שלום לכולם,

אנו נמצאים יומיים לאחר תוצאות הבחירות בתורכיה, שהנחיתו סנוקרת על נשיא המדינה, טייפ ארדואן, ששאף להפוך מנשיא ייצוגי במודל הישראלי של רובי ריבלין לנשיא שלטוני בנוסח פוטין, בינתיים לשווא.
אבל כמו שאמרתי: ארדואן הפסיד בקרב, אך לא במלחמה כולה. הוא ימשיך למצוא דרכים, גם ללא שינוי החוקה, להמשיך להיות האיש הכי חזק במדינה. אני מאמין שבסופו של דבר תקום ממשלת קואליציה, או יחד עם המפלגה הלאומנית, הקרובה ביותר לדעותיו של ארדואן, הMHP, או אפילו עם מפלגת השמאל הHDP בדומיננטיות הכורדית- לאחר שיציע תקציבים לאיזור מזרח תורכיה ותפקידים בכירים לבכירי הHDP.

מצד שני, מזה 13 שנים אין בתורכיה מפלגה דומיננטית שיש לה רוב כמעט מוחלט או מוחלט בבחירות. אנו נתקלים כאן, לראשונה מסוף שנות התשעים, בחוסר יציבות גדול במדינה. אומרים שההיסטוריה חוזרת במעגלים של עשרים שנה. שנות השבעים, התשעים ושנות העשרה של המאה ה21. כולן מאופיינות בחוסר יציבות ובמאבקים בין הימין לשמאל במדינה שהובילו לכמעט מלחמת אזרחים. כן, הימין, האסלאמיסטים והשמאל ממש ירו זה על זה באותן תקופות, בייחוד בשנות השבעים.

נתחיל בשנות התשעים: בשנות התשעים ניכר חוסר יציבות, בין היתר בשל ירידתו של טורגוט אוזאל, ראש מפלגת המולדת הימנית-לאומנית (Anvatan), מהבמה הפוליטית. חוסר יציבות זה גרם להקמת ממשלות קואליציה בין הימין והשמאל בתורכיה, כשכל שנה וחצי בממוצע מתחלף ראש ממשלה. אפילו אישה ראשונה, טאנסו צ'ילר ממפלגת "הדרך הנכונה", מפלגת מרכז-ימין, ממשיכתו של סולימאן דמירל האגדי (ששירת במצטבר כראש ממשלה 10 שנים וחצי, קצת פחות מארדואן, וכנשיא המדינה במשך 7 שנים-כמעט לאורך כל שנות התשעים). ברקע היו שלוש מפלגות, שחלקו והחליפו ביניהן את השילטון: מפלגת המולדת, מפלגת "הדרך הנכונה" הימניות ומפלגת השמאל הדמוקרטי, שהיא בעצם חלק משאריות "מפלגת העם הרפובליקני" השמאלית, מייסודו של מייסד הרפובליקה אתאתורכ. בשנת 1996 אף התחולל מהפך ראשון שרמז לעתיד: "מפלגת הרווחה" בראשות נג'מטין ארבאקאן האסלאמיסט, עלתה לראשונה לשילטון כרמז לבאות.
תורכיה של שנות התשעים הייתה מדינה עם שילטון לא יציב, עם בעיות כלכליות חמורות ביותר- ממש מדינה ענייה, אבל מדינה יותר חילונית מימינו אנו. בפברואר 1997 הדיח הצבא בהפיכה שקטה את ארבקאן, ובכך הגן שוב על החילוניות ועל ערכי הכמאליזם, שארבקאן איים עליהם כל כך. באותן שנים, בשל המצב הכלכלי הלא יציב והמחירים הזולים, הפכה תורכיה ליעד מספר 1 לתיירות של ישראלים. ישראלים לא רק נפשו בבתי מלון "הכל כלול", אלא עד עלייתו של ארבקאן בילו בבתי קזינו, שהפכו אסורים על ידי המפלגה האסלאמיסטית. שיא חוסר היציבות הגיע עם רעידת האדמה באוגוסט 1999, שגבתה עשרות אלפי קורבנות והיכתה בעיקר במערב תורכיה, באיזור איזניק. הבנייה הרעועה, השחיתות והמחסור הכלכלי עלו לכותרות. הפיתרון לחוסר היציבות והבוץ הכלכלי היה רג'פ טייפ ארדואן, שרץ לבחירות בשנת 2002 בראשות מפלגת הצדק והפיתוח AKP- בתחילה כשעבדאללה גול מייצג אותו כראש מפלגה וכראש ממשלה, ולאחר כמה חודשים, במרץ 2003, כראש המפלגה וכראש הממשלה.
שוב, בשנות התשעים היו שני גורמים שהובילו ליציבות: הצבא וארדואן. כיום, אין את הצבא, אך ארדואן יכול גם להיות היום הפיתרון לחוסר היציבות בבחירות האחרונות: יכול להציג את מוסד הנשיאות כגורם שלישי, הכי יציב במדינה, ולקחת לעצמו סמכויות שלטוניות גם ללא שינוי החוקה לטובתו.
בשנות התשעים היו מערכות בחירות רבות, שחיתות גואה ותחלופה רבה במשרדי הממשלה, אך מדינה חילונית ששמרה על החילוניות שלה. פעילים אסלאמיסטיים רבים, ביניהם ארדואן עצמו שהיה ראש עיריית איסטנבול משנת 1994, הושלכו לכלא בחשד לחתרנות תחת השילטון החילוני ונגד ערכיה החילוניים של הרפובליקה.
המאבקים בין הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני הגיעו גם לשיא באותן שנים, והתפתחה תיאוריית "המדינה העמוקה", Derin Devlet, לפיה ישנה מדינה בתוך מדינה שמנהלת את תורכיה, התאגדות סודית של אנשי מאפייה, עיתונאים, אנשי רוח ואנשי צבא וכמובן גם אנשי מיליציות ימניות, בייחוד ה"זאבים האפורים" ששייכים למפלגה הלאומנית התורכית MHP, שמנהלים את המדינה בחשאי ונלחמים נגד כל מי שמנוגד לדעתם ומתקרב לשילטון. היו גם עיתונאים ואנשי רוח שמאלנים שנרצחו בפיגועים, שהאשמה בהם הוטלה על המדינה העמוקה. גם המלחמה הפנימית נגד הכורדים הגיעה לשיא, עת התחוללה תקופת טרור שהונהגה על ידי "מפלגת הפועלים הכורדית" PKK ומנהיגה, עבדאללה אוג'לאן, שנתפס לבסוף ב1996.
גם האסלאמיסטים הנהיגו פעולות טרור נגד מוקדים ונגד כינוסים של חילונים ושמאלנים. בקיצור, חגיגה.

נחזור עשרים שנים אחורה, לתקופה נוספת של חוסר יציבות וטרור. הסיפור מתחיל בהפיכה הצבאית של שנת 1971, עת תפס הצבא את השילטון והדיח את ראש הממשלה המכהן דאז, שוב סולימאן דמירל האגדי. באותן שנים התחולל טרור ברחובות, בין מיליציות חמושות של הימין ושל השמאל. נוצר מצב שחלילה אם יקרה במדינה שלנו. שני הגורמים המרכזיים היו: מיליציות "הזאבים האפורים", או הBozkurtlar, מיליציה לאומנית ואנטישמית תורכית, שהתנגדה לכל דבר שהוא שמאלני או יהודי, שהפעילו טרור, בעיקר נגד אנשי שמאל, נגד איגודים מקצועיים ונגד אנשי רוח ועיתונאים. הייתה גם תנועת גרילה שמאלנית, שהעומדים מאחוריה היו אנשי איגודים מקצועיים, שצמחו באותה עת. האיגודים העיקריים היו TÜRK-İŞ הוותיקה, DİSK הקיצונית- שגם לה היו פעילים קיצוניים מאוד ולוחמניים. כמו כן הוקמו מיליציות מרקסיסטיות שמאלניות, שנלחמו כנגד אנשי הימין והמיליציות הימניות. כל שנה נמנו מאות הרוגים בתקריות ירי בין ימין לשמאל, כשגם האסלאמיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, מייסודו של אתאתורכ, ה"מפא"י של תורכיה" שניהלה את המדינה לבדה ב27 שנותיה הראשונות, זזה שמאלה, לכיוון סוציאל-דמוקרטי, תחת הנהגתו של בולנט אג'וויט, ששימש ראש ממשלה הן בשנות השבעים והן בשנות התשעים.
סולימאן דמירל ובולנט אג'וויט, ימין מול שמאל, התקוטטו ביניהם לאורך כמעט כל העשור על השילטון, והתחלפו ביניהם בתפקיד ראש הממשלה חדשות לבקרים. ניהול הכלכלה התורכית היה גרוע, והוביל את המדינה למיתון מטורף באותן שנים. בשלהי סוף השבעים הגיע השיא, שהוביל לכמעט מלחמת אזרחים, בשלושה מעשי טבח ידועים.

בסך הכל, לאורך שנות השבעים נהרגו כחמשת אלפים איש באלימות פוליטית, כשכל יום היו כעשרה ניסיונות התנקשות. מהצד הימני של המפה עמדו, כמובן, הזאבים האפורים, Bozkurtlar, האירגון הפשיסטי הימני קיצוני, ויש שנטען כי אירגון זה קיבל עזרה מתוך שירותי הביטחון, על ידי אירגון של "גרילת נגד" שהופעל בידי גורמי ימין בממשלה והיה חלק מהשירות החשאי התורכי, MIT וכחלק מהצבא, בעל האוריינטציה הימנית החילונית. מצד שני עמדו אירגוני גרילה שמאלניים כגון הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית, תנועת הסטודנטים השמאלנית החמושה THKO ואירגון
Devrimci Yol, הדרך המהפכנית (דוורימג'י יול), שהייתה המחתרת השמאלית קיצונית הראשית.
מעשה הטבח הידוע מכולם התחולל באירועי האחד במאי בכיכר טקסים, הכיכר המרכזית של איסטנבול. בעת הפגנה שנערכה במקום לציון חג הפועלים בהשתתפות איגודי פועלים, שאר איגודים מקצועיים ונציגי מפלגות שמאל, נפתחה איש משני הבניינים הגבוהים ביותר באיסטנבול, אש צלפים, שהיו קרובים ביותר לכיכר, ביניהם בניין חברת המים המרכזית. עשרות נהרגו- וממשלת הימין של אותה תקופה הטילה את האחריות על אירגוני השמאל עצמם שהיו מפולגים ביניהם, בין מאואיסטים תומכי הקומוניזם הסיני לבין לניניסטים ומרקסיסטים- היות והאש נפתחה מתי שקבוצה של הפלג המאואיסטי של המפלגה הקומוניסטית נכנסו לכיכר. אבל האמת היא שמי שעמדו מאחורי הירי, שבוצע על ידי צלפים מקצועיים, הם קבוצות גרילת הנגד של שירותי הביטחון, או לחלופין הזאבים האפורים.
באותה שנה, אגב, נערכו בחירות בתורכיה, שהסתיימו ללא הכרעה, מה שהוסיף לחוסר היציבות והאריך את תקופת כהונתו של סולימאן דמירל.
במהלך שנת 1978 ביצעו "הזאבים האפורים" טבח בסטודנטים שמאלנים באוניברסיטה באנקרה.
טבח נוסף שנערך באותה שנה בעיר מאראש על ידי הזאבים האפורים כוון נגד המיעוטים שתמכו בשמאל התורכי. השמאל התורכי נתמך על ידי המיעוט הכורדי במדינה, וכן על ידי המיעוט הדתי העאלווי (Alevi, לא לבלבל עם העלאווים Alawi, שבסוריה! שתי קבוצות שונות לגמרי)- מיעוט דתי שנחשב לחלק מהשיעה האסלאמית, שחלק גדול ממאמיניו הם ממוצא כורדי. אנשי "הזאבים האפורים" התנפלו על כינוס של עאלווים שמאלנים בעיר מאראש, או קאהרמן-מאראש במזרח תורכיה, והרגו מאה מהם.

באותן שנים התחוללה גם הפלישה התורכית לצפון קפריסין, אך על זה אכתוב בהרחבה במאמר אחר.

הפיתרון לחוסר היציבות במדינה היה שוב הצבא, שבספטמבר 1980 חולל הפיכה כנגד חוסר היציבות והוציא את כל המפלגות מחוץ לחוק. אולם, הקורבן הראשי של הצבא היה השמאל, שדוכא באכזריות על ידיו. המרוויחים הגדולים היו האסלאמיסטים, שתפסו את מקומו של השמאל. הם גם נענשו ודוכאו על ידי הצבא, אך לא כמו שנענש השמאל. בהמשך עלה לשילטון כראש ממשלה הכלכלן טורגוט אוזאל, שהיה מוסלמי מסורתי וחצי כורדי במוצאו. תקופת אוזאל, שהקים את "מפלגת המולדת" הימנית, שכללה מוסלמים דתיים אך לא הייתה דתית באופייה, הייתה תקופה של יציבות והיא נמשכה עד 1989, עת הפסיק להיות ראש ממשלה ונבחר לנשיאות המדינה.

למרות שהיא מוגזמת, הכותרת של מאמר זה היא נכונה מאוד. אתאתורכ, מייסד הרפובליקה התורכית שהכריז עליה ב1923, כבר אינו בין החיים מאז נובמבר 1938. דרכו של אתאתורכ מנוגדת לדרכה של המפלגה שנכנסה בסוף לפרלמנט, HDP, מפלגת העמים הדמוקרטית, בתכלית השינוי, בעיקר בנושא הכורדי. אבל את מערכת הבחירות לפרלמנט בתורכיה, שהסתיימה אתמול, ניתן לסכם במשפט זה. אתאתורכ ניצח. החילוניות היא שניצחה. מפלגתו של ארדואן, בראשות ראש הממשלה שלו, אהמט דאווטאולו, קיבלה רק 40.8 אחוזים מהקולות. מה זה אומר? שהמפלגה האסלאמיסטית AKP, שמשתייכת גם לימין התורכי, זכתה בבחירות, אך לא זכתה ברוב מוחלט. כדי לקיים ממשלה, על דאווטאולו ליצור קואליציה עם מפלגה אחרת.
והכי חשוב: אם AKP הייתה זוכה ברוב מוחלט, כלומר של מעל 276 מושבים בפרלמנט (שנקרא בתורכיה האסיפה הלאומית הגדולה) מתוך 550 מושבים, מפלגה זו הייתה כמפלגת רוב מוחלט עלולה ליצור חוקים שיהפכו את המדינה מבעלת שילטון פרלמנטרי לבעלת שילטון נשיאותי- בייחוד אם הייתה משיגה רוב של מעל 330 מושבים, מה שהיה נותן לה אפשרות לתקן את החוקה התורכית.

שילטון נשיאותי היה הופך את תורכיה למדינה שבה שולט אדם אחד, ארדואן, שהיה מוביל אותה לשילטון אוטוריטארי, דתי-אסלאמיסטי. אבל שישים אחוזים מהעם התורכי, שבו נכללים גם כורדים, בחרו בחילוניות. שלוש מפלגות חילוניות נכנסו לפרלמנט: מפלגת האופוזיציה הראשית, שבימים עברו הייתה מפלגת השילטון של תורכיה שגם ייסדה את המדינה בגירסתה המודרנית, מפלגת העם הרפובליקנית CHP (בתורכית מבטאים את שמה ג'ה-הא-פה), שיש לה אידיאולוגיה לאומית תורכית, חילונית ושמאלנית, זכתה במקום השני עם 25 אחוזים מהקולות. במקום השלישי זכתה מפלגת העם הלאומית- מפלגה חילונית-שמרנית, ימנית-קיצונית, שמסורה בראש ובראשונה ללאומיות התורכית, לתורכיות ולרעיון איחוד העמים התורכיים עם 16 אחוז. קיימים סיכויים גבוהים שמפלגה זו, יחד עם מפלגתו של ארדואן בראשות דאווטאולו יקימו בתורכיה ממשלה שמרנית-ימנית עם צביון יותר לאומני ופחות אסלאמיסטי, עם מעורבות מלמעלה של הנשיא ארדואן.
המפלגה הנוספת, זו שהפתיעה, היא מפלגת העמים הדמוקרטית, הHDP, בראשות סלאהטין דמירטאש, פוליטיקאי כורדי צעיר בן 42. דמירטאש, שנקרא על שם הגיבור הכורדי שהנהיג את האומה המוסלמית במאה ה-12, סולטאן סוריה ומצרים שנלחם כנגד הצלבנים, צלאח אל-דין אל-איובי, מהווה את האיום המנהיגותי הגדול ביותר על ארדואן. מדובר בצעיר כריזמטי, שפונה לא רק אל הציבור הכורדי, אלא גם אל התורכים כולם. מפלגתו, שקיימת זה פחות משלוש שנים, היא איחוד של תנועות שמאל קיצוני, ארגוני פועלים וארגונים כורדיים שונים בתורכיה. מדובר במפלגה שמאלנית צעירה, אנטי ממסדית, ששמה את זכויות המיעוטים בתורכיה ואת רווחת מעמד הפועלים בראש מעייניה. המקבילות של מפלגה זו הן מפלגת השילטון ביוון, סיריצה, בראשות רה"מ אלכסיס ציפראס הצעיר, ומפלגת פודמוס בספרד, בראשות צעיר בן 36 בלבד, מפלגות שקוראות תיגר על הממסד ועל האיחוד האירופי.

אותו צלאח א-דין הכריזמטי הצליח לעבור את המכשול הגדול ביותר בפני מפלגות בתורכיה: אחוז חסימה של 10 אחוזים.
בתורכיה יש בחירות איזוריות, כלומר בכל איזור מתמודדים כמה מועמדים ממפלגות שונות, כשהמועמד המנצח נכנס לפרלמנט, ואחוז החסימה הוא עצום ולא הוגן- עשרה אחוזים. כל זאת נקבע על ידי הצבא, שחוקק את החוקה התורכית ב-1982, שהיא החוקה התורכית הנוכחית. מטרתו של אחוז חסימה גבוה זה היה לחסום מפלגות כורדיות ואסלאמיסטיות מלעלות לשילטון. כל המפלגות האלה איימו על הממסד הצבאי הכמאליסטי של אז. אבל אחוז זה לא מנע ממפלגות מעין אלה לעלות- ממפלגת AKP בראשות ארדואן בשנת 2002, וכן לא מנע ממפלגת HDP, שקיבלה 12 אחוזים, להיכנס אתמול לפרלמנט בבחירות.

אתאתורכ ניצח. מדוע? ארדואן קיווה לשנות את פניה של תורכיה, ולהנהיג בה שילטון של גירסה תורכית של תנועת "האחים המוסלמים". הוא הציג עצמו כמחוייב לדמוקרטיה ולכניסה לאיחוד האירופי- אך במציאות פעל להיפך. התורכים ראו כיצד ארדואן מסרס את הצבא, שלפי החוקה נחשב מגן החילוניות בתורכיה, מכופף את התקשורת ומערכת המשפט לרצונו, ומכניס אלפי יריבים ועיתונאים לכלא. ממדינה שהחילוניות, בתורכית לאיקליק (Laiklik) הייתה הבסיס עליו נשענה, תורכיה כמעט הפכה למדינה אסלאמיסטית-שמרנית שלפי ארדואן יישק דבר. הציבור התורכי, בייחוד זה החילוני, שעשה ברית יחד עם הכורדים (שאתאתורכ, אגב, לא אהב אותם, בלשון המעטה), הצביע בחלקו למפלגה הפרו-כורדית השמאלנית HDP והכניס אותה לפרלמנט. שישים אחוז מהתורכים שימרו את המורשת החילונית של אתאתורכ.

אבל את כל דבריי אלה אני מסייג. ארדואן אינו פראייר. אם הוא לא ישלוט כנשיא על פי החוקה, הוא יעשה הכל, כולל לכופף ולעקוף חוקים, על מנת לשלוט ישירות בתורכיה, למרות שתפקיד הנשיא בתורכיה דומה לתפקיד הנשיא בישראל-הוא ייצוגי וסמלי בלבד. ממשלת מיעוט של AKP שתוביל לבחירות חדשות, כשהפעם ארדואן יוותר על תפקיד הנשיא כדי לעמוד בראשה ולהובילה לבחירות היא גם אפשרות. ארדואן עוד לא אמר נואש. הוא הפסיד לאתאתורכ בקרב, אך לא במלחמה.
מה גם שמפלגת AKP תפנה למפלגה שמאוד קרובה אליה בדעות- מפלגת MHP, המפלגה הלאומנית התורכית, ששונאת כורדים, ארמנים ויהודים ודוגלת ב"תורכיה גדולה"- כדי לכונן קואליציה. למנהיג המפלגה, דוולת בהצ'לי, יש מאפיינים רודניים באישיותו הוא. אז מה יכולה להיות התוצאה? במקום שילטון של ראש אחד- ארדואן, תורכיה תקבל ממשלה שמרנית לאומנית עם גוונים דתיים בעלת שניים וחצי ראשים: ארדואן וראש הממשלה דאווטאולו שישלוט בשמו כראש וחצי, כשהראש השני הוא בהצ'לי שלא מסמפט יהודים. ממשלה כזו תשנה את האסטרטגיה האסלאמיסטית שלה של פנייה למדינות ערב והתערבות במזרח התיכון לפנייה מזרחה, לכיוון הרפובליקות התורכיות של ברית המועצות לשעבר, בשם התורכיות. פוטין, יריבה של תורכיה ממזרח שארדואן ראה בו מודל, מאוד לא יאהב זאת.
במקום ניאו-עות'מאניזם ממשלה כזו תשאף לחדש את ימי גדולתם של העמים התורכיים כתורכיים וכמוסלמים.

עוד אפשרות, קטנה יותר, היא שבפוליטיקה הכל אפשרי, ובאמצעות הענקת זכויות ואוטונומיה נרחבות ארדואן יקנה את הסכמת הכורדים, וכך יכונן קואליציה עם HDP. גם תקציבים נכבדים לאיזורים הכורדיים יכולים לקנות מפלגה זו. ארדואן עדיין לא אמר נואש.

אך למרות זאת, ניסיונות האסלאמיזציה, דיכוי המפגינים לפני שנתיים בפארק גזי וניסיונותיו של ארדואן להפוך לשליט אסלאמי כל יכול ולמחות את אתאתורכ, מייסד הרפובליקה החילונית, ואת מורשתו, עלו בתוהו. עכשיו מה שארדואן עושה ויעשה בשלב ראשון הוא "להוריד פרופיל" ולמלא את תפקידו כמו שהוא: נשיא שהוא סמל של המדינה, ראש המדינה אך לא מנהיג המדינה. אבל לא בטוח שהוא יסתפק בזה. אולי בשלב ראשון הוא יתאפק, כמו שעשה לאחר שנבחר ב2002 והציג עצמו בפני העולם כחילוני ודמוקרט, אך בסוף הארדואן האמיתי ייצא החוצה. זה בטוח.
אבל למרות הכל, העובדות מדברות בפני עצמן. אתאתורכ ניצח את ארדואן. דיקטטורה אסלאמיסטית כבר לא תהיה, קרוב לוודאי.

נתונים כלליים, תורכיה:

משטר: פרלמנטרי, 550 מושבים בפרלמנט ("האסיפה הלאומית הגדולה"), 276 מושבים דרושים לרוב מוחלט, דמוקרטיה לא ליברלית.
ראש המדינה: נשיא המדינה (רג'פ טייפ ארדואן), נבחר אוגוסט 2014 ברוב של 51 אחוזים.
מנהיג המדינה: ראש הממשלה (אהמט דאווטאולו)
ייסוד המדינה: 29 באוקטובר 1923
החוקה הנוכחית: 7 בנובמבר 1982. יכולה להשתנות ברוב של 330 חברי פרלמנט ומעלה
אוכלוסייה: 77 מיליון ו700 אלף נפש.
מספר בעלי זכות הבחירה: 53 מיליון.
שיטת בחירות: איזורית-רובנית-יחסית. אחוז חסימה של 10 אחוזים.
הרכב הפרלמנט החדש 2015:
AKP מפלגת הצדק והפיתוח (אה-קה-פה):258 מושבים. ימין שמרני-אסלאמי
CHP מפלגת הצדק והפיתוח מייסודו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, בראשות כמאל קיליצ'דאראולו (ג'ה-הא-פה): 132 מושבים. שמאל-מרכז
MHP מפלגת העם הלאומית בראשות דוולט באהצ'לי: 81 מושבים. ימין שמרני-לאומני-קיצוני.
HDP מפלגת העמים הדמוקרטית בראשות סלאהטין דמירטאש ופיגן יוקסקדא: 79 מושבים. שמאל קיצוני, פרו-כורדית.

לקואליציה דרושים מעל 276 מושבים.