איזור סודאן ואריתריאה נודע בעברו כאיזור שהיה משופע במלחמות, אבל בראשית 2018 בין סודאן לאריתריאה מתחוללת מלחמה קרה, מלחמה שהיא עמוסה באיומים מילוליים מצד בכירים ובשליחת תגבורות צבאיות לאיזורי הגבול, אך לא מדובר ממש במלחמה "חמה" שמתחוללת בין הצבאות ועמוסה באירועים ביטחוניים. המדינות שאחראיות למערבולת הגיאו-פוליטית באיזור מצרים-סודאן-אתיופיה-אריתריאה הן, למעשה לא סודאן ואריתריאה עצמן. מדובר בעימות איזורי: הציר תורכיה-קטאר, הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי שילב לתוכו את סודאן, שכנתה של מצרים שהיא יריבתה הפוליטית של תורכיה, שנחשבת כיום למדינת-האם של אירגון "האחים המוסלמים". סודאן, כאמור, מסוכסכת עם מצרים, שנמצאת בברית עם אריתריאה, שכנתה של סודאן, ובברית כוללת עם הציר המוסלמי-סוני המתון בהנהגת ערב הסעודית ואבו דאבי שנשלטות בפועל על ידי שני יורשי העצר הנמרצים שלהן, מוחמד בן סלמאן (מב"ס) הסעודי, ומוחמד בן זאייד (מב"ז) נסיך אבו דאבי ויורש העצר של איחוד האמירויות. אז אני מנסה לעשות סדר בבלגאן, לחלק את הסיכסוכים האיזוריים שמשפיעים על מזרח יבשת אפריקה ולחבר ביניהם לצורה הגיונית, שתתאר את התמונה המלאה.

1. סיכסוך מצרים-סודאן: בראשית חודש ינואר 2018 התלקח מחדש הסיכסוך בין מצרים לסודאן על איזור חלאייב על חוף ים סוף המערבי (הים האדום), מחוז שנמצא באיזור קו הרוחב 22 בגבול בין שתי המדינות. עוד בשנת 1899 התלבטו הבריטים, ששלטו למעשה במצרים ובסודאן, כיצד לחלק את האיזור הזה בין מצרים לבין סודאן ועד היום הוא נותר שנוי במחלוקת: למי הוא שייך במציאות? הרשות הרשמית באיזור זה היא של מצרים, אך סודאן רואה בחלאייב כחלק בלתי נפרד משטחה ו"אנשי ממשל" ותומכים של סודאן פועלים בו. זאת לאחר שבשנת 2011 ויתרה על השליטה בדרום סודאן, שהפכה למדינה נוצרית עצמאית. לאחרונה, כאמור, החריף הסכסוך, ומצרים שלחה כוחות צבא לאיזור זה שם נמצא הגבול שלה עם סודאן.
הגורם להחרפת הסכסוך הוא המעגל הרחב יותר והסיכסוך בין שני הצירים המרכזיים בעולם המוסלמי-סוני: ביקורו בסודאן של נשיא תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, יריבה המושבע של מצרים בהנהגת עבד אל-פתאח אל-סיסי והפטרון של תנועת "האחים המוסלמים" שמתנגדת לשילטון במצרים. בביקורו של ארדואן, ששואף להחזרת ההגמוניה התורכית לעולם המוסלמי כמו שהיה בימי העות'מאנים (מדיניות שמכונה "ניאו-עות'מאניזם") , הוסכם על מסירת אי הנמל הסודאנית סואכין שנמצאת על החוף המערבי של ים סוף כלומר במזרח סודאן, לשליטה תורכית. המסירה נעשתה חמש מאות שנים לאחר שנכבשה בידי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון והפכה למאחז עות'מאני. עד היום נשארו באיזור עתיקות מימי העות'מאנים והשילטון בסודאן טען רשמית שמסירת האיזור לתורכיה נועדה לשפץ את העתיקות העות'מאניות במקום. החשש הוא שהאיזור ייהפך למאחז תורכי, וזאת לצנינים בעיני מצרים, יריבתם של תורכיה ובמיוחד של ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" בה הוא תומך.
הערכה נוספת היא שבאיזור סוואכן יקום בסיס צבאי תורכי גדול, שיהיה הבסיס התורכי השני ביבשת אפריקה בנוסף לבסיס התורכי בסומליה, ולשלישי מחוץ לתורכיה עצמה בנוסף לבסיס התורכי בקטאר (אגב, האימפריה העות'מאני, בניגוד לתורכיה החדשה תחת ארדואן, התפשטה ראשית וקודם כל בבלקן האירופי שהפך ליהלום בכתר האימפריה, ורק לאחר מכן התפשטה לכיוון ארץ ישראל, מצרים וצפון יבשת אפריקה- שהיו רק הפריפריה של האימפריה)

2. סכסוך אריתריאה- סודאן: אריתריאה ואתיופיה, שתי מדינות יריבות אחת לשנייה, נמצאות מדרום מזרח לסודאן. באריתריאה, שלה גבול ימי עם תימן (עם האיזור שנשלט על ידי החות'ים, בעלי הברית של איראן), קיים בסיס צבאי בשם סאווא. העניין הוא שהבסיס הזה קרוב מאוד לגבול עם סודאן וכמו כן הוא שייך ומתופעל על ידי איחוד האמירויות הערביות, שנמצאת בברית עם סעודיה וביריבות עם איראן השיעית ועם הציר הסוני הרדיקלי, תורכיה וקטאר (שנמצאת בחרם מאז חודש יוני 2017 על ידי שאר מדינות המפרץ). בתגובה על ביקורו של ארדואן בסודאן, הזרימו המצרים כוחות צבא באישור אריתריאה לאותו בסיס. סודאן נדרכה, החזירה את השגריר שלה בקהיר בראשית ינואר 2018 להתייעצויות והתחילה להשמיע איומים על אריתריאה, שהיא חלשה ממצרים. כמו כן, הזרימה סודאן כוחות צבא רבים לגבול שלה עם אריתריאה. בתגובה, זרמו כוחות צבא אריתריאי לגבול עם סודאן. שוב, מתיחות כן, אבל מלחמה בפועל לא ממש. סודאן לא תמהר להסתבך במלחמות, היות והנשיא שלה, עומר חסן אל-בשיר (ערבי מוסלמי במוצאו) ששולט בה כמעט 30 שנים מאז 1989, מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי באשמת רצח העם שביצע באיזור דארפור בסביבות שנת 2003 והלאה, מה שהפך את אנשי דארפור (מוסלמים לא ערבים במוצאם, שנרדפו ע"י השילטון הסודאני בין היתר בגלל שהם אינם ערבים), ואנשי דארפור בלבד, למבקשי מקלט בהגדרתם לכל דבר ועניין. עוד נדבך חשוב הוא שסודאן היא מדינה מוסלמית, ואילו אריתריאה היא מדינה שנשלטת על ידי איסאייס אפווארקי, נוצרי אורתודוכסי שמשתייך לכנסייה האתיופית בדתו, כלומר שילטון נוצרי, בעוד מחציתה האחרת של אוכלוסיית אריתריאה היא מוסלמית. בגלל זה בין היתר יש סיכסוך ביניהן. לסיכום ביניים, במזרח אפריקה יש מאבק בין שני צירים: ציר תורכיה-קטאר-סודאן, וציר סעודיה-איחוד האמירויות-מצרים-אריתריאה. מאבק, אבל לא מלחמה בפועל. לציר תורכיה-קטאר-סודאן הרדיקלי הצטרפה מדינה אחרת, מפתיעה, שגובלת בסודאן: אתיופיה הנוצרית…

3. סכסוך אתיופיה מול מצרים ואריתריאה: בשנת 2011 החלה אתיופיה בפרויקט הגדול ביותר שלה: בניית סכר "התחייה האתיופית הגדולה" על נהר הנילוס הכחול (התפצלות של נהר הנילוס הגדול- שמקורו במצרים). הסכר, שנועד לייצור חשמל ובכך לייצור הכנסות כספיות גדולות לאתיופיה, הוא הסכר ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר ביבשת אפריקה. בניית הסכר התחילה על רקע וכתוצאה מניצול המהפיכה במצרים בשנת 2011. עקב בניית הסכר, המצרים חששו לגורל כמות המים שתעבור בנהר הנילוס הגדול, עורק המחייה של מדינתם. בניית הסכר יצרה סכסוך קר בין מצרים לאתיופיה ודריכות בין שתי המדינות. שילטון "האחים המוסלמים" בן השנה בהנהגת מוחמד מורסי אף השמיע הצהרות כנגד אתיופיה הנוצרית לפיהן מצרים תפעל להרוס את הסכר. עבד אל-פתאח אל-סיסי, שירש את השילטון ממורסי לאחר ההפיכה שביצע נגדו, ירש גם את הסכסוך עם אתיופיה. מנגד, אריתריאה, שמורכבת משבטים דוברי טיגרינית, ניהלה סכסוך עתיק יומין עם אתיופיה שמורכבת עצמה משבטים דוברי אמהרית, כשעד שנת 1993 רשמית השתייכה אריתריאה לאתיופיה ורק באותה שנה קיבלה עצמאות. אריתריאה גם השמיעה הצהרות כנגד אתיופיה בטענה כי בניית הסכר תיפגע בכלכלה האריתריאית הרעועה ממילא, ותכניס המון כסף לאתיופיה מה שייתן לה יתרון איזורי. בכך נוצרה הברית המצרית-אריתריאית נגד הסכר האתיופי ולא רק נגד סודאן. אתיופיה, למרות היותה מדינה נוצרית עם מיעוט מוסלמי של שלושים אחוזים וסובלת מטרור אסלאמי, החליטה ש"האויב של אויבי הוא ידידי", לכן הצטרפה לסודאן בברית כנגד מצרים ואריתריאה.

בסיכומו של דבר, במזרח אפריקה מתקיימת מלחמה קרה בין הציר של מצרים-סעודיה- איחוד האמירויות שהוא הציר המוסלמי-סוני המתון בתוספת אריתריאה הנוצרית עם המיעוט המוסלמי הגדול מאוד, לבין הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי בהנהגת תורכיה וקטאר, פטרוניות אירגון "האחים המוסלמים" המצרי במקורו, בתוספת מפתיעה- אתיופיה הנוצרית עם מיעוט מוסלמי קטן. עם זאת, מדובר בסיכסוך שהוא מלחמה קרה אך אין סיכוי גדול שיתפתח בקרוב למלחמה "חמה", בין היתר בגלל שהמדינות באפריקה מצרים, סודאן, אריתריאה ואתיופיה לא שואפות למלחמה ביניהן, וכן היותה של מצרים עומדת לפני בחירות לנשיאות וטרודה במשבר כלכלי קשה. כמו כן, גם לתורכיה הפטרונית החדשה של סודאן אין אינטרס להצטרף למלחמה הזאת בגלל שהיא טרודה במלחמה "חמה" במיעוט הכורדי בצפון סוריה שיושב על הגבול שלה באיזור עפרין הסורי.

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

מכירים אותם בתור "אלה שהיו לפני העות'מאנים" (הם חולקים תואר זה יחד עם הממלוכים, למעשה), אבל הסולטאנות הסלג'וקית (Seljuk) התורכו-פרסית, שמוצאה משבטי האואוז (Oğuz) התורכיים שבערבות מרכז אסיה. הסולטאנות הסלג'וקית היא שהכניסה לתודעה את המושג והתואר "סולטאן" בתור השליט הגדול, וחשיבותם הביאה לידי כך שבחרתי לכתוב עליהם אחרי שכתבתי על האויגורים ולפסוח על עמים תורכיים אחרים וכן על סיפור נדידתם של התורכים והתאסלמותם. על כך אכתוב בפוסטים הבאים, ואילו כאן בחרתי להתמקד בסלג'וקים, שהיו למעשה האימפריה התורכית המשמעותית הראשונה שנכנסה לתוך תת-יבשת אנטוליה, איפה שנמצאת תורכיה של ימינו ב"קרב מנזיקרט המפורסם". עוד מיוחד בסלג'וקים הוא שהם היו האימפריה התורכית-מוסלמית הראשונה שהגיעה לארץ ישראל, ושלטה בה מספר שנים! לכן, בגלל שמדובר בנושא ארוך, בחרתי לכתוב עליהם בכמה חלקים.
מדובר באימפריה ענקית: היא השתרעה מהרי ההינדו-קוש עד למערב אנטוליה (מערב תורכיה של ימינו), ולמעשה ממרכז אסיה עד למפרץ הפרסי/ערבי. גם ארץ ישראל הייתה תחת שילטון הסלג'וקים. מדובר באימפריה התורכית הראשונה הממשית שיצאה מאיזור מרכז אסיה, התרחבה והגיעה אל איזור המזרח התיכון ואפילו אל גבולותיה של אירופה.
שנות קיומה היו בשני שלבים: בשלב הראשון הייתה האימפריה הסלג'וקית, שהתקיימה בין השנים 1037-1194 לספירת הנוצרים, ובשלב השני, הארוך יותר והמורכב יותר, הסולטאנות הסלג'וקית של רום Rum, כלומר הממלכה הסלג'וקית של אנטוליה (בתורכית "רום" הכוונה לא למשקה, אלא ליוונים, ובמקרה זה ארץ היוונים), שבעתיד שטחה יהפוך לרובה המוחלט של תורכיה של ימינו. הסולטאנות של רום (RUMׂׂׂׂׂ) התקיימה בין השנים 1077-1308. אחת הנסיכויות הקטנות בתוך אותה סולטאנות של רום הייתה הנסיכות העות'מאנית, שבירתה הייתה סואוט, שעתידה להפוך לאימפריה אדירה אחרי הסלג'וקים.

מייסד האימפריה היה השליט התורכי החזק היה טוגרול ביי Toğrul Bey, ששלט בין השנים 1037, החל מהיותו בן 47, עד לשנת 1063. טוגרול היה נכדו של אדם בשם סלג'וק, שעל שמו נקראה האימפריה. טוגרול הצליח לאחד שבטים תורכיים שמוצאם משבטי האואוז, שהיו מצאצאי אימפריית הגוק-תורכ התורכית המערבית, לקונפדרצייה של שבטים תחת השם "סלג'וק". ביחד הם התאסלמו, כבשו את איזור ח'וראסאן שבמזרח איראן ומשם הם התקדמו יותר יותר מערבה, אל תוך אנטוליה והמזרח התיכון.

שורשיה של האימפריה הסלג'וקית נטועים בממלכת היאבגו (יאבגו Yabgu היא מילה תורכית קדומה שמציינת "שליט", אותה ירש התואר "ח'אן" Khan) של שבטי האואוז, שהתקיימה בין השנים 750-1055 לספירת הנוצרים במרכז אסיה. היא התקיימה באיזור קיגיזיסטאן וקזחסטאן של ימינו, בין הים הכספי לימת אראל ובין עמקי נהרות הסיר-דריא והצ'ואי. סלג'וק, ששירת בצבא הכוזרי, אסף את אנשיו באיזור ימת האראל והם התיישבו בנווה מדבר בעמק נהר הסיר-דריא. לסלג'וק היו כל הזמן עימותים עם היאבגו, שליט שבטי האואוז, לכן שאף לדרך עצמאית. היות והוא ואנשיו היו קרובים לאימפריות המוסלמיות, הם הושפעו מהאסלאם ובשנת 985 לספירה התאסלמו. מכיוון שמדובר בכל זאת במדבר, הסלג'וקים היו כל הזמן בחיפוש אחר מרחב להתיישב בו ולהשיג בו אוכל ומים, יחד עם לחימה כנגד אויבים שהפריעו להם. לכן הם הגיעו בנדודיהם ובמלחמותיהם לאיזור ח'וראסאן, ליתר דיוק למחוז ח'ווארזם (על האימפריה הח'ווארזמית-תורכית אכתוב בהמשך) ו"עם האוכל בא התיאבון" לעוד התרחבות, הישגים וכיבושים. באיזור איראן טוגרול ביי (Toğrul bey) , נכדו של סלג'וק ואנשיו, נתקלו באנשי האימפריה הע'זנאווית-תורכית (מבטאים אותה רזנאווית, אכתוב גם עליה בהמשך) והביסו אותם. בשנת 1037 תפסו הסלג'וקים את הערים מרוו ונישאפור, בשנת 1040 בקרב דאנדאראקאן שבמזרח איראן כמעט ונמחתה האימפריה הע'זנאווית תחת הסלג'וקים. טוגרול המשיך מערבה, אל כיוון בגדד, שהייתה בירת הח'ליפות המוסלמית תחת שילטון בית עבאס, שהיה תחת שקיעה. העבאסים הסונים רצו להיפטר מהשושלת הפרסית-שיעית שהשתלטה על איזור בגדד, הבוויים (Buwids). לכן, הם איפשרו לסלג'וקים להיכנס לבגדד בשנת 1055 לספירה ולהביס את הבוויים. את טוגרול החליף אחיינו אלפ-ארסלאן בתפקיד שליט הסלג'וקים, שעתה נקרא בתואר סולטאן (בעל רשות השילטון). השילטון באימפריה המוסלמית התחלק עתה בין שילטון ביצועי בראשות הסולטאן הסלג'וקי, ולצידו, בתפקיד ייצוגי-דתי, בעל הסמכות הדתית העליונה והמנהיג הסמלי של האומה המוסלמית, הח'ליף מבית עבאס. בשנת 1064 לספירה השתלטו הסלג'וקים על ארמניה וגרוזיה, ובשנת 1068 פלשו לשטחי האימפריה הביזנטית וכאן נזרעו הזרעים הראשונים למה שתהיה בעתיד תורכיה. אין סמל יותר טוב להתיישבות התורכית בתת-יבשת אנטוליה, שנמשכה לימי האימפריה העות'מאנית ומשם לרפובליקת תורכיה המודרנית מאשר קרב מנזיקרט בין הסלג'וקים לבין הביזנטים שהתרחש ב-26 באוגוסט 1071, תאריך היסטורי שנכנס למורשת התורכית-מוסלמית ומצויין עד היום. הקרב התרחש במנזיקרט, כיום העיר מאלאזגירט שבמזרח תורכיה. בקרב מנזיקרט לא רק שהובס הצבא האימפריאלי הביזנטי, אלא גם בפעם הראשונה נפל קיסר יווני-ביזנטי, רומאנוס הרביעי דיוגנס, בשבי הסלג'וקי-מוסלמי.
בניגוד למה שנחשב, למרות ששמו של אלפ-ארסלאן (Alp-Arslan) מזכיר את האריה, כי "ארסלאן" בתורכית משמעו "אריה", הלא הוא מלך החיות, את סמלי האריה על מבנים מסוימים לא הטביעו הסלג'וקים, כי אם הממלוכים (שלמרות היותם ממוצא תורכי, לא אכתוב עליהם בשל סיפורם הייחודי והיותם קשורים יותר להיסטוריה של מצרים).
על קרב מנזיקרט אכתוב בפוסט הבא.

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

"אירגון המלוכה" או "מסדר המלוכה" (בערבית: ניזאם אל-מולכ, Nizam Al-Mulk) הוא משמעותו בעברית של אחד האנשים הכי בולטים בהיסטוריה של האימפריה הסלג'וקית (Seljuk), שראויים לציון מיוחד בתרומתם להתפשטות האימפריה ולכניסתה לתוך אנטוליה (תת-היבשת שעליה שוכן החלק האסייאתי של תורכיה של ימינו)- מה שהניח את היסודות לאימפריה העות'מאנית שתבוא אחריה ולשטחה הגיאוגרפי של תורכיה המודרנית של היום. שמו המלא היה אבו עלי חסן אבן עלי אל-טוסי, מלומד פרסי ששימש כווזיר הגדול (ראש הממשלה) של האימפריה הסלג'וקית ושלט למעשה באימפריה לאחר הירצחו של הסולטאן הסלג'וקי אלפ-ארסלאן בשנת 1092 לספירה). ניזאם אל-מולכ חי 74 שנים, משנת 1018 עד שנת 1092, וכיהן כווזיר הגדול בין השנים 1064-1092, מתוכן למעשה כשליט בפועל של האימפריה משנת 1072. הוא נודע כמי שייסד בתי ספר רבים ברחבי האימפריה הסלג'וקית, וכן כתב את הספר שהיווה מעין קדימון כמה מאות שנים אחורה לפני הספר "הנסיך" של מקיאוולי ולפני"האמנה החברתית" (תאוריה במדעי המדינה המתארת את התהליך בו בני-אדם התקבצו לחברות מטעמים אינטרסנטיים, דבר שהוביל אותם להגביל את חירותם לפי החלטת רצון הרוב או השליט) של תקופת הנאורות והליברליזם באירופה מהמאות ה-16 עד ה-18. שמו של הספר היה "סיאסאת-נאמה (Siyasat-Name) או בתרגום מפרסית "ספר המשילות/ממשלה/מדיניות"), ספר שמגדיר את תפקידיה של הממשלה, מערכת יחסיה עם הנתינים, מערכת המשפט והצדק ולקחים מההיסטוריה לגבי מהות השילטון ותפקידו. ניזאם אל-מולכ היה, למעשה, ממניחי היסודות למחשבה המדינית המודרנית, למרות שסיפרו התייחס בעיקרון לחברות ולמערכות שילטון אסלאמיות בלבד. הוא כמובן הביא התייחסויות דתיות-אסלאמיות רבות בספרו, אך ספרו היווה בסיס חשוב גם לחוק האזרחי.
ניזאם אל-מולכ (מופיע כאן בתמונה) כיהן בימי הסולטאנים העיקריים והמייסדים של האימפריה הסלג'וקית, אלפ-ארסלאן ומלכ-שאה הראשון (בימי מלכ-שאה ניהל, כאמור, ניזאם אל-מולכ את האימפריה הסלג'וקית בפועל יחד עם הסולטאן) .

אבו עלי חסן אל-טוסי נולד בשנת 1018 באיראן ליד העיר טוס למשפחה של עובדי מדינה: אביו שימש יועץ כלכלי בכיר לאימפריה הע'זנאווית (Ghaznaviׁׂׂ), שדנתי בה קודם. בשנות הארבעים של המאה ה-11 הובסה האימפריה הע'זנאווית על ידי התורכים הסלג'וקים, וניזאם אל-מולכ נקלט בשירות הציבורי של האימפריה הסלג'וקית. בשנת 1059 הוא מונה למינהלן הראשי של הסלג'וקים בפרובינציית ח'וראסאן (איזור צפון מזרח-איראן שנמתח לתוך אוזבקיסטאן), ולאחר 5 שנים מונה לווזיר הגדול של האימפריה הסלג'וקית כולה. הישגיו הפוליטיים-מדיניים של ניזאם אל-מולכ, חוץ מהישגיו בתחום החינוך, היו: יצר הזדמנויות תעסוקה לשבטים התורכמניים שהיגרו לתוך איראן בימי התפשטות הסלג'וקים, הוציא לפועל את סמכויותיו של הסולטאן הסלג'וקי וחיזק אותו ואת כוחותיו הצבאיים- מה שאיפשר השתלטות מסודרת והדרגתית על אנטוליה שהייתה אז ביזנטית ברובה, השתמש בנכבדים סונים ושיעיים מקומיים בשטחי האימפריה כמושלים לצד מקורבי הסולטאן, מנע מאבקים פנימיים בשאלת ירושת הסולטאן מלכ-שאה הראשון (לאחר ששני בניו הבכורים מתו) וכמובן שמר על יחסים קרובים ותקינים עם הח'ליפות המוסלמית העבאסית, שלה הייתה אז באופן ייצוגי הסמכות, גם הדתית, לעמוד בראש האומה המוסלמית-סונית. לצד ביסוס הבירוקרטיה הסלג'וקית, הוא גם הקים רשת ריגול פנימי וחיצוני מסועפת עבור האימפריה. עוצמתו ויוקרתו של ניזאם אל-מולכ (או אבו עלי חסן) עוררה קינאה רבה בקרב מתחריו, ולא פעם אחת ניסו להתנקש בחייו.

אחד המהלכים החשובים, אם לא החשוב ביותר בתולדות העמים התורכיים, שאותו איפשרו בין היתר פעולותיו של ניזאם אל-מולכ בביסוס כוחה ומינהלה של האימפריה הסלג'וקית היה קרב מנזיקרט (Manzikert), הקרב שבו חדרו התורכים הסלג'וקים לאיזור אנטוליה, שבו נמצאת כיום תורכיה המודרנית, והתיישבו בו. הקרב, שנזכר כיום חשוב בהיסטוריה התורכית והמוסלמית, התחולל ביום קיץ חם ב-26 באוגוסט 1071 בין הצבא הסלג'וקי שבא ממזרח, בהנהגת הסולטאן אלפ-ארסלאן (Alp-Arslan) והמפקדים הצבאיים אפשין ביי וארטוק ביי לבין הכוחות הביזנטיים בהנהגת הקיסר רומאנוס הרביעי דיוגנס, שנפל בשבי התורכים הסלג'וקים במהלך אותו קרב. הקרב הזה היווה את ראשית תהליך התורכיפיקציה של אנטוליה, את מעברם של התורכים ממרכז אסיה לאסיה הקטנה וכן את ראשית מפלתה של האימפריה הביזנטית, שתושלם פחות מ-400 שנים לאחר מכן, בשנת 1453, עם כיבוש בירתה קוסטנטינופול (איסטנבול) על ידי התורכים העות'מאנים יורשיהם של הסלג'וקים. בפעם הראשונה גם נפל קיסר ביזנטי (הביזנטים היו למעשה האימפריה הרומית המזרחית, והיוו המשכיות של האימפריה הרומית העתיקה אך בגירסה יוונית-נוצרית אורתודוכסית) בשבי המוסלמי.

בראשית הדרך, הביזנטים והסלג'וקים כרתו ברית על מנת להביס את ארמניה, כשמנזיקרט, כיום העיר מלאזגירט בתורכיה, יושבת באיזור שנקרא "ארמניה האנטולית". כמו כן, שיתפו שני הצדדים פעולה כנגד האימפריה המוסלמית-שיעית הפאטימית ששלטה באיזור צפון סוריה של ימינו, במחוז חלב (Halab) במיוחד. אך עם הזמן, בייחוד בעת המערכה מול הפאטימים בצפון סוריה, ופשיטות ספוראדיות של חיילים סלג'וקים לתוך השטח הביזנטי, הסתכסכו הביזנטים והסלג'וקים בין היתר בשל עצה גרועה שקיבל ממפקדיו שיש כאן הזדמנות לחסל את אלפ-ארסלאן ולהשתלט על האימפריה הסלג'וקית כולה. בשלהי חודש אוגוסט שנת 1071 החלו התנגשויות צבאיות בין הצדדים, כשהכוח הביזנטי נסוג ב-25 באוגוסט לתוך העיר הביזנטית מנזיקרט. אז החלו הסלג'וקים בהכנות לקרב. הכוח הביזנטי, יש להדגיש, כלל בערך 70 אלף חיילים (אולי פחות מזה) ובתוכו היו גם שבטים תורכיים שהתנגדו לסלג'וקים, כמו פצ'נגים ובולגארים- וכן חיילים ארמניים רבים שהעדיפו כמובן לשתף פעולה עם הצד הנוצרי. אבל למחרת ערקו כמה מהתורכים אל הצד הסלג'וקי, מה שגרם לביזנטים בראשות רומאנוס לתקוף עם כוח חלוץ של 20 אלף חיילים את הצבא הסלג'וקי שמנה 30 אלף חיילים. עם זאת, הסלג'וקים השתמשו בטכניקה מוכרת של רוכבי ערבות- פגע וברח, והצליחו לפשוט על הצבא הביזנטי. הביזנטים עצמם היו מבולבלים, בין היתר שכמה מכוחותיהם נעו לכיוונים שונים, היות וחלק מהמפקדים הביזנטים התנגדו לקיסר רומאנוס שהיה נוכח בקרב והימרו את פיו. הסלג'וקים ניצלו את הפירצה והבלבול בקרב הביזנטים עד שהגיעו קרוב אל הקיסר רומאנוס, הפילו חללים רבים בקרב המשמר האישי שלו וכן בקרב הארמנים שלחמו לצידו והצליחו לתפוס את הקיסר עצמו ולגרור אותו אל האוהל של הסולטאן אלפ-ארסלאן. בהתחלה דרך אלפ-ארסלאן על צווארו של רומאנוס והכריח אותו לנשק את הנעל שלו אך לאחר מכן התייחס אליו בכבוד והחזיק אותו כאסיר למשך שבוע, כששניהם אוכלים על אותו שולחן. בסופו של דבר שולם כופר ענק בזהב מצד הביזנטים ואיזור מזרח תורכיה של ימינו על גבול סוריה, עיראק וארמניה, והכוונה למנזיקרט, אנטיוכיה, הייראפוליס (פאמוקלה התורכית) ואדסה (העיר אורפה של ימינו, ששוכנת בגבול תורכיה-סוריה) נמסרו לסלג'וקים. כך החלה ההתיישבות הקבועה התורכית-מוסלמית באנטוליה, מה שיהפוך לשתי אימפריות גדולות ולרפובליקה ענקית בשיטחה בהמשך, לצד ראישת דעיכתה של האימפריה הביזנטית.
כמו כן, נכרתה ברית בין הסלג'וקים לביזנטים בהנהגת רומאנוס ובנו של אלפ-ארסלאן נישא לבתו של רומאנוס כחלק מהברית. בסופו של דבר שולמו לסלג'וקים על ידי רומאנוס מיליון מטבעות זהב בנוסף לתשלום שנתי של 360 אלף מטבעות זהב.

סופו של רומאנוס הרביעי והוצאתו להורג באו לו דווקא מתוך יריביו הפנימיים בתוך האימפריה הביזנטית, שהאשימו אותו בבגידה, הדיחו אותו, השפילו אותו וביטלו את הברית עם הסלג'וקים.

בזאת הגיעה לסיומה, הזמני, סידרת המאמרים על תולדות העמים התורכיים. היות ומדובר בעבודה קשה שאיני מקבל עליה כסף והיא פתוחה לכולם (למרות שהזכויות שמורות כאן לכותב), גם המידע על תקופת הסלג'וקים, שגם היו האימפריה התורכית הראשונה ששלטה בארץ ישראל, אינו מלא. אני מתכוון להמשיך לכתוב בנושא זה, ואולי גם לערוך ולקבץ בעתיד את הכתיבה לקובץ מסודר וערוך עם מראי מקום).

כשאומרים לנו "בולגריה", עולים לנו הקשרים כמו: בורגאס, וארנה, סופיה הבירה, שילטון קומוניסטי ששרר בה במחצית השנייה של שנות העשרים עד שנות התשעים, ואחת המדינות היחידות שהמלך לשעבר שלה, סימאון השני, הפך לראש ממשלתה בין השנים 2001-2005. המדינה הבלקנית שהגבינה הבולגרית קשורה אליה, שהייתה מאות שנים תחת שילטון עות'מאני-מוסלמי, נאבקה בעות'מאנים והכריזה על עצמאות בשנת 1908. במהלך השנים 1912-1913 הבולגרים נאבקו בסבב ראשון כנגד האימפריה העות'מאנית לעצמאות מלאה ולהשגת כמה שיותר שטחים, כולל מרחב אדירנה (אדריאנופול במקור, כיום בתורכיה), ובסיבוב השני נאבקו כנגד שאר מדינות הבלקן שנלחמו נגד העות'מאנים במלחמות הבלקן על השטחים שהשיגו במהלך מלחמת הבלקן הראשונה. העות'מאנים ניצלו את הסיכסוך בתוך הבלקן, כידוע, ותפסו מחדש את אדירנה וסביבתה, שנשארו עד היום בתחומה של תורכיה. המאבק בין העות'מאנים לבולגרים, שהיה מאבק בעיקר על רקע דתי בין אסלאם לבין הנצרות האורתודוכסית, הסתיר עובדה חשובה: מדובר במלחמה בין ממשיכיהם של שני שבטים תורכיים, כי הבולגרים הם עם תורכי במקור. בולגריה הגדולה, המקורית, לא הייתה בכלל בבלקנים, אלא בשטח שהיום נמצא בדרומה של רוסיה וגם בדרום אוקראינה. לבה של בולגריה המקורית, האימפריה הבולגרית הגדולה המקורית, שהתקיימה בין השנים 632-668 לספירה הנוצרית, היה במקום שהיום הוא העיר הרוסית קראסנודאר, וקראו לו פאנאגוריה בירת הבולגרים. כשהאימפריה הבולגרית הראשונה שירשה את זאת הגדולה התקיימה כבר בבלקנים, בין השנים 681-1018 לספירת הנוצרים.

הבולגרים היו במקורם צאצאים של אנשי "אימפריית עשרת החיצים", או אימפריית גוק-תורכ המערבית, שהייתה האימפריה התורכית הגדולה הראשונה למעשה. שמם השני של הבולגרים הוא האונגורים, כשלמעשה מדובר במילה נרדפת לביטוי התורכי "עשרה חצים". הבולגרים ישבו במקור בין נהרות הדנייסטר והוולגה הנמוכה. על מנת לגבש את בולגריה הגדולה, כמו בכל המקרים שבהן התגבשו יישויות תורכיות לאורך ההיסטוריה, היה צריך מנהיג גדול וחזק, ראש קונפדרצייה של שבטים ולוחם עז נפש. במקרה הזה מדובר בח'אן קובראט (Kubrat), שחי בין השנים 635-665 לספירה הנוצרית בקירוב, ולפי האגדה גדל בחצרות הביזנטים. קובראט מבית דולו איחד את האונגורים (יוצאי אימפריית עשרת החצים) עם שבטי הקוטריגורים והאוטיגורים ויצר את בולגריה הגדולה למעשה. דתם של הבולגרים הייתה דת הטנגריזם, כלומר האמונה בפנתיאון האלים התורכי בראשות האל טנגרי ועבודת איתני הטבע.
מקורו של השם "בולגריה" הוא בתורכית, Bulgar, והכוונה במילה זאת היא ל"עירוב" או "שילוב", והכוונה היא שהבולגרים נוצרו משילוב של בני שבטים תורכיים שונים. האויבים הגדולים של הבולגרים היו גם בני אימפריה תורכית אחרת שמוצאה, כמו הבולגרים, מהערבות הפונטיות (Ponti) של מרכז אסיה- מיודעינו הכוזרים, שעליהם אכתוב בפוסט הבא. הלחץ שהפעילה האימפריה הכוזרית וכן הפעילו התורכים האווארים על הבולגרים גרמה לשבירתה של האימפריה הבולגרית הגדולה העתיקה, כשבדומה לבניו של אלכסנדר מוקדון האגדי, בניו של הח'אן קובראט, התפצלו, לקחו כל אחד את אנשיו ומשפחתו, ונדדו חלקם למחוזות רחוקים-בעיקר לכיוון מערב. שמותיהם של חמשת בניו של קובראט היו: בטבאיאן, שהיה היוצא דופן מכולם ונשאר עם אנשי שבטו במה שהייתה בולגריה הגדולה תחת מרותם של הכוזרים, קוטראג, שנדד אל איזור הוולגה והקים את בולגריה של הוולגה, קובאר, שנדד עם אנשיו לאיזור מקדוניה ונלחם על הדרך בביזנטים, אלצק, שהוביל את הבולגרים שהלכו איתו אל כיוון איטליה, מצפון-מזרח לנאפולי, ואספארוח', שהוא אביה של האימפריה הבולגרית הראשונה בבלקנים, זו שירשה את האימפריה הבולגרית העתיקה, והוא אביה, למעשה, של בולגריה הבלקנית של היום.

ההבדל הגדול בין הבולגרים לבין כמעט שאר השבטים התורכיים הוא שבעוד השבטים התורכיים האחרים קיבלו עליהם בהמשך את דת האסלאם, הבולגרים נחשפו כמעט מלכתחילה לדת הנוצרית האורתודוכסית, הלא היא הנצרות המזרחית. חלק קטן של הבולגרים התאסלם בהמשך, חלק נטמע באוכלוסייה ומוגר במלחמות שונות, ומי ששרדו בסופו של דבר היו הבולגרים שבבלקן, בין היתר בגלל שהתערבבו עם בני עמים ושבטים אחרים, בייחוד הסלאבים. עם הזמן, פיתחה בולגריה זהות דתית נוצרית-אורתודוכסית חזקה וזהות לאומית-אתנית סלאבית, וזה היה המקור לעימות הבולגרי עם האימפריה העות'מאנית והמוסלמים. הביזנטים, שנלחמו בבולגרים, הצליחו בסופו של דבר להשית על הבולגרים את דתם. ראשיתה של האימפריה הבולגרית הראשונה, זו שירשה את האימפריה הבולגרית העתיקה, היה איפה שכיום בסראביה, או מולדובה. אספארוח', בנו של קובראט, הנהיג את הבולגרים והתעמת כמעט באופן מתמיד עם הביזנטים. במהלך המלחמות חדרו הבולגרים של אספארוח' לאיזור הבלקנים, ושם נתקלו גם בנודדים הסלאביים שהגיעו לאותו איזור. העימותים ביניהם הולידו שילוב, שיצר את בולגריה של היום. בשנת 864 לספירת הנוצרים, העימותים והבריתות החוזרים ונשנים עם הביזנטים הובילו לכך שהבולגרים של הבלקנים קיבלו על עצמם רשמית את הדת הנוצרית-אורתודוכסית, והשפה הסלאבית חדרה אט אט ותפסה את השפה התורכית-בולגרית העתיקה. בשנת 927 לספירת הנוצרים הוכרה הכנסייה הבולגרית הנוצרית-אורתודוכסית ככנסייה עצמאית לכל דבר ועניין. עצמאותה היחסית של כנסייה זו היא שתיצור 900 שנים מאוחר יותר את הבסיס לבולגריה המודרנית. ערי הבירה הראשונות של הבולגרים הבלקנים היו הערים פליסקה ופרסלאב שכיום בבולגריה, ולאחר מכן סקופיה, אוחריד וביטולה שנמצאות במקדוניה. הייתה אינטראקציה רבה בין הבולגרים שהגיעו למקדוניה ובין הבולגרים שהגיעו לבולגריה של היום. השפה היוונית השפיעה גם רבות על היווצרות השפה הבולגרית המודרנית. לאחר אספארוח', השליט הבולגרי החזק הידוע מכל מלכי בולגריה היה סימאון הראשון, ששלט באימפריה הבולגרית בין השנים 893-927 לספירה, התנגש עם המגיארים (מאלה שהקימו את הונגריה השכנה), וכן בנו, פטר הראשון, ששלט בין השנים 927-969 לספירת הנוצרים. אגב, התואר הרשמי של סימאון ופטאר לא היה ח'אן, אלא כבר צאר. הם למעשה היו הצארים הבולגריים הבולטים ביותר באותה תקופה. שנותיהם של סימאון ושל פטר נחשבים כתור הזהב של האימפריה הבולגרית הראשונה וכשיא התפשטותה.

האימפריה הבולגרית הראשונה הוכרעה בסופו של דבר, כשהיא מותשת ממלחמות גם עם אחרים (נגד המגיארים, הסלאבים וביניהם הסרבים, ועוד ועוד) על מנת לשרוד. בשנת 1018 לספירת הנוצרים הצליחו הביזנטים להכריע את הבולגרים, והם הפכו לכפופים לביזנטים. בשנת 1185, האחים אסן ופטר מרדו כנגד הביזנטים, והם שהקימו את האימפריה הבולגרית השנייה, שהתקיימה בין השנים 1185-1396 לספירת הנוצרים, והוכרעה סופית על-ידי התורכים העות'מאנים. בכך הוכרעה ממשיכתה של אימפריה תורכית גדולה על ידי אימפריה תורכית אחרת, גדולה יותר. בכך חזרה בולגריה, גם שלא מרצונה, אל המעגל התורכי, מעגל שניסתה לחמוק ממנו ולהדגיש את זהותה הנוצרית-אורתודוכסית ואת ההשפעה הסלאבית עליה יותר מכל. אבל החזרה הזאת גם הייתה זמנית.

הסמל שבתמונה, סמל ה-iYi, הוא הסמל של שבט דולו, שבטו של קובראט ח'אן, מייסדה של האימפריה הבולגרית הגדולה העתיקה ששכנה בין הנהרות דנייסטר והוולגה. סמל זה הפך, באופן אירוני, לאחד מהסמלים העיקריים של העמים התורכיים בכללותם, ושל מוצאם של התורכים מערבות מרכז אסיה. כיום, התורכים, ובייחוד תומכיו של ארדואן, משתמשים בסמל זה כדי להדגיש את מורשתם של התורכים כתורכים, ואת גדולתם של התורכים כשבטים עם היסטוריה ארוכה מאוד ומורשת מפוארת, לצד המורשת המוסלמית. זאת בין היתר כי הוא מסמל גם את שבטי האואוז התורכיים, מהם יצאו העות'מאנים. הוא מתחבר היטב למילה iyi בתורכית, שמשמעה הוא "טוב".

בפוסט הבא אכתוב על הכוזרים, שהיו אימפריה תורכית לכל דבר ועניין.

לפוסט הקודם, מבוא לתולדות העמים התורכיים 3: אימפריית עשרת החצים (אם הקישור לא עובד, נא לסמן אותו ולהדביק בשורת המשימות למעלה: http://histerio.co.il/?p=2017