Tag Archives: עלי בן אבו טאלב

Uthman Ibn Affan

השליט המוסלמי שבימיו פרץ הסיכסוך הסוני-שיעי, והקשר לאימפריה העות'מאנית

השושלת העות'מאנית נקראת רשמית על שמו של מייסדה, עות'מאן בן ארטוגרול, אך גם אביו וסבו של עות'מאן, ארטוגרול וסולימאן שאה (על שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר), הם אנשים דומיננטיים וידועים בהיסטוריה העות'מאנית. אז מדוע נקראה השושלת העות'מאנית דווקא בשם עות'מאן? ומה היה הקשר של השם עות'מאן לפרוץ אחד הסיכסוכים הידועים ביותר בהיסטוריה, הסיכסוך הסוני- שיעי באסלאם, שנמשך מהמאה השביעית לספירה עד ימינו? ובכן, שמה של השושלת העות'מאנית בא גם להדגיש את היותה שושלת מוסלמית סונית. והשליט המוסלמי בימיו הקדומים של האסלאם שמזוהה יותר מכל עם האסלאם הסוני, עות'מאן בן עפאן, הח'ליף (מנהיג האומה המוסלמית ומחליפו של מוחמד כמנהיג האומה המוסלמית בלבד) השלישי לאחר מוחמד, ששלט בין השנים 644-656 לספירת הנוצרים. עות'מאן היה השלישי מבין ארבעת הח'ליפים הראשונים שנקראו באסלאם "הראשידון" ׁ(Rashidunׂ), כלומר "הח'ליפים ישרי הדרך". עות'מאן, בניגוד לקודמיו, השתייך לענף חשוב מאוד של משפחתו המורחבת של מוחמד משבט קורייש: המשפחה האומיית, שנקראת על שם אחד מדודיו הרחוקים של מוחמד, אומייה בן עבד א-שמס. אומנם עות'מאן נחשב לח'ליף שקט יחסית ופסיבי, אבל הוא ייצג את האינטרסים של המשפחה האומיית, משפחה שעתידה להוות את עיקר המחנה הסוני במאבקו מול בני משפחתו הגרעינית של מוחמד, שלאחר מכן נקראו שיעת (סיעת) עלי או בקיצור השיעה, בראשות עלי אבן אבו טאלב חתנו ובן דודו. עות'מאן היה נשוי לשתי בנותיו של מוחמד, רוקאייה והשנייה אום כלת'ום (על שמה שנקראת הזמרת המפורסמת ממצרים), איתה התחתן לאחר מותה של רוקאייה- לכן נקרא באסלאם גם ד'ו אל-נוראיין, בעל שני האורות. ייחוסו המשפחתי של עות'מאן והיותו נציג המשפחה האומיית (Ummayad), הביאה לבחירתו ולהעדפתו על פני מועמדים אחרים במועצה המייעצת, מועצת השורא, שהתכנסה לאחר מותו של הח'ליף השני עומר בן אל-ח'טאב כדי לבחור ח'ליף (שליט) חדש לאומה המוסלמית. המשפחה האומיית בראשות המנהיג שלה במועצה אבו סופיאן, קידמה את בחירתו של עות'מאן, שהיה מועמד נוח. הפוליטיקה של אותם ימים השתלמה למי שבחרו בעות'מאן: הוא מינה את בני משפחתו המורחבת, משפחת האומיים, לתפקידים של מושלים מקומיים ואיזוריים באימפריה האסלאמית המתהווה לראשונה בהיסטוריה. הוא גם אירגן חלוקת אדמות למושלים וללוחמים, כשהטענה המרכזית של מתנגדיו הייתה שחלוקת האדמות הייתה לטובת בני משפחתו. עם זאת, עות'מאן נודע כאדם שאדוק בדתו. הדבר הבולט ביותר שעשה עות'מאן הוא המשך המערכת הפוליטית שייסד קודמו בתפקיד, הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב (השליט המוסלמי שכבש את ארץ ישראל). אנשי הסחאבה, שהיו ממלוויו הראשונים של מוחמד, התנגדו לצעדיו של עות'מאן. מתנגדים נוספים לדרכו של עות'מאן היו, כאמור, אנשיו של עלי ומשפחתו הגרעינית של מוחמד וכן בני משפחותיהם של שני הח'ליפים הקודמים. עות'מאן, כמו בני המשפחה האומיית שלו שישלטו אחרי תקופת הראשידון באומה המוסלמית, הואשמו בפחות אדיקות בדת, האשמה שעות'מאן הכחיש מכל וכל.

את תקופת שילטונו של עות'מאן ניתן לחלק לשני חלקים: החלק הראשון, בין השנים 644-650 לספירה בה שיגשג והצליח כשליט. תקופה זו הסתיימה עת פרצו חילוקי הדעות וההאשמות בשחיתות ונפוטיזם כלפי עות'מאן, בחלק השני של שלטונו של עות'מאן, בשנת 650 לספירה. הדתיים האדוקים קוראי הקוראן (קוראא') בעיר כופה פרצו במרד נגד עות'מאן בטענה כי הוא ומשפחתו המורחבת אינם מספיק דתיים. בסוריה הכריז מועאוויה, שעתיד להפוך לח'ליף הראשון של המשפחה האומיית בשנת 661 לספירה, מלחמה נגד עות'מאן וגדודיו התקדמו לעבר מקום מושבו של עות'מאן על מנת ללכוד אותו. גם ממצרים התקדמו המורדים אל עבר העיר מדינה שכיום בסעודיה בחבל החיג'אז, ודרשו את התפטרותו של עות'מאן. הוא סירב להתפטר, כשאפילו עאישה, אלמנתו של מוחמד, משתתפת במרד כנגדו. בחודש יוני של שנת 656 לספירה פרצו בנו של הח'ליף הראשון של האסלאם, מוחמד בן אבו בכר ואנשיו אל החדר שבו ישב עות'מאן, והרגו אותו בעודו קורא בקוראן. בכך הפך עות'מאן לקדוש שהיד) על ידי הסונים ולאחד מסמלי הסונה. בני משפחתו של עות'מאן האומיים לקחו את הטוניקה (קאמיס, מעין גלאבייה בצורת מעיל) שלבש עות'מאן שמוכתמת בדמו ונשבעו לנקום. לרצח של עות'מאן ולטוניקה (קמיס) שלו שהפכה אגדית יש כמה גירסאות, אבל מה שבטוח שבחירתו של הח'ליף הרביעי של האסלאם, זה שבא אחרי עות'מאן, עלי בן אבו טאלב בנו דודו וחתנו של מוחמד שעתיד להפוך לאמאם הראשון של הזרם השיעי, גרמה לתוהו ובוהו בתוך המחנה המוסלמי. אנשי המשפחה האומיית בראשות מועאווייה הכריזו מלחמה כנגד עלי תוך כדי האשמתו והאשמת מחנהו ברצח עות'מאן, והסונים מספרים כי בעת קרב סיפין בשנת 657 לספירה בין מחנה מועאוויה האומיי לבין מחנהו של עלי, (איפה שנמצאת כיום העיר א-רקה בסוריה על גדות נהר הפרת ששימשה עד לא מזמן כבירתו של דאע"ש) כשמחנהו של מועאוויה נחלש והקרב הפך לסטאטי, הוצג בפני חייליו של מועאוויה האומיים קמיס עות'מאן, כלומר הטוניקה של עות'מאן ספוגה בדמו, והחיילים נמלאו בזעם והצליחו להתגבר על חייליו של עלי ולגרש אותם משם. בסופו של דבר, עלי נרצח בשנת 661 לספירת הנוצרים ובמקומו עלתה לשילטון האימפריה האומיית בראשות מועאוויה. הסיכסוך בין שני המחנות, הסוני והשיעי, נמשך למעשה לסירוגין עד היום כשחלק מסכסוך זה היה הסכסוך ארוך השנים ורצוף המלחמות בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה האיראנית הספווית השיעית. אגב, לשיעים יש גירסה אחרת ושונה לסיפור על הטוניקה (קמיס) של עות'מאן.

שיעה

איראן: מהי השיעה, מה זה אייתוללה?

בחודש פברואר 1979 התחולל שינוי משמעותי בהיסטוריה ובמערכת הפוליטית העולמית: איראן, שהייתה מלוכה מוסלמית לא דתית בראשותו של שאה שהיה חילוני, מושחת מאוד ופתוח למערב, קרסה ושינתה את פניה: במקום השאה עלה בה משטר אסלאמיסטי-דתי קיצוני, בראשותו של האייתוללה (או ליתר דיוק: איית-אללה) רוח אללה ח'ומייני. המושגים "שיעה", "אייתוללה ח'ומייני" ו"משטר האייתוללות" הפכו שגורים כמילים נרדפות למה שמתואר כשילטון דתי, ריאקציונרי, חשוך, רודף ומתנגד לכל סממן של מודרניזציה ומערביות.
העדה השיעית באסלאם הפכה למושג שמתאר נכונות להקרבה עצמית ("מתאבד שיעי"), פונדמנטליזם, קיצוניות, פולחן קדושים, קבוצת מדוכאים שנכונה אף לפגוע בעצמה למען המטרה.

ברצוני להסביר את כל המושגים הללו ואת מקורותיהם.

על מנת להבין את איראן ואת כל נושא האייתוללות, עלינו להבין ראשית כל את העדה השיעית באסלאם, העדה הדומיננטית באיראן, שמהווה גם רוב בעיראק, בלבנון, בבחריין ובצפון תימן, את היווצרותה ואת עקרונות אמונתה.
הפיצול באסלאם בין השיעה והסונה היה בתקופה שלאחר מות מוחמד נביא האסלאם, בשנת 632 לספירה. הסוגייה המרכזית שגרמה לפיצול זה הייתה השאלה מי יחליף את מוחמד כמנהיג האומה המוסלמית, ולא כנביא כי לפי האסלאם הוא היה הנביא האחרון. המחנה שנקרא "המחנה הסוני", שמהווה את רוב האסלאם, טען כי את מוחמד יכול להחליף כל מוסלמי, ובמקרה המסוים באותן שנים, צאצאי בני שבטו, שבט קורייש, שלאו דווקא הם קרובים ביולוגיים שלו מדרגות קרובות, אלא המשפחה המאוד מורחבת שלו. הקבוצה השנייה, שנקראה: "סיעת עלי", או בערבית "שיעת עלי", מכאן נגזר השם "שיעה". סיעת עלי טענה כי היורש של מוחמד חייב לבוא ממשפחתו הגרעינית, במקרה זה היורשים הינם עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד שהיה נשוי גם לבת מוחמד, פאטמה, וצאצאיו.
לכן, בין עלי ומשפחתו לבין מחליפיו בפועל של מוחמד, שנקראו הח'ליפים (המחליפים), ניטשה מלחמה פוליטית שהתפתחה למלחמה בפועל ממש, שנמשכת עד ימינו אנו. אלה מלחמות הסונה והשיעה.

שיא העימותים היה בשנת 680 לספירה, עת התחולל בעיר כרבלא שבעיראק קרב בין בנו של עלי, חוסיין, ויחד עמו בני משפחתו ומלוויו, 70 איש במספר, לבין משפחת הח'ליפות של ששלטה אז באומה המוסלמית, המשפחה האומיים, שבניה באו משבטו של מוחמד, שבט קורייש, ולהם הייתה קרבת משפחה מאוד רחוקה איתו. בקרב הזה טבחו כוחות האומיים, בפיקוד הח'ליף יזיד בן מועאוויה, בחוסיין ובאנשיו, בטבח שנקרא "טבח כרבלא". את ראשו הם נעצו על חנית והוליכו אותו בכל חוצות הערים. עד היום מציינים השיעים את טבח כרבלא ביום שנקרא "יום העאשוראא", או היום העשירי, היות והתרחש בעשירי לחודש המוסלמי מוחארם. יום זה אצל השיעים הוא יום צום, שאותו חלקם מציינים בהלקאה עצמית פומבית עד זוב דם.
אגב, בתולדות שהות צה"ל בלבנון רשומה תקרית שהתחוללה בעיר השיעית נבטייה בדרום לבנון. כוח של צה"ל נכנס באוקטובר 1983, וראה תהלוכת עאשוראא ובה עשרות אלפי שיעים מכים עצמם בשלשלאות, צועקים ובוכים על מות חוסיין. היות והחיילים בכוח סברו כי השיעים הולכים לתקוף אותם, והשיעים מצד שני חשבו כי שיירות צה"ל שנכנסות לעיר מיועדות להרוס ולהפריע להם לקיים את המנהג, התפתחה מהומת אלוהים במקום. השיעים החלו ליידות אבנים ובקבוקים בחיילים, שנבהלו ופתחו באש וגרמו לנפגעים בקרב השיעים.

ונחזור לעניינינו: החל ממות האמאם חוסיין החלו השיעים להיכנס לתקופה של פסיביות, שהתמקדה בלימוד דתי ובפיתוח אסכולה דתית והלכתית שלמה סביב העדה עצמה. לאט לאט התפתחה בקרבם "תיאוריית האמאמים", לפיה עלי וחוסיין היו אמאמים, כשצאצאו של חוסיין, עלי זיין אל עאבדיין (עמוד עובדי האל), נבחר להיות אמאם אחריו, ובכל אחד מתשעת הדורות שהיו צאצאיו היה אמאם אחד, מעין שושלת מלוכה דתית, בסך הכל שנים עשר אמאמים. האימאם השנים עשר, שגם שמו היה מוחמד כמו נביא האסלאם, נעלם, לפי המסורת השיעית במערה, תוך כדי שבשלב הראשון הוא שמר על קשר עם קהלו באמצעות שליחים ובשלב השני נותק כל קשר איתו, והוא עתיד לחזור ולגאול את העולם. זהו האימאם הנעלם, או המהדי- המשיח של השיעים. בהיסטוריה של האסלאם הייתה תקופה חריגה, בה היו דומיננטיות שושלות שיעיות, המאה העשירית, שכונתה "המאה השיעית". כאמור, בעיקר עם תום המאה השיעית עד שנות השבעים של המאה העשרים, נותרו השיעים פסיביים יחסית.
אסכולה שיעית דתית, הכוללת ספרות הלכתית ואגדתית מגוונת סביב האמאמים ואנשיהם התפתחה וקוראים לה "האסכולה הג'עפרית", על שם האמאם השיעי השישי, ג'עפר אל-צאדק. בצמוד לאסכולה, התפתחו בצד השיעה האסלאמית כתות וקבוצות שהתפלגו ממנה, שלהן היו מחלוקות עם השיעה המסורתית, התרי עשרית הג'עפרית, לגבי זהות האמאמים ותפקידם בעולם. הכת העלאווית, שאליה משתייכת משפחת אסד הסורית, טוענת, לדוגמה, כי עלי ובנו חוסיין היו התגלמות של האל בעצמו. סביב זהות האמאם החמישי התפתחה קבוצה נוספת שטענה כי זייד בן עלי, ולא מוחמד אל-באקר, הוא האמאם הנכון. לקבוצה זו קוראים "זיידים", כשחלק גדול מאוכלוסיית תימן, כולל משפחת החות'ים ששולטת כיום במדינה, משתייכים אליה. מחלוקת נוספת הייתה סביב זהות האמאם השביעי, כשקבוצה בשם "אסמאעילים" התפלגה גם מהשיעה המסורתית וטענה כי בנו של האמאם השישי ג'עפר אל-צאדק, אסמאעיל, הוא האמאם האמיתי, ולא מוסא אל-כאזם לפי טענת השיעה המסורתית. מתוך קבוצת האסמאעילים התפלגה עוד קבוצה, שאנו מכירים אותה היום בתור הדרוזים.

במאה ה-15 עלתה באיראן לשילטון שושלת ממוצא תורכמני, השושלת הספווית. שהחליטה לבדל את עצמה ואת איראן כולה מהעולם הסוני, שהיה באותה עת בהנהגת האימפריה העות'מאנית. לכן, שושלת זו החליטה להפוך את איראן כולה לשיעית. מכאן נגזר גורלה של איראן להיות שיעית עד עצם היום הזה, כשעד היום יריביה ושונאיהם של השיעים בכלל והאיראנים בפרט מכנים אותם "הספווים".
בחמש מאות השנים האחרונות התפתחה תרבות דתית והלכתית שיעית נרחבת באיראן, בתי מדרש שיעים, מדרסות וחוסייניות, הוקמו בה לרוב, בייחוד בסמוך לקברי האמאמים השונים. ערים דתיות קדושות באיראן שידועות כיום הן משהד וקום, לצד כרבלאא ונג'ף שבעיראק- שתי הערים שנחשבות הכי קדושות לשיעים. אולם העיר הקדושה ביותר לאסלאם בעיני השיעים היא אותה עיר קדושה גם לסונים-מכה שבערב הסעודית.

החל מהמאה ה-15, מעמד כוהני הדת באיראן עלה ועלה, כשנקבעו גם שש דרגות כהונה למלומדים הבקיאים בקוראן הכלל מוסלמי ובאסכולה ההלכתית השיעית.
1.דרגת הלימוד הנמוכה ביותר היא "טאלב"- תלמיד, לומד ההלכה. 2. מעליה יש את דרגת המוג'תאהיד- סיים סמינר דתי ויכול לחדש חידושים הלכתיים (באסלאם הסוני, לעומת זאת, אסור לחדש חידושים הלכתיים- "איג'תיהאד" החל מסוף המאה התשיעית). 3.מעל המוג'תאהיד יש את דרגת "מובאליר אל-רסאלה"- מעביר המסר, שכבר מדובר במטיף דתי שיכול לשאת נאומים הלכתיים ודתיים בפני קהל. 4. מעל ה"מובאליר" יש את דרגת "חוג'ת אל אסלאם", כלומר אדם שיש לו סמכות הלכתית באסלאם, כשמעליו יש את הדרגה הגבוהה הידועה לכולנו- אייאת אללה. מילה זו אנו מכירים מפרסית, אייתוללה , כלומר "פסוקי אללה" או "סימן מהאל", אדם בעל סמכות הלכתית, סמכות להנהיג קהל, לפסוק הלכות, לענות תשובות על שאלות הלכתיות, שדבריו נחשבים כדברי אלוהים חיים. 6. הדרגה השישית הגבוהה ביותר, כשיש היום רק שישה אנשים שנושאים בתואר זה, מרג'ע אל-תקליד, או לחלופין אייתוללה עוזמא, אייתוללה גדול, שמשמעה אדם שאורח חייו האישי ודרכו ההלכתית הם מודל לחיקוי לכל אדם. רוח'אללה ח'ומייני הידוע היה מרג'ע תקליד. מדובר במנהיג דתי עליון וחשוב ביותר, שיש לו קהל מאמינים עצום, שנוהה אחריו והוא מהווה לו מודל לחיקוי. הוא יכול לחדש חידושים אין ספור בהלכה, לשאת דרשות דתיות וכן גם לקבל החלטות אופרטיביות באשר לקהילתו.
לגבי המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מנאי ומעמדו הדתי, חלוקות הדעות. ח'מנאי לא נחשב אייתוללה גדול בהלכה, אלא זוטר יחסית. ח'מנאי הוא יותר פוליטיקאי, שכיהן כנשיא איראן שבא כמינוי ישיר של ח'ומייני בשנים שלאחר המהפיכה. את מקומו כאייתוללה גדול רכש ח'מנאי בדרך פוליטית בלבד תוך דחיקת אייתוללות בכירים ומוכשרים ממנו הצידה, ולא מתוך ידענות דתית או חוכמה חריגה בהלכה.

כאמור, למרות מלחמותיה הרבות של איראן כנגד האימפריה העות'מאנית, השיעים נשארו פסיביים יחסית. ההתעוררות השיעית חלה בשנות השבעים של המאה העשרים בשני מוקדים עיקריים. המוקד הראשי היה באיראן, בהנהגת האייתוללה, למעשה המרג'ע, רוח' אללה ח'ומייני, כשבלבנון, זירת המשנה, מוביל ההתעוררות היה איש הדת האיראני ממוצא לבנוני, שפעל בעיקר בלבנון, מוסא אל-צדר, מייסדה של תנועת המקופחים, מה שלאחר מכן הכרנו בתור תנועת אמ"ל.
על ההתעוררות השיעית ארחיב בפוסטים הבאים.
כיום קיימות כמה מדינות עם רוב שיעי או איזורים עם רוב שיעי: איראן, מובילת השיעה והמדינה השיעית העיקרית שההלכה השיעית היא חוקתה, בחריין-מדינה עם רוב שיעי תחת שילטון בית מלוכה סוני, צפון תימן- שבבירתה צנעא שולטים השיעים מהקבוצה הזיידית שבהנהגת משפחת החות'ים, עיראק- בה יש רוב שיעי וראש ממשלה שיעי לצד מיעוט סוני ומיעוט אתני-לאומי כורדי, דרום לבנון ודרום העיר ביירות, שם יש רוב שיעי ומזרח סעודיה בחבל הנקרא "חבל קטיף", כן, חבל קטיף, העשיר בנפט וניחן ברוב שיעי. במדינת סיירה ליאון וכן בפרגוואי שבדרום אמריקה ובעיר דטרויט בארצות הברית קיימות קהילות שיעיות גדולות. השיעים, כאמור, מהווים כעשרה אחוזים מהמוסלמים בעולם.

ועוד טיפ מעניין: למי שלא יודע, החמסה הידועה לנו היא סמל שהשיעים אימצו אותו והכניסו אותו לתודעה. משמעות החמסה, חמש האצבעות, היא גיבורי האסלאם השיעי: מוחמד נביא האסלאם, בתו פאטמה שנישאה לעלי הח'ליף הרביעי והאמאם השיעי הראשון, עלי בן אבו טאלב הידוע ושני בניו-חסן וחוסיין. סך הכל חמישה אנשים.

ועוד הערה חשובה: כותב מילים אלה אינו מוסלמי, אינו שיעי, ואינו מתיימר כלל וכלל להפוך את הקוראים לשיעים, אלא לספק ידע קצרצר בנושא חשוב.
בתמונה: סמל שיעי חשוב, במרכז כתוב "אללה" ומסביבו שמות החמישה הידועים: מוחמד, עלי, פאטמה ובניהם של השניים האחרונים חסן וחוסיין.