Tag Archives: נורבאנו סולטאן

Battle-of-Lepanto-fleets-galleys-Turks-Venice-October-7-1571

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 1: משהו חדש מתחיל

(c) הזכויות על הכתיבה שמורות לכותב האתר Histerio. הכתיבה מבוססת על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו , שנכתב באנגלית.

יש כאלה שרואים בתקופה שלאחר מות הסולטאן סולימאן המפואר בחודש ספטמבר שנת 1566 את ראשית שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. אבל, מצד שני, חשוב להדגיש שהחל משנת 1566 עד להתמוטטות האימפריה בשנת 1922, האימפריה חוותה תקופה של עליות ומורדות עד לשקיעתה הסופית בימי מלחמת העולם הראשונה.

ראשית הסיפור היא בטענה שהסולטאן סולימאן עצמו אשם בתחילת שקיעתה של האימפריה, בכך שהפך את הורם סולטאן לאישתו החוקית ובכך התחיל תקופה של "סולטאנות הנשים"- התקופה שבה נוהלה האימפריה בפועל מההרמון ולא מהארמון, כלומר על ידי הוואלידה סולטאן, אימו של הסולטאן, ואישתו או השיפחה המועדפת עליו. הורם, לפי הטענה, הובילה את סולימאן למנות את בנו הלא-יוצלח סלים השני לסולטאן אחריו, מה שהחל שרשרת של סולטאנים פחות מוצלחים, פחות שולטים ופחות יציבים. עוד נושא נוסף שתומך בטענה ששקיעת האימפריה החלה בשלהי שילטונו של סולימאן הוא נושא שנלמד היטב בארץ במערכת החינוך בהקשר לאימפריה העות'מאנית- הקפיטולאציות.

הקאפיטולאציה, למעשה, היא הסכם, לפיה מדינה ריבונית מוותרת לנתיני מדינה זרה על שיפוט בשטחי אותה מדינה ריבונית. כתוצאה מכך, הנתינים הזרים מקבלים חסינות מהליכים משפטיים פליליים ואזרחיים על ידי מערכת המשפט של אותה מדינה שבה הם נמצאים כאורחים או עוברים בשיטחה או סוחרים בה, וגם חסינות מפני פעולות של מוסדות מדינה וממשלה אחרים באותה מדינה. בשנת 1535 חתם הסולטאן סולימאן המפואר על הסכם קפיטולאציות עם צרפת, בתמורה לכך שממלכת צרפת תשתף פעולה עם האימפריה העות'מאנית במאבק אל מול "האימפריה הרומית הקדושה" (שהיא למעשה אוסטריה- גרמניה ), וכנגד הרפובליקות והנסיכויות שלעתיד ירכיבו את מה שאנחנו מכירים בתור איטליה. בשנותיו האחרונות של סולימאן כסולטאן ידעה האימפריה העות'מאנית שקיעה מבחינה כלכלית, חברתית וממשלית כשלאחר מותו של סולימאן מתחיל תהליך איטי של ביזור האימפריה (דה צנטרליזציה), שבו הכוח השולט העיקרי באימפריה שהיה מרוכז בידיים של הסולטאן והוא מתחלק בין הוואלידה סולטאן, אישתו, הווזיר הגדול (כלומר ראש הממשלה- לאחר מות סולימאן מי שהמשיך במשך שנים להיות האיש החזק באימפריה הוא הווזיר הגדול שהאריך ימים על פני שילטונם של שלושה סולטאנים, סוקולו מהמט פאשא), כשבמאה ה-18 רוב הכוח היה בידי המושלים המקומיים של המחוזות הגדולים.

עליית הסולטאן סלים השני לשילטון איפשרה לגורמים שונים בתוך האימפריה למרוד, כמו למשל המרד שפרץ בתימן בקרב השיעים-הזיידים מיד לאחר עלייתו של הסולטאן סלים. הזיידים השתלטו על הערים המרכזיות בתימן צנעא (כיום בירת צפון תימן, שנתונה בידי השיעים בתמיכת איראן) ועדן (בירת דרום תימן שנתונה בשילטון סוני תחת חסות סעודית ואמירותית בימינו אנו), והצבא העות'מאני שישב במצרים ובחלב שבצפון סוריה הוזעק כדי לדכא את המרד בהצלחה. כמו כן היו התנגשויות בקווקז בין הצבא העות'מאני שנעזר בטאטארים לבין הצבא הרוסי והצבא האיראני.

הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שכיהן עוד מימי הסולטאן סולימאן האחרונים, שלט כאמור בפועל באימפריה, ובשנת 1569 הרחיב וחידש את הסכם הקפיטולאציות עם צרפת, ואוניות צרפתיות או אוניות הנושאות את דגל צרפת קיבלו פריבילגיה לשוט חופשי בשטח הימי העות'מאני. בכך יצרו העות'מאנים בסיס לדריסת הרגל הצרפתית העתידית במזרח התיכון.

באותן שנים, נוצר לסולטאן סלים השני דימוי של שליט המסוגר בארמונו ועסוק בשתייה. דון יוסף נשיא היהודי היה מבין אלה ששיכנעו את סלים וסוקולו לכבוש את קפריסין. בשנת 1570 נחתו הכוחות העות'מאניים בקפריסין ועד שנת 1571 השתלטו עליה לגמרי. בכך הם יצרו את הנוכחות התורכית בקפריסין שנמשכת עד היום, בעיקר בצפון האי שם בימינו אנו יש רפובליקה תורכית קפריסאית שמוכרת על ידי תורכיה עצמה בלבד. אבל האתגר העיקרי של סלים וסוקולו היה כשהאפיפיור פיוס החמישי אירגן את ספרד שנשלטה על ידי בית הבסבורג האוסטרי יחד עם רפובליקות ונציה וגנואה ונסיכויות איטלקיות ל"ליגה הקדושה" שהתאגדה כדי להילחם כנגד העות'מאנים בקרב לפאנטו Lepanto בחוף היווני בחודש אוקטובר שנת 1571. הצי האוסטרי הביס לראשונה מאז המאה ה-15 את הצי ואת הצבא העות'מאני בקרב הזה. בכל אירופה חגגו את התבוסה העות'מאנית. כתוצאה מכך בשנת 1573 נחתם הסכם שלום בין העות'מאנים לבין הרפובליקה של ונציה.

שנה לאחר מכן, הסולטאן סלים השני נופל בביתו ומת, ובמקומו מוכתר מי שסומן מראש לתפקיד עוד מימי סבו סולימאן, בנו של סלים הסולטאן מוראד השלישי. מי שעוזרת לו לשלוט היא אימו הוואלידה סולטאן נורבאנו, יחד עם הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא.

בינתיים, העות'מאנים מתערבים בפולין, ובשנת 1576 משתלטים על הקווקז. בשנת 1577 נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, וסוקולו מהמט פאשא מרחיב מאוד גם את יחסי המסחר עם אנגליה ומעניק לסוחרים ולספינות אנגליות חופש תנועה בתוך האימפריה. בסופו של דבר זה לא יעזור לסוקולו הווזיר הגדול מול האינטריגות בתוך הארמון וההרמון, ובאוקטובר 1579 הוא נדקר ונרצח על ידי שליח של הסולטאן בגיל 73. סוקולו מהמט פאשא, סרבי במוצאו, שירת כווזיר הגדול בסך הכל 15 שנים, בין 1565 ל1579 תחת שלושה סולטאנים. מאז החל חוסר ביציבות גם בתפקיד הווזיר הגדול, כשעכשיו הכוח היה בידי אם הסולטאן או אישתו.

 

 

 

ססיליה נורבאנו סולטאן, הסולטאנית הבאה

כל צופי וצופות הסידרה "הסולטאן", אנו עדים בעונה זו, הרביעית והאחרונה של הסידרה, לתהליך שיעצב את פניה של האימפריה העות'מאנית בעידן שלאחר סולימאן, עת "שקיעתה של הזריחה" כמאמר שירו של רמי פורטיס. הורם סולטאן מבקשת לקבוע מי יתפוס את מקומו של בעלה הסולטאן, ולא רק זה: גם את מקומה שלה, כסולטאנית הבאה של האימפריה. בסידרה רואים כי היא נתקלת בשפחה, שהיא במקור בת אצולה ונציאנית, שמזכירה לה את עצמה באצילותה, בתעוזתה ובחוצפתה- רק שחורת שיער- קוראים לה ססיליה, או אוליביה, ונייה-באפו, בת לאציל ונציאני קתולי מפארוס, שאז היה אי בתחומי רפובליקת ונציה וכיום ביוון, לפי גירסה אחת, ולפי גירסה שנייה, מדובר בלא אחרת מרחל נשיא היהודייה, אחותו של דון יוסף נשיא, אחיינה של דונה גרציה נשיא האגדית, שמרכז פועלם בעיקר בעיר טבריה- אך היו בעלי השפעה בחצר הסולטאנית העות'מאנית. אני אצמד לגירסה לפיה נורבאנו הייתה נוצרייה קתולית ונציאנית.

ססיליה, שעתידה להיות אישתו של שאהזאדה, הנסיך סלים, שעתיד להיות הסולטאן סלים השני הבלונדיני והשיכור, נולדה בשנת 1525 באיים הציקלידיים שברפובליקה של ונציה, בת לאציל ונציאני, הלורד ניקולו ונייה. בשנת 1537, בעת פשיטה על האיים הציקלידיים, שפארוס הוא חלק ממנו, חטפו התורכים אותה והרגו את אביה. היא הובלה לארמון טופקאפי באיסטנבול.
בעת שעבר הנסיך סלים למשול במניסה במקום אחיו המנוח מהמט, עברה ססיליה, שעתה התאסלמה ונקראה נורבאנו, לארמון מושל מניסה. שם היא הפכה למועדפת על סלים וילדה את בנם המשותף, מוראד, שעתיד להיות הסולטאן מוראד השלישי. בשנת 1566 הפך סלים לסולטאן, אך לא שלט במשך שנים רבות. עם מותו ב1574, נורבאנו החביאה את גופתו בקרח, עד שמוראד הגיע לאיסטנבול ממניסה, שם שלט כיורש. אגב, למוראד היו שלוש אחיות: אסמהאן, שאה ופאטמה סולטאן. מוראד הוכתר כסולטאן, ובזאת הפכה נורבאנו לוואלידה סולטאן, אם הסולטאן, ושליטת האימפריה בפועל. יחד עם הווזיר הגדול, סוקולו מהמט פאשה, ניהלה נורבאנו את האימפריה העות'מאנית הלכה למעשה-כמו שהשפיעה גם על בעלה סלים (שהוא ובנו היו שיכורים וקלי דעת ידועים), מה שהופך אותה לסולטאנית הראשונה של סולטאנות הנשים, כי הרי מיהרימה סולטאן שהייתה על תקן ואלידה לפניה, הייתה אחות הסולטאן סלים ולא אימו, ממלאת מקום בלבד להורם, שכבר לא הייתה בין החיים.
מדיניות החוץ שלה הייתה פרו ונציאנית, היות וזה היה מוצאה, ובתקופה שבה הייתה ואלידה האימפריה התעמתה עם הרפובליקה של גנואה, יריבתה המושבעת של רפובליקת ונציה. כמו כן הייתה לה מדיניות פרו-יהודית, והיא אף מנעה את הגזירות שהטיל בנה כנגד היהודים. הייתה לה אשת סוד ו"שרת אוצר"- אסתר חנדלי אשת הכספים היהודייה הידועה, ששימשה גם כמזכירתה של הורם סולטאן בזמנו.
השפעתה על בנה הייתה כה גדולה, עד כי אומרים שהיא בחרה את קרובת משפחתה כיורשתה בתפקיד הוואלידה- סאפייה סולטאן, אישתו של מוראד (ויוצא מזה כנראה שהייתה כמובן גם קרובת משפחתו), ששמה המקורי היה סופיה באפו- אף שנודעה כמי שנולדה כנוצרייה קתולית באלבניה….
נורבאנו נתנה הוראה בשנת 1583 למימאר סינאן האדריכל הידוע לבנות את קומפלקס מסגד עתיק ואלידה ברובע אוסקודאר שבאיסטנבול. באותה שנה הלכה לעולמה ונקברה לצד בעלה סלים באיזור איה סופיה.

עקב קירבתו של דון יוסף נשיא לחצר הסולטאן סלים השני, ועקב היחסים הטובים בין משפחת מנדס, משפחתם של דונה גרציה ודון יוסף עם חצר הסולטאן, מה שהפך את דון יוסף לאחד מחבריו הקרובים ביותר של סלים, ישנם מסמכים שמעידים כי דון יוסף השיא את אחותו, רחל, לסולטאן, ושנורבאנו, שנתנה זכויות יתר ליהודים באיסטנבול ובמניסה, הייתה רחל נשיא בעצמה ולא ססיליה הוונציאנית.
חשוב להדגיש, כי הורם חיפשה אישה דומיננטית וחזקה לבנה, על מנת שתיכנס לנעליה אך גם תסבול גם את כל השגעונות שלו. אין ספק כי היא בחרה באישה המתאימה.