Category Archives: פופולארי

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי, תורכיה ואיראן

אנקרה בירת תורכיה מאז 1923 (בשמה היווני המקורי אנגורה, או אנקירה או אנגירה): יצירתה של עיר בירה.

Leave a comment
אנקרה בירת תורכיה מאז 1923 (בשמה היווני המקורי אנגורה, או אנקירה או אנגירה): יצירתה של עיר בירה.
בעקבות התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול (איסטנבול המודרנית) וחלק גדול מאנטוליה נכבשה על ידי בעלות הברית, שתכננו לחלוק את האדמות הללו בין ארמניה, צרפת, יוון, איטליה ובריטניה, ולהשאיר לתורכים רק חלקת האדמה המרכזית במרכז אנטוליה (הצד האסייתי של תורכיה ובמרכזו אנגורה, שהייתה עיר קטנה). בתגובה, מנהיג התנועה הלאומית הטורקית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, הקים את המטה של ​​תנועת ההתנגדות שלו באנגורה בשנת 1920. לאחר מלחמת העצמאות התורכית ניצחה והסכם סוור הוחלף על ידי הסכם לוזאן (1923) , התנועה הלאומית והפרלמנט התורכיים החליטו להחליף את האימפריה העות'מאנית ברפובליקה של תורכיה ב-29 באוקטובר 1923.
לעיר איסטנבול בירת האימפריה העות'מאנית הייתה בעיה במיקומה האסטרטגי: היא הייתה קרובה לאיזור הבלקן האירופי ולמיצרי הדרדנלים והבוספורוס והייתה חשופה מאוד לפלישה זרה כמו שהיה בימי מלחמות הבלקן ולאחר מכן במלחמת העולם הראשונה בין השנים 1912-1918. כמו כן בימי מלחמת העצמאות התורכית איסטנבול הייתה בידיים בריטיות ובידי הסולטאן הפרו בריטי. לכן על התנועה הלאומית התורכית היה לקבוע עיר בירה חדשה, שנמצאת ממש במרכז המדינה ולא ליד גבולותיה, בניגוד לאיסטנבול. כמו כן, ראשי השילטון החילוני דאז בתורכיה רצו לקבוע עיר בירה שהיא חילונית עם סממנים לאומיים תורכיים והיסטוריים אנטוליים ולא עם סממנים דתיים אסלאמיים כמו איסטנבול.
כמה ימים קודם להכרזת העצמאות ב29 באוקטובר 1923, אנגורה החליפה רשמית את קונסטנטינופול (איסטנבול) כעיר הבירה התורכית החדשה, ב-13 באוקטובר 1923, וראשי השילטון התורכי החדש הכריזו כי העיר השם הוא אנקרה.
מאותו רגע החל פרויקט העברת מרכזי ומשרדי הממשלה התורכיים מאיסטנבול לאנקרה ופרויקט פיתוח של העיר והוספת סממנים לאומיים תורכיים לעיר. באנקרה קיימים בנוסף למשרדי הממשלה התורכיים ארמון צ'נקאיה שהיה הארמון הנשיאותי הישן, הארמון הנשיאותי החדש בן יותר מאלף החדרים שנמצא בקצה יער אתאתורכ בשטח שהיה שייך למייסד הרפובליקה התורכית וכן אניטקביר- המואוזוליאום של אתאתורכ. עד שנות השמונים היה ניסיון לתת סממנים חילוניים לאנקרה אך החל משנות השמונים ובייחוד בימים שבהם עמד בראשות העיר מליח גוקצ'ק האסלאמיסט, משנת 1994 עד 2017, הוקמו מסגדים רבים בעיר אנקרה.
הספרייה הנשיאותית באנקרה היא הספרייה הגדולה ביותר בתורכיה, עם אוסף של למעלה מ-4 מיליון ספרים מודפסים ויותר מ-120 מיליון מהדורות אלקטרוניות שפורסמו ב-134 שפות.
לאחר שאנקרה הפכה לבירת הרפובליקה של תורכיה שזה עתה נוסדה, תוכנית הפיתוח החדשה חילקה את העיר לחלק ישן, שנקרא Ulus (אולוס), וחלק חדש, שנקרא Yenişehir (יינישהיר, בתורכית "העיר החדשה"). מבנים עתיקים המשקפים את ההיסטוריה הרומית, הביזנטית והעות'מאנית, ורחובות מתפתלים צרים מסמנים את החלק הישן. החלק החדש, המרוכז כעת בכיכר קיזילאי Kızılay, כולל את המאפיינים של עיר מודרנית יותר: רחובות רחבים, בתי מלון, תיאטראות, מרכזי קניות ורבי קומות.
בחלק החדש נמצאים גם משרדי ממשלה ושגרירויות זרות. אנקרה חוותה צמיחה פנומנלית מאז שנהפכה לבירת טורקיה ב-1923, כשהייתה "עיירה קטנה חסרת חשיבות". בשנת 1924, שנה לאחר שהממשלה עברה לשם, מנתה אנקרה כ-35,000 תושבים. עד 1927 היו 44,553 תושבים ובשנת 1950 גדלה האוכלוסייה ל-286,781. לאחר 1930, העיר נודעה רשמית בשפות מערביות בשם אנקרה. בסוף שנות ה-30, השם היווני-לטיני "אנגורה" כבר לא היה בשימוש פופולרי.
אנקרה המשיכה לצמוח במהירות במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 ובסופו של דבר גברה על איזמיר כעיר השנייה בגודלה בטורקיה, אחרי איסטנבול. האוכלוסייה העירונית של אנקרה הגיעה ל-4,587,558 בשנת 2014, בעוד שאוכלוסיית מחוז אנקרה הגיעה ל-5,150,072 בשנת 2015.
הארמון הנשיאותי של טורקיה ממוקם כאמור באנקרה. בניין זה משמש כמעונו הראשי של הנשיא.
אנקרה היא כבר זמן מזה מאות שנים ויותר אזור חקלאי פרודוקטיבי באנטוליה (אנטוליה- החלק האסייתי של תורכיה). בתקופה העות'מאנית, אנקרה הייתה ידועה בייצור דגנים, כותנה ופירות.
אנקרה היא המרכז של חברות ההגנה והחלל הטורקיות בבעלות המדינה והפרטיות, שבהן מפעלי התעשייה והמטה של ​​התעשייה האווירית הטורקית, MKE, ASELSAN, HAVELSAN, ROKETSAN, Nurol Makina, ועוד רבים. חברות אחרות ממוקמות. היצוא למדינות זרות מחברות הביטחון והתעופה הללו גדל בהתמדה בעשורים האחרונים. ה-IDEF באנקרה היא אחת התערוכות הבינלאומיות הגדולות של תעשיית הנשק העולמית. למספר חברות הרכב העולמיות יש גם מתקני ייצור באנקרה, כמו יצרנית האוטובוסים והמשאיות הגרמנית MAN SE אנקרה מארחת את אזור התעשייה OSTIM, פארק התעשייה הגדול ביותר בטורקיה.
אחוז גדול מהתעסוקה באנקרה מסופק על ידי מוסדות המדינה; כגון המשרדים, משרדי המשנה וגופים מנהליים אחרים של ממשלת טורקיה. ישנם גם אזרחים זרים רבים העובדים כדיפלומטים או פקידים בשגרירויות של מדינותיהם.
היסטוריה, פופולארי, תורכיה ואיראן

תורכיה המודרנית: ציר הזמן המלא לאורך מאה שנים

Leave a comment

מתוך אתר הבי.בי.סי

 

תורכיה המודרנית, 29 באוקטובר 1923 – האספה הלאומית הגדולה מכריזה על תורכיה כרפובליקה ומוסטפא כמאל שיוודע בהמשך בשם אתאתורכ כנשיא. אנקרה היא בירת הרפובליקה החדשה.
1928 – תורכיה הופכת לחילונית: סעיף שמירת האסלאם כדת המדינה הוסר מהחוקה.
1938 – הנשיא אתאתורכ מת, מחליף אותו סגנו עיסמת אינונו.
1945 – תורכיה נייטראלית במשך רוב מלחמת העולם השנייה, מכריזה מלחמה על גרמניה ויפן בפברואר 1945, אך אינה משתתפת בלחימה. מצטרפת לאומות המאוחדות.
1950 – הבחירות החופשיות הראשונות בתורכיה, ניצחון ומהפך של המפלגה הדמוקרטית הימנית-מסורתית-שמרנית שהייתה באופוזיציה במשך 27 שנים.
1952 – תורכיה נוטשת את המדיניות הנייטראלית של אתאתורכ ("שלום בבית, שלום בחוץ") ומצטרפת לנאט"ו.
1960 – הפיכה של הצבא נגד המפלגה הדמוקרטית השלטת.
1963 – נחתם הסכם ההתאגדות עם הקהילה הכלכלית האירופית (EEC), כיום האיחוד האירופי.
1971- הפיכה צבאית נוספת.
1974 – כוחות תורכיה פולשים לצפון קפריסין.
1980 – הפיכה צבאית בעקבות מבוי סתום פוליטי ותסיסה אזרחית. הטלת מישטר צבאי.
1983 – בבחירות הכלליות ניצחה מפלגת המולדת של טורגוט אוזאל.
1984 – מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) פותחת במלחמת גרילה בדלנית בדרום מזרח תורכיה
1987 – תורכיה מבקשת חברות מלאה בקהילה הכלכלית האירופית שהופכת לאיחוד האירופי-קבלתה מסורבת עד היום.
1992- עשרים אלף חיילים טורקים נכנסים למקלטים בטוחים של כורדים בעיראק במבצע נגד ה-PKK.
1996 – נופלת קואליציית המרכז-ימין. מנהיג מפלגת הרווחה, נג'מטין ארבאקאן, עומד בראש הממשלה הפרו-אסלאמית הראשונה מאז ביטול הסולטאנות העות'מאנית בשנת 1922.
1997 – הקואליציה בראשות ארבאקאן  מתפטרת לאחר קמפיין של אזהרות בראשות הצבא.
1998 – מפלגת הרווחה האסלאמיסטית נאסרה.
1999 – מנהיג PKK עבדאללה אוג'לאן נתפס בקניה.
אוגוסט 1999- רעידת אדמה נוראית באיזור איזמיט-איסטנבול. עשרות אלפי הרוגים. 
יוני 2001 – בית המשפט החוקתי אוסר על קיום המפלגה הפרו-אסלאמית של האופוזיציה, ואמר כי היא הפכה למוקד פעילות אנטי-חילונית.
 ינואר 2002  – גברים תורכיים אינם נחשבים עוד בחוק כראש המשפחה. המהלך מעניק לנשים שוויון משפטי מלא עם גברים, 66 שנים לאחר שהוכנסו זכויות הנשים לספרי החוקים.
נובמבר 2002 – מפלגת הצדק והפיתוח (AK) המבוססת על האיסלאמיסטים זוכה בניצחון מוחץ בבחירות. המפלגה מבטיחה לדבוק בעקרונות החוקה החילוניים.
חודש מרץ 2003 – מנהיג מפלגת AK רג'פ טאיפ ארדואן זוכה במושב בפרלמנט. תוך ימים ספורים עבדאללה גול ראש הממשלה האסלאמיסט השני של תורכיה מתפטר מתפקידו כראש ממשלה וארדואן תופס את התפקיד. הפרלמנט מחליט שלא לאפשר פריסת כוחות ארה"ב לקראת המלחמה בעיראק, אך מתיר שימוש אמריקאי במרחב האווירי התורכי. היא מאשרת שיגור של כוחות תורכיים לאזורים הכורדים בצפון עיראק.
2003 בחודש יוני- בהסתכלות על חברות עתידית באיחוד האירופי, הפרלמנט מעביר חוקים המקלים על ההגבלות על חופש הביטוי, זכויות השפה הכורדית ועל צימצום התפקיד הפוליטי של הצבא.
 2003 בחודש נובמבר- 25 בני אדם נהרגו ויותר מ-200 נפצעו כאשר שתי מכוניות תופת התפוצצו ליד בית הכנסת הראשי של איסטנבול. ימים לאחר מכן שני פיגועי התאבדות מתואמים בקונסוליה הבריטית ובבנק בריטי בעיר הורגים 28 בני אדם.
2005 בחודש ינואר – מטבע לירה חדש שהוכנס כשישה אפסים מופשט מלירה ישנה, ומסיים עידן שבו שטרות כסף נקובים במיליונים.
2006 ב30 בחודש ספטמבר – קבוצת הבדלנים הכורדיים, ה-PKK, מכריזה על הפסקת אש חד צדדית בפעולות נגד הצבא.
דצמבר 2006 – האיחוד האירופי מקפיא חלקית את שיחות החברות של טורקיה בגלל כישלונה של אנקרה לפתוח את הנמלים ושדות התעופה שלה לתנועה קפריסאית.
חודש ינואר 2007 – העיתונאי ומנהיג הקהילה הארמנית הראנט דינק נרצח. הרצח מעורר זעם בתורכיה ובארמניה.
2007 בחודש אפריל – עשרות אלפי תומכי החילוניות מתאספים באנקרה, במטרה ללחוץ על ראש הממשלה ארדואן שלא יתמודד בבחירות לנשיאות בגלל הרקע האיסלאמיסטי שלו.
2007 בחודש יולי – מפלגת AK זוכה בבחירות לפרלמנט. עבדאללה גול נבחר לנשיא האסלאמיסט הראשון של תורכיה בחודש שלאחר מכן.
אוקטובר 2007 – הבוחרים במשאל עם מתכננים לנשיאים עתידיים להיבחר על ידי העם במקום על ידי הפרלמנט.
2008 בחודש פברואר – אלפים מוחים על התוכניות לאפשר לנשים ללבוש את הכיסוי האסלאמי לאוניברסיטה.
אוקטובר 2009 – ממשלות טורקיה וארמניה מסכימות לנרמל את היחסים בפגישה בשווייץ.
מאי 2010 – היחסים עם ישראל נכנסים למשבר חריף ביותר לאחר שתשעה פעילים אסלאמיסטיים תורכיים נהרגו בפשיטה של קומנדו ישראלי על משט סיוע המנסה להגיע לעזה.
2011 – פורצת מלחמת אזרחים בסוריה. תורכיה הופכת למדינה המארחת הגדולה בעולם לפליטים, עם למעלה מ-3.6 מיליון פליטים סורים.
2013 חודשים מאי-יוני – הפגנות המוניות נגד הממשלה התפשטו לכמה ערים, שנוצרו בעקבות תוכניות לפיתוח אחד מהשטחים הירוקים הבודדים באיסטנבול "גזי פארק". המשטרה מגיבה באלימות, ושני מפגינים מתים.
דצמבר 2013 – הממשלה מפטרת מפקדי משטרה רבים עקב מעצרים של אישי ציבור פרו-ממשלתיים באשמת שחיתות. משקיפים רואים בכך חלק ממאבק הכוח עם בעל ברית לשעבר של מפלגת AK ואיש הדת המוסלמי המשפיע בארה"ב, פתהוללה גולן.
חודש אוגוסט 2014 – ראש הממשלה ארדואן זוכה בבחירות הפופולריות הישירות הראשונות לנשיאות.
חודש מרץ 2015 – משפט מזימת ההפיכה "באליוז (פטיש אוויר)" קורס כאשר בית משפט מנקה 236 קציני צבא שהואשמו במעורבות בקשירת קשר לכאורה להרחקת ראש הממשלה לשעבר ארדואן מהשלטון ב-2003.
חודש יוני 2015 – מפלגת השמאל העממית הדמוקרטית הפרו-כורדית (HDP) נכנסת לפרלמנט בבחירות, מונעת ממפלגת ה-AK השלטת את הרוב שלה ומצמצמת תוכניות למשאל עם על סמכויות ביצועיות של הנשיא ארדואן.
נובמבר 2015 – מפלגת AK השולטת חוזרת לרוב בפרלמנט בבחירות מהירות, אך היא לא מספיקה להגיע למספרים הדרושים למשאל עם כדי להגביר את סמכויותיו של הנשיא ארדואן. טורקיה מפילה מטוס צבאי רוסי במשימת הפצצה בסוריה. רוסיה, שותפת הסחר השנייה בגודלה של טורקיה, מטילה סנקציות כלכליות. האיחוד האירופי כורת הסכם לפיו טורקיה מגבילה את זרימת המהגרים לאירופה, בתמורה ל-3 מיליארד יורו (3.17 מיליארד דולר) וויתורים על שיחות הצטרפות לאיחוד האירופי שנתקעו.
2016 חודש פברואר – פיגוע  על שיירה צבאית בבירה אנקרה הרגה לפחות 38 בני אדם. סיעת – ה-Kurdistan Freedom Hawks (TAK) – לוקחת אחריות.
2016 חודש יוני – פיגוע ירי והתאבדות בנמל התעופה אטאטורק באיסטנבול הורג 42 בני אדם, בהם 13 אזרחים זרים. שלטונות תורכיה מאמינים כי המתקפה נושאת את סימני ההיכר של המדינה האיסלאמית.
 2016 בחודש יולי ניסיון הפיכה כושל – השלטונות עוצרים אלפי חיילים ושופטים בחשד למעורבות בניסיון הפיכה שלדברי הנשיא ארדואן נוצר בהשראת יריבו הגולה פתהוללה גולן. הממשלה גם סוגרת עשרות כלי תקשורת – כולל 16 ערוצי טלוויזיה – במהלך עימות מתמשך בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל.
2016 בחודש אוגוסט – צבא תורכיה והצבא הלאומי הסורי שתחת חסותו ומתנגד לאסד, כובשים אזורים בצפון סוריה.
2017 חודש  ינואר – חמוש אוזבקי הורג 39 אנשים שחוגגים את השנה החדשה במועדון הלילה ריינה באיסטנבול. ארגון "המדינה האסלאמית" אמר כי היא עמדה מאחורי המתקפה.
חודש אפריל 2017 – הנשיא ארדואן ניצח בקושי במשאל עם להרחבת סמכויותיו.
 2018 ינואר בחודש – הצבא התורכי פתח במבצע היבשתי והאווירי שלו "ענף הזית" בצפון מערב סוריה, תוך השתלטות על שטחים נרחבים בשליטה כורדית, כולל העיירה עפרין.
יוני 2019 – הנשיא ארדואן סובל מכישלון כאשר מפלגת האופוזיציה הראשית CHP (המפלגה שייסדה את תורכיה המודרנית) מנצחת בבחירות לראשות העיר בעיר הולדתו איסטנבול ומאבד את השליטה שהייתה למפלגתו בעיר אנקרה מאז 1994 בהפרש טוב. הוא התעקש לעשות בחירות חוזרות ואפילו בהן  CHP ניצחה בדוחק. אוקטובר 2019 – ארה"ב מסיגה את הכוחות מצפון סוריה, מה שגרם לתורכיה לתקוף את בעלות ברית כורדיות של ארה"ב באזור.
נובמבר 2022 – פיגוע  באיסטנבול הורג שישה ופצע 81. טורקיה מאשימה את הבדלנים הכורדים ופותחת בהתקפות אוויריות על כמעט 500 מטרות בסוריה ובעיראק.
פברואר 2023: רעידת אדמה עוצמתית בדרום מזרח תורכיה, 20 אלף הרוגים ו7,000 בתים הרוסים.
18 ביוני 2023: מועד הבחירות הכלליות לנשיאות ולפרלמנט בתורכיה, ארדואן מודיע שהבחירות יהוו את הכהונה האחרונה שלו בתפקיד ובפוליטיקה.
29 באוקטובר 2023: תורכיה תחגוג מאה שנים להיווסדה כרפובליקה.
Uncategorized, היסטוריה, פופולארי, תורכיה ואיראן

ריכוז פוסטים שכתבתי בנושא מלחמת העולם הראשונה 1914-1918

Leave a comment

(c) הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio ולמקורות שמהם כתבתי את הפוסטים.

אגב, אתר זה, Histerio.co.il, חוגג בימים אלה (ינואר 2023) 8 שנים להיווסדו!

 

1.  הקרבות החשובים ביותר של מלחמת העולם הראשונה

(1914-1918, בין בריטניה- גם בתיגבור חילות המדינות בנות חסותה אוסטרליה וניו זילנד, צרפת, ארה"ב ורוסיה- בעלות הברית או "מעצמות ההסכמה" מחד לבין גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית או "מעצמות המרכז" מהצד השני)-
לפי ומתוך אתר מוזיאון המלחמה האימפריאלי הבריטי (הכתוב והתמונה)
הערה: הכתיבה כאן היא מגמתית מאוד, לא לשכוח שההיסטוריה בדרך כלל נכתבת על ידי המנצחים ומנקודת מבטם.
1. הקרב הראשון על המארן:
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, גרמניה קיוותה להימנע מלחימה בשתי חזיתות על ידי העפת צרפת מהמלחמה לפני שתפנה כנגד רוסיה, בעלת בריתה של צרפת. המתקפה הגרמנית הראשונית זכתה להצלחה מוקדמת מסוימת, אך לא היו מספיק חיזוקים זמינים באופן מיידי כדי לשמור על המומנטום. הצרפתים והבריטים פתחו במתקפת נגד במארן (6-10 בספטמבר 1914) ולאחר מספר ימים של לחימה מרה נסוגו הגרמנים.
גם לכישלון של גרמניה להביס את הצרפתים והבריטים במארן היו השלכות אסטרטגיות חשובות. הרוסים התגייסו מהר יותר ממה שציפו הגרמנים ופתחו במתקפה ראשונה תוך שבועיים מפרוץ המלחמה. קרב טננברג באוגוסט 1914 הסתיים בניצחון גרמני, אך השילוב של ניצחון גרמני במזרח ותבוסה במערב גרם לכך שהמלחמה לא תהיה מהירה, אלא מתארכת ומתפרשת על פני מספר חזיתות.
קרב המארן סימן גם את סופה של הלוחמה הניידת בחזית המערבית. לאחר נסיגתם, והפכה את המלחמה בחזית המערבית למלחמת חפירות/שוחות לכאורה.
2. קרב גאליפולי
קרב גאליפולי (25 באפריל 1915 – 9 בינואר 1916) היה המרכיב היבשתי באסטרטגיה שנועדה לאפשר לספינות בעלות הברית לעבור דרך הדרדנלים, לכבוש את קונסטנטינופול (כיום איסטנבול) ובסופו של דבר להעיף את טורקיה העות'מאנית מהמלחמה. אבל תוכניות בעלות הברית התבססו על האמונה המוטעית שניתן להתגבר על העות'מאנים בקלות.
עם עלות השחר ב-25 באפריל 1915 נחתו חיילי בעלות הברית בחצי האי גליפולי בטורקיה העות'מאנית. הגנרל יאן המילטון החליט לבצע שתי נחיתות, והציב את הדיוויזיה הבריטית ה-29 בקייפ הלס ואת חיל הצבא של אוסטרליה וניו זילנד (ANZAC) מצפון לגאבהטפה. שתי הנחיתות נבלמו במהירות על ידי כוחות עות'מאניים נחושים ולא הבריטים ולא כוחות אוסטרליה וניו זילנד המסייעים לבריטים הצליחו להשתלט.
מלחמת חפירות השתררה במהירות, תוך שיקוף של הלחימה של החזית המערבית. ההרוגים גדלו בכבדות ובקיץ תנאי החום הידרדרו במהירות. המחלה השתוללה, המזון הפך במהרה לבלתי אכיל והיו נחילי ענק של זבובים שעטו על ההרוגים והפצועים. באוגוסט נפתחה מתקפה חדשה מצפון לגאבהטפה. התקפה זו, יחד עם נחיתה חדשה במפרץ סובלה, נכשלה במהירות והקיפאון חזר.
בדצמבר הוחלט על פינוי – תחילה כוחות אנזא"ק האוסטרליים-ניו זילנדיים, ולאחר מכן הלס בינואר 1916. גאליפולי הפכה לרגע מכונן בהיסטוריה של אוסטרליה וניו זילנד, שחשפה מאפיינים ששתי המדינות השתמשו בהם כדי להגדיר את חייליהן: סיבולת, נחישות, יוזמה ורעות. עבור העות'מאנים הייתה זו הפוגה קצרה בשקיעת האימפריה שלהם. אבל דרך הופעתו של מוסטפא כמאל (שנודע מאוחר יותר בשם אתאתורכ) כאחת הדמויות המובילות בקרב, היא גם הובילה לייסודה של תורכיה המודרנית.
3. קרב יוטלנד (31 במאי – 1 ביוני 1916) היה הקרב הימי הגדול ביותר במלחמת העולם הראשונה. זו הייתה הפעם היחידה שצי הבריטים והגרמנים של ספינות הקרב מדגם "דרדנאוט" הגיעו להתכתשות הדדית.
צי הים הגרמני קיווה להחליש את צי הוד מלכותו (המלך ג'ורג' החמישי) הבריטי על ידי שיגור מארב על הצי הגדול הבריטי בים הצפוני. האדמירל הגרמני ריינהרד שר תכנן לפתות את כוח קרוזר הקרב של אדמירל סר דיוויד ביטי וגם את הצי הגדול של אדמירל סר ג'ון ג'ליקו. שייר קיווה להשמיד את הכוח של ביטי לפני שג'ליקו יגיע, אבל הבריטים הוזהרו על ידי המפענחים שלהם והוציאו את הכוחות לים מוקדם.
יוטלנד הייתה פעולה מבולבלת ומדממת שכללה 250 ספינות וכ-100,000 איש. מפגשים ראשוניים בין הכוח של ביטי לצי הים הפתוח הביאו לאובדן של מספר ספינות. הגרמנים פגעו בספינת הדגל של ביטי, ליון והטביעו את הספינה "הבלתי נלאית" ואת ספינת המלכה מרי, שתיהן התפוצצו כאשר פגזים גרמניים חדרו למחסני התחמושת שלהם.
ביטי נסוג עד שג'ליקו הגיע עם הצי הראשי. הגרמנים, שנרגעו, פנו לאחור. למרות שהוא לא הצליח להשיג את הניצחון המכריע לו כל צד קיווה, הקרב אישר את הדומיננטיות של הצי הבריטי והבטיח את שליטתו בנתיבי השיט, מה שאיפשר לבריטניה ליישם את המצור שיתרום לתבוסה הגרמנית ב-1918.
הבריטים איבדו 14 ספינות ויותר מ-6,000 איש, אך היו מוכנים לפעולה שוב למחרת. הגרמנים, שאיבדו 11 ספינות ויותר מ-2,500 איש, נמנעו מהרס מוחלט אך מעולם לא קראו שוב תיגר רציני על השליטה הבריטית בים הצפוני.
4. קרב ורדן
קרב ורדן (21 בפברואר – 18 בדצמבר 1916) היה הקרב הארוך ביותר במלחמת העולם הראשונה. זה גם היה אחד היקרים ביותר מבחינת אבידות בנפש ובציוד. זה התחיל בפברואר 1916 בהתקפה גרמנית על העיירה הצרפתית המבוצרת ורדאן, שם יימשכו קרבות מרים במשך רוב השנה.
בהפצצת הפתיחה שנמשכה עשר שעות נרשמה ריכוז חסר תקדים של כוח אש ולמרות שהצרפתים נאלצו לחזור הם לא נשברו. בקיץ נאלצו הגרמנים לצמצם את כוחם בוורדאן לאחר שהבריטים והרוסים פתחו במתקפה משלהם במקום אחר.
הצרפתים כבשו מחדש את הקרקע האבודה בסתיו ובאמצעות ניהול קפדני של צבאם, לוגיסטיקה יעילה וחוסן הכוחות הנלחמים על מולדתם, הבטיחו הצרפתים ניצחון הגנתי לפני תום השנה.
הגרמנים איבדו יותר מ-430,000 הרוגים או פצועים והצרפתים כ-550,000. הטראומה של אובדן זה השפיעה לא רק על קבלת החלטות פוליטיות וצבאיות בצרפת במהלך ואחרי המלחמה, היא השפיעה באופן מתמשך על התודעה הלאומית הצרפתית.
לוורדן היו גם השלכות אסטרטגיות רציניות להמשך המלחמה. בעלות הברית תכננו להביס את גרמניה באמצעות סדרה של התקפות גדולות ומתואמות, אך המתקפה הגרמנית בוורדן הפחיתה באופן דרסטי את מספר החיילים הצרפתיים הזמינים. בריטניה והאימפריה שלה לבדה יצטרכו להוביל את 'הדחיפה הגדולה' בחזית המערבית כדי לשבור את הקיפאון ומלחמת החפירות המתמשכת.
5. קרב הסום
קרב הסום (1 ​​ביולי – 18 בנובמבר 1916) היה מבצע משותף בין כוחות בריטיים וצרפתים שנועד להשיג ניצחון מכריע על הגרמנים בחזית המערבית. עבור רבים בבריטניה, הקרב שנוצר נותר הפרק הכואב והידוע לשמצה ביותר של מלחמת העולם הראשונה.
בדצמבר 1915, מפקדי בעלות הברית נפגשו כדי לדון באסטרטגיות לשנה הקרובה והסכימו לפתוח במתקפה משותפת צרפתית ובריטית באזור נהר הסום בקיץ 1916. לחץ גרמני אינטנסיבי על הצרפתים בוורדן במהלך 1916 עשה פעולה על הסום יותר ויותר דחוף ופירושו היה שהבריטים יקחו על עצמם את התפקיד הראשי במתקפה.
הם עמדו בפני הגנות גרמניות שהוצבו בקפידה במשך חודשים רבים. למרות הפצצה של שבעה ימים לפני המתקפה ב-1 ביולי, הבריטים לא השיגו את פריצת הדרך המהירה לה תכננה המנהיגות הצבאית שלהם והסום הפך לקרב התשה, חפירות ומבוי סתום.
במהלך 141 הימים הבאים, הבריטים התקדמו לכל היותר שבעה מיילים. יותר ממיליון איש מכל הצדדים נהרגו, נפצעו או נתפסו. הרוגים הבריטיים ביום הראשון – מונים למעלה מ-57,000, מתוכם 19,240 הרוגים – הופכים אותו ליום העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית הבריטית.
לסום, כמו ורדן עבור הצרפתים, יש מקום נכבד בהיסטוריה הבריטית ובזיכרון הפופולרי והוא בא לייצג את האובדן ואת חוסר התוחלת לכאורה של המלחמה. אבל המתקפה של בעלות הברית על הסום הייתה צורך אסטרטגי שבוצע כדי לענות על הצרכים של ברית בינלאומית. מפקדים בריטים למדו שיעורים קשים אך חשובים על הסום שיתרמו לניצחון בסופו של דבר בעלות הברית ב-1918.
6. מתקפת ברוסילוב
הצבא הרוסי ספג שורה של תבוסות מוחצות בשנה הראשונה למלחמה, אך מתקפת ברוסילוב (4 ביוני – 20 בספטמבר 1916) תהיה המתקפה הרוסית המוצלחת ביותר – ואחת ממבצעי הפריצה המוצלחים ביותר במלחמה זו.
המתקפה נקראה על שם המפקד הרוסי אלכסיי ברוסילוב שהוביל אותה, המתקפה השתמשה בטקטיקות שהיו אמורות להוכיח הצלחה גם בחזית המערבית. ברוסילוב השתמש בהפצצה ארטילרית קצרה וחדה וכוחות הלם כדי לנצל נקודות תורפה, וסייעו להחזיר אלמנט של הפתעה למתקפה.
המתקפה עלתה במקביל למתקפה הבריטית על הסום והייתה חלק מהמאמץ להפיג את הלחץ לא רק על הצרפתים בוורדן, אלא על החזית המערבית כולה. המתקפה הרוסית גם משכה את הכוחות האוסטרו-הונגריים מהחזית האיטלקית והפעילה לחץ מוגבר על הצבא האוסטרו-הונגרי המתוח ממילא והולך וגובר.
גרמניה נאלצה להפנות כוחות לחזית המזרחית כתמיכה בבעל בריתה. זה היה חלק מדפוס מתהווה של התלות ההולכת וגוברת של אוסטריה-הונגריה בגרמניה, אשר בתורה תיצור עומס על המשאבים הגרמניים.
הרוסים מעולם לא הצליחו לשחזר את הצלחתו של ברוסילוב. זו הייתה המתקפה הגדולה האחרונה שלהם במלחמה והובילה להיחלשות כללית – הן מבחינה צבאית והן מבחינה מדינית – של רוסיה ושל אוסטריה-הונגריה כאחד. המלחמה עוררה אי שקט פוליטי וחברתי, והובילה למהפכה ובסופו של דבר להתמוטטות מוחלטת של הצבא הרוסי.
7. קרב פאשנדל, או בשמו השני, קרב איפר השלישי:
הקרב השלישי על איפר (31 ביולי – 10 בנובמבר 1917) בא לסמל את הזוועות הקשורות למלחמה בחזית המערבית. הוא ידוע לעתים קרובות בשם הכפר שבו הגיע לשיאו – Passchendaele.
האזור המקיף את העיירה הבלגית איפר היה שדה קרב מרכזי לאורך כל המלחמה. עד שנת 1917 ספגו הכוחות הבריטיים אבדות מתמשכות שם, כשהם מחזיקים מעמד בקושי. סר דאגלס הייג תכנן לפרוץ מעמדה גרועה זו ועל ידי לכידת צומת רכבת חשוב כמה קילומטרים מזרחה, לערער את כל העמדה הגרמנית בפלנדריה. אם זה יצליח, הוא קיווה לאיים על בסיס הצוללות הגרמני בברוז', מכיוון שהמערכה הגרמנית על סירות הסירות איימה על בריטניה בתבוסה.
מבצע ראשוני לתפיסת רכס מסינס היה הצלחה דרמטית, אך הגרמנים חיזקו את עמדתם עד לפתיחת הקרב המרכזי ב-31 ביולי. התקפות ראשוניות נכשלו עקב תוכניות שאפתניות מדי וגשם לא עונתי. הניקוז של שדה הקרב הנמוך נהרס בהפצצה, ויצר תנאים בוציים שהקשו על התנועה.
תנאים יבשים יותר בספטמבר אפשרו לכוחות הבריטים להתקדם יותר בשלב זה של המתקפה. זה הביא לדרדרת המורל של הגרמנים, שלא הייתה להם תשובה לטקטיקת ה"נשיכה והחזקה" הבריטית של לקיחת חלקים מוגבלים של עמדות גרמניות והחזקתה נגד התקפות נגד שעלו לצבא הגרמני אבדות נוספות.
תקופה זו עודדה את הייג להמשיך במתקפה באוקטובר. אבל הגשם חזר והתנאים הידרדרו שוב. למרות שהקנדים כבשו לבסוף את רכס פאשנדל ב-10 בנובמבר, מסילת הרכבת הוויטל עדיין עמדה במרחק של חמישה קילומטרים משם. המתקפה בוטלה. חיילים רבים חשו דיכדוך וירידה במוראל, והאמון של הממשלה בהייג גיע לשפל. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות, אך חיל המשלוח הבריטי (BEF) לא השיג רווח אסטרטגי.
8. מתקפת האביב הגרמנית
מתקפות האביב הגרמניות (21 במרץ – 18 ביולי 1918) היוו הימור מחושב עבור גרמניה בניסיון להטות את המאזן בחזית המערבית אחת ולתמיד. מבצע 'מיכאל', הראשון במתקפות, החל בבוקר הלח והערפילי של ה-21 במרץ 1918. כוחות בריטים ובעלות הברית נתקלו בריכוז עצום של ארטילריה, גז, עשן וחיל רגלים גרמניים. הצבא הגרמני השיג הישגים חסרי תקדים שנמדדו במיילים ולא במטרים.
גרמניה ריכזה את כל משאביה בחזית המערבית לאחר תבוסת רוסיה. מולם עמדו כוחות בעלות הברית עייפים שבמשך שלוש שנים היו ברובם במתקפה, לא ארגנו את ההגנות שלהם לעומק והחלו לסבול ממחסור בכוח אדם.
מול ההסתערות קו בעלות הברית התכופף אך לא נשבר. הלחימה הפכה פתוחה באופן לא אופייני כאשר כיסים מבודדים של מגנים ניסו להאט את ההתקדמות הגרמנית. כך היה המצב שב-11 באפריל, פילדמרשל סר דאגלס הייג הוציא צו יום מיוחד תוך שימוש בביטוי 'גבים אל הקיר' כדי לסכם את הלחימה הנואשת אך הנחושה שמתנהלת והצריכה להישמר.
אבל בעוד שההתקפות הגרמניות היו הצלחות טקטיות, הן היו כישלונות אסטרטגיים. לאדוואנס לא הייתה מטרה מכרעת מלבד לחפור חור בקו של בעלות הברית ולכוון בעיקר לבריטים. הרווחים הגדולים ביותר התרחשו במקום שבו בעלות הברית היו מוכנות ביותר לתת קרקע. האבדות הגרמנים היו גבוהות, במיוחד בקרב היחידות הטובות ביותר. בעלות הברית מינו את המרשל פרדיננד פוש לגנרליסימו של בעלות הברית כדי לתאם טוב יותר הגנה מאוחדת. המאזן החל להתהפך ובתחילת הקיץ ההתקפות הגרמניות נעצרו.
9. קרב אמיין
קרב אמיין (8-11 באוגוסט 1918) בישר את תחילת "מסע מאה הימים", תקופה של ארבעה חודשים של הצלחה של בעלות הברית. לאחר ששרדו את מתקפות האביב הגרמניות, כוחות בעלות הברית פתחו במכת נגד משלהם, ומקיץ 1918 ואילך, הם היו כל הזמן בהתקדמות.
דרך החוויות הקשות של העבר פיתחו בעלות הברית שיטות מבצעיות מתקדמות שהשתמשו בצורה הטובה ביותר בכוח החומרי העומד לרשותן. חיל המשלוח הבריטי (BEF) עמד בחזית, בשילוב שיטות ארטילריה מדעיות וכוח אש חי"ר גמיש עם שימוש בטנקים וכלי טיס. שיטות נשק משולבות אלו נועדו להוות תוכנית לעתיד.
התקפות הנגד הראשונות של בעלות הברית החלו ביולי וקרב אמיין נפתח ב-8 באוגוסט. הכנות חשאיות הבטיחו הפתעה וה-BEF השיג הישגים של שבעה מייל באותו יום – הגנרל הגרמני אריך לודנדורף תיאר זאת כ"יום השחור" של הצבא הגרמני. אבל בניגוד להתקפות בעבר, בעלות הברית ידעו כעת מתי להפסיק. לאחר ארבעה ימים של לחימה באמיין, הקרב הופסק כשהשפעותיו פחתו, עם מתקפה חדשה שהושקה במקום אחר. זה קבע את הדפוס להצלחה. סדרה של מכות פטיש מתואמות אילצה את הכוחות הגרמניים המותשים יותר ויותר בחזרה.
ההתקפות של בעלות הברית היו גמישות, תוך שימוש בהפתעה וניידות, אך גם בגישה השיטתית של 1917 כאשר היה צורך לשבור את ההגנות הגרמניות. הנפגעים עדיין היו משמעותיים, אבל הרווחים היו מכריעים. עד נובמבר הצבא הגרמני כבר לא יכול היה להילחם. הוא נדחק בחזרה לשדות הקרב של 1914 ונעה רק בכיוון אחד.
10. 10. קרב מגידו
קרב מגידו (19-25 בספטמבר 1918) סימן את תחילת המתקפה האחרונה בהנהגת בריטניה בחזית ארץ ישראל וחצי האי סיני. היא שילבה בהצלחה פרשים, חי"ר, ארטילריה, כלי רכב משוריינים וכלי טיס כדי להשיג ניצחון מכריע על העות'מאנים ובני בריתם הגרמנים. זו הייתה תחילתה של סדרה של ניצחונות חשובים של בעלות הברית שהובילו בסופו של דבר להתמוטטות הכוחות העות'מאניים ולנסיגתם בסופו של דבר מהמלחמה.
ב- 19 בספטמבר, כוח המשלחת "המצרי" (EEF), בהנהגתו של סר אדמונד אלנבי, פתח במתקפה נגד כוחות עות'מאניים בצפון ארץ ישראל ובעמק הירדן. תוכניתו של אלנבי הייתה להקיף את הכוחות העות'מאנים שהתאגדו באזור סביב מגידו ולנתק את דרכי המילוט שלהם. מסע הונאה מוצלח של בעלות הברית שיכנע את הכוחות העות'מאניים כי מתקפה של בעלות הברית תגיע מזרחה יותר, ותותיר את ההגנות העות'מאניות בחוף ארץ ישראל פגיעות ובסופו של דבר במספרן גדול יותר.
המתקפה נפתחה בהפצצה ארטילרית אינטנסיבית אך קצרה. כוחות בריטניה וחבר העמים פרצו במהירות את הקווים העות'מאניים החבוטים עם התקדמות של למעלה מ-30 ק"מ ביום הראשון. לאחר מכן, החיל הרכוב במדבר, דחף במהירות את הפערים בהגנות כדי להקיף את הכוחות העות'מאניים. הארמיות השמינית והשביעית העות'מאנית קרסו בלחץ התקפת בעלות הברית, ונכנעו בעשרות אלפיהם.
הניצחון במגידו פתח את הדרך לדמשק, אליה נכנסו חיילים אוסטרלים ב-1 באוקטובר. בשבועות שלאחר מכן כבשו בעלות הברית ערים אחרות חשובות מבחינה אסטרטגית. ב-30 באוקטובר, האימפריה העות'מאנית חיפשה הסדר שלום עם בעלות הברית ונחתמה שביתת נשק במודרוס, עם הפסקת פעולות האיבה בשעה 12 בצהריים למחרת. זאת גם לאחר שהכוחות העות'מאנים הובסו על ידי בריטניה ובעלות בריתה בין הפרת לחידקל (מסופוטמיה).
ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏אדם אחד‏, ‏אנדרטה‏‏ ו‏פעילות בחוץ‏‏
2.

קרבות ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה
מתוך אתר אנזא"ק (גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים שעזרו למדינת האם בריטניה כנגד אויביה במלחמת העולם הראשונה)
האוסטרלים ויחידות אחרות בחיל המשלוח "המצרי"- שהיה למעשה בריטי שכלל חיילים מצריים ובדווים מצריים, (EEF) התקדמו לשטח העות'מאני. בשנת 1917 נכנסו הכוחות לארץ ישראל בשנת 1918, ה-EEF התקדם לירדן ולסוריה של ימינו. המערכה הסתיימה ב-31 באוקטובר 1918, כמה שבועות לאחר כיבוש דמשק.
1. קרב רומאני 3 עד 5 באוגוסט 1916
קרב זה עצר את האיום העות'מאני על תעלת סואץ וסימן את תחילת יציאתם של הכוחות הבריטיים ממצרים לכיוון ארץ ישראל.
עמדות ההגנה הבריטיות ישבו בין סדרה של דיונות חול נישאות 35 ק"מ מזרחית לתעלת סואץ, שאותן ניסו העות'מאנים לעקוף. בשלב זה, חטיבת הסוסים הקלה האוסטרלית הראשונה הייתה היחידה שהייתה בעמדה להתקפת נגד. בשל אבידותיהם הגדול של האוסטרלים הם נאלצו לסגת ולהיערך מחדש מאחור.
תגבורת הגיעה בהתמדה ככל שהיום התקדם. זה קבע את מיקומו של הכוחות הבריטיים והאוסטרליים סביב דיונה מסיבית הידועה בקרב הבריטים בשם הר רויסטון. הדיונה נקראה על שמו של מפקד יחידת הסוס הקלים הפופולרי, לוטננט קולונל 'ג'ק הדוהר' רויסטון. התפקיד התקיים לאורך כל הלילה.
לפני עלות השחר למחרת בבוקר, חטיבות הסוסים הקלות ה-1 וה-2 התקדמו ברגל עם כידוניהן. ההתנגדות העות'מאנית קרסה, והאוסטרלים לקחו מספר רב של שבויים. בשעה 6:30 בבוקר, כוחות טריים של חטיבת הסוסים הקלה השלישית שוחררו במרדף אחר העות'מאנים הנסוגים.
2. הקרבות על עזה
עזה הייתה לב ליבה של עמדת ההגנה הטורקית הראשית בדרום פלסטין. הכוחות הבריטיים והאוסטרליים פתחו בשלושה קרבות גדולים ב-1917 כדי לכבוש את עזה. ההתקפה הראשונה כשלה ובוטלה, אם כי לחלק מהאזורים הקדמיים נדמה היה שההצלחה בפתח.
א. הקרב הראשון על עזה 26 במרץ 1917
התוכנית הייתה ששתי דיוויזיות חי"ר בריטיות יתקפו את עזה מדרום בעוד כוחות רכובים של השלוחה המדברית (מתוגברת בבדווים מצריים) יתקפו מהאגפים ומצפון.
הכוחות הרכובים כבשו במהירות שטח מוגבה מצפון לעיר. התקדמות חיל הרגלים הייתה איטית יותר. המפקד הבריטי לוטננט גנרל צ'ארלס דובל היה מודאג מחוסר ההתקדמות של חיל הרגלים. דובל חשש שאספקת המים הדרושה לכוחות הרכובים לא תיגמר או תיתפס בידי האויב באותו לילה, ולכן הורה על נסיגה בשעת בין ערביים.
כשהבין את טעותו למחרת בבוקר, ניסה דובל לחדש את הקרב עם חיל הרגלים. ההתקפה לא הצליחה בשל תגבורת עות'מאנית ותשישות חייליו שלו.
ב. הקרב השני על עזה ,17 באפריל 1917
הקרב השני החל 3 שבועות לאחר סיום הקרב הראשון.
בשבועות הקודמים, העות'מאנים הרחיבו ושיפרו את הגנותיהם. ההתקפה של דובל כללה התקפה חזיתית על ההגנות העות'מאניות. התקפת חיל הרגלים נתמכה על ידי גז וטנקים, שניהם לא עזרו הרבה.
בעלות הברית התקדמו מעט מול הגנות עות'מאניות ממוקמות היטב. דובל ביטל את המתקפה לאחר 3 ימים של לחימה, מבלי להשיג שום אחיזה משמעותית בשטח.
ג. הקרב השלישי על עזה, 1 עד 2 בנובמבר 1917
הקרב האחרון על עזה כלל את התקפת בעלות הברית על באר שבע.
הקרב החל ונוהל במטרה להסיט את הכוחות העות'מאניים לעזה. ה-EEF (חיל המשלוח ה"מצרי") הפציץ את חיל המצב העות'מאני במשך 6 ימים. אחר כך הבריטים פרסו שלוש דיוויזיות חיל רגלים כדי לרמות את העות'מאנים להאמין שמתקפה חזיתית נוספת קרובה. המאמץ האמיתי נעשה בבאר שבע, בקצה המזרחי של ההגנות העות'מאניות.
בעלות הברית כבשו את באר שבע ב-31 באוקטובר 1917 לאחר הסתערות רכובה נועזת של פרשים קלים אוסטרלים. זה איפשר לכוחות הבריטים ואנזא"' לאגף ולקפל את קווי ההגנה העות'מאניים.
ההתקפות ערערו את ביטחונה של עזה, שנפלה בידי בעלות הברית ב-7 בנובמבר 1917 עם התנגדות מועטה של ​​הכוחות העות'מאניים.
3. ההסתערות על באר שבע
הקרב על באר שבע, שהוכרע על ידי מבצע נועז של חטיבות הסוסים הקלות, היה למעשה חלק מהקרב השלישי על עזה.
בשנת 1917, באר שבע (באר שבע בישראל של היום) הייתה עיירה מבוצרת מאוד שהוקמה 16 שנים לפני כן על ידי העות'מאניים במרחק 43 ק"מ מהמעוז העות'מאני של עזה. זה היה בצד ימין של קו הגנה עות'מאני שנמתח אל חוף הים התיכון והפך לזירת ההסתערות ההיסטורית של חטיבת הסוסים הקלה האוסטרלית הרביעית ב-31 באוקטובר 1917.
בעלות הברית פתחו בהתקפתן עם עלות השחר ב-31 באוקטובר, אך עד שעות אחר הצהריים המאוחרות הכוחות הבריטיים התקדמו מעט לעבר העיירה – ואל בארות המים הנחוצות להם.
גנרל הארי שובל, מפקד הקורפוס הרכוב במדבר, הורה על חטיבת הסוסים הקלה הרביעית, בפיקודו של בריגדיר ויליאם גרנט, קדימה בניסיון לאבטח את העמדה. גרנט ציווה על הפרשים הקלים של הגדודים ה-4 וה-12 להסתער על השוחות העות'מאניות. תוך שימוש בכידונים הארוכים שלהם כ'חרבות', המומנטום של הפרשים הקלים הוביל אותם דרך ההגנות העות'מאניות.
אספקת המים נשמרה. למעלה מ-1000 טורקים נלקחו כשבויי מלחמה.
לאחר קרבות קשים יותר, נטשו כוחות עות'מאנים את עזה ב-6 בנובמבר 1917 והחלו בנסיגתם.
4. קרבות צליחת מעברות הירקון (בערבית הירקון הוא נהר אל עוג'ה)
בסוף 1917, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, צלח חיל המשלוח ה"מצרי" של הבריטים פעמיים את מעברות הירקון:
ב-24 בנובמבר 1917 צלחה את הירקון בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית,
NZMR – New Zeland Mounted Rifles brigade,
מדיוויזיית הרגלים
הרכובים של חיל המשלוח. מתקפת נגד עות'מאנית אילצה את התוקפים לסגת אל עמדות פתיחת המתקפה בגדה הדרומית של הנהר.
בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 יצאה לפועל הצליחה השנייה כאשר הדיוויזיה ה-52 הסקוטית בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון היל (אנ') חצתה את מעברות הירקון ולכדה את העמדות העות'מאניות מצפון לו. יחידות חיל המשלוח הרחיבו אחיזתם מצפון לירקון עד צפונה לשפיים של ימינו. בכך נוצר "קו שתי העוג'ות".
קו שתי העוג'ות
קו שתי העוג'ות הוא קו החזית שחצץ בין חיל המשלוח "המצרי" (בריטי למעשה) והצבא העות'מאני עד ספטמבר 1918 במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. מדובר בקו חזית כללי שנמתח לרוחבה של ארץ ישראל, פחות או יותר בין העוג'ה המערבית היא נחל הירקון, לבין העוג'א המזרחית היא הכפר הערבי עוג'ה א-תחתא בסמוך לנחל ייט"ב מצפון לעיר יריחו.
5. הקרב על ירושלים
קרב כיבוש ירושלים, 17 בנובמבר עד 30 בדצמבר 1917
ההצלחה בקרב השלישי על עזה אפשרה לחיל המשלוח "המצרי" (בריטי) להתקדם הלאה לארץ ישראל למשך חודש נוסף לפני שהעות'מאנים יכלו להתארגן מחדש. באותה תקופה כבשו יחידות חיל המשלוח "המצרי" בפיקודו של הגנרל סר אדמונד אלנבי את נמל יפו ואת דרום יהודה וב-9 בדצמבר 1917 את העיר ירושלים. ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' בירך על הניצחון כמחזק המורל של 'חג המולד' לאחר קרבות קשים בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה באירופה באותה שנה.
6. הפשיטות על עבר הירדן
21 במרץ עד 25 בספטמבר 1918
כוחות בריטיים ביצעו מבצעים בקנה מידה קטן יותר, כולל כיבוש יריחו ב-21 בפברואר 1918, כדי לשפר את עמדתם מול העות'מאנים. העות'מאנים הדפו מתקפה גדולה על עמאן על ידי כוחות אנזא"ק והבריטים, ומתקפה נוספת מכיוון עבר הירדן על איזור עמאן בסוף אפריל 1918.
7. קרב מגידו 19 עד 25 בספטמבר 1918- שיא השיאים של ההשתלטות הבריטית על ארץ ישראל והבסת העות'מאניים
יחידות הסוסים הקלות האוסטרליות והיחידות הבריטיות, הצרפתיות, הערביות וניו זילנד של חיל המשלוח "המצרי" (בריטי) לחמו בפיקודו של הגנרל סר אדמונד אלנבי. תוכניתו של אלנבי הביאה את הפיקוד העליון העות'מאני להאמין שהמתקפה הבאה שלו תיפתח מעבר לנהר הירדן. אבל הוא ריכז את כוחותיו בסתר במישור החוף.
המתקפה החלה בהסתערות המונית של חי"ר שפרץ את קווים ההגנה העות'מאניים. לאחר מכן שוחררו הכוחות הרכובים לעורף העות'מאני כדי לפרוץ דרכים חיוניות לאספקה ​​ותגבורת. בתוך 24 שעות, הכוחות הרכובים התקדמו למעלה מ-50 ק"מ לתוך העורף העות'מאני.
גלי מטוסים בריטיים ואוסטרליים חיפשו ותקפו חיילים עות'מאניים נסוגים. הם לכדו המונים של אנשים, חיות וציוד והשמידו אותם באופן שיטתי, המפורסם ביותר בכביש ואדי פארה.
עד 21 בספטמבר 1918 נשברו הכוחות העות'מאניים סביב שכם. זה אפשר ל-20 קורפוסים ללכוד שבויי מלחמה מחד ולשחרר שבויי מלחמה של בעלות הברית מאידך. ואז יחידות רכובות, כמו הפרשים הקלים העות'מאניים, גברו על ההגנות העות'מאניות הסמוכות קרב מגידו גרם להתמוטטות עות'מאנית מהירה, ואיפשר לכוחות רכובים של בעלות הברית להתקדם במהירות לדמשק. לא ברור אם הכוחות האוסטרליים היו הראשונים שנכנסו לדמשק. כיבוש דמשק התבצע בין ה26 בספטמבר עד 1 באוקטובר 1918.
8. שביתת הנשק של מודרוס- שביתת הנשק של מודרוס ב-30 באוקטובר 1918
שביתת הנשק של מודרוס נחתמה בנמל מודרוס באי היווני למנוס.
שביתת הנשק הייתה הסכם בין בריטניה, המייצגת את בעלות הברית, לבין האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים נכנעו לבריטניה, כולל כוחותיהם וחיל המצב בעיראק, סוריה ותימן של ימינו.
על פי תנאי ההסכם, בעלות הברית יתפסו את מיצרי הדרדנלים, הבוספורוס והמחוזות הארמניים בתורכיה של ימינו. היה להם גם שיקול דעת לתפוס נקודות אחרות שמהן עלול לנבוע איום על בעלות הברית.
שביתת הנשק יצרה את פירוזו (הזמני) של הצבא העות'מאני והעמידה תשתית עות'מאנית לרשות בעלות הברית.
3. שימוש בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה
שימוש בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה, מתוך האתר באנגלית "היסטוריה של המלחמה אונליין", כתב במקור לינקולן רידל.
מלחמת העולם הראשונה ראתה את עלייתו של נשק כימי בשימוש בשדה הקרב. הכל התחיל עם הצבא הצרפתי, שהשתמש בגז מדמיע בצורת רימונים קטנים.
הרימונים הקטנים האלה לא החזיקו הרבה גז, וברובם לא זוהו על ידי הכוחות הגרמניים. הפרסמו עיצוב מחדש על הגז המדמיע, ומכאן התרחבצרפתית בנשק לגזים וחומרים אחרים כמו גז חרדל, פוסגן וכלור.
נשק כימי היה מסוכן, מה שהם עלולים להיות בלתי ניתנים לזיהוי וגם קטלניים. בגלל זה, הם היו בחירה פופולרית בשדה הקרב. בין אם השתמשו בו כדי לגרום למטרד או כאב, נשק כימי תפקיד גדול במלחמת העולם הראשונה.
היו שלושה סוגים עיקריים של גזים בשימוש במלחמת העולם הראשונה.
גזים מחניקים, בעיקר גז חרדל. גז חרדל מסוכן במיוחד מכיוון שיכול לקחת מספר שעות עד להופעתו. חיילים שנכוו מהגז היו רואים שלפוחיות גדולות נוצרות במקום שהחומר הכימי נגע בהם. השלפוחיות היו מתמלאות בדם ומוגלה, ומצהיבות. אם גופתו של חייל נשרפה במעל 50%, הסיכוי להישרדות ירד במהירות. בשאיפה, גז חרדל גרם לכוויות ושלפוחיות פנימיות ועלול להוביל לבעיות נשימה.
גזי סטרנוטטור כגון פוסגן, כלור ודיפוסגן. גזים אלו גרמו לכאבים בחזה וכן לכאבים בעיניים ובאף. הם עלולים גם לגרום לחנק, בחילות, הקאות, שיעול והתעטשות, ולקרימאטור, או גז מדמיע. גז מדמיע גרם לגירוי בגרון ובעיני החיילים. הגז היה מטרד יותר מהכל ולמעשה לא היה יעיל עם מסיכת גז.
הצרפתים היו הראשונים שהפעילו נשק כימי, תוך שימוש בגז מדמיע באוגוסט 1914. הגז היה מלא ברימוני 26 מ"מ והכיל כמות נמוכה מאוד של גז מדמיע, מה שהפך אותו לבלתי מורגש לכוחות. בשל כך, הוחלף החומר הפעיל מברום לכלורואצטון בגל השני של רימוני גז מדמיע שהונפקו לכוחות הצרפתים. זה הפך את הגז לחזק מעט, אבל לא בכמות משמעותית.
1915 תביא להרבה שינויים בנשק הכימי המשמש בהתקפות. הגרמנים היו הראשונים להשתמש בגזים בהתקפה בקנה מידה גדול בינואר 1915, כאשר הם הפילו 18,000 פגזים כימיים, עמוסים בקסיל ברומיד, על קווים רוסים ליד נהר ראוקה ממערב לוורשה. אולם התקפה זו הייתה אכזבה, שכן הכימיקל קפא במקום להתאדות.
הגרמנים נחלו הצלחה רבה יותר רק כמה חודשים לאחר ההתקפה, תוך שימוש בגז אחר. המדען הגרמני פריץ האבר, שפיקח על ייצור הכלור כנשק כימי, דחף להשתמש בחומר הכימי בלחימה.
הכלורין של האבר ישמש בפעם הראשונה ב-22 באפריל, 1915. הגז הופץ מ-5,730 צילינדרים בקרב איפר הראשון, צפונית לאיפר בבלגיה. בתחילה נראה היה שהפצת הגז לא הצליחה, אך כשהרוחות השתנו, הגז החל להתפשט על פני היבשה. זה הוביל לכך שגם הגרמנים וגם חיילי בעלות הברית היו מושפעים מהגז הרעיל. זה היה השימוש העיקרי הראשון בגז רעיל והוביל למחקר של למעלה מ-3,000 גזים שיכולים לשמש במלחמה.
הצלחתו של הבר הקנתה לו את השם 'אבי הלוחמה הכימית', שכן השימוש שלו בכלורין הוביל להתקדמות נרחבת בשימוש כימי. הוא גם עזר בפיתוח מסכת הגז, שעזרה לסייע בכמות הנפגעים שנגרמו מעצם הנשק הכימי שעבר לייצור.
הכלורין ראה שימוש רב עוד יותר לאחר הקרב הראשון על איפר, כולל בקרב השני על איפר, שהתרחש רק יומיים לאחר הקרב הראשון. לאחר מכן נעשה בו שימוש שבוע לאחר מכן ב-2 במאי ושוב, נגד הבריטים, ב-5 במאי בגבעה 60. הגז הרג למעלה מ-90 איש בגבעה.
בעקבות השימוש בגזים בקרב איפר ובגבעה 60 נגד הבריטים, הם החלו לפתח נשק כימי משלהם. הניסיון הראשון שלהם עם נשק כימי התרחש בקרב לוס. זה היה כישלון. בגלל הרוחות, הגז מעולם לא עבר באמת על פני שטח הפקר, וחלק ממנו היה תלוי סביב שוחות בריטיות.
כדי להוסיף חטא על פשע, מסכות הגז הבריטיות (בתמונה) תוכננו בצורה גרועה. מסיכות הגז של כמה חיילים התערפלו חורי עיניים, וגרמו להם להסיר את המסכה שלהם כדי לראות וכך השאירו אותם חשופים.
באוגוסט 1915, הכוחות הגרמניים השתמשו בגז נגד חיילים רוסים שהגנו על מבצר אוסוביץ'. למתקפת הגז הייתה השפעה כזו על הרוסים שהצבא הרוסי החל לחקור ולפתח גז כימי בפגזים.
אז, בסוף 1915, הפוסגין שפותח בצרפת הוכנס לשימוש. הגז תקף את הריאות, וגרם לתסמינים ראשוניים של שיעול, התעטשות, הקאות וחנק.
אמנם ניתן היה להשתמש בפוסגן בפני עצמו, אך לעתים קרובות הוא היה מעורבב עם כלור. הגז היה חסר ריח ברובו ולא ייצר ענן. זה הפך אותו לבלתי ניתן לזיהוי, ועד כה מסוכן יותר. אחת הבעיות שהתמודדו עם מי שהשתמשו בגז, הייתה שעשוי לקחת עד יום עד שהסימפטומים יופיעו, כלומר אלה שהיו בסביבה הכימיקל יכולים להילחם בחזרה. בעוד שפוסגין היה הגז השני הכי מיוצר במלחמת העולם הראשונה, זה היה הנשק הכימי הקטלני ביותר בשימוש. פוסגן היווה 80-85% מכלל מקרי המוות מנשק כימי במלחמת העולם הראשונה.
אולי הנשק הכימי המפחיד ביותר ששימש במלחמת העולם הראשונה היה גז חרדל. הוא פותח על ידי הגרמנים והוכנס למלחמה ביולי 1917. מכיוון שגז חרדל שימש בפגזים, לאחר פריסה הוא יכול היה להיכנס לאדמה ולהישאר שם מספר שבועות בכל פעם. זה אומר שכל מי שהגיע דרך האזור יכול לקבל את הרעל במערכת שלו.
בגלל זה, הגז שימש לעתים קרובות כמזהם קרקע. גז חרדל מהווה רק 5% ממקרי המוות מנשק כימי במלחמת העולם הראשונה, אך דווח על כך בהרחבה בשל אופי הכוויות שקיבלו הקורבנות.
למעלה מ-190,000 טונות של נשק כימי יוצרו במהלך מלחמת העולם הראשונה. על פי ההערכות היו 1.3 מיליון נפגעים שנגרמו על ידי כימיקלים במהלך המלחמה, עם 90,000 הרוגים.
4. קרב גאליפולי

ב25 באפריל 2015 צוין בתורכיה, בבריטניה, באוסטרליה ובניו זילנד תאריך היסטורי משמעותי ביותר: 100 שנים לקרב גליפולי, שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, בו נלחמה האימפריה העות'מאנית על חייה באחד מנתיבי המעבר החשובים ביותר שלה: מיצר הדרדנלים.

אמנם קרב גליפולי, שנמשך מאפריל עד דצמבר 1915 נחשב כקרב בין מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) לבין מדינות ההסכמה, או בעלות הברית (בריטניה, צרפת, רוסיה וארה"ב), אך הכוחות העיקריים שנלחמו בו הם הצבא האוסטרלי והניו זילנדי מצד אחד, והצבא התורכי-עות'מאני מצד שני.

ובכן, כשקוראים עובדה זו, שואלים: מה הקשר בין אוסטרליה וניו זילנד, מדינות שקטות בדרך כלל שמרוחקות אלפים של קילומטרים מתורכיה, כשאין בין מדינות אלה שום עויינות מוקדמת או קשר משמעותי כלשהו, לבין האימפריה העות'מאנית, שרוב שטחה היה במזרח התיכון והבלקן?

ובכן, אוסטרליה וניו זילנד היו כפופות באותה תקופה ביתר שאת לבריטניה, שהיא נלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעצמה אימפריה. מלך בריטניה דאז, ומלכת בריטניה כיום שהיא בתו, היו ועודם מלכי אוסטרליה וניו זילנד. בעת מלחמת העולם הראשונה, אוסטרליה וניו זילנד היו חלק מן האימפריה הבריטית, לכן מדינות אלה היו חייבות להראות את נאמנותן. לכן גויס במלחמת העולם הראשונה כוח של אלף חיילים אוסטרלים ו18 אלף חיילים ניו זילנדים, שאומנו על ידי בריטניה, כוח שנקרא ANZAC- אנזא"ק, על מנת לכבוש את מיצר הדרדנלים, מיצר חשוב שאורכו כ60 קילומטרים ורוחבו מגיע עד ל6.5 קילומטרים, שמחבר בין יבשות וימים: בין הצד האסייתי של תורכיה, הלא היא תת היבשת אנטוליה, לבין יבשת אירופה, ובין הים האגאי וים המרמרה, שממשיך לתוך הים השחור. במרכז המיצרים נמצא האי גליפולי, או גליבולו כמו שנקרא בתורכית.
ב25 באפריל נחתו כוחות אנזא"ק לראשונה באי גליפולי. יום זה מוכר ברחבי חבר העמים הבריטי כיום אנזא"ק. ב25 באפריל 2015 היה יום אנזא"ק ה-100 במספר.

איך התגלגלו הצדדים למלחמה בדרדנלים בכלל ובגליפולי בפרט? בחרתי להביא דווקא את הגירסה התורכית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, סגרה האימפריה העות'מאנית את מיצרי הדרדנלים, במטרה למנוע מרוסיה ומשאר מדינות ההסכמה לשלוח את ספינותיה במיצרים לכיוון הים התיכון. מטרת מדינות ההסכמה, בעיקר של בריטניה, הייתה לחסום את נתיבי השייט לכיוון רוסיה, שהייתה בעלת בריתה הרופפת ובעלת האינטרסים משל עצמה.
באותן שנים, שלט באימפריה העות'מאנית "הוועד לאיחוד וקידמה", שהיה הפלג החשוב והמוביל של תנועת "התורכים הצעירים". הסולטאנים העות'מאנים היו עדיין על כיסאם, אך שימשו כדמות ייצוגית בלבד. הבולט מבין ראשי הוועד באותן שנים היה אנוור פאשה, שהיה גיבור צבאי. האימפריה העות'מאנית הייתה לאחר אובדן שטחים רבים במלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה: במלחמות הבלקן, בין השנים 1912-1913, עת איבדה האימפריה את רוב שטחיה האירופיים חוץ ממרחב אדירנה, שגם נכבש לזמן קצר והוחזר בקושי לשליטה עות'מאנית-מוסלמית, ובמלחמת לוב, שהתחוללה בין השנים 1911-1912, במרחב שאנו מכירים אותו כיום כמדינת לוב, בה איבדה האימפריה את שיטחה לטובת הפולשים האיטלקים. במלחמה זו, אגב, בלט לראשונה קצין צבא עות'מאני בכיר, בשם מוסטפא כמאל פאשה. אנו עתידים לראותו הופך לגיבור גליפולי. אנוור פאשה הוביל את חבריו לשלישייה השלטונית של האימפריה העות'מאנית, טלעת פאשה וג'מאל פאשה, לתוך מלחמת העולם הראשונה לצידה של גרמניה, מובילת מעצמות המרכז, מתוך מטרה להחזיר לאימפריה את שיטחה שאבד. החלטה זו תתברר כפטאלית לגורל האימפריה.
מעצמות ההסכמה, בהנהגת בריטניה, שאפו, כאמור, לתפוס את המיצרים החשובים האלה, לאפשר את תנועת אוניות בעלות הברית בתוכם וגם להכניע את האימפריה העות'מאנית ולהוציא אותה מן המלחמה באמצעות כיבוש איסטנבול. הבריטים לא רצו לבזבז כוח אדם בריטי ממש, כלומר חיילים שבאו מאיי בריטניה, לכן "הממלכה המאוחדת" בחרה את כוחות אנזא"ק, שהפכו לבשר תותחים במערכת גליפולי.

השלב הראשון של קרב גליפולי, לפני אפריל 1915, היה השלב הימי: וינסטון צ'רצ'יל, שר הימייה הבריטי, שלח אוניות ומשחתות בריטיות להפגיז את סוללות התותחים העות'מאניות במיצרי הדרדנלים, וכן להטביע אוניות עות'מאניות ובייחוד גרמניות. התקיפה הימית נמשכה בין נובמבר 1914 לאמצע מרץ 1915. עיקר הקרב הימי היה בין ה17 וה18 במרץ 1915. בסופו של דבר, הצליחו סוללות התותחים התורכיות וכן מוקשים שפוזרו על ידי אוניות עות'אמניות לפגוע באוניות ובמשחתות בצי הבריטי. אדמירל דה רובק, מפקד צי מדינות ההסכמה בדרדנלים, הורה על נסיגה לאחר ששלוש אוניות מלחמה בריטיות עיקריות טבעו.

מפקדת מדינות ההסכמה הגיעה לידי מסקנה, כי יש לכבוש את חצי האי גליפולי, שנמצא בין הים האגאי לדרדנלים. ומי שיכבוש את גליפולי, ישלוט על המיצרים עצמם. לשם כך נשלח כוח שרובו מאנזא"ק, וכן נשלחו גם חטיבות הודיות וצרפתיות לשדה הקרב. הצבא העות'מאני הציב שתי דיוויזיות עיקריות אל מול הכוח הפולש. אחת הדיוויזויות הייתה בפיקודו של מוסטפא כמאל.
הפרובינציה שבה התחולל עיקר הקרב נקראת פרובינציית צ'נאקאלה- ממש על המיצרים.

הפלישה הראשונה אירעה ב25 באפריל 1915, בשעה 4:30 בבוקר. כאמור, בשני חופים: סאדלובאהיר וארינבורנו. בארינבורנו הייתה עיקר הפלישה, כשהקשר בין מפקדי הדיויזיות העות'מאניות לפיקוד המרכזי של הצבא היה לוקה. מוסטפא כמאל לקח פיקוד, והצליח להשהות את הפלישה של חיילי האנזא"ק ששטפו את ארינבורנו וניסו לפגוע קודם כל בסוללות התותחים שאיימו על הספינות. השהיית הכוחות הפולשים גרמה למלחמה בגליפולי להפוך למלחמת חפירות, בדומה לחזיתות אירופיות אחרות במלחמת העולם הראשונה. כוחות ההסכמה בפיקוד גנרל המילטון הבריטי לא הצליחו להבקיע הלאה לתוך היבשה התורכית. הם נבלמו על ידי צבא עות'מאני מותש, זקן בחלקו אבל נחוש. בכך, המלחמה נמשכה אל תוך הקיץ.

הבריטים הנואשים החליטו לפתוח חזית שלישית באוגוסט 1915, באיזור אנאפארלאר. מטרתם הייתה למשוך כוחות עו'תמאניים משתי החזיתות האחרות אל החזית השלישית, ולתפוס סוף סוף את המיצרים. מועד הנחיתה בחזית השלישית היה גרוע בגרועים, בין ה-6 ל-7 באוגוסט, בשיא החום התורכי….
כוחות אנזא"ק הותשו גם בחזית השלישית על ידי כוחותיו של מוסטפא כמאל, שבאותה תקופה קיבל פיקוד מלא על יחידות הצבא העות'מאני באיזור מידי מפקד הצבא העות'מאני, הגנרל הגרמני להמן פון סאנדרס. אומנם בתחילה היו אבידות עות'מאניות כבדות, אך מוסטפא כמאל עבר לטקטיקת קרב חדשה: להשיל מעל החיילים את הנשק הכבד ולהשתמש בעיקר בכידונים. מעצמות ההסכמה המשיכו לספוג אבידות, ולבסוף, לאחר מלחמת חפירות ארוכה, החליטו הבריטים ב20 בדצמבר 1915 לפנות את כוחותיהם מחזיתות ארינבורנו ואנאפארלאר, ובתחילת ינואר מסדולבאהיר.
מוסטפא כמאל והעות'מאנים ניצחו בקרב- בגדול.

בסופו של דבר, 253 אלף חיילים עות'מאניים, רובם תורכים במוצאם, נהרגו בקרב מתוך 315 אלף חיילים. בעלות הברית או בשמן השני מעצמות ההסכמה איבדו כ215 אלף חיילים, מתוך 568 אלף חיילים ו2000 עובדים אזרחיים שהשתתפו בפלישה. בין ההרוגים היו אוסטרלים וניו זילנדים רבים.

הקרב נודע כהישג שפיאר והביא את מוסטפא כמאל לגדולה. מי שנקרא בהמשך אתאתורכ ביסס על הישגו וגדולתו בניהול הגנת גליפולי את מלחמת האזרחים התורכית שהוביל בראשית שנות העשרים כנגד הממשלה העות'מאנית והסולטאן, שנכנעו למעצמות ההסכמה המנצחות וגם כנגד היוונים.

הקרב התברר גם ככישלון חרוץ של מעצמות ההסכמה ושל השר דאז וינסטון צ'רצ'יל. את פעולותיהם הצבאיות בהמשך, בייחוד את הפלישה לנורמנדי פחות משלושים שנה אחר כך ביססו בעלות הברית על קמפיין גליפולי. צ'רצ'יל עתיד להפוך למנהיג בריטניה המצליח והגיבור במלחמת העולם השנייה.

האימפריה העות'מאנית ניצחה בקרב גליפולי, אך הפסידה במלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים כי בקרב גליפולי נולדה תורכיה המודרנית באופן לא רשמי.

 

 

 

היסטוריה, לבנון וסוריה, פוליטיקה, פופולארי

מבשרי האסלאם הקיצוני: מיהו מוקתדא א-צדר, איש הדת השיעי הבכיר בעיראק?

Leave a comment

עיראק היא מדינה שרוב האוכלוסייה שבה הוא שיעי, והדמות הדתית והפוליטית הבולטת שבה היא של מוקתדא א-צדר, בן למשפחה שיעית מיוחסת מאוד שמקורותיה בג'בל עאמל שבדרום לבנון. צדר, בן 48, איש דת שיעי בכיר יליד העיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק שמשפחתו, משפחת חכמי הדת השיעים א-צדר מיוחסת לאמאם מוסא אל-כאט'ם צאצא של מוחמד נביא האסלאם.  מנהיג בעיראק תנועה פוליטית- דתית שיעית מאז הפלתו של צדאם חוסיין בשנת 2003 על ידי האמריקנים. לתנועתו, התנועה הצדרית, מערכת יחסים מסובכת של עליות ומורדות, חיבורים וניתוקים הן עם תומכי המערב בעיראק והן עם איראן השיעית. כיום, בשנת 2022, מנהיג צדר את האופוזיציה לתומכים של איראן בעיראק ותומכיו פלשו לאחרונה לפרלמנט ולארמון הנשיאות העיראקי במטרה למנוע מהשיעים תומכי איראן להקים ממשלה.בעיראק, חשוב להדגיש, כי לאחר הפלת סדאם חוסיין לפי החוק ראש הממשלה הוא בדרך כלל שיעי והנשיא שייך למיעוט הכורדי, בעוד יושב ראש הפרלמנט ואחד מסגני הנשיא שייך למיעוט הסוני, שבעבר שלט במדינה.  בעבר היה פרו-איראני מובהק, עת נלחם כנגד האמריקנים לאחר פלישתם למדינה בשנת 2003- אך נרגע לאחר שהותר לו ולאנשי דת שיעים להיכנס למערכת הפוליטית העיראקית, ואף שהה בגלות בטהראן ובערי איראן במשך כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית.

דמותו של צדר ותנועתו הן מורכבות מאוד וראויות בהמשך לכתיבה נוספת. הוא בעל אידיאולוגיה אסאלמית שיעית דתית קיצונית במקור אך מיתן את דרכיו ובניגוד לשילטון באיראן אינו דבק בעיקרון לפיו מי שצריך לשלוט בפועל במדינה הוא חכם הלכה שיעי (ולאיית אל-פקיה). עם זאת מי שמושך בחוטים בפוליטיקה העיראקית בעיקר הוא צדר עצמו.

צדר הוא פוליטיקאי מאוד מתוחכם, שמעורר ומרגיע משברים בעיראק בעיקר באמצעות אנשיו והציבור השיעי שמהווה רוב במדינה, והוא משנה את עמדותיו לא אחת  כדי שיתאימו לבסס לעצמו עמדת כוח. יש כאלה הטוענים כי הוא רואה עצמו כמנהיג הרוחני השיעי של עיראק, בדומה לעלי ח'אמנאי שהוא המנהיג העליון והמנהיג הרוחני של איראן. בעבר התנגד לנוכחות האמריקנית ואנשיו ביצעו פיגועי טרור נגד חיילים אמריקנים בעיראק אך בהמשך התמתן ביחסו למערב. הוא אף עזב את עיראק לאיראן כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק, בטענה כי הוא יחזור רק לאחר שתתמתן האלימות העדתית במדינה. צדר לא רואה כיום עין בעין עם איראן ולא שמח לשאיפות ההגמוניה שלה באיזור. הוא גם לא תמך במעורבות של כוח קודס של משמרות המהפיכה האיראניים במדינה, אותו הנהיג הגנרל שחוסל, קאסם סולימאני. מאמצע שנות האלפיים תנועתו, שהופיעה תחת שמות שונים, מעורבת היטב במערכת הפוליטית בעיראק ולפעמים אף שלטה בה.

הפוליטיקה והשאיפה לשילטון שיעי בעיראק יחד עם האסכולה השיעית האסלאמית נמצאות בדמו וברוחו של צדר שהוא אדם בלתי צפוי במהלכיו ובעל קהל תומכים גדול מאוד בעיקר בקרב השכבות הנמוכות והבינוניות-נמוכות של האוכלוסייה השיעית בעיראק. הוא בנו של האייתוללה הגדול מוחמד מוחמד צאדק א-צדר (שהרובע הגדול בבגדאד נקרא על שמו, צדר סיטי או העיר של צדר- ובעבר נקרא סדאם סיטי), שמת ב1999 והיה מתנגד בכיר לשילטונו של סדאם חוסיין, ואחיינו של איש הדת הגדול יותר האייתוללה מוחמד באקר א-צדר, שהוביל את ההתנגדות השיעית לסדאם חוסיין והוצא להורג בשנת 1980 על ידי סדאם. בן דודו מוסא א-צדר היה המנהיג האקטיביסט הראשון של השיעים בלבנון והועלם על ידי מועמר א-קד'אפי בלוב בשנת 1978.

עוד דבר שנוהג צדר לעשות באופן תדיר במסגרת הלוליינות הפוליטית שלו והרצון לשלוט מרחוק בפוליטיקה העיראקית ובמדינה בכלל הוא להודיע על ביטול מעורבותו בפוליטיקה העיראקית ועל סגירת משרדי תנועתו- עד ששוב חוזר להתערב בפוליטיקה רשמית.  הוא עשה זאת גם בשנת 2014 וגם בחודש אוגוסט 2022 וגם לפני כן. בשנות העשרה של המאה ה-21 צדר אף קשר קשרים עם מנהיגי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, אויבותיה המושבעות של איראן. הוא אף הביע נכונות לתווך בין ערב הסעודית לאיראן. עם כל שינוי העמדות וההכרזות התמידי של צדר, הוא היה ונשאר הדמות הפוליטית והדתית החזקה בעיראק. אנשיו גם השתתפו בלחימה כנגד אירגון דאע"ש באותן שנים והגנו על מקומות קדושים שיעים בעיראק. מדי פעם כשהרכב ממשלת עיראק שנשלטת על ידי שיעים לא מצא חן בעיני צדר, הוא מנהיג מצעדים כנגד השחיתות הממשלתית במדינה ונגד העדתיות.

 

 

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי

"שילטון הגנרלים"? בעקבות מאמר שנכתב, על הרשת הביטחונית במדינת ישראל והשפעתה.

Leave a comment

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio ותודה לאחד הפרופסורים שכתבו את המאמר המקורי שהגיב והחמיא לי על הפוסט הנ"ל. נכתב מחדש בעקבות "פיסגת הרמטכ"לים" בערוץ 12 שמתוזמנת משום מה לתקופה שלפני הבחירות. הפוסט הזה נכתב במקור בין השנים 2019-2020.

 

בישראל קיימת רשת ביטחונית לא פורמלית שמורכבת מאסופה של בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה, רשת שאנשיה רוכשים השפעה בתחומי הפוליטיקה, החינוך, התקשורת, הכלכלה והעסקים. את התיאוריה הזאת לא המציאו אנשי ימין או ביביסטים, ולא אני. אלא דווקא שני פרופסורים מתחום מדע המדינה שלא ידועים כימנים ובטח שלא כפוליטיקאים: פרופסורים אורן ברק וגבי שפר, שכתבו על כך מאמרים נרחבים. על המאמרים שלהם בנושא המאמר הזה נשען והם מקורותיו.
לפי התיאוריה הזאת, בין כל חברי הרשת הביטחונית יש מערכת קשרים לא-פורמלית, והם חולקים ביניהם אינטרסים משותפים ותפיסות משותפות בנושאי ביטחון לאומי. בדרך כלל חברי הרשת משתייכים למחנה המרכז-שמאל (אך יש כאלה שמשתייכים לשמאל יותר מובהק כמו למשל אלוף במילואים יאיר גולן), המחנה שהיה בעבר "המחנה המפא"יניקי" שייסד את המדינה. חברי הרשת הביטחונית מבקשים, לפי התיאוריה הזאת, לקדם את האינטרסים הקולקטיביים אף גם את האינטרסים האישיים שלהם.
לרשת הזאת, האליטה הביטחונית כאמור, שמונה כמה אלפי חברים ושגודלת מדי עשור, יש השפעה גוברת על החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל. זאת אומרת, שהרשת הביטחונית היא למעשה חלק מהאליטות של מה שנקרא "ישראל הראשונה (לפי התיאוריות של ד"ר אבישי בן חיים)" והן אלה שהובילו את המדינה במשך עשרות שנים והן קיימות עד היום. בשל מעמדם הגבוה של הצבא ושירותי הביטחון במדינת ישראל המוקפת אויבים, הרשת הזאת תופסת מעמד גבוה במדינה. גישה זאת שונה מגישות אחרות שנוגעות ליחסי צבא וחברה, בכך שהיא אינה מקבלת את ההפרדה וההבחנה הרצויות בין הצבא לחברה ובין הצבא למערכת הפוליטית והאזרחית. הגשיה הזאת מדגישה תלות הדדית של חברי הרשת אחד בשני. ואני מוסיף תוספת משלי: כשהרשת הזאת מזהה אדם בכיר ש"לא בא לה טוב בפנים" או לא פועל לפי רוחה, היא מתלכדת ויוצאת נגדו. דוגמא אחת היא התלכדות הניצבים והמפכ"לים לשעבר במשטרה כנגד מינויו של תא"ל גל הירש, שלמרות דרגתו הגבוהה וניסיונו הצבאי הוא לא חבר ברשת הביטחונית הקלאסית לדעתי, כנגד מינויו לתפקיד מפכ"ל המשטרה. דוגמא נוספת היא היציאה של רבים מחברי הרשת בעבר ובהווה כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין היתר דרך התמודדות בבחירות או דרך השתתפות בהפגנות כנגדו ברחוב בלפור ובזמנו בכיכר גורן. דוגמא אחרת היא מה שהפרופסורים ברק ושפר מכנים "הפוטש הדמוקרטי של 1999", שבו נכנסו למערכת הפוליטית רמטכ"לים ואלופים בדימוס במסגרת מפלגת המרכז וכמובן במסגרת מפלגת העבודה בהנהגתו של אהוד ברק הרמטכ"ל לשעבר שהוביל את הראשת הזאת כדי להתמודד בבחירות על מנת להביס בהן את בנימין נתניהו- בסיוע מאסיבי של התקשורת. התופעה הזאת חוזרת על עצמה כיום, עשרים שנים אחרי, עם מפלגת "כחול לבן" שהובלה על ידי שלושה רמטכ"לים לשעבר שהיו מעוניינים שנתניהו יוחלף וכן עם השתתפותם ומעורבותם הפעילה של אהוד ברק וראש השב"כ שלעבר כרמי גילון בתנועות ובהפגנות מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור.
ההשפעה של הרשת הזאת באה לידי ביטוי גם בפוליטיקה המקומית- ורון חולדאי הוא דוגמא לכך. חברי הרשת פועלים ומשפיעים גם בפוליטיקה הלאומית כמקבלי החלטות (השרים בני גנץ וגבי אשכנזי כדוגמא). בתחום החברה האזרחית מייסדים גנרלים בדימוס תנועות לא ממסדיות, שעוסקות בביטחון לאומי לפי דרכה של הרשת הביטחונית כמו המועצה לשלום ולביטחון שנוטה לשמאל (ומולה יש את תנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה). בתחום הכלכלה חברי הרשת מעורבים בתעשיות הביטחוניות, בסחר בנשק וגם כראשי חברות חקלאיות, קנאביס רפואי וכו'. בתחום התרבות: אנשי הרשת מופיעים רבות בתקשורת ובעיתונות ומייחסים להם מעמד גבוה כפרשנים בתחומים הביטחוניים והפוליטיים. בתחום החינוך: שר החינוך יואב גלנט ורון חולדאי, שלפני היותו ראש עיריית תל אביב היה מנהל הגימנסיה הרצליה בת"א.
הטענה של מחברי המאמר (ששוב, אינם פוליטיקאים ואינם ימנים) היא שחברי הרשת הביטחונית פועלים כדי להחליש את החברה האזרחית, ואפילו פוגעים בדמוקרטיה האפקטיבית. פורמלית, הרשת הביטחונית לא מנוגדת לדמוקרטיה, אך קשה לנהל דמוקרטיה אזרחית שגנרלים בדימוס הם בכירים בה. הרשת הביטחונית מחולקת בעיקרון לשני חלקים: החלק הראשון הוא של גנרלים וראשי שירותי הביטחון המכהנים, ואילו הקבוצה השנייה של אנשי הרשת הביטחונית הם ה"לשעברים", כלומר ראשי מערכות הביטחון בדימוס שלהם יש יותר חופש פעולה כי הם יכולים להתבטא פוליטית באופן חופשי וכן להתמודד בבחירות. מחברי המאמר טוענים, כי ראשי המערכת הביטחונית הם בעלי תפיסה שלפיה יש למגזר הביטחוני עליונות בחברה הישראלית, והוא דומיננטי בקביעת הצרכים והאינטרסים הביטחוניים ואף הלא-ביטחוניים של ישראל (עד היום לא נותרתי עם תשובה כששאלתי מצביעי "כחול לבן" בבחירות הקודמות איך גנרלים יכולים לטפל בבעיות הרווחה של מדינת ישראל). הרשת הביטחונית חזקה יותר משחקנים אזרחיים אחרים במדינה. היא משפיעה על גיבוש מדיניות בתחומים שונים בישראל, וההצטרפות של שחקנים מהתחום הביטחוני לתחום האזרחי מחלישה את השליטה האזרחית במגזר הביטחוני, ואני מוסיף שגם מחלישה דעות אחרות של גורמים אחרים שדרגם מנוגדת לזו של הרשת לגבי איך צריך לנהל מדינה בעיקר בתחום הביטחוני. הרשת הביטחונית לא סותרת רשמית את הדמוקרטיה, אך לטענת מחברי המאמר על הרשת הביטחונית הפרופסורים ברק ושפר היא פוגעת באופי הדמוקרטי של המדינה ובאפקטיביות של הדמוקרטיה.
מדוע הרשת הביטחונית בישראל היא כל כך חזקה? 1. בשל החשיבות והמרכזיות של נושאי הביטחון בישראל בעיני הציבור לצד האמינות הרבה (שלא תמיד בצדק, לדעתי האישית) שמשדרים ראשי המגזר הביטחוני למש כשהם מופיעים בתקשורת. 2. המספר הרב של האנשים שמשרת במגזר הביטחוני והמשאבים הרבים שמוקצים למגזר הזה על ידי המדינה. מבחינה כלכלית, המגזר הביטחוני הוא צרכן מרכזי במשק הישראלי וכן יצרן של מוצרי ביטחון ונשק. 3. קריירה שנייה: גיל הפרישה הצעיר מצה"ל איפשר לאנשי ביטחון רבים לפתוח קריירה שנייה בתחומים שונים, תוך הסתמכות על מערכת קשרים ועל גב כלכלי. מאז 1948 מדינת ישראל מטפחת את "הרשת הביטחונית" בשל היותה מדינה שמוקפת על ידי אויבים. לאחר מלחמת ששת הימים בעיקר והיעלמותו של דוד בן גוריון מהזירה הפוליטית אנשי מערכת הביטחון, בניגוד לעבר, משתלבים יותר ויותר בתפקידי מפתח בממשלה ובפוליטיקה, וההתרחבות של המגזר הביטחוני לתוך התחום הפוליטי התבססה על העצמה של המגזר הביטחוני ביחס למגזרים אחרים, ולאו דווקא בהכרח על הצלחות מדיניות בתחום הביטחון. מלחמת יום הכיפורים לא מנעה את התפשטות הרשת הביטחונית לתוך הפוליטיקה, ועובדה היא כי את גולדה מאיר החליף בראשות הממשלה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים שלו נזקפה ההצלחה במלחמה, יצחק רבין.
דומיננטיות של רשת ביטחונית יכולה להוביל למה שקרא לו החוקר הארולד לאסוול "מדינת קסרקטין". מדינת קסרקטין היא מדינה שבה יש חופש פעולה ניכר לסמכות הצבאית ולאנשי צבא, באופן קבוע ולא רק במצבי חירום. הציבור משלים עם הדומיננטיות של הממסד הצבאי- ביטחוני. מאפיין שני הוא כשאנשי צבא משלבים מיומנויות צבאיות וניהוליות ובכך הם עומדים בראש המדינה. במדינת קסרקטין יש תחושה של שותפות במפעל הבנייה של המדינה ויש מאמץ קיבוצי לטובת המדינה. במדינת קסרקטין ראשי הרשת הביטחונית ששולטים במדינה, או ששואפים לשלוט במדינה, עושים זאת דרך הטלת תחושת פחד כללית בקרב האזרחים, תחושת חרדה או כאוס שתבטיח צייתנות מצד האזרחים וכן גם תבטיח את בחירות אנשי הביטחון והמומחים לביטחון לצמרת השילטון. אנשי הרשת הביטחונית יוצרים גם בעת שיגרה כשאין מצב חירום או כשאין תקריות ביטחוניות מיוחדות תחושה של מצב חירום וירטואלי-מנטאלי, שבו האזרחים סוברים שיש מצב חירום אמיתי ואז הם נזקקים לשירותיהם של אנשי הביטחון. גם בשנת 1999 וגם כיום, בעיקר על רקע משבר הקורונה, מנסים יוצאים מסוימים של מערכת הביטחון ליצור תחושה ששילטון נתניהו, לדוגמא, הוא קטסטרופה ויש סכנה לקיום המדינה כפי שהיא בשל התנהלות השילטון לשיטתם, ובכך יש לפעול להעלות את אותם גנרלים בדימוס לשילטון. כשיש תחושת חירום חזקה אז הדמוקרטיה, הפרט וההליך ההוגן פחות חשובים, אלא אנשי האליטה הביטחונית והדרך הביטחונית. מבחינת ראשי הרשת הביטחונית שנכנסו לגוש השמאל-מרכז, שילטון נתניהו, לדעתי האישית, הוא מה שנקרא ביידיש "נישט אונזערע"- לא משלנו. כלומר לדעתי הם לא רואים בו איש צבא בכיר "כמונו", לא חושב "כמונו" ואנטי-אליטות בניגוד אלינו. לכן המצב הוא מצב חירום כי ביבי לא יודע לנהל מדינה כמו שהם יודעים כביכול (זאת, כמובן, בניגוד לתנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה).
תוספת שלי ודעה שלי: עם זאת, במדינת ישראל ישנה אירוניה. דווקא רוב אנשי הרשת הביטחונית דוגלים בצד השמאלי של המפה, ואנשי הרשת שמגיעים לשילטון מבצעים ויתורים טריטוריאליים לצד השני שלדעתי לא תמיד מועילים לביטחון. מדוע זה כך? ראשית כל, כמו שראיתי מתואר במאמר של שני הפרופסורים שציינתי קודם, אנשי הרשת הביטחונית רואים עצמם סמכות עליונה בענייני ביטחון וכמומחים לנושא לשיטתם. הם חושבים שלהם יש את הפיתרונות הטובים ביותר למצב. דבר שני, נסיגות מאפשרות היערכות מחדש של הצבא וחימוש מחדש שלו (תחשבו על זה…) אנשי הרשת הביטחונית חושבים שהדרך הטובה ביותר לנהל את ביטחון המדינה היא להיערך בגבולות מוסכמים ולא לחרוג מהם ולשלוט על אחרים. לגבי הפלסטינים אני רוצה לציין את "תסביך צד"ל): אנשי הרשת הביטחונית חושבים שאם תינתן לפלסטינים יישות מדינתית עם כוח משטרתי-צבאי משלהם להגן עליו, הם יפעלו כמו צבא דרום לבנון שהיה קיים עד שנת 2000 בתמורה לשטחים ברצועת הביטחון שקיבל לשלוט עליהם (צד"ל גם גבה מיסים וניהל מינהלתית את איזור רצועת הביטחון דאז). כלומר, אנשי המשטרה הפלסטינית והצבא הפלסטיני יילחמו בטרור הג'יהאדי בשביל ישראל "בלי בג"ץ ובלי בצלם"- כמו שצד"ל נלחם בחזבאללה ב15 השנים שלפני הנסיגה הישראלית בשנת 2000. לגבי חמאס בעזה- התפיסה היא שחמאס יילחם באירגונים הסוררים הקיצוניים ממנו. סיבה נוספת, בנוסף להשפעה הפוליטית של תנועות ועמותות פוליטיות-אזרחיות על ראשי הצבא כמו שקורה היום, היא תופעה של מפקדים ששירתו בשטחים: ככל שאתה נמצא בחיכוך מתמיד עם אוכלוסייה כלשהי ורואה לפעמים את הדברים ואת הקשיים מנקודת המבט שלה, אתה יכול גם ליצור סוג של הזדהות איתה. כלומר: המפקדים בשטחים ראו, לטענת חלקם, את האוכלוסייה בשטחים ואת הקשריים שהיא עוברת ורואים בה לא תמיד ראייה מדוייקת- כקורבן שיש להיטיב עימו. סיבה נוספת היא הסברה, שמופיעה גם בנאום של יצחק רבין לאחר הסכם השלום עם ירדן, שדווקא אנשי צבא וראשי צבא בדימוס שהם שבעי מלחמות מבינים את החשיבות לדעתם האישית של הגעה להסדר מדיני, גם הסדר מדיני שבמסגרתו יש למסור שטחים לאויב שעימו עושים שלום. כלומר, שלום עושים כביכול מתוך כוח וגם עושים שלום רק עם האויב. כמו כן, על פעולות מדיניות שמבצעים דווקא גנרלים הם זוכים לפרסום על כך: מתקבלים למוסדות מחקר נחשבים אחרי פרישתם, לאהדה ואף למעמד ברחבי העולם (החברות של קלינטון ורבין ושל בוש הבן עם שרון לדוגמא). והסיבה החשובה ביותר, לדעתי האישית: אנשי האליטות הישנות, ביניהן הרשת הביטחונית, סברו מאז קום המדינה שהם אלה שיודעים איך לנהל מדינה ויודעים מה טוב למדינה יותר טוב מכולם, כי האינטרס הביטחוני הוא האינטרס הנעלה ביותר במדינה. לא תמיד תפיסה זאת נכונה.
2Shirly Charlotte Kimhi וMichael Ben Avraham
היסטוריה, פופולארי, תורכיה ואיראן

ריכוז פוסטים שכתבתי בנושא אפגניסטאן, במלאת שנה לנסיגה האמריקנית ונפילת המדינה לשילטון הטאליבאן

Leave a comment

במלאת שנה לנסיגה האמריקנית מאפגניסטאן ונפילת המדינה מחדש לידי שילטון הטאליבאן- ריכזתי כאן את הפוסטים שכתבתי בנושא זה.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

 

1. דאע"ש של אפגניסטאן- ISIS-K

בממלכת פרס הסאסאנית במאה השישית לספירה ובהמשך בימי ראשית האסלאם, מחוז ח'וראסאן (פירוש שמו "המקום שהשמש באה ממנו") הגדול כלל את צפון מזרח איראן, את אפגניסטאן וחלקים מדרום מרכז אסיה. רוב המחוז היה מאוכלס בדרך כלל במוסלמים סונים.

בסוף המאה העשרים ובראשית המאה ה-21 הפך המשולש ההינדו-איראני של איראן, אפגניסטאן ופקיסטאן למרחב של שילטון ופעילות אסלאם קיצוני, בין אם שיעי כמו באיראן או סוני כמו באפגניסטאן- יותר מכל מרחב אחר בעולם.

בחודש ינואר 2015, אנשי טאליבאן ממזרח אפגניסטאן בראשות חאפז סעיד ח'אן ששייך לשבט הפאשטוני אוראקזאי, לא היו מרוצים מתיפקוד האירגון במלחמה מול האמריקנים ומהמנהיג של האירגון דאז, אח'תר מנצור (שבהמשך חוסל על ידי האמריקנים). הם הושפעו מאירגון דאע"ש בעיראק ובסוריה ומפעילותו מזה כמה חודשים וראו בטאליבאן אירגון לא מספיק קיצוני ואדוק. לכן אותה חבורה החליטה לייסד אירגון טרור חדש, דאע"ש של מחוז ח'וראסאן. כמובן, כמעט כמו כל אירגון טרור שפועל באפגניסטאן, אותו אירגון קיבל סיוע ונשק משטחי פקיסטאן (מזה הרבה שנים נחשדת פקיסטאן כמעודדת בחשאי אירגוני טרור בתוך אפגניסטאן על מנת לערער את היציבות שם), כשמרכז פעילותו היה ועודנו באיזור הגבול האפגני-פקיסטאני (קו דוראנד ומעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות) בעיר אצ'ין שבמחוז האפגני ננגרהאר. בהמשך חודש ינואר 2015 נשבעו אנשי האירגון אמונים למנהיג דאע"ש דאז, אבו בכר אל בגדאדי. האירגון פועל באפגניסטאן, פקיסטאן, טג'קיסטאן (בשיתוף פעולה עם אירגון טרור מקומי) סרי לאנקה, המלידיביים ובנגלאדש. עוד מימי יסודו נסעו אנשי האירגון לעיראק כדי להיפגש עם אנשי דאע"ש. לאחר התמוטטות דאע"ש בעיראק ובסוריה ברחו כמה מאנשי האירגון לאפגניסטאן והצטרפו לדאע"ש ח'וראסאן.

האירגון שם לו למטרה להקים ח'ליפות אסלאמית בדרום ובמזרח אסיה ושם לו למטרה לפגוע בעיקר בשיעים וכן באמריקנים ששוהים במרחב האפגני-פקיסטאני. פעילותו הובילה את מנהיג טאליבאן דאז, אח'תר מנצור, לשלוח מכתב דחוף לאבו בכר אל בגדאדי (שניהם חוסלו מאז ע"י האמריקנים), בדרישה שדאע"ש יפסיקו לערוך גיוסים בקרב האפגנים לאירגון ובטענה כי את המאבק באמריקנים ששהו אז באפגניסטאן צריך להוביל הטאליבאן שהוא אירגון מקומי שמכיר היטב את השטח ולו יש את הזכות לשלוט במדינה. עם זאת, פעילות האירגון נמשכה ולא הופסקה.
פעילות דאע"ש ח'וראסאן יצרה מתיחות בין האירגון לבין הטאליבאן, שקם מחדש וצמח באפגניסטאן גם כשהאמריקנים שלטו בה למעשה, ובשנת 2017 פרצו התנגשויות במחוז ננגרהאר בין אנשי טאליבאן לאנשי דאע"ש ח'וראסאן. הטאליבאן חושד כל הזמן שדאע"ש "גונב" ממנו אנשים שרואים בטאליבאן אירגון חלש לעומת דאע"ש. איזורים שונים שבהם שלט הטאליבאן במזרח אפגניסטאן מצאו עצמם תחת שליטת דאע"ש. עם זאת, נמשכו מגעים בין שני האירגונים להגיע לתיאום ורגיעה. אנשי הזרוע הפאקיסטאנית של טאליבאן, תחריכ-א-טאליבאן, יצרו קשר עם אנשי דאע"ש במדינה על מנת להרגיע את הרוחות.

מאז 2015 ביצעו אנשי האירגון לא מעט פיגועים נגד האמריקנים שנכחו באפגניסטאן ובפקיסטאן וכנגד האוכלוסייה השיעית במדינות הללו. פיגועים ידועים שעשה האירגון התרחשו ביולי 2018, כש149 אנשים נהרגו במאסטונג שבפקיסטאן. גם במאי 2021 נהרגו 50 שיעים האזארים בפיגוע של האירגון בבית ספר קאבול. בשנת 2016 נהרג חאפז סעיד ח'אן בתקיפה אמריקנית ומאז האמריקנים עסקו בניסיון מאסיבי לחסל את ראשי האירגון ואנשיו. כיום מנהיג אותו אדם שנודע בכינוי שהאב אל-מוהאג'יר.

המעניין הוא שעם עלייתו המחודשת של הטאליבאן לשילטון באפגניסטאן באוגוסט 2021 נוצר מצב של משחק כפול, שמזכיר את עליית החמאס בעזה: אירגון אסלאמיסטי טרוריסטי תופס את השילטון באיזור מסוים, ואז קמים לו מתחרים קיצוניים ממנו באותו איזור- כמו "האירגונים הסוררים" בעזה. דאע"ש ח'וראסאן נחשב אירגון סורר באפגניסטאן וטאליבאן רואה בו כאיום. אולם, לצד יריבות וקרבות בין האירגון הסורר לאירגון האסלאמיסטי השולט בשטח, הטאליבאן עוצם עין אל מול פעילות דאע"ש באפגניסטאן. כמו שחמאס משתמש באירגונים "הסוררים" בעזה ובג'יהאד האסלאמי האירגון שנחשב מתחרה לו לפעולות כנגד ישראל מבלי ליצור עקבות משלו, כך שילטון הטאליבאן משתמש לדעתי באירגונים שהוא מתחרה בהם כדי לפגוע במטרות שונות מבלי להשאיר עקבות משלו. הפיגוע הבולט ביותר שמסמל זאת הוא הפיגוע כנגד הכוחות האמריקנים שעמדו בפתח המעוז האחרון שנותר בידיהם באפגניסטאן בעת הנסיגה ב26 באוגוסט 2021, נמל התעופה של קאבול. בפיגוע הזה נהרגו 13 חיילים אמריקנים ו150 אפגנים שרובם עמדו בתור על מנת לעזוב את המדינה דרך שדה התעופה לאחר השתלטות הטאליבאן.

ב9 באוקטובר 2021 נהרגו 50 שיעים בפיצוץ במסגד שיעי בקונדוז שבצפון מזרח אפגניסטאן. בעת כתיבת שורות אלה נודע כי היה פיצוץ במסגד שיעי בקנדהאר שבאפגניסטאן (קנדהאר היא עיר הולדתו של הטאליבאן) ו33 איש נהרגו. השיעים מקבוצת המיעוט ההאזארית באפגניסטאן עוברים ממש טיהור אתני ע"י דאע"ש.
אירגון דאע"ש ח'וראסאן נושא באחריות לפיגוע הזה, אך פעילותו נתקלת גם בעצימת עין מצד הטאליבאן שהוא אירגון פאשטוני-סוני שלא רוצה ללכלך את ידיו בפיגועים כנגד השיעים, השנואים גם עליו. היהודי האחרון באפגניסטאן עזב את המדינה לאחר השתלטות הטאליבאן לא מפחד מאותו אירגון אלא יותר מפחד מדאע"ש שאנשיו פועלים עתה באורח כמעט חופשי במדינה. בתגובה לפיגוע, אמר דובר הטאליבאן שהוא למעשה דובר הממשלה האפגאנית כיום כי האירגון יתמודד בעצמו מול דאע"ש ח'וראסאן וכי הוא לא צריך סיוע מבחוץ לשם כך.

למי שהאמינו במערב ל"דיפלומטיית החיוכים" של דובר הטאליבאן הסוני זביחוללה (ד'ביח אללה- זבח האל היא משמעות שמו) מוג'אהד כמו שהאמינו בזמנו לשכנו, שר החוץ השיעי האיראני לשעבר מוחמד ג'וואד זריף ולדיפלומטיית החיוכים שלו בנושא השילטון והגרעין באיראן, שלא מדובר בשילטון קיצוני ומדכא, מפיץ טרור ומסוכן לעולם, נכונה "הפתעה": הטאליבאן הודיע לא מזמן כי הוא יחזור להעניש בשיטות של המאה השביעית מי שלא יסור למרותו ולשריעה, ההלכה האסלאמית, בגירסה הקיצונית שלו: עונשי קציצת הידיים, הדרת הנשים המוחלטת וההוצאות להורג יתחדשו בדיוק כמו שהיה בגירסה הקודמת של שילטון הטאליבאן בשנות התשעים. על אחת כמה וכמה כשיש מול הטאליבאן אירגון מתחרה כמו דאע"ש ח'וראסאן שטוען שהטאליבאן לא מספיק קיצוני- אז הטאליבאן ירגיש עצמו מחויב להתנהל בצורה קיצונית.

 

2. האסלאם של אפגניסטאן תחת שילטון הטאליבאן

באסלאם הסוני יש 4 אסכולות: חנפי, שאפעי, מאלכי (נהוג בצפון אפריקה) וחנבלי (הקיצונית והמאוחרת מכולם, בגירסה הווהאבית שלה, נהוגה בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ).
רוב אנשי הטליבאן הם פאשטונים מבחינה אתנית- כמו רוב אוכלוסיית אפגניסטאן. רוב רובם של הפאשטונים מאמינים באסלאם הסוני.
דרכו הדתית של הטליבאן היא פלג דאר אל-עולום של האסלאם הדיאובאנדי, שמפרש באופן קיצוני את האסכולה החנפית שבאסלאם הסוני. מהו האסלאם הדיאובנדי-חנפי-סוני?
התנועה הדיאובנדית היא תנועה תחייה אסלאמיסטית בתוך האסלאם הסוני מהאסכולה החנפית, שנוצרה בסוף המאה ה -19 סביב המדרשה האיסלאמית דאר אל עולום בעיר דיאובנד שבהודו, שממנה נגזר השם. המדרשה נוסדה על ידי מוחמד קאסים נאנאוטאווי, ראשיד אחמד גנגוהי, וכמה דמויות נוספות בשנת 1866, שמונה שנים לאחר המרד ההודי כנגד הבריטים באמצע המאה ה-19.
המדיניות הפוליטית של תנועת הדיאובנדי התגבשה דרך אגף "אגודת חכמי הדת של הודו, שנוסד בשנת 1919 ומילא תפקיד מרכזי בתנועת העצמאות ההודית באמצעות הפצת תורת הלאומיות המורכבת.
מבחינה תיאולוגית, הדיאובנדים מקיימים את תורת התקליד (חיקוי, התאמה לתקדים משפטי) ודבקים באסכולה החנפית מייסדי הזרם הדיאובנדי מוחמד קאסים נאנאוטאווי ורשיד אחמד גנגוהי שאבו השראה מהדוקטרינה הדתית-פוליטית של המלומד האסלאמי שאה וואליאללה והאידיאולוגיה הווהאבית-חנבלית הקיצונית.
במהלך שנותיו הראשונות עסק הזרם הדיאובנדי בדיונים בין -דתיים עם חוקרים נוצרים והינדים בצורה שלווה, ובשלב הראשוני להקמתו נעשה שיתוף פעולה עם ההינדים, מכיוון שפילוסופים וחכמי דת דיאובדנים אלה דיברו פעמים רבות על אחדותם של הינדים, נוצרים ומוסלמים, רב תרבותיות והתנגדות לחלוקת הודו.
מאז סוף שנות השבעים, חלה הקצנה בתנועה הדיאובנדית- נאמר שהתנועה הושפעה מהווהאביזם החנבלי באפגניסטן ובפקיסטן. מתחילת שנות השמונים ועד תחילת שנות האלפיים היו כמה דיאובנדיים שמומנו במימון כבד על ידי סעודיה. הממשלה הפקיסטנית טיפחה בכוונה את הלחימה וההקצנה הדיאובנדית כדי להילחם בברית המועצות (באפגניסטן) ובהודו (בקשמיר). הכסף והנשק שסופקו הניעו מאוחר יותר את העימות האזרחי.
התנועה, שמרכזה כיום בעיקר בהודו, פקיסטן, אפגניסטן ובנגלדש, התפשטה לבריטניה ויש לה נוכחות בדרום אפריקה. לסניפים הפקיסטנים והאפגניים ולסמינרים ההודיים המקוריים יש הרבה פחות קשר ביניהם מאז חלוקת הודו, מסיבות פוליטיות הקשורות לגבול הודו -פקיסטן. חסידי תנועת הדיאובנדים מגוונים ביותר; חלקם דוגלים באי-אלימות ואחרים לוחמניים . הדיאובנדים מזרם דאר אל- עולום תמכו בעקביות בפעולות האזרחיות של הטליבאן, והקיצוניים מביניהם מממשים את דרכה הצבאית והטרוריסטית של התנועה.

 

3. סיארג' א-דין חקאני- שר הפנים של אפגניסטאן מטעם הטאליבאן וטרוריסט עם שם עולמי

סיראג' אל דין חקאני, "שר הפנים" החדש ב"ממשלת" הטאליבאן החדשה של אפגניסטאן. חקאני הוא המוביל והמנהיג של "רשת חקאני"- רשת טרור ענפה ששייכת לטאליבאן ושולטת בעיקר במזרח אפגניסטאן, בעיקר באיזור מעבר ח'ייבר, מעבר ההרים המסוכן בעולם שנמצא בעיקר באיזור פקיסטאן אך שגובל באפגניסטאן וכולל חלק מרצועת ההרים שלה. במעבר הנ"ל עוברים ומיוצרים אמצעי טרור וחומרי נפץ וכן סמים (אפגניסטאן כידוע היא אחד ממרכזי האופיום העולמיים).
עד לפני כמה ימים חקאני היה אחראי על הביטחון בבירת אפגניסטאן קאבול יחד עם בן משפחתו חליל, שמונה ל"שר הפליטים" בממשלת אפגניסטאן החדשה שנשלטת על ידי הטליבאן.

מדינות העולם ציפו בתמימותן שממשלת אפגניסטאן החדשה תכלול את כל רבדי החברה האפגנית, אבל הטליבאן נשאר אותו הטליבאן והוא שולט בלעדית בממשלה החדשה, אותה הוא מכנה "ממשלה זמנית" כדי להטעות את העולם. ואין יותר קבוע מהזמני.

 

4. מעבר ח'ייבר- המעבר המסוכן בעולם בגבול אפגניסטאן-פקיסטאן

 

מעבר ח'ייבר הוא מעבר הררי שמחבר בין מחוז ח'ייבר בפקיסטאן (לשעבר חלק מהודו) לבין עמק פשאוואר שבאותה מדינה- אך עיקרו הוא שהוא עובר בשרשרת ה"הרים הלבנים" שבמזרח אפגניסטאן, לכן הוא מקשר בין פקיסטאן לאפגניסטאן. עוד משחר ההיסטוריה היה מעבר ח'ייבר חלק מדרך המשי, שלמעשה קישרה את סין בדרכים שונות למרכז אסיה ולשאר חלקי יבשת אסיה ואירופה, והתנהל בו מסחר ער. אבל הבעיה במעבר זה הוא שהתנהל בו גם מסחר בנשק- אפילו יוצרו בו רובים מתוצרת מקומית, וגם מסחר בסמים (אפגניסטאן היא מרכז האופיום וההרואין של העולם) וכמובן גם איזור זה שימש כמוקד מעבר ופעילות של טרוריסטים.באמצע המאה ה-18 התנהל באיזור קרב בין הפרסים לבין הסולטאנות המוגולית ששלטה בהודו (למעשה, מדינת פקיסטאן של היום היא במקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודי). הבריטים סללו בשנת 1925 גם מסילת ברזל באיזור זה והפעילו בה רשת רכבות.

מי שניהל את מעבר ח'ייבר משנות התשעים ואילך בעיקר מהצד האפגני היא רשת חקאני- רשת טרור אסלאמית שפעלה במזרח אפגניסטאן ובפקיסטאן, שהצטרפה לטאליבאן. כיום, לאחר השתלטות הטאליבאן על אפגניסטאן, משמשים בני משפחת חקאני בשני תפקידים חשובים בממשלת אפגניסטאן החדשה- בתפקידי שר הפנים (שאחראי על המשטרה ועל הביטחון בפנים המדינה) ובתפקיד השר לענייני פליטים (סראג' א-דין וחליל חקאני, בהתאמה). בזמן הנוכחות האמריקנית באפגניסטאן שימש האיזור למעבר אספקה לכוחות נאט"ו ששהו באפגניסטאן. לאחר נסיגת האמריקנים, רשת חקאני הפכה לאחראית הביטחונית על איזור הבירה האפגנית קאבול.

עוד בימי הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן שימש המעבר כמוקד אספקת נשק ופעילים למוג'אהידין האפגנים שפעלו בתמיכת המערב כנגד הסובייטים וכנגד הממשלה הקומוניסטית שהוקמה באפגניסטאן בשנות השמונים. כמו כן, דרך מעבר זה סייע שירות המודיעין הפקיסטאני, הISI, להקמתו של אירגון הטליבאן בשנת 1994 (לטאליבאן יש גם זרוע פקיסטאנית, אם לא ידעתם) ובאספקת נשק אליו. כמו כן, פקיסטאן ששיחקה תפקיד כפול העלימה עין מהיווצרות אירגון אל-קאעידה ולמעבר של פעיליו שהיו בחלקם הלא קטן ערבים במוצאם והתחמושת שלהם דרך המעבר הנ"ל. כיום אירגון הטרור הפעיל ביותר באיזור חוץ מהטאליבאן הוא דאע"ש-ח'וראסאן, אירגון שיצרו פורשי הטאליבאן בסוף שנת 2014 בהשראת האירגון שמרכזו היה בעיראק ובסוריה- באיזור אפגניסטאן ופקיסטאן. כיום בראש דאע"ש ח'וראסאן עומד שהאב אל-מוהאג'ר. גם אנשי אירגון זה נעזרו במעבר ח'ייבר. גם רשת חקאני של הטאליבאן וגם דאע"ש ח'וראסאן (ISIS-K), שניהם אירגונים סוניים, ביצעו בעשרים השנים האחרונות פיגועים כנגד האוכלוסייה השיעית של אפגניסטאן, נגד מיעוטים באפגניסטאן שאינם חלק מהרוב הפאשטוני במדינה וכמובן נגד הנוכחות האמריקנית והזרה שהייתה במדינה עד לא מזמן. כשהאמריקנים נסוגו מקאבול הם השאירו זמנית את השליטוה בנמל התעופה של העיר בידיהם, ואותו אירגון לא היסס וביצע כנגדם פיגוע בהעלמת עין של שילטון הטאליבאן החדש.

ולגבי מעבר ח'ייבר עצמו: כמובן, הפיקוח באיזור היה נתון גם בידי הממשלה האפגנית דאז וגם בידי האמריקנים, אך בעיקר בידי רשת חקאני שגם גבתה מיסים ומימנה את עצמה על ידי השליטה במעבר עוד משנות התשעים (הטאליבאן, כזכור, שלט באפגניסטאן בין 1996ל 2001) ולכל אורך ימי הנוכחות האמריקנית במדינה. כל זאת הופך את מעבר ח'ייבר (KHYBER) לאחד ממעברי ההרים המסוכנים ביותר בעולם מבחינה ביטחונית ולמוקד של טרור וסחר בסמים. עם זאת, בין 2017 ל2021, כשהיא צופה את הנסיגה האמריקנית באיזור, בנתה פקיסטאן מכשול לאורך הגבול שלה עם אפגניסטאן, גבול שנקרא "קו דוראנד", היות והמתרחש לאורך "קו דוראנד" וגם במעבר ח'ייבר היווה איום על ביטחונה שלה.

5. הקהילה היהודית שהייתה באפגניסטאן
ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן מוצאו מהעדה הזאת. גם משה דדש, שהיה יושב ראש בית"ר ירושלים. כן, משה דדש שכולם חושבים שהוא ממוצא כורדי הוא גם מהעדה הזאת. ולהבדיל, גם מרדכי ובועז יונה.האורז השרוף והגונדי הפרסיים הם גם אוכל שלהם, וגם האושפלו הבוכרי. והם לא מזהים עצמם עם הפרסים, כלומר עם יהודי איראן. אני מתכוון ליהודי אפגניסטן.

מדובר באחת מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר שקיימות במרכז אסיה. היא קיימת לפי עדויות רבות עוד מאז גלות בבל. הקהילה נחלשה וכמעט נחרבה כליל במאה ה-13 עם הפלישות המונגוליות, אך חוזקה עקב הגירת יהודים מפרס ומבוכרה 400 שנים לאחר מכן.

השפה שמדברים רוב יהודי אפגניסטן היא פרסית-יהודית, כלומר פרסית שכתובה באותיות עבריות, בדומה ללדינו וליידיש שגם הן שפות לא שמיות אך מכילות מילים בעברית וכתובות באותיות עבריות.

לפני מספר שנים נמצאו במדבר האפגני כתובות על סלע בפרסית יהודית, שמתוארכות לשנת 752 לספירה, שם סוחרים יהודים מבקשים הגנה מהאל.

המסחר על דרך המשי, שכללה את אפגניסטן, היה עיסוקם המרכזי של יהודיה.

היהודים התגוררו בעיקר בערים קאבול, עיר הבירה ששם שכנה הקהילה הגדולה ביותר, מרוו, בלך, הראת (שם נשארו הרבה שרידים לאותה קהילה) וגזאני, כשהקהילות החזקות היו קהילות קאבול והראת. הקשרים הטובים ביותר בין הקהילות היו עם קהילות בבל ובוכרה.

הסיכסוך בין אפגניסטן לאיראן החל במאה ה-16, עת עברה איראן להיות מהאסכולה השיעית של האסלאם, בעוד אפגניסטן נותרה ברובה מוסלמית סונית עד היום. השיעים רואים ב"אנשי הספר", כלומר ביהודים ובנוצרים כטמאים, בעוד הסונים מגלים כלפיהם יחס סובלני יותר, לכן היהודים באיראן נרדפו יותר מאלה שבאפגניסטן. בשנת 1839 התרחשה פרשת משהד באיראן, עת נטבחו ונרדפו יהודי העיר השיעית הקדושה משהד שבאיראן, מה שגרם להרבה מיהודי משהד להגר לאפגניסטן ולהקים את הקהילה היהודית בעיר הראת מחדש. בשנות העשרים של המאה העשרים היגרו רבים מיהודי בוכרה שנרדפו על ידי הקומוניסטים לאפגניסטן. בשנות השלושים נקט הממשל האפגני מדיניות פרו נאצית, מה שתרם לעליית היהודים לישראל. רובם התיישבו בירושלים, באותן שכונות בהן התיישבו עולי כורדיסטן ומזרח תורכיה. עוד בסוף המאה ה-19 עלו לארץ ישראל העשירים שבקהילת יהודי אפגניסטן. בשנות הארבעים של המאה ה-20, עקב ריבוי עלייה לישראל מקאבול, נותרה הראת כעיר עם הכי הרבה יהודים במדינה.

משנת 1951 עד 1967 עלתה שארית הקהילה באפגניסטן לישראל, כ-4,000 עולים היה מספרם.

במהלך המאה ה-20 אפגניסטן החלה אט אט להתמוטט ולשקוע לתוך מלחמות פנימיות ופלישה קומוניסטית, לכן בשנת 2005 נשארו בקאבול רק שני יהודים: יצחק לוי וזבולון סימן טוב, כשהם מסוכסכים זה עם זה… לוי נפטר בינתיים, ורק זבולון סימן טוב נשאר מהקהילה המפוארת הזאת, כשעם השתלטות הטאליבאן המחודשת הוא גם עזב את המדינה. כיום לא נותרו יהודים באופן רשמי באפגניסטאן.

ישנן שמועות לא מאומתות על כמה משפחות יהודים שנותרו בהראת, או שהתאסלמו או שמסתירות את יהדותן.

 

הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי

סלסטה- הטלנובלה שנוצרה לפני אנטונלה, אבל שודרה בארץ מיד אחריה.

Leave a comment

כיום משודרת בישראל בשידור חוזר הסידרה הארגנטינאית "אנטונלה" (בערוץ ויוה המקורי והחינמי, בימים א'-ה' בשעה 20:00 בערב) ששודרה באמצע שנות התשעים בערוצי הכבלים בערוץ 3 דאז (ערוץ המשפחה) כל יום גם בשעה 20:00, בכיכובם של אנדריאה דל בוקה וגוסטאבו ברמודס. באותן שנים, באמצע שנות התשעים, החליפה בערוצי הכבלים הטלנובלה "סלסטה" בכיכובם של בדיוק אותם שני שחקנים ראשיים את אנטונלה. אבל במקור, המצב היה הפוך. הטלנובלה "סלסטה" קדמה לאנטונלה ונוצרה לפניה. בעוד אנטונלה נוצרה בשנת 1992 ושודרה בערוץ 13 בארגנטינה, סלסטה נוצרה בשנת 1991, שנה לפניה, ושודרה באותו ערוץ. לא ידוע מתי ואם ואיפה תשודר סלסטה בישראל בשידור חוזר.

 

הסיפור נכתב על ידי חוסה ניקולס ואנריקה טורס. בכיכובם של אנדריאה דל בוקה וגוסטבו ברמודז. היא נחשבה כפורצת דרך, היות והיא היא התייחסה לראשונה לנושאים כמו HIV והומוסקסואליות והייתה בעלת עלילה מאוד נועזת יחסית, למרות שהציבור הישראלי אהב אותה קצת פחות מאשר את אנטונלה. הפעם אנדריאה דל בוקה שיחקה את סלסט, וגוסטבו ברמודס שיחק את פראנקו פרארו.

חשוב לי לציין, לכל השואלות והשואלים, שסלסטה טרם שודרה בישראל בשידור חוזר ולא ידוע איפה ואם תשודר בכלל בישראל בשידור חוזר!

 

עלילת הסידרה:

 

סלסט גרה עם אמה, לוסיה, בעיירה קטנה בשם ויאריקה, ליד לאגו דל סול. שם היא מגלה שאמה חולה במחלה קשה. אך יחד עם הכאב הזה, היא מגלה את אהבתו של בחור צעיר שהיא פוגשת על שפת האגם.. שניהם מחליטים להסתיר את שמם ונקראים "הרמאנו סול" ו"הרמאנה לונה", על שם האגדה על הקדוש הנוצרי פרנציסקוס מאסיסי.  הם מחליטים לחשוף את שמותיהם למחרת, אבל זה לא קורה. לוסיה מתה וסול, מאוכזבת, עוקרת את העץ ששתלו על גדות האגם, שם סלסט בוכה במרירות.

אבל סלסט לא לבד- תמיד יש לה מי שמגינים עליה, אישה שהגיעה מבואנוס איירס לבקר אותם. מדובר באיידה, חברה של לוסיה, שהבטיחה להגן עליה ולקחת אותה לאחוזה שבה היא מתגוררת יחד עם אחיה ליאנדרו. ליאנדרו הוא לא אחר מאשר אביה של סלסט, שנטש את לוסיה לפני עשרים ואחת שנה עם היוודע דבר הריונה. ליאנדרו נשוי לתרזה ויסקונטי, הבעלים של האחוזה, שכשראה את סלסט מאמינה שהיא המשרתת החדשה. מהיום הראשון, סלסט סובלת מההתייחסות הרעה של תרזה, סליקה – עוזרת הבית, המאוהבת בטרזה- ואנזו, בנה של תרזה. תוך גילוי ההבנה והחיבה של ליאנדרו, איידה ואחייניתה ריטה.

ימים לאחר מכן, מודיעים לה שהתאום של אנזו חוזר מטיול של טיול. סלסט מכינה את חדרה, ומוצאת את עצמה פנים אל פנים עם סול, שהיה למעשה פרנקו פררו, בנה של תרזה. חייה של סלסט באחוזה מתהפכים: נוכחותה של סול מבלבלת את חייה עוד יותר, אבל כמה ימים לאחר מכן הם שוב מאהבים, תמיד בסתר, למרות שכולם יודעים שמישהו תופס מקום בליבה, תוך אמונה בטעות שהם נפגשים. הוא עוסק ברמירו, החבר הכי טוב של סלסט, שאוהב אותה בלי לקבל תשובה. אבל פרנקו ורמירו הם לא היחידים שמתעניינים בסלסטה: אנזו הטריד אותה ואף ניסה לאנוס אותה. הגעתו בזמן של פרנקו מונעת את האירוע.

יום ההולדת העשרים וחמש של התאומים פרנקו ואנזו מגיע בשבת, ובאותו לילה חיה סלסט את ליל הסינדרלה שלה למרות התנגדותה של תרזה, שעושה מעצמה שטות לפני כל החברה. למחרת מגיע יום ההולדת העשרים ואחד של סלסט, והיא נוסעת לעיירה כדי לחגוג עם משפחתו של רמירו: למעשה, היא מלווה בפרנקו…. סלסט ופראנקו מבלים ביחד לילה שלם.

חודש לאחר מכן יוודעו ההשלכות של אותו לילה: סלסט מצפה לילד של פרנקו. החדשות ממלאות אותם בשמחה. פרנקו מחליט להתעמת עם כל משפחתו באותו לילה ולומר להם שהוא יתחתן איתה. סלסט, שמרגישה כמו האישה הכי מאושרת בעולם, חוטפת את המכה הקשה בחייה: היא מגלה שליאנדרו פררו הוא אביה וזה הופך אותה לאחותו של פרנקו, ולדודה של בנה לעתיד.

סלסט בורחת מפרנקו, לא מודעת לכך שההנחה שלה שגויה; לא אנזו ופרנקו הם בניו של ליאנדרו, אלא של דוקטור ברונו רוסטי, אהובתה של תרזה. כאשר גברת ויסקונטי מנסה לזרוק אותה כשהיא מגלה על ההיריון, אבל אז מחליטה לקחת ממנה את בנה כדי לתת אותו לריטה -שהייתה כביכול בהריון ונסעה לפריז עם בעלה דניאל-. ריטה עקרה, ויש לו נכד יכול לאסוף ירושה גדולה. בינתיים, רמירו מעמיד פנים שהוא אביו של הילד ההוא וסלסט מסתירה את האמת מפרנקו.

הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי

מי מתגעגע/ת לאנטונלה?

Leave a comment

באמצע שנות התשעים, עוד לפני שהסדרות התורכיות הגיעו לישראל,  שודרה כל יום בשעה 20:00 בערב בערוץ 3 של הכבלים דאז, שנקרא אז "ערוץ המשפחה" הסידרה-טלנובלה הארגנטנאית "אנטונלה", ובה 165 פרקים, שנוצרה בשנת 1992 לפני 30 שנים. והכוונה היא לא לאישתו של מסי, אלא לתפקיד הראשי שמילאה בסידרה אנדריאה דל-בוקה, אז בת 27. כיום חזרה הסידרה למסכים בישראל בערוץ "ויווה" הראשי והמקורי, והיא משודרת כל ערב בין הימים ראשון עד חמישי בשעה 20:00- אותם הימים והשעה בהם היא שודרה בשנות התשעים. את בן זוגה של אנטונלה, ניקולאס, משחק בסידרה השחקן גוסטבו ברמודס, שהיה לפני 30 שנים בן 28. אנדריאה דל בוקה שרה גם את שיר הנושא המפורסם של הסידרה.

 

אנטונלה נכתבה על ידי אנריקה טורס ומבוססת על רעיון של טורס ופ. ל. לוקאס. הוא שילב מלודרמה האופיינית לטלנובלות מסורתיות עם אלמנטים של קומדיה. הסידרה זכתה בארגנטינה בשנת 1993 בפרס הטלנובלה הטובה ביותר.

 

אנטונלה היא צעירה עליזה העובדת כליצנית בשם "פלין פלין, במסיבות ילדים. היא גרה עם חברתה קרלו שאליו היא מתייחסת כאבא. באחת מהופעותיה בחוץ לילדים פונים אליה ניקולאס ובנו פדריקו. ניקולאס נמשך לאנטונלה ומזמין אותה לדייט לארוחת ערב. עד מהרה מתברר שהוא הבוס של אחותה נטליה שעובדת כמזכירה שלו, ושהם מנהלים רומן. בסופו של דבר אנטונלה תופסת את שניהם…

ניקולאס הוא ראש חברה משפחתית ומפקיד לנטליה כמה מסמכים חסויים מאוד. בן דודו גאסטון, האיש הרע של הסידרה, מקנא בהצלחתו ושונא אותו קשות. הוא מורה לשני גברים לעקוב אחר נטליה ולתפוס את המסמכים שבהם הוא רוצה להשתמש נגד ניקולס וכדי להשתלט על תפקידו. הם לא מבינים שהאישה, שחשה בסכנה, מסרה זה עתה את המסמכים לאנטונלה. לאחר שנכנסו לדירתה, אך לא הצליחו להשיג את המסמכים, הם מחליטים להרוג את נטליה על ידי השלכתה דרך החלון, תוך יצירת מצג שווא של התאבדות. אנטונלה לא מאמינה שאחותה התאבדה וחושדת שניקולאס היה מעורב בכך. באמצעות סחיטה, היא נכנסת אל  מעון משפחתו ועובדת כמזכירה, בינתיים היא מנהלת חקירה משלה ומנסה לפענח את התעלומה מאחורי מותה של נטליה. שם היא פוגשת את גסטון וחברים נוספים ממשפחת קורנג'ו מג'יה: לוקרסיה, סבתם והבעלים הראשי של החברה, פקונדו, אביו של ניקולס, רקל, אשתו של גסטון, ופולה, בתו הבלתי חוקית של לוקרציה. אנטונלה וניקולאס בסופו של דבר מתאהבים, מה שמקומם את מירנדה שגם אוהבת אותו ומתחילה לתכנן תככים נגד אנטונלה.

 

בהמשך ישתפו שני השחקנים, גוסטאבו ברמודס ואנדריאה דל בוקה פעולה בסידרה "סלסטה", שגם שודרה בשנות התשעים אחרי "אנטונלה" בערוץ 3 לשעבר בשעה 20:00. הסידרה "סלסטה" טרם שודרה בשידור חוזר בישראל ולא ידוע מתי תשודר שוב.

 

 

 

 

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי

אודות האירגון "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני"

Leave a comment
על האירגון "הג'יהאד האסלאמי הפלשטיני":
1. האירגון הוא דתי-סוני ונוסד בשנת 1981 על ידי סטודנטים מהאוניברסיטה האסלאמית בעזה (בעיקר ד"ר פתחי שקאקי שהיה רופא במקצועו והשייח' עבד אל עזיז עודה שהיה מטיף דתי אסלאמי). הפעילים שלו בתחילה פעילים באירגון "האחים המוסלמים". עם זאת, האירגון אינו תנועת בת של "האחים המוסלמים". ההשראה לייסוד האירגון היה המהפיכה האסלאמית באיראן שנתיים לפני כן ואת המימון שלו מקבל האירגון מאיראן האסלאמית. מקור האירגון בעזה אך המפקדה הראשית שלו נמצאת בדמשק. כמו אירגוני ג'יהאד עולמי, האירגון בנוי בצורת תאי פעולה.
2. בניגוד לחמאס, שמייסודו היה מעורב בקהילה ובפוליטיקה בקרב הפלסטינים, ונועד למעשי טרור ולפעילות צבאית בלבד ולא לפעילות קהילתית או פוליטית. יש לו זרוע צבאית בשם "גדודי אל-קודס" שנוסדה בשנת 1992. מנהיג האירגון הראשון ומייסדו היה ד"ר פתחי שקאקי שדווקא כן עמד בראשית שנות השמונים בראשות "אירגון צדקה" בעזה, שחוסל במאלטה בשנת 1995. כמו כן הושפע האירגון גם מאירגוני ג'יהאד אסלאמי עולמי שהוקמו באפגניסטאן בתגובה לפלישה הסובייטית בראשית שנות השמונים. האירגון מקבל הוראות הפעלה ישירות מאיראן.
3. מטרת האירגון היא "לקיים ג'יהאד מזוין ומיידי לשיחרור כל פלשטין (מהנהר ועד הים) ולמיגור היישות הציונית". בדומה לחזבאללה השיעי, אנשי האירגון אימצו את אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות מראשיתו. בראשית שנות קיומו ישראל לא נגעה לרעה באירגון מתוך רצון ליצור משקל נגד לאירגוני השמאל הפלסטיניים ובמיוחד לתנועת הפת"ח החילונית. באותן שנים ביצע האירגון רציחות ופיגועים בעיקר נגד משתפי פעולה עם ישראל ברצועת עזה. הפיגוע שגרם לפירסום האירגון היה הפיגוע בבית ליד בשנת 1995. האירגון מתנגד לכל נורמליזציה או הידברות עם ישראל ומתנגד להסכמי אוסלו. עם זאת, ראשי האירגון נמצאים בקשר עם המודיעין המצרי.
4. לאירגון הנ"ל אין שום מחויבות או אחריות על אזרחים ברצועת עזה ובמוקדי פעילותו (בניגוד לחמאס). יש לאירגון נציגות מאוד רחבה בלבנון וקשר הדוק עם אירגון "חזבאללה" וההנהגה האיראנית. האירגון ופעיליו לא מתביישים בקשר הישיר שלהם עם איראן השיעית, למרות היותו אירגון מוסלמי סוני, ובתמיכה הישירה והוראות ההפעלה שהוא מקבל מאיראן ומכוח קודס של משמרות המהפיכה האיראניים. פעילים של האירגון התאמנו במחנות אימונים באיראן.
5. את פתחי שקאקי החליף בשנת 1995 ד"ר רמדאן עבדאללה שלאח כמזכ"ל האירגון ולאחר מותו של שלאח (באופן טבעי) החליף אותו זיאד נח'אלה שעומד בקשר עם ההנהגה האיראנית ונפגש עם נשיא איראן אבראהים ראיסי.
6. לאירגון יש תחרות עם תנועת החמאס ובצפון השומרון הוא משתף פעולה עם חוליות שמקורן באירגון הפת"ח החילוני בשל התחרות של שני האירגונים מול החמאס. אותן חוליות מאוחדות בצפון השומרון מקבלות הוראות מאיראן. אנשי "גדודי אל קודס" של הג'יהאד האסלאמי נחשבים כחסרי רסן וכלוחמים מובחרים על ידי הפלסטינים.