד מתקומתה התקוטטו ביניהם על הבכורה: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". התחרות ביניהם הייתה מרה וקשה עד לסוף שנות האלפיים, בה הופיע עיתון חדש, ששווק בחינם: "ישראל היום". "ישראל היום" הפך למתחרהו הימני, וליתר דיוק, המזדהה יותר עם בנימין נתניהו, של העיתון "ידיעות אחרונות", בבעלות משפחת מוזס, שגם לה יש נציג משפחתי בתוך "הליכוד": סילבן שלום (דווקא בעל הדעות הימניות), גיסו של בעלי "ידיעות אחרונות", נוני מוזס.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, העיתונים הנפוצים ביותר היו "דבר", שייצג את מפלגת פועלי ארץ ישראל וההסתדרות ששלטו דאז, ו"מעריב". לאט אבל בטוח, החל משנות השמונים של המאה העשרים הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ במדינה, בעוד העיתונים המפלגתיים, כמו "דבר" ו"על המשמר" (שייצג את "הקיבוץ הארצי" ואת מפלגת הפועלים המאוחדת שהיו יותר שמאליות ממפא"י וממפלגת העבודה), הולכים ומתפיידים.

אבל כיום, המצב שונה: "ישראל היום" הוא כיום העיתון הנפוץ ביותר בארץ, מה גם שהוא מחולק בחינם- חוץ מלמנוייו, שמקבלים את העיתון לביתם ומשלמים דמי משלוח זולים בעיקר.

הסיפור שלי, עם כל זאת, לא עוסק ב"ידיעות אחרונות", לא ב"מעריב" ולא בעיתונים ישראליים בכלל. הסיפור שלי עוסק במדינה המשוסעת שנמצאת מצפון לישראל, לבנון. שם מתקוטטים מזה עשרות שנים שני עיתונים על הבכורה, מי העיתון הכי נפוץ. מדובר בעיתון "אל-נהאר" (היום), שתומך במחנה שמתנגד לשליטה ולדומיננטיות סורית במדינה, מול עיתון "אל-ספיר" (השגריר), שתומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן ובדומיננטיות של כל הגורמים הנ"ל בתוך לבנון.

כשהזכרתי את עיתון "אל-ספיר", בטח עולה בראשכם עיתון שכל המערכת שלו מורכבת משיעים דתיים ומזוקנים או בנשים מכוסות ראש, כולם מוסלמים אדוקים, או בעיתון שמפעילה משפחת אסד בשלט רחוק דרך נציגים שלה. אבל זה לא נכון. עיתון "אל-ספיר" הוא עיתון שנערך ונכתב בעיקר על ידי נוצרים חילונים, ממש כמו מתחרהו, "אל-נהאר". העניין הוא שאותם נוצרים תומכים בסוריה ובחיזבאללה. עיתון "אל-נהאר" מבליט את פשעיו של אסד בסוריה ועיתון "אל-ספיר" מגמד אותם.

שני העיתונים הללו מסמלים באופן מובהק את השסע העדתי והדתי בלבנון, ממש כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בישראל.

אבל יש הבדל גדול: לבנון היא מדינה מורכבת עד כדי כך, שהצדדים הניצים בה היו ועודם מוכנים להרוג אחד בשני בשביל דומיננטיות. לבנון, עד שנת 1943 הייתה תחת מנדט (שילטון זמני של מעצמה במדינה אחרת, באישור "חבר הלאומים", שהיה האו"ם של אותם ימים) צרפתי יותר מעשרים שנים. ההשפעה הצרפתית ניכרת בלבנון עד כדי כך, שעד היום האליטה באותה מדינה, שהיא ברובה ערבית-נוצרית, היא דוברת צרפתית יחד עם ערבית.
בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים המערכת הפוליטית בלבנון החל תהליך הרכבתה של לבנון המודרנית, תהליך שנמשך עד היום. באותן שנים, אוכלוסיית המדינה התחלקה כך: העדה הגדולה ביותר הייתה העדה הנוצרית-מארונית (ענף מזרחי של הכנסייה הקתולית, שמקבל את מרות האפיפיור ברומא), ולאחריה העדה הדומיננטית הייתה מוסלמית-סונית. בדרומה של לבנון, באיזור שמוכר בשם "ג'בל עאמל" (שעל חלקו שכנה "רצועת הביטחון" המפורסמת), וכן בבקעה הלבנונית במזרח המדינה, שכנה קהילה פאסיבית, ענייה יחסית ומושתקת: המוסלמים השיעים. לפי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1942, כך היה יחס האוכלוסייה, ומפקד זה קבע את יחס הכוחות הפוליטי בלבנון עד היום: נשיא המדינה ומפקד הצבא שייכים לרוב (דאז) הנוצרי, ראש הממשלה הוא מוסלמי-סוני, ויושב ראש הפרלמנט הוא מוסלמי שיעי. בנובמבר 1943 הוכרה על ידי צרפת עצמאות לבנון, שהוכרזה ארבעה חודשים קודם לכן כתוצאה מ"אמנה לאומית" אותה יזמו הנשיא הנוצרי הראשון של המדינה, בישארה אל-ח'ורי, וראש הממשלה המוסלמי סוני הראשון שלה, ריאד אל-צולח.

עם השנים, התחולל בלבנון שינוי דמוגרפי-פוליטי, שטרף את כל הקלפים: העדה השיעית הפכה לאקטיבית, דומיננטית ובעיקר המובילה והגדולה במדינה מבחינה דמוגרפית. העדה הזאת הצמיחה אירגוני לחימה וטרור מתוכה, כמו "אמ"ל", ששילב בתוכו שיעים חילוניים ודתיים, ו"חיזבאללה", שהוקם בשנת 1982, אירגון טרור שיעי דתי במימון ובהנחייה של איראן. כיום השיעים בלבנון מהווים 40 אחוז מאוכלוסיית המדינה, ונחשבים לעדה הגדולה ביותר בלבנון. עם זאת, החלוקה הפוליטית בלבנון נשמרת בדיוק כמו עם הקמתה.

אבל הסיפור הגדול במקרה זה הוא לא העדה השיעית. הסיפור הגדול הוא העדה הנוצרית, שכוחה הלך והידלדל עם השנים, כשנוצרים רבים בורחים מלבנון לקנדה ולאירופה. העדה הנוצרית הלבנונית לא הייתה מאוחדת, המשחק הפוליטי הגדול בלבנון לא היה רק לפי חלוקה לעדות, אלא גם לפי השתייכות לחמולות, משפחות דומיננטיות גדולות, בתוך העדות עצמן. לכן העדה הנוצרית, כדוגמא, הייתה מפולגת בינה לבין עצמה-בייחוד בסוגיות שנוגעות למינוי הנשיא, שכאמור חייב להיות נוצרי מארוני, ובהחזקה בהרבה עמדות כוח במדינה- בין ראשי משפחות נכבדים, כשאפילו מפקד הצבא, נוצרי בדרך כלל שבא לרוב מהמעמד הבינוני, היה מעורב ולעיתים הפך לגורם הדומיננטי במדינה, עד כדי הגעה לנשיאות, כמועמד של פשרה. משפחה דומיננטית ידועה בלבנון, של אנשי תקשורת, הייתה משפחה נוצרית בשם משפחת טווייני, והיא שייסדה את העיתון החילוני-ליברלי "אל-נהאר" בשנת 1933.
העיתון "אל-נהאר"' שזוהה עם המעמדות הגבוהים והימין הנוצרי בלבנון, הפך לדומיננטי ונפוץ במדינה, כשהוא מלווה את תהליך תקומתה הקשה של המדינה שלווה בעימותים ובמלחמת אזרחים אחת גדולה שפרצה בשנת 1958, סביב סוגיית מינוי הנשיא.
גם לאחר מלחמת האזרחים הראשונה מאז עצמאותה, המשיכה לבנון לסבול מזעזועים פוליטיים, כששכנתה ממזרח, סוריה, נושפת בעורפה. באמצע שנות השבעים סוריה בהנהגת חאפז אל אסד "נקראה" ליתר דיוק "הזמינה את עצמה" להתערב בתוך לבנון, שהקיטוב התוך עדתי והבין עדתי ומפלגתי בה הוביל לפיצוץ, שגרר החל משנת 1974 מלחמת אזרחים שנייה מאז עצמאותה, או ליתר דיוק "מלחמת הכל בכל" לבנונית בין מפלגות שונות, בין עדות שונות ובין פלגים שונים אף בתוך העדה הנוצרית, העדה הסונית והעדה השיעית- כשהפלסטינים, שמהווים חלק מאוכלוסיית המדינה אך לא נחשבים אזרחי לבנון מבחינה רשמית- השתתפו וטבעו עמוק בתוכה. לצד הטייקונים-פטרונים העשירים בעדה הנוצרית בלבנון, קמו במדינה גם ראשי משפחות נוצריות שתמכו בהתערבות סורית ישירה, בייחוד משפחתו של סולימאן פרנג'ייה, שהיה נכבד לבנוני נוצרי מצפון לבנון ונשיא המדינה בראשית שנות השבעים. לצד סוריה ולצד משפחת פרנג'ייה התייצבו מפלגות השמאל בלבנון, הסוציאליסטיות, תומכות הלאומיות הערבית ואף הלאומיות הסורית. ושוב, בראשן של רוב המפלגות הפרו-סוריות לא עמדו שיעים ואפילו לא סונים. רוב ראשי אותן מפלגות שמאל היו גם נוצרים, שנהנו גם מתמיכת אנשי המעמד הבינוני, מעמד הפועלים והשכבות החלשות בקרב הנוצרים הלבנונים, כל זאת בתוספת של משפחות מוסלמיות סוניות דומיננטיות ופרו-סוריות מובהקות כמו משפחת כראמה.
בתקופת ראשית מלחמת האזרחים, הצד השמאלי בלבנון היה זקוק לעיתון משלו כדי להפיץ את דעותיו ולהביען. לכן בשנת 1974 נוסד עיתון "אל-ספיר", שתמך בשמאל הלבנוני ובסוריה, על ידי העיתונאי טלאל סלמאן, והיה בדומיננטיות נוצרית מבחינת שליטה בעיתון ומבחינת עדתם של הכותבים בו.

בעוד מלחמת אזרחים משתוללת במדינה, מלחמה שנמשכה מזה 15 שנה (עד 1989) וכללה אף התערבות ישראלית בשנת 1982 (כנגד הפלסטינים וגם כנגד סוריה), התחוללה מלחמה על גבי העיתונות המודפסת, בין העיתונים "אל-נהאר" ו"אל-ספיר", כשעיתון "אל-ספיר" תומך בסוריה לאורך כל הדרך, ולאחר הברית שנכרתה בין חיזבאללה ואיראן לבין סוריה של אסד, תמך העיתון השמאלני-נוצרי-חילוני גם באירגון הדתי השיעי הקיצוני, בעוד עיתון "אל-נהאר", שייצג את הימין בלבנון, השמיע דברי נאצה נגד סוריה, אף בימי שלטונה המובהק במדינה, שנמשך משנות השמונים עד שנת 2005.

בחודש פברואר של שנת 2005 התחולל שינוי בלבנון: ראש הממשלה הסוני האנטי-סורי, רפיק חרירי, מיליארדר ששיקם את המדינה (בכסף שקיבל מערב הסעודית) לאחר מלחמת האזרחים בה, נרצח על ידי תומכיה של סוריה, מה שהוביל להפגנות ענק בלבנון שדרשו נסיגה של כוחות הצבא הסורי מהמדינה. ואכן, אחרי כמה חודשים נסוג הצבא הסורי, אך לא עבר זמן רב מהנסיגה, והחיסולים בקרב המחנה האנטי-סורי בלבנון, שבוצעו על ידי נאמני משפחת אסד והחיזבאללה, נמשכו. עורך עיתון "אל-נהאר", ג'ובראן טווייני, שהמשיך לעקוץ את סוריה מעל דפי העיתון הימני, היה אחד מקורבנות גל החיסולים. באותו זמן המשיך "אל-נהאר" להיות העיתון הדומיננטי והנפוץ בלבנון, אבל לאחר שלושים שנים החל מהפך בתקשורת הלבנונית, כשעיתון "אל-ספיר" הפך לנפוץ ביותר במדינה, נכון לשנת 2012.

העלייה בתפוצתו של "אל-ספיר", שממשיך להלל ולשבח את אסד והחיזבאללה, נבעה מכמה גורמים: 1. הקמת עיתונים נוספים במחנה הימין הלבנוני והרחבת תפוצתם, כמו העיתון "אל-מוסתקבל" (העתיד), ששייך למשפחת אל-חרירי, משפחתו של ראש ממשלת לבנון המיליארדר שנרצח. 2. עליית התמיכה בסוריה של אסד בקרב הנוצרים בלבנון, בייחוד בשכבות הבינוניות והחלשות, עקב החשש מעליית האסלאם הסוני הרדיקלי לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011. 3. "עייפות החומר"- העיתון "אל-נהאר" ותיק בארבעים שנה מעיתון "אל-ספיר", שנחשב צבעוני, צעיר, מגוון וקליט יותר בעיניו של הקורא. 4. סברה נוספת היא שמדד תפוצת העיתון זוייף על ידי גורמים פרו-סוריים, ששולבו בממשלת לבנון……

לכן, גם בלבנון יש מלחמת עיתונים. כמו שבישראל יש עיתון "ישראל היום", החדש יחסית שמזוהה עם הימין, ומתחרה מול עיתון "ידיעות אחרונות", עיתון פופוליסטי שמזוהה עם המרכז-שמאל, על תפקיד העיתון החשוב והנפוץ במדינה, בלבנון, שלהבדיל אלף הבדלות מישראל שרויה בסכסוכים פנימיים מדממים, עיתון "אל-נהאר" הימני הוותיק, שמתנגד לסוריה ולחיזבאללה, מתחרה מול עיתון "אל-ספיר" השמאלני, שצעיר ממנו בארבעים שנים-ותומך בסוריה, בחיזבאללה ובאיראן. וכמו שגם שני העיתונים העיקריים בישראל נכתבים על ידי יהודים, כך גם שני העיתונים העיקריים בלבנון, שרוב הכתיבה בהם נעשית על ידי נוצרים.

בתמונה, מוקף בעיגול: עיתון "אל-ספיר"