Tag Archives: אל קאעידה

נגיפ קיסאקורק

מבשרי האסלאם הקיצוני- המבשר של הג'יהאדיזם בתורכיה

נג'יפ פאזיל קיסאקורק- משורר ומחזאי תורכי ואחד ממבשרי האסלאם הקיצוני במדינה. מהווה השראה לאירגון שמכונה "אל-קאעידה של תורכיה".
 
הוגי הדעות הערביים בעידן הליבראלי (הכוונה לתקופה שמאמצע המאה ה-19 עד העשורים הראשונים של המאה העשרים) האשימו את התורכים שמרגע שהתחילו לשלוט באסלאם, האסלאם החל לשקוע. אבל בעיקר בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית ובימי ייסוד הרפובליקה התורכית החילונית בראשית המאה העשרים, הופיעה גם תשובה תורכית לאתגר הזה, תשובה שלמעשה עודדה את המפלגות האסלאמיסטיות של תורכיה, שאחת מהן שולטת כיום במדינה.
 
אחד המבשרים העיקריים של האסלאמיזם התורכי היה נג'יפ פאזיל קיסאקורק Necip Fazıl Kısakürek, יליד איסטנבול שחי בין השנים 1904 ל1983 שהיה גם אדם משכיל מאוד- הוא למד בבתי ספר ומוסדות רבים להשכלה גבוהה תחומים רבים אבל בעיקר פילוסופיה וספרות, וכן שלט היטב בשפה הצרפתית ולמד בפאריז. בשנת 1934 בהיותו בן 30 השתנו חייו. הוא פגש את השייח' הצופי (Sufi) ממסדר הנכשבאנדייה עבד אל-חכים ארוואסי, ולמד את תורתו. בכך הוא הגה את רעיון "המזרח הגדול" וקרא להחליף את האידיאולוגיה הכמאליסטית החילונית ששלטה בתורכיה המודרנית באידיאולוגיה אסלאמיסטית, כשהאסלאמיזציה תגיע "מלמעלה", כלומר דרך תפיסת השילטון בתורכיה על ידי אסלאמיסטים. הדבר הזה התגשם בפועל לגבי תורכיה הנוכחית.
 
קיסאקורק לא היווה רק תשובה תורכי לאתגר האסלאמיזציה מול החילוניות, אלא גם הוכיח לאנשי האסלאם הממוסד והאורתודוכסי כי המסדרים הצופיים שגונו על ידם כמבטאים "אסלאם מיסטי מדי" שיש אנשי מסדרים צופיים כמו הנכשבאנדייה שכן תומכים באסלאמיזם ובחזרה לאסלאם ה"טהור".
קיסאקורק לקח את רעיונותיו האנטישמיים מאירופה, ראה ביהודים את האלמנט המשחית בתוך הציוויליזציה המערבית, ותיאר אותם כמקורם של המרקסיזם והקפיטליזם. הוא הטיל עליהם אחריות לסכסוכים המוקדמים בין המוסלמים ולדעיכת האימפריה העות'מאנית . פרסומיו של קיסאקורק כללו את התרגום התורכי של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ושבחים ל"היהודי הבינלאומי" של הנרי פורד.
 
ההיסטוריון היווני הקדום הרודוטוס יצר את ההבחנה בין המזרח למערב, לכן קיסאקורק שייך את התורכים למזרח ופיתח את רעיון "המזרח הגדול" שנשען על האסלאם שבעיניו הוא האמת הבלתי מוגבלת נושא עימו 9 עקרונות. זאת כניגוד ל רעיון "ששת החיצים" (רפובליקניות, לאומיות, עממיות, מהפכניות, חילוניות, ומדינתיות) של מפלגת העם הרפובליקנית החילונית, המפלגה שייסדה את תורכיה המודרנית. מעין שילוב של לאומיות תורכית וכלל-תורכית (פאן תורכית) עם אסלאמיזם. החל משנת 1934 הוא פירסם את רעיונות "המזרח הגדול, Büyük Doğu" תחת כתב עת בעל אותו שם.
 
דרך "המזרח הגדול" וקיסאקורק היוו השראה וקוד פעולה "לחזית הפרשים האסלאמית המזרחית הגדולה" IBDA-C, אירגון ג'יהאדיסטי תורכי, שמורכב מהג'יהאדיסטים הסונים התורכים ומכונה "אל-קאעידה של תורכיה".
זאת קבוצה המוגדרת בערך כמי שמוכנים לאחוז בנשק למען אמונת האסלאם. הם מסתכלים על המערכת השלטונית החילונית של תורכיה כ"בלתי חוקית", רוצה להרוס את המדינה החילונית ואת המערכת החוקתית ולהחליף אותה בשלטון ובחוק דתיים, תחילה בטורקיה, ולאחר מכן בכל העולם. הקבוצה הלכה והעמידה מטרות אלו על ידי הטלת טרור מזוין בעיקר על מטרות אזרחיות. אירגון IBDA-C חולק קשרים אידיאולוגיים ומעשיים עם אל-קאעידה.
 
העקרונות של "המזרח הגדול" הם:
1. רוחניות: זהו האופי המיסטי והאידיאליסטי של המזרח הגדול, המבוסס על מיסטיקה אסלאמית, נגד חומרנות ורציונליזם.
2. שרירותיות: מדגישה את המהותיות כהיבט האינדוקטיבי של הרוחניות המזרחית הגדולה.
3. פרסונליות-יחידנות: זוהי הדעה שיחידים, לא חברה, יכולים לייצג את האמת.
4. מוסריות: מבטא שהמזרח הגדול עושה אידיאליזציה ודבק בערכי המוסר האסלאמיים.
5. לאומיות: העיקרון של האידיאולוגיה המזרחית הגדולה להדגיש אמונה, ערך, מחשבה ורגישות בעמים נגד גזענות וקוסמופוליטיות.
6. אמצעי זהירות בהון ורכוש: תוך הגנה על הזכות לקניין, הוא מגן על הסדרת ההון והרווחה על ידי התפשטות החברה בתוך המדינה.
7. קהילתיות: היא דואגת להקים חברה שנותנת לחבריה תחושת סולידריות, שייכות ואחריות.
8. שיטתיות: מדגישה את החשיבות של מחשבה שיטתית ומשמעת פעולה.
9. התערבות: זהו העיקרון של תמיכה במהלכים הקונסטרוקטיביים של הרצון האנושי נגד תועים בחברה, ומהלכים הרסניים נגד עריצות.
Abdullah_Azzam (1)

מבשרי האסלאם הקיצוני: שייח' עבדאללה עזאם- מהשומרון לאפגניסטאן

מבשרי האסלאם הקיצוני
שייח' עבדאללה עזאם-מהשומרון לאפגניסטאן
עבדאללה עזאם היה למעשה מורהו הרוחני של אוסאמה בן לאדן והמייסד האמיתי של אירגון אל-קאעידה. היה ערבי יליד הכפר סילת אל-חרית'יה שבמחוז ג'נין שבשומרון/הגדה המערבית. הוא נולד בשנת 1941, לפני הקמתה של מדינת ישראל, כשהערבים עוד היו רוב בארץ ישראל. היה תלמיד מצטיין עוד בילדותו באמצע שנות החמישים, בהיותו נער, הוא הושפע ממטיף בשם אסד עבד אל-האדי והצטרף לתנועת "האחים המוסלמים" (לכל מי שחושב לא נכון, שאל קאעידה הוקם על ידיו לכאורה בגלל השליטה הישראלית בשטחים ובשומרון אחרי 1967). הוא עבר למחוז כרכ בירדן כדי להיות מורה לדת האסלאם ובשנת 1963 הוא נרשם לפקולטה לשריעה, ההלכה האסלאמית, באוניברסיטה של דמשק בסוריה שם יצר קשר עם מרצים ומנהיגים דתיים סונים שהשתייכו לתנועת "האחים המוסלמים". הוא קיבל תואר ראשון במשפט מוסלמי שם וחזר לגדה המערבית ולאחר מלחמת ששת הימים עבר עם משפחתו לירדן. בהיותו בירדן הוא עבר להילחם עם כוחות אירגון הפת"ח אבל סלד מהאידיאולוגיה המרקסיסטית לאומנית של אותו אירגון שהושפע מברית המועצות. במקום זה הוא הטיף לאיחוד אסלאמי- פאן אסלאמיזם. לאחר שהתאכזב מהפת"ח ומאש"ף החילוניים, הוא עבר לאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר שם הוציא דוקטורט במשפט מוסלמי. לאחר שהשיג את תואר הPHD (דוקטור) במשפט מוסלמי, הוא עבר לערב הסעודית. שם הוא הוציא פסק הלכה שניתן כתשובה לשאלה (פתווה, כי איג'תיהאד- חידוש בהלכה- אסור באסלאם הסוני כבר כמעט 1000 שנה אבל פתוות מותרות). לפי פסק ההלכה הזה, שניתן כתגובה לפלישת הסובייטים האתיאיסטים לאפגניסטאן, קיימת חובה דתית להילחם כנגד הפולשים, גם נגד הסובייטים באפגניסטאן וגם כנגד מדינת ישראל. כלומר מה שעשה עזאם הוא הכרזת ג'יהאד ברורה.
לפתווה קראו "הגנה על האדמות המוסלמיות- החובה הראשונה אחרי האמונה". המופתי הראשי של סעודיה תמך בפסק ההלכה הזה. לכן, עזאם הוא גם המורה הרוחני של אל-קאעידה וגם של אירגון החמאס: שתי תנועות שמקורן בתנועת "האחים המוסלמים".
עזאם רצה להתקרב לחזית האפגנית לכן עבר לעיר אסלאמאבאד בפקיסטאן ולימד שם באוניברסיטה. משם הוא עבר לעיר פשאוואר הצמודה לגבול האפגאני ולמעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות שנודע כנתיב מעבר לטרוריסטים עד היום, וייסד שם את "משרד השירות" כדי להקים בעיר "גסט-האוסים" (אכסניות) ללוחמי ג'יהאד אסלאמיסטים שבאו להילחם כנגד הסובייטים הפולשים. המשרד סיפק שירותי תמיכה רוחנית וחומרית (בנשק) ללוחמי המוג'אהידין שנלחמו בסובייטים. בפשאוור היה לעזאם תלמיד עם הרבה מאוד כסף: אוסאמה בן לאדן הסעודי הסוני ממוצא תימני. הוא שיכנע את בן לאדן לממן את המאבק בסובייטים מכספו. עבדאללה עזאם השתכנע והצטרף בעצמו ללוחמים המוג'אהידין הטרוריסטים כנגד הפולשים הסובייטים באפגניסטאן. הוא חצה את הגבול והצטרף בעצמו ללחימה. בשנות השמונים הוא החליט להגדיל את רשת ההטפה והג'יהאד שלו: באישור המימשל האמריקני הוא הסתובב בחמישים ערים במזרח התיכון, באירופה ובארצות הברית והטיף לג'יהאד ולגיוס לוחמים לאפגניסטאן בקרב האוכלוסייה המוסלמית המקומית. הוא המשיך להיות מעורב גם בלחימה הפנים אפגאנית לאחר נסיגת הסובייטים מאפגניסטאן. הטליבאן עוד לא קם אז, לכן עזאם תמך ב"ברית הצפונית". לאורך כל הדרך נתמך עזאם בידי המודיעין הסעודי והפקיסטאני. לכל מי שטוענים ששליטת ישראל בפלסטינים היא הסיבה לג'יהאד העולמי: ללא התשתית הסעודית והפקיסטאנית לא היה ג'יהאד עולמי ולא משנה מאיפה עזאם הגיע.
הוא הוציא פסקי הלכה שהצדיקו הרג אזרחים חפים מפשע במסגרת הג'יהאד. הוא הרחיב את המושג באסלאם "מושריכין" (משתפים אלים נוספים לאל האחד) לכל מי שלא מאמין באסלאם הרדיקאלי ובעיקר נוצרים ויהודים. הוא פעל להפוך את הג'יהאד לעולמי. התהליך של הפיכת מוסלמים לכופרים בעיני מוסלמים אחרים נקרא "תכפיר". בתהליך זה תמך עזאם חלקית.
בסוף שנות השמונים פרץ ויכוח בין עזאם לבין הג'יהאד האסלאמי המצרי בראשו עמד מנהיג אל קאעידה היום, איימן א-ט'וואהירי הפלג של ט'וואהירי תמך בהשתת "תכפיר" על כל מי שאינו מוסלמי דתי רדיקאלי. כשהוקם אירגון החמאס בעזה בשנת 1987, עזאם תמך בו והאירגון משתמש בפסקי הלכה ובכתבי עזאם עד היום. עזאם טען כי לאחר אפגניסטאן, מרכז הג'יהאד צריך להיות בארץ ישראל כנגד היהודים. עזאם גייס גם ערבים פלסטינים להילחם באפגניסטאן ואימץ את מונח ה"איסתישהאד" (ביצוע פיגועי התאבדות מטעמים דתיים כנגד האויב) בנוסף לג'יהאד. ליוזמי פיגועי ההתאבדות במגדלי התאומים בספטמבר 2001 היה גם קשר כלשהו עם עזאם.
בשנת 1989 נעשו כמה ניסיונות התנקשות בו, לאחר שהתברר שהמסגד בו נשא דרשות בפשאוואר בפקיסטאן הפך למרכז גיוס ראשי של ג'יהאד עולמי בשיטת עזאם. היה ניסיון כושל לפוצץ את המסגד של עזאם והמודיעין הסעודי לחץ על עזאם לעזוב את אפגניסטאן. ב24 בנובמבר 1989 בעודו נוהג ברכב יחד עם בני משפחתו בפשוואר הופעל מטען נפץ אדיר בשלט רחוק שהרג את עזאם ובני משפחתו.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏טקסט‏‏
לייק
תגובה
שתף
271597834_2306382999509463_8211271370800928423_n

מבשרי האסלאם הקיצוני: אבו אל-אעלא אל-מודודי: הוגה האסלאם הסוני השיטתי הקיצוני המודרני.

נולד באווראנגאבאד שבהודו, כשהייתה תחת שילטון בריטי בשנת 1903. מת בשנת 1979 בניו יורק- לשם הגיע כדי לטפל במחלת הכליות שלו שהחמירה.
חוקר אסלאם, אידיאולוג ופילוסוף אסלאמיסט, משפטן, היסטוריון, עיתונאי, פעיל וחוקר פעיל בהודו הבריטית ולאחר מכן, בעקבות החלוקה, בפקיסטאן.
יצירותיו הרבות היו במספר תחומים: כ פירוש הקוראן, חדית', חוק, פילוסופיה והיסטוריה". רוב יצירותיו נכתבו בשפת האורדו, אך לאחר מכן תורגמו לאנגלית, ערבית, הינדית, בנגלית, טמילית, טלוגו, קנאדה, בורמזית, מלאיאלאם ושפות רבות אחרות.
הוא ביקש להחיות את האסלאם, שהיה לפי הבנתו "האסלאם האמיתי". הוא האמין שהאסלאם חיוני לפוליטיקה וכי יש צורך להנהיג שריעה ולשמר את התרבות האסלאמית בדומה לשלטון ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם במאה השביעית, הרשידון, ולנטוש את חוסר המוסריות, את החילוניות, הלאומיות והלאומנות וכן גם את הסוציאליזם, שלדעתו הוא השפעתו של האימפריאליזם המערבי.
הוא היה המייסד של ג'מאעת-א-אסלאמי, הארגון האסלאמי הגדול דאז באסיה. בזמן מאבק העצמאות ההודי, מאודודי והג'מאת-א-איסלאמי פעלו באופן פעיל להתנגדות לחלוקת הודו. לאחר החלוקה בין הודו לפקיסטאן, מודודי וחסידיו העבירו את המיקוד שלהם לפוליטיזציה של האסלאם ויצירת תמיכה בהפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית. הם נחשבים כמי שסייעו לעורר את הגנרל מוחמד זיא-אול-חק, שליט פקיסטאן דאז, להחדיר "שריעזציה" לפקיסטאן. עשרות אלפי חברים ואוהדים של האירגון שלו קיבלו משרות במערכת המשפט ובשירות המדינה. במהלך הממשל של זיא אול-חק. הוא היה הזוכה הראשון בפרס המלך הסעודי פייצל הבינלאומי על שירותו לאסלאם ב-1979. כמו כן, מודודי היה חלק מהקמתה וניהולה של האוניברסיטה האסלאמית של מדינה, אחת הערים הקדושות לאסלאם שבחבל החיג'אז שבערב הסעודית.
למודודי ומשפחתו היה את התואר "סיד"- כלומר נחשב כאחד מצאצאי נביא האסלאם מוחמד.
כשהיה בן אחת עשרה, התקבל מודודי לכיתה ח' ישירות במדרסה פאוקנייה משריקייה (תיכון מזרחי), אורנגבאד שבהודו הבריטית דאז, שהוקם על ידי שיבלי נומני, חוקר אסלאמי מודרניסטי המנסה לסנתז את הלימוד האסלאמי המסורתי עם הידע המודרני, ואשר עיצב את אורך החיים של מאודודי. התעניין בפילוסופיה (במיוחד מתומס ארנולד) וכן במדעי הטבע, כמו מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. לאחר מכן עבר לדר-אל עולום (בית הידע, בית ספר דתי) מסורתי יותר בהיידראבאד. בינתיים, אביו עבר לבופאל – שם התיידד מודודי עם ניאז פתפורי, מודרניסט אחר. ב-1919, כשהיה בן 16, ועדיין מודרניסט בהלך הרוח, הוא עבר לדלהי וקרא ספרים של קרוב משפחתו הרחוק, הרפורמיסט סיד אחמד ח'אן. הוא גם למד אנגלית וגרמנית כדי ללמוד, באופן אינטנסיבי, פילוסופיה מערבית, סוציולוגיה והיסטוריה במשך חמש שנים מלאות: בסופו של דבר הגיע למסקנה שחכמי הדת האסלאמיים, העולמאא, לא התאמצו לגלות את הסיבות לעלייתה של אירופה, והוא עצמו הציע סיבות לכך. הוא למד את כתיבהם של רשימה ארוכה של פילוסופים שלימודם הפכה את אירופה למעצמה עולמית: הגל, קומטה, מיל, טורגו, אדם סמית', מלתוס, רוסו, וולטייר, מונטסקייה, דרווין, גתה והרדר, בין היתר. מבין המוסלמים, הוא הגיע למסקנה, שהעולמאא, חכמי הדת, לא הגיעו אפילו לאחוז אחד מכמות הפילוסופים שהייתה לאירופה להציע.
בשנות השלושים הוא החל לפתח את רעיונותיו הפוליטיים, ולפנות למטרת התחייה האסלאמית והאסלאם כאידיאולוגיה, בניגוד למה שהוא כינה "דת מסורתית ותורשתית". מאודודי נבהל מהדעיכה של השלטון המוסלמי באיזור היידראבאד שבהודו, מהחילוניות הגוברת והיעדר צניעות בקרב נשים מוסלמיות בדלהי.
באוגוסט 1941 ייסד מודודי את ג'מעאת-א-אסלאמי בהודו הבריטית כתנועה פוליטית דתית לקידום ערכים ומנהגים איסלאמיים.
האירגון התנגד באופן פעיל לחלוקת הודו, כאשר מנהיגה מודודי טען כי התפיסה הזו מפרה את הדוקטרינה האסלאמית של האומה. אירגונו ראה את החלוקה כיוצרת גבול זמני שיפריד בין המוסלמים זה מזה.
מודודי קבע כי על בני האדם לקבל את ריבונותו של אלוהים ולאמץ את החוק האלוהי, אשר מחליף חוקים מעשה ידי אדם, וכינה זאת "תיאודמוקרטיה", [47] מכיוון ששלטונה יתבסס על הקהילה המוסלמית כולה, ולא על חכמי הדת האסלאמיים, העולמאא. לאחר הקמת פקיסטאן ופיצול הודו ב1947, מודודי היגר ללאהור, שהפכה לחלק ממדינת פקיסטאן החדשה.
מודודי הקדיש את מרצו לכתיבת ספרים, עלונים ויותר מ-1000 נאומים והצהרות לעיתונות, והניח את הבסיס להפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית, אך גם עסק במגוון נושאים מעניינים בפקיסטאן ובעולם המוסלמי. הוא ביקש להיות מוגא'דיד, מחדש הדת . לתפקיד זה הייתה אחריות רבה שכן הוא האמין שמוג'אדיד "בכלל, חייב לבצע את אותו סוג של עבודה כמו שנעשה על ידי נביא.". בעוד שהמוג'אדידים קודמים חידשו את הדת, הוא רצה גם "להפיץ את האסלאם האמיתי" , שהיעדרו הביא לכישלון המאמצים הקודמים לחדש (תג'דיד) באסלאם". הוא היה מאוכזב מאוד לאחר ההתמוטטות האימפריה העות'מאנית, הוא האמין בראייה המוגבלת של המוסלמים את האסלאם ולא את היותו אידיאולוגיה ודרך שלמה לחיים. הוא טען שכדי להחיות את הגאווה האסלאמית האבודה, המוסלמים חייבים לקבל את האסלאם כדרך חיים שלמה.
מוודודי הושפע מאוד מרעיונותיו של התיאולוג הקיצוני מימי הביניים אבן תימיה, במיוחד מחיבוריו שהדגישו את ריבונותו של האל. מודודי הדגיש שג'יהאד חמוש הוא הכרחי לכל המוסלמים בני זמננו וכמו סעיד קוטב, ממייסדי ומבכירי תנועת "האחים המוסלמים", קרא ל"ג'יהאד אוניברסלי".
מודודי היה אחד מההוגים העיקריים של רעיון המדינה האסלאמית שתוקם על ידי ג'יהאד- ובכך השפיע על התנועות האסלאמיות הקיצוניות.
הוא תמך במודרניזציה אסלאמית אך שלל את רעיון ההתמערבות, החילוניות והלאומיות מכל וכל. הוא גם יצא נגד המיסטיקה האסלאמית- הצופיות ונגד הזרם האחמדי באסלאם, הנפוץ בהודו. הוא הסכים עם המודרניסטים האסלאמיים שהאסלאם לא מכיל שום דבר המנוגד להיגיון, ושהוא עדיף במונחים רציונליים על כל מערכות הדת האחרות. הוא לא הסכים עם הנוהג שלהם לבחון את הקוראן והסונה תוך שימוש בהיגיון כסטנדרט, במקום להתחיל מהטענה ש"התבונה האמיתית היא אסלאמית" ולקבל את הקוראן והסונה, ולא את התבונה, כסמכות הסופית.
עוד בשנות הארבעים קרא מודודי למהפיכה אסלאמית, וטען כי ה"מהפכה" שלו תושג "צעד אחר צעד" עם "סבלנות", שכן "ככל ששינוי פתאומי יותר, כך הוא קצר מועד.
לפי מודודי, לאסלאם הייתה "חוקה לא כתובה" שצריכה "להיות כתובה". החוקה לא תהיה השריעה אלא מסמך דתי המבוסס על "מוסכמות" שקבעו ארבעת הח'ליפים "הישרים" הרשידון, שהיו ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם (אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי) וכן על השריעה, הקוראן והחדית' (התורה שבעל פה המוסלמית).
מודל של ממשלה
בהרחיב כיצד צריכה להיראות ממשלת המדינה האסלאמית בספרו "החוק והחוקה האסלאמית", לקח מודודי כמודל את ממשלתו של מוחמד וארבעת הח'ליפים הראשונים ראש המדינה צריך להיות ראש הרשות המחוקקת העליונה, המבצעת והשופטת כאחד, אך תחתיו שלושת הרשויות הללו צריכוץ לפעול "בנפרד ובלתי תלוי זה בזה". ראש מדינה זה צריך להיבחר ועליו ליהנות מאמון המדינה, אך הוא אינו מוגבל לתקופות כהונה. מודודי שלל גם את הדמוקרטיה המערבית ואת הרעיון הדמוקרטי המערבי.
כשהייתה המהפיכה האסלאמית השיעית באיראן, הוא בירך עליה, למרות שהייתה מהפיכה שיעית.
Al-Kawakibi

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל-כוואכיבי, שהתנגד לעות'מאנים

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל כוואכיבי, 1902-1854.
 
ממדבריות הנג'ד שבחצי האי ערב אנו מגיעים אל המאה ה-19, הזמן של האינטלקטואלים הערבים בעידן הליברלי. מדובר על אינטלקטואל, סופר ועיתונאי סוני שהיה אף יותר מאיש דת. יליד העיר חלב שבצפון סוריה, ממשפחת צאצאי הנביא מוחמד. עבד אל רחמן אל כוואכיבי (כווכב- כוכב בערבית, כוואכב- כוכבים) היה לא רק ממבשרי האסלאם הקיצוני אלא ממבשרי הלאומיות הערבית ורעיון איחוד העמים הערביים, הפאן-ערביות.
האינטלקטואלים הערביים בעידן הליבראלי עסקו בעיקר בשאלות הבאות: 1. מדוע האסלאם בירידה אל מול המערב העולה? 2. למי יש לגיטימציה להיות מנהיג האומה המוסלמית.
 
אל-כוואכיבי למד גם מדעי האסלאם וגם שפות. בגיל 22 כבן למשפחת נכבדים הוא הפך לעורך העיתון הרשמי של מחוז חלב באימפריה העות'מאנית, אל-פוראת (נהר הפרת). לאחר מכן עבר לערוך את העיתון האסלאמיסטי הרפורמיסטי, אל-מנאר (אין שום קשר לתחנת הטלוויזיה של חזבאללה השיעית כיום, שנקראת באותו שם), שעורכו המפורסם לפניו היה מוחמד רשיד רידא, אחד מגדולי האינטלקטואלים האסלאמיסטיים במצרים. אל כוואכיבי נע על הקו בין חלב הסורית לקאהיר, בירת מצרים לעתיד. מה שתיסכל אותו יותר מכל הוא הדרתם של בני משפחתו ממשרת "נקיב אל אשראף"- ראש השריפים (בני משפחתו של מוחמד) באיזור חלב, על ידי העות'מאנים.
 
אל-כוואכיבי הירבה לכתוב נגד דיקטטורה ונגד דיקטטורים, וכיוון את כתיבתו כנגד המושל העות'מאנית של חלב דאז, ג'מיל פאשא, וכנגד האימפריה העות'מאנית בכלל. הוא טען שמהרגע שנכנסו יסודות תורכיים וזרים לתוך האסלאם שהיא דת ערבית במקור, החלה ירידת האסלאם וירידת הדורות. הוא טען כי על הערבים להוביל את האסלאם כמו בימי האסלאם הראשונים במאה השביעית לספירה הנוצרית, ולא זרים. הוא גם עסק בפירוש הקוראן, כלומר נתן פירוש יותר ערבי לקוראן שכתוב בערבית. הוא טען שיש לפתוח מחדש את שערי האיג'תיהאד- החשיבה והחידושים העצמאיים באסלאם, שהיו נעולים מאז המאה העשירית לספירת הנוצרים.
 
שני ספריו הידועים הם "טבבאיע ומאסארי אל-אסתיבדאד" (הטבע של העריצות) ו"אום אל-קוראא" (אם היישובים- הכינוי הערבי לעיר מכה)- ספר שיש לו מימד יותר דתי. הוא טען שלסולטאן העות'מאני התורכי אין שום לגיטימציה לשלוט על הערבים, וכי ח'ליף האסלאם, אחד התארים שנשא הסולטאן כמנהיג האומה המוסלמית הסונית, צריך להיות אך ורק אדם משיבטו של מוחמד, שבט קורייש, ולא סולטאן שהוא ממוצא אחר לגמרי. הוא טען שגם התיישנות פירושי האסלאם מהמאה העשירית וגם הישענות המוסלמים על אמונות טפלות- בייחוד על המיסטיות הצופית, וידוע שהצופיות הייתה נהוגה בתורכיה בדרך כלל- גרם להידרדרות האסלאם אל מול עליית המערב. זניחת ערכי הערביות והאסלאם גרמה לאסלאם להיחלש ולרדת. את האסלאם, לטענת כוואכיבי, יש לחזק בעזרת עמידה על יסודותיו הערביים, ואיחוד כלל הערבים לשם שליטה באסלאם-ובכך הניח את היסודות ללאומיות הערבית, וחזרה לערכים האסלאמיים של מוחמד הערבי מהמאה השביעית לספירה. המימד האסלאמי של טענותיו הניח את היסודות לאסלאם הקיצוני בגירסתו הערבית. עובדה היא שאירגוני "האחים המוסלמים", "אל קאעידה" ודאע"ש יוסדו ונוהלו בעיקרון על ידי ערבים.
 
בסיפרו "אום אל-קוראא" הוא טען כי העיר מכה, ממנה בא האסלאם, צריכה להיות בירת העולם המוסלמי ולא איסטנבול ולא קאהיר ראויות להיות הבירה המוסלמית המרכזית. הוא טען שעל המוסלמים ללמוד את המדע המודרני ולפרש את הקוראן ואת החדית', המסורת האסלאמית, פירוש מודרני. חיקוי עיוור-תקליד- של פירושים אסלאמיים מהעבר גורמים לקיפאון של האסלאם אל מול המודרנה.
 
עקב הביקורת שמתח על האימפריה העות'מאנית וההאשמות שהטיח בה לפיה היא האשמה בקיפאונו ובהשחתתו של האסלאם, אל-כוואכיבי כנראה הורעל בידי סוכנים עות'מאנים ומת בשנת 1902.

מבשרי האסלאם הקיצוני- הכל החל ממוחמד עבד אל-והאב

הכל התחיל מעבד אל-והאב. או בשמו המלא: מוחמד אבן עבד אל-והאב (1699-1792).
נחשב למייסד הזרמים הקיצוניים של האסלאם הסוני, ובמיוחד של תנועת הוהאבייה, התנועה האסלאמית הקיצונית שהיא האסכולה הדתית מוסלמית המובילה בחצי האי ערב ובמיוחד בערב הסעודית. הוא היה מטיף, מנהיג דתי, רפורמטור שמרן קיצוני, פעיל פוליטי ותיאולוג. ההגדרה של "והאביות" או "והאביזם" היא תוצר של חוקרים מערביים, לא השם של התנועה הדתית שהקים.
נולד למשפחה של משפטנים שעסקה במשפט המוסלמי לפי הפרשנות המחמירה שלו שיסודה באסכולה הדתית הסונית החנבלית, האסכולה הדתית המאוחרת, הקיצונית והשמרנית מבין ארבע האסכולות של האסלאם הסוני.
הוא למד בבתי ספר דתיים שנהגו לפי האסכולה החנבלית. דרכו הייתה לשלב את האסכולה החנבלית עם הפוליטיקה בחצי האי ערב, ובכך נוסדה האסכולה החנבלית.
עקרונותיו היו: 1. קידום שמירה על החוק האסלאמי בראי הראייה השמרנית ביותר של הקוראן. 2. הכריז על ההכרח לחזור ישירות לקוראן ולחדית' (החדית' הוא המקבילה המוסלמית לתורה שבעל פה) במקום להסתמך על פרשנויות מימי הביניים, והתעקש שכל מוסלמי – זכר ונקבה – יקרא וילמד את הקוראן באופן אישי. 3. הוא התנגד לתקליד -מעקב עיוור על ידי המסורת, וקרא לפתוח את שערי האיג'תיהאד- הנמקה משפטית עצמאית באמצעות חקר כתבי הקודש- שהיו נעולים מאז המאה העשירית- לפרשנות שמרנית בלבד.
4. הוא עבר הכשרה ראשונית במסורת המוסלמית הסונית הקלאסית, אבן עבד אל-ווהאב התנגד בהדרגה לשיטות דת פופולריות רבות, אך שנויות במחלוקת, כגון ביקור והערצה למקדשים ולקברים של קדושים מוסלמים, דבר שלדעתו מהווה חידוש דתי ("בידעה"), כפירה או אפילו עבודת אלילים. 5. קרא לרפורמה חברתית שמבוססת על התווחיד- ייחוד האל באסלאם. 6. קרא לחזור לימי האסלאם "הטהור" של מוחמד וחבריו במאה השביעית. דחה את הצופיות- הזרמים המיסטיים האסלאמיים, שהיו נהוגים באימפריה העות'מאנית.
את מי שלא הסכימו עם דרכו, את השיעים, את הצופים ואת כל מי שעסקו במיסטיקה אסלאמית הגדיר עבד אל-והאב ככופר. התכפיר- הכרזה על אדם או על קבוצה ככופרים- הוא היסוד של האסלאם הקיצוני הסוני.
חשוב להבין, כי התקופה שבה פעל עבד אל-והאב הייתה על רקע ההתנגדות שצצה במדבריות חצי האי ערב כלפי האימפריה העות'מאנית, בטענה כי היא אינה מכבדת את האסלאם כמו שצריך לפי יסודותיו הבסיסיים. עבד אל-והאב טען כי האסלאם הושחת והתקלקל במהלך ימי הביניים והלאה, וכי יש לחזור לעקרונות הבסיסיים והשמרניים ביותר של הדת. היריבות עם האימפריה העות'מאנית ועוד שיקולים רבים הובילו למהלך הדרמטי ההיסטורי שנקט עבד אל-והאב: חיבור עם משפחת אל-סעוד ויצירת המדינה הסעודית הראשונה, או האמירות הגדולה של דרעייה, בשנת 1744 לספירה (ערב הסעודית של היום היא המדינה הסעודית השלישית).
אבן עבד אל-ווהאב ערך הסכם דתי-פוליטי עם מוחמד אבן סעוד כדי לעזור לו להקים את אמירות דרעייה, המדינה הסעודית הראשונה, והחל בברית שושלת והסדר חלוקת כוח בין משפחותיהם שנמשך עד היום בממלכת ערב הסעודית. אהל אל-שייח', המשפחה הדתית המובילה את חכמי הדת (העולמאא) של ערב הסעודית, הם צאצאיו של אבן עבד אל-ווהאב. הברית בין משפחות אל סעוד (שמתרכזים בפוליטיקה) ועבד אל-והאב (שמנהלים את ענייני הדת של ערב הסעודית) קיימת עד היום.
עבד אל והאב השפיע רבות על הקמת התנועה הסלאפית, שקראה לחזור לאסלאם הדתי "הטהור" של המאה השביעית לספירה. במשך השנים מוסלמים קיצוניים קראו לעצמם גם "אל-מוואחידון"- כלומר דבקים בייחוד האל- עוד מושג שהשתמש בו רבות עבד אל והאב.
ייתכן שזו תמונה של ‏אדם אחד‏
לייק
תגובה
שתף
1920px-Badshahi_Mosque_July_1_2005_pic32_by_Ali_Imran_(1)

המדרסות (בתי הספר האסלאמיים) בפקיסטאן- מקום ליצירת אסלאמיסטים קיצוניים וטרוריסטים.

פקיסטאן, מעצמה גרעינית החל משנת 1999, היא בעלת ברית של ארצות הברית, וכן בעלת ברית שקטה של המערב וישראל במלחמה מול איראן השיעית. פקיסטאן היא היריבה המושבעת של הודו, ובמקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודית. השפות הרשמיות בפקיסטאן הן אורדו (שפה הינדו-איראנית שנכתבת באותיות ערביות ופרסיות עם עוד תוספות) ואנגלית. במשך השנים פקיסטאן שיחקה משחק כפול: מצד אחד, היא נלחמה כנגד הטרור האסלאמי הקיצוני ומצד שני עודדה אותו ותרמה לו. לא לשכוח שמי שהסתיר את אוסאמה בן לאדן בעיר אבוטאבאד בפקיסטאן הייתה הממשלה הפקיסטאנית דאז. אירגון הטאליבאן (תלמידים) נוצר למעשה בפקיסטאן ונתמך על ידה. אירגוני טרור מוסלמיים פקיסטניים כמו "לשכאר א-טייבה" שביצע בין היתר את הפיגועים במומבאי הוא תוצר של המדרסות. גם כמובן חלק לא קטן מלוחמי המוג'אהידין האפגנים כנגד הפלישה הסובייטית, שמומנו על ידי ארה"ב בזמנו, היו בוגרי המדרסות.  אבל פסי הייצור של האסלאם הקיצוני במדינה הם המדרסות (מדרסה- בית ספר בערבית), בתי הספר האסלאמיים.

מהן ה"מדרסות"?

המדרסות של פקיסטן הן בתי מדרשות איסלאמיים בפקיסטן, המכונים "מדאריס-א-דינייה" באורדו. רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), פיקה (המשפט המוסלמי), וכמובן את השפה הערבית, שהיא הבסיס ללימודי האסלאם,  אך הן כוללות כמה נושאים לא-אסלאמיים (כגון לוגיקה, פילוסופיה ומתמטיקה), המאפשרים לתלמידים להבין את הדת. מספר המדרסות גדל באופן דרמטי במהלך שלטונו של הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק (ששלט בין 1978 ל1988) ולאחריו, והן פופולריות במיוחד בקרב המשפחות העניות ביותר בפקיסטן, בין היתר מכיוון שהן מאכילות ומשכנות את ילדיהן. ההערכות לגבי מספר המדרסות נעות בין 12,000 ל -40,000.  באיזורים מסוימים בפקיסטן הם עולים על מספר בתי הספר הציבוריים שאינם ממומנים.

רוב המדרסות בפקיסטן הן סוניות, עוקבות אחר תת האסכולה הדיבאנדית שרווחת במרחב ההודי-אפגני ושייכת לאסכולה החנפית של הסונה, . בנוסף ישנן מספר אקדמיות קוראן המציעות תעודות בקורסים אסלאמיים.

עבור רוב המשפחות הפקיסטניות מדרסות עשויות לספק את "האפשרות הריאליסטית היחידה" לחנך את בניהן,  אך המבקרים התלוננו כי מדרסות רבות אינן מציעות כמעט הוראה מעבר לשינון הקוראן, והן מעודדות קיצוניות. כשניתחו את  הפרופילים של מחבלים מתאבדים שביצעו פיגועים בפקיסטאן לפחות מצאו את המדרסות שהשתתפו בהן. הסיבה העיקרית לקיצוניות היא המימון שמעניקה סעודיה מאז סוף שנות השבעים  לאותן מדרסות, בעקבות ייסוד הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן והפלישה הסובייטית לאפגניסטאן השכנה באותן שנים, מה שהופך את שיטת הלמידה ליותר קיצונית ברוח הווהאבית-חנבלית הסעודית.

 

המדרסות עלו כמכללות הלמידה בעולם האסלאמי במאה ה -11, אם כי היו מוסדות למידה מוקדמים יותר . הן פנו לא רק לממסד הדתי, אף שזו הייתה ההשפעה הדומיננטית עליהם, אלא גם למגזר החילוני והמסורתי במדינה. לאחרונים הם סיפקו רופאים, פקידי מנהל, שופטים ומורים.

התנאים במדרסות "נידונו באופן קבוע על ידי סוכנויות לזכויות אדם" כ"צפופות וחסרות משמעת. לאחר הפיגועים ב -11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, פרשני טלוויזיה אמריקאים קשרו נרחב בין מדרסות לאלימות או לפונדמנטליזם. נשיא פקיסטן לשעבר, גנרל מושארף, ניסה להציג אלמנט של שליטה נומינלית במדרסות בתגובה ללחץ האמריקני עליו.

בשנת 2019 יזמה ממשלת פקיסטאן תוכנית ליותר שליטה ופיקוח על המדרסות, אך היא נתקלה בהתנגדות משמעותית מצד ההמונים ומצד הממסד הדתי במדינה.

גידול של מדרסות
ההערכות למספר המדרסות משתנות, אך כולן מסכימות כי מספרן גדל מאוד, לאחר שהתרחב מאוד במהלך שלטונו של הנשיא הכללי זיא-אל-חאק (1977–1988), שמימן בתחילה את מדרסות דיובנדי בכספי אוסף "צדקת החובה" (זאכאת) שלו החל משנת 1980.  מיטיבה נוספת הייתה סעודיה, אשר החל מאמצע שנות השמונים ביקשה לנטרל את העזרה שהרפובליקה  האסלאמית השיעית של איראן נותנת למיעוט השיעי האסרטיבי בפקיסטן, עם "כספים משמעותיים" להרחבת המדרסות הסוניות השמרניות. כיום מספר המדרסות הדתיות בפקיסטאן נמדד בכ22 אלף.

 

רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון שינון הקוראן (משנן הקוראן נקרא חאפיז), תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), מקורות החדית' , פיקה ואסול אול פיקה (המשפט המוסלמי ומקורותיו), את  השפה הערבית, ניהול כלכלה אסלאמית (כלומר ללא הלוואות בריבית בין היתר) , מנאטיק (לוגיקה), פילוסופיה, ספרות ערבית קלאסית וקליגראפיה ערבית. שליטה בנושאים אלה מכשירה את התלמיד להפוך לחוקר או איש דת אסלאמי (מולא).

מבחינת הדוקטרינה הדתית, רבות מהמדרסות ממומנות על ידי קבוצות סעודיות ומשלבות את האידיאולוגיה הדיאובאנדית עם "הווהאביזם כפי שבא לידי ביטוי בחינוך הניתן לתלמידים בממשלת ערב הסעודית". המבקרים מתלוננים על חוסר סובלנות בתוכניות הלימוד כפי שהן משתקפות בשורה ש"תלמידים מוסלמים במדרסות רדיקליות מזמרים באסיפת הבוקר: 'כשאנשים מתכחשים לאמונתנו, בקשו מהם להתאסלם ואם הם לא יתאסלמו, יהרסו אותם לגמרי'.  מדרסות סעודיות אחרות, ובמיוחד בתי ספר במחנות הפליטים האפגנים, עשויות לספק פרשנות לאסלאם ש"משלבת אידיאלים של ההלכות השבטיות הפאשטוניות (אוכלוסיית הרוב האתנית באפגניסטאן) ואידיאולוגיה דיאובאנדית קיצונית- בדיוק סימן ההיכר של הטאליבאן. במדרסות מעין אלה "לא מעט מורים לא הבחינו בין ערכי השבט של הקבוצה האתנית שלהם- הפאשטונים, ובין האידיאלים הדתיים".

המדרסות מלמדות ערבית ולמרות שיש יותר מ -70 שפות בפקיסטן, מעט פאקיסטנים דוברים ערבית. מגזין "האקונומיסט" מצא כי מבין הילדים שמסיימים חמש שנות לימוד יסודי, רק מחצית יודעים קרוא וכתוב.

 

שדר דיפלומטי אמריקאי משנת 2008 התריע  כי מדרסות במימון ערב הסעודית מטפחות "רדיקאליזם דתי" ב"אזורים מתונים בעבר בפקיסטאן",  כאשר ילדים ממשפחות עניות נשלחו למדרסות מבודדות, ופעם אחת גויסו לעתים קרובות ל"פעולות מות קדושים".

"בוגרי" המדרסות מוכשרים כביכול או כמורים לדור הבא של המתגייסים, או שנשלחים לבית ספר לתואר שני להכשרה ג'יהאדית. "נראה כי מורים במדרסה מקבלים את ההחלטה", לאן הולכים התלמידים הבאים, "על סמך קריאתם על נכונותו של הילד לעסוק באלימות וקבלת תרבות ג'יהאדית לעומת התועלת שלו כמורה ומטיף לאידיאולוגיה דתית.

חופשת האביב של המדרסות הפקיסטניות היא אחד הגורמים המרכזיים לעונת הלחימה באפגניסטאן שהייתה נהוגה מהחודשים מאי עד אוקטובר בשנות השילטון הסובייטי והאמריקני במדינה. בנוסף לטאליבאן, היו לא מעט מאנשי "אל-קאעידה" ויש כיום לא מעט מאנשי אירגון "דאע"ש ח'וראסאן" שפועל במרחב ההינדו-איראני (ISIS-K) מבוגרי המדרסות הנ"ל.

AFGHANISTAN-CONFLICT

האסלאם של אפגניסטאן תחת הטאליבאן

האסלאם של אפגניסטאן תחת הטליבאן.
 
באסלאם הסוני יש 4 אסכולות: חנפי, שאפעי, מאלכי (נהוג בצפון אפריקה) וחנבלי (הקיצונית והמאוחרת מכולם, בגירסה הווהאבית שלה, נהוגה בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ).
 
רוב אנשי הטליבאן הם פאשטונים מבחינה אתנית- כמו רוב אוכלוסיית אפגניסטאן. רוב רובם של הפאשטונים מאמינים באסלאם הסוני.
 
דרכו הדתית של הטליבאן היא פלג דאר אל-עולום של האסלאם הדיאובאנדי, שמפרש באופן קיצוני את האסכולה החנפית שבאסלאם הסוני. מהו האסלאם הדיאובנדי-חנפי-סוני?
 
התנועה הדיאובנדית היא תנועה תחייה אסלאמיסטית בתוך האסלאם הסוני מהאסכולה החנפית, שנוצרה בסוף המאה ה -19 סביב המדרשה האיסלאמית דאר אל עולום בעיר דיאובנד שבהודו, שממנה נגזר השם. המדרשה נוסדה על ידי מוחמד קאסים נאנאוטאווי, ראשיד אחמד גנגוהי, וכמה דמויות נוספות בשנת 1866, שמונה שנים לאחר המרד ההודי כנגד הבריטים באמצע המאה ה-19.
המדיניות הפוליטית של תנועת הדיאובנדי התגבשה דרך אגף "אגודת חכמי הדת של הודו, שנוסד בשנת 1919 ומילא תפקיד מרכזי בתנועת העצמאות ההודית באמצעות הפצת תורת הלאומיות המורכבת.
 
מבחינה תיאולוגית, הדיאובנדים מקיימים את תורת התקליד (חיקוי, התאמה לתקדים משפטי) ודבקים באסכולה החנפית מייסדי הזרם הדיאובנדי מוחמד קאסים נאנאוטאווי ורשיד אחמד גנגוהי שאבו השראה מהדוקטרינה הדתית-פוליטית של המלומד האסלאמי שאה וואליאללה והאידיאולוגיה הווהאבית-חנבלית הקיצונית.
במהלך שנותיו הראשונות עסק הזרם הדיאובנדי בדיונים בין -דתיים עם חוקרים נוצרים והינדים בצורה שלווה, ובשלב הראשוני להקמתו נעשה שיתוף פעולה עם ההינדים, מכיוון שפילוסופים וחכמי דת דיאובדנים אלה דיברו פעמים רבות על אחדותם של הינדים, נוצרים ומוסלמים, רב תרבותיות והתנגדות לחלוקת הודו.
 
מאז סוף שנות השבעים, חלה הקצנה בתנועה הדיאובנדית- נאמר שהתנועה הושפעה מהווהאביזם החנבלי באפגניסטן ובפקיסטן. מתחילת שנות השמונים ועד תחילת שנות האלפיים היו כמה דיאובנדיים שמומנו במימון כבד על ידי סעודיה. הממשלה הפקיסטנית טיפחה בכוונה את הלחימה וההקצנה הדיאובנדית כדי להילחם בברית המועצות (באפגניסטן) ובהודו (בקשמיר). הכסף והנשק שסופקו הניעו מאוחר יותר את העימות האזרחי.
התנועה, שמרכזה כיום בעיקר בהודו, פקיסטן, אפגניסטן ובנגלדש, התפשטה לבריטניה ויש לה נוכחות בדרום אפריקה. לסניפים הפקיסטנים והאפגניים ולסמינרים ההודיים המקוריים יש הרבה פחות קשר ביניהם מאז חלוקת הודו, מסיבות פוליטיות הקשורות לגבול הודו -פקיסטן. חסידי תנועת הדיאובנדים מגוונים ביותר; חלקם דוגלים באי-אלימות ואחרים לוחמניים . הדיאובנדים מזרם דאר אל- עולום תמכו בעקביות בפעולות האזרחיות של הטליבאן, והקיצוניים מביניהם מממשים את דרכה הצבאית והטרוריסטית של התנועה.