התבטאויות ארדואן

שלום,

הפעם אני רוצה לדבר על התבטאויותיו של רג'פ טייפ ארדואן, יליד פברואר 1954, גיאורגי (גרוזיני) מוסלמי במקור, שנולד וגדל ברובע קאסימפאשה העני והדתי באיסטנבול, כשמשפחתו היגרה לשם לאחר שעברה מסלול, מבאטומי שבגיאורגיה על חוף הים השחור, משם לריזה שבצפון מזרח תורכיה גם על חוף הים השחור, ומשם לאיסטנבול, יחד עם מהגרים נוספים שהגיעו ממזרח המדינה למערבה בשנות החמישים והשישים. ארדואן היה שחקן כדורגל חובב בילדותו, קיבל חינוך דתי בבתי הספר של ה"אימאם האטיפ" (האימאם הדרשן, רשת בתי ספר דתיים שהוקמו באישורו של ראש הממשלה השמרן הראשון של תורכיה, עדנאן מנדרס בשנות החמישים), והשכלתו האוניברסיטאית הייתה כלכלה
ומינהל עסקים, תחום שארדואן מצטיין בו היות וקידם את כלכלת תורכיה
מאוד (למרות שלקח הרבה אשראי…)

ארדואן, שעל הביוגרפיה שלו אוסיף בהמשך, היה ידוע כאדם שקט מצד אחד אך כ"ביריון השכונתי" מצד שני. במהלך לימודיו הוא הצטרף
לפעילות פוליטית קולנית במפלגה האסלאמיסטית העיקרית של תורכיה, "מפלגת הרווחה" בראשות נג'מטין ארבאקאן, ובשנת 1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול, כשבמהלך תפקידו הוא דווקא הצטיין בסובלנות שלו כלפי
החילונים. בשנת 2001 התפלג יחד עם חברו עבדאללה גול (נשיא
תורכיה היוצא, שמסתמן כיריבו המרכזי של ארדואן, אסלאמיסט מתון אמיתי שכנראה עומד להקים מפלגת ימין מרכז שתתחרה בארדואן) ועם עוד קבוצת חברים ממפלגת הרווחה, כשטען כי היא קיצונית מדי, וכי עליה
להפוך למפלגת ימין מרכז שמרנית ולא להתהדר בתווית האסלאמית.
למפלגה החדשה קראו "מפלגת הצדק והפיתוח", היא דגלה במסורת דתית לא קיצונית, בדמוקרטיה ובשוק חופשי (מה ששימש להטעייה של האיחוד האירופי) וכן, על פניו, בשמירה על מורשת אתא תורכ מייסד תורכיה המודרנית ובכיבוד דמותו. בנובמבר 2002 זכתה המפלגה לרוב בבחירות הכלליות בתורכיה, שהייתה מדינה לא יציבה בעליל מבחינה פוליטית וכלכלית. גול מונה לראשות הממשלה. במרץ 2003, לאחר שהושבה חסינותו של ארדואן, שלא יכל להיבחר לפרלמנט עקב מעצרו בשנת 1998 כראש עיריית איסטנבול
לאחר שהקריא שיר שנשמע כאסלאמיסטי ("המסגדים-בסיסינו, כיפותיהם-קסדותינו, צריחיהם-כידונינו והמאמינים-חיילינו"), נבחר ארדואן בבחירות מקומיות לציר בפרלמנט התורכי והפך למנהיג מפלגת הצדק והפיתוח ולראש ממשלת תורכיה, תפקיד בו הוא מכהן עד היום לאחר שניצח בשש מערכות בחירות ומשאלי עם.

בחודש הבא צפוי ארדואן להתמודד על נשיאות תורכיה, היות ולפי תקנון
מפלגתו ראש ממשלה לא יכול לכהן יותר משלוש קדנציות. הוא צפוי לזכות בהתמודדות מול יריבו, אקמל אל-דין איהסאנאולו, מועמד האופוזיציה.

כשהיה בראשית הקריירה הפוליטית הציבורית שלו, בשנות התשעים, ידע ארדואן להוליך שולל את הציבור ובייחוד את המערב. הוא הציג את המפלגות שהיה חבר בהן כמפלגות ימין שמרני, ולא כמפלגות אסלאמיסטיות. את זאת הוא עשה כראש עיריית איסטנבול עת נבחר ב-1994, ונתן לציבור תחושה כי הוא אינו דתי אדוק, אלא חילוני שמרן. הוא גם דאג ליצור את המושגים "דמוקרטיה אסלאמית" ו"מדינה חילונית בהנהגתו של אדם דתי אפשרית", וזאת ביחס לשיטת השילטון שלו, ובכך הוליך שולל הן את האיחוד האירופי (שדרש מתורכיה לצמצם את כוחו של הצבא הדומיננטי ולעבור לדמוקרטיה מלאה) והן את האקדמיה האמריקנית- שקונדוליסה רייס (מזכירת המדינה האמריקנית והיועצת לביטחון לאומי בימי של בוש הבן, פרופסור בתחום חקר ברית המועצות בעצמה) וברק אובמה (שהרוויח תואר מעין-דוקטור למשפטים והיה פעיל חברתי שמאלני רדיקלי), שהאמינו ועוד מאמינים לארדואן, הם תוצר שלה.

עם זאת, היו לו מספר התבטאויות "מפלילות", שאמר אותן עוד כראש עיריית איסטנבול בשנות התשעים. אני מביא אותן, ומביא גם קישור לאדם שהביא אותן, אחד ממבקריו החריפים של ארדואן ואוהד ישראל,
העיתונאי העצמאי בוראק בקדיל (הפנייה לטור הנפלא של ידידי בוראק:

http://www.hurriyetdailynews.com/president-rt-erdogan-a-portrait-i.aspx?pageID=449&nID=68639&NewsCatID=398):

"תעודות נישואין צריכות להינתן בידי אימאם, לא בידי פקידי עירייה", "המערכת שאנו רוצים להקים לא יכולה לנגוד את הוראות האל, וההתייחסות (הנכונה) היא האסלאם), ו"אנו זקוקים לחשיבה של
הסולטאן עבד אל-חמיד (השני) ח'אן"- ההתבטאות שחשפה את ארדואן כניאו עותמאניסט ואסלאמיסט מובהק, כי הרי הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ששלט בין השנים 1876-1908, ראה עצמו קודם כל כח'ליף האסלאם, והיה אסלאמיסט מובהק והמודל לארדואן. על עבד אל-חמיד השני אכתוב בפוסט הבא.

מה שמראה לנו, כי ארדואן השתלט לאט ובתחכום על תורכיה, תוך הטעייה של כל העולם החופשי, על מדינה חילונית שהיא חברה בנאט"ו,
ולאט לאט הוא הופך אותה בתיחכום למדינה כבקשתו, עם מערכת שילטונית וחשיבתית אסלאמית נוסח "האחים המוסלמים". חבל מאוד.
הטעות של מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים שהודח, הייתה שהוא ניסה לעשות בשנה אחת ובמהירות את מה שארדואן עשה במשך כעשר שנים בסבלנות רבה ובתיחכום רב תוך הטעיית המערב ובשל כך שרד.

מצד שני, אילולא ארדואן, וזה אבסורד, לא היה ניאו עותמאניזם ולא היו גם את הטלנובלות התורכיות המצוינות שאנו צופים בהן, בטח ובטח שלא הייתה את הסידרה "הסולטאן", או כמו שקוראים לה בתורכית "המאה המפוארת".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>