Category Archives: היסטוריה

מהמט הכובש ומי היה הסולטאן סולימאן השני-חלק ג'

בפרקים האחרונים אנו רואים את חבל התלייה מתהדק סביב צווארו של אבראהים פאשה הגאוותן, זה שנתנו לו אצבע אחרי אצבע והוא לא רק רצה את כל היד, אלא רצה את כל הגוף. כמו כן, בנם של מוסטפא ופאטמה, סולימאן, לא שורד ממחלת האבעבועות ונשאר תינוק לתמיד. התינוק הזה היה אמור להיות הסולטאן סולימאן השני, אך לא כך היה.

הסולטאן סולימאן השני אכן היה קיים. הוא חי 53 שנים, בין 1642 ל-1691, אך שלט רק 4 שנים, בין 1687 ליוני 1691. הוא נולד באיסטנבול, ובילה את רוב חייו ב…. כלוב.

אם היה צריך להביא סולטאן שהיה היפוכו של סולימאן הראשון, אני מביא את סולימאן השני, שנקרא על שמו. בניגוד לסולימאן הראשון, שהחליף את אביו סלים הראשון ובנו סלים השני החליף אותו אחריו, סולימאן השני בא לאחר אחיו, מהמט הרביעי, והוחלף על ידי עוד אח שלו, אהמט השני.
השיטה שבה סולטנים מיועדים הורגים את אחיהם ואחייניהם על מנת שלא יאיימו עליהם הטרידה רבות את המועצות האימפריאליות. לכן בשנת 1617, עת מת הסולטאן אהמט הראשון, נמצא פיתרון: לבנות כלוב בארמון טופקאפי (שם ישב גם סולימאן הראשון), שם ישוכנו האחים המתחרים על השילטון תחת משמר. גם סולטאנים מודחים, והיו כאלה באותה תקופה, שוכנו בכלוב.

בניגוד למה שחושבים הכלוב, בתורכית קאפס (Kafes) לא היה כמו כלוב של חיות בספארי או בגן החיות שקרוב לביתכם. מדובר היה באגף סגור שנבנה בהרמון של ארמון טופקאפי, שיושביו קיבלו כל מה שרצו על כפית של זהב, חוץ מדבר אחד: להסתובב חופשי מדי בעיר ובאימפריה ולאיים על הסולטאן המכהן או המיועד. כלומר, זה היה כלוב של זהב.

בסידרה רואים את אבראהים פאשה אומר כי הוא מאלף את הסולטאן שהיה גם חברו הטוב. סולימאן כמובן סירב להיות חותמת גומי. אך סולימאן השני כן היה חותמת גומי. בעיקר של הווזיר הגדול שלו.
במאה ה-17 לסולטאנים לא היה מספיק כוח לשלוט כמו לסולטני המאה המפוארת, לכן רובם נשמעו להוראות נשותיהם או הווזירים הגדולים שלהם. תקופות אלה נקראות "סולטאנות הנשים" ו"שילטון הווזירים הגדולים לבית קופרולו". מי ששלט היה הווזיר הגדול שמינה סולימאן השני, פאזיל מוסטפא פאשה לבית קופרולו. הוא ניהל בשם הסולטאן כביכול מלחמות כנגד האוסטרים והרוסים בסרביה, מקדוניה וחצי האי קרים. בזכותו זכה סולימאן השני לתואר "גאזי", כלומר "הלוחם", למרות שישב בארמון ולא עשה הרבה. קופרולו עצמו נהרג חודשיים לאחר מות סולימאן השני.

סולימאן השני נהנה מחסדיהן של 6 שפחות, כשהמיוחדת שלו הייתה אחת בשם חדיג'ה. אך למרבה הצער, לא היו לו ילדים. כאמור, מי שקדם לו היה הסולטאן מהמט הרביעי שכונה "הצייד", והוא הראשון שנתן את סמכויותיו לווזיר גדול מבית קופרולו ומי שהחליף אותו היה עוד אח, אהמט השני. כל השלושה שהזכרתי היו בנים של אותו סולטאן- אבראהים "המשוגע", שעליו עוד אדבר בפוסט נפרד. לשלושתם היו אימהות שונות. אמו של סולימאן השני הייתה סרבית בשם קתרינה, ששמה המוסלמי היה סליחה "דילאשוב" סולטאן.

סולימאן הראשון הוא סמל למאה המפוארת. סולימאן השני הוא סמל לשקיעה שבאה לאחר המאה המפוארת ולסולטאן חלש.
סולימאן השני נקבר במסגד סולימאניה, סמוך לקברו של סולימאן המפואר, שהיה ההיפך ממנו.

סופו של אבראהים פאשה הגאוותן!

שלום וחג שמח לכולכן/ם,

אבראהים פאשה סוף סוף הגיע אל סופו. חבורת תליינים מקצועית הכריעה את הלוחם הוותיק וחנקה אותו באמצע השינה עם חבלים. האיש שהיה נאמן לסולטאן אך כשקיבל אצבעות ממנו רצה את הגוף כולו, כלומר לשלוט באימפריה, חוסל. לסולטאן היה קשה מאוד לחסל את חבר ילדותו. אך לא הייתה לו ברירה.

אגב, הארמון של אבראהים פאשה קיים עד היום והוא אתר מתויר! כיום הוא מוזיאון לאומנות תורכית ואסלאמית. הוא ממוקם ברובע פאתיח באיסטנבול, רובע עני ודתי, בכיכר הסולטאן אהמט.
הנה קישור לתמונת הארמון:

http://en.wikipedia.org/wiki/File:Turkish_and_Islamic_Arts_Museum_01.jpg

החברות בין סולימאן לאבראהים הייתה כל כך חזקה, שיש כתבים שאומרים שהם תיפקדו כזוג לכל דבר ועניין, ואבראהים נלחם בהורם כי הוא קינא לסולימאן. דבר זה היה מקובל בתורכיה של אז, אך לא דיברו עליו בפומבי, כמו שתיית האלכוהול… אבל אני הנאיבי מתקשה להאמין שהיה כך היות וסולימאן נודע כאוהב הורם ואוהב נשים מושבע. אבל רמיזות על כך אפשר למצוא בדבריו של סולימאן כי אבראהים שלט על ליבו.

חטא ההיבריס, שמקורו בתקופה האתונאית, היה פגיעה בוטה בזכויות הזולת, שמביא להשפלתו. זה היה לפי ההגדרה של יוון העתיקה. והרי אבראהים היה יווני מצד אביו…. מה שכתוב בתלמוד, כי כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. אך לא רק. המושג "היבריס", שהשתרש במיתולוגיה היוונית, התפתח לציון גאווה וגבהות לב מוגזמים, כלומר אחד שהשתן עולה לו לראש, הוא רוצה לעצמו עוד ועוד תארים וכבוד, ובדרך משפיל ודורך על זולתו. כך אנו רואים בהתנהגות השחצנית של אבראהים לפני הוצאתו להורג, שעוררה את רוגז העם. הפסלים ויחסו לדת המוסלמית היו רק תירוץ לבוז לו.

מצד שני, הורם הסיתה נגדו אצל סולימאן וכך סילקה את אחד האויבים החזקים ביותר שלה, אחד שעלול היה להיות מפתח לעלייתו של מוסטפא לשילטון במקום בניה של הורם. כך הורם מצטיירת כתכסיסנית ותחבולנית מהמעלה הראשונה. והורם האמיתית, כזכור, הייתה ממש מכשפה.

מה שהכי גרוע בסיפור הוא של אוהב שהופך לאויב. סולימאן אהב מאוד את אבראהים כחבר לדרך. הוא נתן לו את כל התפקידים הבכירים ביותר באימפריה. ואז אבראהים רצה לשלוט. לשלוט בסולטאן גם. ואז הסולטאן הפך מרעו הקרוב ביותר של אבראהים, ממש כמו הקשר התנ"כי בין דוד המלך ליהונתן בן שאול, לשונא הגדול שלו ולרוצחו בסופו של דבר. מי לא נתקל בחיים בחבר קרוב שהופך לאויב? אני מאחל לעצמי ולכולם שגם אם זה קרה בעבר, הדבר הנורא הזה לא יקרה שוב. לעולם.

אבראהים המטורף

אני ממשיך בפוסטים לרגל סופו של אבראהים פאשה. הפעם אני רוצה לספר לכם על אבראהים המטורף- עוד שליט בשם אבראהים שנטרפה עליו דעתו. אך הפעם מדובר בסולטאן איבראהים הראשון, שדעתו נטרפה עליו עוד מילדות.

אבראהים הראשון חי בין השנים 1616-1648 וכינויו בתורכית "דלי איבראהים, DELİ İBRAHİM, הלא הוא "אבראהים המשוגע" הוצמד אליו מעתה ועד היום. הייתה לו אובססיה לנשים, בייחוד לנשים בתולות, וכאלה שהוא לא יכל להשיג. זאת אומרת, הוא לא התלהב מנשות ההרמון אלא אפילו קטף נשים מוסלמיות חופשיות מהוריהן. אפילו את בתו של המופתי הגדול, שלא ידעה גבר לפניו, הוא חטף וכלא אותה למשך יומיים בהם הוא ביצע בה את זממו. השיא של הטירוף שלו הגיע עת הוא לקח 280 מנשות ההרמון, שהיו בעצם כל נשות ההרמון למעט שתיים מועדפות עליו, קשר אותן לשקים כבדים והטביע את כולן בבוספורוס…

הבעיה המרכזית של אבראהים הייתה שהוא היה סולטאן שבט אחרי שני אחיו, עותמאן השני (1604-1622) ומוראד הרביעי (1612-1640). כולם היו בניו של הסולטאן אהמט הראשון (1590-1617), ואבראהים היה היחיד ששרד מבין אחיו שנרצחו. מדובר היה בתקופת "סולטאנות הנשים", שבה שלטו בפועל הוואלידה סולטאן. אימו הייתה קוסם סולטאן, אישה מאוד דומיננטית בהיסטוריה של האימפריה. את רוב חייו הוא בילה
ב"כלוב" המפורסם שבהרמון בארמון טופקאפי. הוא היחיד שניצל מבין אחיו, בין היתר אומרים כי הייתה לו הפרעת אישיות גבולית….

ונחזור להשתוללות שלו. כשהודיעו לו שהוא הסולטאן, הוא נעל את דלת הכלוב באימה כי חשב שזהו תרגיל שעושים לו ושעובדים עליו. כשגילה כי אין זה כך, פצח בריקודים ברחבי ההרמון וצרח "הקצב של האימפריה מת!" בהתכוונו לאחיו. הייתה לו אובססיה בעיקר לנשים שמנות, ומצאו לו אחת, בארמניה, ששמה היה "סג'היר פארא", קוביית סוכר משמעה, ושקלה 150 קילוגרמים בערך. היא הפכה לחביבתו, אך חביבתו העיקרית הייתה טורהאן סולטאן. טורהאן, שהפכה גם לוואלידה דומיננטית לא נטולת טירוף, ושחיסלה כנראה במכה עם חפץ חד על הראש את אמו של אבראהים, קוסם, לאחר מותו, ילדה לו את מהמט, שיהפוך לסולטאן, את סולימאן ואת פאטמה, שאותה ניסה אבראהים להשיא למפקד הצי שלו כשהייתה בת 3… ואחר כך הוציא להורג את החתן ה"מאושר".

אבראהים לא היה מרוצה כל כך מבנו מהמט, והוא זרק את בנו לבריכה בהרמון. בזכות אמו התינוק השברירי והעדין, למגינת ליבו של אבראהים, שרד. בין לבין אבראהים חגג בהרמון במסיבות חשק עם בתולות (שהפכו לבתולות לשעבר לאחר מכן) ועם שאר שמנות.
בסופו של דבר אבראהים הודח, הושם בכלוב ושם מת. אם הוא היה מתמודד היום לראשות הממשלה או נשיאות המדינה בישראל, היו פוסלים אותו ישר עקב חוסר יציבות נפשית והפרעות אישיות נפשיות…בנו מהמט, אותו לא אהב, החליף אותו, וטורהאן אימו הדומיננטית הפכה לואלידה שולטת (לא לפני שחיסלה את חמותה).

ספרים על התקופה העותמאנית ותורכיה המודרנית

שלום,

בצל החדשות הקשות קשה לי לכתוב את הבלוג היום. עם זאת, לבקשת הקהל, אני אביא לכם רשימת ספרים קצרה שעוסקת בתקופה העותמאנית ובסיפורי האימפריה:

1. מבוא לתולדות האימפריה העותמאנית- ספרון היסטורי מאת פרופ' אהוד טולדאנו בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. סיקור תולדות האימפריה העותמאנית. לפרופסור טולדאנו יש תיאוריות מעניינות בספר, ביניהן התיאוריה שלו שסותרת את התיאוריה המקובלת לפיה לאחר מות סולימאן המפואר שקעה האימפריה. הוא טוען שהאימפריה משולה לגוף אורגני חי- בחייו יש עליות ויש מורדות. וכך היה לאורך כל שנותיה של האימפריה כי גם היו תקופות מוצלחות אחרי סולימאן. דוגמא קטנה, שלא קשורה ישירות לטענתו של פרופ' טולדאנו: בתורכית שם הסידרה שתתאר את קוסם סולטאן, סידרת ההמשך לזאת הנוכחית, היא "המאה המפוארת: קוסם".כלומר, המאה המפוארת נמשכה גם לאחר סולימאן. לתיאוריית השקיעה אני אתייחס בפוסט אחר כי ראוי לכך דיון נרחב.

2. ג'ייסון גודווין- חוכמת הסריס. תקראו ותבינו, למרות שהסיפור פיקטיבי.

3. ג'ייסון גודווין- אבן הנחש.

4. אורהאן פאמוק- שמי הוא אדום. העלילה מתרחשת באיסטנבול של המאה ה-16.

ספרים על תורכיה המודרנית:

1. אריק יאן צורשר- תורכיה: היסטוריה מודרנית.

2. ברנרד לואיס- צמיחתה של תורכיה המודרנית.

3. מוריס פרחי- תורכי צעיר (רומן שעוסק ביהודי תורכיה).

4. אריה שמואלביץ- תורכיה במאה העשרים.

5. ספריו של דניאל ציפר.

כל הספרים שציינתי הם ספרים בעברית.
ישנו ספר אקדמי טוב שכתוב באנגלית שמדבר על מפעלי הבנייה של הורם סולטאן בירושלים, אך עליו אדבר בפוסט נפרד, בחלק השני של "הווקף של הורם סולטאן".
וספר אקדמי נוסף, מעולה ביותר, כתוב באנגלית אך שפתו טובה גם לקורא הממוצע שקורא אנגלית, הוא על סולטאנות הנשים מאת לסלי פירס. ניתן להזמינו באמאזון.
,Leslie P. Peirce, The Imperial Harem
.Women and Sovereignty in the Ottoman Empire

המצב של היום והקשר לעבר העותמאני

שלום לכולן ולכולם,

אנו עדים בימים אלה לכמה אירועים: השתלטות אירגון ג'יהאדיסטי על צפון סוריה ועיראק, אירגון שמעוניין להקים את האימפריה האסלאמית מחדש, אך בצורתה הקיצונית ביותר. מצד שני, טרוריסטים אסלאמיסטים חטפו שלושה בחורי ישיבה בפעולת טרור מתוכננת היטב. הממשלה שלנו החליטה להילחם רק באירגון החמאס, אבל אני חייב להעיר הערה- הצבא חייב להכחיד את כל האסלאמיסטים, לא רק החמאס, אלא גם הג'יהאד האסלאמי שהוא אירגון סוני שמהווה שלוחה של איראן השיעית, וכמובן- הסלאפים, ה"חרדים" הקיצוניים של האסלאם, אלה שמעוניינים לחזור למקורות, לח'ליפות האסלאמית הערבית שהייתה לאחר מות נביא האסלאם מוחמד. אגב, בימים שבה התחוללה עלילת הסידרה, קנאות אסלאמית הובילה למותו של אבראהים פאשה, הלא הוא תיאו היווני במקור, שהיה עבד שהתאסלם, ליתר דיוק, אוסלם.

אבל זה לא רק הקשר היחיד לימי העותמאנים: התהליכים שאנו חווים באיזור שלנו קשורים היטב לתקופה העותמאנית. החל משנת 1517 נחשב הסולטאן מנהיג האומה האסלאמית כולה, כלומר הח'ליף-שהוא המחליף הפוליטי של מוחמד. הרי כנביא, לפי האסלאם, למוחמד לא קם שום תחליף אחריו. הח'ליף האחרון היה מהמשפחה העותמאנית והוא פעל תחת סמכות הרפובליקה התורכית הטרייה. קראו לו עבד אל-מג'יד השני. הסולטאן שממש השתמש קודם כל בתואר ח'ליף, היה דיקטטור אסלאמיסט אך גם פרגמטי כשצריך, היה עבד אל חמיד השני, הסולטאן שלדעתי חייבת להיות מוקדשת לו סידרת המשך, לאחר הסידרה על קוסם סולטאן. הוא שלט בין השנים 1876 ל-1908 והודח בהפיכה לאומנית של "התורכים הצעירים", שהשתלטו על מה שנשאר מהאימפריה דאז, ומינו את אחיו מהמט החמישי לסולטאן במקומו, סולטאן שהיה לחותמת גומי בעצם, כשהתורכים הצעירים שולטים בפועל באימפריה העותמאנית. בשנת 1924 בוטלה הח'ליפות רשמית על ידי הפרלמנט התורכי. ואז חדלה האימפריה האסלאמית להתקיים.

עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפה האימפריה כתוצאה מהחלטה אווילית של הנהגתה- כשהיא בסך הכל נגררה אחרי בעלת בריתה גרמניה, החליטו בריטניה וצרפת, בשנת 1916, לחלק את איזור המזרח התיכון כראות עיניהן. בהסכם סייקס- פיקו, שנחתם על ידי שרי החוץ של בריטניה וצרפת, התחלק השטח של רוב המזרח התיכון בין שתי המעצמות הקולוניאליות, ותוצאותיו היו הקמת מדינות מלאכותיות בהמשך- לבנון (על שם הר הלבנון) סוריה (על שם האסיריאנים, או האשורים, שחיו באיזור), עיראק (בערבית "גדות", היות ונמצאת בין הפרת והחידקל) וממלכת עבר הירדן, על שם נהר הירדן. ארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה, מהים עד נהר הירדן, נותרה למחלוקת בין היהודים שבה לבין הערבים שבה, מחלוקת שנמשכת עד היום. מדוע כך? חלוקת הגבולות בין המדינות, שהן השלל מהאימפריה העותמאנית המתפוררת, הייתה שרירותית ולא התחשבה כל כך בעדות, בדתות ובקבוצות השונות שהיו במדינות הללו. בגלל זה הן מלאכותיות. אך ברגע שהמדינות האלה מתפרקות, בין היתר בשל היעדר שליט חזק ששולט בהן, אז הזהויות הדתיות והעדתיות, לדוגמא של מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, נוצרים, דרוזים ובני הכת העלאווית (שהתפצלה מהאסלאם השיעי)- עולות על פני השטח. וזה בדיוק מה שקורה היום. האימפריה העותמאנית ידעה ללכד זהויות, אך ברגע שהיא התפוררה, וברגע שהמדינות שקמו על חורבותיה התפרקו- בני העדות והדתות השונות התחילו להילחם אלה באלה.

בשנת 1928 הקים חסן אל-בנא, מורה דתי ממצרים, את אירגון "האחים המוסלמים". האירגון קרא להחזרת הח'ליפות האסלאמית (שעדיף הפעם שמרכזה יהיה בקאהיר, או בירושלים, איסטנבול נזכרה כאפשרות זניחה). מאירגון זה, שצבר כוח ראשית במצרים, התפצלו בהמשך זרועות יותר קיצוניות יותר, שהובילו להקמת אירגוני טרור ג'יהאדיסטיים, שמוכנים להילחם בקיצוניות למען דתם ולהקריב את חבריהם למען מלחמת הקודש האסלאמית. אל קאעידה והאירגון שנלחם בעיראק ובסוריה, שמכונה דאעש, ראשי תיבות בערבית של מדינת האסלאם בעיראק ובשאם (שאם=הכוונה למרחב "סוריה הגדולה", שכולל את סוריה, לבנון, ירדן, ארץ ישראל וחלק מערב הסעודית של ימינו) הם האירגונים שהיו פועל יוצא קיצוני ומטורף יותר של "האחים המוסלמים". והכי חשוב- לאירגונים האלה אין גבולות. הם בעד ביטול הגבולות בין המדינות המלאכותיות שהוקמו כתוצאה מהסכם סייקס-פיקו, והקמתה מחדש של ח'ליפות אסלאמית, אך בניגוד לאימפריה העותמאנית שבה האסלאם היה לא קיצוני והיא התחשבה מאוד במיעוטים הדתיים שבה, הם בעד לכונן אסלאם מאוד מאוד דתי וקיצוני, שמי שלא הולך בדרכו וכן מיעוטים שונים, כולל היהודים שהם רוב במדינת ישראל ומיעוט במזרח התיכון- יחוסלו או יאוסלמו בכוח ויהפכו למוסלמים דתיים קיצוניים.
אכן, המצב של היום והאידיאולוגיות של החמאס (שהוא אירגון טרור שמהווה תנועת בת של האחים המוסלמים), הג'יהאד האסלאמי (שהוא אוסף של מחבלים פלסטינים סונים שמקבל מימון מאיראן השיעית ונאמן לה) וכמובן אל קאעידה ודאעש מעוררים געגועים לקאדי אפנדי….

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? בעזרת שימוש בתיאורייה אחרת. ועל כך בפוסט שיבוא מיד אחר כך.

איבראהים פאשה האמיתי

שלום שוב,

הפעם אני רוצה לכתוב על הכוכב האמיתי, לדעתי, של הסידרה "הסולטאן" (משודרת בערוץ "ויוה" כל ערב בשנת 2020),  שצילו ירחף מעליה עד הפרק האחרון שלה, שהוא הכוכב האמיתי של הבלוג הזה, כי כל פוסט שכתבתי עליו יצר צפיית שיא של למעלה מ-300 איש- אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול לשעבר של האימפריה העותמאנית, שהיה גם גיסו של הסולטאן, חברו הטוב ביותר, שומר חדריו, מפקד הצבא וקיבל כמעט את חצי המלכות ואף במסתרים רצה יותר מזה.
אבל מעל הכל, אבראהים היה אויבה של הורם. כך יצא שעבד ושפחה התקוטטו ביניהם על ליבו של הסולטאן, וכמו בכל בית של בני זוג, האישה (במקרה זה: האישה המועדפת) אומרת תמיד את המילה האחרונה.

אבראהים פארגלי נולד תחת השם היווני תיאודורו (או בקיצור: תיאו) למשפחה יוונית בעיר פארגה, כיום בצפון מערב יוון ואז ברפובליקה של ונציה. אביו היה דייג ומלח יווני, ואימו הייתה ונציאנית. בגיל ילדות הוא יצא למסע עם אביו בים, נחטף והובא לארמון הנסיך הסולטאני (שאהזאדה) במניסה. שם פגש את הנסיך סולימאן בן הסולטאן סלים, שהיה בן גילו. השניים הפכו לחברים טובים ויש שאומרים אף יותר מכך, אך אני מרשה לעצמי להיות נאיבי ולהניח שהם היו חברים טובים בלבד. אבראהים למד במערכת החינוך האימפריאלית העותמאנית לילדים נוצריים שנחטפו ל"דוושירמה", הגיוס, שנקראה אנדרון (Enderun). שם הוא הפך לאיש אשכולות: למד שפות רבות ולמד מקצועות רבים, בין בתחום ההומני או בתחום הריאלי.

בשנת 1520, עת מונה סולימאן לסולטאן, אבראהים קיבל את תפקיד שומר חדרי הסולטאן ויועצו הקרוב ביותר. בשנת 1525, עת הכריז אהמט פאשה מושל מצרים על התנתקותו מהאימפריה והפיכתו לסולטאן (מעשה שיחזור עליו כעבור כ-310 שנים מהמט עלי פאשה מושל מצרים, והפעם יצליח) של מצרים, נשלח אבראהים בראש כוח צבאי עותמאני למצרים, שם תפס את השילטון, הוציא להורג את אהמט ואירגן רפורמה במושלות מצרים, שבמסגרתה איגד את החוקים המקומיים, האימפריאליים והדתיים שחלו על המקום לקובץ אחד (סולימאן יחזור על אותו מעשה באימפריה כולה לאחר מכן).

אבראהים הפך למצביא ולדיפלומט מהמעלה הראשונה. המגעים הדיפלומטיים שקיים היו בעיקר עם העולם המערבי הנוצרי, העולם שאליו היה שייך במקור. הוא זכה להערצה אפילו מצד אויבי האימפריה שניהלו איתו מגעים דיפלומטיים, ועשה מניפולציות דיפלומטיות רבות. כמעט כל מהלכיו הצבאיים והדיפלומטיים הוכתרו בהצלחה רבה. עם הזמן הוא קיבל עוד ועוד תארים: מונה לווזיר הגדול, המינוי הראשון של סולימאן לתפקיד זה, מונה למפקד הצבא העותמאני, הסרעסכר, ושידר כל הזמן ליריביו בתוך האימפריה ומחוצה לה שהוא הכוח האמיתי מאחורי האימפריה העותמאנית ומאחורי סולימאן. השיא היה שהצטרף למשפחה העותמאנית כדאמאט (גיס), בעת נישואיו לחדיג'ה אחות הסולטאן. הוא נקרא "דאמאט אבראהים פאשה", כלומר אבראהים פאשה שהוא חלק לא ביולוגי מהמשפחה העותמאנית, אלא חלק ממנה מתוך נישואים. התואר דאמאט ניתן לכל מי שהתחתן עם המשפחה העותמאנית.

אבראהים צבר לעצמו שונאים רבים בתוך האימפריה, בין היתר בשל הפיקפוק באמונתו באסלאם. נכון שהומר לדת האסלאם בקטנותו לאחר שנחטף, אך הוא שמר עדיין על קשרים עם הנצרות ועם הנוצרים, ועובדה שהביא את אביו ואחיו לגור איתו באיסטנבול.

בגלל ניהול כושל של קמפיין כנגד הספווים, וגם בשל יריבותו עם הורם, הסולטאן נאלץ למצוא סיבה הלכתית להוציאו להורג ולהתיר את נדרו שנדר להגן על אבראהים בכל דרך. הסולטאן ראה שהוא נתן יותר מדי כוח לאבראהים, ולכן פחד ממנו שמא הוא יחתור תחתיו עם אחד מבניו, במקרה זה מוסטפא, כדי להפוך לשליט בפועל של האימפריה העותמאנית כשהסולטאן החדש יהווה חותמת גומי שלו בלבד. מתוך כך, ומתוך המסע הצבאי הכושל כנגד הספווים, הוצא אבראהים להורג. בכך כינויו הפך מ"מקבול אברהים פאשה"- אבראהים פאשה המקובל, ל"מקטול אבראהים פאשה"- אבראהים פאשה ההרוג. בגיל 43 שנים הוצא להורג, וכך הפך לאגדה.

לדעתי, אבראהים פאשה היה קורבן של קינאה יותר משהיה קורבן של הורם, או אפילו קורבן של גאוותנותו המפורסמת. למרות שהשתן באמת עלה לו לראש, קינאת ההמון, קינאת עמיתיו הווזירים ולבסוף קינאת הורם שהפכה לקינאת סולימאן הם שהרגו את איש האשכולות המוכשר הזה. בכך גם אבראהים וגם מוסטפא הנסיך הפכו לדמויות הטראגיות של המאה המפוארת.

ארמונו של אבראהים פאשה קיים עד היום, וכיום משמש מוזיאון לאומנות תורכיה והאסלאם באיסטנבול.

100 שנים למלחמת העולם הראשונה

מחר, 28 ביוני 2014, יחולו מאה שנים לרצח של הדוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו הונגרי, בסרייבו בירת בוסניה של ימינו, על ידי לאומן סרבי. הרצח הזה הוביל לפתיחת מלחמת העולם הראשונה, שהאימפריה העותמאנית, בעלת בריתה של גרמניה, נגררה בעקבות בעלת בריתה הנ"ל למלחמה זו. המלחמה הביאה, בסופו של דבר, להתפרקותה של האימפריה, שכבר במאה ה-19 ספגה מפלות בעיקר מול הרוסים, ולאחר מכן בבלקן (במלחמות הבלקן בשנים 1912-1913, שקדמו למלחמת העולם הראשונה, איבדה האימפריה כמעט את כל שיטחה האירופי, חוץ ממרחב אדירנה שנפל בידי הבולגרים והוחזר לאימפריה בשנת 1913- וזאת רק כתוצאה ממלחמות פנימיות בין מדינות הבלקן), וכן איבדה את לוב במלחמה שאירעה בין השנים 1911-1912, לטובת האיטלקים.

ישנן הרבה שאלות שעולות מהשתתפותה הכושלת של האימפריה במלחמת העולם הזו, שנקראה גם "המלחמה הגדולה", ונמשכה 4 שנים בין 1914 ל1918. בהן אדון בהמשך. אבל מה שבטוח, שהאימפריה השאירה דבר גדול מאוד בשטחיה לשעבר: ואקום. פשוט ריק. אל הואקום הזה נכנסו מעצמות המערב, שיצרו מדינות מלאכותיות במזרח התיכון, וכן גרמו להקמת יוגוסלביה בשטחי הבלקן, ולתחייתן של בולגריה ויוון (בגירסתן המודרנית). הואקום הזה נמשך עד היום, כשאנו רואים את המלחמות שניטשות בשטחי המדינות המלאכותיות המתפוררות סוריה ועיראק, וכן את לבנון, המדינה המאוד מלאכותית שכבר כמעט 50 שנים לא מתפקדת כמו מדינה נורמלית. וכמובן- את מלחמת הבלקן השלישית, לאחר פירוקה של יוגוסלביה, לפני עשרים שנים. גם במדינה שלנו אנו חיים את הואקום הזה, כשסכסוך ערבי ישראלי בן יותר ממאה שנים נמשך ונמשך בלי הפסקה.

אבל האם האימפריה הייתה שורדת אם הייתה מכריזה שלא תשתתף במלחמה? התשובה שלי: ברור שלא! מלחמת העולם הראשונה היא תוצאה ישירה של גל הלאומיות ששטף את אירופה והמזרח התיכון ואני אפילו אומר את כל העולם, החל מהמאה ה-19 לתוך המאה העשרים. גל הלאומיות הזה היה סוחף בסופו של דבר גם את האימפריה גם אם לא הייתה נלחמת. הוא היה חזק מדי. האימפריות נחשבו כבר לעבר מתמשך ונמרח. ועובדה שגם האימפריה האוסטרו הונגרית, האימפריה הגרמנית, במובן מסוים האימפריה הרוסית ואולי אגיד, לאחר מלחמת העולם השנייה שהייתה תוצאה ראשונה של המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה- גם האימפריה הבריטית.

מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה בין אימפריות. מלחמת העולם השנייה הייתה מלחמה בין אידיאולוגיות. ואם תהיה מלחמת עולם שלישית, כמו שאמר סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציביליזציות", זו תהיה מלחמה בין תרבויות.

במלחמת העולם הראשונה השעיר לעזאזל היו הארמנים, במלחמת העולם השנייה השעיר לעזאזל היו היהודים, ואם תפרוץ מלחמת עולם שלישית הניחוש שלי הוא שהשעיר לעזאזל יהיה הפעם השיעים (המוסלמים בני העדה השיעית), מידי המוסלמים הסונים. אנו רואים כיום את המלחמות הללו כאמור בעיראק, סוריה, לבנון ואפילו בחריין ובמזרח ערב הסעודית.

וחשוב לזכור!

במלחמת העולם הראשונה, בני המשפחה העותמאנית והסולטאן, מהמט החמישי "רשאד", שימשו רק חותמת גומי, לאחר מהפיכת 1908. מי שהוביל למלחמה הטריומוויראט של שלושה אנשים, שהשתייכו ל"וועד לאיחוד ולקידמה", או התורכים הצעירים, ששלטו באימפריה העותמאנית: ג'מאל פאשה, אנוור פאשה וטלעת פאשה.

מערב תורכיה ומזרח תורכיה- מצא את ההבדלים

כידוע לכם, האימפריה העותמאנית התפרסה על פני יבשות רבות, ולא סתם הסולטאן קרא לעצמו "שליט העולם". מבחינת האימפריה העותמאנית של סולימאן, העולם היה ללא יבשת אמריקה שזה מכבר נתגלתה. האימפריה שלטה בשיאה בשטחים נרחבים מאסיה, בשטחים נרחבים באירופה וכן גם בצפונה של יבשת אפריקה (בין היתר, בזכותו של ח'יר אל-דין פאשה, או היזיר ראיס). עם השנים איבדה האימפריה עוד ועוד ועוד שטחים, כשהיריבות המרכזית שלה השתנתה, מממלכויות בית הבסבורג (אוסטריה וגרמניה) לרוסיה.

עם שקיעת האימפריה, במאה ה-19, ועליית הזהויות הלאומיות, החלו לצמוח באימפריה אינטלקטואלים, שפנו לכמה כיוונים של לאומיות: 1. הלאומיות בבלקן, כלומר לאומיות יוונית, בולגרית, סרבית וכו', שאליה אתייחס בפוסטים הבאים. 2. ראשית ניצני הלאומיות הערבית- אינטלקטואלים שראו את היסוד הערבי באסלאם כמנצח ואת היסודות התורכיים והפרסיים כמטמאים את האסלאם. 3. סוגים של לאומיות תורכית. ומהי לאומיות תורכית? הטענה הייתה כי על האימפריה העותמאנית להתפרס על שטחי התורכים גם ממזרח ליבשת אנטוליה, כלומר באיזורי הקווקז והרפובליקות המוסלמיות של היום שהיו פעם שייכות לברית המועצות, כמו אזרבייג'אן, קזחסטאן, אוזבקיסטאן וכו'. שמות בולטים מבין האינטלקטואלים היו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ (שהיה גם כורדי כחלק ממוצאו…). לזרם זה קראו פאן תורכיזם או פאן טוראניזם. מתוך זרם זה היו כאלה שהתנגדו אף לכך שהאימפריה תיקרא האימפריה העותמאנית, אלא תיקרא האימפריה התורכית שתלבש על עצמה זהות תורכית. מצד שני, היו אנאטוליאניסטים- כאלה שחשבו שעל תורכיה להיות מדינה שתתפרס רק על פני תת היבשת האנטולית וחלק קטן מאוד מאירופה, כלומר ממערב איסטנבול, ששוכנת בצד האירופי, עד מרחב אדירנה. מייסד הרפובליקה התורכית, מוסטפא כמאל אתא תורכ, היה כזה. לבסוף, ב29 באוקטובר 1923 הוקמה תורכיה המודרנית בדיוק בדגם כזה. אומנם אתא תורכ רצה, כמו לדברי דניאל ציפר להפוך את תורכיה ל"חומה בצורה מצפון", אך בתורכיה של 1923 ואילך-מדינה ענקית בפני עצמה, ככל שמתקדמים מזרחה, מקבלים יותר ויותר דגם מוקטן של האימפריה העותמאנית.

לכן, עד היום מערב תורכיה, שכוללת לדוגמה את הערים אדירנה, איסטנבול, בורסה, מאניסה, איזמיר ובודרום הוא איזור שונה בתכלית מבחינות רבות ממזרח תורכיה, שכולל לדוגמה את הערים ואן, האתאי, דיארבכר, אורפה וגאזיאנטפ. ראשית כל, אתחיל עם מרקם האוכלוסייה שנמצאת באיזור, ואכלול בתוכה את היהודים. חשוב לי לעשות גילוי נאות ולהגיד שהידע שלי על כך בא בעיקר מחלק מהמשפחה, ולא מהאקדמיה.

ראשית כל, האוכלוסייה במערב תורכיה נחשבת יותר מערבית, חילונית ומתקדמת מבחינה תרבותית ומבחינת השכלה מאשר במזרח. ההשפעה המרכזית היא מאיזורי הבלקנים הסמוכים ומיבשת אירופה בכלל. להג התורכית המדוברת במערב גם שונה, וניכרת בו השפעה אירופית רבה. שנית כל, הבדל כלכלי. האוכלוסייה בערי מערב תורכיה נחשבה, עד להגירות האחרונות ממזרח, גם עשירה יותר ומשכילה יותר בהרבה מאוכלוסיית המזרח. איזור מערב תורכיה הוא עשיר מאוד, חילוני יחסית ומשגשג מאוד לעומת המזרח. שלוש- הבדלים במוצא ובמרקם החיים. יש כפרים במערב תורכיה, אך העירוניות, האורבניות של האוכלוסייה ניכרת. אצל היהודים, האוכלוסייה במערב תורכיה היא בעיקר ממוצא ספרדי, כלומר צאצאי גולי ספרד דוברי לדינו (היהודים הצעירים בתורכיה כיום לא מדברים לדינו בכלל), ורומאניוטי, כלומר יהודים שישבו במערב אנטוליה עוד לפני גירוש ספרד. בין יהודי איסטנבול יש מעטים ממוצא איטלקי או אשכנזי אפילו. יהדות מערב תורכיה היא כמו יהדות הבלקן, חילונית בהרבה מיהדות מזרח תורכיה. אצל הלא יהודים, שהם הרוב המוחלט כמובן- אני יכול להגיד בלשון פשוטה, כי במערב תורכיה הרוב הוא תורכים "אסלים", כל השאר מהגרים שהגיעו בעיקר מכיוון מזרח. הלאומיות התורכית החילונית נוסח אתאתורכ משגשגת במערב. ואם יש אסלאם דתי, אז זהו אסלאם אורתודוכסי ממוסד. הערים שאני יכול להגדיר מעוז החילוניות כיום הן איזמיר כמובן, בהרבה מאוד, ואולי גם אדירנה- שתיהן במערב תורכיה. מערב איסטנבול ומרחב אדירנה יושבים ביבשת אירופה עצמה, לא לשכוח. השטח האירופי, שנקרא במקור "רומליה", והיה בימי האימפריה מאוד מאוד נרחב יותר, מהווה כיום אחוז אחד משטח תורכיה כולה. מבחינת תנאי שטח, מערב תורכיה הוא פחות הררי ממזרח תורכיה. איסטנבול כידוע יושבת על 7 גבעות, אך לא על הרים.

ואילו מזרח תורכיה הוא איזור שמאפיין בכפריות ובפשטות שלו. הלהג התורכי במזרח שונה מהמערב, וכולל אפילו את האות "ח'", שלא מבוטאת בשפה התורכית. כמו כן, השפה הכורדית וגם השפה הערבית השפיעה מאוד על הלהג במזרח תורכיה. וכי למה? כי איזור מזרח תורכיה, מלא, אבל מאוד מלא, בכורדים, שמהווים שלושים אחוז מאוכלוסיית תורכיה כולה, עם דמוגרפיה בכיוון מעלה בשל ילודה גבוהה, שכך תוך עשרים שנה הכורדים אף עלולים להפוך לרוב בתורכיה. אצל התורכים עצמם, בייחוד העירוניים, הילודה היא כשני ילדים בממוצע למשפחה, כמו באירופה. דיארכבר ואורפה כיום הן ערים כורדיות ממש. אני יכול להגיד בפה מלא, שלכורדיסטאן ולסוריה הסמוכות יש השפעה גדולה מאוד במזרח תורכיה. מבחינה דתית- בתורכיה ככל שמתקדמים מזרחה נהיים יותר דתיים, כן, למרות שגם באיסטנבול יש שכונות דתיות כמו רובע קאסימפאשה, רובע ילדותו של ארדואן (שבמקור משפחתו היא מוסלמית דתית ממוצא גיאורגי, או כמו שהרוסים אומרים גרוזיני…). יהודי מזרח תורכיה- יהודי צ'רמוק, דיארבכר, האתאי (חבל אלכסנדרטה שנלקח מסוריה המודרנית בשנות השלושים על ידי תורכיה) ואורפה הם יותר דתיים מיהודי מערב תורכיה. לא לשכוח שאלכסנדרטה, גאזיאנטפ ואורפה היו בימי האימפריה העותמאנית חלק מוילאיית (מחוז) חלב, עיר בצפון סוריה שיהודיה ידועים בשמירת מסורת ודת. שלא לדבר, להבדיל, על האסלאם הדתי. במזרח תורכיה נמצא הגרעין הקשה של האסלאמיסטים במדינה ושל מצביעי מפלגתו של ארדואן והמפלגה היותר דתית, "מפלגת האושר" מיסודו של ראש הממשלה המנוח האסלאמיסטי הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן. הרפורמות של אתאתורכ והחילוניות נגעו פחות ופחות במזרח. האסלאם במזרח תורכיה הוא יותר מיסטי- יש שם מסדרים צופיים, מסדרי דרווישים, לרוב. כמו כן במזרח תורכיה יש עאלווים (Aleviler), קבוצה דתית מוסלמית שמיוחסת לעדה השיעית. אבל נא לא לערבב בין העאלווים לעלאווים (Alawi), שהיא כת דתית שחרגה מהאסלאם השיעי לגמרי ונשיא סוריה אסד משתייך אליה. מדובר בשתי קבוצות דתיות שונות.
במזרח תורכיה שוכנת גם אוכלוסייה ערבית, בעיקר באיזור גבול סוריה. בערים האתאי ואורפה יש דוברי ערבית רבים. גם יהודים רבים באיזורים הללו, שאינם ממוצא כורדי, דיברו ערבית שוטפת. רמי לוי המפורסם, לדוגמה, הוא יהודי ממוצא כורדי שמשפחתו באה מהעיר אורפה. אבראהים טאטליסס, הזמר המפורסם, הוא כורדי מוסלמי שבא מאותה עיר. יהודי מזרח תורכיה שלא ממוצא כורדי ויהודי כורדיסטן עלו לארץ מראשית המאה העשרים ממש ועד מחצית אותה מאה והתיישבו בעיקר בירושלים, סמוך לשוק מחנה יהודה. מדוע כך? גם כי מדובר בעיר הקודש והם היו יהודים מסורתיים ודתיים ברובם, וגם בגלל שבדומה למזרח תורכיה, ירושלים היא עיר הררית. יש מושבים של יהודי כורדיסטן גם בצפון ארץ ישראל, איזור מאוד הררי.

מבחינה כלכלית, מזרח תורכיה נחשב איזור נחות יחסית. התחבורה לא מפותחת, יש הרבה עוני ובערות. בשנות השמונים של המאה העשרים פתח ראש ממשלת תורכיה דאז, טורגוט אוזאל, שהיה חצי כורדי במוצאו, בעל דעות ימניות קפיטליסטיות ואדם עם זיקה דתית, שאני רואה בו חלק מ"הסולטאנים החדשים" (אכתוב עליו בהמשך, הוא היה דמות מאוד מעניינת בחייו ובמותו), בפרוייקט פיתוח כלכלי אדיר במזרח תורכיה שנקרא "הנמר האנטולי". במסגרת הפרויקט הוקמו מפעלים וחברות רבות באיזור זה. גם איזור נהר הפרת, הזורם בחלקו בתורכיה, התפתח מאוד בזכות הפרוייקט ובזכות אוזאל. עם זאת, האיזור עדיין נותר בפיגור כלכלי גדול לעומת מערב המדינה. החל משנות השישים בעיקר החלה הגירה רבה מאיזורי מזרח תורכיה מערבה, וכן לאירופה, בייחוד לגרמניה. שכונות של יוצאי מזרח המדינה הוקמו בחופזה וברשלנות מסביב לאיסטנבול במהירות ונקראו "משכנות לילה" (בתורכית גג'ה-קונדו Gecekondu). בגרמניה, בייחוד ברובע קרויצברג בברלין, ובאוסטריה הוקמו קהילות ענק של תורכים, קהילות שהוזכרו רבות בסידרה "מנקשה וחליל". הכסף הרב שהתקבל ומתקבל מעבודת התורכים בגרמניה ובאוסטריה תרם רבות לכלכלת מזרח תורכיה בפרט ותורכיה בכלל.

במלחמת העולם הראשונה ידע איזור מזרח תורכיה טבח איום, נורא וזוועתי שנעשה באוכלוסייה ארמנית גדולה שהייתה באיזור, ובאוכלוסייה אסיריאנית-כלדאית (צאצאי האשורים והכשדים המיתולוגים, כיום שייכים לנצרות המזרחית) מזרח אנטולית גם כן, טבח שנהרגו בו יותר ממיליון איש ונעשה באחריות ממשלת "התורכים הצעירים-הוועד לאיחוד ולקידמה", ששלט באימפריה העותמאנית המתפרקת דאז בפועל. גם לפני כן חולל הסולטאן האסלאמיסט עבד אל חמיד השני, בסוף המאה ה-19, טבח באוכלוסייה הארמנית הנוצרית. העיר ואן במזרח תורכיה, שהייתה במקור בירת הארמנים של אנטוליה, הפכה לעיר כורדית-תורכית, לאחר שהאוכלוסייה הארמנית "נוקתה" ממנה.

מזרח תורכיה כאמור, הוא איזור מאוד, אבל מאוד, הררי, יש בו נופים קסומים וכן אגמים ויערות רבים. הרי אררט המפורסמים, שנזכרים בספר בראשית בפרשת נח, נמצאים במזרח תורכיה.
מוקדש לע"נ קרוב משפחתי, שמוצאו מאיזור זה, שנפטר לפני עשר שנים.