Tag Archives: צפון תימן

אמאם יחיא התימני

התימנים נגד העות'מאנים

תימן, או האיזור שאנו מכירים כיום (והכרנו בעיקר עד 1990) כצפון תימן, הייתה החל משנת 1517 תחת שילטון האימפריה העות'מאנית התורכית הסונית. החל מאמצע המאה ה-19, בעיקר עקב מלחמותיה עם מעצמות אירופה, החל המצב של האימפריה להידרדר, והיא איבדה שטחים רבים באירופה, כשמעצמות אירופה לטשו עיניים גם למחוזותיה של האימפריה במזרח התיכון עצמו. הבריטים לטשו עיניים לכיוון מצרים (ואכן החלו לשלוט בה בפועל מאז 1882), הצרפתים לאיזור תוניסיה והאיטלקים (איטליה הייתה מדינה טרייה יחסית לאחר האיחוד שלה) לכיוון לוב. הבריטים, הצרפתים והאיטלקים וכן מושלים מקומיים החלו לחתור באיזור המזרח התיכון ולנסות ולהמריד את האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון כנגד העות'מאנים. אחת העובדות החשובות בקשר לאיזור תימן היא היותה מרובת שבטים, ובייחוד שבטים שיעים מפלג הזיידייה של השיעה (הזיידים מאמינים בניגוד לשיעה הנפוצה שמאמינה ב12 אמאמים שהנהיגו את הקהילה המוסלמית השיעית שהיו צאצאים של משפחתו הגרעינית של מוחמד, האמאם החמישי היה אחר מהמקובל, זייד בן עלי, שיצר שושלת של אמאמים משלו שהיו צאצאיו ודומיננטיים בעיקר באיזור תימן) וכן היות האמאם השיעי-זיידי התימני הסמכות הדתית והשלטונית הלא-רשמית העליונה באיזור. העות'מאנים, מצידם, ידעו על מיקומה האסטרטגי של תימן באיזור הים האדום, וכן על קירבתה אל המקומות הקדושים לאסלאם בחיג'אז (מכה ומדינה). לכן, למרות היות תימן חלק מהפריפריה של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים שלחו כוחות צבא כדי ליצור סדר באיזור דרום חצי האי ערב עוד משלהי המאה ה-19. כחלק מהרפורמות באיזור תימן, הוכרזה העיר צנעא בשנת 1872 כבירת מחוז תימן של האימפריה, והיא בירת תימן עד היום. שושלות האמאמים השיעיים התימניים היו, למעשה, תחת שילטון של אימפריה סונית ובסביבה שמצפון לה שולטים שבטים ושושלות סוניות.

מנגד, העות'מאנים סירבו להכיר בשילטון ובסמכות הדתית של האמאמים התימניים השיעים-זיידים על האיזור ופעלו כדי לדכא אותם. הדברים באו לידי ביטוי בעיקר בראשית המאה העשרים ובהמשכה, עת הסולטאן עבד אל-חמיד השני ששלט באימפריה החל מ-1876 וכן "התורכים הצעירים" שביצעו כנגד הסולטאן הפיכות בין השנים 1908-1909 ושאפו להדיח אותו, עשו מאמצים כבירים על מנת למרכז את האימפריה תחת מרכז שילטוני אחד באיסטנבול ולצמצם כמה שיותר את האוטונומיה היחסית שניתנה למחוזות ולאוכלוסייה המקומית שלהן. בתימן העות'מאנים הסונים סירבו לא רק להכיר בשילטון האמאמים השיעים, אלא דרשו שכל בתי הדין הדתיים השרעיים בתימן יהיו סוניים, בעוד יחיא דרש שהשריעה האסלאמית בנוסח השיעי-זיידי שלה תוטל על תימן.

בשנת 1904 התמנה בתימן אמאם שיעי בשם יחיא מחמד חמיד אל-דין מהשושלת המתווכלית, יליד שנת 1869, והוא שאף לתת לתימן מקסימום שילטון עצמי תחתיו מידיהם של העות'מאנים ולהביא אותם להכיר בו כשליט של תימן. בסופו של דבר השיג האמאם יחיא את מטרותיו, והוא זה שנחשב המייסד של תימן של ימינו.

עוד בשנים 1904-1905 הכריז האמאם על מרד כנגד העות'מאנים ומגמות מירכוז האימפריה שלהם, מרד שלא נחל הצלחה גדולה והוביל את העות'מאנים לחזק את שליטתם בתימן. בשנת 1910 פרץ מרד של השבט השליט המקומי, האידריסים הסונים, באיזור עסיר, בדרום-מערב ערב הסעודית של ימינו שנמצא מצפון לתימן של ימינו. העות'מאנים שלחו לאיזור מכה ומדינה כוחות צבא נוספים על מנת לדכא את המרידות, ונעזרו לשם כך גם בשריף (מושל מחוז) המקומי של מכה, השריף חוסיין מהמשפחה ההאשמית שכיום היא משפחת המלוכה הירדנית ועתיד למרוד בעות'מאנים בימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, משפחת אל-סעוד, כיום משפחת המלוכה הסעודית, מרדה באיזור אחר של חצי האי ערב, איזור נג'ד. העות'מאנים וההאשמים נלחמו גם כנגד משפחת אל-סעוד הווהאבית וגם נגד האידריסים של איזור עסיר שהיו סונים אך שייכים לאסכולה קיצונית יותר בסונה מבחינה דתית מאשר העות'מאנים לכן זו הייתה יותר מלחמה דתית מאשר מלחמה לאומית.

האמאם יחיא התימני, מצידו, ניצל את תמיכת השיעים המקומיים בתימן בו וכן את תמיכתה של איטליה, שתיכננה להחליש את העות'מאנים על מנת להכשיר את פלישתה ללוב בספטמבר 1911, ופתח במרד משלו. בסוף שנת 1910 הכריז האמאם יחיא השיעי ג'יהאד (מלחמת קודש) כנגד העות'מאנים הסונים וחסם את הדרך הראשית בין צנעא בירת מחוז תימן לבין עיר הנמל החשובה חודיידה במערב המחוז. יחיא היה מודע היטב גם למרידות אחרות בתוך האימפריה העות'מאנית, בייחוד למרד באותו זמן באלבניה, שהיה הפעם הראשונה שבה מוסלמים (סונים) מקימים תנועת מרד לאומית כנגד האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים, שבעצמם היו בתקופה שלאחר הפיכה באיסטנבול כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד והיו עסוקים באינטריגות פנימיות בתוך תנועת "התורכים הצעירים" בין תומכי המירכוז לליברלים, שלחו לתימן כוח צבא גדול שהיה לפני כן באלבניה המורדת בראשות הגנרל הסורר אהמט עזת פאשא. מלחמת הגרילה שניהל האמאם יחיא, שהוא ואנשיו הכירו היטב את האיזור ההררי של צפון תימן והקימו מערכת מינהלתית וצבאית מסודרת, כנגד העות'מאנים הייתה מוצלחת יחסית אך לא מושלמת, והוא הסב להם אבידות כבדות כשבינואר 1911 הוא השתלט על עיר מולדתו צנעא. הוא נהנה, כאמור, מסיוע ומאספקה צבאיים וכספיים איטלקיים דרך הים. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים, כאמור, ללוב העות'מאנית, וראש הממשלה העות'מאני (הווזיר הגדול) אבראהים חקי פאשא הודח עקב הכישלונות הצבאיים של האימפריה. המימשל העות'מאני החדש הבין שעליו לוותר לאמאם יחיא אם ברצונו להדוף את האיטלקים בלוב, את המרידות בחצי האי ערב (סעודיה של היום) ולשלוח כוחות צבא גם לאיזור הבלקן המורד. לכן, באוקטובר 1911 נחתם הסכם דעאן בין האמאם יחיא לבין העות'מאנים. לפי ההסכם הזה, האמאם התימני יקבל אוטונומיה נרחבת במחוז תימן וכן יותר לו לכונן באיזור את השריעה ואת מערכת המשפט לפי ההלכה השיעית-זיידית. בתמורה לכך הוא לא ימרוד נגד האימפריה העות'מאנית ויביע נאמנות לסולטאנים העות'מאנים ולשילטון באיסטנבול.

בשנת 1918 הובסו העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והאמאם יחיא ניצל זאת כדי למנוע פשיטות מצד השבטים הסונים מסעודיה של ימינו לכיוון תימן, לכן הכריז על המדינה העצמאית התימנית בצפון תימן שבירתה צנעא, האמאמות של תימן או בשמה השני הממלכה המותווכלית של תימן . בשנת 1948 נרצח האמאם יחיא במסגרת מאבקים שבטיים ושושלתיים סביב שאלת האמאם הלגיטימי של תימן.

הממלכה המתווכלית של תימן התקיימה עד 1962, עת הודחה בסיוע מצרים הנאצריסטית, על ידי מפקד הצבא התימני עבדאללה אל-סלאל, והפכה לאחר מלחמת אזרחים קשה לרפובליקה.

yemen first civil war

כשהסעודים נלחמו בשביל השיעים

בחודש ספטמבר 2019 ספגה ערב הסעודית מכות רציניות ביותר מאיראן ושלוחותיה: בתחילה הותקפו מתקני ושדות נפט מהגדולים בעולם באיזור בקייק שבמזרח סעודיה כנראה על ידי טילים ומל"טים איראניים ששוגרו מאיזור עיראק, ולאחר שבועיים הותקף בידי החות'ים השיעים בצפון תימן איזור נג'ראן שבדרום ערב הסעודית, וכתוצאה מהמתקפה הנרחבת נהרגו ונפצעו מאות חיילים סעודיים וכן כמה עשרות נלקחו בשבי. איראן רואה בערב הסעודית כאויבת העיקרית שלה באיזור, כשישראל וארצות הברית נחשבות אויבות משניות לעומת סעודיה. היות וסעודיה היא מרכז האסלאם הסוני בעולם (90 אחוז מהמוסלמים הם סונים), ואיראן היא מרכז האסלאם השיעי, האיראנים רואים בערב הסעודית כמדינה שמבטאת ביותר עבורם את הסיכסוך הסוני-שיעי שנמשך מאז שנת 680 לספירה הנוצרית. בצפון תימן, חשוב לציין, האמונה השיעית היא קצת שונה: בעוד באיראן, בעיראק ובלבנון הזרם השיעי ששולט הוא הזרם התרי-עשרי, שמאמין ששנים-עשר אמאמים מצאצאי נביא האסלאם מוחמד ובעיקר מנכדו חוסיין (שהוא האמאם השני ברשימה) הם שראויים להנהיג את האומה המוסלמית מבחינה פוליטית וגם מבחינה דתית לאחר מוחמד, בתימן מאמינים בשיעה הזיידית, כלומר בכך שהאמאם החמישי ברשימה היה זייד בן עלי, נכדו של האמאם חוסיין, וממנו המשיכה עד לימינו שושלת של אמאמים אחרים ממוצא תימני. אבל חשוב לציין, שבעוד שהזיידייה נחשבת זרם מתון בשיעה, בצפון תימן הנטייה היא יותר לשיעה התרי-עשרית בנוסח איראן ולחסות איראנית. את החסות האיראנית מגלמת משפחת אל-חות'י, ששולטת מאז 2015 בצפון תימן והיא והמיליציה הגדולה שבשליטתה מהוות זרוע ישירה של איראן. החות'ים הם הגורם העיקרי כנגדו נלחמת קואליציה סונית שמשתייכת לסעודיה ולאיחוד האמירויות. החות'ים גם ניסו לקחת אחריות על התקיפה במזרח סעודיה, מקום שמרוחק כאלף ושלוש מאות קילומטרים מצפון תימן, אבל כמעט אף אחד לא מאמין להם.

אבל היו ימים אחרים, במלחמת האזרחים בתימן בין השנים 1962-1970, בהם הסעודים תמכו מבחינה צבאית וכלכלית מתוך רצון מלא בשיעים שבצפון תימן: הדבר היה בשנת 1962, בעת מה שנקרא "המלחמה הקרה הערבית" בין מצרים הרפובליקנית בהנהגת גמאל עבד אל-נאצר ותומכיו ברחבי העולם הערבי, כולל משטרים רפובליקניים כמו בסוריה שהוקמו בהשראה נאצריסטית- וזכו בעיקר לתמיכת ברית המועצות על רקע המאבק הבין-גושי בינה לבין ארה"ב, לבין הממלכות הערביות בהנהגת סעודיה, שנהנו מתמיכת המערב וארה"ב. בשנת 1962 נכנסה גם תימן לקלחת, כשבצנעא בירת צפון תימן (דרום תימן הייתה עדיין פרוטקטוראט בריטי עד 1967) שלט האמאם מוחמד אל-בדר, שהיה שייך לצד המלוכני של המפה הפוליטית והיה כנראה צאצא של האימאמים התימנים שמיוחסים לאמאם השיעי בעיני השיעה הזיידית התימנית, זייד בן עלי. מוחמד הודח בהפיכה צבאית באותה שנה על ידי קציני צבא נאצריסטים תימניים, בראשות עבדאללה א-סלאל, וגורש מן הבירה צנעא. אבל הוא ובעיקר בני משפחתו ואנשיו ואנשי הצבא התימני שתמכו במלוכנים סירבו לקבל את הגזירה שבה הודח משטר האמאמים השיעי בתימן ואותו החליפה רפובליקה נאצריסטית. המלוכנים פתחו במלחמת גרילה כנגד השילטון החדש, ובתגובה גמאל עבד אל-נאצר שלח עשרות אלפי חיילים וכן את כוחות חיל האוויר שלו כדי להילחם נגד חיילי השילטון המלוכני שאנשיו הפכו למעשה למורדים החדשים וללוחמי גרילה מיומנים. כמו שהיום תימן היא שדה קרב בין האיראנים השיעים לבין הסעודים ואנשי איחוד האמירויות הסונים, כך צפון תימן הפכה בשנות השישים לשדה קרב בין ערב הסעודית, שכנתה של תימן מצפון, לבין מצרים הנאצריסטית. ובמעגל הרחב: עוד מוקד לעימות בין המערב ובעלי בריתו המלוכנים לבין ברית המועצות ובעלי בריתה הרפובליקנים הערבים. תימן הפכה ל"וייטנאם של מצרים" כך לפי דבריו של המזרחן והשגריר מייקל אורן, ומצרים הלכה ושקעה ב"בוץ התימני" בעוד החיילים המלוכנים צוברים הצלחות ומצליחים לפגע בחיילים המצרים שסייעו לרפובליקנים. אבל ההצלחה הזמנית של המלוכנים לא באה סתם: הם נהנו מסיוע צבאי ולוגיסטי נרחב של ערב הסעודית וכן של ירדן: שתי הממלכות שלחו יועצים צבאיים על מנת לסייע למלוכנים השיעים, וכן גויסו אלפי שכירי חרב על ידי ערב הסעודית כדי שיצטרפו לכוחות האמאם המודח. הצבא המצרי השתמש בחיל האוויר שלו וכן במספר מקרים השתמש בנשק כימי כנגד כפרים ויישובים מלוכניים בצפון תימן- מה שעורר בישראל חשש כבד שמא עבד אל-נאצר ישתמש בנשק כימי גם נגד ישראל, והיו אף מקרים ספורים שבהם הותקפו כביכול בטעות איזורים בתוך ערב הסעודית על ידי חיל האוויר המצרי. הצבא המצרי שקע בבוץ התימני וספג אבידות קשות, ובמלחמה שנמשכה למעשה 8 שנים עד שנת 1970 הוא נחלש מאוד- חולשה שהשפיעה רבות על התנהגותו של עבד אל-נאצר לפני מלחמת ששת הימים ועל ההתנהלות המצרית הכושלת במלחמה עצמה מול ישראל. הצבא המצרי שהותש בתימן התקשה לעמוד מול צה"ל, למרות שבשנת 1967 מצרים הסיגה את רוב כוחותיה מצפון תימן. למרות זאת, הסיוע המצרי והסובייטי לכוחות הרפובליקנים בצפון תימן הביא בסופו של דבר לכך שהמלוכנים לא ניצחו במלחמת האזרחים, למרות שהסעודים השקיעו כסף ונשק רב כדי לסייע להם. בשנת 1968 מרד חלק מהצבא הרפובליקני שהונהג על ידי איש דת ושופט שיעי תימני שהתנגד גם למלוכה אבל גם למעורבות המצרית בתימן בשם עבד אל-רחמן אל-ארייאני נגד הנשיא הגנרל עבדאללה א-סלאל, שם תחת מצור את עיר הבירה צנעא, ולבסוף פרצו כוחות רפובליקניים מורדים לתוך ארמון הנשיאות בעיר והדיחו את הגנרל הנאצריסטי ששלט במצרים כשהם מקימים משטר רפובליקני חדש בצפון תימן. ההפיכה הביאה לדעיכתה של המלחמה, שנמשכה עוד שנתיים. בסופו של דבר ערב הסעודית, שהותשה מן המלחמה עצמה, הכירה ברפובליקה התימנית תחת איש הדת השיעי אל-ארייאני ובתבוסתם של המלוכנים וזה שם קץ למלחמת האזרחים התימנית של שנות השישים.
אגב, החשש לשקוע כמו מצרים בשנות השישים ב"בוץ התימני" ולהסתבך במלחמה קרקעית מול תימן ואיראן הוא שמונע מחיילי ערב הסעודית לפלוש לתוך צפון תימן ובעיקר לעיר התימנית הצפונית סעדה, מרכזם של החות'ים שהם הזרוע הישירה של איראן- עיר שצמודה לגבול הסעודי….

yemen_north-south_map_400px

עכשיו בחדשות-תימן: הניסוי האדום במזרח התיכון

ביומיים האחרונים עלה לכותרות החדשות והעיתונים סיפורו של עלי עבדאללה צאלח, נשיא תימן במשך 33 שנים (12 שנים כנשיא צפון תימן, 21 שנים כנשיא תימן המאוחדת) ולמעשה מי שאיחד את תימן למדינה אחת, איחוד שהחזיק במשך 22 שנים בין 1990 ל2012. צאלח, קצין צבא בכיר במקורו ואחרון השליטים הערביים הלאומנים, שבעבורו מוצאו הדתי (שיעי-זיידי) היה פחות חשוב מלאומיותו וממוצאו השבטי, הצליח לאחד בזמנו 200 שבטים למדינה אחת. אבל ה"אביב הערבי" והסיכסוך השיעי-סוני גבה את מחירו מתימן, צאלח התפטר ב2011 לאחר הפגנות ענקיות שהתנהלו אצלו ברחבי המדינה ובלחץ בעלי בריתו דאז הסעודים והעביר את תפקידו לסגנו הסוני מדרום תימן, עבד רבו מנצור האדי. צאלח עצמו לא פרש מפוליטיקה, אלא התמקד בפעילות מפלגתית במסגרת מפלגתו "הוועידה העממית הכללית" ובשנת 2014 עבר בעצמו לתמוך בשיעים החות'ים, "חיזבאללה של תימן"- שבט שיעי שמוצאו מהעיר סעדה בקצה הצפוני של המדינה שניהל מלחמת גרילה ארוכה וזכה לחסות איראנית נרחבת.
לאחר שצאלח וכוחותיו עברו לתמוך בחות'ים בשנת 2014, זה איפשר להם להשתלט על הבירה, צנעא, בעוד הנשיא המכהן האדי וצבא תימן הלגיטימי ברחו לדרום המדינה והתיישבו בבירת הדרום לשעבר, עדן. בכך נפתחה מלחמת אזרחים איומה בין החות'ים בצפון תימן להאדי וכוחותיו (יחד עם אנשי אל-קאעידה) הסונים, מלחמה שהפכה את תימן למקום הגרוע ביותר לחיות בו עלי אדמות ולמדינה שוב מפוצלת ומוכת רעב.
בסוף השבוע הראשון של דצמבר 2017 התחוללה למעשה תפנית בסיכסוך הסוני-שיעי בין איראן לערב הסעודית: צאלח יצר קשר עם איחוד האמירויות ביודעו כי זה יאפשר לו להתחבר מחדש לסעודיה, שעכשיו נמצאת תחת שילטון חדש ושונה מזה שהורה לו להתפטר בזמנו. הוא שבר שוב ברית שכרת, הפעם עם איראן והחות'ים, ופנה שוב לצד הסוני שמובילה סעודיה. שלושה ימים לאחר שהודיע על התנתקותו מהחות'ים ומאיראן, בדרך מהעיר צנעא לכיוון העיר מארב שבמרכז המדינה ששם נמצאים חיילים מהצבא הלגיטימי התימני בראשות הנשיא האדי, חוסל צאלח בRPG הישר לתוך הרכב שלו על ידי החות'ים הנבגדים, מה שנתן יתרון שוב לציר האיראני בלחימה. בתוך כך, שיגרו בשבועות האחרונים החות'ים טילים איראנים ארוכי טווח לאבו דאבי ולערב הסעודית, ואני לא אתפלא אם יום אחד יבוא להם הרעיון לשגר טילים איראנים ארוכי טווח גם לכיוון מצרים וישראל…..
אגב, הנהגת החות'ים היא צעירה. המנהיג שלהם, עבד אל-מלכ אל-חות'י, הוא בן 38 ונאומיו מזכירים מאוד את נאומיו של חסן נסראללה מלבנון, מנהיג חיזבאללה שיכול להיות אבא שלו לפי גילו. נשיא צפון תימן בפועל הוא צאלח אל-סמאד, בן גילו ובן משפחתו של עבד אל-מלכ אל-חות'י, וכמובן הוא פועל מטעם "אגודת אנשי האל", הלא הם שבט החות'י החזק, כאמור "חיזבאללה של לבנון".
עוד משהו: בעוד לחיזבאללה יש ערוץ טלוויזיה בשם "אל-מנאר", לחות'ים יש ערוץ טלוויזיה שהוא חיקוי של "אל-מנאר", "אל-מסיירה". בערוץ זה שודרו התמונות שבהן נראה מייסדה של תימן המודרנית, עלי עבדאללה צאלח, הרוג עם פגיעה בראשו. שש שנים ושלושה חודשים אחרי חיסולו של מועמר קדאפי בידי המורדים בלוב, חוסל שליט ערבי שני שהודח במהומות "האביב הערבי". בכך גם סוכלה מזימתו של צאלח להפוך לשליט הראשון שמודח במסגרת "האביב הערבי" שחוזר לשילטון במדינתו, הפעם בחסות סעודית.
וזהו סיפורה של תימן ושל "הניסוי האדום" שהתחולל ועודנו מתחולל בה:

מזה שנתיים מתנהל מבצע "רעם מתפרץ", אותו מנהלת ערב הסעודית כנגד שבט החות'ים, שמרכזו בעיר סעדה שבצפון תימן (מוצאם של רבים מיהודי תימן הוא מהעיר הזאת), שנמצאת, איך לא, ממש על הגבול הסעודי. אותם שבטים, שאמונתם היא שיעה "זיידית", או "שיעה מחומשת", כלומר פלג פחות משיחי ויותר רציונלי של האסלאם השיעי שמאמין כי הנהגת האסלאם עברה לצאצאיו הישירים של הנביא מוחמד, דרך בן דודו וחתנו עלי, שהחל בשושלת של "אמאמים" שנמשכת עד היום (בעוד שהשיעה התרי-עשרית, השיעה המקובלת ביותר באיראן, בעיראק ובלבנון- מאמינה שהצאצא השנים-עשר, האמאם מספר 12 בשושלת, נעלם ועתיד לחזור ולגאול את האנושות)- החלו למרוד בשנת 2004 כנגד השילטון התימני, שבראשו עמד הנשיא שאיחד את תימן המודרנית, שעד 1990 הייתה מפולגת לצפון ולדרום, עלי עבדאללה צאלח החילוני.
סיפורם של החות'ים, שעוררו את החשש והזעם של מדינות המפרץ עת נעו לפני כמה חודשים דרומה וכבשו את בירת תימן, צנעא, ומשם נעו עוד יותר דרומה-מה שנתן להם ניצחון זמני במרד, מגלם את סיפורה של תימן כולה והפילוגים שבה.

מדוע אני קורא לתימן "ניסוי אדום"? היות ומדינה זו, שהיא כשלעצמה מדינה שמפולגת היטב בין שבטים, אמונות וזהויות מקומיות לפי מחוז או עיר, כמדינה חלשה, הייתה ועודנה שדה קרב בין מעצמות, מה שגורם למלחמות רבות בה, וכן שדה ניסוי לאידיאולוגיות שונות: ממלוכנות, קומוניזם ונאצריזם-בשנות השישים של המאה העשרים, ועד אסלאם רדיקלי ביותר וכמובן שדה הניסוי הכושל ביותר, מבית מדרשו של נשיא ארה"ב הקודם אובמה, שנקט בגישת שמאל רדיקלית- הניסוי "הדמוקרטי" במדינות ערב, שהחל לפני ארבע שנים ויותר.

אכן, תימן מחולקת לפי שבטים וגם אמונות, אך ישנה חלוקה ברורה במדינה הזו, שהייתה תקפה עד שנת 1990 ועודנה רלוונטית היום: החלוקה בין צפון תימן לדרום תימן. צפון תימן, שמשתרעת מאיזור סעדה בצפון עד למבואות הצפוניים של העיר עדן בדרום, קיבלה את עצמאותה בשנת 1918 עת התפטרה סופית מהשילטון העות'מאני. בצפון תימן רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסכולה הזיידית של האסלאם השיעי, ואילו מיעוט האוכלוסייה מאמין באסלאם הסוני, שהוא בעצם האסלאם המקובל, כי 85 אחוז מהמוסלמים הם סונים. ואילו בדרום תימן, שהשתרעה מעיר הנמל עדן מזרחה, עד למדבר חדרמות (הלא היא חצרמוות המקראית) ולגבולה עם סולטאנות עומאן, רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסלאם הסוני, האסלאם של הרוב.
מצד שני, דרום תימן נושאת עימה פרדוקס: מצד אחד, מדובר בחלק העשיר של תימן מבחינת מוצא לים, שליטה על מעברים (המעבר העיקרי הוא באב אל-מנדב, שבעצם פותח את ים סוף לאוקיינוס ההודי, מחבר ימית בין יבשות אסיה ואפריקה שנמצאות משני צדדיו ומאפשר תעבורה מים סוף החוצה בכיוון דרום), מכיל את נמל עדן החשוב מבחינה אסטרטגית ומסחרית (שולט על פתח האוקיינוס ההודי, מה שנקרא "מפרץ עדן"), מכיל את הנפט המועט שנמצא בתימן וכן תעשיית דייג ענקית, ומצד שני, איזור זה מכיל מדבריות ואוכלוסיות נידחים, שניתן "להלביש" עליהם כל אידיאולוגיה קיצונית.
והכי חשוב: איזור דרום תימן היה נתון לשילטון בריטי עד שנת 1967, עת תנועות שיחרור מדרום תימן הצליחו להביס את הבריטים, בעיקר תודעתית, וקיבלו לבסוף את השילטון. העניין הוא שתנועות השחרור, שאותן הרכיבו בני איזור עדן ובני שבטי המדבר שנמצא בדרום תימן, היו בדומיננטיות מרקסיסטית-קומוניסטית ונהנו ממימון רחב ומשטיפת מוח אידיאולוגית של ברית המועצות הקומוניסטית, שרצתה לשלוט על נתיב המעבר הכל כך חשוב הזה. לאחר השחרור ב1967, הפכה דרום תימן ל"רפובליקה סוציאליסטית עממית", כלומר המדינה הקומוניסטית היחידה במזרח התיכון. מדינה זו, שבירתה הייתה עיר הנמל הדרומית עדן, הייתה חילונית באופייה, מנהיגיה נשבעו לבטל את השבטיות ולצמצם את תפקיד הדת במדינה, והיא שימשה מעין התגרות של ברית המועצות בשאר מעצמות המערב, וכן התגרות חילונית בשכנתה מצפון, ממלכת ערב הסעודית הידועה בדתיותה.

בינתיים, בצפון תימן, התחוללו בשנות השישים של המאה העשרים גם שינויים: במדינה זו שלט "אימאם" ששימש כמנהיג הזרם הזיידי (ובבקשה לא לבלבל את השיעים הזיידים עם היזידים שנמצאים בעיראק, או עם יוצאי העיר יזד שבאיראן, כי מדובר בקבוצות שונות לגמרי בלי שום קשר וקירבה ביניהן) השיעי, גם מנהיג דתי וגם מנהיג פוליטי. הוא עמד בראש הפלג הפוליטי שהוגדר כ"מלוכנים", ונהנה, איך לא, מתמיכת ערב הסעודית, שגם הייתה דתית מלוכנית, ולא ראתה בשיעים הזיידים איום, כי מדובר בפלג השיעי שהכי קרוב לסונים מבחינה דתית. מצד שני, בקרב השבטים בצפון תימן ובצבא של אותה מדינה החלה להתעורר תסיסה כנגד האמאם הדתי. קצינים חילוניים, ששאבו את תמיכתם ממצרים שנשלטה באותה את על ידי גמאל עבד אל-נאצר, התמרדו, והחלה מלחמת אזרחים במדינה, כשסעודיה המלוכנית תומכת בשילטון הדתי, ומצרים הנאצריסטית תומכת בשילטון הקצינים, שילטון חילוני-רפובליקני. אל המלחמה הזאת בין שמרנים ורפובליקנים הצטרפו חיילים סעודים מצד אחד, וחיילים מצרים מהצד השני (כשמצרים אף משתמשת בנשק כימי במלחמה). המלחמה הזאת הייתה ממש "בוץ" עבור המצרים, מה שהחליש את הצבא של עבד אל-נאצר והוביל לתבוסתו במלחמת ששת הימים כנגד ישראל לאחר מכן. בסופו של דבר, האמאם הובס, הסעודים נסוגו והרפובליקנים החילונים עלו לשילטון. הנאצריזם והחילוניות ניצחו את המלוכנות והדתיות, בשדה הקרב הזה בין סעודיה למצרים.

בשנת 1978 התחולל בצפון תימן שינוי: קצין צבא בשם עלי עבדאללה צאלח, שידע ליצור קשרים מעולים עם בני השבטים השונים, שיעי-זיידי בדתו אך חילוני באורח חייו ובתפיסתו, עלה לשילטון. בינתיים, בדרום תימן, התחוללו פילוגים בתוך המפלגה הקומוניסטית היחידה ששלטה במדינה מזרח-תיכונית: בין לניניסטים, מרקסיסטים ומאואיסטים (תומכי המייסד של סין הקומוניסטית, מאו טסה טונג, והאידיאולוגיה שלו), וכן בין קומוניסטים שמרנים ורדיקלים לבין קומוניסטים מתונים, מה שהביא למלחמת אזרחים בתוך דרום תימן בין שני הפלגים, הרדיקלים והמתונים. ומה עמד מאחורי הפילוגים במלחמה? כמובן, שיוך שבטי. המדינה החלה להתפורר כשהשבט של הנשיא החל להילחם בשבט של ראש הממשלה, בשילטון שנשבע לבטל את השבטיות……
מצד שני, ברית המועצות החלה להתפורר, כשמי שפירק אותה היה הנשיא האחרון שלה, מיכאיל גורבצ'ב. עלי עבדאללה צאלח ראה את הפילוג אצל אחיו מדרום, וניצל את ההזדמנות לפעול למען איחוד תימן כולה. מאמציו נשאו פרי במאי 1990, עת אוחדו צפון ודרום תימן בהסכם בין המדינות, צאלח הפך לנשיא המדינה המאוחדת, שבירתה צנעא, ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של דרום תימן, עלי סאלם אל-בייד, הפך לסגנו. האיחוד היה קשה: לאחר 4 שנים התמרד אל-בייד כנגד הנשיא, ברח לדרום והנהיג מרד כושל נגד צאלח יחד עם השבטים. את אל-בייד, שברח ללונדון, החליף לאחר מכן עבד רבו מנסור האדי, קצין צבא ומנגנון מוביל מהעיר עדן שבדרום תימן. האידיאולוגיה השלטת בתימן המאוחדת הייתה לאומית-חילונית-רפובליקנית.
עם התפוררות הקומוניזם, השליכו מעליהם שבטי הדרום את האידיאולוגיה השמאלית-חילונית הזאת והחליפו אותה ב"חזרה למקורות", אך גם באופן קיצוני: החלו לאמץ את האסלאם הרדיקלי הסוני, מה שהפך את המדבר בדרום תימן המאוחדת למאחז העיקרי של "אל-קאעידה". בינתיים, בקצה הצפוני של תימן, החלה תסיסה בקרב השבטים שסבבו את משפחת אל-חות'י, משפחה של מטיפים דתיים שיעים-זיידים. החות'ים טענו כי העושר ומוקדי הכוח של המדינה מחולקים לרעתם, וכי הם לא מרוויחים מהאיחוד או מהשילטון המרכזי של עלי עבדאללה צאלח, שידע בתבונתו להחזיק את המדינה המאוחדת, היות והיה איש צבא חזק ובעל קשרים הדוקים עם ראשי השבטים במדינה כולה, אותם החל לשלב במנגנוני השילטון. החות'ים, שבאו מהאיזור העני ביותר של צפון תימן, שהייתה ידועה כאחת המדינות העניות במזרח התיכון, החלו לקבל מימון ונשק מאיראן.

בראשית שנות האלפיים התחזק אירגון אל-קאעידה בדרום, יזם פיגועים בתימן ובסביבתה, ומצד שני, בצד הצפוני ביותר, התחזקו והתחמשו החות'ים. שלטונו של צאלח החל להתערער, אך עדיין החזיק מעמד. צאלח היה ידוע בשיתוף הפעולה שלו ובנאמנותו ההדוקה לאמריקנים ולמלחמתם בטרור, וכן לסעודים, שגם תמכו בו. ואז, בשנת 2011, החל ה"אביב הערבי", בעידודו של הנשיא האמריקני אובמה. אובאמה המשיך את יישום הרעיון ההזוי, שהחל בו קודמו ג'ורג' בוש הבן, של דמוקרטיזציה במזרח התיכון-רק הפעם בגירסה שמאלית רדיקלית, שתמכה במתן דמוקרטיה למדינות המזרח התיכון גם אם תנועות כמו האחים המוסלמים ומדינות כמו איראן האסלאמיסטית ינצלו את הואקום באותן מדינות ויתפסו את השילטון. בעיניו, צאלח, למרות נאמנותו, היה רודן ששנוא על עמו. אז, בעידודו של אובמה ובהפעלה של "האחים המוסלמים", החלו הפגנות למען הפלת צאלח, ששלט בתימן במצטבר במשך 33 שנים, והתכוון למנות את בנו, אחמד, לממשיכו. מיליונים מילאו את הכיכרות הגדולות במדינה, בדרישה ל"שינוי ורפורמה". צאלח אף נפצע בפיגוע שהתרחש בארמון הנשיאות בצנעא ונכווה בכל גופו. בשנת 2012 הסעודים, שהעניקו במדינתם טיפול רפואי לצאלח ושיקמו אותו לגמרי, החלו ללחוץ עליו להתפטר, בין היתר כי העדיפו כי סגנו הסוני, עבד רבו מנצור האדי מהדרום, ישלוט במדינה. צאלח התפטר, העביר במסגרת הסכם שנקרא "היוזמה המפרצית" את השילטון להאדי, שנבחר ברוב מוחלט בבחירות שנערכו לאחר מכן, והוקמה בתימן ממשלת אחדות שהכילה את כל הפלגים. בנו של צאלח, אחמד, עוד החזיק בעמדה בכירה של מפקד המשמר הרפובליקני.
בשנת 2013 החליט האדי להדיח את אחמד צאלח מתפקידו ומהצבא. אביו, שראה את בגידתו של סגנו ואת בגידתם של הסעודים ואובמה בו למרות נאמנותו, הורה ליחידות שמורכבות מאנשיו ומתומכיו "לעבור צד", ולהצטרף למורדים החות'ים השיעים-זיידים, שהתקדמו מכיוון צפון אל הבירה צנעא. שערי עיר הבירה נפתחו בפני החות'ים, שפעלו בהדרכת צאלח, שתפסו בפברואר השנה את מנגנוני השילטון המרכזיים ואת כלי התקשורת הממלכתיים. הצבא התימני בשליטת צאלח יחד עם החות'ים שבתמיכת איראן החלו להתקדם לאיזור באב אל-מנדב האסטרטגי וגם לכיוון העיר עדן, שהפכה למעוז של מתנגדי החות'ים ואליה נמלט מצנעא הנשיא האדי, שהיה נתון במעצר בית מזה כמה חודשים. ההתקדמות הזאת עוררה את זעם הסעודים, שכאמור, פתחו שלשום במבצע להדחת החות'ים שפועלים בהדרכת איראן. המבצע מתנהל בינתיים בהפצצות מהאוויר, כשאיראן מזהירה מפלישה קרקעית ואומרת כי זו תהיה הכרזת מלחמה, מה שיהפוך את תימן סופית לשדה קרב בין איראן וסעודיה, ויוסיף לשדה הקרב בין השיעים לסונים שמתחולל כיום גם במדינות אחרות.