Tag Archives: האימפריה העות'מאנית

נאקשידיל, הסולטאנית הצרפתייה

בהרמון של האימפריה העות'מאנית היו ידועות בעיקר שתי נשים חזקות, שלעתים שלטו באימפריה בפועל ממש. הראשונה הייתה הורם סולטאן, אישתו של הסולטאן סולימאן המפואר, והשנייה הייתה קוסם סולטאן, אישתו של בן נינו של סולימאן, הסולטאן אהמט- שהייתה שליטת האימפריה לכל דבר ועניין, וחתרה למינוי סולטאנים מצאצאיה וממשפחתה שיהיו עושי דברה.

אבל בראשית המאה ה-19 הייתה סולטאנית, בשם נאקשידיל ("רקום על הלב" מתורכית עות'מאנית) שניחנה יותר מכל שפחות הסולטאנים בתככנות ובמסתורין. היא כנראה הייתה צרפתייה במקור, בשם איימה דה בוכ דה ריברי, שחיה בין השנים 1768-1817. ככה התיאוריות טוענות. היא הייתה אישתו ואשת סודו של הסולטאן החלש עבד אל-חמיד הראשון (בניגוד לצאצאו עבד אל-חמיד השני, ששלט בסוף המאה ה-19 והיה הסולטאן האמיתי השולט האחרון של האימפריה), ואימו המאמצת או הביולוגית של אחד מגדולי סולטאני האימפריה מחמוד השני (שלט 1808-1839) והוגה הרפורמות במהלך המאה ה-19 שנקראו "תנזימאת" שנועדו להפוך את האימפריה העות'מאנית מאימפריה אסלאמית כושלת ושוקעת לאימפריה מוסלמית בנוסח אירופי ובמודל צבאי, תרבותי ומשפטי מערבי, בעיקר בנוסח הצרפתי. גם נשות ההרמון עטו על עצמן בגדים, תמרוקים ואימצו גינוני התנהגות צרפתיים באותה תקופה. כל זאת על רקע המהפיכה הצרפתית ועלייתו לשילטון של הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפארטה הראשון. אגב, איימה דה ריברי, שמיוחס לה שהפכה לנאקשידיל סולטאן, הייתה בת דודתה של קיסרית צרפת ואישתו של נפוליאון, ז'וזפין.

איימה, שמופיעה בציור למעלה, נולדה בשנת 1768 להורים שהיו בעלי מטעים באי הקריבי מרטיניק, שהיה נתון לשליטת צרפת. כשהייתה בגיל 20 החליטו הוריה לשלוח אותה לצרפת מולדתם. באוגוסט 1788, קצת לפני המהפיכה הצרפתית, נעלמה ספינתה של איימה בים סמוך לאלג'יריה. כנראה שודדי ים ברבריים פשטו על הספינה, ושלחו את איימה אל הביי (מושל) של אלג'יריה שנתן אותה מתנה לסולטאן העות'מאני באיסטנבול. שם פגשה את עבד אל חמיד, הפכה לשפחתו המועדפת ולמעשה לאישתו, לאחר שנאלצה להמיר את דתה מנצרות קתולית לאסלאם.
מה שאיימה חוללה בהרמון העות'מאני הוא מימוש האידאולוגיה הצרפתית בכל מושבותיה של צרפת בעולם: שליחות מתרבתת, Mission Civilisatrice, כלומר ייבוא התרבות הצרפתית המעודנת והמתקדמת לאיזורים שבעיני הצרפתים היו פרימיטיבים. כמובן שהאימפריה העות'מאנית לא הייתה עוד מושבה של צרפת, אבל מי ששלטה בה בפועל, והייתה הסולטאנית האחרונה והחזקה של שלהי תקופת "סולטאנות הנשים", הייתה ממוצא צרפתי, שנקראה כעת נאקשידיל. היא הכניסה את הבשמים, הלבוש ואת גינוני השולחן והנימוסים הצרפתיים חזק לארמון ולהרמון, ומשם זה חילחל לאליטה של האימפריה. אומנם חשוב להדגיש, שסיפור נאקשידיל לא מבוסס לגמרי מבחינה היסטורית, אבל הפנייה מערבה בתרבות המשפט והצבא העות'מאני, שאותה יישם בנה של נאקשידיל (למרות שלא בטוח שהייתה אימו הביולוגית) מחמוד השני באמצו את המודל הצרפתי, מיוחס לנאקשידיל.
הטענה היא שנאקשידיל הייתה מחוברת למחמוד השני, ודחקה את כל יריביו וגם דחקה נשים שאיימו עליה (ומחמוד השני היה סולטאן מרובה נשים בצורה חריגה), כשהייתה ואלידה סולטאן- אימו של הסולטאן.
נאקשידיל הייתה אחת מארבע נשים שהיו מקורבות לסולטאן עבד אל-חמיד, וביניהן שתיים מאוד דומיננטיות נוקהט ומיהרימה, שניסו להמליך את בניהן על חשבון מחמוד השני, הבן החביב על נאקשידיל. אבל נאקשידיל הצליחה לתפוס את תשומת הלב של הסולטאן, לדחוק את האחרות ולפגוע בהן ובבניהן. כך מחמוד השני הפך לסולטאן הרפורמטור הגדול של האימפריה.
היותה של נאקשידיל תככנית שהשפיעה על מחמוד השני וקידמה אותו להיות סולטאן חזק אינו מוטל בספק. מה שמוטל בספק הוא מוצאה. גם תאריך הולדתה מוטל בספק יש הטוענים כי נאקשידיל היא אישה אחרת, ואיימה ריברי פשוט טבעה בים בגיל 20 ולא נתפסה על ידי ברברים. הטענה המנוגדת החזקה ביותר היא שנאקשידיל נולדה והובאה לארמון מאיזור הרי הקווקז. טענה נוספת היא שלעבד אל חמיד הראשון הייתה אישה נוספת עם שם כמעט זהה, נאקש-י-דיל, שהייתה אימו הביולוגית של מחמוד השני. לפי טענה זו, שגם מחזקת את התיאורייה שאיימה טבעה בים ולא חולצה או נחטפה מהספינה, נאקש-י-דיל סולטאן, הוואלידה סולטאן של מחמוד השני, הייתה צרפתייה בשם נאש דה לה בוזארי, שמתה משחפת לבסוף.
טענה רביעית הייתה שנאקשידיל הייתה צרפתייה (כנראה אותה איימה דה ריברי, שלא נחטפה אלא הגיעה לצרפת ויצרה קשר עם משפחתה המלכותית של בת דודתה) שהובאה על ידי הקיסרית הצרפתייה לארמון הסולטאן, שהיה עדיין ארמון טופקאפי (שימש כארמון הרשמי של הסולטאן במשך 400 שנה עד 1853), הסולטאן התאהב בה וביקש את ידה.

בכל אופן, מה שההיסטוריונים מסכימים עליו הוא, שנאקשידיל, בנוסף להיותה פוליטיקאית ומרפקנית מחוננת בחצר ההרמון, הייתה מושפעת מהתרבות ומהשפה הצרפתית, לא משנה מה היה שמה, מתי נולדה (1763, 1768 או 1776) או מה היה מוצאה, ואת כל זה הנחילה לבנה, האמיתי או החורג, מחמוד השני, הסולטאן שניסה לשנות את האימפריה העות'מאנית ולהפוך אותה למערבית יותר, אך לשווא.

על נאקשידיל עשו כבר סרט, שקראו לו "כוח אינטימי" או "המועדפת", על איך העדיף אותה הסולטאן עבדל אל-חמיד על כל נשותיו ועל השפעתה. אם יעשו סידרת המשך נוספת לסידרה "הסולטאן", אחרי הסידרה שאמורה להתחיל בחודש הבא על קוסם סולטאן, ודאי יעשו אותה על נאקשידיל המסתורית והתככנית.

המיתולוגיה התורכית

מקורה של המיתולוגיה התורכית אינו בתורכיה כפי שאנו מכירים אותה כיום, אלא הרחק, באיזורי מונגוליה, סיביר וצפון מזרח סין, היכן שמקורם של העמים התורכיים. עם תחילת האלף השני לספירה, במאה ה-11, עת החלה הגירת התורכים ממרכז אסיה מערבה, לכיוון תת יבשת אנטוליה והמזרח התיכון בכלל, לקחו איתם העמים התורכיים את סיפורי העמים שלהם, כשבתורכיה של ימינו סיפורי התורכים ממרכז אסיה השתלבו עם מיתולוגיה אנטולית ואגאית, משולבת באלמנטים אסלאמיים.

במקורם, היו התורכים עובדי אלילים, לא מוסלמים. בדומה לעמים אחרים, הם האמינו באלילים שונים ובעיקר באלמנטים של הטבע וחיות. החיה הידועה מכולם היא הזאב, או ליתר דיוק הזאב האפור (Bozkurt), המסמל את העמים התורכיים כולם.
התורכים, יש לציין, הם במקורם שבטים נודדים. הם באו מן הישימון, מן הערבות, לא מן המזרע המיושב. לכן אלמנט הנוודות וכן חיות הערבה, כמו הזאב והסוס, מודגשים היטב במיתולוגיה התורכית.

פנתיאון האלים התורכי:

האל הראשי בפנתיאון האלים התורכי נקרא טנגרי, Tengri, שמשמעותו גם "שמים". המילה Tanrı התורכית, שמשמעה אל, נגזרת מהשם טנגרי. טנגרי הוא שולט על גורלם של עמים, ובני אדם נתונים לרצונו הטוב. מעניש ומעניק טוב בצורה הוגנת. לטנגרי אין גוף ואין דמות גוף, לא יודעים כיצד נראה.
מכונה גם גוק (GökTanrı) טאנרי. נטען שהייתה לו אישה, בשם יר-טאנרי (Yer-Tanrı). גוק טאנגרי ויר טאנרי הולידו משפחה של אלים.

האלה השנייה ובת משפחה בפנתיאון היא אומאי (Umay), אלת הפיריון. נחשבת גם לאלת האדמה והמגינה על הילדים. בתו של האל הראשי טנגרי ושל אישתו, יר טנגרי.

עוד אל חשוב ובן משפחה בפנתיאון הוא קיירה (Kayra), שנחשב לאל היצירה, או אף רוחו של האל עלי אדמות, מקביל לרוח הקודש בנצרות. קיירה הוא אחיה של אומאי.
מכונה גם קארא-ח'אן, המלך השחור.

לקיירה יש בן, אולגן (Ülgen), שנחשב לאל האחראי על כל הרוחות הטובות בעולם. נחשב לאל הטוב.

לקיירה ולאומאי יש עוד אח, ארליק (Erlik), שנחשב לאל המוות והשאול במיתולוגיה התורכית.

עוד ילדים של טרנגרי ויר טאנרי:
אל הירח, איי דדה, Ay Dede, שמכונה גם איי טאנרי או איי אטא, הוא אל הירח. יש לו אחות נוספת, אלת השמש גון אנא (GünAna).

חיות ומשמעותן במיתולוגיה התורכית:
התורכים, כעם נווד, החשיב את הסוס כסמל הזכריות והשילטון וכהרחבה של האני-העצמי של האדם.
הדרקון מסמל את העוצמה והכוח, המיתולוגיה מאמינה בדרקון, או לטאה ענקית, שחיה עדיין בהרי מרכז אסיה. הדרקון הוא סמלו של האל טאנגרי.
הזאב, שהוא סמלם העיקרי של העמים התורכיים, הוא סמל של כבוד.
במיתולוגיה התורכית קיימת "אגדת הזאב האפור", אודות ילד שנמלט מפשיטת האויב על הכפר שלו ליער, ביער פגש הילד זאבה, שגידלה אותו וששמרה עליו. הילד גדל, הפרה בזרעו את הזאבה, ולשניהם נולדו עשרה ילדים, שהיו חצי אדם חצי זאב. מהילדים הללו יצאו ראשי השבטים התורכיים הראשונים. כלומר: מוצאם של התורכים הוא מהזאב. הבן העיקרי של הזאבה והילד נקרא אסנה (Asena), שקיבל את צורת הזאב. אסנה הוא הזאב האפור שמסמל את התורכים.

מקומות ועצים במיתולוגיה התורכית:

עץ החיים: לפי המיתולוגיה התורכית, רוב בני האדם באו מן העצים. במרכזו של עץ החיים יושבת האם הלבנה, וענפיו של העץ מגיעים עד לגן העדן. העץ, שממנו יצאו בני האדם, מוקף בשמים כחולים ונקיים ובטבעת אדומה, שעוזרת לתורכים לגדול ולשגשג.

עמק ארגנקון (Ergenekon) הוא לפי המיתולוגיה התורכית העמק שאליו נמלטו התורכים לאחר מלחמה קשה, עמק אגדי זה נמצא במרכז אסיה. התורכים התחבאו כארבע מאות שנים בתוך העמק ולא יכלו לצאת ממנו, היות וננעלו בתוכו. מי שחילץ אותם לבסוף הוא נפח, שבאמצעות המסת סלעים יצר מנהרה שהובילה את התורכים החוצה מהעמק, ושם הם פגשו את אסנה, הזאב האפור, שהבריח אותם מארגנקון. יום הבריחה מארגנקון הוא ראש השנה התורכי.

אגדות שקשורות לעות'מאנים ולמקורותיהם

חשוב להדגיש, כי סיפורי המיתולוגיה התורכית טושטשו בתקופה העות'מאנית, או שהוצמדו אליהם אלמנטים אסלאמיים. המיתולוגיה התורכית נחשבת באסלאם התורכי ככפירה, היות ומוזכרים אלילים בסיפור. רק מוטיבים של חיות ומקומות הוזכרו, ופחות ופחות האלים כמובן. לאחר הקמת הרפובליקה התורכית המודרנית החילונית על ידי אתאתורכ, שבו ועלו כל סיפורי המיתולוגיה התורכית והסמלים המיתולוגיים התורכיים, במטרה ליצור הפרדה בין התורכים לאסלאם. בשאר המדינות שחיים שם העמים התורכיים, שרדו האגדות הללו, היות ואיזורי מרכז אסיה לא היו ידועים בדתיות יתר.

עם זאת, היו ועודן שרירות אגדות הקשורות לעות'מאנים. נטען כי מוצאם של העות'מאנים הוא משבטי האואוז, Oğuz, שבאו ממרכז אסיה. את אגדות שבטי האואוז, שנקראים על שם ח'אגאן, או ח'אן, שמשמעותו שליט, בשם אואוז, פיתחו האויגורים, הקבוצה האתנית התורכית שמקום מושבה כיום בצפון מזרח סין.
הספר המיתולוגי העיקרי שמאגד את סיפורי שבטי האואוז התורכיים הנוודים נקרא הספר של דדה קורקוט (Dede Korkut), ספר שנפוץ מאוד בקרב העמים התורכיים. אגדה שמקורן במרכז אסיה, שמספרת על התורכים הנוודים, נקראת דסטאן (Dastan). הספר של דדה קורקוט, או סבא קורקוט, מכיל כאלף דסטאנים.

אגדה ידועה, שמכילה אלמנטים מיתולוגיים תורכיים יחד עם אלמנטים אסלאמיים לרוב היא האגדה על חלומו של עות'מאן, מייסד השושלת העות'מאנית (שלאביו קראו ארטורול ולסבו קראו סולימאן שאה), שחי בין השנים 1258 עד 1326.

עות'מאן הראשון היה נסיך שאבותיו היו לוחמים וכן שלטו בנסיכות תורכית ביבשת אנטוליה. הם לא נקראו "סולטאנים" ולא "מלכים". הם נקראו ח'אנים או גאזים, כשגאזי הוא תוארו של לוחם בכיר. ראשי המשפחה העות'מאנית נקראו "סולטאנים" רק מתקופתו של מוראד הראשון, נכדו של עות'מאן, ששלט החל מ1362.
עות'מאן, או שכמו שקוראים לו בתורכית עוסמאן, היה אדם שידוע באדיקותו בדת. הוא נהג לבקר דרוויש (איש דת, שנחשב קדוש בגירסה העממית של האסלאם שבה דבקים התורכים הכפריים), בכפר ליד אסקישהיר, קראו לו שייח' אדאבלי. יום אחד נתקל עות'מאן בבתו היפה של השייח', מאל האטון (Mal Hatun), והתאהב בה. אולם, אדאבלי סירב לתת לו את בתו לאישה. כמו כן, גם המושל של אסקישהיר רצה את מאל האטון לעצמו, אך אדאבלי סירב ועבר לבית אחר כתוצאה מכך. בינתיים, יריבות קשה התפתחה בין מושל אסקישהיר לעות'מאן.

עות'מאן נכנס לדיכאון, ולא ידע את נפשו מרוב מנוחה. לילה אחד, כשישן בביתו של אדאבלי, הוא חלם חלום. רק לאחר שסיפר עות'מאן לאדאבלי על החלום, הוא ניאות לתת לו את בתו לאישה.
וכך היה תוכן החלום:
עות'מאן ושייח' אדאבלי ישנו אחד לצד השני. מחיקו של אדאבלי יצא הירח המלא, שנע לכיוון חיקו של עות'מאן ושקע בתוכו. לפתע, לאחר סיבוב הירח, יצא מאותו כיוון עץ גדול, חזק ויפה, שגדל וגדל וכיסה חלק גדול מן העולם. לעץ היו ארבעה בסיסים: הרי הטאורוס, האטלס, הקווקז והרי הבלקן. משורשיו של העץ נבעו ארבעה נהרות: הפרת, החידקל, הדנובה והנילוס. על כל המקומות האלה עתידה האימפריה העות'מאנית לשלוט.
הימים והנהרות היו מלאים בספינות, השדות מלאים בקציר, צדי ההרים היו מלאים ביערות. בעמקים צצו ערים מפוארות, עם פירמידות, מגדלים, אובליסקים והרבה צריחים של מסגדים. ברקע נשמע קול של מואזין, הקורא לתפילת המוסלמים. נשמעו גם קולות של כל תוכי וציפורי שיר שישנן. מעל ההרים זרח חצי ירח. לפתע החלה לנשוב רוח חזקה, ועלי העץ עפו על קוסטנטינופול, שאז הייתה הבירה של האימפריה הביזנטית.

החלום הזה הוא נבואה להיווצרותה של האימפריה העות'מאנית הענקית. שימו לב לאלמנט העץ, עץ החיים שגודל. עץ כזה שיוצא מחיק עות'מאן ניבא כי מזרעו תצא אימפריה עולמית, שתשתרע מהקווקז עד הבלקן והרי האטלס. השייח' הבין שעות'מאן עתיד לייסד אימפריה מזרעו, ולכן נתן לו את בתו לאישה.

בתמונה: הזאב האפור, סמל הלאומיות התורכית והמיתולוגיה התורכית.

ספרים על התקופה העותמאנית ותורכיה המודרנית

שלום,

בצל החדשות הקשות קשה לי לכתוב את הבלוג היום. עם זאת, לבקשת הקהל, אני אביא לכם רשימת ספרים קצרה שעוסקת בתקופה העותמאנית ובסיפורי האימפריה:

1. מבוא לתולדות האימפריה העותמאנית- ספרון היסטורי מאת פרופ' אהוד טולדאנו בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. סיקור תולדות האימפריה העותמאנית. לפרופסור טולדאנו יש תיאוריות מעניינות בספר, ביניהן התיאוריה שלו שסותרת את התיאוריה המקובלת לפיה לאחר מות סולימאן המפואר שקעה האימפריה. הוא טוען שהאימפריה משולה לגוף אורגני חי- בחייו יש עליות ויש מורדות. וכך היה לאורך כל שנותיה של האימפריה כי גם היו תקופות מוצלחות אחרי סולימאן. דוגמא קטנה, שלא קשורה ישירות לטענתו של פרופ' טולדאנו: בתורכית שם הסידרה שתתאר את קוסם סולטאן, סידרת ההמשך לזאת הנוכחית, היא "המאה המפוארת: קוסם".כלומר, המאה המפוארת נמשכה גם לאחר סולימאן. לתיאוריית השקיעה אני אתייחס בפוסט אחר כי ראוי לכך דיון נרחב.

2. ג'ייסון גודווין- חוכמת הסריס. תקראו ותבינו, למרות שהסיפור פיקטיבי.

3. ג'ייסון גודווין- אבן הנחש.

4. אורהאן פאמוק- שמי הוא אדום. העלילה מתרחשת באיסטנבול של המאה ה-16.

ספרים על תורכיה המודרנית:

1. אריק יאן צורשר- תורכיה: היסטוריה מודרנית.

2. ברנרד לואיס- צמיחתה של תורכיה המודרנית.

3. מוריס פרחי- תורכי צעיר (רומן שעוסק ביהודי תורכיה).

4. אריה שמואלביץ- תורכיה במאה העשרים.

5. ספריו של דניאל ציפר.

כל הספרים שציינתי הם ספרים בעברית.
ישנו ספר אקדמי טוב שכתוב באנגלית שמדבר על מפעלי הבנייה של הורם סולטאן בירושלים, אך עליו אדבר בפוסט נפרד, בחלק השני של "הווקף של הורם סולטאן".
וספר אקדמי נוסף, מעולה ביותר, כתוב באנגלית אך שפתו טובה גם לקורא הממוצע שקורא אנגלית, הוא על סולטאנות הנשים מאת לסלי פירס. ניתן להזמינו באמאזון.
,Leslie P. Peirce, The Imperial Harem
.Women and Sovereignty in the Ottoman Empire

המצב של היום והקשר לעבר העותמאני

שלום לכולן ולכולם,

אנו עדים בימים אלה לכמה אירועים: השתלטות אירגון ג'יהאדיסטי על צפון סוריה ועיראק, אירגון שמעוניין להקים את האימפריה האסלאמית מחדש, אך בצורתה הקיצונית ביותר. מצד שני, טרוריסטים אסלאמיסטים חטפו שלושה בחורי ישיבה בפעולת טרור מתוכננת היטב. הממשלה שלנו החליטה להילחם רק באירגון החמאס, אבל אני חייב להעיר הערה- הצבא חייב להכחיד את כל האסלאמיסטים, לא רק החמאס, אלא גם הג'יהאד האסלאמי שהוא אירגון סוני שמהווה שלוחה של איראן השיעית, וכמובן- הסלאפים, ה"חרדים" הקיצוניים של האסלאם, אלה שמעוניינים לחזור למקורות, לח'ליפות האסלאמית הערבית שהייתה לאחר מות נביא האסלאם מוחמד. אגב, בימים שבה התחוללה עלילת הסידרה, קנאות אסלאמית הובילה למותו של אבראהים פאשה, הלא הוא תיאו היווני במקור, שהיה עבד שהתאסלם, ליתר דיוק, אוסלם.

אבל זה לא רק הקשר היחיד לימי העותמאנים: התהליכים שאנו חווים באיזור שלנו קשורים היטב לתקופה העותמאנית. החל משנת 1517 נחשב הסולטאן מנהיג האומה האסלאמית כולה, כלומר הח'ליף-שהוא המחליף הפוליטי של מוחמד. הרי כנביא, לפי האסלאם, למוחמד לא קם שום תחליף אחריו. הח'ליף האחרון היה מהמשפחה העותמאנית והוא פעל תחת סמכות הרפובליקה התורכית הטרייה. קראו לו עבד אל-מג'יד השני. הסולטאן שממש השתמש קודם כל בתואר ח'ליף, היה דיקטטור אסלאמיסט אך גם פרגמטי כשצריך, היה עבד אל חמיד השני, הסולטאן שלדעתי חייבת להיות מוקדשת לו סידרת המשך, לאחר הסידרה על קוסם סולטאן. הוא שלט בין השנים 1876 ל-1908 והודח בהפיכה לאומנית של "התורכים הצעירים", שהשתלטו על מה שנשאר מהאימפריה דאז, ומינו את אחיו מהמט החמישי לסולטאן במקומו, סולטאן שהיה לחותמת גומי בעצם, כשהתורכים הצעירים שולטים בפועל באימפריה העותמאנית. בשנת 1924 בוטלה הח'ליפות רשמית על ידי הפרלמנט התורכי. ואז חדלה האימפריה האסלאמית להתקיים.

עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפה האימפריה כתוצאה מהחלטה אווילית של הנהגתה- כשהיא בסך הכל נגררה אחרי בעלת בריתה גרמניה, החליטו בריטניה וצרפת, בשנת 1916, לחלק את איזור המזרח התיכון כראות עיניהן. בהסכם סייקס- פיקו, שנחתם על ידי שרי החוץ של בריטניה וצרפת, התחלק השטח של רוב המזרח התיכון בין שתי המעצמות הקולוניאליות, ותוצאותיו היו הקמת מדינות מלאכותיות בהמשך- לבנון (על שם הר הלבנון) סוריה (על שם האסיריאנים, או האשורים, שחיו באיזור), עיראק (בערבית "גדות", היות ונמצאת בין הפרת והחידקל) וממלכת עבר הירדן, על שם נהר הירדן. ארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה, מהים עד נהר הירדן, נותרה למחלוקת בין היהודים שבה לבין הערבים שבה, מחלוקת שנמשכת עד היום. מדוע כך? חלוקת הגבולות בין המדינות, שהן השלל מהאימפריה העותמאנית המתפוררת, הייתה שרירותית ולא התחשבה כל כך בעדות, בדתות ובקבוצות השונות שהיו במדינות הללו. בגלל זה הן מלאכותיות. אך ברגע שהמדינות האלה מתפרקות, בין היתר בשל היעדר שליט חזק ששולט בהן, אז הזהויות הדתיות והעדתיות, לדוגמא של מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, נוצרים, דרוזים ובני הכת העלאווית (שהתפצלה מהאסלאם השיעי)- עולות על פני השטח. וזה בדיוק מה שקורה היום. האימפריה העותמאנית ידעה ללכד זהויות, אך ברגע שהיא התפוררה, וברגע שהמדינות שקמו על חורבותיה התפרקו- בני העדות והדתות השונות התחילו להילחם אלה באלה.

בשנת 1928 הקים חסן אל-בנא, מורה דתי ממצרים, את אירגון "האחים המוסלמים". האירגון קרא להחזרת הח'ליפות האסלאמית (שעדיף הפעם שמרכזה יהיה בקאהיר, או בירושלים, איסטנבול נזכרה כאפשרות זניחה). מאירגון זה, שצבר כוח ראשית במצרים, התפצלו בהמשך זרועות יותר קיצוניות יותר, שהובילו להקמת אירגוני טרור ג'יהאדיסטיים, שמוכנים להילחם בקיצוניות למען דתם ולהקריב את חבריהם למען מלחמת הקודש האסלאמית. אל קאעידה והאירגון שנלחם בעיראק ובסוריה, שמכונה דאעש, ראשי תיבות בערבית של מדינת האסלאם בעיראק ובשאם (שאם=הכוונה למרחב "סוריה הגדולה", שכולל את סוריה, לבנון, ירדן, ארץ ישראל וחלק מערב הסעודית של ימינו) הם האירגונים שהיו פועל יוצא קיצוני ומטורף יותר של "האחים המוסלמים". והכי חשוב- לאירגונים האלה אין גבולות. הם בעד ביטול הגבולות בין המדינות המלאכותיות שהוקמו כתוצאה מהסכם סייקס-פיקו, והקמתה מחדש של ח'ליפות אסלאמית, אך בניגוד לאימפריה העותמאנית שבה האסלאם היה לא קיצוני והיא התחשבה מאוד במיעוטים הדתיים שבה, הם בעד לכונן אסלאם מאוד מאוד דתי וקיצוני, שמי שלא הולך בדרכו וכן מיעוטים שונים, כולל היהודים שהם רוב במדינת ישראל ומיעוט במזרח התיכון- יחוסלו או יאוסלמו בכוח ויהפכו למוסלמים דתיים קיצוניים.
אכן, המצב של היום והאידיאולוגיות של החמאס (שהוא אירגון טרור שמהווה תנועת בת של האחים המוסלמים), הג'יהאד האסלאמי (שהוא אוסף של מחבלים פלסטינים סונים שמקבל מימון מאיראן השיעית ונאמן לה) וכמובן אל קאעידה ודאעש מעוררים געגועים לקאדי אפנדי….

100 שנים למלחמת העולם הראשונה

מחר, 28 ביוני 2014, יחולו מאה שנים לרצח של הדוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו הונגרי, בסרייבו בירת בוסניה של ימינו, על ידי לאומן סרבי. הרצח הזה הוביל לפתיחת מלחמת העולם הראשונה, שהאימפריה העותמאנית, בעלת בריתה של גרמניה, נגררה בעקבות בעלת בריתה הנ"ל למלחמה זו. המלחמה הביאה, בסופו של דבר, להתפרקותה של האימפריה, שכבר במאה ה-19 ספגה מפלות בעיקר מול הרוסים, ולאחר מכן בבלקן (במלחמות הבלקן בשנים 1912-1913, שקדמו למלחמת העולם הראשונה, איבדה האימפריה כמעט את כל שיטחה האירופי, חוץ ממרחב אדירנה שנפל בידי הבולגרים והוחזר לאימפריה בשנת 1913- וזאת רק כתוצאה ממלחמות פנימיות בין מדינות הבלקן), וכן איבדה את לוב במלחמה שאירעה בין השנים 1911-1912, לטובת האיטלקים.

ישנן הרבה שאלות שעולות מהשתתפותה הכושלת של האימפריה במלחמת העולם הזו, שנקראה גם "המלחמה הגדולה", ונמשכה 4 שנים בין 1914 ל1918. בהן אדון בהמשך. אבל מה שבטוח, שהאימפריה השאירה דבר גדול מאוד בשטחיה לשעבר: ואקום. פשוט ריק. אל הואקום הזה נכנסו מעצמות המערב, שיצרו מדינות מלאכותיות במזרח התיכון, וכן גרמו להקמת יוגוסלביה בשטחי הבלקן, ולתחייתן של בולגריה ויוון (בגירסתן המודרנית). הואקום הזה נמשך עד היום, כשאנו רואים את המלחמות שניטשות בשטחי המדינות המלאכותיות המתפוררות סוריה ועיראק, וכן את לבנון, המדינה המאוד מלאכותית שכבר כמעט 50 שנים לא מתפקדת כמו מדינה נורמלית. וכמובן- את מלחמת הבלקן השלישית, לאחר פירוקה של יוגוסלביה, לפני עשרים שנים. גם במדינה שלנו אנו חיים את הואקום הזה, כשסכסוך ערבי ישראלי בן יותר ממאה שנים נמשך ונמשך בלי הפסקה.

אבל האם האימפריה הייתה שורדת אם הייתה מכריזה שלא תשתתף במלחמה? התשובה שלי: ברור שלא! מלחמת העולם הראשונה היא תוצאה ישירה של גל הלאומיות ששטף את אירופה והמזרח התיכון ואני אפילו אומר את כל העולם, החל מהמאה ה-19 לתוך המאה העשרים. גל הלאומיות הזה היה סוחף בסופו של דבר גם את האימפריה גם אם לא הייתה נלחמת. הוא היה חזק מדי. האימפריות נחשבו כבר לעבר מתמשך ונמרח. ועובדה שגם האימפריה האוסטרו הונגרית, האימפריה הגרמנית, במובן מסוים האימפריה הרוסית ואולי אגיד, לאחר מלחמת העולם השנייה שהייתה תוצאה ראשונה של המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה- גם האימפריה הבריטית.

מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה בין אימפריות. מלחמת העולם השנייה הייתה מלחמה בין אידיאולוגיות. ואם תהיה מלחמת עולם שלישית, כמו שאמר סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציביליזציות", זו תהיה מלחמה בין תרבויות.

במלחמת העולם הראשונה השעיר לעזאזל היו הארמנים, במלחמת העולם השנייה השעיר לעזאזל היו היהודים, ואם תפרוץ מלחמת עולם שלישית הניחוש שלי הוא שהשעיר לעזאזל יהיה הפעם השיעים (המוסלמים בני העדה השיעית), מידי המוסלמים הסונים. אנו רואים כיום את המלחמות הללו כאמור בעיראק, סוריה, לבנון ואפילו בחריין ובמזרח ערב הסעודית.

וחשוב לזכור!

במלחמת העולם הראשונה, בני המשפחה העותמאנית והסולטאן, מהמט החמישי "רשאד", שימשו רק חותמת גומי, לאחר מהפיכת 1908. מי שהוביל למלחמה הטריומוויראט של שלושה אנשים, שהשתייכו ל"וועד לאיחוד ולקידמה", או התורכים הצעירים, ששלטו באימפריה העותמאנית: ג'מאל פאשה, אנוור פאשה וטלעת פאשה.

הח'ליף העותמאני האחרון והח'ליפות החדשה-1

השבוע נתבשרנו כי האירגון האסלאמיסטי הג'יהאדיסטי הקיצוני "המדינה האסלאמית", לשעבר "המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם", הידוע בכינויו "דאעש", הכריז על הקמת "ח'ליפות אסלאמית" בשטחים עליהם הוא שולט בצפון סוריה ובצפון עיראק. בינתיים מדובר באירגון של 12 אלף לוחמים שמתרחב, צובר אהדה רבה בעולם המוסלמי הסוני ומטרתו אחת: להקים מחדש את הח'ליפות האסלאמית, שבוטלה בידי מועצת העם הגדולה של תורכיה לפני 90 שנה, ולהשית עליה את האסכולה הקיצונית ביותר של האסלאם הסוני מבחינת יישום חוקי הדת.

מהי הח'ליפות ומהו הח'ליף? הח'ליף הוא, כמו שציינתי קודם, הוא מחליפו של הנביא מוחמד כמנהיג הפוליטי של אומת האסלאם. והח'ליפות? הח'ליפות היא בפירוש כמו שם האירגון: מדינת האסלאם, מדינה שהוקמה על רקע דתי, שואפת לאגד ולכלול בתוכה את כל שטחי אומת האסלאם כשהחוק המרכזי בה הוא ההלכה המוסלמית- השריעה. בראשה עומד מנהיג אומת האסלאם-הח'ליפה. אני מתארך את שנת 1517, שנת כיבוש המקומות הקדושים לאסלאם- מכה ומדינה בעיקר אך גם בקטן, ירושלים והר הבית בתוכה, על ידי האימפריה העותמאנית, כהפיכת הסולטאנות העותמאנית לח'ליפות האסלאם העותמאנית. לכן, ארגון זה רואה את המדינה שהקים כח'ליפות האסלאמית החדשה, שהוקמה במקום הח'ליפות העותמאנית שהושמדה על ידי המערב במלחמת העולם הראשונה ובוטלה לחלוטין על ידי מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסד ושליט תורכיה המודרנית, שהורה לאסיפה הלאומית הגדולה התורכית לעשות כך ב-1924.

קודם כל, למנהיג אירגון "המדינה האסלאמית", שלדעתי כרגע לא צריך להיכנס לפאניקה ממנו קוראים במקור אבראהים עוואד אבראהים עלי אל-סמראווי, או אקרא לו "הח'ליף אבראהים" על משקל אבראהים פאשה
ושמכונה "אבו בכר אל בגדאדי", הוא ערבי עיראקי סוני במוצאו. הוא יליד 1971, דוקטור למדעי האסלאם באוניברסיטת בגדאד, לפי השמועות. הוא שימש כדרשן ומטיף במסגדים סוניים בצפון עיראק, עד לפלישה האמריקנית בשנת 2003. אז הצטרף למיליציות אסלאמיסטיות המיוחסות לאל קאעידה שנלחמו בעיראק נגד האמריקנים, ובשנת 2004 אף נכלא במחנה מעצר אמריקני בעיראק לזמן קצר. הוא התקדם בהיררכיה של אל קאעידה בעיראק, התקבל למועצה המייעצת השיפוטית, מועצת השורא, של אירגון אל קאעידה בעיראק שנקרא "ייחוד האל והג'יהאד". בשנת 2006 הכריז האירגון על כינון ממשלה אסלאמית בעיראק, כשה"ח'ליף אבראהים" התמנה לבכיר בממשלה זו. לאחר חיסול מנהיגים אחדים של הממשלה האסלאמית של עיראק התמנה אבראהים במאי 2010 למנהיג האירגון, שנקרא כבר "המדינה האסלאמית בעיראק". לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 התפשטה פעילות האירגון לסוריה עצמה, הוא זכה בהישגים רבים ומירר את חייהם של כוחות אסד וחיזבאללה במדינה. תוך כדי המלחמה נקרא האירגון "המדינה האסלאמית
בעיראק ובשאם", כשהכוונה לעיראק ומרחב סוריה הגדולה ובו המדינות המלאכותיות יציר כפיו של המערב עיראק, סוריה, לבנון, ירדן וכמובן גם מדינת ישראל, מדינת היהודים. ב-29 ביוני 2014, כאמור, הכריז האירגון כי הוא מהווה את "המדינה האסלאמית" והוא הקים את הח'ליפות מחדש.
אני אומר דבר כזה- הקמת ח'ליפות מותנית, לדעתי, בשליטה בראש ובראשונה על שתי הערים הקדושות לאסלאם, מכה ומדינה, שנמצאות במערב סעודיה כיום במחוז שנקרא חיג'אז. כמו כן בשליטה מוחלטת באיזורי עיראק-סוריה-ירדן-לבנון של היום. כל עוד האירגון לא שולט שם, ולא התפשט מסוריה ועיראק החוצה, מדובר בעוד הכרזה מטעם עצמם של חברי קבוצה כלשהי.

נושא הח'ליפות האסלאמית והקמתה מחדש הוא נדבך מרכזי בעימות העולמי בין אסלאם ומערב, עימות שהחל עוד בשלהי ימי האימפריה העותמאנית, במאה ה-19. הדיון בנושא החל כדיון אינטלקטואלי, התעצם לאחר ביטול הח'ליפות ב-1924 והתגלגל למאבק צבאי (שחלק מראשיתו הוא השתתפות העותמאנים במלחמת העולם הראשונה) ולמאבק תעמולתי. הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו גורם לסכסוך בין האסלאם והמערב כמו שסוברים כסילים רבים במערב ואף בשמאל הקיצוני, אלא הוא רק נדבך קטן לסכסוך. על כך אכתוב בפוסט נפרד.

על סמך טענתי, ברגע שאיבדה האימפריה העותמאנית את איזור החיג'אז שבו מכה ומדינה במלחמת העולם הראשונה, היא איבדה את הלגיטימציה להיות ח'ליפות. למרות זאת, עד 1924 היה ח'ליף באיסטנבול. קראו לו עבדול מג'יד השני. תפקידו היה ייצוגי, כמו נשיא מדינת ישראל של היום, והוא היה תחת הרפובליקה של תורכיה. עליו אכתוב בפוסט הבא.

טשליג'לי יחיא והמשך על הח'ליף האחרון

בהמשך לפוסט הקודם, ברצוני לספר לכם על שתי דמויות אמיתיות ושוליות כביכול, שארבע מאות שנה מפרידות ביניהן: הח'ליף העותמאני האחרון, עבד אל מג'יד השני, וחברו של שאה זאדה מוסטפא, טשליג'לי יחיא. הם רק נראים כשתי דמויות שוליות. אבל יש להם חשיבות רבה.

ראשית, בהמשך לדבריי על הח'ליפות יש עוד שני תנאים חשובים להכרה במוסלמי כח'ליף (את התפקיד ח'ליף בערבית ניתן לבטא גם בתעתיק מקורי איך שהוא נכתב: ח'ליפה, לכן אין כאן טעות כתיבה) האסלאם: ראשית, על נתיניו של הח'ליף לתת לו בייעה- שבועת אמונים. כנ"ל נתנו המשרתים והנתינים אמונים לסולטאן. שנית, במסגדים הממלכתיים מזכירים את שם הח'ליף בברכה שנותנים לו לאחר דרשה בתפילה המרכזית ביום שישי- הח'וטבה.

הח'ליפה האחרון, עבד אל מג'יד השני, נולד בשנת 1868 בארמון דולמהבהצ'ה, או בבשיקטאש. הוא היה בנו של הסולטאן עבד אל עזיז. אמו הייתה תורכייה. עד גיל 40 גדל בתוך הארמון והתחנך באופן פרטי. הוא נישא ארבע פעמים בחייו. ברביעי ביולי 1918 הוכתר בן דודו לסולטאן מהמט השישי, והוא הוכרז כיורש העצר. שימו לב- הפעם לא ירושת בנים או אחים, אלא בני דודים. מעיד על התפוררות השושלת.
ב-1 בנובמבר 1922 בוטלה הסולטאנות-אך לא תפקיד הח'ליפה- על ידי המועצה הלאומית הגדולה, כלומר הפרלמנט, של תורכיה (שעדיין לא הוכרזה כרפובליקה) שישב באנקרה. הסולטאן מהמט השישי גורש, ובמקומו התמנה עבד אל-מג'יד לח'ליפה של האסלאם, ב-18 בנובמבר של אותה שנה. הוא התיישב באיסטנבול. בינתיים, בהודו הוקמה תנועה שדרשה את שימור הח'ליפות והחזרתה לתפקוד ביצועי כפי שהייתה, תנועה שהפחידה את מייסד תורכיה המודרנית, אתא תורכ, שפחד כי תתפשט לתורכיה בקרב החוגים האסלאמיסטיים, המסורתיים והריאקציונרים. בתגובה, בשלישי במרץ 1924, ביטלה המועצה הלאומית הגדולה גם את תפקיד הח'ליפה, ועבד אל מג'יד ומשפחתו הרחבה גורשו. עבד אל מג'יד התיישב בפריס, שם מת בשנת 1944, ביום שחרור פריס מהכובש הנאצי. הוא זכה לכבוד כח'ליף המוסלמי האחרון, ולכן נקבר בעיר מדינה שבערב הסעודית.
בנוסף להיותו ח'ליפה, נחשב עבד אל מג'יד לאחד מגדולי הציירים התורכיים של סוף ימי האימפריה העותמאנית. הוא נהג לצייר את ההרמון, לצייר ציורי פרפרים ואף צייר דיוקן של עצמו.
במקביל לתפקידו כיורש העצר של הסולטאן מהמט השישי, שימש כראש איגוד האומנים העותמאני.
תפקידו כ"שומר שני המקומות הקדושים לאסלאם" היה עקר מתוכן, מכיוון שהיה שייך בפועל למשפחה ההאשמית (משפחת המלוכה הירדנית של היום), ולאחר מכן נמסר התפקיד למלך ערב הסעודית, בן משפחת סעוד, שמחזיק בו עד היום. עם זאת, בעת כהונתו, בירכו במסגדים בתורכיה לאחר דרשת יום השישי, את הח'ליף ואת אתא תורכ.
דמות שולית זו, כביכול, מסמלת סוף עידן- את סוף עידן הח'ליפות האסלאמית, ופתיחת העידן המדינתי, עידן שנראה כי מגיע לסיומו בימים אלה.
קישור לתמונה של ראש המשפחה העותמאנית הנוכחית, ביאזיד עותמאן, בן ה-90, שחי כיום בפריס:

http://www.habername.com/haber-imparatorluk-devam-etseydi-tahta-oturacakti-58721.htm

דמות שנייה שאני רוצה לכתוב עליה פעלה כארבע מאות שנים קודם לכן, דמותו של טשליג'לי יחיא. עוד אדם שהיה מקושר לחצר העות'מאנית, נראה כדמות שולית אך היה בעל חשיבות. יחיא היה ה"אבראהים פאשה" של הנסיך מוסטפא.
יחיא נולד בשנת 1488 או 1489 באלבניה (כלומר, במציאות היה מבוגר אפילו מהסולטאן סולימאן עצמו). כשהיה ילד נלקח בשיטת ה"דוושירמה" וגויס לחיל היניצ'רים.
בימי הסולטאן סלים שירת במצרים. יש סברה שהיה במניסה כבר בימים שסולימאן היה שם. כשהגיע הנסיך מוסטפא למניסה, התמנה יחיא ל"מלווה" שלו והיה בתפקיד היועץ המנוסה שלו ואיש סודו. לא נודע כי ניהל שום רומן עם מיהרימה, זה נראה כמו המצאה של הסידרה.
בנוסף, יחיא נודע כאחד מגדולי המשוררים העותמאנים במאה ה-16, וכתב כתבי שירה רבים. עם מותו של הנסיך מוסטפא (לא ארחיב כי אעשה ספוילר), רצה רוסתם פאשה להוציאו להורג, אך הסולטאן חנן אותו. לאחר מות מוסטפא, כתב עליו קינה ושם גינה וקילל את כל שונאיו ואת מי שרצו לפגוע בו.
יחיא היה דמות חשובה מאוד, למרות שנראה שולי. היות והיה בתפקיד היועץ המבוגר המנוסה, בניגוד לתפקידו בסידרה כאדם בן גילו של מוסטפא. הוא עמד מאחורי מהלכים רבים של מוסטפא, וכן ייעץ לו לגבי התנהגותו עם היניצ'רים, מה שהפך אותו לפופולרי מאוד בקירבם. נטען כי יחיא חי עד גיל מופלג מאוד, וכי הוא מת בגיל 90 בערך (או שנולד מאוחר יותר משחושבים).

המאוכזבים- הנסיכים שלא הגיעו לשילטון באימפריה העות'מאנית

מלכת בריטניה, אליזבת השנייה, היא כיום בת 94. לאחרונה, נפוצו ידיעות על כך שהיא אמרה, שאם היא תגיע לגיל 95 היא תעביר את סמכויות המלוכה לבנה, יורש העצר הנסיך צ'ארלס, ובכך הוא יהפוך לנסיך-העוצר (באנגלית: ריג'נט), שמשמעות תפקידו היא הנסיך שנושא את כל סמכויותיו של המלך, מבלי להיות מלך. כלומר, המלכה אליזבת מוכנה לתת לבנה כל דבר מלבד המלכות עצמה כל עוד היא בחיים. לגבי צ'ארלס עצמו, ישנן ספקולציות כי לאחר מות המלכה לא הוא יהיה זה שיירש לבסוף את כס המלוכה בתור מלך, ליתר דיוק המלך צ'ארלס השלישי, בין היתר בגלל שהוא סובל מפופולריות נמוכה בקרב העם, ועוד יותר אישתו, קמילה, כיום הדוכסית מקורנוול, שצפויה להפוך למלכה לצידו, וכן בשל היותו נשוי בפעם השנייה וכן בשל שאלת המוכנות והכשירות של צ'ארלס עצמו להיות מלך חזק ומשפיע-למרות שהוא כבר עשרות שנים מתכונן להיות מלך. אם צ'ארלס יוותר או ישוכנע לוותר על המלוכה (למגינת-לבה הגדולה של קמילה), יתמנה בנם של הנסיכים צ'ארלס ודיאנה המנוחה, הנסיך ויליאם, למלך ויליאם החמישי ואישתו קייט למלכה לצידו. היות ובבריטניה המסורת היא חזקה מכל, ולפי המסורת והחוק המלוכה עוברת מהמלך או המלכה עם מותם או התפטרותם אל הבן או הבת יורשי העצר, הסיכוי לתרחיש כזה הוא נמוך מאוד, מה גם שצ'ארלס חיכה עשרות שנים בתור יורש עצר כדי להיות מלך. בשנה הבאה, 2018, צ'ארלס יהיה בן 70, וסבא לשלושה נכדים. המקרה הקודם שבו חיכה נסיך יורש עצר כל כך הרבה שנים להחליף את המלכה (או המלך) הוא של המלך אדוארד השביעי, שהיה יורש העצר הנסיך אדוארד עד למות אימו, המלכה ויקטוריה בשנת 1901 בגיל 101. המלך אדוארד, שהוכתר בגיל 73 למלך, מלך במשך 9 שנים על בריטניה.
בריטניה עד היום מתחבטת בספקולציות לגבי מי עדיף, מי נכון להיות, ומי יהיה המלך הבא: צ'ארלס השלישי או ויליאם החמישי? כמובן, לאפשרות הראשונה, הטבעית והחוקית, יש הסיכוי הרב ביותר.
אם התסריט הקשה לחיזוי והקלוש מאוד בסיכוייו של ויתור הנסיך צ'ארלס על הכתר יתגשם, הוא ייכנס להיסטוריה בתור נסיך מאוכזב, שהיה פוטנציאל ממשי ויורש העצר החוקי למלוכה, וחיכה עשרות שנים למלוך, אך לא הגיע לכס המלכות.

ועכשיו, ננוע אחורה בזמן, אל זמנים אחרים ואל איזור אחר….

בתולדות האימפריה העות'מאנית, היו נסיכים שהיוו פוטנציאל לסולטאנות, אך לא זכו לשבת על כס הסולטאן. ידוע המקרה של הנסיך מוסטפא, בנו בכורו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיווה פוטנציאל גדול מאוד להיות סולטאן מצוין, אך הוצא להורג בשנת 1553 בגיל 38 בהוראת אביו, שחשש כי הנסיך מתכנן נגדו מרד. פשעו הגדול של מוסטפא היה שהוא היה בנו של סולימאן ואישתו הראשונה (ליתר דיוק: השפחה המועדפת עליו) מאהידווראן, ולא בנה של אישתו השנייה (למעשה: אישתו החוקית הראשונה) והעוד יותר מועדפת והמשפיעה של סולימאן, הורם סולטאן, הלא היא רוקסלאנה. רוקסלאנה הסיתה, למעשה, את הסולטאן סולימאן כנגד בנו הבכור. קורבן שני של סולימאן היה הנסיך ביאזיד, נסיך מצוין ובנם של סולימאן והורם, (1525-1561), שהוצא להורג על ידי אביו בהשפעתו של אחיו הנסיך סלים, שהפך לאחר מות סולימאן לסולטאן סלים השני.

הנסיך השלישי, והאלמוני ביותר, הוא עובייס פאשה. מדובר באחיו למחצה הלא לגיטימי של סולימאן המפואר. עובייס היה בנו של סלים הקשוח, אביו של סולימאן, ואימו הייתה נערה בהרמון שנודעה בהתנהגותה הלא מוסרית. היא הורחקה מההרמון בעודה בהריון, ולפי המסורת שידכו אותה לביי מכובד. לכן עובייס נולד לאב חורג, מה שפסל אותו מלהתמודד על הכתר מול אחיו. סולימאן דאג להרחיקו מענייני האימפריה, אך כפי שראינו בפרקים ספורים נתקל בו או פגש אותו לשם ייעוץ מדי פעם. בשנת 1535, לאחר נפילת בגדאד, מונה לביילרביי, מושל המרחב, של בגדאד. לאחר עשר שנים יצר במסע צבאי לכיבוש העיר תעיז, כיום בתימן. הוא נהרג לאחר שנתיים, ב-1547, בעת מרד שהתחולל בתעיז.

הנסיך הרביעי והמפורסם ביותר, הוא ג'ם סולטאן, בנו של מהמט השני, שנודע בתואר "מהמט הכובש". הוא התחרה עם אחיו הצעיר ממנו, ביאזיד השני, על הסולטאנות לאחר מותו של מהמט בשלישי במאי 1481. ביאזיד היה מושל אמסיה, ונהנה מתמיכתם של היניצ'רים (מזכיר מישהו?). ג'ם היה מושל קוניה וקאראמאן, ונהנה מתמיכת הווזיר הגדול, מהמט פאשה, שמוצאו היה גם מקאראמאן. מהמט פאשה עשה מעשה, ניצל את היות הפרובינציות שמשל בהן ג'ם קרובות לבירה יותר מאמסיה, והכריז עליו כעל הסולטאן, בטענה כי כך רצה הסולטאן מהמט המנוח. בתגובה, היניצ'רים החלו להתפרע, פלשו לתוך איסטנבול והרגו בלינץ' את הווזיר הגדול. הווזיר הגדול הקודם, אסחאק פשאה, ניצל את הוואקום, לקח יוזמה והכריז על בנו של ביאזיד, קורקוט בן ה-11 ששהה בבירה, כעוצר, כלומר הסולטאן בפועל. לאחר מכן הגיע ביאזיד לאיסטנבול והוכתר לסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. ג'ם סירב לקבל זאת, והכריז על מלחמת אחים. כוחותיו כבשו את העיר אינגול, והוא הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה, בעוד שלאחיו הציע להישאר סולטאן רומליה, כלומר סולטאן של שטחיה האירופיים של האימפריה. את בירתו קבע בבורסה, בירת האמירות העותמאנית לשעבר. ביאזיד דחה את הצעתו, ויחד עם היניצ'רים צעד לעבר בורסה. היא נפלה בידיו, וג'ם הובס סופית בקרב ליד העיר ינישהיר. הוא ומשפחתו נמלטו לקהיר, שהייתה תחת שליטת הממלוכים. בשנת 1482 פתח בקמפיין חדש, ניסה לכבוש את קוניה אך כוחותיו הובסו והוא נסוג לאנקרה. אז הציע לו אחיו מיליון אקצ'ה כדי שיוותר על הכתר, אך ג'ם דחה את הצעתו.
ג'ם נמלט לאיזור טירת בודרום, שלא הייתה תחת שליטת העותמאנים בזמנו. מפקד הטירה הספרדי העניק לו מקלט, והוא עבר לרודוס. כל זאת בתנאי שימשיך לפעול למען הדחת אחיו. ביאזיד, כמו כן חתם ג'ם על הסכם אחווה בין האימפריה העותמאנית לנצרות. בתגובה, שיחד את "מסדר אבירי ג'ון הקדוש", שג'ם היה באחריותם, לאסור את ג'ם. הוא נאסר, והועבר לטירה בצרפת. בשנת 1489 עבר ג'ם להשגחתו של האפיפיור, אינוקנטיוס השמיני. גם את האפיפיור שיחד ביאזיד, על מנת שלא ישתמש בג'ם למסע צבאי נגד האימפריה העותמאנית. אינוקנטיוס ניסה להמיר את דתו של ג'ם לנצרות, ללא הצלחה. בסופו של דבר מת ג'ם בשנת 1495, בעת שנלחם יחד עם כוחות האפיפיור בנאפולי, שהייתה תחת שליטת המלך שארל השמיני הצרפתי. בן 35 היה במותו. בכך בא לקיצו ה"סדין האדום" שבו השתמשו הנוצרים כנגד האימפריה המוסלמית. ביאזיד הכריז על 3 ימי אבל באימפריה העותמאנית לזכרו של אחיו.
רק לאחר 4 שנים הועברה גופתו של ג'ם לשטחי האימפריה, שם נקבר בבורסה בטקס מוסלמי, היות והאפיפיור סירב לקבור אותו בטקס מוסלמי. גם לשם כך שילם ביאזיד שוחד.

הנסיך יחיא הנוצרי (1585-1649) היה בנו השלישי של הסולטאן מהמט השלישי מהמט היה נינו של סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי. אימו הייתה נסיכה משושלת ביזנטית ששלטה בעבר הרחוק בטרבזונד, כיום בתורכיה. היא פחדה שאחיו הצעיר שעלה לשילטון, הסולטאן אהמט הראשון, ינהג לפי מסורת אביו מהמט השלישי, שהרג יותר משלושים מאחיו, ולכן הכניסה אותו למנזר נוצרי, שם הוטבל לנצרות האורתודוכסית, דתה המקורית של אימו.

יחיא הרגיש מקופח היות והוא היה אחיו הגדול של מי שהתמנה לבסוף לסולטאנות-הסולטאן אהמט הראשון, וטען כי לפי חוקים של הורשת שילטון בממלכה נורמלית, הוא היה צריך להיות הסולטאן, היות ושני אחיו הבוגרים מתו. אך כידוע, המנהג העותמאני היה לפי "המנצח לוקח הכל"- הסולטאן יהיה זה שניצח את כל אחיו בקרבות על הירושה, ואף הרג אותם, בלי קשר לגילו ולמי שנולד לפניו או אחריו. לכן, יחיא הסתובב באירופה הנוצרית במטרה להציע לממלכות היבשת הנוצריות לשתף עימו פעולה כדי להדיח את אחיו, והבטיח כי אם ינצח הוא יהיה עושה דברן. הוא גם הסתובב בין מנהיגי דת נוצרים ברחבי האימפריה העותמאנית והציע להם למרוד, ובתמורה דת האימפריה העותמאנית תיהפך לנצרות במקום אסלאם. בשנות העשרים של המאה ה-17 הוביל התקפה ימית כושלת של 130 ספינות רוסיות ואוקראיניות על איסטנבול.
בשנת 1649 נהרג במונטנגרו העותמאנית בעת שניסה ליזום מרד נוסף נגד אחיו.

עקב מעשיו של יחיא ועקב הטבח שחולל אביו של יחיא, מהמט השלישי, ביותר משלושים אחיו, הוחלט באימפריה העותמאנית, כתחליף למסורת "המנצח לוקח הכל", לכונן את מוסד ה"קאפס", ה"כלוב", האגף הידוע בהרמון של ארמון טופקאפי, שם הושמו בהסגר האחים הטוענים לכתר הסולטאן, במקום שיהרגו אותם.

קהילות קטנות: הרומאניוטים

הם גרו ביוון ובאסיה הקטנה הרבה לפני שהיהודים גורשו מספרד. הם חיו ביאנינה, באתונה, בקוסטנטינופול, בסופיה ובהרבה איים יווניים. הם לא אשכנזים וגם לא ספרדים. הם פועלים לפי הלכות התלמוד הירושלמי, ולא זה הבבלי, ויש להם נוסח תפילה משלהם. הם לא מדברים יידיש ולא לדינו אלא להג יהודי של יוונית. שמות משפחה נפוצים לקהילה זו הם פסח, לויס וקנטי.

הם יהודי יוון ובולגריה המקוריים.

 
מדובר על הקהילה היהודית הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו ביוון ובאסיה הקטנה עוד לפני גירוש ספרד, אומרים אף שהם שארית של גולת בבל הקדומה. 
מדוע קוראים להם רומאניוטים? הכוונה היא ליהודי האימפריה הביזנטית העתיקה. הכינוי של האימפריה הביזנטית היה "רומאניה" (בלי קשר למדינת רומניה של היום), והיהודים הללו התיישבו והקימו בתי כנסת עם נוסח תפילה מיוחד להם, שאינו מזכיר לא את הנוסחים האשכנזיים ולא את נוסחי עדות ספרד.
את הקריאה בתורה בשבת היו הרומאניוטיים מחלקים לפי "סדרים" (שיטה לפיה קריאת כל התורה התמשכה על פני שלוש שנים, ולא על פני שנה אחת כמו שידוע לנו)- בדומה למנהג ארץ ישראל הקדום. 
הקהילה הרומאניוטית הגדולה ביותר בימי הביניים  הייתה בעיר תביי היוונית. עם הגעתם של יהודי ספרד לאיזור יוון ואסיה הקטנה לאחר שהסולטאן העות'מאני ביאזיד השני ניאות לקלוט אותם בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר הגירוש בשנת 1492, השתלבו היהודים הספרדים היטב יחד עם היהודים הרומאניוטיים, שעזרו להם בקליטתם. תחת השילטון העות'מאני, העיר סאלוניקי הפכה לעיר עם רוב יהודי ממש, רוב יהודיה היו ממוצא ספרדי, אך היה גם מיעוט קטן של יהודים רומאניוטיים שניהל יחד עם היהודים הספרדים את חיי המסחר והתרבות של העיר. 
 
כאמור, השפה של היהודים הרומאניוטיים הייתה יהודית-יוונית, כלומר יוונית בלהג יהודי עם מעט תוספות של מילים בעברית. 
בתקופת השואה, שמונים ושישה אחוזים מיהודי יוון הושמדו- חלקם רומאניוטיים. כמעט חמישים אלף מיהודי סלוניקי פונו מהעיר-בצורה כזו או אחרת. שארית יהודי יוון עלתה ברובה לישראל.  
כיום חיים בישראל כ45 אלף יהודים רומאניוטיים, אלף יהודים רומאניוטיים ביוון, חמש מאות יהודים רומאניוטיים בתורכיה-בעיקר באיסטנבול וששת אלפים וחמש מאות יהודים רומאניוטיים בארצות הברית, בעיקר במנהטן ניו יורק, שם קיים בית הכנסת הרומאניוטי הגדול ביותר בעולם והיחיד ביבשת אמריקה: "קהילה קדושה יואנינה". 
באיסטנבול קיים גם בית כנסת ליהודים רומאניוטיים. 
בשכונת נחלאות בירושלים קיים בית כנסת "בית אברהם ואוהל שרה לקהילת יאנינה", שהוא רומאניוטי. 
עם הזמן חילחל נוסח התפילה היהודי ספרדי לנוסח התפילה הרומאניוטי.