Tag Archives: מרידות הג'לאלי

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 2: מלחמה עם איראן, ועוד….

(c) הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" שנכתב באנגלית על ידי סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

עם כיבוש הקווקז על ידי העות'מאנים וה"מפגש" שלהם עם אחיהם בני העמים התורכיים ששוכנים באיזור על רקע מותו של אסמאעיל שאה מייסד האימפריה האיראנית הספווית שהשית עליה את האסכולה השיעית של האסלאם, האימפריה העות'מאנית הסונית שלטה בפועל על כל איזור הקווקז עד לים הכספי, והשפיעה גם על מינוי מלכי גיאורגיה (גרוזיה) שגם הייתה נתונה בידי העות'מאנים. דבר זה גרם למלחמה מתמשכת בין העות'מאנים לבין האיראנים בין השנים 1579 ל1590.

משפחת גיראי שליטי חצי האי קרים, קרובי המשפחה של הסולטאן סולימאן, פתחו במרד נגד העות'מאנים לאחר שעלה בקרים לשילטון הח'אן מהמט גיראי. לכן הסולטאן מוראד השלישי החליט להדיח את מהמט גיראי לטובת אחיו, אסלאם, בסיועו של מפקד הצבא העות'מאני דאז, עות'מאן פאשא. תוצאות המלחמה העות'מאנית-האיראנית הייתה השתלטות על כל אזרבייג'אן, כולל על החלק הדרומי שלה, שנמצא כיום בתוך שטח איראן. תבריז, בירת אזרבייג'אן האיראנית כיום, נפלה בידי העות'מאנים. בשנת 1590 נחתם בפעם המי-יודע-כמה הסכם שלום בין העות'מאנים לאיראנים, כשעיקר מאמץ המלחמה העות'מאני מופנה עתה כלפי החזית המערבית, אל מול בית הבסבורג האוסטרי.

3 שנים לאחר תום המלחמה עם איראן, פרצה שוב מלחמה בין בית הבסבורג לבין העות'מאנים, שנמשכה בין השנים 1593-1606. המלחמה התרכזה בעיקר באיזור הונגריה ובגבול הקרואטי. בשנת 1595 תוך כדי המלחמה מת הסולטאן מוראד השלישי ובנו, מהמט השלישי, עלה לשילטון לאחר שחיסל לפי המסורת את 19 אחיו ו20 אחיותיו. אך מי ששלטה בפועל באימפריה באותן השנים הייתה אימו של הסולטאן, הוואלידה סאפייה סולטאן. היא דאגה למנות את פרהאט פאשא לווזיר הגדול, שמצידו "דאג" להמשיך במלחמה עם אוסטריה. הסולטאן הלך והסתגר בארמונו, ובעתיד אף מנהג רצח האחים על מנת להגיע לשילטון ייפסק לטובת הסתגרות של הסולטאן לעתיד בהרמון באגף סגור שנקרא "הכלוב", או בתורכית "קאפס". דבר זה מנע מהסולטאנים לעתיד בהמשך ניסיון בשטח או במושלות על פרובינציות באימפריה לפני שהגיעו לשילטון.

 

מי שכן היה בשטח היה הווזיר הגדול. על פרהאט היה להתמודד אל מול מרד הוולאכים, שהסתייעו באוסטרים ובבית הבסבורג. הסולטאן מהמט השלישי, מצידו, התמודד עם מפלות צבאיות באיזור הדנובה ובשל כך החליף את הווזיר הגדול פרהאט פאשא בסינאן פאשא (אין קשר לאדריכל האגדי מימאר סינאן). באוקטובר 1595 הצליח סינאן לכבוש את בוקארשט, כיום בירת רומניה (רומניה היא למעשה ובעיקר איחוד של וולאכיה ומולדאביה). אבל לצבא העות'מאני קרה אסון, כשחיל עות'מאני ביחד עם הטאטארים ניסה ב27 באוקטובר 1595 לחצות את הדנובה אל מול "גנרל חורף" הסוער, ובשל מזג האוויר אלפי חיילים טבעו בנהר. גם הנסיכות השכנה מולדאביה ניצלה זאת ומרדה כנגד העות'מאנים, כשהנסיך הוולאכי מיכאל מנהיג את המרד. כתוצאה מכך, ולראשונה מאז ימי הסולטאן סולימאן המפואר, הגיע הסולטאן מהמט השלישי בעצמו לשדה הקרב על מנת לעמוד בראש הצבא העות'מאני. עד 1605 הצליחו העות'מאנים לדכא את המרידות ולהשתלט שוב על מולדאביה, וולאכיה וטרנסילבאניה- הנסיכויות שלעתיד ירכיבו את רומניה- ולמנות בראשן נסיכים מקומיים נאנמנים לעות'מאנים.

בשנת 1603 מת הסולטאן מהמט השלישי והחליף אותו הסולטאן המפורסם אחמט הראשון. בזאת גם הסתיימה המאה ה16 המפוארת, והעולם והאימפריה נכנסו למאה ה-17. אהמט היה האח היחיד ששרד מבין אחיו, והוא גדל עם סבתו הוואלידה סאפייה סולטאן בארמון הישן באדירנה לפני הגיעו לסולטאנות. באותן שנים התמודדה האימפריה העות'מאנית עם שורה של מרידות מבפנים, בשטח של תורכיה של ימינו. השם הכולל למרידות האלה היה "מרידות הג'לאלי" (Celali) והיו כנגד הסולטאן החדש שנתפס כחלש. מי שהנהיג את המרד היה שייח' דתי-סופי (Sufi) ובאיסטנבול עצמה התגלו מתיחויות בין היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר שהורכב בעיקר וביסוד מנערים נוצריים שהתאסלמו אך לא רק, לבין הסיפאהים- חיל הפרשים שהיה מגובה באנשי דת מוסלמים סוניים. הסיפאהים הובסו לבסוף על ידי היניצ'רים, שהסולטאן נכנע לדרישותיהם. כתוצאה מכך ירד מעמדם של הסיפאהים ורבים מהם הצטרפו למורדים ביערות אנטוליה. בכך גם נחלשה עד לביטול שיטת החזקת האחוזות בידי הסיפאהים- התימארים, יחד עם היחלשות שיטת הדוושירמה- גיוס נערים נוצרים ליניצ'רים ואיסלומם. בשנת 1605 הובסו ההבסבורגים, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, כשעיקר המערכה מופנה לדיכוי מרידות הג'לאלי.

עם זאת הופיע כוח חדש בהרמון העות'מאני- קוסם סולטאן, בת זוגו המועדפת של הסולטאן אהמט הראשון, כוח שעתיד להשפיע על הסולטאנים הבאים ועל ההיסטוריה העות'מאני למשך שנים לא מעטות. האימפריה העות'מאנית לא ידעה יציבות ולא ידעה סולטאנים יציבים עד לשנים 1623-1640, בהן שלט הסולטאן מוראד הרביעי. על כך אכתוב בהמשך.

הסולטאן אחמט האמיתי, המסגד הכחול וקצת על הסידרה "קוסם סולטאן" (ספוילר)

אזהרה: בפוסט זה קיים ספוילר, כלומר גילוי פרטים רבים בעלילה של הסידרה "קוסם סולטאן" שכל פרקיה טרם נצפו או שודרו.
קודם כל, אני רוצה להמשיך את הביקורת על הסידרה "קוסם סולטאן". מדובר בסידרה טובה, אך לא מצויינת כמו שהייתה "הסולטאן" האמיתית. אני מאוד שמח שגם בארץ יש שעוקבים אחרי הסידרה, שמשודרת בתורכיה בלבד. ותודה לחברת פייסבוק יקרה שהאירה את תשומת ליבי לכך.
מצד שני, אלה שביימו את הסידרה המקורית, לא מביימים במציאות את סידרת ההמשך. לא האחים טיילאן האגדיים, שביימו את סידרת "הסולטאן" המקורית בשלוש עונותיה הראשונות והעניקו לה כל כך הרבה נופך ודרמה. סידרת "הסולטאן" עצמה סבלה מעליות וממורדות. עונות השיא שלה היו העונות הראשונה והשנייה, שבתפקיד התסריטאית של אותן עונות השתתפה מראל קאטי- אוקאיי, השחקנית התורכיה והתסריטאית המפורסמת, שהייתה פוליטיקאית ופעילה פוליטית בעברה בצד השמאלי של המפה הפוליטית בתורכיה. התסריטים עובדו בגאונות ששמורה לה. מראל נפטרה בשנת 2012 בגיל 53 מסרטן הריאות. האחים טיילאן המשיכו לביים בעונה השלישית של הסידרה, ובעונה הרביעית נכנסו הבמאים של הסידרה הנוכחית, מרט בייקאל ויאיז אקאיידין, מה שסימל, במקביל לאירועים ההיסטוריים, את תחילת ירידת קרנה של הסידרה.

לדעתי, לו היו מחזירים את האחים טיילאן לביים את סידרת ההמשך, היא הייתה טובה עם עלילה מעניינת ולא עלילה שמנסה מעט לשחזר את סידרת המקור. דבר שני, הסידרה המקורית נעצרה עם מות סולימאן ועליית סלים לשילטון. ברגע שהיו משאירים את אותם השחקנים בסידרת ההמשך וממשיכים לתוך תקופת סלים ולא ישר קופצים לתקופתה של קוסם, הסידרה הייתה משמרת את איכותה המקורית. גם אם היו משקיעים מעט פרקים, בריפרוף, על עלילות הסולטאן סלים השני ובנו הסולטאן מוראד השלישי, ואף בנו של מוראד, הסולטאן מהמט השלישי, הצופים היו מבינים את המשכיות הסידרה הקודמת.
הדבר החשוב השני, הוא מיחזור הסידרה הקודמת. לדעתי, הולייה אוושאר מתאמצת לחקות את הוואלידה המקורית, עיישה חפזה, ששוחקה ביד אמן בידי נבאהת צ'הרה. היה על במאי ותסריטאי "קוסם סולטאן" להכניס גם דמויות יותר צבעוניות וייחודיות, כמו שהייתה דמותו של הסריס הראשי של הסולטאן סולימאן, סומבול אגא, ולא לשחזר בצורה חיוורת את דמותו של סומבול. כשיש יותר מעברים דרמטיים ויותר דמויות צבעוניות, זה מה שמבדיל בין סידרה טובה למצוינת. הכנסתה של ברן סאאת לסידרה החזירה אותה לתלם, אך לא לאותו תלם שעליו הייתה הסידרה "הסולטאן".
ההתמקדות בסידרה "קוסם סולטאן" ביניצ'רים, חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, היא לדעתי מכבידה מעט ומיותרת.

דבר חשוב שלישי, דמותו של הסולטאן אחמט אינה כמו של סולימאן. היא חיוורת. וזה חלק מהעלילה ההיסטורית, כי את ההיסטוריה אי אפשר לשנות. וכאן אני אעבור לדבר על הסולטאן אהמט הראשון, ששלט בין השנים 1603-1617, וניסה, לשווא, להחזיר את ימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, בין היתר בבניית מונומנט מפואר כמו מסגד הסולטאן אהמט, מה שאנו מכירים בתור "המסגד הכחול" באיסטנבול. על שם המסגד ועל שם הסולטאן קיים גם רובע "סולטאן אהמט" באיסטנבול, במתחם כיכר סולטאן אהמט היה בשבוע שעבר, אגב, פיגוע, שבו נפגעו תיירים גרמנים.
אהמט החשיב עצמו ביתר שאת מנהיג המוסלמים, ועובדה שאת המסגד הקרוי על שמו, שבניגוד לאיה סופיה פעיל גם כיום כמסגד, רצו לבנות עם שישה צריחים, כשהמודל הראשי שלו הוא המסגד הקדוש ביותר למוסלמים במכה- שהיה גם בעל שישה צריחים, ואמור היה להראות את עוצמת הבניה האסלאמית אל מול "איה סופיה" המסגד השכן, שבמקור היה הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית הראשית. בסופו של דבר, את המסגד בנו עם שישה צריחים, ובלחץ של חכמי הדת, נאלץ הסולטאן אחמט לבנות במכה צריח נוסף ולהפוך את מספר צריחיו של המסגד הקדוש ביותר למוסלמים לשבעה, על מנת להבדילו מהמסגד הכחול.
והסולטאן אהמט היה שייך ל"מועדון ה-27". מה כוונתי?

כשמדברים על "מועדון ה-27", מדברים על שחקנים וכוכבי רוק מפורסמים שחיו עד גיל 27 בלבד. ברשימה הזאת נמצאים ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, איימי ויינהאוס ועוד. לדייויד בואי, שהיה כוכב אף יותר גדול מהנ"ל, היה קצת יותר מזל: הוא חי עד גיל 69, כמעט גיל זיקנה. הסולטאן סולימאן המפואר חי שנתיים יותר מגילו של דייויד בואי, שמת בשבוע שעבר בגיל 69. אולם, גם בהיסטוריה העות'מאנית היה סולטאן שהצטרף למועדון ה-27: הסולטאן אחמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן האגדית. הוא חי בין השנים 1590 ל1617, בדיוק 27 שנים. כאמור, על שמו הוקם אחד אתרי התיירות המפורסמים באיסטנבול, מסגד הסולטאן אחמט, ועל שם המסגד הוקמה גם כיכר הסולטאן אחמט.

הסולטאן אהמט, בנו של הסולטאן מהמט השלישי, ובנה של השפחה המועדפת עליו, האנדאן סולטאן. הוא נודע כסולטאן הראשון מאז סולימאן המפואר, שהתערב בפועל במדיניות של האימפריה העות'מאנית וקבע אותה. הסולטאן אהמט נודע בייחוד בשינוי שיטת הורשת השילטון באימפריה: בביטול שיטת "השורד זוכה", לפיה הנסיך שהצליח לחסל את שאר אחיו זכה בסולטאנות, זאת לאחר שעשרות נסיכים נטבחו עקב שיטה זאת, בייחוד בידי אביו של הסולטאן, מהמט השלישי. הוא החליף את שיטת הורשת השילטון בשיטת ה"סניוריטי", או בעות'מאנית "אכבר ו-ארשאד", לפיה הנסיך המבוגר ביותר בגיל והבוגר ביותר מבין כל נסיכי השושלת העות'מאנית יזכה בסולטאנות, כשכל הטוענים לכתר ישלחו ל"קאפס", הכלוב, אגף סגור בהרמון הסולטאן שבו הוחזקו מינקותם עד להפיכתם לסולטאנים או למותם. שיטה זו גרמה לכך שיצאו ממנה סולטאנים שמונו מטעם חזקים מהם, וששימשו חותמת גומי ללא כל ניסיון שהוא בחיים האמיתיים. לעתים יצאו משם סולטאנים לא שפויים.

הסולטאן אחמט נולד במניסה, למציאות לא פשוטה: אביו, הסולטאן מהמט השלישי, שלט רק 8 שנים, מגיל 29 עד גיל 37. מותו הפתאומי של אביו הביא אותו לתפקיד. אהמט גם ניסה לשנות את סדרי השילטון, וגם לנהל מסעות ומלחמות צבאיים, בתחום זה כשל.
מבחינה צבאית, התמודד אחמט עם שלוש חזיתות עיקריות: החזית האוסטרית, בייחוד בקרבות (שנדמים כנצחיים) באיזור הונגריה, נלחם הצבא העות'מאני מול צבא שושלת הבסבורג האוסטרי. בסופו של הקמפיין הצבאי בחזית ההונגרית-אוסטרית, הפסידו העות'מאנים לאחר 15 שנות לחימה. הסולטאן אחמט חתם אל מול הארכי דוכס מתיאס מאוסטריה בשנת 1606. לפי הסכם זה, מאזן הכוחות נטה לרעת העות'מאנים: האוסטרים הפסיקו לשלם תשלום שנתי של 30 אלף גילדן לאימפריה העות'מאנית, העות'מאנים הכירו בקיסרות הרומית הקדושה הגרמנית-אוסטרית במקור כקיסרות ובקיסר "האימפריה הרומית הקדושה" כקיסר, כלומר שווה לסולטאן ולאימפריה, בעוד קודם הכירו בו כמלך, מה גם שהעות'מאנים התחייבו להפסיק את הפשיטות ומסעות השוד לתוך הונגריה המלוכנית, כלומר הטריטוריה ההונגרית שבידי האוסטרים, וגם הכירו בזכויות הפטור ממס לאצילים הונגרים שתחת סמכותם.

החזית השנייה הייתה גם בין השנים 1604-1616 מול פרס הספווית. בין היתר בשל בילבול ותסיסה בתוך המחנה העות'מאני, הצליחו הצבאות הפרסיים לתפוס את העיר ירוואן, כיום בירת ארמניה, מידי העות'מאנים, כמו כן תפסו שטחים באזרבייג'אן העצמאית ובאזרבייג'אן האיראנית של היום. קוסה ספר פאשא, מפקד עות'מאני בכיר, נפל בשבי בידי הפרסים והצבא העות'מאני נמלט לאיזור ארזורום. שוב, תבוסה צבאית לאהמט.
כל הניסיונות שנעשו במהלך כמעט 15 שנים לתפוס מחדש את העיר ירוואן ואיזורים באזרבייג'אן על ידי העות'מאנים מידי הפרסים, נכשלו.

תגובתו של אהמט לכישלונות מול הפרסים הייתה תגובה יצירתית, בהיותו אדם בעל חוש אומנותי ויצירתי, תכונה איתה חלק עם סב סבו, הסולטאן סולימאן המפואר. הוא כתב שירים ופואמות תחת הכינוי באח'טי- בדומה לסולימאן שהשתמש בכינוי מוהיבי. הוא אהב יצירות ארכיטקטוניות, ולכן החליט, על מנת לרומם את המורל העות'מאני אחרי התבוסות וליצור תחושה, שהיא גם אשליה, של החזרת העוצמה העות'מאנית, לבנות את מסגד סולטאן אהמט, הלא הוא המסגד הכחול, בעל הכיפה הגדולה ושמונה הכיפות הקטנות שמסביבו, ובעל שישה צריחים (שוב, ולא שבעה צריחים כמו שתיכנן במקור, כמו בעיר מכה הקדושה לאסלאם). העבודה על המסגד נמשכה בין השנים 1609-1616.

חזית נוספת איתה התמודד הסולטאן אחמט היא מרידות הג'לאלי (שנקראות על שמו של ג'לאל, כוהן דת עאלווי-Alevi- , שהיא קבוצה מוסלמית מיסטית, שמקורבת לשיעה, להבדיל מהעלאווים Alawite של סוריה, שהם כת בשיעה שיצאה מהאסלאם. ג'לאל מרד כנגד הסולטאן סלים הראשון בשנת 1519) שמוזכרות רבות בסידרה, מרידות שהונהגו על ידי מצביאים מקומיים רבי כוח ובעידוד של אנשי דת סופיים (הסופיזם הוא הצד המיסטי של האסלאם) ובהשפעתם, כנגד הממשל המרכזי העות'מאני. המרידות כללו בעיקר את איזור דרום האימפריה, באיזור שאנו קוראים היום לבנון וצפון סוריה. המרידות התרכזו באיזור לבנון של היום, אדאנה שבדרום מזרח תורכיה ואף בגדאד. מפקדים מקומיים פשוט תפסו את השילטון באיזורים המורדים, כפרים רבים נשדדו, נהרסו ונעקרו על יושביהם ממקומם, וההרס והחורבן היו רבים. את מרידות הג'לאלי דיכא הסולטאן אחמט בקושי, תוך כדי שהוא מאשים בחולשה את הווזיר הגדול, בושנאק דרוויש מהמט פאשה, ומוציא אותו להורג. בסופו של דבר המפקדים המורדים צורפו כמפקדים בצבא העות'מאני, והמרידות שככו.

הסולטאן אהמט ניסה גם להנהיג משטר יותר אדוק: הוא השליט את השריעה באימפריה ביתר שאת, ואסר לחלוטין אלכוהול ותליית או רכישת תמונות בהן מצוירות דמויות, מטעמים דתיים.

מבחינת חיים אישיים, מסתבר שהסולטאן אחמט היה קשור ליווניות: אימו, האנדאן סולטאן, הייתה יוונייה במוצאה וכך גם השיפחה המועדפת עליו, מאהפייקר קוסם סולטאן. הוא גם סבל מחזית רביעית קטנה נוספת, התנגדות וממרידה של אחיו למחצה, יחיא, שטען לכתר. חצר המלוכה של אהמט סבלה גם מהמאבקים בין קוסם סולטאן, אמם של הסולטאנים לעתיד מוראט הרביעי ואבראהים הראשון- שעלתה עליו בכוחה ובעוצמתה, למאהפירוז חטיג'ה סולטאן, סרבית במוצאה, אימו של הסולטאן לעתיד עות'מאן השני.

בגיל 27 תקפה את הסולטאן אחמט מחלת הטיפוס, והוא מת בגיל זה מהמחלה. הוא נקבר במואוזוליאום במתחם "המסגד הכחול", שתיכנן האדריכל שדפקאר מהמט אגא.
המסגד, שצבעו כחול בגלל היותו בנוי מ20 אלף אריחים כחולים מצוירים שמקורם בעיר איזניק, בגודל של עצמו (64 על 72 מטרים, גובה הכיפה הראשית 43 מטר וקוטרו 33 מטר) משדר גם בחיצוניות שלו, גם בסמיכותו לאיה סופיה (כמתחרה) וגם במבנה הפנימי שלו, המקושט בקליגרפיה, מרובה בכיפות תפילה (9 בסך הכל), מרובה אריחים כחולים מקושטים ובעל מאתיים חלונות צבועים, כוח ועוצמה רבים. המסגד מסמל את הסולטאן אחמט עצמו: שידר כוח ועוצמה, למרות שהיה סולטאן די חלש ולא יוצלח.