Tag Archives: אתאתורכ

הלאומיות התורכית

תולדות הלאומיות התורכית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio. קטעים מעבודה שכתבתי לאוניברסיטה לפני כעשור וקצת.

הלאומיות התורכית התפתחה בארבעה שלבים בין אמצע המאה ה-19 לבין שנות העשרים של המאה העשרים בכמה שלבים. השלב הראשון היה השלב העות'מאני, בו ניסו אינטלקטואלים עות'מאניים לספק תשובות כיצד תתמודד האימפריה עם אתגר המערב והמודרניות. בשלב זה התפתח רעיון העות'מאניזם, במקביל לפאן-אסלאמיזם (הרעיון שלפיו יש לכונן אומה ואימפריה מוסלמית אחת גדולה כשהזהות המרכזית בה תהיה הזהות הדתית המוסלמית). השלב השני הוא השלב התורכי, בו התבסס רעיון הפאן-תורכיזם (הרעיון לאחד את כל העמים התורכיים לאימפריה אחת גדולה, שהזהות התורכית תהיה העיקרית בה) על ידי אינטלקטואלים כמו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנבדל מהרעיונות הפאן-עות'מאניים (לאחד את כל עמי ושטחי האימפריה העות'מאנית תחת הזהות הלאומית העות'מאנית) והפאן-אסלאמיים, לאחר שהובן כי בלתי אפשרי להוציאם לפועל באותה תקופה. השלב השלישי היה השלב הניסיוני והכושל לממש לאומיות תורכית בכל שטחי האימפריה העות'מאנית בעת שילטון סיעת "התורכים הצעירים" שנמשך משנת 1908 ועד לתבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה בסוף העשור השני של המאה העשרים. השלב הרביעי היה השלב האקטיביסטי- עיצובה של הלאומיות התורכית המודרנית בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ (תמונתו מופיעה על הדגל כאן) , מייסדה של תורכיה המודרנית החילונית.

 

השלב הראשון: השלב העות'מאני- תחילתו של שלב זה היא בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, עת החל הסולטאן העות'מאני מחמוד השני ברפורמות בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי, המשפטי והחינוכי באימפריה. הסולטאנים שהמשיכו את מחמוד המשיכו ברפורמות, שנמשכו למעשה עד שנות השבעים של המאה ה-19. הרפורמות הללו זכו לשם הכולל "תנזימאת". עד אז, הייתה האימפריה העות'מאנית קיסרות מוסלמית, שהשילטון בה מאז אמצע המאה ה-17 בערך היה מבוזר, ולכל מושל מחוז ניתנה מעין-אוטונומיה בתחומי השילטון המקומי, הכלכלה והחברה. זהותם של תושבי האימפריה הייתה בעיקרה דתית וגם מקומית (כלומר: כל אחד זוהה עם העיר או הכפר שבא ממנו). הנתינים התחלקו בעיקר לקהילות דתיות (מילתים): מוסלמים, נוצרים קתולים, נוצרים אורתודוכסים, יהודים, וכו', כשהסולטאן שולט תחת דגל האסלאם והאלמנט הדתי-אסלאמי מרכזי מאוד. חשיבות מועטה ניתנה לזהות אתנית כלשהי. האימפריה השתרעה על פני שלוש יבשות: אסיה, אירופה וצפון אפריקה, כשהחלק האסיאתי כולל את חצי האי ערב, הסהר הפורה ותת-היבשת האנטולית (איפה ששטחה של רובה של תורכיה של היום) עד מרכז אסיה, ואילו החלק האירופי, שנקרא רומליה, כלל את איזורי הבלקן ויוון ביניהם.

מטרת הרפורמות, שהונהגו בשלבים, הייתה למרכז את האימפריה ולענות על אתגר המערב, היות ובאותה התקופה ניצבה האימפריה בפני כמה קשיים: החזית המצרית: המושל העות'מאני במצרים, מהמט עלי פאשא, שמרד בסולטאן בין השנים 1825-1839 וכוחותיו כבשו את מצרים וסוריה ומכעט שהגיעו עד לאיסטנבול, עד שהאימפריה ניצלה בחסדי מעצמות אירופה תוך כדי שהיא הופכת לתלויה בהן כלכלית. החזית הרוסית: מלחמות עם רוסיה שהתפשטה על חשבון העמים התורכיים שמדרום לה, כשהשיא היה במלחמת קרים (1853-1856) וכן בסוף שנות השבעים של המאה ה-19. רוב העימותים עם רוסיה הסתיימו בניצחון רוסי, אך לא תמיד. החזית הבלקנית: באותו זמן התחוללה התעוררות לאומית ומרד כנגד העות'מאנים באיזור הבלקן (סרביה, בוסניה, מונטנגרו, יוון וכו') והאימפריה החלה לאבד את הטריטוריות האירופיות שלה, שנחשבו ליהלום שבכתר.

אולם, החזית החשובה ביותר הייתה ההתמודדות העות'מאנית אל מול הקידמה המדעית, הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית של מעצמות אירופה ואל מול נחשול הלאומיות באירופה. עיקרן של התנזימאת, הרפורמות, היה: מירכוז השילטון בידי הסולטאן והמימשל המרכזי באיסטנבול, שיוויון זכויות לכל האזרחים ללא הבדלי דת, חקיקת חוקים אזרחיים והקמת בתי משפט אזרחיים- בעוד שלפני כן מערכת המשפט הייתה מבוססת על ההלכה האסלאמית, מתן שיוויון זכויות לאזרחיה הלא-מוסלמים של האימפריה גם בגיוסם לצבא, השתתת מערכת גביית מיסים מרכזית לאחידה והפיכת הצבא למודרני בסיגנון אירופי: שינוי מבני וחינוך הקצינים בהשכלה אירופית מודרנית (דבר שיוביל בהמשך להקמתה של תורכיה המודרנית על ידי קצינים שחונכו חינוך כזה). כמו כן, הוקמו שגרירויות של מעצמות אירופה באימפריה וכוננו יחסים דיפלומטיים איתן. הרפורמה העיקרית הייתה בתחום החינוך: הקמת בתי ספר חילוניים, כשעד אז מערכת החינוך הייתה דתית לפי העדה הדתית של תלמידיה, ושליחת סטודנטים מצטיינים ללימודים באירופה. רפורמה זו הובילה, יחד עם התפתחותו של הדפוס עוד מראשית המאה ה-19 והכנסת העיתונות הכתובה לאימפריה, לזליגת רעיונות לאומיים לתוכה.

הספרות והעיתונאות באימפריה העות'מאנית והתפתחותן המודרנית בהשראת הספרות הצרפתית, הביאה להתפשטות מהירה של רעיונות מערביים באימפריה. מי שביטא אותה היו אינטלקטואלים שהתחנכו במערב וחיפשו תשובות לאתגרים האסלאמיים-דתיים שניצבו בפניהם. נאמיק כמאל, שהושפע מאוד מהלאומיות הצרפתית, הביא לאימפריה שני "רעיונות" מערביים: חרות (הוריית) ומולדת (וטן). הוא דיבר על פטריוטיזם עות'מאני ולאומיות עות'מאנית. הוא היה ממייסדי תנועת "העות'מאנים הצעירים", שהושפעה מאוד מ"אביב העמים" באירופה של שנת 1848. העות'מאנים הצעירים הפיצו את רעיונותיהם בעיקר בעיתונות אך התנגדו לתנזימאת בשל התנגדותם למירכוז האימפריה תחת רודנות הסולטאן. הם היו מוסלמים מאמינים מצד אחד ופטריוטים עות'מאנים מצד שני והאמינו בכינון מונרכיה חוקתית באימפריה יחד עם מימשל ייצוגי, חוקתי ופרלמנטרי. הם טענו כי רעיונותיהם הם חזרה לעקרונות החוק האסלאמי הקלאסי, שהכיר בריבונות עממית. תנועה זו שהתבססה על שילוב בין מסורת אסלאמית לליברליזם אירופי הייתה קטנה בהיקפה ופעלה בתוך האליטה השלטת במשך שנים אחדות. בשנת 1876 חוללו חברי ממשלה עות'מאנים המקורבים לתנועה זו הפיכה חוקתית, הדיחו את הסולטאן עבד אל-עזיז ואת הסולטאן מוראד שבא אחריו, והעלו לשילטון את הסולטאן עבד אל-חמיד השני שנודע כשליט סמכותני ואסלאמיסטי מחד, אך גם כרפורמטור גדול מאידך וגם כאוהד של ארצות הברית מאידך. בינואר 1877 השביע עבד אל-חמיד את הפרלמנט העות'מאני הראשון אך פיזר אותו כעבור שנה בשל מלחמה קשה עם הרוסים שהחלישה מאוד את האימפריה.

 

השלב השני: השלב התורכי.

שלב זה, שהחל במקביל לעות'מאניזם, צבר תאוצה בשל ההבנה שנוצרה בקרב האינטקלטואלים השונים ממוצא תורכי כי רעיונות העות'מאניזם והאסלאמיזם אינם ברי ביצוע. אבל היות והעבר האסלאמי היה ידוע היטב מתוך לימוד כתבי הקודש והמסורת המוסלמית, את העבר התורכי בין היתר הטרום-אסלאמי של העמים התורכיים היה צורך לחקור. התפתחות התורכולוגיה והארכיאולוגיה בארצות התורכיות הביאה לחקר ההיסטוריה של העמים התורכיים, על מנת למצוא בסיס משותף בין כל התורכים הן בתוך האימפריה העות'מאנית והן מחוצה לה. השם "תורכיה" יוחס לתת היבשת אנטוליה (הכוונה היא שאנטוליה, רוב שטח תורכיה של היום, מוקפת ים מ-3 צדדיה ובצד הרביעי מחוברת ליבשה) הדוברת תורכית על ידי בני אירופה כמעט מאז נכבשה לראשונה בידי התורכים במאה ה-11. התורכים לא קיבלו שם זה כשמה הרשמי של ארצם אלא בשנת 1923. אמנם הלשון התורכית נקראה בשמה, אבל השימוש במונח מצומצם למדי בקרב החברה העות'מאנית הגבוהה וכשהשתמשו בו הייתה הכוונה יותר לתורכמנים הנוודים. בתהליך הדרגתי, החליפה "התורכיות" את "העות'מאניות". גורם עיקרי לכך היה אובדן השטחים האירופיים של האימפריה העות'מאנית וגם ההתעוררות בפרובינציות הערביות של האימפריה, שסוד קיומה לדעתי היה אי ריכוזיותה. ברגע שאיזון זה הופר, בצירוף השפעה אירופית חזקה, אזי החלה האימפריה להתפרק ורעיון התורכיות עלה על הפרק.  התפתחות מדע התורכולוגיה היה במקביל להתפתחות הלאומיות התורכית: הכוונה לחקר השבטים הקדמונים דוברי התורכית במרכז אסיה, מה שגרם לאינטלקטואלים לטעון לקדמוניותם של התורכים ושל שפתם וכן לייחס לתורכים את המרחב האנטולי מקידמת דנא, בטענה שהשומרים והחיתים היו גם עמים תורכיים. התפשטותה של רוסיה דרומה על חשבון העמים התורכיים הביאה לכך שגורמים באימפריה טענו כי היות והאימפריה העות'מאנית היא אימפריה תורכית אז מחובתה להגן על העמים הללו גם אם הם אינם יושבים בתוך גבולותיה. שני הוגי הדיעות העיקריים של הלאומיות התורכית הם יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנחשב כאבי הלאומיות התורכית.

אקצ'ורה (1876-1935), שנולד למשפחה טאטארית ברוסיה והיגר עם משפחתו לאיסטנבול, התחנך באקדמיה הצבאית באיסטנבול (שעד 1923 עדיין נקראה רשמית קוסטנטינופול) ולאחר שנכשל בלימודיו הצבאיים הוגלה מהעיר לפאריז, שם הפך לאחד מדובריה הבולטים של הלאומיות התורכית. לאחר מכן בשנת 1904 חזר לרוסיה, שם כתב את יצירתו הידועה ביותר "שלוש דרכי המדיניות" שהודפס בכתב העת "תורכ" בקאהיר. הוא טען שיש שלוש דרכים להתמודד עם מצבם של התורכים: 1. אסלאמיזם 2. עות'מאניזם 3. תורכיזם- שזו לדעתו הדרך הנכונה. הוא קרא לתורכים לצאת ממסגרת המדינה העות'מאנית ולבטלה, ותחת זאת להיצמד לזהות התורכית שלהם. לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908 (קבוצה של קצינים שהשתלטו על המרכז השילטוני באיסטנבול, הפכו את האימפריה שוב למונרכיה חוקתית והדיחו את הסולטאן עבד אל-חמיד השני לטובת אחיו, והפכו למימשל העות'מאני  ששלט בפועל באימפריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה) חיבוריו מצאו אוזן קשבת. הוא הגדיר את התורכים במונחים אתניים לגמרי וקרא לאיחוד כל העמים התורכיים בתוך ומחוץ לאימפריה תחת מסגרת אחת. כמו כן הוא קרא ליצירת כלכלה לאומית ולהתרחקות מערכים אסלאמיסטיים, וכי על תורכיה להיות לאומית וחילונית.

מהמט זיא גאק-אלפ (1876-1924) היה סוציולוג וסופר. הוא נולד בדיארבקיר (דיאר-בכר) שבמזרח תורכיה, איזור שמאוכלס רובו בכורדים, ואף נטען שהיה חצי כורדי במוצאו. הוא טען שיש להתחיל בתהליך של "תורכיפקאציה" באימפריה העות'מאנית, כלומר לכפות את השפה והתרבות התורכית על כל אזרחי האימפריה הרב-תרבותית, אף אם הם אינם תורכים במוצאם. הוא גם הטיף לשילוב עם העמים התורכיים שמדרום לרוסיה ושמחוץ לתחומי האימפריה. הוא הגדיר ביצירותיו את המונח "תורכיות" וטען כי לאומה צריכה להיות הכרה משותפת אם ברצונה לשרוד. הוא דגל בליברליזם מערבי וטען שיש לאמץ אותו ברחבי האימפריה והפך לאידיאולוג הראשי של "הוועד לאיחוד ולקידמה"- הזרם העיקרי של "התורכים הצעירים" ששלט באימפריה העות'מאנית עד לתום מלחמת העולם הראשונה.

בינתיים, החל משנת 1895 הוקמו אגודות סודיות תורכיות מהפכניות ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה, על ידי אינטלקטואלים שהוגלו בתרופת הסולטאן עבד אל-חמיד השני. האגודות התורכיות הללו הוציאו מניפסטים שקראו להחלפת הסולטאן ולחיזוק "תורכיותה" של האימפריה. בצרפת עצמה קמה אגודה בשם "התורכים הצעירים" או בשמה התורכי המקומי "התורכים החדשים" (המילה "חדש" בתורכית דומה למילה "צעיר" בצרפתית) ובד בבד הקימו קציני צבא מהדור החדש והמשכיל באימפריה עצמה, בייחוד בפרובינציות הבלקניות שלה כשהמרכז הוא בעיר סאלוניקי,אגודה בשם "הוועד לאיחוד ולקידמה" שקראה להשבת החוקה העות'מאנית הפרלמנטרית שהושעתה על ידי הסולטאן ב1877. בשנים 1906-1908 משבר כלכלי חמור באימפריה ובעיית משכורות אצל הקצינים הביאו למירמור אצל אנשי הצבא העות'מאני והפכו את האגודות הסודיות ליותר גלויות. בחודש יולי 1908 התחוללה ההפיכה החוקתית השנייה באימפריה ולאחר שנה הודח הסולטאן עבד אל-חמיד השני והוחלף באחיו והוחזר המשטר החוקתי והתאפשר חופש הביטוי. בין השנים 1909-1913 התחוללו מאורעות קשים ברחבי האימפריה: תסיסות והפיכות נגד, חילוקי דיעות בקרב השילטון החדש וגם שתי מלחמות בבלקן, שגרמו לאימפריה לאבד את רוב שטחיה האירופיים למעט נתח קטן בין הערים איסטנבול ואדירנה. בכך הקיץ הקץ על רעיון העות'מאניזם, ורעיון התורכיות הלך וצצמח וקיבל ביטוי בולט בעיתונות. הסולטאנים הפכו לשליטים ייצוגיים בלבד, ובשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הונהגה האימפריה על ידי שלישייה: אנוור פאשא, טלעת פאשא וג'מאל פאשא שהובילה את האימפריה העות'מאנית לשלב האחרון של הקיום שלה ולברית כושלת עם גרמניה ואוסטריה שהובילה לתבוסה העו'תמאנית במלחמת העולם הראשונה. גם שטחי המזרח התיכון של האימפריה אבדו. באוקטובר 1918 נחתמה הפסקת אש משפילה במודרוס בין האימפריה ובין הבריטים ומעצמות ההסכמה המנצחות, הצבא העות'מאני פורק והשליטה במיצרי הדרדנלים ניתנה בידי מדינות ההסכמה. בשנת 1920 נכנס הצבא הבריטי לאיסטנבול והצבא היווני כבש את איזמיר (סמירנה). בין נובמבר 1918 למארס 1920 מוסטפא כמאל שנודע לאחר מכן בשם אתאתורכ, קצין צבא מצטיין שנודע לראשונה במלחמה כנגד הפולש האיטלקי ללוב בשנת 1911, ייסד מחתרת לאומית תורכית ותנועת התנגדות כנגד ממשלת הבובות באיסטנבול בראשות הסולטאן שהייתה תחת הבריטים ובעיקר כנגד היוונים הפולשים. מרכז אנטוליה הפך לבסיס תנועת ההתנגדות והעיר אנקרה הייתה בעיקרו. ראשי תנועת ההתנגדות בראשות מוסטפא כמאל חתמו על "האמנה הלאומית" שהתבססה על רעיון של אומה תורכית באנטוליה בלבד, בשטחים שמיושבים על ידי רוב עות'מאני מוסלמי, מאוחד בדת, גזע ומטרה ובעל ריבונות מלאה. בסופו של דבר ניצח אתאתורכ, היוונים גורשו והסולטאן סולק מהמדינה ובוטלה הסולטאנות והח'ליפות האסלאמית. באוקטובר 1923 בעקבות הסכם לוזאן הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה התורכית החילונית והתקבעה הלאומיות התורכית בשטחי ובגבולות אנאטוליה. אתאתורכ החליט גם לשנות את הכתב הערבי-פרסי של השפה התורכית לכתב לטיני  שאותו ילמדו רוב רובה של האוכלוסייה על מנת להתאים את המדינה לסטנדרטים אירופיים, וכן החליט להפריד את הדת מהמדינה, להנהיג קוד לבוש מערבי ולהפוך את הזהות הלאומית התורכית לזהות המרכזית של אזרחי הרפובליקה החדשה ואת עיקר החינוך במדינה לחינוך לאומי תורכי חילוני.

 

 

 

 

 

 

 

esref

סיפורו של ג'יימס בונד העות'מאני

רובכם ודאי מכירים את השיר המפורסם "בלדה לסוכן כפול" של להקת "משינה" משנת 1985:
הוא הגיע אל הארץ בדרכים עקלקלות
הוא היה סוכן חשאי לא רצה להתגלות
הוא נהג להתאכסן במלונות מפוארים
הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים
הוא נלחם במוסלמים והסתתר באיסטנבול
הוא התעה את הרוסים הוא היה סוכן כפול
בספינה של עבדים אל ארץ כנען הוא חתר
התורכים שלטו בארץ למצרים הוא חזר
הוא רכב לפלשתינה
על גמל דו דבשתי
הוא הגיע לראש פינה
במסווה של שייח תורכי
תוך שלושה ימים וחצי הוא נפגש עם הסולטן
הוא לקח אותו בטכסי ורצח אותו בגן
הוא הצית בתים בלילה התורכים סבלו ביום
הם קראו לו אפס אפס יוסף יוסף האיום
הוא רכב לפלשתינה
על חמור תלת מימדי
הוא הגיע לראש פינה
במסווה של גזר גמדי
ואשתו אמרה לו יוסף
תשנה את הגישה
הוא אמר לה תהיי בשקט
והחליף את האישה

השיר הזה מתאים מאוד, אמנם לא בכל מילותיו (הוא לא היה בפלשתינה), לדמות מיוחדת שפעלה בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית, ושבימים אלה יוצא לא בישראל ספר בשפה האנגלית מאת בנג'מין פורטנה אודותיו, בשם "הצ'רקסי": מדובר באשרף ביי, או בשמו המלא, אשרף סנג'ר קושצ'ובאשי (Eşref Sencer Kuşçubaşı), שחי בין השנים 1873 ל1964. השיר שציינתי, אגב, לא נכתב אודות אשרף, אבל הוא נשמע כאילו הוא באמת נכתב אודותיו.
אשרף היה עות'מאני ממוצא צ'רקסי, הוא היה לוחם גרילה בנשמתו, וגם סוכן חשאי. הוא ביצע מבצעים חשאיים לטובת האימפריה העות'מאנית של ראשית המאה העשרים, והצליח להרגיז גם את הסולטאן עבד אל-חמיד השני האסלאמיסט, וגם את מייסדה החילוני של תורכיה המודרני, מוסטפא כמאל אתאתורכ- שניהם רדפו אותו. דמותו התזזיתית והחשאית הדביקה לו כבר את הכינויים "לורנס איש ערב העות'מאני" ו"ג'יימס בונד העות'מאני". הוא היה ידוע בכך שתמיד היה חוצה ובודק את גבולות החוק, ממש כמו השודד האגדי, אבו ג'ילדה. הספר אודותיו ודמותו הוזכרו השבוע בעיתון התורכי "הוריית"- ומשם אני שואב את הידיעה עליו.
לישראלים הוא יזכיר בוודאי את דמותו של מאיר הר ציון, הלוחם האגדי של יחידה 101.
אשרף נולד באיסטנבול בשנת 1873 למשפחה צ'רקסית מכובדת שמוצאה מהקווקז. אביו היה קצין צבא עות'מאני, אבל משפחתו הוגלתה לאיזור החיג'אז בחצי האי ערב (היכן שנמצאות הערים מכה ומדינה הקדושות לאסלאם) על ידי הסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני, בנסיבות מסתוריות.
אשרף עסק בינתיים במעשי שוד ובילה את זמנו בכלא, עד שהפך לאסיר נמלט לאחר שנמלט מסוהריו. הוא הצטרף לתשכילת-י מהסוסה, האירגון החשאי של מחתרת "התורכים הצעירים", שפעלה כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני, כשבשנת 1908 הוא פעל בבלקן שניצני המרד התחילו לפרוח בו מטעם אנוור פאשא, אחד מראשיו המפורסמים של "הוועד לאיחוד ולקידמה", האירגון המרכזי של "התורכים הצעירים". בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, אשרף נשלח למשימות מיוחדות בחזית איזורי המלחמה של האימפריה העות'מאנית: מערב אנטוליה, הבלקנים ולוב. הוא הנהיג פעולות טרור והפחדה כנגד האוכלוסייה היוונית באיזמיר, במערב אנטוליה ובבלקנים, כפעולות תגמול על כך שאוכלוסייה מוסלמית גורשה מהבלקנים המורדים מזרחה. הוא תרם לכך שאוכלוסייה יוונית גדולה עזבה את העיר איזמיר. במהלך מלחמת העולם הראשונה (ואל תדאגו, בהמשך הוא יחצה את הקווים), הוא נלחם כנגד "המרד הערבי" ונפל שם בשבי. הוא בילה שוב בכלא בחצי האי ערב ומשם הועבר לכלא בקהיר ובמלטה שהיו בידי הבריטים לאחר שעורר מהומות בכלא. לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, כשתורכיה של ימינו הייתה תחת שליטת בעלות הברית, החל מוסטפא כמאל אתאתורכ במלחמת העצמאות התורכית, ואשרף עבד בשבילו. הוא היה מפקד מרחב קרטאל, איזמיט ואדאפזארי, וכשל בתפקידו…. הקבוצות שתחת פיקודו ניסו להשליט סדר באמצעות טרור ורציחות, והוא נכשל בהשתת האוכלוסייה המקומית תחת חסותו. מוסטפא כמאל אתאתורכ, שנלחם כנגד ושנא את "הוועד לאיחוד ולקידמה" ובמיוחד את אנוור פאשא הידוע לשימצה, שהיה פטרונו של אשרף, פנה נגדו כי הוא חשד שאשרף מכשיל אותו בכוונה. מה עשה אשרף? לקח תחת חסותו קצינים ממוצא צ'רקסי, וחצה את הקווים אל אויביו המרים ומושא הטרור שלו לשעבר, היוונים, ששלטו אז בחלק מתת יבשת אנטוליה (מערב תורכיה של היום). הוא החל לשתף פעולה עם הצבא היווני, ולאחר ניצחונו של אתאתורכ והקמת הרפובליקה התורכית החילונית המודרנית בשנת 1923 הוא יצא לגלות של 30 שנים ביוון ולאחר מכן בקהיר. מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסדה ונשיאה הראשון של תורכיה, הכריז על אשרף כבוגד.
בסוף שנות החמישים, לאחר שמפלגתו של אתאתורכ כבר לא הייתה בשילטון בתורכיה, חזר אשרף לאיזמיר והתיישב שם. הוא בילה את זמנו כפנסיונר וניסה לשווא לכתוב את זכרונותיו.
חלק גדול ממעשיו ומפעולותיו החשאיות של אשרף נשארו עלומות עד עצם היום הזה.

Erdogan-angry-600x360

טאייפ ארדואן- הכל כלול (חלק 1)

הפוסט הזה נכתב לקראת הריאיון של נשיא תורכיה רג'פ טאייפ ארדואן עם אילנה דיין ביום שני הקרוב, 21 בנובמבר 2016.

במסגרת לימודי תורכיה, נתקלתי במאמר אודות מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית, החילונית במקורה. למאמר קראו "קיים צורך זמני לדיקטטור" ותיאר את עלייתו של אתאתורכ לשילטון בכך שהתורכים היו צריכים דמות חזקה, סמכותית ואפילו רודנית, על מנת לבסס לעצמם מדינה ולשנות את הסדר הנוהג בה לאחר מפלתה האכזרית של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. בנוסף, יצא לא מזמן ספר שמתאר את אותו אתאתורכ כ"יורש לאימפריה", ולפי הבנתי ובמילים שלי, הוא מתאר את אתאתורכ דווקא כהמשכיות לאימפריה העות'מאנית, ממש כעוד סולטאן, רק סולטאן חילוני, ששינה לגמרי את הסדרים והפך את האימפריה הרחבה למדינה חילונית מודרנית שתחומה בתת היבשת אנטוליה ובקצותיהם של הבלקן ואירופה.

אם כך, שני היסודות הנ"ל קיימים גם בטאייפ ארדואן. גם ארדואן נחשב כמעין סולטאן מודרני, לכאורה, רק דתי. הוא רואה את עצמו לא כל כך כסולטאן, תופתעו לדעת, אלא יותר כאחד שמתקן את המהפיכה החילונית שחולל אתאתורכ בשנות העשרים והשלושים. מה גם שהשבוע, ממש לפני 94 שנים, בנובמבר 1922, בוטלה הסולטאנות העות'מאנית- ומפלגתו של ארדואן עלתה לשילטון בתורכיה ממש שמונים שנים לאחר ביטול הסולטאנות, בנובמבר 2002.

האיש בן ה-63 עוד מעט, יליד פברואר 1954, עשה את הלא ייאמן בתולדותיה של הרפובליקה התורכית המודרנית: הוא הצליח לשרוד בשילטון בראשות מפלגה אסלאמיסטית ולדכא כל התנגדות אליו, במדינה שהאליטה המרכזית בה הייתה חילונית-כמאליסטית. הוא אף שרד הפיכה צבאית.
יש כאלה שמתארים אותו מחד כ"דיקטטור, אסלאמיסט, עריץ אכזר ושתלטן", ומאידך כרפורמטור גדול מבחינה כלכלית, שכמו סיסמתו של דונלד טראמפ בבחירות: עשה את תורכיה לגדולה שוב. נדמה כי בברית המועצות החזיק הרעיון הקומוניסטי במשך כ75 שנים, בדיוק אותו הזמן שהחזיקה החילוניות התורכית, מ-1922 (שנה לפני יסוד הרפובליקה, שנת ביטול הסולטאנות) עד 2007- עת נבחר נשיא אסלאמיסט ראשון למדינה- עבדאללה גול, שארדואן עצמו החליפו בתפקיד באוגוסט 2014, ודורש לעצמו כעת סמכויות של נשיא שולט, ממש כמו בארה"ב.

באישיותו של ארדואן, כמו שם השיר מסידרת הטלוויזיה "תאג"ד" שכובש בימים אלה את המדינה שלנו, הכל כלול, מלבד האהבה. האיש בעל המבט הזועם הוא גם אדם דתי, גם עם אופי שתלטני ופופוליסטי, גם מגלומן אך לצד זאת הוא גם רפורמטור וגם אדם פרגמטי כשצריך. את יחסיו עם ישראל הוא התחיל בידידות, אפילו הוא ביקר בארץ בשנת 2005, המשיך בעוינות גדולה וחזר שוב לידידות מאולצת מאוד ומוגבלת, והכל מתוך אינטרס. יש כאלה שרואים בו יותר אדם ששואף לשלוט מאשר כאסלאמיסט דתי. והכי חשוב: ידוע כי לעתים קרובות שליטים או נשיאים משקפים את העמדה המקובלת בעם ואת רצון העם. ארדואן, בלי ספק, הוא אחד שיודע לדבר עם עמו, להתסיס אותו או ליצור איתו דיאלוג. ארדואן הוא התוצר של הצורך של תורכיה לאדם חזק, שהרים אותה ממשבר כלכלי קשה מאוד בסוף שנות התשעים. ארדואן הוא גם תוצר של הדת המוסלמית שדוכאה בתורכיה ביד חזקה בידי אתאתורכ וביד קשה יחסית בידי יורשיו. הוא גם תוצר של השאיפה הכמוסה של תורכיה לחזור לימי גדולתה, עת שליט האימפריה היה גם שליט שלוש היבשות- היא השתרעה הרי על פני אירופה, אסיה או אפריקה.

מהו סוד קסמו של ארדואן? לדעתי, חוכמת הרחוב שלו, כלומר ההשכלה שצבר מהאוניברסיטה של החיים, היא זו שדירבנה אותו והובילה אותו להצלחה, אף יותר מההשכלה האקדמית הרשמית שלו- תואר ראשון בכלכלה שהשיג מאוניברסיטת מרמרה, מה שלימד אותו להתמקד בהיבט הכלכלי על מנת לנצח. כל זה נעוץ בתולדות חייו.

תנאי הפתיחה של ארדואן לא היו טובים: הוא נולד למשפחה שנטען כי מוצאה הוא מהצ'וונבורי- כלומר מדובר בגיאורגים מוסלמים. משפחתו נדדה לתורכיה מגיאורגיה שהפכה למדינה בדומיננטיות נוצרית. משפחתו נדדה, לכאורה, מבאטומי שבגיאורגיה לפרובינציית ריזה שבצפון מזרח תורכיה, על חוף הים השחור. עם מעברם, שם משפחתו השתנה, כך נטען, לארדואן- שהוא אחד משמות המשפחה הנפוצים בתורכיה. הוריו היו מהמעמד הבינוני-נמוך. בשנות החמישים, עת נולד ארדואן, התיישבה משפחתו בקאסימפאשה, אחד הרבעים העניים, והדתיים, של איסטנבול. עוד מהיותו נער הוא פעל במסגרת "מפלגת הרווחה", שהייתה המפלגה האסלאמיסטית של תורכיה, ששאבה את האידיאולוגיה שלה, בין היתר, מתנועת "האחים המוסלמים", פעלה בהמשך בהשראת עליית האסלמיזם באיראן (למרות שמדובר בתנועה סונית במדינה סונית, בעוד איראן היא שיעית) והייתה לה בנוסף אידיאולוגיה ניאו-עות'מאנית: שאיפה להחזיר את תפארת העבר העות'מאני-מוסלמי לתורכיה. המשחק האהוב על ארדואן היה כדורגל, והוא היה השוער בקבוצה החצי-מקצוענית של קאסימפאשה. הוא התחנך בתיכון ששייך לרשת התיכונים הממלכתיים-דתיים של תורכיה, ה"אימאם האטיפ". הוא נודע כאדם חזק, שקט אך לא כאחד ששוקט ששוקט על שמריו.
בגיל 24 נשיא ארדואן לאמינה גולבאראן, אותה פגש במסגרת הפעילות הפוליטית שלו ב"מפלגת הרווחה" (שהייתה אז בהנהגת נג'מטין ארבקאן, שלימים יהפוך לראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה). אמינה היא ממוצא ערבי.
במסגרת פעילותו הפוליטית המוקדמת, ידע ארדואן להתחבר לפשוטי העם במסגרת פעילות של צדקה ואקטיביזם פוליטי של מפלגתו. דרך פעילות זו, הצליח ארדואן להתחבר לדלת העם, שהיא דתית באופייה, ומהם הוא שאב את הפופולאריות שלו. מצד שני, הבין ארדואן כי דרכה של מפלגתו הדתית במדינה חילונית עם אליטה חילונית חסומה מלהגיע לשילטון, גם במישור המוניציפאלי, כמו למשל בעיריות איסטנבול ואנקרה, וגם במישור הארצי, כל עוד היא ממשיכה בדרכה הדתית המובהקת ו"מושכת אש". הוא הבין שאם אי אפשר להילחם באליטות באותם זמנים, יש לשתף איתן פעולה דרך המערכת הפוליטית. הוא הבין גם, בייחוד דרך לימודי הכלכלה שלו, שמצע המפלגה צריך להיות קודם כל כלכלי, ואחר כך דתי. ועל זה אספר בהמשך.

cumhuriyet

העיתון של הרפובליקה

יומיים לאחר יום העצמאות ה-93 של תורכיה, שנקרא "יום הרפובליקה", ממש ברגעים אלה ב-31 באוקטובר 2016, נערכת פשיטה של רשויות המדינה התורכיות על העיתון "ג'ומהוריית" (שכלי תקשורת ישראלים קוראים לו לעתים בטעות "קומהוריית" בשל אי הבנת משמעות האות C בתורכית), שמשמעות שמו היא "הרפובליקה". בפשיטה הזאת נעצר עורך העיתון, מוראד סאבונג'ו, וכן נערכה פשיטה על ביתו של יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, אקין אטאלאי- שנמצא כנראה כעת באחת ממדינות אירופה. יש משמעות רבה לפשיטה הזאת, כי "ג'ומהוריית" הוא לא כמו עוד עיתון רגיל: מדובר בעיתון, בה' הידיעה, של הרפובליקה התורכית. הוא קיים מאז חודש מאי 1924, עת הייתה הרפובליקה התורכית בת 7 חודשים. לעיתון חשיבות עצומה בתורכיה: הוא מייצג את הערכים של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ: חילוניות בראש ובראשונה וכן גם סוציאל דמוקרטיה ורפובליקניזם. ונוסד על ידי חברו הקרוב, יונוס נאדי אבאליאולו. בשנת 1945, עם מותו של יונוס נאדי, החליף אותו בתפקידו בנו הבכור, נאדיר, שעמד בראשות העיתון עד 1991, ואז החליפה את נאדיר אישתו, ברין, עד למותה 10 שנים לאחר מכן, כשב2001 נמסרה השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, שמכהנת עד ליום הזה. כשנה וחצי לאחר מסירת השליטה בעיתון לידי מועצת המנהלים, עלתה לשילטון בתורכיה "מפלגת הצדק והפיתוח" השמרנית- אסלאמית, מה שהפך את העיתון לאחד המבקרים הגדולים של השילטון החדש, שנמשך עד היום. בשנת 2015 זכה אף העיתון בפרס חופש העיתונות, שניתן על ידי האירגון "עיתונאים ללא גבולות". העיתון נמצא מזה 13 שנים תחת לחצים של השילטון בתורכיה, ועיתונאים שלו כבר נעצרו בעבר, בייחוד העורך הקודם, ג'אן דונדאר, שנעצר אך הצליח לברוח לגרמניה. האשמה כנגד דונדאר הייתה עקב פירסום כתבה, שטענה כי תורכיה העבירה נשק לדאע"ש.

אם ישנו עיתון שמסמל את תורכיה של אתאתורכ, ואת מפלגתו, "מפלגת העם הרפובליקנית", זהו ג'ומהוריית. הוא מופץ ברחבי תורכיה בכ60 אלף עותקים, ונחשב לעיתון רציני ואיכותי. אם ניתן למצוא לו מקבילים בישראל, עיתון "דבר", שהיה ביטאונן של מפא"י וההסתדרות וגם עיתון "הארץ", שייצג בזמנו את הציונים הכלליים אך פנה שמאלה בחדות- שניהם נחשבים עיתונים איכותיים ורציניים מאוד, וג'ומהוריית נחשב לעיתון הרציני והאיכותי הוותיק ביותר של תורכיה. החל משנות החמישים של המאה העשרים, נאלץ העיתון, כמו מפלגת השילטון לשעבר שייסדה את הרפובליקה התורכית, להתמודד עם מציאות של אופוזיציה. החל מ1950 שלטו בתורכיה רוב הזמן, למעט תקופות קצרות לאחר הפיכות צבאיות בדרך כלל או במסגרת חילופי שילטון תכופים ולא יציבים, מפלגות שמרניות. העיתון מרבה לתאר מעשים ועוולות שנעשים, לדבריו, כנגד החילוניות והרפובליקה או עוולות חברתיות. כשמצוינים בתורכיה ימי חג לאומיים שקשורים לאתאתורכ ולרפובליקה התורכית החילונית, אז מי שמציין אותם ביתר שאת עם תמונות ענקיות של אתאתורכ ומוספים מיוחדים הוא העיתון "ג'ומהוריית". העיתון נפוץ ברחבי המדינה ב60 אלף עותקים, והוא נמכר במיוחד באיזורי מערב ודרום מערב המדינה, וכן בעיר הבירה אנקרה, איזורים שנחשבים חילוניים יחסית.

העיתון "ג'ומהוריית" היה מראשוני העיתונים התורכיים שהקימו אתר באינטרנט והעלו אליו ידיעות. זה קרה כבר לפני 18 שנים וחצי, בשנת 1998. מדובר גם באחד מראשוני העיתונים התורכיים שסרקו את דפי העיתון המודפס והעלו אותם באתר. בשנת 2010 נסרקו כל העיתונים והמוספים שהוציא "ג'ומהוריית" עד היום מאז 1930, והועלו לארכיב אינטרנטי מיוחד בתשלום.
"ג'ומהוריית" הוא העיתון בה' הידיעה שדרך קריאה בו לאורך השנים ניתן לזהות את השינויים שעברה לאורך השנים השפה התורכית. בשנת 1924 הוא יצא לאור בשפה התורכית העות'מאנית, שהכתב שלה היה באותיות ערביות עם תוספות של אותיות מיוחדות שהושאלו מהשפה הפרסית, ושהיה כתוב מימין לשמאל, כמו הערבית עצמה והעברית. החל משנת 1928, עת השית אתאתורכ את רפורמת הכתב הלטיני ואת הרפורמה בשפה, שהוציאה ממנה מילים ערביות ופרסיות רבות, החל העיתון להיות כתוב בשילוב של מילים באותיות ערביות ולטיניות. בשנת 1930- משנה זו נסרקו והועלו דפי העיתון לארכיון האינטרנטי שלו, העיתון כבר היה כתוב במלואו באותיות לטיניות והיה משמאל לימין, כמו השפה האנגלית. אפשר גם לראות בעיתון את הטרנספורמציה גם בשפה עצמה, עת מילים שבאו מהערבית ומהפרסית השתנו למילים בתורכית מודרנית חדשה.
אבל הטרנספורמציה העיקרית שעבר העיתון הזה הוא מהיותו עיתון ממסדי שייצג את הממסד החילוני הישן בתורכיה מעת היווסדה, ואת משטר אתאתורכ ומחליפו, עיסמת אינונו, לעיתון ביקורתי כלפי השילטון ולעיתון שמגן על החלש והנדכא מבחינה כלכלית-חברתית, ומזהיר מפני סכנה של אסלאמיזציה.

העיתון לא יצא תמיד באופן רציף, היו תקופות שהוא נסגר לאחר הפיכות צבאיות לכמה זמן, כשהסגירה המשמעותית ביותר הייתה לאחר הפיכת ספטמבר 1980. היו גם מקרים שהוא נסגר או שהוטלה צנזורה על הכתבות בו עוד בשנותיה הראשונות של הרפובליקה התורכית, כשכתביו העזו להביע חשיבה עצמאית כנגד השילטון דאז, שהעיתון מייצג אותו.
הפשיטה הנוכחית על העיתון היא המבחן הגדול ביותר שהוא עמד בו, כי מדובר לא רק במאבק של השילטון הנוכחי כנגד אחד ממבקריו הגדולים, אלא של מאבקים בין אליטות וחילופי אליטות במדינה: האליטה החדשה, השמרנית- אסלאמית, שהשילטון הנוכחי יצר, מחליפה את האליטה החילונית-כמאליסטית הישנה וגם נאבקת בה, בין היתר באמצעות מאבק בעיתון הזה. החשש הוא שג'ומהוריית עלול להפוך מעיתון שמייצג את מפלגת האופוזיציה הראשית החילונית ועת ערכי הרפובליקה לעוד עיתון פרו-ממשלתי מרוסן, בדומה לעיתון "זמאן", שהיה עיתונה של תנועת פתהוללה גולן והנפוץ בתורכיה, שהפך לעיתון פרו-ממשלתי לפני כשנה וחצי, עד לסגירתו הסופית לפני כשלושה חודשים לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת. עוד חשש הוא שג'ומהוריית, ששרד כבר סגירות, מעצרים ופשיטות, עלול הפעם שלא לשרוד את הפשיטה הנוכחית, שנעשתה בעיקר על בתיהם של העורך, יו"ר מועצת המנהלים, הקריקטוריסט הראשי של העיתון (שלעג לארדואן) ועוד כמה כתבים.
את המאבק של ארדואן בעיתון "ג'ומהוריית" ניתן להשוות למאבקו של נתניהו בתאגיד השידור שאמור לעלות, בטענה, המוצדקת בחלקה, כי רוב הצוות של התאגיד הוא שמאלני, ועלול ליצור מצב שבו גוף שממומן מכספי משלם המיסים ושנמצא באחריות הממשלה עלול להציג כנגדה ביקורת חד צדדית. אבל ההבדל הגדול הוא שהמאבק בתאגיד נועד ליצור חופש ביטוי גם לצדדים אחרים בתוך התאגיד עצמו, יותר מאשר שאיפתו הידועה של נתניהו לשלוט בתקשורת, ושינויים בתאגיד לא יפגעו בחופש הביטוי בישראל בצורה כזאת שסגירת "ג'ומהוריית", שפעם היה העיתון של המדינה בתורכיה, עלולה לגרום לחופש הביטוי ולמעמד האליטות הישנות החילוניות בתורכיה עצמה, מה גם שהתאגיד, בניגוד לג'ומהוריית שנחשב פרטי, ממומן מכספי משלם המיסים הישראלי. מה גם שאני לא רואה את שילטון הליכוד בסוף שנות השמונים או כיום עושה פשיטות משטרתיות מסיבות שונות, משונות ומומצאות על עיתונים כמו "דבר" ו"הארץ"- זה לא היה וגם לא יהיה.
המקבילה מהצד הקיצוני השני לג'ומהוריית הוא "מילי גאזט", "העיתון הלאומי" בשמו, שמייצג למעשה את האסלאמיזם המובהק בתורכיה- עיתון רציני ביותר עם אוריינטציה דתית וניאו עות'מאנית ברורה, שמביעה לעיתים הקרובות את דעתם האמיתית של האסלאמיסטים בתורכיה, שכיום למעשה שולטים בה. העיתון התורכי הנפוץ ביותר כיום והמקביל ל"ידיעות אחרונות" הישראלי- הוא "הוריית" (חירות), עיתון פרטי וצהובון למחצה (שדווקא מייצג את הלאומיות התורכית מהצד הימני של המפה הפוליטית) שמבקר את השילטון במדינה אך כיום בצורה מוגבלת. אבל, העיתון של המדינה בתורכיה כיום הוא "ייני שפאק"- "שחר חדש", שהוא ביטאונה הרשמי של מפלגת השילטון היום, "מפלגת הצדק והפיתוח", ושל ארדואן עצמו- שניתן להשוות עיתון זה ל"ישראל היום" הישראלי- חוץ מזה ש"שחר חדש" לא מופץ בחינם.

חומת ברלין

ימים היסטוריים: תשיעי ועשירי בנובמבר.

אתמול, ה-9 בנובמבר 2016, נפל דבר בארצות הברית ובעולם: לראשונה מזה דורות, נבחר נשיא אמריקני חדש, שאינו פוליטיקאי. איש העסקים דונאלד טראמפ, זכה בנשיאות הברית, כשהוא מתמודד מול מנגנון משומן של המפלגה הדמוקרטית והמועמדת שלה, הילרי קלינטון, שכבר ישבה בבית הלבן בתור רעיית הנשיא, וכנגד המנגנון של המפלגה הרפובליקנית, מטעמה הוא מתמודד. הוא מביא לארצות הברית דרך חדשה, שמרנית מבחינה ביטחונית- מדינית וכן חברתית מבחינת יחס למיעוטים, אך לא ימנית במובהק מבחינה כלכלית-חברתית. הפוליטיקה של טראמפ היא פוליטיקה קשוחה ובוטה, של אמירת המציאות גם אם היא לא תקינה פוליטית.
אבל מתברר כי ה-9 והעשירי בנובמבר אינם תאריכים נדירים בלוח השנה ההיסטורי.

אני רוצה להזכיר שני תאריכים מאוד היסטוריים על לוח השנה: התשיעי והעשירי בנובמבר. היות והם מאזכרים מאורעות חשובים בהיסטוריה המודרנית. האירוע השני התרחש לפני 27 שנים, בתשיעי בנובמבר 1989, עת נפלה חומת ברלין, שהפרידה בין ברלין המזרחית, הקומוניסטית, שהייתה בירת מזרח גרמניה, לבין ברלין המערבית, שהייתה מובלעת דמוקרטית מערבית בתוך מזרח גרמניה הקומוניסטית. נפילת החומה סימלה את קצו של הגוש המזרחי הקומוניסטי, ואת תחילת הסוף של ברית המועצות. באותו זמן הפכה ארצות הברית למעצמה היחידה בעולם, תפקיד בו החזיקה, לדעתי, עד שנת 2001, עת נפלו מגדלי התאומים.
החל מנפילת החומה, מזרח יבשת אירופה נכנס לתהליך של התמערבות ומודרניזציה. תוך 11 חודשים מנפילת החומה, אוחדו גרמניה המזרחית והמערבית למדינה דמוקרטית אחת.
חשוב להדגיש שוב, ברלין המערבית לא הייתה מחוברת למערב גרמניה. היא הייתה מובלעת בתוך מזרח גרמניה, שרק דרך אחת הובילה אליה ממערב לתוך מזרח גרמניה. כמו כן, ברלין המערבית לא הייתה בשום פנים ואופן בירתה של גרמניה המערבית. בירתה של גרמניה המערבית הייתה העיר בון, שהייתה בתוך מערב גרמניה ממש, ולא נשאה את הסיכון הביטחוני שריחף כל הזמן מעל המובלעת של מערב ברלין.
והנה הערה פוליטית: נפילת חומת ברלין לא הייתה מתאפשרת לולא האומץ של שני מנהיגים, מיכאיל גורבצ'ב נשיא ברית המועצות דאז, שהנהיג רפורמות של פתיחות וקידמה באימפריה הקומוניסטית דאז, ורונלד רייגן, נשיא ארצות הברית עד נובמבר 1988, שפעל רבות למיטוט הגוש הקומוניסטי. לצערי הרב, מזה 14 שנים ארצות הברית נתונה לשילטונם של נשיאים חלשים, שדירדרו אותה מדחי אל דחי: ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה. אני מקווה שבבחירות 2016 האמריקנים יבחרו נשיא כמו רייגן, שהעמיד את ארה"ב על הרגליים מבחינות רבות, למרות הקפיטליזם האכזרי שהנהיג והכישלונות שלו מול איראן ואפגניסטן, לאחר עשור עם הנשיאים הכושלים ניקסון וקרטר.

אירוע שלישי , שמצוין היום בתורכיה ברוב עם, ששיאו בעלייה לרגל השנתית למואוזוליאום אניט-כביר באנקרה, הוא יום השנה למותו של מייסד הרפובליקה התורכית, או תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ. מוסטפא כמאל, או בכינוייו גאזי (לוחם) פאשא, גאזי האזרטלרי או אתאתורכ (אבי התורכים), היה איש צבא ופוליטיקאי שנולד במאי 1881 בסלוניקי שבאימפריה העותמאנית ונפטר בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב10 בנובמבר 1938 בשעה תשע וחמש דקות בבוקר. עד היום, באותו תאריך, מושמעת צפירה ברחבי תורכיה באותה שעה, 09:05, והתורכים עומדים דום לזיכרו. הלווייתו נערכה 11 ימים לאחר מכן, ב21 בנובמבר 1938, והוא נטמן זמנית, עד 1953, במוזיאון האתנוגרפי של אנקרה. בשנת 1953 הועברו שרידיו למשכנם העכשווי, המואוזוליאום אניט-כביר שבאנקרה.

מותו של אתאתורכ, הרפורמטור החילוני, שביטל את האימפריה והח'ליפות העותמאנית, חולל רפורמות כמו החלפת הכתב הערבי באותיות לטיניות בכתיבת השפה התורכית בשנת 1928 ורפורמת הלבוש, בה שינה את הלבוש של התורכים מלבוש מזרחי ללבוש מערבי ולכובעים מערביים, צימצם את תורכיה לתת היבשת האנטולית ולמרחב אדירנה האירופי בלבד והפך אותה לרפובליקה, הפריד בין הדת למדינה וקרא לאנשים לבצע פולחן דתי מוסלמי בביתם בלבד או במסגדים ולא בפרהסיה, האיש שכיהן כנשיא תורכיה הראשון מהיווסדה באוקטובר 1923 עד למותו בשנת 1938, היווה נקודת מפנה בהיסטוריה התורכית. מאותו רגע חל תהליך איטי מאוד של ריאקציה, נסיגה, מכל ההישגים שהגיע אליהם אתאתורכ. מחליפו, עיסמת אינונו, שכיהן כראש מפלגת העם הרפובליקנית עד 1972, לא הצטיין בתפקידו כקודמו, ושיאם של התהליכים התרחש בשנת 1950, עת נבחר לראשונה ראש ממשלה מהימין השמרני, עדנאן מנדרס- ומאז בכל בחירות דמוקרטיות בתורכיה נבחרו לרוב מפלגות שמרניות, בשנים 1960, 1971 ו1980 עת התחוללו הפיכות צבאיות במדינה, ובשנת 2002, עת נבחר רג'פ טייפ ארדואן לראש ממשלת תורכיה, והחל בתהליך הפוך של אסלאמיזציה, בניגוד לתהליך המודרניזציה שחולל אתאתורכ.
אני רואה באתאתורכ מעין סולטאן חדש, המשך חילוני, רפובליקני וייחודי של העותמאנים ולא היפוכם הגמור, כאחד שלקח את היישות התורכית והפך אותה מאימפריה רחבת היקף ורבת תרבויות ודתות וקבוצות אתניות לאימפריה כלפי פנים, שכללה בעיקר תורכים וגם כורדים. המוטו של אתאתורכ היה "שלום בבית, שלום בחוץ", ועליו הקפיד כל הזמן. סביב אתאתורכ ודמותו התחולל בתורכיה עד לשנים האחרונות, כלומר מהעשור הראשון של שנות האלפיים ואילך, פולחן חצי אלילי שהאדיר את דמותו. ההיחלשות ההדרגתית של הכמאליזם, דרכו והאידיאולוגיה הלא רשמית של אתאתורכ, סייעו לעליית האסלאם הקיצוני במזרח התיכון ובעולם כולו.
לא צריך להתבייש ולהגיד שאתאתורכ היה דיקטטור. הרי במזרח התיכון המוסלמי, כל אימת שאיפשרו דמוקרטיה, האזרחים חיפשו את המסגד הקרוב והצביעו למפלגות דתיות או שמרניות.
על אתאתורכ, בנם של עלי רזא איש המיליציה סוחר העצים וזוביידה האנם הקשוחה והדומיננטית, ארחיב בהמשך.
אתאתורכ לא היה נשוי במותו ולא השאיר אחריו ילדים ביולוגיים, אלא מאומצים. אחת מהם הייתה הטייסת הידועה סביחה גוקצ'ן.

ataturk reform

המשותף בין מוסטפא כמאל אתאתורכ ליצחק נבון

היום, 10 בנובמבר, הוא יום השנה ה-77 למותו בגיל 57, של מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שנולד בשנת 1881. 40 שנה לאחר הולדתו של אתאתורכ, באפריל 1921, נולד נשיאה החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון, בירושלים. השבוע, ביום שבת, הלך לעולמו בשיבה טובה יצחק נבון בגיל 94.
נראה שבין שני האישים הללו אין שום קשר: הראשון איש צבא ופוליטיקאי, מוסלמי עות'מאני, יליד העיר סלוניקי, שנודע לראשונה בעת שירותו כקצין עות'מאני במלחמה שניהלו העות'מאנים מול האיטלקים במה שנקרא היום לוב. השני היה יהודי איש רוח, יליד ירושלים ממשפחה שורשית שנודע כאחד מ"נערי בן גוריון" והיה מנהל לישכתו כראש ממשלה, ובהמשך הפך לפוליטיקאי, כשהיה הנשיא הראשון שחזר למערכת הפוליטית והתמנה לשר החינוך שנה וחצי לאחר תום כהונתו כנשיא.
המשותף בין שני האישים הללו הוא בכך שהם היו רפורמטורים, בהדגש על רפורמות בתחום החינוך. שניהם ערכו מבצעים לביעור הבערות, כל אחד בדרכו שלו ומתוך המטרה שלו. אתאתורכ יזם וביצע את רפורמת הכתב בשנת 1928, ויצחק נבון, בהיותו ראש המחלקה לתרבות במשרד החינוך, ערך בין השנים 1964 ל-1974 את המבצע לביעור הבערות.
לשני המבצעים הללו הייתה מטרה משותפת: ללמד קריאה וכתיבה אנשים מבוגרים בעיקר שלא ידעו לכתוב (אנאלפביתים). במקרה של אתאתורכ, הרפורמה הייתה מעמיקה יותר, היות והוא שינה את הכתב התורכי בעצמו.

עד שנת 1928, השפה התורכית הייתה כתובה בעיקר באותיות ערביות, מימין לשמאל. זה היה פועל יוצא מכך שהתורכים קיבלו על עצמם את האסלאם, ושפת כתבי הקודש המוסלמים הייתה ערבית. הבעיה הייתה שהשפה התורכית המדוברת, המשופעת בתנועות ( u, ü o, ö, ı, i, a,e) אינה תואמת את השפה הערבית, שיש בה רק ארבע תנועות (אותיות א,ה,ו,י) והרבה עיצורים, שאינם נחוצים בתורכית (למשל אותיות ד', האות צ' המודגשת, ט', ת', ח וח' גרונית). כתוצאה מכך, רק האליטה והפקידות הממשלתית וכן חיילי צבא שעברו במוסדות חינוך ידעו קרוא וכתוב בתורכית העות'מאנית. זה יצר מצב של 80 אחוז אזרחים אנאלפביתים במדינה. בראותו את אחוזי הבערות הגבוהים ואת אי ההתאמה המובהקת של השפה המדוברת לכתב, יחד עם רצון להפוך את האזרחים המוסלמים ליותר חילונים וליצור הפרדה מסוימת, אך לא מוחלטת, בינם לבין כתבי הקודש המוסלמים הכתובים בערבית- ובכך לחבר את תורכיה יותר לאירופה מאשר למזרח התיכון- החליט אתאתורכ לשנות את הכתב התורכי לאותיות לטיניות ולכתיבה משמאל לימין, שיותר מתאימות לשפה התורכית. בשל כך החל פרויקט ענק, בהשתתפות פקידי ממשלה בכירים, יחד איתו עצמו (ראו בתמונה) ועם עוזריו, וגם חיילים בהמוניהם , שהחלו לעבור עיר עיר וכפר כפר ברחבי תורכיה וללמד את האזרחים, בין אם בבית ובין אם בקבוצות בכיתות, במוסדות ציבור ובבתי עם, תוך הוראה מגבוה שחייבה את כולם, את הכתב התורכי החדש באותיות לטיניות.שנת הרפורמה הייתה כאמור 1928, ולאחר שהסתיים פרויקט הלימוד ההמוני, יחד עם תיפעול "אקדמיה ללשון תורכית" שתוציא מילים ערביות ופרסיות רבות (אך לא את כולן) מתוך השפה התורכית, נאסר לכתוב ולהשתמש בשפה הישנה ובמילים הישנות, אלא לכתוב בכתב הלטיני ולהשתמש במילים החדשות, שחלקן באו מאוצר המילים של העמים התורכיים הקדומים, וחלקן משפות לטיניות אירופיות. הרפורמה התגלמה בעיקר בעיתונות התורכית של אז, שניתן היה לראות בתוכם, לאורך כל שלבי הפרויקט עד סיומו, לעתים שילוב של מילים כתובות בלטינית לצד מילים כתובות בכתב ערבי.
הפרויקט הסתבר כהצלחה אדירה, למרות הכפייה שהייתה גלומה בו על האזרחים: תוך שנים ספורות התהפך הגלגל במאה ושמונים מעלות, ויותר משמונים אחוזים מהתורכים ידעו קרוא וכתוב, בכתב החדש, מה שמשך רבים מהתורכים לרכוש השכלה. אחוזי הבערות בתורכיה הצטמצמו באופן ניכר ונפתחו אוניברסיטאות רבות במדינה, שהציעו השכלה לציבור הרחב ולא רק לאליטות או לפקידי ממשלה או אנשי צבא, מה שהיה לפני כן.
לדעתי, מהפיכת הכתב, שהיא חלק מהמהפיכה החילונית בתורכיה, היא המזוהה ביותר עם אתאתורכ היות והמהפיכה הזאת היא שמיגרה סופית את האימפריה העות'מאנית ואת הכתב והבערות שהיו קיימים בתוכה. הרפורמה גם הייתה חברתית: היא סייעה לחזק את השכבות החלשות בתורכיה ולצמצם את הפער בינן לבין האליטות והשכבות העליונות. הרפורמה סייעה במיוחד לקרב בין תורכיה לאירופה, שבשתיהן הונהג הכתב הלטיני.

33 שנים אחר כך, במדינת ישראל הצעירה, נערך בשנת 1961 מפקד אוכלוסין שבו נמצא כי רבע מיליון מהיהודים המבוגרים בארץ ישראל, רובם הגדול עולים חדשים, ומאוכלוסיות חלשות, אינם יודעים קרוא וכתוב. שר החינוך דאז, זלמן ארן, אמר כי זו בושה שיש כל כך הרבה אנאלפביתים בקרב עם הספר, וכי בשל הבערות נוצר פער עצום בין דור ההורים לדור הילדים במדינה. לאחר 3 שנים נרתם ראש אגף התרבות במשרדו של ארן, יצחק נבון, לפעולה, והחל בהכשרת מורות-חיילות ללמד קריאה וכתיבה בעברית אנשים מבוגרים, כשהכוונה היא לבני 14 ומעלה. המורות החיילות, בדומה למה שהיה בתורכיה, התפרסו ביישובים השונים ולימדו אנשים מבוגרים, שרובם היו נשים מבוגרות (היות והגברים היו יוצאים לעבודה), קריאה וכתיבה בסיסית, גם בבתים פרטיים וגם בכיתות קטנות שהוקמו לשם כך. בנוסף הוצאו לאור גם עיתונים בעברית קלה, בשם "שער למתחיל".
עד אמצע שנות השבעים ירד באופן ניכר אחוז האנאלפביתים באוכלוסיה, שכן ההורים יכלו להתכתב עם ילדיהם בצורות שונות, ועלה אחוז ההשכלה. זה גם נתן יתרון לנשים, שהפכו ליותר משכילות מגברים היות והיה קשה מאוד ליישם את הרפורמה על גברים, שהיו צריכים להביא פרנסה הביתה. כתוצאה מהרפורמות בשתי המדינות, הצטמצם הפער בין עשירים לבין עניים, בעיקר מבחינת השכלה ויצירת הזדמנויות בעבודה.

וכך הצליחו שני האישים הללו, שעמדו בראש מדינה, אחד מנהיג בפועל ומייסד והשני נשיא ייצוגי, לערוך רפורמות כאלה חשובות ומעמיקות שהיו אבן יסוד בבניינן של שתי מדינות צעירות- תורכיה וישראל.

ataturk

תורכיה: אתאתורכ ניצח את ארדואן

למרות שהיא מוגזמת, הכותרת של מאמר זה היא נכונה מאוד. אתאתורכ, מייסד הרפובליקה התורכית שהכריז עליה ב1923, כבר אינו בין החיים מאז נובמבר 1938. דרכו של אתאתורכ מנוגדת לדרכה של המפלגה שנכנסה בסוף לפרלמנט, HDP, מפלגת העמים הדמוקרטית, בתכלית השינוי, בעיקר בנושא הכורדי. אבל את מערכת הבחירות לפרלמנט בתורכיה, שהסתיימה אתמול, ניתן לסכם במשפט זה. אתאתורכ ניצח. החילוניות היא שניצחה. מפלגתו של ארדואן, בראשות ראש הממשלה שלו, אהמט דאווטאולו, קיבלה רק 40.8 אחוזים מהקולות. מה זה אומר? שהמפלגה האסלאמיסטית AKP, שמשתייכת גם לימין התורכי, זכתה בבחירות, אך לא זכתה ברוב מוחלט. כדי לקיים ממשלה, על דאווטאולו ליצור קואליציה עם מפלגה אחרת.
והכי חשוב: אם AKP הייתה זוכה ברוב מוחלט, כלומר של מעל 276 מושבים בפרלמנט (שנקרא בתורכיה האסיפה הלאומית הגדולה) מתוך 550 מושבים, מפלגה זו הייתה כמפלגת רוב מוחלט עלולה ליצור חוקים שיהפכו את המדינה מבעלת שילטון פרלמנטרי לבעלת שילטון נשיאותי- בייחוד אם הייתה משיגה רוב של מעל 330 מושבים, מה שהיה נותן לה אפשרות לתקן את החוקה התורכית.

שילטון נשיאותי היה הופך את תורכיה למדינה שבה שולט אדם אחד, ארדואן, שהיה מוביל אותה לשילטון אוטוריטארי, דתי-אסלאמיסטי. אבל שישים אחוזים מהעם התורכי, שבו נכללים גם כורדים, בחרו בחילוניות. שלוש מפלגות חילוניות נכנסו לפרלמנט: מפלגת האופוזיציה הראשית, שבימים עברו הייתה מפלגת השילטון של תורכיה שגם ייסדה את המדינה בגירסתה המודרנית, מפלגת העם הרפובליקנית CHP (בתורכית מבטאים את שמה ג'ה-הא-פה), שיש לה אידיאולוגיה לאומית תורכית, חילונית ושמאלנית, זכתה במקום השני עם 25 אחוזים מהקולות. במקום השלישי זכתה מפלגת העם הלאומית- מפלגה חילונית-שמרנית, ימנית-קיצונית, שמסורה בראש ובראשונה ללאומיות התורכית, לתורכיות ולרעיון איחוד העמים התורכיים עם 16 אחוז. קיימים סיכויים גבוהים שמפלגה זו, יחד עם מפלגתו של ארדואן בראשות דאווטאולו יקימו בתורכיה ממשלה שמרנית-ימנית עם צביון יותר לאומני ופחות אסלאמיסטי, עם מעורבות מלמעלה של הנשיא ארדואן.
המפלגה הנוספת, זו שהפתיעה, היא מפלגת העמים הדמוקרטית, הHDP, בראשות סלאהטין דמירטאש, פוליטיקאי כורדי צעיר בן 42. דמירטאש, שנקרא על שם הגיבור הכורדי שהנהיג את האומה המוסלמית במאה ה-12, סולטאן סוריה ומצרים שנלחם כנגד הצלבנים, צלאח אל-דין אל-איובי, מהווה את האיום המנהיגותי הגדול ביותר על ארדואן. מדובר בצעיר כריזמטי, שפונה לא רק אל הציבור הכורדי, אלא גם אל התורכים כולם. מפלגתו, שקיימת זה פחות משלוש שנים, היא איחוד של תנועות שמאל קיצוני, ארגוני פועלים וארגונים כורדיים שונים בתורכיה. מדובר במפלגה שמאלנית צעירה, אנטי ממסדית, ששמה את זכויות המיעוטים בתורכיה ואת רווחת מעמד הפועלים בראש מעייניה. המקבילות של מפלגה זו הן מפלגת השילטון ביוון, סיריצה, בראשות רה"מ אלכסיס ציפראס הצעיר, ומפלגת פודמוס בספרד, בראשות צעיר בן 36 בלבד, מפלגות שקוראות תיגר על הממסד ועל האיחוד האירופי.

אותו צלאח א-דין הכריזמטי הצליח לעבור את המכשול הגדול ביותר בפני מפלגות בתורכיה: אחוז חסימה של 10 אחוזים.
בתורכיה יש בחירות איזוריות, כלומר בכל איזור מתמודדים כמה מועמדים ממפלגות שונות, כשהמועמד המנצח נכנס לפרלמנט, ואחוז החסימה הוא עצום ולא הוגן- עשרה אחוזים. כל זאת נקבע על ידי הצבא, שחוקק את החוקה התורכית ב-1982, שהיא החוקה התורכית הנוכחית. מטרתו של אחוז חסימה גבוה זה היה לחסום מפלגות כורדיות ואסלאמיסטיות מלעלות לשילטון. כל המפלגות האלה איימו על הממסד הצבאי הכמאליסטי של אז. אבל אחוז זה לא מנע ממפלגות מעין אלה לעלות- ממפלגת AKP בראשות ארדואן בשנת 2002, וכן לא מנע ממפלגת HDP, שקיבלה 12 אחוזים, להיכנס אתמול לפרלמנט בבחירות.

אתאתורכ ניצח. מדוע? ארדואן קיווה לשנות את פניה של תורכיה, ולהנהיג בה שילטון של גירסה תורכית של תנועת "האחים המוסלמים". הוא הציג עצמו כמחוייב לדמוקרטיה ולכניסה לאיחוד האירופי- אך במציאות פעל להיפך. התורכים ראו כיצד ארדואן מסרס את הצבא, שלפי החוקה נחשב מגן החילוניות בתורכיה, מכופף את התקשורת ומערכת המשפט לרצונו, ומכניס אלפי יריבים ועיתונאים לכלא. ממדינה שהחילוניות, בתורכית לאיקליק (Laiklik) הייתה הבסיס עליו נשענה, תורכיה כמעט הפכה למדינה אסלאמיסטית-שמרנית שלפי ארדואן יישק דבר. הציבור התורכי, בייחוד זה החילוני, שעשה ברית יחד עם הכורדים (שאתאתורכ, אגב, לא אהב אותם, בלשון המעטה), הצביע בחלקו למפלגה הפרו-כורדית השמאלנית HDP והכניס אותה לפרלמנט. שישים אחוז מהתורכים שימרו את המורשת החילונית של אתאתורכ.

אבל את כל דבריי אלה אני מסייג. ארדואן אינו פראייר. אם הוא לא ישלוט כנשיא על פי החוקה, הוא יעשה הכל, כולל לכופף ולעקוף חוקים, על מנת לשלוט ישירות בתורכיה, למרות שתפקיד הנשיא בתורכיה דומה לתפקיד הנשיא בישראל-הוא ייצוגי וסמלי בלבד. ממשלת מיעוט של AKP שתוביל לבחירות חדשות, כשהפעם ארדואן יוותר על תפקיד הנשיא כדי לעמוד בראשה ולהובילה לבחירות היא גם אפשרות. ארדואן עוד לא אמר נואש. הוא הפסיד לאתאתורכ בקרב, אך לא במלחמה.
מה גם שמפלגת AKP תפנה למפלגה שמאוד קרובה אליה בדעות- מפלגת MHP, המפלגה הלאומנית התורכית, ששונאת כורדים, ארמנים ויהודים ודוגלת ב"תורכיה גדולה"- כדי לכונן קואליציה. למנהיג המפלגה, דוולת בהצ'לי, יש מאפיינים רודניים באישיותו הוא. אז מה יכולה להיות התוצאה? במקום שילטון של ראש אחד- ארדואן, תורכיה תקבל ממשלה שמרנית לאומנית עם גוונים דתיים בעלת שניים וחצי ראשים: ארדואן וראש הממשלה דאווטאולו שישלוט בשמו כראש וחצי, כשהראש השני הוא בהצ'לי שלא מסמפט יהודים. ממשלה כזו תשנה את האסטרטגיה האסלאמיסטית שלה של פנייה למדינות ערב והתערבות במזרח התיכון לפנייה מזרחה, לכיוון הרפובליקות התורכיות של ברית המועצות לשעבר, בשם התורכיות. פוטין, יריבה של תורכיה ממזרח שארדואן ראה בו מודל, מאוד לא יאהב זאת.
במקום ניאו-עות'מאניזם ממשלה כזו תשאף לחדש את ימי גדולתם של העמים התורכיים כתורכיים וכמוסלמים.

עוד אפשרות, קטנה יותר, היא שבפוליטיקה הכל אפשרי, ובאמצעות הענקת זכויות ואוטונומיה נרחבות ארדואן יקנה את הסכמת הכורדים, וכך יכונן קואליציה עם HDP. גם תקציבים נכבדים לאיזורים הכורדיים יכולים לקנות מפלגה זו. ארדואן עדיין לא אמר נואש.

אך למרות זאת, ניסיונות האסלאמיזציה, דיכוי המפגינים לפני שנתיים בפארק גזי וניסיונותיו של ארדואן להפוך לשליט אסלאמי כל יכול ולמחות את אתאתורכ, מייסד הרפובליקה החילונית, ואת מורשתו, עלו בתוהו. עכשיו מה שארדואן עושה ויעשה בשלב ראשון הוא "להוריד פרופיל" ולמלא את תפקידו כמו שהוא: נשיא שהוא סמל של המדינה, ראש המדינה אך לא מנהיג המדינה. אבל לא בטוח שהוא יסתפק בזה. אולי בשלב ראשון הוא יתאפק, כמו שעשה לאחר שנבחר ב2002 והציג עצמו בפני העולם כחילוני ודמוקרט, אך בסוף הארדואן האמיתי ייצא החוצה. זה בטוח.
אבל למרות הכל, העובדות מדברות בפני עצמן. אתאתורכ ניצח את ארדואן. דיקטטורה אסלאמיסטית כבר לא תהיה, קרוב לוודאי.

נתונים כלליים, תורכיה:

משטר: פרלמנטרי, 550 מושבים בפרלמנט ("האסיפה הלאומית הגדולה"), 276 מושבים דרושים לרוב מוחלט, דמוקרטיה לא ליברלית.
ראש המדינה: נשיא המדינה (רג'פ טייפ ארדואן), נבחר אוגוסט 2014 ברוב של 51 אחוזים.
מנהיג המדינה: ראש הממשלה (אהמט דאווטאולו)
ייסוד המדינה: 29 באוקטובר 1923
החוקה הנוכחית: 7 בנובמבר 1982. יכולה להשתנות ברוב של 330 חברי פרלמנט ומעלה
אוכלוסייה: 77 מיליון ו700 אלף נפש.
מספר בעלי זכות הבחירה: 53 מיליון.
שיטת בחירות: איזורית-רובנית-יחסית. אחוז חסימה של 10 אחוזים.
הרכב הפרלמנט החדש 2015:
AKP מפלגת הצדק והפיתוח (אה-קה-פה):258 מושבים. ימין שמרני-אסלאמי
CHP מפלגת הצדק והפיתוח מייסודו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, בראשות כמאל קיליצ'דאראולו (ג'ה-הא-פה): 132 מושבים. שמאל-מרכז
MHP מפלגת העם הלאומית בראשות דוולט באהצ'לי: 81 מושבים. ימין שמרני-לאומני-קיצוני.
HDP מפלגת העמים הדמוקרטית בראשות סלאהטין דמירטאש ופיגן יוקסקדא: 79 מושבים. שמאל קיצוני, פרו-כורדית.

לקואליציה דרושים מעל 276 מושבים.

הקשר בין יורש העצר הסעודי לWWE/WWF

כמעט כולנו זוכרים איך בתור ילדים אהבנו לצפות בשידורי הWWF, כשמדובר היה באירגון של מופעי היאבקות בידורית מבוימת תוצרת ארה"ב. במסגרת שידורי האירגון, ששודרו בישראל בעיקר בשנות התשעים אך גם משודרות כיום, הופיעו שלל דמויות צבעוניות של מתאבקים באירועים שונים ובקרבות שונים נאבקו ב"כאילו" אחד נגד השני. כולנו זוכרים דמויות כמו ברט הארט, האלק הוגאן, ה"אנדרטייקר", יוקוזונה, רייזר רמון, שון מייקלס שפרשו כבר, וכיום יש את ג'ון סינה, רומאן ריינס, ברוק לסנר ועוד. כיום לאירגון זה קוראים WWE, והוא מחפש לשווק את עצמו בארצות שהן מחוץ ליבשת אמריקה.

לאירגון זה יש שני אירועים גדולים מאוד במחצית הראשונה של השנה: הראשון, הROYAL RUMBLE (רויאל ראמבל), שמתרחש בחודש ינואר בדרך כלל, שבו הקרב העיקרי בו, באטל רויאל, הוא כשעשרות מתאבקים נלחמים בזירה אחת, ומי ששורד אחרון ומצליח להעיף את כולם מהזירה זוכה לקרב על האליפות העיקרית באירוע הגדול הבא, והעיקרי של האירגון, שנקרא WRESTLEMANIA (רסלמניה). הרסלמניה שהגיעה לשנתה ה-34 נערכה ב8 באפריל השנה. בניו אורלינס. הרויאל ראמבל הרגיל כבר נערך.

אבל אז הגיע מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי שמחולל רפורמות גדולות במדינתו האולטרה-שמרנית, במטרה לקרב אותה אל המערב, ויחד עם בעלי הWWE, וינס מקמהון (שאישתו, לינדה, חברה בקבינט המורחב מאוד של דונלד טראמפ), החליט לערוך באיצטדיון המלך עבדאללה בעיר החוף הסעודית ג'דה ב-27 באפריל 2018, שלושה שבועות אחרי הרסלמניה, אירוע רויאל ראמבל נוסף, הגדול ביותר שנערך אי פעם. חמישים מתאבקים גברים ייכנסו לזירה אחת ומי שישרוד מביניהם יקבל בהמשך קרב על האליפות. אגב, נשים סעודיות יורשו לצפות באיצטדיון בקרבות, אך הנשים שמשמשות כמתאבקות באירגון WWE לא תופענה באירוע ולא תגענה לסעודיה.
האירוע נערך במסגרת הרפורמות שמבצע הנסיך מוחמד בן סלמאן בסעודיה, במסגרתן נחתם הסכם של 10 שנים בין הממלכה לWWE על עריכת אירועים נוספים. הכל נכלל בתוכנית הרפורמות הגדולה של הנסיך, "החזון הסעודי, 2030".

כמו כן, כל תארי האליפות האפשריים של האירגון, 7 במספר, יועמדו על הכף בקרבות שונים ונוספים במסגרת התחרות- כולל קרב סולמות ענקי על האליפות הבין יבשתית. יש שמועות שגם מתאבקים אגדיים כמו האנדרטייקר, שכבר חזר לכבוד הרסלמניה בשמיני באפריל, ואכן יתמודד בCasket Match בתחרות הרויאל ראמבל בסעודיה, והאלק הוגאן יחזרו מפרישה לכבוד האירוע הזה בסעודיה, רק כדי להשתתף בו.

הפעם האחרונה שבה עלה הWWE, שנקרא אז WWF לכותרות החדשות העולמיות היה לפני עשרים שנה (ועוד חצי שנה), עת התחולל אירוע שהיה גם מהפכני בדברי ימי התקשורת: מאבק בין שני מתאבקים על אליפות הWWF הסתיים ברמייה בשידור חי של אחד מהם. ברט "היטמן" הארט, מתאבק אגדי והאלוף המכהן באותם זמנים קיבל הבטחה ממקמהון שהוא לא יפסיד את תוארו בתחרות גדולה ("סידרת ההישרדות") שהתקיימה בנובמבר 1997 במונטריאול, (ואל תשכחו שהאירועים הללו מבוימים, אז תוצאותיהם נקבעות מראש), היות והוא יליד קנדה, וכמו כן, היות והוא חתם באירגון המתחרה דאז WCW לאחר המלצה לעשות כך שקיבל מבעלי הWWF שאמר שהוא לא מוכן לשלם לו יותר סכומים יקרים, ולמעשה לא רצה אותו יותר באירגון. לכן, זה היה אמור להיות הקרב האחרון של הארט באירגון. בסופו של דבר, בתום קרב סוער, השופט קבע בניגוד גמור לסיכום המוקדם עם הארט כי יריבו, שון מייקלס, עוד מתאבק אגדי, ניצח בקרב וזכה באליפות. ברט ההמום השתולל, וסימן בידיו את סמל האירגון המתחרה, WCW. התקשורת הזדעזעה איך מתאבק כל כך ותיק ואהוב ועוד ממשפחה אגדית של מתאבקים מקבל יחס כזה של רמייה. ועוד במדינתו קנדה. ועוד בקרב האחרון שלו באירגון. הקרב הוציא מוניטין שלילי לאירגון, והיווה למעשה את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדותיו. למרות שגם הארט וגם מייקלס פרשו זה מכבר, והאירגון המתחרה WCW כבר לא קיים, רשמי התקרית הזאת קיימים עד היום. ועכשיו, שוב אותו אירגון, הפעם תחת שם אחר, WWE, חוזר לכותרות העולמיות, והפעם בהיבטים פוליטיים-מדיניים.

והנסיך מוחמד בן סלמאן? הוא מצטייר כמו גירסה חדשה של מוסטפא כמאל אתאתורכ (1938-1881), האיש שהפך את האימפריה העות'מאנית שהבסיס שלה היה האסלאם והייתה אימפריה רב-תרבותית ורב-אתנית לרפובליקה התורכית החילונית, והנחיל בה ערכים מערביים מתקדמים מאוד, תוך כדי שינוי כתיבת השפה וקוד הלבוש- והכל במטרה להתקרב למערב. והפעם השינוי לא מתרחש בתורכיה, שדווקא בימינו חוזרת אחורה לשמרנות דתית ושאיפות הגמוניאליות איזוריות, אלא בערב הסעודית, שהיא מדינה שפועלת לפי האסכולה המחמירה ביותר, הח'נבלית-ווהאבית, באסלאם הסוני. מוחמד בן סלמאן מעביר את מדינתו רפורמות עמוקות במונחים סעודיים, כמו היתר לנשים לנהוג וגם היתר לתושבי ממלכתו גברים כנשים לצפות בסרטי קולנוע בבתי קולנוע- והכל במטרה להתקרב למערב.