Tag Archives: מלחמת העצמאות התורכית

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי, תורכיה ואיראן

אנקרה בירת תורכיה מאז 1923 (בשמה היווני המקורי אנגורה, או אנקירה או אנגירה): יצירתה של עיר בירה.

Leave a comment
אנקרה בירת תורכיה מאז 1923 (בשמה היווני המקורי אנגורה, או אנקירה או אנגירה): יצירתה של עיר בירה.
בעקבות התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (איסטנבול המודרנית) וחלק גדול מאנטוליה נכבשה על ידי בעלות הברית, שתכננו לחלוק את האדמות הללו בין ארמניה, צרפת, יוון, איטליה ובריטניה, ולהשאיר לתורכים רק חלקת האדמה המרכזית במרכז אנטוליה (הצד האסייתי של תורכיה ובמרכזו אנגורה, שהייתה עיר קטנה). בתגובה, מנהיג התנועה הלאומית הטורקית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, הקים את המטה של ​​תנועת ההתנגדות שלו באנגורה בשנת 1920. לאחר מלחמת העצמאות התורכית ניצחה והסכם סוור הוחלף על ידי הסכם לוזאן (1923) , התנועה הלאומית והפרלמנט התורכיים החליטו להחליף את האימפריה העות'מאנית ברפובליקה של תורכיה ב-29 באוקטובר 1923.
לעיר איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית הייתה בעיה במיקומה האסטרטגי: היא הייתה קרובה לאיזור הבלקן האירופי ולמיצרי הדרדנלים והבוספורוס והייתה חשופה מאוד לפלישה זרה כמו שהיה בימי מלחמות הבלקן ולאחר מכן במלחמת העולם הראשונה בין השנים 1912-1918. כמו כן בימי מלחמת העצמאות התורכית איסטנבול הייתה בידיים בריטיות ובידי הסולטאן הפרו בריטי. לכן על התנועה הלאומית התורכית היה לקבוע עיר בירה חדשה, שנמצאת ממש במרכז המדינה ולא ליד גבולותיה, בניגוד לאיסטנבול. כמו כן, ראשי השילטון החילוני דאז בתורכיה רצו לקבוע עיר בירה שהיא חילונית עם סממנים לאומיים תורכיים והיסטוריים אנטוליים ולא עם סממנים דתיים אסלאמיים כמו איסטנבול.
כמה ימים קודם להכרזת העצמאות ב29 באוקטובר 1923, אנגורה החליפה רשמית את קונסטנטינופול (איסטנבול) כעיר הבירה התורכית החדשה, ב-13 באוקטובר 1923, וראשי השילטון התורכי החדש הכריזו כי העיר השם הוא אנקרה.
מאותו רגע החל פרויקט העברת מרכזי ומשרדי הממשלה התורכיים מאיסטנבול לאנקרה ופרויקט פיתוח של העיר והוספת סממנים לאומיים תורכיים לעיר. באנקרה קיימים בנוסף למשרדי הממשלה התורכיים ארמון צ'נקאיה שהיה הארמון הנשיאותי הישן, הארמון הנשיאותי החדש בן יותר מאלף החדרים שנמצא בקצה יער אתאתורכ בשטח שהיה שייך למייסד הרפובליקה התורכית וכן אניטקביר- המואוזוליאום של אתאתורכ. עד שנות השמונים היה ניסיון לתת סממנים חילוניים לאנקרה אך החל משנות השמונים ובייחוד בימים שבהם עמד בראשות העיר מליח גוקצ'ק האסלאמיסט, משנת 1994 עד 2017, הוקמו מסגדים רבים בעיר אנקרה.
הספרייה הנשיאותית באנקרה היא הספרייה הגדולה ביותר בתורכיה, עם אוסף של למעלה מ-4 מיליון ספרים מודפסים ויותר מ-120 מיליון מהדורות אלקטרוניות שפורסמו ב-134 שפות.
לאחר שאנקרה הפכה לבירת הרפובליקה של תורכיה שזה עתה נוסדה, תוכנית הפיתוח החדשה חילקה את העיר לחלק ישן, שנקרא Ulus (אולוס), וחלק חדש, שנקרא Yenişehir (יינישהיר, בתורכית "העיר החדשה"). מבנים עתיקים המשקפים את ההיסטוריה הרומית, הביזנטית והעות'מאנית, ורחובות מתפתלים צרים מסמנים את החלק הישן. החלק החדש, המרוכז כעת בכיכר קיזילאי Kızılay, כולל את המאפיינים של עיר מודרנית יותר: רחובות רחבים, בתי מלון, תיאטראות, מרכזי קניות ורבי קומות.
בחלק החדש נמצאים גם משרדי ממשלה ושגרירויות זרות. אנקרה חוותה צמיחה פנומנלית מאז שנהפכה לבירת טורקיה ב-1923, כשהייתה "עיירה קטנה חסרת חשיבות". בשנת 1924, שנה לאחר שהממשלה עברה לשם, מנתה אנקרה כ-35,000 תושבים. עד 1927 היו 44,553 תושבים ובשנת 1950 גדלה האוכלוסייה ל-286,781. לאחר 1930, העיר נודעה רשמית בשפות מערביות בשם אנקרה. בסוף שנות ה-30, השם היווני-לטיני "אנגורה" כבר לא היה בשימוש פופולרי.
אנקרה המשיכה לצמוח במהירות במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 ובסופו של דבר גברה על איזמיר כעיר השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול. האוכלוסייה העירונית של אנקרה הגיעה ל-4,587,558 בשנת 2014, בעוד שאוכלוסיית מחוז אנקרה הגיעה ל-5,150,072 בשנת 2015.
הארמון הנשיאותי של טורקיה ממוקם כאמור באנקרה. בניין זה משמש כמעונו הראשי של הנשיא.
אנקרה היא כבר זמן מזה מאות שנים ויותר אזור חקלאי פרודוקטיבי באנטוליה (אנטוליה- החלק האסייתי של תורכיה). בתקופה העות'מאנית, אנקרה הייתה ידועה בייצור דגנים, כותנה ופירות.
אנקרה היא המרכז של חברות ההגנה והחלל הטורקיות בבעלות המדינה והפרטיות, שבהן מפעלי התעשייה והמטה של ​​התעשייה האווירית הטורקית, MKE, ASELSAN, HAVELSAN, ROKETSAN, Nurol Makina, ועוד רבים. חברות אחרות ממוקמות. היצוא למדינות זרות מחברות הביטחון והתעופה הללו גדל בהתמדה בעשורים האחרונים. ה-IDEF באנקרה היא אחת התערוכות הבינלאומיות הגדולות של תעשיית הנשק העולמית. למספר חברות הרכב העולמיות יש גם מתקני ייצור באנקרה, כמו יצרנית האוטובוסים והמשאיות הגרמנית MAN SE אנקרה מארחת את אזור התעשייה OSTIM, פארק התעשייה הגדול ביותר בטורקיה.
אחוז גדול מהתעסוקה באנקרה מסופק על ידי מוסדות המדינה; כגון המשרדים, משרדי המשנה וגופים מנהליים אחרים של ממשלת טורקיה. ישנם גם אזרחים זרים רבים העובדים כדיפלומטים או פקידים בשגרירויות של מדינותיהם.
Uncategorized, היסטוריה, תורכיה ואיראן

100 שנות תורכיה- היסטוריה. חלק ראשון: מקימים רפובליקה

Leave a comment

לפי ספרו של פרוז אהמט על הקמתה של תורכיה המודרנית

(c) כל הזכויות שמורות למחבר אתר Histerio

מלחמת העולם הראשונה, שהתחוללה בין השנים 1914-1918, הייתה נקודת מפנה מכרעת במיוחד עבור העות'מאנים, שיצאו ממנה מוכים וחבולים. עם זאת, בספר של פרוז אהמט עליו מבוסס פוסט זה נטען כי המלחמה דווקא שיחררה בטווח הארוך את התורכים ממעורבות ישירה ומשילטון בפועל אירופיים, שהאימפריה העות'מאנית הייתה שבויה בידם מבחינת בריתות ומבחינה כלכלית בשנים האחרונות לקיומה. בין השנים 1909-1923 הונחו היסודות לרפובליקה התורכית המודרנית, בעוד האימפריה העות'מאנית נחרבה כליל. באותן שנים התחוללה מהפיכה מתמשכת של סיעת "הוועד לאיחוד ולקידמה" של אירגון "התורכים הצעירים", שמטרתה הייתה להפוך את האימפריה העות'מאנית למונארכיה חוקתית.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, המעצמות המנצחות בריטניה, צרפת ואיטליה חלקו בהפסקת האש של מודרוס והסכם סוור מ1920 את שילטונן בשטחי האימפריה העות'מאנית התורכיים. שטחים במזרח תורכיה נפסו בידי הארמנים והכורדים בהסכמת המעצמות. הבריטים תפסו את איסטנבול רבתי והשאירו שם את הסולטאן כתומך שלהם והיוונים, בהסכמת המעצמות, פלשו לעיר איזמיר (סמירנה) במאי 1919. בשנת 1920 הבריטים כבשו את איסטנבול רבתי בירת האימפריה העות'מאנית והשאירו שם את הסולטאן העות'צמאני הפרו בריטי, מהמט השישי והדטין.שאריות השילטון העות'מאני החוקתי היוצא של "הוועד לאיחוד ולקידמה" נפוצו לכל עבר ולריק שנוצר נכנס קצין צבא עות'מאני גיבור מלחמת לוב והקרב בדרדנלים (מה שלכולם ידוע כמערכת גליפולי בשנת 1915), מוסטפא כמאל, יליד 1881, תורכי יליד העיר סאלוניקי במקור. מוסטפא כמאל החליט להנהיג את הכוחות הלאומיים התורכיים שניצבו מול כמה אויבים: הכוחות הזרים הפולשים- הבריטים, הצרפתים, היוונים וגם מול הארמנים במזרח וכן מול צבא הסולטאן העות'מאני. ושוב, להזכיר, שמדובר בצבאות שהוכו קשות במלחמת העולם הראשונה.

מוסטפא כמאל, שבעתיד יוודע בכינוי "אתאתורכ" (אבי התורכים) הכריז בקונגרסים בארזורום ובסיוואס בין ה23 ביולי 1919 ל17 באוגוסט 1919 וב4 בספטמבר 1919 בהתאמה, לכונן את "האמנה הלאומית" (מיסאק-י-מילי בתורכית עות'מאנית) ולאחד את כל הכוחות הלאומיים במדינה למאבק בפולשים הזרים ובסולטאן הכנוע. בראשית 1920 נערכו בחירות לפרלמנט העות'מאני בבירה איסטנבול (קוסטנטינופול) ושם ניצחו הלאומנים התורכיים. מוסטפא כמאל נבחר ליו"ר מחנה המאבק הלאומי ולראש "הליגה להגנה על הזכויות במזרח תראקיה/רומליה (הצד האירופי של תורכיה) ואנאטוליה (הצד האסייתי של תורכיה)". פלישת הבריטים ב16 במרץ 1920 לאיסטנבול וכיבושה היו תוצאה של הבחירות הללו וכתוצאה מכך הקים אתאתורכ פרלמנט מתחרה באנקרה באותו חודש- האסיפה הלאומית הגדולה של תורכיה (TBMM).  בסופו של דבר מלחמת העצמאות התורכית נמשכה בין 1919-1922 והמאבק הלאומי שמרכזו נקבע לבסוף בעיר אנקרה שנמצאת במרכז תורכיה האסייאתית ורחוקה מכל גבול כלשהו בניגוד לאיסטנבול, נגמר בסופו של דבר בניצחון למרות שהתורכים היו מותשים גם ממלחמת העולם הראשונה וגם ממלחמת העצמאות. בשנת 1922 היוונים סולקו מאיזמיר והסולטאנות העות'מאנית בוטלה כשהסולטאן מהמט השישי והדטין ברח על סיפון משחתת בריטית. החליף אותו בן דודו עבד אל מג'יד השני רק כח'ליפה המוסלמי- המנהיג הסמלי של האומה המוסלמית הסונית, שהיה אחד מתאריו של הסולטאן.

ב11 באוקטובר 1922 נחתם הסכם הפסקת אש שסיים את מלחמת העצמאות התורכית בין הצדדים הלוחמים. גבולות תורכיה המודרנית הוגדרו כמו שהם כיום פחות או יותר, ובהסכם השלום של לוזאן שנחתם ב23 ביולי 1923 ואושר בפרלמנט התורכי לאחר חודש נקבעה הקמת המדינה התורכית. הוסכם גם שמוסטפא כמאל ראש התנועה הלאומית התורכית יעמוד בראש המדינה החדשה וראש הממשלה יהיה סגנו, עיסמת פאשא (אינונו). זאת תוך כדי ויכוח בין הרוב השמרני- לאומני בפרלמנט התורכי שעדיין תמך במונרכיה עות'מאנית חוקתית לבין הכמאליסטים, תומכי אתאתורכ, שתמכו בהקמת רפובליקה עצמאית בראשות נשיא. כמאל ועיסמת החליטו גם להקים את "מפלגת העם" כמפלגה חדשה יחידה שתשלוט במדינה החדשה. גם לחץ בינ"ל מוסלמי להמשיך את הסולטאנות-ח'ליפות המוסלמית העות'מאנית לא צלח ומוסטפא כמאל החליט לייסד את תורכיה ומוסדותיה לפי הדגם האירופי, בעיקר הצרפתי.

ב23 באוקטובר 1923 הכריז מוסטפא כמאל על הרפובליקה התורכית בגבולותיה הנוכחיים כהגשמה של עיקרון הלאומיות התורכית בגבולות אנטוליה (תורכיה האסייאתית) ורומליה (תורכיה האירופית) בלבד. ב3 במרץ 1924 הודח הח'ליף המוסלמי העות'מאני האחרון עבד אל-מג'יד השני על ידי האסיפה הלאומית הגדולה (הפרלמנט התורכי) ובזאת הוכרזה הרפובליקה התורכית כרפובליקה חילונית שלא נשענת על דת האסלאם והוחל בתהליך הפרדת הדת מהמדינה ובעוד רפורמות.

 

 

Uncategorized, היסטוריה, תורכיה ואיראן

עיסמת אינונו: הנשיא השני של תורכיה, בצילו של אתאתורכ

Leave a comment

מקור: העיתון התורכי "סבאח", המהדורה האנגלית.

מוסטפה עיסמת אינונו- ידוע בתורכיה עד היום בכינוי "עיסמת פאשא", היה הנשיא השני של הרפובליקה התורכית והיה דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה התורכית, והיה פעיל מאוד בפוליטיקה התורכית במשך חמישה עשורים. מתחילת שנות העשרים – כשטורקיה נלחמה במלחמת העצמאות נגד יוון ותומכיה המערביים – עד שנפטר בתחילת שנות השבעים, אינונו ניהל את דרכו הפוליטית בדרך מקיאווליסטית. אף כי שמו והמוניטין שלו היו בצל הכריזמה של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה. לאינונו הייתה השפעה רבה יותר מחברו הכריזמטי בעיצוב פניה של הפוליטיקה התורכית. הוא היה אמצעי נאמן להנהגתו של אתאתורכ מתחילת שנות העשרים כשהגיע לאנקרה והצטרף למאבק העצמאות התורכי לצד אתאתורכ,עד מותו של "המנהיג העליון" אתאתורכ בשנת 1938. עם זאת, הוא ניצל את הכוח כ"איש השני "של הרפובליקה הצעירה לפני שאסף את כל הכוח בידיו לאחר מותו של אתאתורכ ומעולם לא הראה כוונה לחלוק אותו עם מישהו אחר (מזכיר במעט את שמעון פרס הישראלי..). הייתה לו השפעה רבה על הפוליטיקה גם בשנים בהן היה מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית  (CHP). מעניין שהאיש שהפיל אותו היה בולנט אג'וויט, בן טיפוחיו ולימים ראש הממשלה האחרון של תורכיה.

אינונו נולד בשנת 1884 במחוז איזמיר המערבי כבנם של האג'י רשיד ביי, עובד ציבור בבית המשפט באיזמיר באותה תקופה, וסבריה האנם. משפחתו של האג'י רשיד הייתה במקור ממחוז ביטליס והתגוררה במחוז מלאטיה ואילו משפחת אימו- מקורה בדליורמן (לודוגורי), כיום בצפון מזרח בולגריה.

אינונו למד לראשונה בסיוואס מאז שאביו הועבר לשם בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הצבאי  בשנת 1895 ונרשם לתיכון הצבאי בהאליג'יאולו באיסטנבול בשנת 1897. הוא סיים את לימודיו במכללה הצבאית בתחום הארטילריה בשנת 1903.  את לימודיו סיים לבסוף באקדמיה הצבאית בשנת 1906 בדרגת סרן, והוא הצטרף לארמייה השנייה באדירנה. בשנה שלאחר מכן הצטרף לוועד לאיחוד ולקידמה (CUP). הוא היה חלק מהארקט אורדוסו (צבא הפעולה), שהתערב במשבר הצבאי באיסטנבול, דיכא את המרד והפיל את הסולטן עבדולחמיד השני בשנת 1909.

(בתמונה המצורפת: אינונו יושב בין וינסטון צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קאהיר ב1943.

לאחר מהפכת התורכים הצעירים ותום עידן הסולטאן עבדולחמיד השני, נקרא אינונו לתימן כמפקד הכוחות שהוטל לדכא את המרד שהתחולל שם נגד האימפריה העות'מאנית. הוא נלחם במורדים התימנים במשך שלוש שנים לפני שהועבר לאיסטנבול להצטרף למלחמות הבלקן. הוא שימש כיועץ הצבאי לאחד ממנהיגי הוועד לאיחוד ולקידמה  ג'מאל פאשה במשא ומתן לשלום עם מדינות הבלקן הלוחמות.

אינונו נלחם בחזיתות  שונות במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראשית, הוא היה המפקד בחזית גליפולי, דבר שעזר לו לעלות במעלה הדרגות לקולונל. לאחר הניצחון בגליפולי, עבר אינונו לדיארבקיר כאשר הצבא השני נפרס לגבול המזרחי. בינתיים הוא נישא למווהיבה האנם.

אינונו זכה בכמה דרגות ותגים ומדליות רבות על פוילו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מזכירו של שר המלחמה בתום המלחמה; עם זאת, הוא יכול היה לעבוד רק חודש לפני שהקבינט התפטר בנובמבר 1918.

 

כאזם קאראבקיר, המפקד האגדי של החזית המזרחית של מלחמת העצמאות התורכית ויריבו של אינונו לאחר הקמת הרפובליקה התורכית, טוען בזכרונותיו כי אינונו הציע לו לרכוש חווה ולהתפרנס לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. לגבי העימות מול הכוחות האירופאים. על פי זכרונו של קאראבקיר, אינונו היה פסימי מאוד ולא ראה היתכנות לניצחון תורכי במלחמת העצמאות. עם זאת, הוא עבר לאנקרה בינואר 1920 בהזמנתו של מוסטפא כמאל, וכך הצטרף למלחמת העצמאות כחבר פרלמנט.

כמו כן, אינונו היה חייל, ולכן אתאתורכ גרם לו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל כדי להקים צבא אמיתי ונכון מתוך קבוצות חמושות מפוזרות בחזית המערבית של תורכיה. מאוחר יותר הוא הפך למפקד הגייס הצפוני של כוחות תורכיה העצמאית שבדרך בחזית המערבית. הוא עצר את הכוחות היווניים באסקישהיר, ואז הדף אותם לאחור, מה שהביא לו את דרגת המח"ט. הוא  הועלה לדרגת סגן אלוף לאחר קרב סאקריה בשנת 1921. וכך קיבל את כינויו ואת התואר "עיסמת פאשא".

 

אינונו היה נושא ונותן מתון והאיש השני בהיררכיה אחרי  מוסטפא כמאל, ולכן הוא הוזמן למשא ומתן על שביתת נשק במודנה ומשא ומתן לשלום בלוזאן בשווייץ עם מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת. למרות שיחסיו עם מוסטפא כמאל, מנהיג הרפובליקה, היו קוהרנטיים למדי, תמיד היו לו ויכוחים עם עמיתיו  שנחשבו משניים לאתאתורכ כמו ראוף אורביי ופתיח אוקיאר, שניהם החברים הקרובים ביותר ומשתפי הפעולה של אתאתורכ. הוא לא אהב גם את חברי הפרלמנט. אז, אתאתורכ לא חשב לבחור בו כראש ממשלת הרפובליקה שעמד להכריז עליה ​​ב -29 באוקטובר 1923. עם זאת, אינונו מונה כראש הממשלה ושר החוץ הראשון של הרפובליקה התורכית ב -30 באוקטובר, 1929, כאשר אטאטורק נבחר לנשיא על ידי האסיפה הלאומית הטורקית,אינונו הוצב גם כיו"ר המפלגה העממית הלק פירקאסי (Halk Fırkası), שתהפוך למפלגה הרפובליקנית העממית (CHP).

אינונו היה שימושי יד ימינו של לאתאתורכ. הוא היה פעיל במיוחד בביטול הסולטאנות בשנת 1922 והח'ליפות האסלאמית בשנת 1924. אינונו היה "האיש השני בדרגה" האמיתי, שעשה הכל כדי לעזור לאתאתורכ. הוא אסף את הזכויות של נאמנות זו ונשאר כחלק מהשילטון עד מות אתאתורכ ב1938 בעוד שאנשים במערכת הפוליטית לא יכלו לחשוב על אדם אחר שיבחר לנשיא לאחר מותו של "המנהיג הנצחי". במהלך נשיאותו, היה לו התואר הרשמי "המנהיג הלאומי".

אינונו שלט בטורקיה ביד ברזל כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא מתחילת שנות העשרים ועד הניצחון  הגדול בבחירות הדמוקרטיות של המפלגה הדמוקרטית בשנת 1950.  הוא הטביע את חותמו תחת כל החלטת פעולה קפדנית, כולל ביטול הסולטאנות והח'ליפות, הפעולות הצבאיות הכבדות. נגד מרד השיח 'סעיד, החלטות עונש מוות שנויות במחלוקת והוצאות להורג של בתי המשפט לעצמאות, יישום החילוניות סגירת מפלגות פוליטיות אחרות שאינן מפלגת השילטון CHP. בניגוד לאתאתורכ שהיה בעל יחס אוהד ליהודים, אינונו נהג ביהודים ביחס פחות אוהד, ובימי מלחמת העולם השנייה, עת תורכיה בהנהגתו הכריזה על נייטראליות, לא מנע את אכיפת "מס הרכוש" הדראקוני כנגד לא-מוסלמים בתורכיה, במיוחד על היהודים.

אינונו שלט בטורקיה במשך 13 שנים בשמו של אתאתורכ, הנשיא. עם זאת, הצמד ניהל ויכוח בשנת 1937, שנה לפני מותו של אתאתורכ, ואינונו התפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא פוטר מתפקידו כיו"ר CHP. עם זאת, אינונו נבחר לנשיא לאחר מותו של אתאתורכ ב- 10 בנובמבר 1938, ושלט בטורקיה כנשיא עד 1950, אז נבחרו באורח דמוקרטי את ג'לאל באיאר כנשיא ועדנאן מנדרס כראש הממשלה.

אינונו היה הפוליטיקאי האמיתי הוותיק והשורד של תורכיה, בדומה לג'וליו אנדריאוטי האיטלקי ושמעון פרס הישראלי. לאחר 1950 הוא לא פרש כפי שרבים יכלו לצפות ממנו. להיפך, הוא המשיך במסע אופוזיציה חמור נגד רוה"מ מנדרס, שהביס אותו בכל בחירות דמוקרטיות. בסופו של דבר, כשההפיכה הצבאית ב -27 במאי 1960, הפילה את מנדרס, זכתה החונטה לתמיכתו המלאה ושיתוף הפעולה של אינונו. לאחר מכן הוצא להורג מנדרס, ראש ממשלת תורכיה הראשון שנבחר דמוקרטית אי פעם. בתור חייל לשעבר ומהפכן, הוא מעולם לא הפגין חרטה על מה שעשו לו. הדבר היחיד שאינונו התעניין בו היה הישרדות בפוליטיקה הטורקית ועיצובה בצלמו ובדמותו. לדעתו,  היה צריך לנקוט בכל פעולה אפשרית  כדי לשמור על נתיב זה ללא שינוי.

מצד שני, אינונו היה חייב את המוניטין שלו לשתי הזדמנויות משמעותיות. ראשית, הוא היה בין מפקדי מלחמת העצמאות, שהביסו את אויביה של תורכיה ושיחררו את המדינה. שנית, הוא הציל את תורכיה מכניסה למלחמת העולם השנייה, החלטה שזכתה לשבחים אפילו מצד יריביו. עם זאת, הוא זכור כמי שהפך את תורכיה ל"חומה בצורה, קטנה וחכמה מבחינה כלכלית וצבאית. תורכיה של אינאנו הייתה מדינה קטנה יחסית לעומת האימפריה העות'מאנית, ללא שאיפות אימפריאליות, שלווה, מערבית, עם עוני עצום ואלימות פוליטית. הוא הפך את מפלגת העם הרפובליקנית לתנועת שמאל-מרכז לכל דבר ועניין, ומולה קמו מפלגות ימין ששאפו "להפוך את תורכיה לגדולה שוב".

מפלגת העם הרפובליקנית של אינונו הובסה על ידי מפלגת הצדק של סולימאן דמירל (AP) בבחירות הכלליות ב -1965, כשהחליט להכריז על ה- CHP כמפלגת שמאל, לאחר דיונים  בחוגים פוליטיים ואקדמיים. אינונו הובס גם כיו"ר המפלגה על ידי בן דודו ובן טיפוחיו בולנט אג'וויט בקונגרס המפלגה בשנת 1972, כשהחליט להתפטר מתפקידו כיו"ר הCHP וכחבר פרלמנט.

אינונו נפטר ב -25 בדצמבר 1973. קברו נמצא באניקטביר, המאוזוליאום של אטאטורק, אנקרה. לאינונו נולדו שלושה ילדים עם מווהיבה ואילו בנו ארדאל אינונו, אחד משלושת אלה, נכנס לפוליטיקה בשנות השמונים, ארדאל כיהן כראש המפלגה הסוציאל -דמוקרטית (SODEP) / המפלגה הסוציאל -דמוקרטית הפופוליסטית (SHP) (תחליף  לCHP של אביו לאחר סגירתה לאחר 12 בספטמבר 1980, עת אירעה ההפיכה הצבאית) והיה שר החוץ, סגן ראש הממשלה וראש ממשלת קואליציה עם מפלגת הדרך הנכונה" הימנית בשנים 1991-1995.

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי, תורכיה ואיראן

סיפורו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, 1881-1938- מייסד תורכיה המודרנית

5 Comments
מוסטפא כמאל אתאתורכ- מייסד תורכיה המודרנית וסמל החילוניות במזרח התיכון.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio
 
שמו נישא בפי כל בתורכיה ותמונתו ניצבת בכל מקום במדינה. זהו הסיפור של המייסד החילוני של תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל (אתאתורכ) שהיה גם הנשיא הראשון שלה בין השנים 1923-1938 ומגדלור החילוניות במזרח התיכון.
את הסיפור הבאתי מהביוגרפיה הממשלתית הרשמית שלו יחד עם תוספות משלי.
 
מוסטפא כמאל בן עלי ריזא וזוביידה האנים נולד בבית בן שלוש קומות ברובע קוג'קאסים דאז בעיר סלוניקי העות'מאנית בשנת 1881. לסבו הגדול קראו חאפז אפנדי והוא היה נווד מקבוצת שבטי הנוודים התורכיים קוג'אג'יק שמקורם באיזור קוניה ואיידין שבתורכיה. קבוצה זו התיישבה באיזור מקדוניה במאות ה14 וה-15. אימו, זוביידה האנים הייתה גם ממשפחה תורכית עתיקה שהתיישבה באיזור לנגאסה שליד סאלוניקי. אביו, עלי ריזא, היה קצין צבא וסוחר עצים שהיה מוסלמי אדוק בדתו, התחתן עם זוביידה בשנת 1871 וכשמלאו 10 שנים לנישואיהם נולד מוסטפא כמאל. בנוסף היו להם עוד 5 ילדים כשארבעה מהם מתו בגיל צעיר ורק אחותו של מוסטפא כמאל, מאקבולה, חיה עד שנת 1956.
 
בילדותו, מוסטפא כמאל התחנך בבית הספר בשכונת חאפז מהמט אפנדי בסאלוניקי (בתקופה העות'מאנית הייתה בסאלוניקי קהילה מוסלמית וגם קהילה יהודית ענפה), אך אביו התעקש להעבירו למוסד לימודי מודרני יותר ולכן הוא התחנך בבית הספר שמסי אפנדי. בשנת 1888 כשהיה בן 7 מת אביו של מוסטפא כמאל והוא עבר לחיות בחווה של דודו באופן זמני עד שנרשם לחטיבת הביניים לילדי עובדי מדינה בסאלוניקי. לאחר מכן עבר לפנימייה צבאית לילדי חט"ב ותיכון במונאסטיר ומשם למכללה צבאית באיסטנבול. בגיל 21 הוא המשיך את לימודיו כקצין בדרגת סגן בצבא העות'מאני עד שסיים את לימודיו בדרגת סרן במכללה הצבאית. הוא שובץ מיד לאחר מכן לארמייה החמישית בדמשק במשך שנתיים. בין השנים 1908-1909 התחוללה הפיכה חוקתית באימפריה העות'מאנית והיא הפכה למעשה למלוכה חוקתית תחת ממשלת "התורכים הצעירים". בניסיון הפיכת הנגד הכושל בשנת 1909 שניסה לחולל הסולטאן נגד הצבא נכנס אתאתורכ לאיסטנבול יחד עם היחידה שלו.
 
בשנת 1911 פלשה איטליה ללוב העות'מאנית ומוסטפר כמאל בלט לראשונה כשהוביל את הלחימה בחזיתות טוברוק ודרנה שבלוב ועשה זאת בהצלחה רבה תוך כדי שהוא קוצר ניצחונות. בסופו של דבר ניצחו האיטלקים במלחמה כולה וכעבור שנה והחזית העות'מאנית העיקרית עברה לאיזור הבלקנים.
 
כשפרצו מלחמות הבלקנים באוקטובר 1912, מוסטפא כמאל הצרף לחזית העות'מאנית בגליפולי וסייע ב1913 לשחרר את העיר אדירנה כשמדינות הבלקן עברו להתכתש בינן לבין עצמן. ב1913 כשהעות'מאנים והבולגרים הסדירו את יחסיהם הוא הפך להיות הנספח הצבאי העות'מאני בסופיה בירת בולגריה וקיבל דרגת סגן אלוף. הוא שירת בנספחות עד 1915 תוך כדי שפרצה מלחמת העולם הראשונה ובולגריה הייתה בצד של העות'מאנים ומעצמות המרכז במלחמה.
 
לאחר שסיים את תפקידו בנספחות, עבר לתפקיד בכיר בצבא העות'מאני בחזית מיצר הדרדנלים במלחמת העולם הראשונה. שם אתאתורכ הפך לגיבור האימפריה כשתרם את חלקו ב18 במרץ 1915 לבלימת הפלישה של בעלות הברית וכוח אנזא"ק (צבאות אוסטרליה וניו זילנד שהיו נספחות לבריטניה) לגליפולי וב25 באפריל 1915 באריבורנו והכשלת מאמציהן לפרוץ את מיצרי הדרדנלים כשעמד בראש הדיויזיה ה19 העות'מאנית שהסבה לאויב אבידות כבדות כשמוסטפא כמאל הורה לכוחותיו לא רק להתקיף אלא גם להקריב את עצמם ואת נפשם במערכה. בעקבות ההישגים הכבירים קודם מוסטפא כמאל לדרגת אלוף משנה. באוגוסט 1915 ניצח בעוד 3 קרבות גדולים בסביבת גליפולי. בהמשך עבר לחזית המזרחית והביס את הרוסים במוס ובביטליס. בשנת 1918 הפך למפקד הארמיה השביעית העות'מאנית בחלב שכיום בסוריה והועלה לדרגת תת אלוף.
לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה ותנאי הכניעה המחפירים שנכפו על האימפריה המתפוררת בהפסקת האש של מודרוס שנתנו לבעלות הברית ובייחוד לרוסיה וליוון דריסת רגל בשטח תורכיה של ימינו בסוף המלחמה התמנה אתאתורכ לתפקיד בכיר במשרד ההגנה העות'מאני. ואז החל הפילוג הפנימי בין תומכי הלאומיות התורכית העצמאית לבין תומכי הסולטאן והאימפריה שהיו כפופים לבעלות הברית המנצחות.
 
מבין כל האידיאולוגיות והתפיסות ששררו באותה תקופה באימפריה, בין רעיון החזרת האימפריה העות'מאנית לגדולתה להקמת אימפריה תורכית חדשה שתשתרע על פני כל השטחים שיושבים בהם עמים תורכיים, בחר אתאתורכ באמצע- לאומיות תורכית בשטחה של תת היבשת האנטולית, תורכיה של ימינו- שרובה מאוכלס בתורכים. בנוסף, אתאתורכ הבין כי ההיצמדות של האימפריה העות'מאנית לזהות אסלאמית לא תרמה לה ואף גרמה לניוונה בין היתר בגלל שהעמים הלא תורכיים שהיו מוסלמיים התנתקו ממנה. הוא ביקש לקרב את היישות התורכית שרצה להקים לאירופה ולעקרונות החילוניות שלה- לאיסיטה בצרפתית, לאיקליק Laiklik בתורכית ולהקים למעשה מדינה מודרנית תורכית חילונית בגבולות תת היבשת האנטולית. כל זאת על רקע מלחמת העצמאות התורכית שפרצה בעימות מול היוונים שכבשו את איזמיר (סמירנה) ב15 במאי 1919. המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, החלו על פי הסכם סוור לנגוס ולשלוט בשטחי האימפריה העות'מאנית ולשלוט על נתיניה התורכיים. אתאתורכ הגיע לסאמסון 4 ימים לאחר פרוץ המלחמה (יום היסטורי בתורכיה שמצוין עד היום) והחל לפקח על הארמייה התשיעית ומשם התחיל לממש את תוכניותיו הלאומיות התורכיות.
 
בין החודשים יוני לאוגוסט 1919 הוא כינס כינוסים לאומיים בכמה ערים בתורכיה והכריז בהם על נחישות האומה התורכית להחזיר לה את עצמאותה מידי הכובשים הזרים. בדצמבר 1919 הוא הגיע לאנקרה שנמצאת במרכז תורכיה ואינה צמודה לאף גבול של מעצמה זרה והתקבל של בתשואות. אנקרה הפכה למרכז ההתנגדות וגם משיקולים אסטרטגיים לעיר הבירה של ההתנגדות התורכית למעצמות הזרות ולסולטאן שישב באיסטנבול תחת השפעתן. שני הצעדים הבאים של אתאתורכ היו לייסד את הכוחות הלאומיים כתנועת התנגדות שתילחם במעצמות הזרות עד לעצמאות- כוחות שהפכו לאחר מכן ל"מפלגת העם הרפובליקנית" (CHP) ששלטה בתורכיה לבדה עד 1950 וכיום היא מפלגת האופוזיציה הראשית וב23 באפריל 1920 לייסד את "האסיפה הלאומית התורכית הגדולה TBMM", הפרלמנט התורכי שקיים עד היום שבחר באתאתורכ ליושב הראש הראשון שלו ולראש ממשלת אנקרה המורדת.
 
מלחמת העצמאות התורכית הובלה למעשה על ידי אתאתורכ שקצר ניצחונות רבים במקומות כמו סאריקאמיש, קארס, גומרו, ענתב, אורפה, מאראש, אינונו וכמובן סאקאריה-קרבות שנכנסו להיסטוריה ומקומות שקיבלו כינויים שציינו את הניצחונות הלאומיים התורכיים. הקרבות נערכו בעיקר נגד כוחות יווניים וכוחות הסולטאן שהיו מלווים יחד עם תגבורות צרפתיות ובריטיות. אחרי הניצחון בסאקאריה הפרלמנט התורכי קידם את מוסטפא כמאל לדרגת פילד מרשל ונתן לו את התואר העות'מאני העתיק "גאזי"- לוחם מנצח. ביולי 1923 נחתם הסכם לוזאן עם המעצמות והוכרה למעשה תורכיה של ימינו.
 
יחד עם האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, אתאתורכ פתח ברפורמות מרחיקות לכת שלא היו כמותן במזרח התיכון. מגמתו הייתה, כאמור, לייסד מדינה מודרנית שבה הדת תהיה מופרדת מן המדינה ולא תוביל את המדינה כמו שהיה בימי המדינה העות'מאנית.
 
רפורמות פוליטיות: 1. ביטול הסולטאנות ב1 בנובמבר 1922 והפיכת הסולטאן העות'מאני לח'ליף האסלאם בלבד. 2. הכרזת הרפובליקה התורכית ב29 באוקטובר 1923 באופן רשמי כשאתאתורכ הוא הנשיא והקמת ממשלת תורכיה בראשות עיסמת אינונו שעתיד להפוך ליורשו של אתאתורכ בהמשך. אנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית במקום איסטנבול, עד היום. עד היום ה29 באוקטובר הוא "יום הרפובליקה", למעשה יום העצמאות של תורכיה. 3. ביטול הח'ליפות ב3 במרץ 1924 והגליית משפחת המלוכה העות'מאנית.
 
רפורמות חברתיות: 1. נשים וגברים מקבלים זכויות שוות, בין 1926 ל1934. 2. רפורמת הלבוש- איסור תרבושים, טורבאנים ולבוש עות'מאני ומעבר ללבוש אירופי ב25 בנובמבר 1925. 3. סגירת מסדרים צופיים בנובמבר 1925. 4. חוק החלת שמות משפחה לראשונה בתורכיה (עד אז אדם היה מזוהה רק עם מקום הולדתו, עם שם אביו או עם תואר כבוד שהיה לו כמו פאשא או אפנדי) ביוני 1934. בעקבות זה קיבל מוסטפא כמאל את שם המשפחה "אתאתורכ" (אבי התורכים) מהפרלמנט התורכי. 5. ביטול התארים, הכינויים ותארי המלוכה העות'מאנים (סולטאן, פאשא, אפנדי וכו') בנובמבר 1934. 6. ביטול לוח השנה המוסלמי וחישוב השעה העות'מאני, והתאמת הזמן והתאריך ללוח הגריגוריאני שמקובל באירופה, בין 1925 ל1931.
רפורמות משפטיות וחינוכיות: ביטול החוק הקאנוני העות'מאני בין 1924 ל1937 והכנסת חוקה חילונית וקודקס אזרחי תורכי בדומה לזה הצרפתי באותן שנים. 2. רפורמות בתחום החינוך והפיכתו לחילוני במרץ 1924 עם ביטול הח'ליפות. 3. רפורמת הכתב בשנת 1928- הרפורמה הכי חשובה בתולדות תורכיה- הפיכת הכתב בתורכית מכתב ערבי שנכתב מימין לשמאל לכתב לטיני שנכתב משמאל לימין. אתאתורכ ושריו יצאו ללמד בעצמם את העם את הכתב החדש וצימצמו באחוזים מדהימים את שיעור האנאלפביתיות באוכלוסייה, כשעד אז ידעו רק 10 אחוזים מהאוכלוסייה קרוא וכתוב. הוקמה גם מעין "אקדמיה ללשון תורכית" שהוציאה כמה שיותר מילים שמקורן מערבית ומפרסית מהשפה התורכית, ביטלה את התחביר הפרסי של השפה התורכית ואימצה מילים מהשפות של העמים התורכיים העתיקים וכן משפות אירופיות. הרפורמה בשפה נמשכה בין 1928 ל1932 ובכך הוקמו גם "אגודות שפה והיסטוריה תורכית". ב1933 התקבל גם חוק לגבי האוניברסיטאות ועוד לפני כן נאסרו כיסויי ראש מוסלמיים במקומות ציבוריים בתורכיה ובמיוחד באוניברסיטאות.
 
בשנת 1927, עם היבחרו בשנית לנשיא תורכיה על ידי האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, נאם אתאתורכ את ה"נוטוק", הנאום הגדול שנמשך במשך 5 ימים בין ה15 ל20 באוקטובר של אותה שנה. הוא תיאר בנאום הזה בהרחבה את מלחמת העצמאות התורכית וייסוד הרפובליקה ועקרונותיה. הוא נהג להסתובב הרבה במדינתו ולהיפגש עם אזרחים ולעקוב אחרי יישום הרפורמות שלו. כלפי היהודים נהג אתאתורכ בשיוויון ובידידות יחסית. בחייו הפרטיים הוא היה מאוד צנוע. הוא התחתן עם לאטיפה האנים ב1923 ונישואיהם נמשכו שנתיים ללא ילדים משלהם. הוא אימץ 7 בנות ביניהן את הטייסת סביחה גוקצ'ן ושלושה בנים. הוא אהב בעיקר לקרוא ספרים והייתה לו ספריה ענקית. ב1937 הוא תרם את חוותיו לאוצר המדינה.
 
בשנותיו האחרונות הוא סבל ממחלת כבד עד שמת ב10 בנובמבר 1938 בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב9:05 בבוקר (עד היום זמן מותו מצוין בצפירה בתורכיה). הוא נקבר זמנית במוזיאון האתנוגרפי שהקים באנקרה ב21 בנובמבר 1938. ביום השנה ה15 למותו הוא הועבר למואוזוליאום הענק שהוקם לכבודו, אניטקביר.