Category Archives: הסולטאן ושאר סדרות תורכיות

כשהסולטאן ממנה את החתן

בצל חידוש אחד הסכסוכים הארוכים ביותר בתולדות אירופה, בין תורכיה לרוסיה, סכסוך בן 500 שנים שכלל בתוכו 12 (!!) מלחמות- שאגב, ברובן הכמעט מוחלט ניצחה רוסיה, הוצנעה ידיעה חשובה שקשורה גם במהלך היסטורי. המהלך היה מינויו של בראט אלבייראק (משמעות שם משפחתו: דגל) לשר האנרגיה בממשלה התורכית החדשה של אהמט דאווטאולו, זו שנבחרה בבחירות החוזרות האחרונות שבה ניצחה ברוב גדול מפלגת AKP, מפלגתו של טייפ ארדואן, בחירות שהפכו את "חגיגות" ניצחון החילוניות בתורכיה למוקדמות מדי. הממשלה הוקמה בקלות הפעם, בניגוד לתקופה שאחרי הבחירות הקודמות ביוני, שבה AKP זכתה ברוב רגיל בלבד ונזקקה לקואליציה. כאן למפלגה יש רוב להקים ממשלה של מפלגה אחת, ולמנות את שריה כרצון ראשיה. וכך היה.
בראט אלבייראק, זה שמופיע בתמונה, אינו סתם מינוי, אלא מינוי מיוחד: מדובר בחתנו בן ה37 של נשיא המדינה ארדואן. בעלה של בתו אסראא, שבאורח לא מפתיע דומה חיצונית לאביה… כמו אביה של אסראא, לימודיו של בראט התמקדו בתחום הכלכלה ומינהל עסקים והוא עבד בעיקר בחברות פיננסיות.
כמו הסכסוך בין רוסיה לתורכיה, גם מינוי חתנו של השליט התורכי למעשה לתפקיד שר בממשלה או לתפקיד ראש הממשלה (ואני לא אופתע אם זה יקרה יום אחד) אינו חדש: מדובר במוסד היסטורי בן מאות שנים, שנקרא מוסד הדאמאט (Damat), שמשמעותו "חתן". הכוונה היא לחתניהם של השליטים, במקרה זה הסולטאנים, שמונו לתפקידים בכירים מאוד בשירות המדינה, כמו הווזיר הגדול, שהוא למעשה ראש הממשלה, שרי ממשלה, מושלי מחוזות גדולים או מפקדי הצבא. דאמאט בראט אינו היחיד: לאורך ההיסטוריה העות'מאנית, 22 חתנים של סולטאני האימפריה רשומים תחת התואר "דאמאט". ברשימה כלולים גם שמותיהם של הגיסים של הסולטאנים, כמו גיסיו של הסולטאן סולימאן המפואר, אבראהים פאשה מפארגה, שהיה גם שומר חדריו של הסולטאן, גם הווזיר הגדול וגם מפקד הצבא בעת ובעונה אחת, ועוד גיס של סולימאן, לוטפי פאשה. ומדוע הגיסים כלולים ברשימה? כי מדובר למעשה בחתניהם של הסולטאנים הקודמים, במקרה זה הסולטאן סלים הראשון אביו של סולימאן, גם אם נישאו לבנותיהם לאחר מותם של אותם סולטאנים.
בכל מקרה, ואני מדגיש, בסולטאנות שושלתית החתן או אישתו לא היו יכולים להפוך לסולטאנים בעצמם, אלא רק גברים שהם בנים ביולוגיים של המשפחה העות'מאנית.
התקופה שלאחר סולימאן המפואר נחשבת כתקופה של סולטאנים חלשים יחסים, שהשאירו את השילטון בפועל בידי הוואלידה סולטאן (האמא או הסבתא של הסולטאן) או בידי הווזירים הגדולים. אחד החתנים ששלט בפועל ואפיין תקופה שלמה הוא אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה וזיר גדול בימי הסולטאן אהמט השלישי, שלט באימפריה העות'מאנית בפועל, ותקופת שילטונו, בין 1718 ל1730 נודעה בשם "תקופת הצבעונים" או לאלא דוורי, תקופה שעליה כבר כתבתי.
החבר הראשון במוסד ה"דאמאט" היה דאווט פאשה, שהיה וזיר גדול בין השנים 1482-1497, בימי הסולטאן ביאזיד השני. האחרון שנודע כ"דאמאט", והיה למעשה בעלה של נכדתו של הסולטאן עבד אל-מג'יד הראשון, הוא אנוור פאשא, שתפקידו הרשמי בין השנים 1914-1918 היה שר המלחמה, אך למעשה הוא היה בראש שלישייה שניהלה את האימפריה העות'מאנית בפועל מטעם ה"וועד לאיחוד ולקידמה", הגוף ששלט באימפריה בעוד הסולטאן היה ייצוגי בשנות מלחמת העולם הראשונה. אנוור פאשה נודע לשימצה בשל גרירת האימפריה העות'מאנית לאותה מלחמה איומה, לתבוסה בה וגם לטבח האיום והנורא שהתבצע בארמנים בשנת 1915.

מוסד ה"דאמאט" היה מוסד שילטוני היסטורי: החתנים היו ברובם אנשי צבא או אנשי מינהלה, שהושאו בנישואים פוליטיים לבתו של הסולטאן. להיות חתנו של הסולטאן פירושו להיות אחד מהאנשים הכי קרובים לשליט, לא פחות מיורש העצר. ברגע שמישהו נישא לבת הסולטאן, הוא נעשה חבר משפחת הסולטאנות, משפחת השילטון, למרות שאין לו קשר ביולוגי עם אותה משפחה ולכן לא רשאי לרשת את הסולטאן, וגם אביהם של נכדי או ניני הסולטאן, שכן היו שייכים בקשר ביולוגי למשפחה העות'מאנית. רק מי שהסולטאן היה חפץ ביקרו והיה מעוניין לתת לו את המעמד הגבוה ביותר באימפריה אחריו ואחרי יורש העצר, היה רשאי להינשא לבנות המשפחה הסולטאנית. לכן, מדובר בנישואים בעלי אמירה פוליטית חשובה, למרות שהיו נישואים מעטים מאוד שבאו במקרים של היכרות ואהבה.
דבר שני, נישואים לבת משפחה סולטאנית העניקו לגיטימציה לאותם חתנים להיות חלק מהשילטון ובמקרים מסוימים אף לשלוט בפועל, רשמית בלבד תחת הסולטאן. בכך, משיג החתן גם שם טוב וגם שמן טוב, ומעורר את יראת הכפופים אליו כבן משפחה. אנוור פאשה ביטא את כוחו ועוצמתו בכך שנישא לנכדת אחד הסולטאנים. הסולטאן, מצידו, ברגע שהחתן אוחז בתפקיד בכיר, שומר את כל העוצמה והכוח של המדינה בידיה של משפחתו וכך גם בידיו שלו עצמו.
דבר שלישי, מעמד החתן היה כלי לניעות חברתית, כלומר, מי ששימש כעבד או כחייל פשוט באימפריה, היה יכול להתקדם בדרגות עד כדי כך שנהיה גם וזיר גדול וגם חתנו של הסולטאן- ובכך, כאמור, להצטרף למשפחה הסולטאנית. מסלול קידום זה שימש את מטרתם והזין את תקוותיהם של עבדים ומגוייסים בכפייה רבים, חלקם הגדול לא נולד כמוסלמים ובכלל לא היו תורכים במוצאם האתני אלא התאסלמו והובאו לשרת בצבא האימפריאלי. ממש אפשר לקרוא לזה אופק תעסוקתי בשירות המדינה, שהמצטיינים בו יכולים לקבל כבונוס על הישגיהם ותפקודם גם נישואין לבת הסולטאן.
דבר רביעי, וחשוב ביותר, לפעמים הסולטאנים השיאו את בנותיהם לאנשי צבא ולבכירים שהם פחדו מהם ומכוחם, ושאפו להשאיר אותם קרוב אליהם על מנת לשמור עליהם שלא יתמרדו ושלא ישאפו להפיל את הסולטאן או לתפוס את השילטון. ברגע שאותם חתנים התחילו לאיים עליהם, הסולטאנים ניצלו את קירבתם והוציאו אותם להורג, כשאבראהים פאשה מפארגה הוא הדוגמה הטובה ביותר. הסולטאן סולימאן, שהיה גם חברו הטוב ביותר, לא חס עליו כשהרגיש מאוים ממנו והוציאו להורג.
ועוד דבר, שהוא קשור לדאמאט בראט: אך ורק במקרה שהשילטון אינו שושלתי, כמו בימינו, ומי ששולט רוצה לשמור את השילטון בידיה של משפחתו ואינו סומך על בניו שיתפקדו כמותו- ומצד שני לא מקובל עליו או לא חושב שראוי לנשים להחליף אותו, החתן יכול להיות יורש פוטנציאלי לשליט המדינה, לכן זו לא תהיה הפתעה גדולה אם אותו חתן יהיה ביום מן הימים ראש ממשלת או נשיא תורכיה, למגינת ליבם של דמויות כמו ראש הממשלה דאווטאולו או סגן ראש הממשלה נומאן קורטולמוש (שנחשב יותר אסלאמיסט מארדואן או מראש ממשלתו)- שרואים עצמם שולטים בפועל בתורכיה שאחרי ארדואן- במסגרת ממשל נשיאותי (שרשמית עדיין לא קיים במדינה) או ממשל פרלמנטרי.

סדרות תורכיות שטרם הוקרנו או שמוקרנות בישראל

זה נכון שכבר 4 שנים ויותר מוקרנות טלנובלות תורכיות על המסך בארץ, אך ישנן טלנובלות ממש טובות שחבל שטרם הוקרנו כאן.
אתם ודאי מנחשים מהי הטלנובלה הראשונה שאנקוב בשמה- זו כמובן "קוסם סולטאן", או בשמה המקורי "המאה המפוארת-קוסם", סידרת ההמשך של הסידרה "הסולטאן", המספרת על תולדות הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר וצאצאיו. "קוסם סולטאן" הוקרנה לראשונה בתורכיה בשבוע שעבר, ואתמול הוקרן הפרק השני שלה, בשעה 20:00 בערב שעון תורכיה וישראל (אותה שעה גם בארץ!) בערוץ סטאר טי וי.
הסידרה מספרת הפעם לא על סולטאן, אלא על ואלידה סולטאן מפורסמת: קוסם סולטאן, בשמה המקורי אנסטסיה, שנחטפה מיוון להרמון הסולטאן באיסטנבול. העונה הראשונה מתמקדת בבעלה של קוסם, הסולטאן אהמט הראשון, בגילומו של השחקן אקין קוץ', ובסבתו, הוואלידה סולטאן סאפייה, בכיכובה של הזמרת המפורסמת הולייה אוושאר. כרגע משחקת את קוסם הצעירה אנסטסיה צימופולו, אך בהמשך היא תתחלף עם ברן סאאת, שתשחק את קוסם המבוגרת, ששולטת באימפריה וממנה סולטאנים.
שימו לב, שבתקופת הסולטאן אהמט הנסיכים האחים כבר לא הורגים אחד את השני על מנת להתמנות לסולטאן, אלא האחים שנראים כמתחרים מושמים מגיל קטן (כמו מוסטפא, אחיו של אהמט שעתיד להתמנות לסולטאן מוסטפא הראשון, "המשוגע") באגף סגור של הארמון בשם "קאפס" (כלוב).

נכון שהסידרה רק התחילה, אבל חבל שאין תרגום לעברית שלה באינטרנט או לחילופין, אף ערוץ לא רכש עדיין את הזכויות לסידרה בישראל. יכול להיות שניתן להראות פרק ששודר באיחור, כמה ימים אחרי ההקרנה בתורכיה, בתרגום לעברית. או שאלה חלומות באספמיא…..
בכל מקרה, אם יש סידרה שממש חבל שלא מוקרנת בישראל , זאת הסידרה "קוסם סולטאן".

הסידרה השנייה שלא מוקרנת בישראל מושפעת מאוד מהסידרה "קאראדאיי", שכן משודרת בארץ, וקוראים לה: "אהבת הכסף השחור",
Kara Para Aşk בתורכית (קארא פארא אשק). הסידרה מספרת על הקשר בין השוטר עומר דמיר, בגילומו של אנגין אקיורק, שבא מהעיר המזרחית הרחוקה ואן לאיסטנבול, מסור לעבודתו, מתמחה בתפיסת כנופיות ועומד להתארס עם בחורה שאוהב, לבין אליף לטיפה דניזר, בגילומה של טובה בויוקוסטון, מעצבת תכשיטים מרומא שבאה לאיסטנבול כדי לחגוג את יום הולדתה. תהפוכות מפתיעות ודרמטיות מפגישות בין השניים, כשהעלילה המותחת משתרעת לאורך כל הסידרה.

הסידרה השלישית היא בכיכובה הראשי של הזאל קאיה, שידועה מהסידרה "אהבה אסורה" והתמונה שלה מופיעה כאן. כמו ברן סאאת, שגילמה באותה סידרה דמות יוקרתית- ולאחר מכן גילמה את "פטמגול" בת העניים, מגלמת הזאל קאיה בת ה25 בת למשפחת עניים בשם פריהא יילמאז. שם הסידרה הוא Adını Feriha Koydum, או בעברית "נתתי לה את השם פריהא". אביה הוא שוער בשכונת יוקרה באיסטנבול ואימה עובדת כעוזרת בית. פריהא היא יפה ומוכשרת, לכן משיגה מילגת לימודים לאוניברסיטה פרטית, שם היא מתחזה לבת עשירים עם אבא עשיר מאוד. היא פוגשת שם בחור עשיר ממשפחה עשירה, אמיר סאראפאולו, בגילומו של צ'אטאי אולוסוי, מתאהבת בו ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים, תוך כדי שפריהא מסתירה את זהותה האמיתית. הסידרה עוקבת אחר התהליך הקשה של הסתרת זהותה האמיתית ומעמדה האמיתי, כל זאת על מנת שהחבר שלה לא יעזוב אותה. האם הקשר ישרוד גם לאחר שמעמדה וזהותה האמיתית יתגלו?

הסידרה הרביעית היא "חתיכות שבורות", או בשמה המקורי "פאראמפארצ'ה", בכיכובם של נורגול ישילצ'אי, השחקנית בת ה39, וארקאן פטאקיה בן ה-45, שניהם מבוגרים יחסית לככב בטלנובלות תורכיות בתפקידים ראשיים….
הסידרה מספרת על החלפת תינוקות (לא עלינו) בין שתי משפחות בבית היולדות: משפחה ענייה, בראשות האם גולסרן, שבעלה נטש אותה, שמקבלת תינוקת למשפחה עשירה- ונותנת לתינוקת את השם הזאל, ומשפחה עשירה שמקבלת תינוקת למשפחה ענייה- שמקבלת את השם ג'אנסו. הסידרה עוקבת אחר שתי האמהות שתינוקותיהן מוחלפות, על הגידול של בנותיהן עד לאחר 15 שנים, ועל המסע הלא מודע של שתי הבנות בדרך למצוא את אמהותיהן האמיתיות, עליהן לא ידעו. את דילארה העשירה משחקת נורגול, ואת בעלה ג'יהאן הבעייתי משחק ארקאן.

פוסט זה נכתב לפני כשנתיים. לפוסט זה קיימים כמה פוסטי המשך-מעודכנים יותר: הפוסט הראשון שמדבר על הסדרות התורכיות החדשות, שמוקרנות או עומדות להיות מוקרנות בתורכיה בשנת 2017, ולא ידוע אם ומתי יגיעו לישראל. הנה הקישורים ( אם לא מפנה לקישור, נא להעתיק את הכתובת ולהדביק לשורה למעלה בדפדפן):

http://histerio.co.il/?p=1558

מעודכן ל2019, כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל (חלק רביעי) כולל ערוץ הדרמות הטורקיות החדש:

http://histerio.co.il/?p=2781

פוסט המשך נוסף: הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל מאז ומעולם, חלק ראשון :

http://histerio.co.il/?p=1910

פוסט המשך שני, הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל מאז ומעולם, חלק שני:

http://histerio.co.il/?p=1944

פוסט המשך שלישי: הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ, חלק שלישי:

http://histerio.co.il/?p=1987

פוסט המשך רביעי, עדכני ל-2019: הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל, חלק רביעי (2019):

http://histerio.co.il/?p=2781

מוסטפא המתחזה ומוסטפא הקטן

כולנו זוכרים את הסיפור על בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, הנסיך מוסטפא, שנקרא לאוהלו של אביו והוצא שם להורג.ההוצאה להורג אף צוירה על ידי ציירים אירופים, ותמונה של אותו מקרה טראגי מופיעה כאן מצויירת. אבל מוסטפא בן סולימאן לא היה הנסיך העות'מאני היחיד שטען לרשת את השילטון. במהלך ההיסטוריה היו שנים כאלה: מוסטפא המתחזה- שדמותו תועדה באי דיוק היסטורי בסידרה "הסולטאן", והשני מוסטפא הקטן.

אתחיל בסיפורו של מוסטפא המתחזה, או בתורכית דוזמג'ה מוסטפא (Duzmece Mustafa).
שמו של מוסטפא המתחזה היה מוסטפא צ'לבי (צ'לבי בתורכית משמעותו אדם במעמד גבוה, או ג'נטלמן). מוסטפא היה בנו של הסולטאן ביאזיד הראשון, וחי בין השנים 1393 ל1422. הוא היה נין מצד אמו של המלומד הסופי הידוע, הפילוסוף ג'לאל אל-דין אל-רומי.
תחילת דרכו של מוסטפא הייתה כשנפל במהלך קרב עם המונגולים בהנהגת תימור לנג באנקרה בשבי המונגולי. השנה הייתה 1402, ומוסטפא החזיק בשבי שלוש שנים עד 1405, עת תימור לנג מת והוא שוחרר.
אגב, הסיפור הגדול של השבי לאחר קרב אנקרה אינו מוסטפא עצמו, אלא אביו, הסולטאן ביאזיד הראשון, שנפל יחד עם מוסטפא בשבי. הסולטאן ביאזיד ידוע כ"סולטאן שהפך לשרפרף", היות ותימור לנג החזיק אותו בכלוב לעיני כל בארמונו, ומעת לעת אף ביאזיד שימש כשרפרף אנושי, עליו הניח תימור לנג את רגליו. ביאזיד החזיק שנתיים בשבי ומת במהלכו. נפילתו של ביאזיד בשבי פתחה תקופה של ואקום במדינה העות'אמנית, שבה התחרו ארבעת אחיו של מוסטפא על השילטון. מי שיצא מנצח מהקרבות הוא אחיו של מוסטפא, הסולטאן מהמט הראשון.
לאחר חזרת מוסטפא, הוא התחבא באחת הנסיכויות העות'מאניות ברומליה, הלא היא הפרובינציה האירופית של האימפריה העות'מאנית. הוא קיבל סיוע מהקיסר הביזנטי מנואל, שבימים ההם בירתו הייתה עוד קוסטנטינופול. גם נסיכים תורכיים מנסיכויות מתחרות תמכו במוסטפא, וגם שליט ולאכיה (כיום ברומניה) הנוצרי.
מוסטפא שלח שליחים לאחיו הסולטאן מהמט, ודרש ממנו לקבל החלטה היסטורית שהייתה משנה את כל המסלול, לחלק בין שניהם את האימפריה. מהמט סירב, ושלח את חייליו להביס את חיילי מוסטפא. מוסטפא נמלט לשטח הביזנטי, לעיר תסאלוניקי- העיר הידועה כסאלוניקי, אך בהמשך הקיסר הביזנטי פחד ממנו ושלח אותו לגלות באי היווני למנוס.
בשנת 1421 עלה לשילטון הסולטאן מוראד השני, שהחליף את מהמט שהלך לעולמו. מוסטפא החליט שזו שעת כושר, ובסיוע ביזנטי אסף צבא וכבש את גליפולי, השולטת על מיצר הדרדנלים. לאחר מכן הוא כבש את אדירנה, בירת האימפריה האירופית, והשתלט למעשה על כל השטח האירופי של האימפריה העות'מאנית. למוראד נשאר רק החלק האסייאתי, ונראה היה כאילו דודו, שהכריז על עצמו לסולטאן העות'מאנים, עומד לנצח אותו. חשוב להבהיר, כי ההכרזה של מוסטפא על עצמו כסולטאן לא נתנה לו את הכינוי "המתחזה", כלומר המתחזה לסולטאן. אבל העזרה לסולטאן המקורי מוראד השני באה מכיוון לא צפוי: מיהאלאולו, צאצא של נסיך ביזנטי מפורסם שהתאסלם והצטרף לעות'מאנים, שיכנע את אנשיו של מוסטפא ברומליה לבגוד בו ולעבור לצד של מוראד. אנשיו הקרובים ביותר של מוסטפא בגדו בו, הוא ברח אך נתפס בידי כוחותיו של אחיינו. בשנת 1422 הוצא להורג בתלייה. אך הייתה בעיה: עבור בן משפחת הסולטאנות, הוצאה להורג בתלייה אינה מכובדת. מה עשה מוראד? הוא הכריז על דודו מוסטפא כמתחזה לבן משפחה עות'מאני, כלומר הוא אינו דודו האמיתי אלא מתחזה למוסטפא. בכך הוצא להורג מוסטפא, שהוכרז כ"מתחזה". מאז הוא ידוע כמוסטפא המתחזה, למרות שהיה הנסיך מוסטפא האמיתי……
דמותו של מוסטפא המתחזה תועדה באי דיוק היסטורי 100 שנה מאוחר יותר, עת היה מתחזה שהתחזה לנסיך מוסטפא בנו של סולימאן, שניסה להילחם בסולטאן סולימאן ולתפוס את השילטון תחת שמו של מוסטפא.

באותן שנים שבהן מרד מוסטפא צ'לבי ה"מתחזה", היה נסיך מורד נוסף ששמו מוסטפא. מדובר היה בבן אחיו של מוסטפא המתחזה, בנו של הסולטאן מהמט הראשון, הנסיך מוסטפא הקטן, שהיה נער מתבגר בעת המרד. כמו דודו, מוסטפא הקטן הוצא להורג גם בשנת 1422, לאחר שרצה לרשת את השילטון מאביו. בכך, הסולטאן מוראד השני- שאביו מהמט הראשון חיסל את שלושת אחיו האחרים בתקופת הוואקום העות'מאני- סבל ממרידות של "שני מוסטפא"- ושניהם נוצחו לבסוף.
מוסטפא בן מהמט נולד בשנת 1409. הוא היה בנו השני של הסולטאן מהמט הראשון. עוד בתחילת גיל ההתבגרות נשלח מוסטפא להיות מושל במחוז עות'מאני, בהמשך למנהג. המחוז שהוא קיבל למשול בו היה מחוז חאמידלי, הלא הוא ספרטה האגדית, מה שידוע כיום בתורכיה בשם איספארטה.
לאחר מות אביו מהמט, פחד מוסטפא הקטן מאוד מאחיו הסולטאן החדש מוראד השני. הוא ברח לנסיכות התורכית המתחרה הקרראמאנידית, שם עודד אותו פאשא עות'מאני מתחרה למרוד באחיו הסולטאן מוראד.
מוראד היה עסוק באותם ימים במרד של דודו, מוסטפא צ'לבי "המתחזה". לאחר שדיכא את המרד, פתח במצור על עיר הבירה הביזנטית קוסטנטינופול, מה שנתן למוסטפא הקטן את ההזדמנות למרוד. הוא אסף צבא, בתמיכה של נסיכות קאראמאן (באותם ימים העות'מאנים נאבקו על שליטה בתת יבשת אנטוליה אל מול נסיכויות מתחרות) ויחד עם תמיכה של הביזנטים הנצורים החל בכיבושים בשטח האסיאתי של האימפריה העות'מאנית. הוא תפס את העיר איזניק והמשיך להתקדם ולהביס את כוחותיו של אחיו, עד שהטיל מצור על הבירה האסיאתית של האימפריה, בורסה (שחלקה את מעמדה כעיר בירה יחד עם הבירה בצד האירופי, אדירנה).
בתגובה, מוראד השני הסיר את המצור מעל קוסטנטינופול, וניהל משא ומתן חשאי עם הפאשא הוותיק שעודד וליווה את מוסטפא, ששמו היה שאראפטאר איליאס (הרי כל נסיך שנשלח לפרובינציה היו מצמידים לו מדינאי ועוזר וותיק ומנוסה, ואיליאס היה הפאשא הוותיק שליווה את מוסטפא ועודד אותו למרוד באחיו) ואז התחולל שוב סיפור של בגידה: איליאס בגד במוסטפא, וכוחותיו החלו עורקים ממנו. העיר איזניק נכבשה מחדש על ידי כוחותיו של הסולטאן מוראד והמצור על בורסה הוסר. מוסטפא נתפס, והוצא להורג בידי אחיו, שקודם הוציא להורג את דודו בעל אותו שם.
מוסטפא בן מהמט נקרא מוסטפא הקטן לא רק בשל גילו הצעיר, אלא כדי להפריד אותו מדודו, הנסיך מוסטפא צ'לבי.

מאז, הפך השם "מוסטפא" לשם של מורדים באימפריה העות'מאנית. האדם האחרון שמרד נגד האימפריה העות'מאנית בעל שם זה, הוא מוסטפא כמאל אתא תורכ, שלא היה נסיך ולא היה מהמשפחה העות'מאנית אבל הוא זה שייסד את תורכיה המודרנית.

"עידן הטוליפ" המקורי (לאלה דוורי)

פרח הצבעוני, הלא הוא הטוליפ, ובתורכית לאלה (Lale)- מקורו באימפריה העות'מאנית. זמן פריחתו הוא בין החודשים מרץ למאי, חודשי האביב. ציור עתיק של הפרח ניתן למצוא כאן, בתמונה למעלה. הפרח הזה מיוחד, מאוד מיוחד. בין המאות ה-17 וה-18 הצליח הפרח הזה לשגע את אירופה, בייחוד את הולנד ואת האימפריה העות'מאנית עצמה. בהיסטוריה של אירופה רשומות שתי תקופות צבעונים (או בשמם האחר: עידני טוליפ), אחת בהולנד והשנייה באימפריה העות'מאנית. שתיהן קשורות לבועות שיצרו מצג שווא, הראשונה כלכלית והשנייה מדינית-ביטחונית. על שם התקופה הזאת נקראה אופרת הסבון התורכית "עידן הטוליפ", או "לאלה דוורי", שעוסקת בעניין אחר. אבל אני רוצה להסביר על תקופת הצבעונים המקורית, שהיו במקור שתי תקופות.

תקופת הצבעונים הראשונה, או בשמה המקורי "שיגעון הצבעונים", התרחשה בהולנד בראשית המאה ה-17, עת הגיעו פקעות פרח הצבעוני מהאימפריה העות'מאנית להולנד. התקופה נמשכה מראשית המאה ה-17 עד שנת 1637 ובה פרח הסחר הבורסאי מהראשונים בהיסטוריה, בפקעות של פרחי הצבעוני. בהתחלה גידלו פרחי צבעוני וטיפחו אותם בכל פינה בהולנד, בשלב השני מכרו אותם בהמונים ובמחירים מופקעים- לאחר שהבינו כי למרות הקור ותנאי השטח הקשים בהולנד, פרח הצבעוני מתאים לגידול במדינה. משנה לשנה, מחירו של הצבעוני הכפיל את עצמו.

הבעיה שנוצרה עם עליית הפופולריות של הצבעונים הייתה שהיה יותר ביקוש לפרחים ממה שהיה היצע, כלומר ממה שהיו פרחים בפועל. זה יצר את הבועה הפיננסית הראשונה בהיסטוריה. אנשים החלו להשקיע בחוזים עתידיים, כלומר שילמו עבור פרחים שעדיין לא פרחו ולא הוחל בגידולם. מצד שני, לאנשים, במיוחד לבני המעמד הנמוך והבינוני-נמוך, לא היה כסף משלהם לקנות חוזים עתידיים על צבעונים. אז מה עשו? לקחו הלוואות על מנת לשלם עבור פרחים שאפילו הפקעות שלהם לא נזרעו. היו אף סוחרים ממולחים, שקנו אופציות עתידיות על פרחים שלא קיימים ושאולי יגדלו אותם ומכרו אותם לאחר מכן במחיר עוד יותר גבוה.
כמו מניות בבורסה כיום, היו כל מיני סוגי צבעונים, ממשובחים סוג א' עד פשוטים ביותר ואפילו פרחים קמלים.
תופעת הכסף הרב שלא היה תמיד בנמצא עבור דבר שעדיין לא היה קיים יצרה בועה שהתנפחה והתנפחה, עד לחורף שנת 1637, עת נפוצו שמועות כי לזכויות מסוימות עבור גידול צבעונים לא מצאו קונים, היות והצבעונים לא היו מסוג א'.
באותו חורף התפוצצה הבועה של הצבעונים, אנשים נותרו ללא כסף וחייבים כסף למי שהלווה להם אותו, ויכולת החזרי ההלוואות צומצמה. הטוליפ-מאניה גרמה לנזק כלכלי עצום לתושבי הולנד בעיקר וגם לשכנתה, האימפריה הרומית הקדושה (הגרמנית).
זה היה משבר המניות הפיננסי הראשון בהיסטוריה- שיגעון הצבעונים.

שיגעון הצבעונים תפס את האימפריה העות'מאנית קצת מאוחר יותר: תקופת הצבעונים השנייה, של האימפריה העות'מאנית, התחוללה בין השנים 1718-1730, בתקופת הסולטאן אהמט השלישי (מסגד הסולטאן אהמט לא נקרא על שמו, אלא על שם אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן).
הצבעוני היה הפרח האהוב על הסולטאן אהמט, ומסחר בו התרחש בעיקר בקרב בני האליטה העות'מאנית. 12 השנים של תקופת הצבעונים העות'מאנית היו שנות שלטונו של הווזיר הגדול, אבראהים פאשה מנוושהיר, שהיה חתנו של הסולטאן ונשוי לבתו הטיג'ה (לא להתבלבל עם אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול וחברו הטוב של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיה נשוי לאחותו שהייתה בעלת אותו שם- מדובר בשני אנשים שונים). אבראהים פאשה עלה לשילטון על רקע תבוסת האימפריה העות'מאנית בבלגרד שבה איבדה האימפריה שטחים בצפון סרביה וצפון בוסניה של היום, לטובת אוסטריה, שכנגדה נלחמה האימפריה. המלחמה הסתיימה בהסכם משולש בין העות'מאנים לבין האוסטרים והרפובליקה של ונציה.
אבראהים שאף להביא את האימפריה הפגועה לפריחה כלכלית בעיקר, ושיפור יחסי המסחר עם המדינות השכנות, כולל עם אלה שעמן חתמה על הסכם שלום. סחר החוץ של האימפריה הגיע לשיא, הופחתו הגבלות מכס, והממשלה שאפה לשלוט על מחירי פקעות פרח הצבעוני, שגודלו בהמון מקומות ברחבי האימפריה. הדרישה לצבעונים עלתה בעיקר מתוך האליטה וכמו כן התפתח לראשונה דפוס בשפה התורכית עות'מאנית. לכן נוצרה המשוואה: תקופת הצבעונים: תקופה של פריחה ושלום, ללא מלחמות וללא שפל כלכלי.

באיסטנבול רבתי הוקמו עוד ועוד שווקי פרחים שם מכרו את הפרח. אפילו האומנות פרחה בתקופה זו: האליטה העות'מאנית התמלאה בכסף, ואז הזמינו עוד ועוד אומנים לצייר ציורים על מנת לקשט את בתי הפאר והארמונות. המשטר רצה להבליט גם את הישגיו בציורים, על רקע הפריחה הכלכלית. לכן עוד ועוד אומנים צצו, וציירו את ציוריהם הטובים ביותר. תור הזהב המשיך גם על רקע התפתחות הדפוס, שעליה היה אחראי המומר ההונגרי אבראהים מוטפריקה: משוררים, כמו המשורר המפורסם נדים, כתבו עוד ועוד שירים על רקע האווירה הרומנטית של פריחת הצבעוני, שעתה היה כמעט בכל פינה מיושבת באימפריה. קבצי ציורים, שירים וסיפורים על תקופת הצבעוני ועל הפרח עצמו יצאו לאור באימפריה.
על רקע הפריחה הכלכלית והתרבותית, התפתחה מעין שאננות מבחינה צבאית, של אף אויב לא יוכל לנו-ממש כמו ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.
הסולטאן והווזיר הגדול נודעו באותה תקופה באורח חייהם הראוותני שניהלו כתוצאה מהפריחה הכלכלית. מונומנטים, ציורים ובניינים הוקמו לכבודם.

למרות תור הזהב, לא נמנעה מהפיכת 1730, שהביאה להדחת אבראהים והסולטאן אהמט:

באותה שנה, הפרסים זיהו את השאננות העות'מאנית, ואת השקיעה בתוך האווירה הרומנטית של הצבעונים, והשאה הספווי טאהמספ השני תקף עמדות עות'אמניות מעבר לגבול, בנצלו את גורם ההפתעה. הצבא נתפס לא מוכן, וספג אבידות כבדות עד שהצליח לייצב את המצב. כתוצאה מהלם המלחמה שסיימה לפתע את תור הזהב של הצבעונים, פרץ בתור הבירה איסטנבול מרד של נתינים ושל תושבים, בהנהגת היניצ'ר לשעבר, האלבני פטרונה ח'ליל. המחאה החברתית ההמונית ניצחה. בתחילה הקריב הסולטאן אהמט השלישי את אבראהים הווזיר הגדול להמון, אך המורדים דרשו את התפטרות הסולטאן וצרו על הארמון. למרות שניצח ושלט באימפריה, סירב מנהיג המרד פטרונה להדיח את המשפחה העות'מאנית מהשילטון, לכן אהמט השלישי התפטר לבסוף ובמקומו מונה בן משפחתו, הסולטאן מחמוד הראשון. בכך הסתיימה תקופת הצבעונים, הלא הוא עידן הטוליפ, הלא הוא לאלה דוורי.

בחזרה למנקשה וחליל- הטלנובלה הראשונה בתורכית בישראל

יולי 2011. כשנה לאחר אירועי המרמרה, שכמעט והחריבו את היחסים בין ישראל לתורכיה. התיירות הישראלית לתורכיה בשפל. בישראל מחרימים קפה תורכי, מסעדות תורכיות וכל דבר שנשמע תורכי- למרות שהסיכסוך הוא עם הממשלה האסלאמיסטית של תורכיה, לא עם הציבור החילוני במדינה. ואז מחליטים לעשות מעשה. להביא את הטלנובלות התורכיות לישראל.

זה התחיל באותו חודש בטלנובלה "מנקשה וחליל", בכיכובם של קיבאנץ' טאטליטו וסדף אווג'י. לאחר מכן באו "אהבה אסורה", "אזל", "מה אשמתה של פטמגול", "גומוש (מתכת הכסף)"- או בשמה השני- "נור", "לילות יוני", "אלף לילה ולילה", "סודות אפלים", "לאלא דוורי" (או בשמה העברי: עידן הטוליפ, סידרה מודרנית שקרויה על שם תקופה מאוד מעניינת באימפריה העות'מאנית), "יופי מסוכן", "הסוף", "הנערה עם הצעיף האדום", "קוזיי גוניי", "קאראדאיי", "שורה וסאית", "אהבה ועונש" ועכשיו גם "דילה" ו"הנערה שאהבתי". וכמובן, הטלנובלה ההיסטורית, שמבוססת על דמויות אמיתיות ושודרה בערוץ 9, שהיא סידרה בינלאומית בהפקה תורכית במקור- "המאה המפוארת", או כמו שאנו מכירים אותה "הסולטאן". בסך הכול 19 טלנובלות בארבעה ערוצים: ויוה, ויוה פלוס, ערוץ 25 וערוץ 9.
וכל זאת בארבע שנים בלבד.
הטלנובלות התורכיות, למרות שרובן סיפורים דימיוניים, פתחו את תורכיה שמחוץ לקלאבים אל הקהל הישראלי, וגם עשו לו היכרות עם ההיסטוריה העות'מאנית, האימפריה שמתוכה נולדה תורכיה המודרנית, נושא שבמקורו מאוד קשה ללימוד. הטלנובלות התורכיות- שחלקן בעלות מסר פמיניסטי- היו אחד הגורמים העיקריים לחזרת התיירות הישראלית לתורכיה, ולהבנה שתורכיה, למרות התקופה האסלאמיסטית בה היא נמצאת, היא רפובליקה חילונית במקורה, ושהאימפריה שקדמה לה, האימפריה העות'מאנית, הייתה אימפריה אסלאמית שרוב שנותיה לא הייתה קיצונית, וששלטה במזרח התיכון בחלק גדול מהאלף השני לספירה.
כמו כן, הטלנובלות התורכיות כמעט שתפסו את מקומן של הטלנובלות הדרום אמריקניות, שהיו הראשונות ששודרו בארץ. אני מתכוון להקדיש בקרוב מאוד מאמר באתר, שמוקדש לטלנובלות הראשונות ששודרו בארץ, עיקרן מוונצואלה והמשכן מברזיל, ארגנטינה ומקסיקו.

אני רוצה לחזור ארבע שנים וארבעה חודשים אחורה, אל הטלנובלה הראשונה שהגיעה לארץ וכבשה את הצופים, "מנקשה וחליל". קודם כל אתמקד בכוכבת הסידרה, סדף אווג'י (אווג'י בתורכית=צייד), שתמונתה נמצאת כאן בדף זה.

סדף אווג'י, ילידת חודש ינואר 1982, התפרסמה בזכות זה שבגיל 15, בשנת 1997, נרשמה לתחרות "עלית מודל" של תורכיה, וזכתה בתחרות. בשנת 2001 היא ייצגה את תורכיה בתחרות "מיס יוניברס". בשנת 2007 קיבלה את תפקיד חייה, מנקשה ב"מנקשה וחליל". סדף עדינת המראה התאימה מאוד לתפקיד מנקשה השברירית. בשנת 2009 שיחקה סדף בסרט "'קומדיה רומנטית"- סרט מצחיק ומומלץ מאוד בתורכית, ובאותה שנה קיבלה תפקיד לא ראשי בסידרה "אזל". בשנת 2011 שיחקה בסידרה "פצע העבר בליבי".
סדף אווג'י התחתנה בשנת 2005, בגיל 25 עם השחקן קיבאנץ' (……..) קאסאבאלי (לא טאטליטו!), ובשנת 2013 נולד להם בן.

מנקשה דואנתורכ, שמשמעות שמה "ויולט" או "סיגלית", היא בת למשפחה מוסלמית-אורפלית (ילידי העיר אורפה, בגבול תורכיה-סוריה), בחורה בת 20 שגדלה בגרמניה. היא נתקלת בעבודתה יום אחד בחליל טולו, שמתחיל לעבוד איתה, ומתאהבת בו. עם זאת, אביה של מנקשה, חסן, דתי שמרן (למרות שבוגד באישתו עם בחורה גרמנייה….) מתעקש להשיא אותה למוסטפא, שהכיר את אחיה של מנקשה בצבא התורכי- היות והוא מקבל נדוניה של 25 אלף יורו. מנקשה נאלצת להינשא למוסטפא, שבליל החתונה תוקף אותה, אך הם לא מממשים את נישואיהם. תוך כדי החתונה נדהמת מנקשה לגלות כי חליל ממלצר בקייטרינג באותה חתונה, והוא מתחנן שהיא לא תתחתן ותבוא איתו. סבתה של מנקשה דוחקת בה להימלט יחד עם חליל לאיסטנבול. שניהם עוזבים את גרמניה לאיסטנבול בנפרד, אך נפגשים שם. בינתיים, אביה של מנקשה מורה לבנו, קאדיר ולחברו של קאדיר, מוסטפא- שמתגלה כרוצח אלים ופסיכופט- לעקוב אחרי הזוג ולחסל את שניהם על רקע חילול כבוד המשפחה (מנהג מקובל באוכלוסייה המסורתית במזרח תורכיה, וכן במזרח הערבי שצמוד לאיזור זה).
מנקשה וחליל בונים לעצמם חיים באיסטנבול, אך נמצאים כל הזמן רדופים. בינתיים, מתגלה כי חליל הוא בנו של אדם עשיר ומרושע- והוא מתעקש על מנקשה למרות שרשמית מאורס לאישה אחרת. קדיר, אחיה של מנקשה, מקבל את הקשר שלה עם חליל ומסרב להרוג אותה כשיש לו הזדמנות. משפחתה של מנקשה מעתיקה את מקומה לתורכיה, וחוץ מחסן האב, שאר בני המשפחה מקבלים ומכירים בקשר שלה עם חליל.
מוסטפא, חברו של קדיר, ממשיך להתעקש על מנקשה ומנתק את הקשר עם חברו שהיה לו כמו אח, קדיר. הוא רוצח את כל מי שנראה לו כמפריע ורודף אחרי מנקשה בטענה כי הוא בעלה החוקי ועליו לממש את הנישואים איתה. בסופו של דבר הוא תופס את מנקשה, אונס אותה (למרות ששמרה עצמה לאחר חתונתה עם חליל) ובורח.
בסופו של דבר מנקשה מתחתנת עם חליל ונכנסת ממנו להיריון. משפחותיהם של מנקשה וחליל יושבות בסצינת הסיום הדרמטית לארוחה חגיגית, ואז מסתבר שמוסטפא ברח מהכלא. הוא אורב למשפחות במסעדה כשהוא מחופש לשוטר ולבסוף הוא מתפרץ לארוחה ומחסל את חליל ואת אביו. הסידרה מסתיימת כשמנקשה ההריונית מסתובבת על גשר מוסטאר שבבוסניה ומדמיינת שהיא נמצאת עם חליל ההרוג.

הטלנובלה הזאת שמה דגש רב על מעמדה של האישה בתורכיה, ושאלת מעמד הנשים בחברה המסורתית במדינה. היא עוסקת באלימות כנגד נשים, וניסיונן של נשים מסורתיות לפרוץ את החומות הגבריות שסוגרות עליהן. מנקשה בוחרת ללכת אחרי ליבה ולא אחרי המסורת, לפיה המשפחה והאב קובעים מי יהיה החתן, ומשלמת על כך מחיר כבד. בטלנובלות "פטמגול" (שעוסקת גם באישה בחברה מסורתית שעברה אונס) ו"הסולטאן" (מספרת על צמרת האימפריה העות'מאנית במאה ה-16) עולות שאלות דומות.

הסולטאנית הראשונה, עדכונים לגבי סדרות ושחקנים תורכיים-5

נילופר האטון- הסולטאנית הראשונה

עוד לפני שראשי המשפחה העות'מאנית נודעו כסולטאנים, בראשית ימיה, הייתה אישה דומיננטית מאוד שהשפיעה על בעלה, ראש המשפחה. מדובר בנילופר האטון, שהייתה השפחה המועדפת על אורהאן (או: אורחאן), שנחשב השליט השני של בית עות'מאן, בנו של מייסד השושלת, שנקרא כמובן עות'מאן. אם ישאלו אתכם מי הייתה הסולטאנית הראשונה של האימפריה, התשובה צריכה להיות לא אחרת מאשר נילופר האטון. נילופר הייתה אימו של ראש המשפחה העות'מאנית הראשון שניתן היה לקרוא לו בתואר סולטאן, מוראד הראשון.

נילופר הייתה במקור נסיכה ביזנטית, ששמה המקורי היה הולופירה. היא חייתה עד שנת 1383 ונולדה כנראה בשנות העשרים או השלושים של המאה הארבע עשרה. באותם ימים, המשפחה העות'מאנית עמדה בראש נסיכות. היא נלחמה בנסיכויות ביזנטיות שונות שהיו ביבשת אנטוליה, הנסיכות העות'מאנית ישבה בעיקר במחוז בורסה, ממזרח לאיסטנבול שהייתה אז קוסטנטינופול הבירה הביזנטית, ועיר הבירה העות'מאנית הראשונה הייתה סואוט. במסגרת המלחמות, על מנת להבטיח את שלומן נהגו הנסיכויות להשיא את בנות ובני שליטיהן לשליטים אחרים. כך קרה עם הולופירה, שעות'מאן וכוחותיו התקדמו לעבר הטירה של אביה. היא הייתה בתו של ראש נסיכות בילג'יק, ישנה אגדה לפיה בזמן החתונה, שהייתה אמורה להתקיים בטירת בילג'יק, הערים עות'מאן אביו של אורהאן על הבילג'יקים וכבש את טירתם. החתונה בין אורהאן לנילופר קרתה בכל זאת, לאחר מכן. ממש לפני החתונה היא התאסלמה ושמה שונה לנילופר, שם פרסי שמשמעותו פרח הנופר. כלומר, שמה היה נופר. השם שניתן לה עורר שמועות, לפיה היא לא הייתה בת של נסיך ביזנטי, אלא דווקא של נסיך פרסי, וזהו בעצם שמה המקורי…

נילופר יצרה תקדים עות'מאני לשנים שיבואו: בעת שאורהאן היה במסעות מלחמה, בדרך להפוך את הנסיכות העות'מאנית לאימפריה, נילופר הפכה לעוצרת, כלומר שליטת המשפחה והנסיכות העות'מאנית בפועל, לכל דבר ועניין. היא גם קיבלה תפקיד לא רשמי של "ואלידה", אם הסולטאן, בראשית שנות שלטונות של בנה מוראד. היא גם הקימה בית תמחוי באיזניק, שהייתה בעבר ניקיאה הביזנטית. תפקיד של אשת הסולטאן ואם הסולטאן לעתיד כשליטה שגם בונה מבני צדקה, הפך לרשמי ומשמעותי בשנים שיבואו. אפילו אבן בטוטה, הנוסע המפורסם שהסתובב בכל שטחי האימפריה לעתיד לפני שהפכו לכאלה (כולל בארץ ישראל), תיאר אותה כאישה חזקה ומרשימה והיא אירחה אותו בעת שהייתה שליטה בפועל.

הסידרה "הסולטאן-קוסם סולטאן"- עידכונים.
בניגוד למה שכתבתי, הסידרה תעלה לאוויר בתורכיה בערוץ "סטאר טי וי" בשעה 8 בערב לפי שעון תורכיה ביום חמישי, שמיני באוקטובר 2015. הבעיה בסידרה כזאת, היא הציפיות שיש סביבה, עקב היותה סידרת המשך והצלחת הסידרה המקורית. מרוב ציפיות, סידרה כזאת עלולה לאכזב. בסידרה המקורית, השחקנים היו כמעט לא ידועים והם התפרסמו בזכותה. בסידרה הזאת יש תופעה קיצונית: הצניחו אליה כוכבות מפורסמות, כמו ברן סאאת והזמרת הולייה אוושאר, לצד שחקנים אלמונים, כמו השחקנית היוונייה אנסטסיה טימופלו, שמשחקת את קוסם הצעירה, ועתידה להתחלף בעתיד בכוכבת ברן סאאת, שנראית בתמונה למעלה. מדובר בשחקנית יוונייה בת 17 בלבד. גם מי שישחק את הסולטאן אהמט אינו מפורסם. זו תופעה שסובלים ממנה הרבה סרטי המשך, והרבה יצירות שהן המשך להצלחה קודמת: הניסיון לשחזר את אותה הצלחה. כלומר: על ההפקה ועל השחקנים של הסידרה החדשה, שהיא סידרת ההמשך ל"סולטאן", לעבוד יותר קשה מאלה ששו את הסידרה הראשונה על מנת לשחזר את ההצלחה. מה גם שהסידרה אינה סובבת סביב סולטאן אחד חזק, אלא סביב אישה חזקה שדאגה למינויים של כמה סולטאנים חלשים. גם בעלה, אהמט הראשון, לא היה חזק כמו סולימאן, הסבא של הסבא שלו. אז נראה.

סדרות תורכיות חדשות

בערוץ "ויוה פלוס" עלו לאחרונה שתי טלנובלות תורכיות חדשות, "הנערה שאהבתי", או כמו שמה בתורכית, Bir Çocuk Sevdim- שהוא שם די שערורייתי למדי, כי התרגום החופשי שלה מתורכית עלול ליצור רושם לא טוב- "ילד/ה שאהבתי", אבל היא מתארת אהבה לנערה (צ'וג'וק בתורכית משמעותה, ילד או ילדה, נער או נערה, היות ובתורכית אין הבדל בין זכר לנקבה). לכן טוב שתירגמו את שם הסידרה כך. סידרה שנייה חדשה היא "דילה". נכון שאני לא צופה בטלנובלות תורכיות "כבדות" אלא רק היסטוריות או שקשורות לאימפריה העות'מאנית, אבל אני רוצה לכתוב על כמה מהשחקנים והשחקניות שבהן. שמה המקורי של הסידרה השנייה, אגב, הוא "גברת דילה", Dila Hanım.

השחקן הראשון הוא ארקן פטקאיה מהסידרה "דילה", שמשחק את ריזא ביי. הוא בן 45, ומשפחתו שהיא במקור מדיארבקיר (כנראה יש בו מוצא כורדי), נולד באלאזי במזרח תורכיה. את ילדותו העביר באיסטנבול, ולמד בתיכון בפנרבהצ'ה. משם עבר ללמוד תיאטרון בקונסרבטוריון לאומי באוניברסיטת אנאדולו (שנקראת על שמה התורכי של אנטוליה). בשנת 1994 קיבל תפקידים רציניים בתיאטרון ובשנת 1998 החל להופיע בסרטים ובסדרות טלוויזיה. הוא גם הופיע בתיאטרון בדיארבקיר, כאמור, עיר שרובה כורדית במזרח תורכיה. החל מאמצע שנות האלפיים החל להופיע בסרטי טלוויזיה ובסדרות, כשדילה היא הסידרה ה-15 שהופיע בה. מדובר, אם כן, בשחקן ותיק יחסית.
כמו כן, משחקת בסידרה הולייה דרג'אן, הלא היא אימה בת ה-64 של ברגוזאר קוראל, כוכבת "קאראדאיי". היא, בעלה וילדיה כולם משפחה של שחקנים.

השחקנית השנייה באה מהסידרה השנייה, "הנערה שאהבתי". היא משחקת את מינה, הפעם השנייה שהיא משחקת דמות בשם זה בשתי סדרות שונות. קוראים לה גולג'אן ארסלאן, ילידת מאי 1986, בת 29. ילידת סקריה שממזרח לאיסטנבול, שיחקה עוד בנערותה בהצגות תיאטרון ולמדה את התחום עוד בבית הספר. בשנת 2007 החלה לשחק בסדרות בערוץ הממלכתי התורכי, TRT1. משם עברה לערוץ שידוע בטלנובלות שלו, Kanal D. בסך הכל שיחקה ב10 טלנובלות. בנוסף, השתתפה בפרסומת לטלפון סלולרי.

שחקנים תורכיים, שחקניות, מפיקים ואיך יוצרים שחקנים-4

שלום,

דבר ראשון, אני שמח להגיד כי רוב הכניסות באתר זה הם בנושאים שנוגעים לטלנובלות התורכיות שהפציעו במדינתנו לפני כארבע שנים. לכן, אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט נוסף. הפעם, אדבר על המפיקים האחים טיילאן, על דמויות מ"קוזיי גוניי" (צפון-דרום) וגם על החוגים למשחק בפקולטות לאומנויות באוניברסיטאות התורכיות, שהן פס הייצור העיקרי לשחקנים.

האחים טיילאן הם מהמפיקים הבכירים ביותר במדינה, האח הבכור, יאמור (משמעות שמו "גשם"), יליד 1966 ואחיו דורול, הקטן ממנו בשלוש שנים.
צמד האחים הבמאים והמפיקים, למדו באוניברסיטה דווקא תחומים אחרים: דורול למד הנדסת תעשייה וניהול, ואחיו יאמור למד רפואה. עם זאת, הגיעו לעבודה מאחורי המצלמות, בעיקר בזכות קשרים וגם מתוך היותם חובבי קולנוע. עיקר עבודתם הייתה בשנות האלפיים, כשהפיקו לראשונה את סדרות הטלוויזיה "הקובץ הסודי", "שדים ופיות" ומשם המשיכו בשנת 2004 לסרט הראשון שהפיקו וביימו, "בית ספר". מסרטי אימה עברו לסרטים היסטוריים, אודות מלחמת העצמאות התורכית בשנות העשרים של המאה ה-20. הם הגיעו לשיאם כשביימו את שלוש העונות הראשונות של הסידרה "הסולטאן". לאחר שעזבו בתום העונה השלישית, ירדה קרנה של הסידרה בעונה הרביעית והאחרונה שלה….
הם מומחים ביצירת דרמה ומתח בהפקות שלהם- ומכאן סוד הצלחתם.

מי שצופה בסידרה "קוזיי גוניי", בוודאי יכיר את שתי הדמויות שאני הולך לדבר עליהן: אויקו קאראייל, בת ה-25, שמשחקת את איפק, ובורה גולסוי בן ה-33, יליד פברואר 1982, שמשחק את גוניי. שני השחקנים האלה יובילו אותי לנושא הבא: "בתי הייצור" לשחקנים. אויקו, שמופיעה בתמונה, נולדה באיסטנבול ובשנת 2007 בגיל 18 הצטרפה לקונסרבטוריון במימון המדינה של אוניברסיטת איסטנבול, שם למדה לצד מוסיקה גם תיאטרון ומשחק. ראשית הקריירה שלה הייתה בתיאטרון, בשנת 2011 הופיעה בהצגה הראשונה שלה. במקביל, החלה לשחק בסידרה "קוזיי גוניי".

אויקו אינה השחקנית המפורסמת היחידה שלמדה במה שנחשב בית הייצור (לא נעים לי להגיד "בית חרושת") לשחקנים במדינה: הקונסרבטוריונים הלאומיים. בכל אוניברסיטה גדולה בתורכיה ישנו מוסד ללימוד מוסיקה, מה שאנו מכירים מישראל בתור מוסד במימון העיריות שבו יש חוגים בעיקר לילדים ונוער שבהם מלמדים נגינה, שירה ומוסיקה, מקבל משמעות ותפקיד יותר גדולים כשמדובר בתורכיה. המדינה מממנת קונסרבטוריונים, שבהם לומדים גם לנגן, גם לשיר אבל בעיקר גם משחק- בדגש על תחום התיאטרון. אם רוצים להיות שחקן או שחקנית בטלנובלות תורכיות, הקונסרבטוריונים הם המקום ללמוד בו. משך הלימודים הוא כארבע שנים, ולא כולם מסיימים את לימודיהם. המפיקים והבמאים מחפשים בכל מחזור את המצטיינים, הבולטים ובעיקר היפות והיפים, ומשבצים אותם בהצגות תיאטרון ובהפקות קולנוע וטלוויזיה. העניין הוא שבשנים האחרונות, המדינה מחפשת ליצור אליטה חדשה, מסורתית יותר ופחות חושפנית, גם בתחומי המוסיקה והמשחק, ולשם כך מועבר מימון לקונסרבטוריונים. ישנן גם פקולטות חזקות מאוד בתחום המשחק והקולנוע, כמו זו שבאוניברסיטת בילקנט באנקרה, או כמובן באקדמיה העליונה לאומנויות במדינה, שידועה בשם אוניברסיטת מימאר סינאן, שנבנתה תחת שם אחר עוד בשנות השמונים של המאה ה-19 עת היות העיר הבירה העות'מאנית- שם נמצאים חוגי האומנויות הטובים במדינה. באותה בירה אימפריאלית, בעיקר באיזורים האמידים, שוכנים הקונסרבטוריונים הטובים ביותר. על מנת להתקבל לקונסרבטוריון, צריך או קשרים טובים או לעבור מבחני קבלה לא קלים.
למרות זאת, האליטה החילונית במדינה עושה הכל כדי להמשיך את פס הייצור של שחקנים שהם ברובם הגדול חילונים ומודרניים תחת הדרכת מרצים ומורים חילוניים.

דרך נוספת להגיע להיות שחקן היא להיות דוגמנ/ית, להשתתף בפרסומות ולחכות שהמלהקים ייצרו קשר לגבי הופעה בעיקר בסדרות. כמו ששמתם לב,- למי שצפה בסידרה "הסולטאן", האחים טיילאן, שאותם הזכרתי כאן, אוהבים את השחקנים והשחקניות שלהם יפים במיוחד.

בורה גולסוי, יליד אנקרה, היה בעל כישרון משחק עוד מילדות, כשבגיל 13 שיחק בהצגת תיאטרון. כשהתבגר, עבר לצפון קפריסין (החלק התורכי של האי) יחד עם משפחתו ונשאר שם, הוא למד בקונסרבטוריון (שגם צפון קפריסין משתתפת במימונו), שיחק בסרטים קטנים במדינה וכן למד באוניברסיטת "מזרח הים התיכון" שבצפון קפריסין לא משחק, אלא דווקא ארכיטקטורה. מדובר, אם כן, באיש אשכולות. בנוסף להיותו שחקן, הוא גם ארכיטקט ומעצב גרפי מוסמך. לקראת סוף העשור הראשון של שנות ה2000 חזר לתורכיה, יצא עם מלכת היופי התורכית של שנת 2007 והחל לשחק בטלנובלות ובסרטים. בשנת 2011 נישא בנישואין שהחזיקו שנה בלבד לשחקנית בורג'ו קארה. בשנת 2010 שיחק בסידרה "מה אשמתה של פטמגול", ובשנת 2011 החל לשחק ב"קוזיי גוניי". במקביל להיותו שחקן, הוא מנסה כשאינו בצילומים לעסוק בתחומים האחרים שלמד.

נשים חתונות וברית מילה בצמרת האימפריה העות'מאנית

קטע זה נלקח בעיקר מכתבה שפורסמה בעיתון "הוריית דיילי ניוז", בקישור הבא:

הורם סולטאן, הלא היא אלכסנדרה רוקסלנה האוקראינית במקור, שברה במאה ה-16 מסורת שנמשכה כמעט שלוש מאות שנים באימפריה העות'מאנית: היא נישאה בנישואי ניכאח, כלומר נישואים מוסלמיים כדת וכדין, לבעלה הסולטאן סולימאן המפואר. עד אז נחשבה הורם כ"שפחה המועדפת" שלו. היא שכנה יחד עם עוד שפחות בהרמון הנשים של הסולטאן, שהיה מופרד מהארמון הכללי. היא הייתה הראשונה בין שוות. אבל היא לא הסכימה להיות שפחה. היא קיבלה מהסולטאן חופש, ונישאה לו. עד אז, על הסולטאן העות'מאני היה אסור להינשא, ושפחותיו שימשו כ"רחם מהלך" להבאת ילדים וכמקור לשעשועים בלבד. האישה הכי חזקה בארמון לא הייתה אשת הסולטאן, אלא אימו, שהייתה מנהלת ההרמון גם, ותוארה היה "ואלידה סולטאן". הנישואים לא נעשו ישירות, אלא כהסכם בנוכחות קאדי- שופט דתי- שנעשה בין נציגים של כל צד. בכלל, בחתונה מוסלמית דרושים שני עדים לפחות.

באליטה העות'מאנית מעמדן של הנשים היה שונה ממעמדה של אישה רגילה. רוב הנשים היו מבודדות בהרמונות (מהמילה "הארם"-אסור), והגברים היחידים שיכלו להתקרב אליהן ולשמור עליהן חוץ מהסולטאן או בעליהן היו הסריסים. דווקא לנשים פשוטות היו את הזכויות לרשת את רכוש אביהן (באימפריה היו קהילות ששללו מנשים גם זכות ירושה זאת, דווקא זה היה בולט אצל יהודי האימפריה). הנשים המוסלמיות כולן, בכל מעמד, היו כפופות לשריעה, הלא היא המשפט האסלאמי, שלא הייתה רק קובץ חוקים אלא גם אורח חיים.

במעמדות הנמוכים יותר, גברים לא יכלו להרשות להם יותר מאישה אחת (בעוד השריעה התירה לגבר להינשא עד לארבע נשים). האישה מהמעמדות הנמוכים הייתה יוצאת מהבית כדי לעשות קניות בשוק, אפילו גם לעבוד. דווקא במעמדות הגבוהים הנשים היו כלואות. נוסעים מאירופה תיארו בהתפעלות את החופש היחסי שזכתה לה האישה העות'מאנית הפשוטה. הכומר הקתולי (שעליהם נאסר להינשא בכלל) בן המאה ה-16 סולומון שווייגר אף אמר: "התורכים שולטים בעולם, והנשים של התורכים שולטות בהם". במעמדות הפשוטים, מי ששלטה במשק הבית ובבית עצמו ("בית" שמזכירה את החמולות של ימינו: גבר, שני הוריו הזקנים, ילדים, ילדים מאומצים ואף משרתים ושפחות למי שהיה כסף), הייתה האישה. חתונות היוו הזדמנות עבור מהאישה לצאת מהבית ולהשתתף בחגיגות. היו גם קבוצות של נשים שהתאגדו כדי לעשות קניות בשוק (קוצות הרכישה של אז), ואף ללכת בחבורות לחמאמים.

במשפחה הסולטאנית ובמעמדות הגבוהים המצב היה שונה: הנשים בודדו בהרמונות ואם הן יצאו מהם החוצה, הן היו חייבות בליווי, בדרך כלל של סריס (משרת שסורס על מנת שלא יקיים מגע מיני כלשהו עם הנשים). הסולטאנים היו מחתנים את בנותיהם בדרך כלל עם בכיר בשילטון ובשירות המדינה או עם קצינים בכירים, ועל בעליהן של הנסיכות היה לספק להן ארמון, שבו הן גרו איתם בנפרד מארמון הסולטאנות. הדבר היה גם רלוונטי לאחיות הסולטאנים. לוואלידה סולטאן- אם הסולטאן, היה אגף עצמאי ונפרד בהרמון או אפילו ארמון משלה, משם ניהלו את ההרמון והשפיעו על בניהן.

השפחות בהרמון והנשים במשפחת הסולטאנות- שמעמדן תמיד היה נמוך משל הגברים- קיבלו חינוך דתי אך לא במאת האחוזים- למדו אסלאם וקוראן אך גם שפות זרות, חשבון ואף עסקו באומנויות מסוימות כולל שירה. השפחות שירתו עד גיל 25 בערך, אז היו מחתנים את מי שלא הייתה מועדפת על הסולטאן עם חיילי האימפריה או שומרי השער בארמון- שהייתה להם הזדמנות להתקדם במינהל העות'מאני . אופציה שנייה הייתה לשלוח את השפחה לשרת את בנות משפחת המלוכה, אם הסולטאן, אחיותיו ובנותיו, בארמונותיהן ובאגפיהן. מי שהייתה מנהלת את תקציב ההרמון והארמון הייתה אמו של הסולטאן, הוואלידה, שגם זכתה לשפחות משלה- שהיו דרך כלל מעל גיל 25, ונחשבו דווקא למובחרות.

בכל חתונה באימפריה העות'מאנית הייתה חגיגה גדולה ותהלוכה- בה הכלה מובאת לבית החתן או למקום החתונה. ככל שהמעמד היה יותר גבוה, כך התהלוכה ארכה יותר בימים והייתה מפוארת יותר.
כשהשפחה המועדפת או אשת הסולטאן היו יולדות בן, השמחה הייתה כפולה ומכופלת. הסולטאן היה חייב "לצ'פר" את העם או בכסף או באוכל או בממתקים כל אימת שהיה נולד לו בן, יורש פוטנציאלי. לבנים במשפחה ובחברה העות'מאנית היה מעמד הרה יותר גבוה מאשר לבנות.
לפי האסלאם, בגיל 13 הבן היה מגיע לגיל ברית המילה. הנסיכים העות'מאנים עברו את תהליך המילה באגפים מסוימים בארמונות, והעם היה חוגג בהמוניו. החגיגות נערכו בין 10 ל15 ימים, ולא רק הנסיך היה נימול, גם בנים ממשפחות עניות נמולו בהמוניהם במהלך החגיגות. תהלוכות של נגנים, לוליינים, מספרי סיפורים ותזמורות היו ממלאים את רחובות הערים, בייחוד את איזור ארמון טופקאפי ומסגד סולטאן אחמט באיסטנבול. מי שהיה עורך את הברית לנסיך היה הרופא הכי טוב באימפריה והוא היה גם נהנה ממתנות רבות שקיבל. כל אמן ואומן היה יכול להפגין את כישוריו במהלך החגיגות, כולל זמרים ומשוררים. ספרים שלמים תיעדו אירועים אלה. הברית הייתה לא רק אירוע דתי, אלא בעיקר אירוע חברתי, שנועד ללכד את נתיני האימפריה סביב הסולטאן ולהראות את גדולתה וגדולת שליטה. חגיגות ברית המילה המפוארות ביותר נערכו בשנת 1582, עת נימול הסולטאן לעתיד מהמט הרביעי, בנו של הסולטאן מוראד השלישי- נכדו של סולימאן המפואר.

נאקשידיל, הסולטאנית הצרפתייה

בהרמון של האימפריה העות'מאנית היו ידועות בעיקר שתי נשים חזקות, שלעתים שלטו באימפריה בפועל ממש. הראשונה הייתה הורם סולטאן, אישתו של הסולטאן סולימאן המפואר, והשנייה הייתה קוסם סולטאן, אישתו של בן נינו של סולימאן, הסולטאן אהמט- שהייתה שליטת האימפריה לכל דבר ועניין, וחתרה למינוי סולטאנים מצאצאיה וממשפחתה שיהיו עושי דברה.

אבל בראשית המאה ה-19 הייתה סולטאנית, בשם נאקשידיל ("רקום על הלב" מתורכית עות'מאנית) שניחנה יותר מכל שפחות הסולטאנים בתככנות ובמסתורין. היא כנראה הייתה צרפתייה במקור, בשם איימה דה בוכ דה ריברי, שחיה בין השנים 1768-1817. ככה התיאוריות טוענות. היא הייתה אישתו ואשת סודו של הסולטאן החלש עבד אל-חמיד הראשון (בניגוד לצאצאו עבד אל-חמיד השני, ששלט בסוף המאה ה-19 והיה הסולטאן האמיתי השולט האחרון של האימפריה), ואימו המאמצת או הביולוגית של אחד מגדולי סולטאני האימפריה מחמוד השני (שלט 1808-1839) והוגה הרפורמות במהלך המאה ה-19 שנקראו "תנזימאת" שנועדו להפוך את האימפריה העות'מאנית מאימפריה אסלאמית כושלת ושוקעת לאימפריה מוסלמית בנוסח אירופי ובמודל צבאי, תרבותי ומשפטי מערבי, בעיקר בנוסח הצרפתי. גם נשות ההרמון עטו על עצמן בגדים, תמרוקים ואימצו גינוני התנהגות צרפתיים באותה תקופה. כל זאת על רקע המהפיכה הצרפתית ועלייתו לשילטון של הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפארטה הראשון. אגב, איימה דה ריברי, שמיוחס לה שהפכה לנאקשידיל סולטאן, הייתה בת דודתה של קיסרית צרפת ואישתו של נפוליאון, ז'וזפין.

איימה, שמופיעה בציור למעלה, נולדה בשנת 1768 להורים שהיו בעלי מטעים באי הקריבי מרטיניק, שהיה נתון לשליטת צרפת. כשהייתה בגיל 20 החליטו הוריה לשלוח אותה לצרפת מולדתם. באוגוסט 1788, קצת לפני המהפיכה הצרפתית, נעלמה ספינתה של איימה בים סמוך לאלג'יריה. כנראה שודדי ים ברבריים פשטו על הספינה, ושלחו את איימה אל הביי (מושל) של אלג'יריה שנתן אותה מתנה לסולטאן העות'מאני באיסטנבול. שם פגשה את עבד אל חמיד, הפכה לשפחתו המועדפת ולמעשה לאישתו, לאחר שנאלצה להמיר את דתה מנצרות קתולית לאסלאם.
מה שאיימה חוללה בהרמון העות'מאני הוא מימוש האידאולוגיה הצרפתית בכל מושבותיה של צרפת בעולם: שליחות מתרבתת, Mission Civilisatrice, כלומר ייבוא התרבות הצרפתית המעודנת והמתקדמת לאיזורים שבעיני הצרפתים היו פרימיטיבים. כמובן שהאימפריה העות'מאנית לא הייתה עוד מושבה של צרפת, אבל מי ששלטה בה בפועל, והייתה הסולטאנית האחרונה והחזקה של שלהי תקופת "סולטאנות הנשים", הייתה ממוצא צרפתי, שנקראה כעת נאקשידיל. היא הכניסה את הבשמים, הלבוש ואת גינוני השולחן והנימוסים הצרפתיים חזק לארמון ולהרמון, ומשם זה חילחל לאליטה של האימפריה. אומנם חשוב להדגיש, שסיפור נאקשידיל לא מבוסס לגמרי מבחינה היסטורית, אבל הפנייה מערבה בתרבות המשפט והצבא העות'מאני, שאותה יישם בנה של נאקשידיל (למרות שלא בטוח שהייתה אימו הביולוגית) מחמוד השני באמצו את המודל הצרפתי, מיוחס לנאקשידיל.
הטענה היא שנאקשידיל הייתה מחוברת למחמוד השני, ודחקה את כל יריביו וגם דחקה נשים שאיימו עליה (ומחמוד השני היה סולטאן מרובה נשים בצורה חריגה), כשהייתה ואלידה סולטאן- אימו של הסולטאן.
נאקשידיל הייתה אחת מארבע נשים שהיו מקורבות לסולטאן עבד אל-חמיד, וביניהן שתיים מאוד דומיננטיות נוקהט ומיהרימה, שניסו להמליך את בניהן על חשבון מחמוד השני, הבן החביב על נאקשידיל. אבל נאקשידיל הצליחה לתפוס את תשומת הלב של הסולטאן, לדחוק את האחרות ולפגוע בהן ובבניהן. כך מחמוד השני הפך לסולטאן הרפורמטור הגדול של האימפריה.
היותה של נאקשידיל תככנית שהשפיעה על מחמוד השני וקידמה אותו להיות סולטאן חזק אינו מוטל בספק. מה שמוטל בספק הוא מוצאה. גם תאריך הולדתה מוטל בספק יש הטוענים כי נאקשידיל היא אישה אחרת, ואיימה ריברי פשוט טבעה בים בגיל 20 ולא נתפסה על ידי ברברים. הטענה המנוגדת החזקה ביותר היא שנאקשידיל נולדה והובאה לארמון מאיזור הרי הקווקז. טענה נוספת היא שלעבד אל חמיד הראשון הייתה אישה נוספת עם שם כמעט זהה, נאקש-י-דיל, שהייתה אימו הביולוגית של מחמוד השני. לפי טענה זו, שגם מחזקת את התיאורייה שאיימה טבעה בים ולא חולצה או נחטפה מהספינה, נאקש-י-דיל סולטאן, הוואלידה סולטאן של מחמוד השני, הייתה צרפתייה בשם נאש דה לה בוזארי, שמתה משחפת לבסוף.
טענה רביעית הייתה שנאקשידיל הייתה צרפתייה (כנראה אותה איימה דה ריברי, שלא נחטפה אלא הגיעה לצרפת ויצרה קשר עם משפחתה המלכותית של בת דודתה) שהובאה על ידי הקיסרית הצרפתייה לארמון הסולטאן, שהיה עדיין ארמון טופקאפי (שימש כארמון הרשמי של הסולטאן במשך 400 שנה עד 1853), הסולטאן התאהב בה וביקש את ידה.

בכל אופן, מה שההיסטוריונים מסכימים עליו הוא, שנאקשידיל, בנוסף להיותה פוליטיקאית ומרפקנית מחוננת בחצר ההרמון, הייתה מושפעת מהתרבות ומהשפה הצרפתית, לא משנה מה היה שמה, מתי נולדה (1763, 1768 או 1776) או מה היה מוצאה, ואת כל זה הנחילה לבנה, האמיתי או החורג, מחמוד השני, הסולטאן שניסה לשנות את האימפריה העות'מאנית ולהפוך אותה למערבית יותר, אך לשווא.

על נאקשידיל עשו כבר סרט, שקראו לו "כוח אינטימי" או "המועדפת", על איך העדיף אותה הסולטאן עבדל אל-חמיד על כל נשותיו ועל השפעתה. אם יעשו סידרת המשך נוספת לסידרה "הסולטאן", אחרי הסידרה שאמורה להתחיל בחודש הבא על קוסם סולטאן, ודאי יעשו אותה על נאקשידיל המסתורית והתככנית.