Tag Archives: סלים השני

Battle-of-Lepanto-fleets-galleys-Turks-Venice-October-7-1571

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 1: משהו חדש מתחיל

(c) הזכויות על הכתיבה שמורות לכותב האתר Histerio. הכתיבה מבוססת על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו , שנכתב באנגלית.

יש כאלה שרואים בתקופה שלאחר מות הסולטאן סולימאן המפואר בחודש ספטמבר שנת 1566 את ראשית שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. אבל, מצד שני, חשוב להדגיש שהחל משנת 1566 עד להתמוטטות האימפריה בשנת 1922, האימפריה חוותה תקופה של עליות ומורדות עד לשקיעתה הסופית בימי מלחמת העולם הראשונה.

ראשית הסיפור היא בטענה שהסולטאן סולימאן עצמו אשם בתחילת שקיעתה של האימפריה, בכך שהפך את הורם סולטאן לאישתו החוקית ובכך התחיל תקופה של "סולטאנות הנשים"- התקופה שבה נוהלה האימפריה בפועל מההרמון ולא מהארמון, כלומר על ידי הוואלידה סולטאן, אימו של הסולטאן, ואישתו או השיפחה המועדפת עליו. הורם, לפי הטענה, הובילה את סולימאן למנות את בנו הלא-יוצלח סלים השני לסולטאן אחריו, מה שהחל שרשרת של סולטאנים פחות מוצלחים, פחות שולטים ופחות יציבים. עוד נושא נוסף שתומך בטענה ששקיעת האימפריה החלה בשלהי שילטונו של סולימאן הוא נושא שנלמד היטב בארץ במערכת החינוך בהקשר לאימפריה העות'מאנית- הקפיטולאציות.

הקאפיטולאציה, למעשה, היא הסכם, לפיה מדינה ריבונית מוותרת לנתיני מדינה זרה על שיפוט בשטחי אותה מדינה ריבונית. כתוצאה מכך, הנתינים הזרים מקבלים חסינות מהליכים משפטיים פליליים ואזרחיים על ידי מערכת המשפט של אותה מדינה שבה הם נמצאים כאורחים או עוברים בשיטחה או סוחרים בה, וגם חסינות מפני פעולות של מוסדות מדינה וממשלה אחרים באותה מדינה. בשנת 1535 חתם הסולטאן סולימאן המפואר על הסכם קפיטולאציות עם צרפת, בתמורה לכך שממלכת צרפת תשתף פעולה עם האימפריה העות'מאנית במאבק אל מול "האימפריה הרומית הקדושה" (שהיא למעשה אוסטריה- גרמניה ), וכנגד הרפובליקות והנסיכויות שלעתיד ירכיבו את מה שאנחנו מכירים בתור איטליה. בשנותיו האחרונות של סולימאן כסולטאן ידעה האימפריה העות'מאנית שקיעה מבחינה כלכלית, חברתית וממשלית כשלאחר מותו של סולימאן מתחיל תהליך איטי של ביזור האימפריה (דה צנטרליזציה), שבו הכוח השולט העיקרי באימפריה שהיה מרוכז בידיים של הסולטאן והוא מתחלק בין הוואלידה סולטאן, אישתו, הווזיר הגדול (כלומר ראש הממשלה- לאחר מות סולימאן מי שהמשיך במשך שנים להיות האיש החזק באימפריה הוא הווזיר הגדול שהאריך ימים על פני שילטונם של שלושה סולטאנים, סוקולו מהמט פאשא), כשבמאה ה-18 רוב הכוח היה בידי המושלים המקומיים של המחוזות הגדולים.

עליית הסולטאן סלים השני לשילטון איפשרה לגורמים שונים בתוך האימפריה למרוד, כמו למשל המרד שפרץ בתימן בקרב השיעים-הזיידים מיד לאחר עלייתו של הסולטאן סלים. הזיידים השתלטו על הערים המרכזיות בתימן צנעא (כיום בירת צפון תימן, שנתונה בידי השיעים בתמיכת איראן) ועדן (בירת דרום תימן שנתונה בשילטון סוני תחת חסות סעודית ואמירותית בימינו אנו), והצבא העות'מאני שישב במצרים ובחלב שבצפון סוריה הוזעק כדי לדכא את המרד בהצלחה. כמו כן היו התנגשויות בקווקז בין הצבא העות'מאני שנעזר בטאטארים לבין הצבא הרוסי והצבא האיראני.

הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שכיהן עוד מימי הסולטאן סולימאן האחרונים, שלט כאמור בפועל באימפריה, ובשנת 1569 הרחיב וחידש את הסכם הקפיטולאציות עם צרפת, ואוניות צרפתיות או אוניות הנושאות את דגל צרפת קיבלו פריבילגיה לשוט חופשי בשטח הימי העות'מאני. בכך יצרו העות'מאנים בסיס לדריסת הרגל הצרפתית העתידית במזרח התיכון.

באותן שנים, נוצר לסולטאן סלים השני דימוי של שליט המסוגר בארמונו ועסוק בשתייה. דון יוסף נשיא היהודי היה מבין אלה ששיכנעו את סלים וסוקולו לכבוש את קפריסין. בשנת 1570 נחתו הכוחות העות'מאניים בקפריסין ועד שנת 1571 השתלטו עליה לגמרי. בכך הם יצרו את הנוכחות התורכית בקפריסין שנמשכת עד היום, בעיקר בצפון האי שם בימינו אנו יש רפובליקה תורכית קפריסאית שמוכרת על ידי תורכיה עצמה בלבד. אבל האתגר העיקרי של סלים וסוקולו היה כשהאפיפיור פיוס החמישי אירגן את ספרד שנשלטה על ידי בית הבסבורג האוסטרי יחד עם רפובליקות ונציה וגנואה ונסיכויות איטלקיות ל"ליגה הקדושה" שהתאגדה כדי להילחם כנגד העות'מאנים בקרב לפאנטו Lepanto בחוף היווני בחודש אוקטובר שנת 1571. הצי האוסטרי הביס לראשונה מאז המאה ה-15 את הצי ואת הצבא העות'מאני בקרב הזה. בכל אירופה חגגו את התבוסה העות'מאנית. כתוצאה מכך בשנת 1573 נחתם הסכם שלום בין העות'מאנים לבין הרפובליקה של ונציה.

שנה לאחר מכן, הסולטאן סלים השני נופל בביתו ומת, ובמקומו מוכתר מי שסומן מראש לתפקיד עוד מימי סבו סולימאן, בנו של סלים הסולטאן מוראד השלישי. מי שעוזרת לו לשלוט היא אימו הוואלידה סולטאן נורבאנו, יחד עם הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא.

בינתיים, העות'מאנים מתערבים בפולין, ובשנת 1576 משתלטים על הקווקז. בשנת 1577 נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, וסוקולו מהמט פאשא מרחיב מאוד גם את יחסי המסחר עם אנגליה ומעניק לסוחרים ולספינות אנגליות חופש תנועה בתוך האימפריה. בסופו של דבר זה לא יעזור לסוקולו הווזיר הגדול מול האינטריגות בתוך הארמון וההרמון, ובאוקטובר 1579 הוא נדקר ונרצח על ידי שליח של הסולטאן בגיל 73. סוקולו מהמט פאשא, סרבי במוצאו, שירת כווזיר הגדול בסך הכל 15 שנים, בין 1565 ל1579 תחת שלושה סולטאנים. מאז החל חוסר ביציבות גם בתפקיד הווזיר הגדול, כשעכשיו הכוח היה בידי אם הסולטאן או אישתו.

 

 

 

The_Turkish_Siege_of_Vienna

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? כמו בתחום הפיזיקה והכלכלה, חפץ שנופל נחבט כמה פעמים בריצפה, עולה ושוב יורד, עד שנעצר ונשאר באופן קבוע על הקרקע לאחר נפילתו. לכן, כל העליות של האימפריה העות'מאנית החל מהתקופה שלאחר סולימאן היו חלק מהירידה הגדולה של האימפריה- עד שבאה השקיעה הסופית בשנים 1914-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. והאבסורד הוא שהאימפריה העות'מאנית נקלעה למלחמה זו בעיקר בגלל שהייתה לה ברית עם גרמניה.

n20

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? בעזרת שימוש בתיאורייה אחרת. ועל כך בפוסט שיבוא מיד אחר כך.