בשבועות האחרונים המדינה רועשת בשל סידרה, ששודרה בשלושה חלקים בערוץ 8 של "הוט". לסידרה קוראים "מגש הכסף", והיא עוסקת בנושא הנוגע כמעט לכל אזרח במדינה שלנו: נושא בעיית הריכוזיות. כלומר: שרוב ההון במדינה מרוכז או בידי טייקונים או בידי ועדים גדולים. אבל על מנת להבין את מה שנאמר בסידרה הזאת, על האדם הפשוט לבדוק את השורשים שהצמיחו את התרבות הנלוזה הזאת. שורשי תרבות ההעסקה בישראל והעבודות והשכר שמוצעים במשק.
אגב, מאז ומתמיד אני סברתי כי רוב הציבור בארץ תומך בימין המדיני-ביטחוני ובשמאל הכלכלי. מהו השמאל הכלכלי? הכוונה כאן לא לנושאים של נסיגות, ויתורים ופייסנות כלפי מוסלמים, אלא פשוט תמיכה בדרך הכלכלית הסוציאל-דמוקרטית, להבדיל מהדרישה הליברלית-כלכלית שהיא קפיטליסטית למשעי.
השמאל הכלכלי מדבר על מעורבות גדולה של הממשלה במשק, והשקעת תקציבי מדינה בנושאי רווחה, חינוך ובריאות. על המדינה לדאוג לרווחת אזרחיה ולא להשאיר אותם לחסדים של טייקונים וחברות פרטיות, שהדבר הראשון שהגורמים הנ"ל מחפשים הוא להשאיר כמה שיותר כסף בכיסיהם, כמו כל בעל עסק עצמאי…..
דווקא מכיוון שמדינת ישראל היא מדינה שמחייבת שירות צבאי, היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה קפיטליסטית. כי מדינה קפיטליסטית היא מדינה שלא משנה כמה שהאזרח משלם לה מיסים, או עושה שירות צבאי מתיש (תופתעו, יש גם ג'ובניקים שעושים שירות קשה)- היא תגיד לו "לך תסתדר בעצמך, אני לא אחראית עליך". ככה נראה הימין הכלכלי, לא המדיני. ואם זה כך, אני לא מתבייש להגיד שמבחינה כלכלית אני שמאלן.
אני רוצה לחזור כעשור וקצת יותר אחורה בזמן, לתקופה שידעתי מה זה להיות חייל משוחרר. באותה תקופה כיהנה הממשלה, שלדעתי הייתה הגרועה בתולדות מדינת ישראל: הממשלה שנבחרה בשנת 2003 בראשות אריאל שרון, שנתניהו היה שר האוצר שלו. ממשלה זו נקטה במדיניות שהיא בדיוק הפוך לרצונם של רוב אזרחי המדינה, ורוב מצביעי מפלגת השילטון שנבחרה אז: שמאל מדיני (נסיגה אכזרית בתקופת ההתנתקות) וימין כלכלי (הגזירות הכלכליות שהשית על האזרחים שר האוצר נתניהו). מבחינת ביבי היה, שקיצץ בקיצבאות, שאנשים יעבדו בכל עבודה, ובכל שכר. בייחוד שכר מינימום. העיקר שהסטטיסטיקה תראה שיש מעט אבטלה ושהממשלה נותנת כמה שפחות קיצבאות.

כל מי שהיה חייל, יודע שהדבר השנוא ביותר על החיילים בצבא הוא לעשות שמירות ומטבחים. והרוב שיודעים, יודעים על מה אני מדבר. מדיניות הממשלה באותו זמן הייתה, שמי שמשרת את המדינה, היה צריך ללכת ולשרת את הטייקונים הגדולים, בתמורה לשכר מינימום, ואולי יקבל בונוס של כמה אלפי שקלים אחר כך. למה כוונתי? הכוונה לעבודות שהיו מוצעות אז, גם לאנשים שלא היו חיילים משוחררים, עבודות בלי אופק כלכלי (כמו שיש אופק מדיני, יש גם אופק כלכלי). הכוונה לעבודות במפעלי תעשייה, בתי מלון, חברות אבטחה ותחנות דלק, שכולן היו שייכות לטייקונים גדולים בזמנו. כלומר: חיילים שונאים לעשות עבודות רס"ר, שמירות ומטבחים בצבא? אחרי השירות המדינה תכווין אותם, ואת כל מי שהיה מובטל בזמנו שביבי קיצץ להם בקיצבאות, לעבודות שהן עבודות רס"ר, שמירות ועבודות מטבח, אבל באזרחות- ובשכר מינימום. ללא אופק כלכלי, זאת אומרת ללא אפשרות להתקדם או להתפרנס יותר- ובשכר שלא הולם את הקושי ואת ההשקעה בעבודות כאלה. התחושה הייתה, שאף מקום עבודה לא יציע לחיילים משוחררים ולמובטלים עבודה ביותר משכר מינימום. מי שרוצה עבודה בקצת יותר משכר מינימום, חייב לעבור מרכזי הערכה, סדנאות הערכה ומבדקים כאילו הוא מועמד מינימום לשרת בסיירת מטכ"ל (תראו את הסרט "חוכמת הבייגלה" ותבינו על מה אני מדבר).
ומה קורה לבעלי אותם מקומות שמעסיקים בשכר מינימום? הכסף מובא להם על מגש.

בעבר, ואני מדבר על שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, המדינה הייתה לוקחת אחריות על התעסוקה, ודואגת למקומות עבודה מסודרים גם עבור חיילים משוחררים וגם עבור מובטלים. הבעיה היא, שהמדינה הפקירה את התחום הזה לחסדים של חברות כוח אדם. ומי שולטים באותן חברות? כן, התשובה ידועה. טייקונים למיניהם. במקום משכורת מסודרת כל חודש, חברות כוח האדם "קידשו" את תשלום שכר המינימום לשעה. והן הקפידו בכך גם כשהיה מדובר באגורות. אז זה היה 17.93 שקלים לשעה, היום זה 10 שקלים יותר מזה. העיקר שביבי אמר אז: "לכו לעבוד". אני ידעתי דבר אחד: את הילדים שלו, כשיגיעו לגיל המתאים, הוא לא ישלח לעבוד בשכר מינימום. וצדקתי.
אוקיי, ידוע שעובדים בלתי מקצועיים לא אמורים לקבל משרד מרווח, וכותב שורות אלה לא היה מפונק בזמנו. אז צריך ללמוד לתואר פרודוקטיבי, כמו למשל עריכת דין, ראיית חשבון או אפילו רפואה. כל שנת לימודים עולה כסף, והרבה. וגם הוצאות מחייה. וגם הוצאות עבור חומר ללימודים. ואז בן אדם עובד ועובד בשביל שכר מינימום כדי לשלם את ההוצאות הגבוהות האלה, כשמדינה לא מקילה עליו. הוא צריך לשלם ביטוח לאומי ומיסים, ושוב, הלימודים אינם חינם. לאחר תום הלימודים, תוסיפו את כל שנות ההתמחות במקצועות שציינתי, בין שנתיים לחמש שנים. עוד פעם, עבודה מאוד קשה בשכר מינימלי. אז איפה האופק הכלכלי? נמצא איפה שהוא בקצה השני של מנהרת הזמן, כשהאדם כבר תשוש מעבודה קשה.
ולאחר שנים של עבודה קשה, כשרוצים סוף סוף לקנות דירה, או אפילו לשכור דירה, יש בעיה: המחירים גבוהים. למה? זה לא מעניין את המדינה. לשם מה? צריך לדאוג שייכנס כמה שיותר כסף לקופות הבנקים והקבלנים. להם המדינה מאוד דואגת. לא לאזרח הקטן.

לתופעה כזאת, של העסקה בשכר מינימלי ולהתנערות של המדינה מרווחת אזרחיה, תוך שהיא יודעת לדרוש מהאזרחים יותר ממה שלתת להם (מיסים, שירות צבאי, ביטוח לאומי, וכו') יש שם אחד: ניצול. ולתופעת הטייקונים והריכוזיות יש שם אחד: ניצול. ישראל אינה ארצות הברית. אז כשהמדינה מזלזלת באזרחיה, לא משנה כמה הם תרמו לה, ומנסה בישראל שיטות שאולי מתאימות רק לארצות הברית, של לתת לבעלי עסקים גדולים וטייקונים לעשות כרצונם, תוך שהיא נותנת דווקא להם את ההטבות הגדולות ואת הפטורים ממיסים ולא לאזרחיה. יש לזה שם אחד: ניצול.

אז "מגש הכסף" מתחיל מהדברים הקטנים האלה, שנראים לא משמעותיים בעליל. מדברים שנראים כאילו מפונקים ויללנים הם אלה שכתבו אותם. מהדבר הזה שנקרא התנערות של המדינה מחובותיה ומדאגתה לאזרח, ו"לך חפש מי ינענע אותך". ממילה אחת, שאנשים במדינה הזאת כל כך לא אוהבים לשמוע: ניצול.
חשוב לשים לב לדברים הקטנים. אחר כך אין מה להתפלא שצעירים, ביניהם כאלה אחרי צבא, מחפשים את עתידם מחוץ לישראל. זה לא שאין עבודה קשה שם, ואין יאוש, רק שהיאוש הרבה יותר נוח, כמו שאומר השיר המפורסם. בגלל זה אין מה להתפלא שרוב המצביעים בבחירות הם שמאלנים כלכלית. הם רוצים רווחה, הם רוצים אופק כלכלי, ודירות לא ביוקר, שהמדינה תדאג להם ושלא תזרוק אותם לכלבים. במיוחד אלה ששירתו ותרמו למדינה, כל אחד בדרכו.
ועוד דבר קטן: "מגש הכסף" סידרה מצוינת, אולי חוץ מהפרק השלישי, שקשר את הכלכלה לעניינים מדיניים.

אתמול בערב הכריז הנסיך עלי בן חוסיין, אחיו של המלך עבדאללה הירדני שדומה חיצונית דווקא יותר לאביהם המנוח מאשר לאחיו, על מועמדותו למזכיר הכללי של התאחדות הכדורגל העולמית פיפ"א. עלי בן ה-40, שהוא כיום יו"ר התאחדות הכדורגל הירדני, למי שלא יודע, היה אמור להיות היום לא פחות ולא יותר יורש העצר של ירדן והמיועד להיות המלך הבא. אבל המלך שהיה אמור להיות מעל עלי לא היה אמור להיות אחיו עבדאללה. עלי היה אמור להיות יורש העצר של חסן, שהיה אחיו של המלך חוסיין המנוח. עלי ואחיו האחר, חמזה, הפסידו במשחקי הכס את תפקיד יורש העצר, וחסן הפסיד את תפקיד המלך. יורש העצר של ירדן כיום הוא בנו הבכור של המלך עבדאללה השני, חוסיין בן ה-21. אם יהיה מלך, הוא ייקרא המלך חוסיין השני. ואגב, הוא דומה לסבו יותר מאשר לאביו (תמונה שלו נמצאת למעלה).

ואיך קרה המעשה? הנסיך עבדאללה הירדני, כיום המלך עבדאללה השני, נולד בשנת 1962. עם היוולדו מונה ליורש העצר של ירדן. אבל היות שנות השישים והשבעים של המאה העשרים תקופה סוערת בירדן, בה הועמדו חייו של המלך חוסיין בסכנה, היה צורך למנות יורש עצר בוגר ובעל יכולות ניהול. המלך חוסיין מינה את אחיו הצעיר ממנו, הנסיך חסן בן טלאל, ליורש עצר באמצע שנות השישים. חסן מילא את התפקיד בהצטיינות ובנאמנות, ובהשכלתו עלה אף על אחיו. דמותו זכורה היטב לישראלים בתקופה חתימת הסכם השלום עם ירדן לפני 21 שנים.

בסוף שנות התשעים סבל המלך חוסיין מלימפומה, שהעמידה את חייו בסכנה משמעותית. בשנת 1998, כשהמחלה החמירה וחוסיין היה צריך לצאת לטיפולים במרפאה שבמדינת מינסוטה בארה"ב, חסן יורש העצר החליף אותו תכופות. כבר היה ידוע שחסן יהיה המלך הבא ועלי בן חוסיין יהיה יורש העצר והבן אחריו. הבעיה היא באשתו של חסן, הנסיכה סרוות הפקיסטנית, שדרשה ממנו להתנהג כמלך עוד כשאחיו היה חי, מה גם שנוצר חשש כי עם המלכתו, ידיח חסן את עלי וימנה את בנו שלו ליורש העצר במקומו. חסן החל לשבת במגורי המלך, וחמתו של אחיו החולה בערה בו עליו. בינואר 1999, שלושה שבועות לפני מותו, עשה המלך חוסיין מעשה: הוא הדיח את חסן מתפקיד יורש העצר ומינה את הנסיך עבדאללה, שהיה שנוי במחלוקת היות ואימו אנגלייה לא מוסלמית במקור, ליורש העצר. בראשית פברואר 1999 נפטר חוסיין, ועבדאללה הפך למלך עבדאללה השני.
מי שנותר מקופח בנוסף לחסן הוא אחיו של עבדאללה, הנסיך עלי. במקום מלוכה, מינה עבדאללה את עלי ליושב ראש התאחדות הכדורגל הירדנית, ואת אחיו הנוסף, חמזה, לתפקיד יורש העצר- לבקשת אביו המנוח. עם זאת, היו שמועות שכשהנסיך חוסיין, אז בן 5, יגדל, הוא יחליף את חמזה בתפקיד יורש העצר. ההחלפה הידועה מראש התרחשה בשנת 2004, עת חוסיין השני היה בן 10, וחמזה עבר בדיוק את מה שעבר דודו, הנסיך חסן.
לכן, הרעיון שעלי יהיה מזכ"ל פיפ"א הוא רעיון שנולד בין היתר אצל עבדאללה השני, להעניק פיצוי הולם לאחיו על אובדן המלוכה ולהפוך אותו לדמות בכירה בין לאומית.

אצל שכנתה של ירדן, ערב הסעודית, מתרחש בקרב משפחת המלוכה, משפחת אל סעוד, תהליך דומה למה שקרה בירדן, שהוא בניגוד למסורת ולחוקה הבלתי כתובה של המשפחה המלכותית, לפיה המלוכה לא תעבור מאב לבן, אלא בין בניו של עבד אל עזיז אל סעוד מייסד הממלכה הנוכחית, ולאחר שייתמו המועמדים מדור הבנים, תעבור המלוכה בין בני הדודים, בניהם של האחים (כתבתי כבר על זה, על כך שהמלוכה עוברת בין אחים בסעודיה).
בינואר האחרון הושבע למלוכה המלך הנוכחי, סלמאן בן עבד אל עזיז, לאחר מות אחיו למחצה, עבדאללה. לתפקיד יורש העצר מונה מאחרוני האחים, הנסיך מוקרן, ולתפקיד החדש של יורש יורש העצר (כן, יש תפקיד כזה בסעודיה) מונה לראשונה אדם מדור הנכדים, נכדיו של עבד אל עזיז, מוחמד בן נאאף אל סעוד, שר הפנים הסעודי. אביו של מוחמד, נאיף, היה עד לא מזמן יורש העצר הסעודי למלך עבדאללה בן עבד אל-עזיז, אבל נפטר לפני אחיו הגדול ולא הספיק לרשת את המלוכה. מי שהחליף אותו הוא המלך הנוכחי, סלמאן, שהתמנה במקומו ליורש העצר הסעודי ולאחר מכן למלך.
עם זאת, סלמאן שאף ושואף לקדם את בנו שלו, מוחמד בן סלמאן, שר ההגנה, לתפקיד יורש העצר בהמשך ולמלך שיחליף את אביו. שוב, כל זאת בניגוד למסורת הסעודית.
מה עשה סלמאן? הדיח את אחיו מוקרן מתפקיד יורש העצר, קידם את אחיינו מוחמד בן נאיף לתפקיד של יורש העצר, ולתפקיד הנוסף של מספר 2 בתור למלוכה מינה את…. בנו שר ההגנה מוחמד בן סלמאן. כעת מה שמפריד בין מוחמד בן סלמאן להחליף את אביו הוא בן דודו, יורש העצר מוחמד בן נאיף. הסברה אומרת, כי אם בנו של המלך סלמאן יוכיח עצמו בתור שר ההגנה, אז בן דודו-שכאמור יש לשניהם את אותו שם, מוחמד- יודח, והוא יחליף אותו בתור יורש עצר ולאחר מכן, לראשונה מאז מות המלך המייסד עבד אל-עזיז שהוחלף בידי בנו בשנת 1953, בן יחליף את אביו בתור המלך וידחק את שאר בני המשפחה הגדולה הזאת.
אז כמו ארדואן בתורכיה כיום- למרות שהוא נשיא ולא מלך, כדי לזכות בכסא הבכיר ביותר ממשחקי הכס, הפיתרון לקידום המיועד לתפקיד לשילטון אבסולוטי הוא לייצר עבורו מלחמה. ארדואן ייצר מלחמה מול הPKK הכורדי בעיקר ודאע"ש, ועבור מוחמד בן סלמאן, שר ההגנה, נוצרה מלחמה בדיוק ברגע המתאים, עת שבט החות'ים שמשתף פעולה עם איראן השתלט על צפון תימן ופלש גם לדרום המדינה. ערב הסעודית, בהנהגתו של סלמאן המלך ומוחמד בנו כשר ההגנה, מובילה את המלחמה כנגד החות'ים בתימן ומי שגוזרים קופון הם המלך סלמאן ובנו מוחמד.
הסצינה הירדנית של הדחת הנסיכים חסן ועלי וגם חמזה עלולה וכנראה תחזור דווקא במדינה שבה השילטון לא נוהג לעבור מאב לבנו- מלך סעודיה. והנסיך עלי בן חוסיין, מצידו, רוצה להיות מזכ"ל פיפ"א שהוא מעין מלך הכדורגל העולמי, הכל כדי שאחיינו, הנסיך חוסיין שנראה כאן בתמונה, יהפוך למלך ירדן חוסיין השני.