שלום שוב,

אני רוצה לכתוב הפעם, וזה מאוד הכרחי, על המפה הפוליטית בתורכיה המודרנית.

ראשית, אתחיל בשמאל התורכי. השמאל התורכי הוא שייסד את תורכיה, כי מפלגת העם הרפובליקנית (CHP), שנוסדה בשנות השלושים, הייתה המפלגה שייסד מוסטפא כמאל אתאתורכ, וקיימת עד היום בראשותו של כמאל קיליצ'דאראולו, נחשבת כמפלגה סוציאל דמוקרטית לכן היא שמאלית. מדובר במפלגה שמאמינה מאוד בדרכו של אתאתורכ אך גם בהתערבות של המדינה בכלכלה ובחיי אזרחיה- סוג של "אטאטיזם". מפלגה זו גם מאמינה ברפובליקניות ובחילוניות שכוללת הפרדת הדת מהמדינה ובקיום מדיניות רווחה. לכן מדובר בשילוב של שמאל כלכלי יחד עם לאומיות תורכית שמאמינה אמונה עיוורת בדרכו של מוסטפא כמאל אתא תורכ. כיום מפלגה זו היא מפלגת האופוזיציה והשמאל הראשית בתורכיה. אני רוצה להדגיש, כי עד 1950 שלטה
מפלגה זו כמפלגת יחיד במדינה. היא כמעט ולא נבחרה בבחירות.
כיום יש לה מספר חברים גדול יחסית בפרלמנט התורכי, לצד מפלגה כורדית שמאלית, שגם היא חלק מהשמאל התורכי. עם זאת, כיום בפרלמנט כל מפלגות השמאל מהוות מיעוט, ויש שלוש כאלה- מפלגת העם הרפובליקנית ועוד שתי מפלגות כורדיות, כולן בשמאל. מפלגת הרוב היא "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית, בראשות ארדואן.

משמאל למפלגת העם הרפובליקנית נמצאות מפלגות שמאל קטנות, שבעבר יוצבו בפרלמנט: מפלגת השמאל הדמוקרטית, שהתפלגה ממפלגת העם, מפלגת העבודה, מפלגת העובדים וכמובן הגירסה התורכית להסתדרות העובדים- DİSK בראשי תיבות, שכוללת ראשי ועדים גדולים במשק ופועלים. יש מגוון מפלגות סוציאליסטיות קטנות בתורכיה.
ולא נשכח את הקומוניסטים לגווניהם שגם נמצאים בשמאל התורכי, ומהם ומהשמאל התורכי בכלל ארצות הברית פחדה מאוד בימי המלחמה הקרה, ואף הקימה את גרילת-הנגד בשל כך, שנקרא גם "אירגון גלאדיו", במטרה למנוע את חיבורה של תורכיה לברית המועצות השכנה. אירגון זה יצר את תופעת "המדינה העמוקה".

ההפיכות הצבאיות בשנים 1960 ו-1971 בתורכיה גרמו לעלייה של מפלגת העם הרפובליקנית לשילטון- בשם הכמאליזם והחילוניות שהשמאל דוגל בהם- ולהישרדות השמאל התורכי. מפלגת העם הרפובליקני כמעט ולא נבחרה בשום מערכת בחירות רב מפלגתית במדינה, בדומה למפלגת העבודה הישראלית מאז 1977, שייסדה
את מדינת ישראל, הייתה מפלגה הגמוניאלית בשילטון, אך כבר כמעט
40 שנה נמצאת באופוזיציה, מינוס 5 שנים לא רציפות.

הימין התורכי הוא מאוד מגוון, וניתן לחלק אותו לשלושה חלקים: ימין חילוני, ימין מסורתי וימין דתי, או במילים אחרות אסלאמיסטי. כמו ישראל מאז 1977, מאז 1950 כל אימת שיש בחירות רב מפלגתיות בתורכיה זוכה הימין בשילטון במדינה. ישנן כמה מפלגות עיקריות:
1. "המפלגה הדמוקרטית" המיתולוגית-DP- המפלגה שייסד עדנאן מנדרס ואיתה זכה בראשות הממשלה בשנת 1950. מאמינה בשמרנות, בשוק חופשי, ביוזמה חופשית (קפיטליזם) ובזיקה למסורת, אך לא אסלאמיסטית. עקב ההפיכות הצבאיות, בהן פורקו כל המפלגות, היו כמה גלגולים למפלגה זו. כיום הסמל הבולט של מפלגה זו, שהפכה לזעירה, הוא סולימאן דמירל בן ה-90, "שמעון פרס" של תורכיה (שלא נושא כיום בתפקיד רשמי). מפלגה זו מסמלת ימין שמרני. שם נוסף למפלגה זו היה
"מפלגת הדרך הנכונה" DYP. לאחר דמירל הנהיגה אותה לזמן קצר טאנסו צ'ילר, האישה הראשונה בתורכיה שזכתה בתפקיד ראש ממשלה.

2. "מפלגת המולדת"-ANAP- טורגוט אוזל ומסוט יילמאז
מפלגת ימין מרכז
מפלגה זו מייצגת בראש ובראשונה את הימין הכלכלי התורכי. היא האמינה בשוק חופשי, ביוזמה חופשית ובפיתוח. מי שהוביל אותה היה ראש הממשלה מ-1983, טורגוט אוזאל, שהתמקד בכלכלה אך גם בקשרי חוץ עם מדינות מוסלמיות כמו איראן והאיזורים המוסלמיים בברית המועצות, שהיו רפובליקות סובייטיות. אוזאל, שעלה לאחר ההפיכה הצבאית בשנת 1980 שהביאה לניטרול השמאל, יזם פרוייקטים כלכליים רבים וממש הזניק את תורכיה קדימה, גם ביחסי חוץ עם ארצות הברית ואף ישראל, למרות שדמירל היה הרבה, הרבה יותר ידידותי לישראל
ממנו. לאחר מות אוזאל כנשיא ב-1993, מוות מסתורי שנחקר עד היום
(למרות שידוע שהיה חולה לב), החליף אותו כמנהיג המפלגה ראש הממשלה לשעבר מסוט יילמאז, שכל ממשלותיו היו לא יציבות בעליל.
מפלגה זו כמעט ולא קיימת היום.

3. מפלגת הרווחה RP- בראשות נג'מטין ארבקאן, מפלגה שהאמינה בהחזרתה של תורכיה לערכיה האסלאמיים ולאמונה בהלכה האסלאמית. היא גם הייתה מפלגה חברתית- האמינה במתן צדקה ורווחה לעניים, ולהזדהות עם האומלל והחלש- שהיא מצווה בסיסית באסלאם. כמו כן המפלגה האמינה ביצירת גוש אסלאמי איזורי בהובלת תורכיה ובקשרים הדוקים עם איראן. עקב חוסר יציבות פוליטית בשנות התשעים עלתה לשילטון בממשלת קואליציה עם מפלגת ימין לא אסלאמית נוספת לשילטון, אך הופלה בשנת 1997 בהפיכה צבאית שקטה שאילצה את ארבקאן לעזוב את השילטון. בשנת 2001 התפלגה לשניים: פלג ארדואן וגול למפלגת "הצדק והפיתוח", שדגלה בהתמקדות הכלכלה ובהסתרת המאפיינים האסלאמיסטיים של המפלגה. ארבקאן המשיך בדרכו ובאותו מצע עם "מפלגת האושר"-SP-,שקיימת היום גם לאחר מותו. מפלגה זו היא אסלאמיסטית מאוד,ונמצאת בקשר הדוק עם תנועת "האחים המוסלמים" העולמית.

4. מפלגת התנועה הלאומית-MHP
ימין לאומני קיצוני
מפלגה זו גם נחשבת מיתולוגית, פעלה בעיקר בשנות השבעים, שהיו שנים מאוד סוערות בפוליטיקה התורכית והתאפיינו במאבקים בלתי פוסקים ובחוסר יציבות בין הימין לשמאל במדינה. לתנועה יש גם זרוע
בלתי רשמית מיליטנטית- "הזאבים האפורים"- BOZKURTLAR שאף עסקה בטרור כנגד השמאל ואירגוני עובדים בתורכיה החל משנות השבעים (כשאירגוני השמאל מפעילים טרור נגדי).
המפלגה והזאבים האפורים מאמינים בלאומיות תורכית קיצונית, בחיזוק זהותה התורכית של המדינה. הם מאמינים בגירסה לאומנית של הכמאליזם ובמלחמה עיקשת ואכזרית כנגד מתנגדי התורכיות בתורכיה, במקרה זה הכורדים. המפלגה דוגלת גם ביצירת קשרים עם כל העמים התורכיים ברחבי העולם וביצירת איחוד מדינתי על סמך זהות אתנית ולאומית תורכית.
למפלגה זו יש נציגות קבועה בפרלמנט לרוב, גם כיום. מנהיגה כיום הוא דוולת (בתורכית: מדינה…) באהצ'לי. מנהיגה המיתולוגי היה אלפ
ארסלאן תורכש (איזה שם, אלפ- שם תורכי מיתולוגי, ארסלאן- אריה,
תורכש- כמו שם המדינה והלאום).
למפלגה זו יש מאפיינים פשיסטיים תורכיים ( מאמינה בעליונות המדינה התורכית ואף עליונות הגזע התורכי) , כשהפשיזם התורכי, שהיה גם בעל מאפיינים אנטישמיים, התפתח החל משנות השלושים של המאה העשרים בהשפעת איטליה הפשיסטית ואף גרמניה הנאצית.

5. מפלגת הצדק והפיתוח -AKP- מפלגת השילטון בתורכיה החל משנת 2002. בראשה עומד טייפ ארדואן. למפלגה זו ייוחד פוסט נפרד.

אני אסיים עוד מעט פוסט זה במשאלה, שחלילה אויבינו לא יצליחו לסכסך בינינו, ושחלילה האלימות שיש בישראל בין השמאל לימין לא תידרדר למצב של אלימות חמושה ופגיעה פיזית, כפי שהיה בתורכיה בשנות השבעים.

6. צבא תורכיה- אמור למלא תפקיד קלאסי של צבא, אך עד 2011 בערך שימש כמגן הדמוקרטיה התורכית ומגן הכמאליזם והחילוניות התורכיים. החזיק בדרך כלל בעמדות כמאליסטיות-לאומיות (כלומר מיצב עצמו בימין החילוני) וימניות-שמרניות. בעת שהיה תוהו ובוהו פוליטי וממשלות מתחלפות בתורכיה, בשנות השישים, השבעים והתשעים, דאג לערוך הפיכות צבאיות ולהחזיר את הסדר למדינה כדי לשמור על ערכי הדמוקרטיה, הכמאליזם והחילוניות. בשנת 2011 הצליח ארדואן לכופף את הצבא כשכל המטה הכללי שלו התפטר בקיץ והוא מינה את מפקד הז'נדרמריה (מקביל לקצין משטרה צבאית ראשי) לרמטכ"ל.