Tag Archives: האימפריה העות'מאנית

הלאומיות התורכית

תולדות הלאומיות התורכית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio. קטעים מעבודה שכתבתי לאוניברסיטה לפני כעשור וקצת.

הלאומיות התורכית התפתחה בארבעה שלבים בין אמצע המאה ה-19 לבין שנות העשרים של המאה העשרים בכמה שלבים. השלב הראשון היה השלב העות'מאני, בו ניסו אינטלקטואלים עות'מאניים לספק תשובות כיצד תתמודד האימפריה עם אתגר המערב והמודרניות. בשלב זה התפתח רעיון העות'מאניזם, במקביל לפאן-אסלאמיזם (הרעיון שלפיו יש לכונן אומה ואימפריה מוסלמית אחת גדולה כשהזהות המרכזית בה תהיה הזהות הדתית המוסלמית). השלב השני הוא השלב התורכי, בו התבסס רעיון הפאן-תורכיזם (הרעיון לאחד את כל העמים התורכיים לאימפריה אחת גדולה, שהזהות התורכית תהיה העיקרית בה) על ידי אינטלקטואלים כמו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנבדל מהרעיונות הפאן-עות'מאניים (לאחד את כל עמי ושטחי האימפריה העות'מאנית תחת הזהות הלאומית העות'מאנית) והפאן-אסלאמיים, לאחר שהובן כי בלתי אפשרי להוציאם לפועל באותה תקופה. השלב השלישי היה השלב הניסיוני והכושל לממש לאומיות תורכית בכל שטחי האימפריה העות'מאנית בעת שילטון סיעת "התורכים הצעירים" שנמשך משנת 1908 ועד לתבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה בסוף העשור השני של המאה העשרים. השלב הרביעי היה השלב האקטיביסטי- עיצובה של הלאומיות התורכית המודרנית בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ (תמונתו מופיעה על הדגל כאן) , מייסדה של תורכיה המודרנית החילונית.

 

השלב הראשון: השלב העות'מאני- תחילתו של שלב זה היא בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, עת החל הסולטאן העות'מאני מחמוד השני ברפורמות בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי, המשפטי והחינוכי באימפריה. הסולטאנים שהמשיכו את מחמוד המשיכו ברפורמות, שנמשכו למעשה עד שנות השבעים של המאה ה-19. הרפורמות הללו זכו לשם הכולל "תנזימאת". עד אז, הייתה האימפריה העות'מאנית קיסרות מוסלמית, שהשילטון בה מאז אמצע המאה ה-17 בערך היה מבוזר, ולכל מושל מחוז ניתנה מעין-אוטונומיה בתחומי השילטון המקומי, הכלכלה והחברה. זהותם של תושבי האימפריה הייתה בעיקרה דתית וגם מקומית (כלומר: כל אחד זוהה עם העיר או הכפר שבא ממנו). הנתינים התחלקו בעיקר לקהילות דתיות (מילתים): מוסלמים, נוצרים קתולים, נוצרים אורתודוכסים, יהודים, וכו', כשהסולטאן שולט תחת דגל האסלאם והאלמנט הדתי-אסלאמי מרכזי מאוד. חשיבות מועטה ניתנה לזהות אתנית כלשהי. האימפריה השתרעה על פני שלוש יבשות: אסיה, אירופה וצפון אפריקה, כשהחלק האסיאתי כולל את חצי האי ערב, הסהר הפורה ותת-היבשת האנטולית (איפה ששטחה של רובה של תורכיה של היום) עד מרכז אסיה, ואילו החלק האירופי, שנקרא רומליה, כלל את איזורי הבלקן ויוון ביניהם.

מטרת הרפורמות, שהונהגו בשלבים, הייתה למרכז את האימפריה ולענות על אתגר המערב, היות ובאותה התקופה ניצבה האימפריה בפני כמה קשיים: החזית המצרית: המושל העות'מאני במצרים, מהמט עלי פאשא, שמרד בסולטאן בין השנים 1825-1839 וכוחותיו כבשו את מצרים וסוריה ומכעט שהגיעו עד לאיסטנבול, עד שהאימפריה ניצלה בחסדי מעצמות אירופה תוך כדי שהיא הופכת לתלויה בהן כלכלית. החזית הרוסית: מלחמות עם רוסיה שהתפשטה על חשבון העמים התורכיים שמדרום לה, כשהשיא היה במלחמת קרים (1853-1856) וכן בסוף שנות השבעים של המאה ה-19. רוב העימותים עם רוסיה הסתיימו בניצחון רוסי, אך לא תמיד. החזית הבלקנית: באותו זמן התחוללה התעוררות לאומית ומרד כנגד העות'מאנים באיזור הבלקן (סרביה, בוסניה, מונטנגרו, יוון וכו') והאימפריה החלה לאבד את הטריטוריות האירופיות שלה, שנחשבו ליהלום שבכתר.

אולם, החזית החשובה ביותר הייתה ההתמודדות העות'מאנית אל מול הקידמה המדעית, הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית של מעצמות אירופה ואל מול נחשול הלאומיות באירופה. עיקרן של התנזימאת, הרפורמות, היה: מירכוז השילטון בידי הסולטאן והמימשל המרכזי באיסטנבול, שיוויון זכויות לכל האזרחים ללא הבדלי דת, חקיקת חוקים אזרחיים והקמת בתי משפט אזרחיים- בעוד שלפני כן מערכת המשפט הייתה מבוססת על ההלכה האסלאמית, מתן שיוויון זכויות לאזרחיה הלא-מוסלמים של האימפריה גם בגיוסם לצבא, השתתת מערכת גביית מיסים מרכזית לאחידה והפיכת הצבא למודרני בסיגנון אירופי: שינוי מבני וחינוך הקצינים בהשכלה אירופית מודרנית (דבר שיוביל בהמשך להקמתה של תורכיה המודרנית על ידי קצינים שחונכו חינוך כזה). כמו כן, הוקמו שגרירויות של מעצמות אירופה באימפריה וכוננו יחסים דיפלומטיים איתן. הרפורמה העיקרית הייתה בתחום החינוך: הקמת בתי ספר חילוניים, כשעד אז מערכת החינוך הייתה דתית לפי העדה הדתית של תלמידיה, ושליחת סטודנטים מצטיינים ללימודים באירופה. רפורמה זו הובילה, יחד עם התפתחותו של הדפוס עוד מראשית המאה ה-19 והכנסת העיתונות הכתובה לאימפריה, לזליגת רעיונות לאומיים לתוכה.

הספרות והעיתונאות באימפריה העות'מאנית והתפתחותן המודרנית בהשראת הספרות הצרפתית, הביאה להתפשטות מהירה של רעיונות מערביים באימפריה. מי שביטא אותה היו אינטלקטואלים שהתחנכו במערב וחיפשו תשובות לאתגרים האסלאמיים-דתיים שניצבו בפניהם. נאמיק כמאל, שהושפע מאוד מהלאומיות הצרפתית, הביא לאימפריה שני "רעיונות" מערביים: חרות (הוריית) ומולדת (וטן). הוא דיבר על פטריוטיזם עות'מאני ולאומיות עות'מאנית. הוא היה ממייסדי תנועת "העות'מאנים הצעירים", שהושפעה מאוד מ"אביב העמים" באירופה של שנת 1848. העות'מאנים הצעירים הפיצו את רעיונותיהם בעיקר בעיתונות אך התנגדו לתנזימאת בשל התנגדותם למירכוז האימפריה תחת רודנות הסולטאן. הם היו מוסלמים מאמינים מצד אחד ופטריוטים עות'מאנים מצד שני והאמינו בכינון מונרכיה חוקתית באימפריה יחד עם מימשל ייצוגי, חוקתי ופרלמנטרי. הם טענו כי רעיונותיהם הם חזרה לעקרונות החוק האסלאמי הקלאסי, שהכיר בריבונות עממית. תנועה זו שהתבססה על שילוב בין מסורת אסלאמית לליברליזם אירופי הייתה קטנה בהיקפה ופעלה בתוך האליטה השלטת במשך שנים אחדות. בשנת 1876 חוללו חברי ממשלה עות'מאנים המקורבים לתנועה זו הפיכה חוקתית, הדיחו את הסולטאן עבד אל-עזיז ואת הסולטאן מוראד שבא אחריו, והעלו לשילטון את הסולטאן עבד אל-חמיד השני שנודע כשליט סמכותני ואסלאמיסטי מחד, אך גם כרפורמטור גדול מאידך וגם כאוהד של ארצות הברית מאידך. בינואר 1877 השביע עבד אל-חמיד את הפרלמנט העות'מאני הראשון אך פיזר אותו כעבור שנה בשל מלחמה קשה עם הרוסים שהחלישה מאוד את האימפריה.

 

השלב השני: השלב התורכי.

שלב זה, שהחל במקביל לעות'מאניזם, צבר תאוצה בשל ההבנה שנוצרה בקרב האינטקלטואלים השונים ממוצא תורכי כי רעיונות העות'מאניזם והאסלאמיזם אינם ברי ביצוע. אבל היות והעבר האסלאמי היה ידוע היטב מתוך לימוד כתבי הקודש והמסורת המוסלמית, את העבר התורכי בין היתר הטרום-אסלאמי של העמים התורכיים היה צורך לחקור. התפתחות התורכולוגיה והארכיאולוגיה בארצות התורכיות הביאה לחקר ההיסטוריה של העמים התורכיים, על מנת למצוא בסיס משותף בין כל התורכים הן בתוך האימפריה העות'מאנית והן מחוצה לה. השם "תורכיה" יוחס לתת היבשת אנטוליה (הכוונה היא שאנטוליה, רוב שטח תורכיה של היום, מוקפת ים מ-3 צדדיה ובצד הרביעי מחוברת ליבשה) הדוברת תורכית על ידי בני אירופה כמעט מאז נכבשה לראשונה בידי התורכים במאה ה-11. התורכים לא קיבלו שם זה כשמה הרשמי של ארצם אלא בשנת 1923. אמנם הלשון התורכית נקראה בשמה, אבל השימוש במונח מצומצם למדי בקרב החברה העות'מאנית הגבוהה וכשהשתמשו בו הייתה הכוונה יותר לתורכמנים הנוודים. בתהליך הדרגתי, החליפה "התורכיות" את "העות'מאניות". גורם עיקרי לכך היה אובדן השטחים האירופיים של האימפריה העות'מאנית וגם ההתעוררות בפרובינציות הערביות של האימפריה, שסוד קיומה לדעתי היה אי ריכוזיותה. ברגע שאיזון זה הופר, בצירוף השפעה אירופית חזקה, אזי החלה האימפריה להתפרק ורעיון התורכיות עלה על הפרק.  התפתחות מדע התורכולוגיה היה במקביל להתפתחות הלאומיות התורכית: הכוונה לחקר השבטים הקדמונים דוברי התורכית במרכז אסיה, מה שגרם לאינטלקטואלים לטעון לקדמוניותם של התורכים ושל שפתם וכן לייחס לתורכים את המרחב האנטולי מקידמת דנא, בטענה שהשומרים והחיתים היו גם עמים תורכיים. התפשטותה של רוסיה דרומה על חשבון העמים התורכיים הביאה לכך שגורמים באימפריה טענו כי היות והאימפריה העות'מאנית היא אימפריה תורכית אז מחובתה להגן על העמים הללו גם אם הם אינם יושבים בתוך גבולותיה. שני הוגי הדיעות העיקריים של הלאומיות התורכית הם יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנחשב כאבי הלאומיות התורכית.

אקצ'ורה (1876-1935), שנולד למשפחה טאטארית ברוסיה והיגר עם משפחתו לאיסטנבול, התחנך באקדמיה הצבאית באיסטנבול (שעד 1923 עדיין נקראה רשמית קוסטנטינופול) ולאחר שנכשל בלימודיו הצבאיים הוגלה מהעיר לפאריז, שם הפך לאחד מדובריה הבולטים של הלאומיות התורכית. לאחר מכן בשנת 1904 חזר לרוסיה, שם כתב את יצירתו הידועה ביותר "שלוש דרכי המדיניות" שהודפס בכתב העת "תורכ" בקאהיר. הוא טען שיש שלוש דרכים להתמודד עם מצבם של התורכים: 1. אסלאמיזם 2. עות'מאניזם 3. תורכיזם- שזו לדעתו הדרך הנכונה. הוא קרא לתורכים לצאת ממסגרת המדינה העות'מאנית ולבטלה, ותחת זאת להיצמד לזהות התורכית שלהם. לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908 (קבוצה של קצינים שהשתלטו על המרכז השילטוני באיסטנבול, הפכו את האימפריה שוב למונרכיה חוקתית והדיחו את הסולטאן עבד אל-חמיד השני לטובת אחיו, והפכו למימשל העות'מאני  ששלט בפועל באימפריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה) חיבוריו מצאו אוזן קשבת. הוא הגדיר את התורכים במונחים אתניים לגמרי וקרא לאיחוד כל העמים התורכיים בתוך ומחוץ לאימפריה תחת מסגרת אחת. כמו כן הוא קרא ליצירת כלכלה לאומית ולהתרחקות מערכים אסלאמיסטיים, וכי על תורכיה להיות לאומית וחילונית.

מהמט זיא גאק-אלפ (1876-1924) היה סוציולוג וסופר. הוא נולד בדיארבקיר (דיאר-בכר) שבמזרח תורכיה, איזור שמאוכלס רובו בכורדים, ואף נטען שהיה חצי כורדי במוצאו. הוא טען שיש להתחיל בתהליך של "תורכיפקאציה" באימפריה העות'מאנית, כלומר לכפות את השפה והתרבות התורכית על כל אזרחי האימפריה הרב-תרבותית, אף אם הם אינם תורכים במוצאם. הוא גם הטיף לשילוב עם העמים התורכיים שמדרום לרוסיה ושמחוץ לתחומי האימפריה. הוא הגדיר ביצירותיו את המונח "תורכיות" וטען כי לאומה צריכה להיות הכרה משותפת אם ברצונה לשרוד. הוא דגל בליברליזם מערבי וטען שיש לאמץ אותו ברחבי האימפריה והפך לאידיאולוג הראשי של "הוועד לאיחוד ולקידמה"- הזרם העיקרי של "התורכים הצעירים" ששלט באימפריה העות'מאנית עד לתום מלחמת העולם הראשונה.

בינתיים, החל משנת 1895 הוקמו אגודות סודיות תורכיות מהפכניות ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה, על ידי אינטלקטואלים שהוגלו בתרופת הסולטאן עבד אל-חמיד השני. האגודות התורכיות הללו הוציאו מניפסטים שקראו להחלפת הסולטאן ולחיזוק "תורכיותה" של האימפריה. בצרפת עצמה קמה אגודה בשם "התורכים הצעירים" או בשמה התורכי המקומי "התורכים החדשים" (המילה "חדש" בתורכית דומה למילה "צעיר" בצרפתית) ובד בבד הקימו קציני צבא מהדור החדש והמשכיל באימפריה עצמה, בייחוד בפרובינציות הבלקניות שלה כשהמרכז הוא בעיר סאלוניקי,אגודה בשם "הוועד לאיחוד ולקידמה" שקראה להשבת החוקה העות'מאנית הפרלמנטרית שהושעתה על ידי הסולטאן ב1877. בשנים 1906-1908 משבר כלכלי חמור באימפריה ובעיית משכורות אצל הקצינים הביאו למירמור אצל אנשי הצבא העות'מאני והפכו את האגודות הסודיות ליותר גלויות. בחודש יולי 1908 התחוללה ההפיכה החוקתית השנייה באימפריה ולאחר שנה הודח הסולטאן עבד אל-חמיד השני והוחלף באחיו והוחזר המשטר החוקתי והתאפשר חופש הביטוי. בין השנים 1909-1913 התחוללו מאורעות קשים ברחבי האימפריה: תסיסות והפיכות נגד, חילוקי דיעות בקרב השילטון החדש וגם שתי מלחמות בבלקן, שגרמו לאימפריה לאבד את רוב שטחיה האירופיים למעט נתח קטן בין הערים איסטנבול ואדירנה. בכך הקיץ הקץ על רעיון העות'מאניזם, ורעיון התורכיות הלך וצצמח וקיבל ביטוי בולט בעיתונות. הסולטאנים הפכו לשליטים ייצוגיים בלבד, ובשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הונהגה האימפריה על ידי שלישייה: אנוור פאשא, טלעת פאשא וג'מאל פאשא שהובילה את האימפריה העות'מאנית לשלב האחרון של הקיום שלה ולברית כושלת עם גרמניה ואוסטריה שהובילה לתבוסה העו'תמאנית במלחמת העולם הראשונה. גם שטחי המזרח התיכון של האימפריה אבדו. באוקטובר 1918 נחתמה הפסקת אש משפילה במודרוס בין האימפריה ובין הבריטים ומעצמות ההסכמה המנצחות, הצבא העות'מאני פורק והשליטה במיצרי הדרדנלים ניתנה בידי מדינות ההסכמה. בשנת 1920 נכנס הצבא הבריטי לאיסטנבול והצבא היווני כבש את איזמיר (סמירנה). בין נובמבר 1918 למארס 1920 מוסטפא כמאל שנודע לאחר מכן בשם אתאתורכ, קצין צבא מצטיין שנודע לראשונה במלחמה כנגד הפולש האיטלקי ללוב בשנת 1911, ייסד מחתרת לאומית תורכית ותנועת התנגדות כנגד ממשלת הבובות באיסטנבול בראשות הסולטאן שהייתה תחת הבריטים ובעיקר כנגד היוונים הפולשים. מרכז אנטוליה הפך לבסיס תנועת ההתנגדות והעיר אנקרה הייתה בעיקרו. ראשי תנועת ההתנגדות בראשות מוסטפא כמאל חתמו על "האמנה הלאומית" שהתבססה על רעיון של אומה תורכית באנטוליה בלבד, בשטחים שמיושבים על ידי רוב עות'מאני מוסלמי, מאוחד בדת, גזע ומטרה ובעל ריבונות מלאה. בסופו של דבר ניצח אתאתורכ, היוונים גורשו והסולטאן סולק מהמדינה ובוטלה הסולטאנות והח'ליפות האסלאמית. באוקטובר 1923 בעקבות הסכם לוזאן הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה התורכית החילונית והתקבעה הלאומיות התורכית בשטחי ובגבולות אנאטוליה. אתאתורכ החליט גם לשנות את הכתב הערבי-פרסי של השפה התורכית לכתב לטיני  שאותו ילמדו רוב רובה של האוכלוסייה על מנת להתאים את המדינה לסטנדרטים אירופיים, וכן החליט להפריד את הדת מהמדינה, להנהיג קוד לבוש מערבי ולהפוך את הזהות הלאומית התורכית לזהות המרכזית של אזרחי הרפובליקה החדשה ואת עיקר החינוך במדינה לחינוך לאומי תורכי חילוני.

 

 

 

 

 

 

 

אמאם יחיא התימני

התימנים נגד העות'מאנים

תימן, או האיזור שאנו מכירים כיום (והכרנו בעיקר עד 1990) כצפון תימן, הייתה החל משנת 1517 תחת שילטון האימפריה העות'מאנית התורכית הסונית. החל מאמצע המאה ה-19, בעיקר עקב מלחמותיה עם מעצמות אירופה, החל המצב של האימפריה להידרדר, והיא איבדה שטחים רבים באירופה, כשמעצמות אירופה לטשו עיניים גם למחוזותיה של האימפריה במזרח התיכון עצמו. הבריטים לטשו עיניים לכיוון מצרים (ואכן החלו לשלוט בה בפועל מאז 1882), הצרפתים לאיזור תוניסיה והאיטלקים (איטליה הייתה מדינה טרייה יחסית לאחר האיחוד שלה) לכיוון לוב. הבריטים, הצרפתים והאיטלקים וכן מושלים מקומיים החלו לחתור באיזור המזרח התיכון ולנסות ולהמריד את האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון כנגד העות'מאנים. אחת העובדות החשובות בקשר לאיזור תימן היא היותה מרובת שבטים, ובייחוד שבטים שיעים מפלג הזיידייה של השיעה (הזיידים מאמינים בניגוד לשיעה הנפוצה שמאמינה ב12 אמאמים שהנהיגו את הקהילה המוסלמית השיעית שהיו צאצאים של משפחתו הגרעינית של מוחמד, האמאם החמישי היה אחר מהמקובל, זייד בן עלי, שיצר שושלת של אמאמים משלו שהיו צאצאיו ודומיננטיים בעיקר באיזור תימן) וכן היות האמאם השיעי-זיידי התימני הסמכות הדתית והשלטונית הלא-רשמית העליונה באיזור. העות'מאנים, מצידם, ידעו על מיקומה האסטרטגי של תימן באיזור הים האדום, וכן על קירבתה אל המקומות הקדושים לאסלאם בחיג'אז (מכה ומדינה). לכן, למרות היות תימן חלק מהפריפריה של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים שלחו כוחות צבא כדי ליצור סדר באיזור דרום חצי האי ערב עוד משלהי המאה ה-19. כחלק מהרפורמות באיזור תימן, הוכרזה העיר צנעא בשנת 1872 כבירת מחוז תימן של האימפריה, והיא בירת תימן עד היום. שושלות האמאמים השיעיים התימניים היו, למעשה, תחת שילטון של אימפריה סונית ובסביבה שמצפון לה שולטים שבטים ושושלות סוניות.

מנגד, העות'מאנים סירבו להכיר בשילטון ובסמכות הדתית של האמאמים התימניים השיעים-זיידים על האיזור ופעלו כדי לדכא אותם. הדברים באו לידי ביטוי בעיקר בראשית המאה העשרים ובהמשכה, עת הסולטאן עבד אל-חמיד השני ששלט באימפריה החל מ-1876 וכן "התורכים הצעירים" שביצעו כנגד הסולטאן הפיכות בין השנים 1908-1909 ושאפו להדיח אותו, עשו מאמצים כבירים על מנת למרכז את האימפריה תחת מרכז שילטוני אחד באיסטנבול ולצמצם כמה שיותר את האוטונומיה היחסית שניתנה למחוזות ולאוכלוסייה המקומית שלהן. בתימן העות'מאנים הסונים סירבו לא רק להכיר בשילטון האמאמים השיעים, אלא דרשו שכל בתי הדין הדתיים השרעיים בתימן יהיו סוניים, בעוד יחיא דרש שהשריעה האסלאמית בנוסח השיעי-זיידי שלה תוטל על תימן.

בשנת 1904 התמנה בתימן אמאם שיעי בשם יחיא מחמד חמיד אל-דין מהשושלת המתווכלית, יליד שנת 1869, והוא שאף לתת לתימן מקסימום שילטון עצמי תחתיו מידיהם של העות'מאנים ולהביא אותם להכיר בו כשליט של תימן. בסופו של דבר השיג האמאם יחיא את מטרותיו, והוא זה שנחשב המייסד של תימן של ימינו.

עוד בשנים 1904-1905 הכריז האמאם על מרד כנגד העות'מאנים ומגמות מירכוז האימפריה שלהם, מרד שלא נחל הצלחה גדולה והוביל את העות'מאנים לחזק את שליטתם בתימן. בשנת 1910 פרץ מרד של השבט השליט המקומי, האידריסים הסונים, באיזור עסיר, בדרום-מערב ערב הסעודית של ימינו שנמצא מצפון לתימן של ימינו. העות'מאנים שלחו לאיזור מכה ומדינה כוחות צבא נוספים על מנת לדכא את המרידות, ונעזרו לשם כך גם בשריף (מושל מחוז) המקומי של מכה, השריף חוסיין מהמשפחה ההאשמית שכיום היא משפחת המלוכה הירדנית ועתיד למרוד בעות'מאנים בימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, משפחת אל-סעוד, כיום משפחת המלוכה הסעודית, מרדה באיזור אחר של חצי האי ערב, איזור נג'ד. העות'מאנים וההאשמים נלחמו גם כנגד משפחת אל-סעוד הווהאבית וגם נגד האידריסים של איזור עסיר שהיו סונים אך שייכים לאסכולה קיצונית יותר בסונה מבחינה דתית מאשר העות'מאנים לכן זו הייתה יותר מלחמה דתית מאשר מלחמה לאומית.

האמאם יחיא התימני, מצידו, ניצל את תמיכת השיעים המקומיים בתימן בו וכן את תמיכתה של איטליה, שתיכננה להחליש את העות'מאנים על מנת להכשיר את פלישתה ללוב בספטמבר 1911, ופתח במרד משלו. בסוף שנת 1910 הכריז האמאם יחיא השיעי ג'יהאד (מלחמת קודש) כנגד העות'מאנים הסונים וחסם את הדרך הראשית בין צנעא בירת מחוז תימן לבין עיר הנמל החשובה חודיידה במערב המחוז. יחיא היה מודע היטב גם למרידות אחרות בתוך האימפריה העות'מאנית, בייחוד למרד באותו זמן באלבניה, שהיה הפעם הראשונה שבה מוסלמים (סונים) מקימים תנועת מרד לאומית כנגד האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים, שבעצמם היו בתקופה שלאחר הפיכה באיסטנבול כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד והיו עסוקים באינטריגות פנימיות בתוך תנועת "התורכים הצעירים" בין תומכי המירכוז לליברלים, שלחו לתימן כוח צבא גדול שהיה לפני כן באלבניה המורדת בראשות הגנרל הסורר אהמט עזת פאשא. מלחמת הגרילה שניהל האמאם יחיא, שהוא ואנשיו הכירו היטב את האיזור ההררי של צפון תימן והקימו מערכת מינהלתית וצבאית מסודרת, כנגד העות'מאנים הייתה מוצלחת יחסית אך לא מושלמת, והוא הסב להם אבידות כבדות כשבינואר 1911 הוא השתלט על עיר מולדתו צנעא. הוא נהנה, כאמור, מסיוע ומאספקה צבאיים וכספיים איטלקיים דרך הים. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים, כאמור, ללוב העות'מאנית, וראש הממשלה העות'מאני (הווזיר הגדול) אבראהים חקי פאשא הודח עקב הכישלונות הצבאיים של האימפריה. המימשל העות'מאני החדש הבין שעליו לוותר לאמאם יחיא אם ברצונו להדוף את האיטלקים בלוב, את המרידות בחצי האי ערב (סעודיה של היום) ולשלוח כוחות צבא גם לאיזור הבלקן המורד. לכן, באוקטובר 1911 נחתם הסכם דעאן בין האמאם יחיא לבין העות'מאנים. לפי ההסכם הזה, האמאם התימני יקבל אוטונומיה נרחבת במחוז תימן וכן יותר לו לכונן באיזור את השריעה ואת מערכת המשפט לפי ההלכה השיעית-זיידית. בתמורה לכך הוא לא ימרוד נגד האימפריה העות'מאנית ויביע נאמנות לסולטאנים העות'מאנים ולשילטון באיסטנבול.

בשנת 1918 הובסו העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והאמאם יחיא ניצל זאת כדי למנוע פשיטות מצד השבטים הסונים מסעודיה של ימינו לכיוון תימן, לכן הכריז על המדינה העצמאית התימנית בצפון תימן שבירתה צנעא, האמאמות של תימן או בשמה השני הממלכה המותווכלית של תימן . בשנת 1948 נרצח האמאם יחיא במסגרת מאבקים שבטיים ושושלתיים סביב שאלת האמאם הלגיטימי של תימן.

הממלכה המתווכלית של תימן התקיימה עד 1962, עת הודחה בסיוע מצרים הנאצריסטית, על ידי מפקד הצבא התימני עבדאללה אל-סלאל, והפכה לאחר מלחמת אזרחים קשה לרפובליקה.

סלים השלישי

העות'מאנים, פרק 9: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ג' (ספוילר)

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס (אך לא מועתק) על הספר של סטנפורד שאו ואישתו אזל קוראל, "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית".

שני העשורים האחרונים לשילטונו של הסולטאן סולימאן התאפיינו בעייפות ממבצעים צבאיים, ובעיקר ממאבקים פנימיים על ירושתו. סולימאן עצמו קשר קשרים צבאיים עם אימפריות אחרות, כמו הצרפתים, ועוד בשנת 1536 הוא ניצל את הברית הזא כדי להוביל התקפה ימית ויבשתית לכיוון אלבניה ואיטליה בחזית הים התיכון. בראש הצי העות'מאני עמד האדמירל האגדי ח'יר א-דין ברברוסה, ובצד ההבסבורגי- אוסטרי עמד יריבו האדמירל אנדריאה דורייה. בלחץ האפיפיור ומדינות אירופה אחרות הברית הזאת לא החזיקה מעמד, והצרפתים נסוגו מצפון איטליה. באותו זמן הצי העות'מאני היה עסוק גם באיזור האוקיינוס ההודי, כנגד הפורטוגזים שתקפו את חופי הודו המוסלמית שביקשה מהעות'מאנים עזרה. בשנת 1538 יצאו סולימאן וצבאו והשתלטו על מולדביה ודרום בסראביה, באיזור רומניה של היום. עם זאת, בשנים שלאחר מכן היה עסוק סולימאן בענייני פנים: הוא אירגן את החוקים האזרחיים והפליליים של האימפריה (שהייתה, רשמית, תחת חוק ההלכה המוסלמית- השריעה), לקודקס (ספר חוקים) מסודר- הקאנון-נאמה, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק (קאנוני)". הוא גם עסק בניסיון למנות וזירים גדולים על מנת שייכנסו לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו אבראהים פאשה, חברו שחוסל בהוראתו. הוא בחר בלוטפי פאשה (פאשא- תואר כבוד תורכי לבכירים). ב1540 מת יאנוש זאפוליה, שליט הונגריה שהיה נאמן לעות'מאנים, מה שהצית עוד פעם את הקרבות עם בית הבסבורג האוסטרי. ההבסבורגים נדחקו באופן כמעט מוחלט משטחי הונגריה בשלוש השנים שיבואו לאחר מכן. באמצע שנות הארבעים של המאה ה-16 הורם סולטאן, אישתו של סולימאן שלא הייתה אמו של בנו בכורו, דאגב "לבחוש" בענייני הורשת השילטון. בייחוד לאחר מות בנה, הנסיך מהמט, כתוצאה ממחלה. היא השיאה את בתה, מיהרימה סולטאן, לרוסטם פאשא, שהפך לווזיר הגדול של האימפריה. היא רצתה שרוסטם ידאג לקדם את אחד מבניה לתפקיד יורש העצר, ויעזור לה להיפטר מיורש העצר, הנסיך מוסטפא, בנם של סולימאן וגולבהאר (אולי מאהידווראן?) סולטאן. עוד כוח עולה באימפריה היה הנסיך ביאזיט, בנם של סולימאן והורם. בשנת 1547 ביאזיט, הסולטאן סולימאן וצבאם, יצאו למלחמה כנגד איראן ששלט בה בית המלוכה הספווי, לאחר שאחיו של השאה השולט באיראן, טאהמספ, אלקאז מירזא, ברח לשטחי העות'מאנים בעודו טוען לכתר אחיו. במהלך העימות עם האיראנים השתלטו העות'מאנים על איזור אזרבייג'אן (איזור שמאוכלס בעמים תורכיים) וכן על שטחים בקווקז.

בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, פרצו שוב עימותים בין העות'מאנים וההבסבורגים באיזור הונגריה וטרנסילבניה. בראש הצבא העות'מאני עמד מפקד שהיה בילדותו נוצרי-בוסני, נחטף, אוסלם וגויס לצבא הרגלים העות'מאני (היניצ'רים) בתהליך הגיוס- הדוושירמה. הוא נועד לגדולות, ושמו היה סוקולו מהמט פאשא. (1505-1579). סוקולו עתיד להתמנות בשנת 1560 לתפקיד הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני, לכהן בתפקידו כמעט עד סוף חייו תחת שלושה סולטאנים ולהפוך למעשה לשליט האימפריה בפועל.

בינתיים, בצי העות'מאני עלה גם כוח חדש במקביל לשליטתו של האדמירל המפורסם ח'יר א-דין ברברוסה- טורגוט ראיס. בשנת 1551 נפתחה מול ההבסבורגים חזית ימית בחופי צפון אפריקה, ובאותה שנה נכבשה ע"י העות'מאנים טריפולי, כיום בירת לוב. בשנת 1552 השלים הצי העות'מאני את כיבוש ערי חוף הים האדום לאורך מה שהיום הוא החוף הסעודי והתימני, בעיקר מידי הפורטוגזים.

העשור האחרון לשילטונו ולחייו של סולימאן אופיין בעיקר במאבקים פנימיים: היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה, היה נאמן מאוד לנסיך מוסטפא יורש העצר, והורם סולטאן וחתנה רוסטם פאשא תפרו עלילה כנגד מוסטפא על בגידה בסולימאן. בשנת 1553 הוצא להורג מוסטפא, מה שהשאיר את שני בניה של הורם, הנסיכים ביאזיט (ניתן לקרוא לו גם ביאזיד) וסלים, במאבק על השילטון. כמו כן, אותו עשור היה מאופיין בבעיות כלכליות קשות עקב ההוצאות הכספיות על מלחמה (תקציב הביטחון) של האימפריה. הדבר הוביל את הממשלה העות'מאנית לנסות ולהטיל מיסים על הפרובינציות (מחוזות גדולים) השונות וכן לכונן מנגנון לפיקוח ולוויסות מחירים של מוצרים בסיסיים.

עקב הוצאתו להורג של מוסטפא, חיל היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה שרוב מגויסיו היו במקור נערים נוצרים שנחטפו ואוסלמו, כמעט ומרד. איש צבא מקירבם התחזה לנסיך מוסטפא המת, וקראו לו "מוסטפא המדומה (דוזמה מוסטפא), ובשנת 1555 פתח במרד כנגד השילטון. הצלחותיו היו בעיקר באיזור רומליה- הפרובינציות האירופיות- בלקניות של האימפריה, ובעיקר במקדוניה. באותה שנה כוח צבאי בראשותו של הנסיך ביאזיט, המועמד הבכיר לירושה, הצליח להביס את מוסטפא המדומה ואנשיו ולהוציאו להורג. באותה שנה סולימאן המוחלש נאלץ לחתום על חוזה שלום עם איראן הספווית, ביודעו כי זה לא הזמן למלחמות גדולות. לביאזיט, עם זאת, לא היה הרבה מזל: אחותו מיהרימה ובעלה רוסטם החליפו נאמנויות בינו לבין אחיו סלים, הפיצו עליו שמועות שהוא שיתף פעולה עם אנשי מוסטפא המדומה כנגד סולימאן, וגרמו לחימתו של אביו לבעור כנגדו. מי שהצילה אותו הייתה הורם סולטאן, ששיכנעה את סולימאן למנות את ביאזיט למושל מחוז קוטאהיה המרוחק. הנסיך סלים, שנקרא על שם סבו הסולטאן סלים הראשון, התמנה בינתיים למושל מניסה, מה שהפך אותו למועמד הבכיר ביותר להיות יורש העצר. היתרון של סלים לעומת אחיו המוכשר ממנו (כשמוסטפא האמיתי היה מוכשר משניהם), היה היותו נוח להשפעת אימו והשפעתו של הווזיר הגדול. היניצ'רים עברו ברובם לצד של סלים, בעוד שהאליטות התורכיות הישנות עמדו לצידו של ביאזיט. אבל לביאזיט לא היה מזל: בשנת 1558 מתה הורם סולטאן (אלסנדרה ליסובסקאיה במקור, או רוקסלאנה בכינוי המקורי שלה), אישתו המאוד משפיעה של סולימאן, כנראה כתוצאה מסרטן בלוטות הלימפה. ביאזיט אסף אחיו את אנשיו של מוסטפא המדומה וחלק מאנשיו של הנסיך מוסטפא האמיתי, והחל בבריחה מפני אחיו. הוא מצא ב1560 מקלט באיראן אצל השאה טאהמספ, אך אביו, סולימאן, שיכנע ושיחד את השאה האיראני להוציא את בנו שלו, של סולימאן עצמו, להורג, בשנת 1562. ביאזיט הוצא להורג יחד עם אישתו וילדיו, מה שהפך את סלים, הג'ינג'י הנוח להשפעה ואף לפי השמועות השיכור, ליורש העצר וליורש אביו באופן רשמי. אישתו, נורבאנו סולטאן, הייתה ממוצא ונציאני, ויש האומרים ממוצא יהודי.

בשנת 1560 מונה סוקולו מהמט פאשא לוזיר הגדול, כלומר ראש ממשלת האימפריה העות'מאנית, והוא כיהן בתפקידו במשך כמעט 20 שנים, בהן ניהל את ענייני האימפריה בפועל.

למרות שסולימאן כבר היה זקן, קרוב לעשור השמיני של חייו, בשנת 1566 הוא התעקש לעמוד בראש מסע צבאי על מנת לכבוש את סיגטוואר שבדרום הונגריה, שוב מול ההבסבורגים ותומכיהם. בעודו באוהל המפקד בדרך לקרב, הכריעה אותו מחלת השיגדון והוא מת ב7 בספטמבר 1566. בכך תמה התקופה המפוארת ביותר בתולדות האימפריה העות'מאנית. את האימפריה ניהל בפועל הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שדאג למסע בטוח עבור הנסיך סלים לכיוון איסטנבול, שם הוכתר סלים לסולטאן סלים השני. בסופו של דבר מי שניצח היו היניצ'רים, שתמכו בסלים, בעוד האליטות הישנות באימפריה הוכרעו. השילטון בפועל באימפריה ניתן לווזיר הגדול ולהרמון- שם ישבו אם הסולטאן, ובמקרה של סלים אחותו שתפסה את מקומה היות והורם לא זכתה לראות את בנה עולה לשילטון, וכן נשות הסולטאן. עוד גורם חזק באימפריה עוד משלהי ימי הסולטאן סולימאן היה בנו של הנסיך סלים, מוראד, שעתיד להפוך לאחר אביו לסולטאן מוראד השלישי.

אויביה של האימפריה ניצלו היטב את חולשתו של הסולטאן החדש סלים השני: השיעים הזייידים מרדו בתימן, והשתלטו על עריה המרכזיות, עדן וצנעא. לקח לעות'מאנים שנה עד שהשתלטו מחדש על תימן, בסיוע צבא ממצרים ומסוריה של ימינו, שהיו תחת השליטה העות'מאנית. בשנת 1570 השתלטו העות'מאנים על קפריסין לאחר סיכסוך עם ונציה וגנואה (באותן שנים דון יוסף נשיא, הבכיר היהודי מוונציה, החל לרכוש השפעה חזקה מאוד בחצר הסולטאן, יש אומרים כי אשת הסולטאן נורבאנו הייתה ממשפחתו). לאחר שנה האפיפיור איחד את מדינות אירופה כנגד העות'מאנים והסולטאן סלים השני, והוא הובס בקרב לפאנטו עליו אדבר בפרק הבא.

 

ottoman family

צאצאי סולימאן: המשפחה העות'מאנית כיום

למי שלא יודע, לאחר תבוסת העותמאנים במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 מונה הסולטאן מחמד ה6 שכינויו "ואחד אל-דין", מייחד הדת, לסולטאן. באותה שנה האימפריה נקרעה בין שילטון זר זמני יווני בריטי- תוצאות של כניעת העותמאנים במלחמה, לבין הלאומנים בראשות מוסטפא כמאל, קצין צבא לאומני תורכי שלקח יוזמה והחל להילחם מלחמת עצמאות בשילטון הזר, שהסולטאן שישב באיסטנבול היה חותמת גומי שלו. לאחר גירוש השילטון הזר, ויחד עם זה גירוש מאות אלפי נוצרים בלקניים מתורכיה, נלחם אתאתורכ, שמרכז שלטונו היה באנקרה שבמרכז תורכיה, בכוחות הסולטאניים המתפוררים. בסופו של דבר אתאתורכ ניצח, בנובמבר 1922 בוטלה הסולטאנות וב-29 באוקטובר 1923 הוכרזה הרפובליקה התורכית. הוסכם להשאיר את ראש המשפחה העותמאנית כח'ליף האסלאם, מנהיגם הסמלי של כל המוסלמים בעולם,

עבדל מג'יד השני מהמשפחה העותמאנית לקח את התפקיד. כל זאת נמשך עד לשנת 1924 כשבוטלה הח'ליפות. רוב בני המשפחה העותמאנית גורשו מתורכיה ונפוצו ברחבי אירופה והמזרח התיכון.

המשפחה, שהייתה משופעת בכסף, הצמיחה מתוכה אנשי עסקים רבים, אנשים אריסטוקרטים שבחרו בהשכלה אקדמית וגם אנשים רגילים שישבו בארמונות ונהנו מהכסף העצום שאגרה משפחתם במשך 700 שנים. בני המשפחה העותמאנית לא קיבלו אזרחות תורכית והתיישבו בעיקר בסוריה (אלה שבסוריה כבר לא נמצאים שם כיום…), במצרים (שם הייתה משפחת מלוכה עד 1952, שהם באופן אירוני היו במציאות צאצאי מוחמד עלי, שהיה מושל עותמאני שמרד נגד האימפריה….), בשווייץ, בלונדון ואפילו במנהטן. בני המשפחה העותמאנית, שנקראת משפחת עוסמאנאולו (בני עותמאן) המשיכו בגינונים האריסטוקרטיים שלהם ונישאו לבני ובנות משפחות מלוכה מודחות מאירופה בעיקר. לכן היום תמצאו נסיכים מהמשפחה עם שמות אירופיים לצד שמם המוסלמי.

בשנת 2002 עלה לשילטון בתורכיה רג'פ טייפ ארדואן בראשות מפלגה אסלאמיסטית מודרנית. הוא דגל ודוגל, בעידוד עיקרי של יועצו אהמט דאוות אולו (מתורכית: בן דוד, אך הוא לא יהודי) בהחזרת המורשת העותמאנית לתורכיה והפיכתה למעצמה איזורית ועולמית שוב.
מדיניות זאת נקראת ניאו עותמאניזם, ועליה אכתוב בעתיד בבלוג נפרד.

במסגרת זו, החל משנת 2006 הותר לבני המשפחה העותמאנית לחזור לתורכיה והם קיבלו אזרחות של אותה מדינה. הם גם מקבלים תמיכה ועידוד מהמדינה, וברבים מהאירועים לציון מאורעות היסטוריים או כשנחנך פרויקט חדש באיסטנבול הממשלה תמיד דואגת לנציגים מהמשפחה העותמאנית. שם המשפחה העות'מאנית כיום הוא, כאמור, עות'מאנולו, או עוסמאנולו, שמשמעותו הוא "בן עות'מאן".
כיום ראש המשפחה הוא דונדאר עלי עות'מאן עוסמאנולו, בן 89. ואם הוא היה סולטאן הוא היה נקרא הסולטאן עות'מאן הרביעי. ראש המשפחה העות'מאנית כיום הוא נכד נכדו של הסולטאן האגדי (והאסלאמיסט) עבד אל-חמיד השני, ששלט באימפריה בין 1876-1909, שלכבודו הוקמו מגדלי השעון המפורסמים, כולל זה שביפו.  המשפחה קבעה "שרשרת החלפה" מוסכמת, ורבים מראשי המשפחה המיועדים הם זקנים. עם זאת, הצעירים במשפחה פעילים מאוד בהנצחת וחידוש המורשת העותמאנית. דוגמה לכך הוא אורחן עוסמאנאולו, שהיה חבר בפייסבוק הישן שלי. אורחן, בן כ-40, הוא הקולני ביותר במשפחה ואף שוקל להתמודד לפרלמנט התורכי בבחירות הקרובות. עם זאת, לא נראה שארדואן רוצה לתת לבני המשפחה העותמאנית עצמה לשלוט שוב, אלא יותר לו ולבניו….כאימפריה ארדואנית שתחליף את זאת העותמאנית.
עם זאת, אני מבטיח בהמשך להביא עוד ועוד סיפורים ותמונות על צאצאיהם של ביאזיד מציל היהודים, מהמת הכובש, סלים האכזר וסולימאן והורם בהמשך.

בקישורים הבאים: הקישור הראשון: אורחן עוסמאנולו. הקישור השני: תמונה של אחמט דאווטאולו, ראש הממשלה ושר החוץ התורכי לשעבר, עם בני המשפחה העותמאנית בשגרירות בלונדון. http://www.turkishnews.com/en/content/2011/06/16/ottoman-dynasty-member-eyes-turkish-parliament-seat/

http://www.todayszaman.com/news-309130-davutoglu-meets-with-members-of-osmanoglu-family-in-london.html

סולימאן פרק ב

העות'מאנים פרק 8: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ב' (ספוילר)

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio
התמונה נלקחה מתוך הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" והיא שייכת לסידרת הטלוויזיה בשם זה

המצור העות'מאני הכושל על וינה גרם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה, והן ניסו להתגייס שוב על מנת להדוף את העות'מאנים. מנגד, הסולטאן סולימאן המפואר סבר כי זה לא הזמן להסתבכויות צבאיות נוספות מול ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה. רצונו היה להתעסק בעניינים פנימיים ובעיקר לקדם את הפרויקט הכי חשוב שלו: קביעת קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק" (קאנוני סוליימאן, או סולימאן קאנוני). כמו כן, סולימאן שם לו למטרה להפסיק את הדיכוי האיראני-שיעי של אנשי הדת ויושביה הסוניים של מסופוטמיה, עיראק של היום, שבעבר הייתה מקום מושבה של הח'ליפות (ח'ילאפה, כלומר מרכז האסלאם הסוני) העבאסית ובמאה השש עשרה הפכה למרכז של דיכוי שהפעילו האיראנים הספווים השיעים כנגד חכמי הדת הסוניים והאוכלוסייה. למרות זאת, האיום של המנהיג ההבסבורגי-אוסטרי פרדיננד על יאנוש זאפוליה, שהיה שליט הונגריה ובן חסותם של העות'מאנים, נמשך. לכן, העות'מאנים פתחו במסע צבאי שלישי כנגד האוסטרים ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה עצמה. המסע הסתיים בלא תוצאות ממשיות מצד סולימאן, אך האימפריה האוסטרית-גרמנית ההבסבורגית (שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה") נתקלה בבעיות פנימיות: התנועה הפרוטסטנטית בהנהגת מרטין לותר צמחה באותן שנים כנגד הנצרות הקתולית השלטת, מה שגרם לחוסר שקט פנימי ולתסיסה. המצב אילץ את הקיסר האוסטרי קרל החמישי לחתום ביוני 1533 על הסכם שלום עם העות'מאנים. לפי הסכם זה, המלך פרדיננד שהיה כפוף לקיסר הכיר בסולטאן העות'מאני כאב וכריבון בהונגריה, קיבל את הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני כמקביל לו בדרגה והסכים לשלם מנחה שנתית לסולטאן. ללא כיבוש וללא סיפוח קיבל סולימאן את פרדיננד כוואסאל (בן חסות), ובתמורה זכה להקפאת המצב בחזית ללא דרישות נוספות.

באוקטובר 1533 הצבא העות'מאני פנה מזרחה למסע צבאי כנגד האימפריה האיראנית הספווית על מנת לשחרר את מסופוטמיה משליטה שיעית. הווזיר הגדול אבראהים פאשה, חברו הטוב של סולימאן, עמד בראש הכוח העות'מאני שחדר דרך כורדיסטאן לצפון עיראק ומשם לבגדאד וכבש אותה ולאחר חמש שנים את בצרה. בזאת הוחזרה אדמת הח'ליפות הישנה לשילטון סוני והמימסד הדתי הסוני במה שהיום עיראק שוקם. כעת סולימאן הוכר סופית כשליט של עולם האסלאם כולו. לא רק שיטת גביית המיסים והמינהל העות'מאני חזרה, אלא מפקדי הצבא העות'מאני קיבלו באיזור מעין אחוזות, תימארים, שאת מיסיהן העלו לסולטאן וסיפקו לו בשעת מלחמה פרשים (סיפאהים) שהיו תחת חסותם. לסולטאן הייתה הזדמנות לשעוט לתוך איראן ואזרבייג'אן אך הוא ויתר עליה היות ופחד מתנאי החורף והעדיף להתעסק רק במה שהיום היא עיראק ולהציל אותה מציפורני השיעים. על הדרך כבשו אבראהים פאשה וכוחותיו גם את איזור ארזורום ו-ואן, איזורים ששייכים כיום לתורכיה והיו תחת חסות נסיכויות מקומיות ובהשפעה איראנית. באותו זמן החזית בים התיכון התחילה להתעורר אל מול ההבסבורגים, שהשלום איתם היה מוגבל לאיזור אוסטריה והונגריה בלבד.

היזיר ראיס, ובשמו השני וכינויו המפורסם ח'יר אל-דין ברברוסה, היה מנהיג של פיראטים מוסלמיים שישב באיזור תוניס. הוא התמודד יחד עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית בתוניסיה ובאלג'יריה של ימינו עם דומיננטיות ספרדית בין היתר באמצעות מעשי פשיטה ושוד על ספינות נוצריות, בייחוד ספרדיות, ששוטטו באיזור. ברברוסה, או אדום-הזקן כתירגומו של מונח זה, חיפש כל הזמן עזרה עות'מאנית שתחזק את הצי הפיראטי שלו. בשנת 1516 כבשו העות'מאנים את אלג'יריה,וברברוסה הפך הלכה למעשה לאחראי על האיזור. באותה שנה בנה בקסבה של אלג'יר את מסגד כתשאווה, מסגד שעם הכיבוש הצרפתי הפך לקתדרלה אך לאחר קבלת עצמאות אלג'יריה ב-1962 הפך שוב למסגד, ובאפריל 2018 הסתיים שיפוצו על ידי רשות שיתוף הפעולה והתיאום התורכית Tika.

ובחזרה לשנת 1532. קרל החמישי הקיסר ההבסבורגי שבין היתר שלט בספרד מינה את האדמירל אנדריאה דורייה מגנואה לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את היזיר ראיס ח'יר אל-דין ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או קאפודאן פאשה, מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. דוריה הגיב בגיוס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. הסכם הקפיטולציות עם צרפת ב-1536 התיר לנתינים וסוחרים צרפתיים להיות פטורים מהחוק העות'מאני בשטחי האימפריה העות'מאנית, נתן לסוחרים צרפתיים חופש תנועה ברחבי האימפריה ולסוחרים עות'מאניים חופש פעולה בשטחי צרפת. להסכם הקפיטולציות הייתה השלכה כבדה ומשמעותית מאוד על עתיד האימפריה, ונטען כי שיטת הקפיטולציות הובילו בסופו של דבר להתפוררות האימפריה העות'מאנית כולה לאחר כמה מאות שנים. בתמורה קיבלה האימפריה העות'מאנית ברית צבאית עם צרפת כנגד ההבסבורגים, אך מעשה זה והמעשים הבאים מהווים רמז לזריעת זרעי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דווקא בימי השיא שלה.

בינתיים, הסולטאן סולימאן, שהיה אדם חשדן מאוד וכל הזמן חשש שחותרים נגדו בסביבתו על מנת להפילו, התפנה לטפל בבעיות בביתו. עימות פרץ בין "המגויסים החדשים", או בשם אחר "מגוייסי הדוושרימה" (Devşirme) שהיו בעברם נערים נוצריים, גויסו בכפייה לצבא העות'מאני ואוסלמו כדי לשרת בו והתקדמו במערכת המינהלית- בהנהגת הווזיר הגדול אבראהים פאשה, לבין אשת הסולטאן, הורם, שבנתה הרמון משלה ושאפה לשלוט בפועל במינהלה העות'מאנית כדי שבסופו של דבר אחד מבניה- הנסיכים מהמט, ג'יהאנגיר (למרות נכותו), סלים או ביאזיד יירש את הסולטאן ובכך היא תהפוך לאימו החזקה של הסולטאן (ואלידה סולטאן) בעתיד. הורם הסיתה את הסולטאן סולימאן כנגד אבראהים, והאשימה את הווזיר הגדול בכך שקיבל שוחד מהאיראנים הספווים כדי שיסית את המסע הצבאי העות'מאני מבגדאד לאיראן ואזרבייג'אן על מנת שהעות'מאנים יובסו שם, ובכך שעם היותו גם מפקד הצבא העות'מאני כולו הוא הפך לעצמאי מדי ומאיים על הסולטאן. אבראהים, מצידו, פעל להחליש את הורם סולטאן ותמך יחד עם אשת הסולטאן הראשונה, גולבאהאר (או מאהידווראן) על מנת שיורש העצר ובנו בכורו של סולימאן, הנסיך מוסטפא, יתמנה לסולטאן אחריו מה שעלול לגרום לבסוף לרצח הורם ובניה בידי מוסטפא ואבראהים, לפי המסורת. הורם כרתה ברית גם עם אחד מאויביו העיקריים של אבראהים, איסקנדר צ'לבי, והסולטאן לבסוף השתכנע- באמצע מרץ 1536 נתפס אבראהים, נקשר ונחנק ורכושו הוחרם. בזאת הורם סולטאן ניצחה, וגם החל עידן "סולטאנות הנשים", כשהאימפריה נוהלה למעשה מההרמון ומי ששלט בה בפועל היו נשות הסולטאן או אמו. בהמשך תסיט הורם את סולימאן נגד הנסיך מוסטפא יורש העצר שלא היה בנה, וגם הוא יוצא להורג בשנת 1533, מה שישאיר את המאבק על הסולטאנות בידי בניה. בסופו של דבר בנה של הורם, סלים, שהיה החלש פוליטית ומנהלתית הצליח כמו אמו להסית את סולימאן כנגד אחיו ביאזיד- ביאזיד הומת וסלים הפך לסולטאן סלים השני בשנת 1566. הורם לא זכתה להכתרת בנה סלים לסולטאן, היות והיא עצמה נפטרה שמונה שנים לאחר מות סולימאן.

אחד ההישגים הכבירים ביותר של סולימאן היו 9וצאת ספר החוקים המוסדר הראשון של האימפריה העות'מאנית, שמסדיר את חוקי האימפריה האזרחיים מעבר להלכה המסלמית, השריעה. הספר נקרא קאנון-נאמה (Kanun-Name). כמו כן, בימי סולימאן הגיעה האימפריה לשיא גודלה ותפארתה. עוד בימי סולימאן נזרעו זרעי שקיעתה, שהייתה הדרגתית ורצופה עליות ומורדות- לא שקיעה רצופה. האימפריה קרסה סופית בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהעות'מאנים היו בברית יחד עם אויבותיה המושבעות לשעבר אוסטריה וגרמניה, ובוטלה רשמית בין השנים 1922-1923, עת בוטלה הסולטאנות וכוננה במקום האימפריה העות'מאנית הרפובליקה התורכית המודרנית. בחודש מרץ 1924 בוטלה גם הח'ליפות המוסלמית שהייתה נתונה בידי בן המשפחה העות'מאנית.

 

suleiman1

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

האימפריה העותמאנית-העידן הקלאסי- לוח זמנים (כרונולוגיה)

בין השנים 1260-1310: התבססות נסיכויות תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1326: העותמאנים כובשים את בורסה, הופכת לבירתם.

בשנת 1327: מוטבע האקצ'ה, מטבע הכסף העותמאני הראשון.

בשנת 1331: העותמאנים כובשים את ניקיאה, הלא היא איזניק.

בשנת 1337: העותמאנים כובשים את ניקומדיה, הלא היא איזמיט.

בשנת 1354: העותמאנים כובשים את אנגורה, הלא היא אנקרה, ואת
גליפולי.

בשנת 1361:העותמאנים כובשים את אדריאנופול, הלא היא אדירנה.

בין השנים 1363-1365: העותמאנים כובשים את דרום בולגריה
ואת תראקיה.

בשנת 1371: העותמאנים מביסים את הסרבים בצ'רמאנון.

בשנת 1385: העותמאנים כובשים את העיר סופיה.

בשנת 1387: העותמאנים כובשים את תסאלוניקי, הלא היא סאלוניקי.

בשנת 1388: קואליציה של סרבים, בוסנים ובולגרים מביסים את
העותמאנים בפלושניק.

בשנת 1389: העותמאנים מאבדים את הסולטאן מוראד הראשון,
שנהרג בקרב קוסובו.

בין השנים 1389 ל1342: העותמאנים מביסים שאר נסיכויות
תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1394: העותמאנים כובשים את תסאליה.

בשנת 1396: הסולטאן ביאזיד הראשון מביס צבא של צלבנים
בניקופוליס.

בשנת 1397: ביאזיד הראשון מספח את נסיכות קאראמאן, נסיכות
תורכית שהייתה יריבתה של הנסיכות העותמאנית.

בשנת 1398: העותמאנים מביסים את נסיכות וידין וכובשים אותה.

בשנת 1399: העותמאנים כובשים את מאלאטיה ואליבסטאן שנמצאות
בעמק נהר הפרת, מידי הממלוכים.

בשנת 1402: השליט המונגולי תימור לנכ מביס את ביאזיד הראשון בקרב
אנקרה, לוקח אותו בשבי, כולא אותו ולפי השמועות הופכו
לשרפרף חי עבור רגליו.

בין השנים 1402 ל1413: ואקום שלטוני, בניו של ביאזיד נלחמים על
השילטון. מלחמת שאהזאדה בשאהזאדה.

בשנת 1413: מהמט הראשון מנצח את אחיו, מאחד את האימפריה תחת
שילטונו.

בין השנים 1413-1416: מרד השייח' הסופי בדרדין נגד העותמאנים.

בין השנים 1423-1430: מלחמת העותמאנים בוונציאנים.

בשנת 1430: לאחר שהעותמאנים מאבדים את סלוניקי במלחמות,
העיר נופלת שוב לידי העותמאנים.

בשנת 1437: הנסיכות התורכמנית חאמידילי נופלת לידי העותמאנים.

בין השנים 1441-1442: יאנוש הוניאדי, הגיבור ההונגרי, מביס את
העותמאנים בטרנסילבניה.

בין השנים 1443-1468: המרד בצפון אלבניה של ג'ורג' קסטריוטי, הידוע
בשמו השני איסכנדר ביי.

בשנת 1444: העותמאנים מביסים צבא צלבני בווארנה.

בשנת 1453: הסולטאן מהמט השני, הכובש, כובש את קוסטנטינופול,
הלא היא איסטנבול.

בשנת 1459: מהמט הכובש מורה לבנות את ארמון טופקאפי, שעתיד
להפוך לארמונו של סולימאן באיסטנבול.

בין השנים 1460-1461: מהמט הכובש נותן הוראה לבנות את השוק
הסגור, המכוסה, באיסטנבול, הלא הוא
הקאפאלי צ'ארשי.

בשנת 1460: העותמאנים כובשים את מוריאה.

בשנת 1463: העותמאנים כובשים את בוסניה.

בין השנים 1469- 1474: העותמאנים מביאים לשקט באיזורי נסיכות
קאראמאן התורכמנית.

בשנת 1473: הסולטאן מהמט השני הכובש מביס את אוזון חסן, הלא
הוא חסן הארוך, מנהיג הנסיכות התורכית המורדת והיריבה
אק קויונלו.

בשנת 1478: הטאטארים של קרים מקבלים את הפטרונות העותמאנית.

בשנת 1480: הרצגובינה, הסמוכה לבוסניה, נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1481: מותו של מהמט השני. מלחמת ירושה בין הנסיך ביאזיד
לנסיך ג'ם.

בין השנים 1481-1483: מלחמות ירושה בין ביאזיד לג'ם, שאהזאדה
ביאזיד מנצח והופך לסולטאן ביאזיד השני.

בשנת 1484: ביאזיד השני פולש למולדביה, כובש את קיליה ואקרמן.

בין השנים 1484-1491: מלחמת העותמאנים בממלוכים.

בשנת 1496: העותמאנים פולשים למונטנגרו.

בין השנים 1497-1499: מלחמת העותמאנים כנגד פולין.

בשנת 1501: השאה אסמאעיל התורכמני במוצאו, מכתיר עצמו לשאה
של פרס ומייסד את השושלת הספווית האיראנית.

בשנת 1504: השאה אסמאעיל כובש את בגדאד.

בשנת 1512: הסולטאן סלים הראשון הקשוח מכריח את אביו לוותר על
כיסאו לטובתו. סלים היה אביו של סולימאן, מכאן באה
החשדנות של סולימאן כלפי בניו.

בשנת 1514: קרב צ'לדיראן- סלים מביס את השאה אסמאעיל וקובע
את הגבול התורכי-האיראני עד היום.

בשנת 1516: מזרח אנטוליה (כשאומרים אנטליה הכוונה לתת היבשת
האנטולית, לא לעיר אנטליה בתורכיה) נכבש על ידי סלים.

בין השנים 1516-1517: סלים הראשון מביס את הממלוכים, כובש את
מצרים ואת מרחב סוריה הגדולה, שכולל את
ארץ ישראל. כובש את מכה ומדינה ובכך הופך
רשמית לח'ליף האומה האסלאמית.

השנים 1520-1566: ימי שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר.

בשנת 1521: העותמאנים כובשים את בלגראד.

בשנת 1522: העותמאנים כובשים את רודוס.

בשנת 1526: ההונגרים מובסים על ידי סולימאן בקרב מוהאק.

בשנת 1529: בודה, חלק מבודפשט, נופלת בידי העותמאנים.
המצור הראשון על וינה החל.

בין השנים 1534-1555: מלחמה כנגד האימפריה הספווית הפרסית,
מסתיימת בברית אמאסיה עם איראן.

בשנת 1556: מתחילה בניית מסגד סולימאניה.

בשנת 1570: תוניס וניקוסיה שבקפריסין נתפסות על ידי הצי העותמאני.

בשנת 1571: קרב לפאנטו, העותמאנים בהנהגת סלים השני מובסים
על ידי מדינות הליגה הקתולית הקדושה, אך מצד שני
כל קפריסין נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1575: מסגד סלימיה המוקדש לסלים השני נבנה באדירנה.

בין השנים 1578-1590: שוב מלחמות כנגד הספאווים האיראנים.

בשנות התשעים של המאה השש עשרה: מרידות הג'לאלי, כלומר
של מושלים מקומיים, ברחבי האימפריה, בעיקר סביב הסוגייה
של תשלום מיסים.

לוח הזמנים הזה, שלא כמו האימפריה, מסתיים עם תום המאה השבע עשרה בינתיים. הזכויות לכתיבה הן של הספר של מהרדאד קיא, "חיי היומיום
באימפריה העותמאנית".

מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון (ספוילר)

בכל פעם שמגיע התאריך 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.

סולימאן מוזיאון השעווה

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.