Category Archives: מבוא לתולדות העמים התורכיים

העות'מאנים פרק 5: עלייתו של ביאזיד השני, מציל היהודים, והאם באמת היה תור זהב.

ראשית כל, עליי להדגיש משהו חשוב. שמתם לב בוודאי שאני מגדיר תקופה מסוימת כ"מאה המפוארת" של האימפריה העות'מאנית או "תור הזהב". זו הגדרה שלא מחייבת, היות וכפי שנראה, גם ראשית ימי האימפריה העות'מאנית רצופים בעליות ובמורדות.
הספר שאני מתבסס עליו בכתיבה שלי, בנוסף לתוספות משלי, הוא, כאמור "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת בני הזוג המלומדים פרופ' סטאנפורד ואזל קוראל שאו. הספר דגל בטיעונים כלשהם, שהופרכו לאחר מכן, ובמיוחד דגל בתיאוריה לפיה תור הזהב של האימפריה העות'מאנית היה החל מלאחר כיבוש איסטנבול עד לסוף ימיו של הסולטאן סולימאן הראשון, המפואר. לאחר מכן החלה שקיעתה של האימפריה, שכמו שקיעת האימפריה הרומית, נמשכה מאות שנים. את "תיזת השקיעה" ניסו להפריך חוקרים שונים במשך זמן רב מאוד. התבססה גם תיאוריה חדשה, שלפיה לא הייתה דבר כזה שקוראים לו "המאה המפוארת", ולא היה תור זהב עות'מאני. התיאוריה האלטרנטיבית והמודרנית יותר טוענת, כי תולדות האימפריה העות'מאנית הם כמו קורותיו של אדם רגיל, שחייו רצופים עליות ומורדות, כך גם תולדות האימפריה רצופות עליות ומורדות. העניין הוא שמאחורי העליות והירידות צריך לזהות את הכיוון הכללי, המגמה הכוללת שהיא יותר מהגדרה סתמית של "עלייה" או "ירידה". אני טוען ששתי התיאוריות נכונות. היה כיוון של עלייה, שבתוכה היו גם ירידות, והחל משלהי תקןפת הסולטאן סולימאן, אפילו לא אחריו, הייתה תקופה של ירידה, שבתוכה היו גם עליות. איך ניתן להסביר זאת?
לצורך כך אני נעזר בתיאוריה שמקובלת בתחומי הפיזיקה וגם בתחום הכלכלה. קוראים לה "תופעת הכדור הנופל". כשזורקים כדור מקומה גבוהה, הוא פוגע בקרקע, ועולה ויורד כמה פעמים עד שהוא נופל סופית. כלומר: גם בתוך הנפילה שלו ישנן עליות, אבל הכיוון הכללי הוא נפילה. כך גם האימפריה העות'מאנית משלהי סולימאן עד תום מלחמת העולם הראשונה וביטולה: היו לה עליות, היו לה סולטאנים טובים, אבל הכיוון הכללי היה של נפילה. לכן, היה תור זהב עות'מאני. ומי שהחל לחולל אותו באופן בולט הוא ביאזיד השני, הסולטאן שגם קלט אליו את יהודי ספרד אחרי שגורשו מהממלכה האירופית החל מ-1492. עם זאת, כהונתו של ביאזיד החלה בסערה: המלחמה הפנימית כנגד אחיו, ג'ם (שציור שלו נראה כאן בתמונה), על השאלה מי יחליף את אביהם, הסולטאן מהמט הכובש.
עם מותו של מהמט הכובש, ג'ם היה מושל אמאסיה, וביאזיד אחיו היותר מבוגר בגיל, היה מושל קוניה- שתי ערים שמי שהיה המושל שלהם היה בעצם המועמד לסולטאנות. ג'ם נהנה מהתמיכה הבלתי מסויגת של האליטות הישנות באימפריה, אלא שמקורן בנסיכויות התורכמניות, ואילו ביאזיד נהנה מתמיכת היניצ'רים והאליטות החדשות, שנוצרו מתוך מגוייסי הדוושירמה. כלומר, האליטות החדשות נוצרו ממתאסלמים שמוצאם אינו תורכי, אלא בעיקר נוצרים בלקנים במקורם שגויסו בכפייה עוד מילדות לצבא העות'מאני. נראה כי הסולטאן מהמט תמך יותר בג'ם הלוחמני התקיף, מאשר בביאזיד, שלא היה ידוע כחובב מלחמות. גם הווזיר הגדול (ראש הממשלה במושגים של היום) של מהמט, קאראמאני מהמט פאשא, תמך בג'ם. עם מותו של הסולטאן מהמט, ניסה הווזיר הגדול לשלוח שליחים לג'ם על מנת שיגיע לאיסטנבול במהירות ויחליף את אחיו בתפקיד. אבל היניצ'רים לא סרו לפקודתו לאחר שניסה לשלוח אותם למלחמה אחרת, והם שלחו שליחים אל ביאזיד על מנת לסלול לו את הדרך לעיר הבירה ולירושה. הם נלחמו באנשיו של ג'ם, ובסופו של דבר קאראמאני מהמט הווזיר הגדול הוצא להורג, ומנהיג היניצ'רים איסחאק פאשא מונה לווזיר הגדול של ביאזיד. הוא גם נתן את המשרות המכובדות ביותר בשירות המדינה למגוייסי הדוושירמה. ג'ם ברח, אבל הוא החליט שהוא לא מוותר על השילטון ופתח במרד כנגד אחיו ביאזיד, שהוכתר כסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. לאחר כשבוע, הגיע ג'ם לעיר בורסה, בירת העות'מאנים לשעבר, ויחד עם הלוחמים התורכמנים הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה. לאחר כחודש, התנגשו כוחות ביאזיד עם כוחות ג'ם בינישהיר ("העיר החדשה" בתורכית), וג'ם הובס שוב, ונאלץ להימלט אל שטחי האימפריה הממלוכית, יחד עם הנסיך התורכמני האחרון של נסיכות קאראמאן, קאסים ביי. מעתה ג'ם החתרן הבלתי נלאה לא יפסיק "לבחוש" ולארגן מיליציות קטנות שיציקו לכוחות ביאזיד אחיו הבוגר וינסו להפיל אותו. בהתחלה הוא ניסה דרך כוח שאירגן בעיר חלב (כיום בסוריה), אך כשנכשל ב-1482 ונסיך קאראמאן נכנע לביאזיד, ברח ג'ם לצרפת. האבירים שמרו עליו במשך 4 שנים עד שהוגלה אל חצר האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, ומעתה ואילך שימש ככלי ניגוח בידי מעצמות אירופה אל מול האימפריה העות'מאנית בשילטון ביאזיד השני. בינואר 1495 פלש המלך הצרפתי שארל השמיני לאיטליה, תפס את ג'ם ושלח אותו חזרה לצרפת, אך לאחר חודש, ב25 בפברואר 1495, מת לבסוף ג'ם מהרעלה, לאחר שכנראה שתה רעל שנמסר לו על ידי סוכני חרש של ביאזיד. בתחילה, הסולטאן ביאזיד השני נמנע מהרפתקאות צבאיות, על מנת לסדר את הבלגאן הכלכלי בתוך האימפריה שהותיר לו אביו. הוא התיר שוב אחזקת קרקעות ורכוש פרטי, הוא חיזק את המימסד הדתי הסוני ובנה עוד מסגדים לצד חלוקה מחדש של אדמות וואקף, הקדש מוסלמי, לטובת המימסד הדתי הסוני. הוא ניסה בעצמו להשתחרר משליטת היניצ'רים- שלהם היה חייב טובה בגלל שהעלו אותה לשילטון- כשגייס למשרות בכירות אנשים מהאליטות התורכיות הישנות. הוא הבין בכל זאת שעל מנת לרכוש לגיטימציה דתית, הוא צריך, בניגוד למדיניות השלום שלו, לצאת למלחמות כנגד הנוצרים. הוא בחר, כמובן, את איזור הבלקן, והחל להתעמת עם ההונגרים ועם הוונציאנים, אויבי האימפריה.
בשנת 1483 נכבשה סופית הרצגובינה, ובהמשך דוכאו גם מרידות באיזור מולדביה כשביאזיד המשיך לכבוש בה שטחים, בסיוע בני בריתו הטאטארים (עם תורכי-מוסלמי) מחצי האי קרים. בסופו של דבר, הוא הצליח להשתלט על מולדביה וולאכיה, ובשנת 1503 חתמו ההונגרים והפולנים על הסכמים שלפיהם שליטיהם יהפכו לוואסאלים של ביאזיד.
ולא רק כנגד הנוצרים הוא נלחם, אלא גם כנגד הממלוכים המוסלמים-תורכמנים במוצאם, האימפריה המתחרה מדרום. בין השנים 1485-1491 אירעו התנגשויות בלתי פוסקות בין העות'מאנים לממלוכים, בעיקר באיזור שהיום הוא צפון סוריה, עד שבשנת 1491 נחתם הסכם שלום ביניהם. ההסכם יחזיק מעמד עד שנת 1516, עת בנו של ביאזיד, סלים, ישמיד את האימפריה הממלוכית.
בשנת 1493 עלתה הקיסרות האוסטרית-הבסבורגית לגדולה, עת מינויו של הקיסר החדש שלהם, מקסימיליאן הראשון. זה עורר התנגשויות ביניהם לבין האימפריה העות'מאנית הצומחת. הקיסר עלה לשילטון שלוש שנים לאחר מותו של שליט הונגריה, מתיאס קורווינוס- והחלפתו בלאדיסלאס החלש מה שהוביל את האוסטרים לטעון לבעלות על הונגריה, ולשאוף לשחרר את כל השטחים הנוצריים שהאסלאם כבש, כולל קוסטנטינופול/איסטנבול. ביאזיד ניסה, מצידו, לארגן כוח שיעלה על בלגראד ויכבוש אותה סוף סוף, אך חזר בו. חולשתו זו של ביאזיד עוררה את זעם היניצ'רים, ואת רצונם להחליפו באחד בבניו.
עם זאת, ביאזיד, ששאף לפחות מלחמות, לא הצליח להימלט מהן: הוא החל להתעמת עם הוונציאנים ממערב, ובהמשך עם האיראנים-ספאווים השיעים ממזרח.
בינתיים, הוא היה עסוק בפיתוח האימפריה שברשותו וברפורמות פנימיות, שקליטת ויישוב היהודים מגורשי ספרד היו חלק מהן.

בפרק הבא, ועקב בקשת הקהל, אני מתכוון לספר את סיפור הצלת יהודי ספרד על ידי ביאזיד וקליטתם באימפריה העות'מאנית ותקופת שילטונו של בנו, סלים האכזר (או סלים הקשוח), אביו של סולימאן. ויש לי בשורה טובה: אני מתכוון להמשיך לספר את תולדות העות'מאנים גם לאחר סולימאן, עד לתום תקופת קוסם סולטאן בשנת 1651!

טונג יאבגו, אביהן של האימפריות התורכיות

התמונה המצוירת הזאת היא של מי שנחשב עד היום כאביהן של 16 האימפריות התורכיות שהתקיימו עד היום, ואפילו אביהם של העמים התורכיים בכללותם. הדמות שלו הפכה למיתולוגית, עד כדי כך שיש לו חשבון טוויטר משלו…. מדובר בטונג יאבגו, Tong Yabghu, שהיה ח'אגאן (שליט-לוחם) בשבט האשינה התורכי. טונג הקים אימפריה שהשתרעה על חלק גדול ממה שמוגדר כמדינות המוסלמיות שהשתייכו בעבר לברית המועצות: קזחסטן, אוזבקיסטאן, קירגיזיסטאן, טאג'קיסטאן ותורכמניסטאן. האימפריה הזאת נקראה "האימפריה התורכית (גוק-תורכ) המערבית", היות ומקורם של התורכים והאימפריה המקורית, הראשונה שלהם, השתרעה החל ממזרחה משם, מאיזור הרי האלטאי שנמצאים כיום במונגוליה (ומאכלסים עד היום מיעוט שמשתייך לקבוצת העמים התורכיים). שנות שילטונו של טונג היו בין 618-628 לספירה הנוצרית.
סיפורו של טונג, שמשמעות שמו בתורכית עתיקה הוא "נמר" או אפילו "שלמות" מהווה גם טרגדיה משפחתית: הוא החליף את אחיו, שה-קוי, אבל נרצח בשנת 630 לספירה כשהוא בערך בן 40, על ידי דודו, קולוג- סיביר. הרצח התבצע במסגרת סכסוכי שליטה בתוך משפחת השילטון באימפריה התורכית המערבית, הרצח הביא להתפלגות האימפריה התורכית המערבית (שוב: אז העמים התורכיים עוד לא הגיעו אודות אנטוליה, איסטנבול ואיזמיר הביזנטיות דאז).

היות והעמים התורכיים היו אז רוכבי ערבות מחולקים לשבטים ולתת שבטים נודדים ברובם, טונג נודע כ"מאסטר" שלהם. הוא היה מעולה בניהול מלחמות, הובלת מלחמות וניצחון במלחמות. או כמו שנאמר עליו: "הוא ידע לשלוט על עשרות אלפי לוחמים עם חץ וקשת… ולרכז את השבטים תחת חסותו".

עיקר המלחמות של טונג באותן שנים היו כנגד פרס (איראן) הסאסאנית שדתה העיקרית הייתה הזורואסטרית. כבר אז התורכים והאיראנים, שהיו שכנים (רק שהתורכים היו אז ממזרח לאיראן) גם התורכים וגם הפרסים באותם ימים וטרם התוודעו לדת האסלאם, נלחמו זה כנגד זה. בשנת 627 לספירה כרת טונג ברית עם הקיסר הביזנטי הראקליוס על מנת להילחם כנגד איראן.
האיראנים נהדפו בידי טונג ברוב הקרבות ביניהם. טונג או אחיו מוזכרים במקורות ביזנטיים תחת שמו של לוחם אגדי בשם זיבל (Ziebel). אוהלו של טונג נדד עם גייסותיו בהתאם למקומות שנכבשו על ידיהם.

מבחינת ממשל, טונג השליט הריכוזי והסמכותני דאג למנות מושלים (שנקראו טודונים) על מנת לנהל את השבטים ואת ערי ושטחי האימפריה שהייתה תחת חסותו. אחיו, בורי שאד, היה המפקד הראשי של מיודעינו הכוזרים וגם הוא וגם המושלים היו כפופים לטונג, מדווחים לו ומשלמים לו מיסים.

אבל לצד היותו מושל ושליט, טונג נזכר וייזכר בעיקר כלוחם עז-רוח שלא היסס להתייצב גם כנגד אויבים גדולים וכנגד יריבים פנימיים בתוך השבטים. המודל של טונג הוא מודל המנהיג החזק שעומד בראש קונפדרצייה של שבטים שהופכת לאימפריה לאחר מכן. ובשבטים התורכיים, בניגוד לאלה הערביים בייחוד באיזור המפרץ הפרסי/ערבי, בהם השליט הוא ראשון בין שווים, נדרש לרוב מנהיג חזק, ריכוזי וסמכותי כדי שיאחד וינהל אותן, עד היום.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 7- הקאראח'אנים ועוד עמים

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

ישנן שלוש אימפריות תורכיות שלא ציינתי קודם, שהתקיימו בעיקר במרכז אסיה בין המאות התשיעית והשלוש עשרה, וכוונתי לקאראח'אנים (בלי קשר למילה קאראחאנה או כאר-ח'אנה (Kar-Khane), שפירושה בפרסית "בית חרושת" על כל מה שמתשמע מכך….), הע'זנאווים יריביהם (שאת שמם מבטאים "רזנאווים" או "גזנאווים") והפצ'נגים (Pecheng).

האיזור העיקרי שבו התקיימו האימפריות הוא טראנס אוקסייאניה (Trans-Oxiania), איזור שכולל בתוכו את אוזבקיסטן, טג'קיסטן, דרום קירגיזיסטאן ודרום מערב קזחסטאן. משמעות שמו של איזור זה היא "מעבר לנהר האוקסוס", כששמו השני של האוקסוס הוא אמו דריא) Amu-Derya)- נהר האמו-ובעברית נהר הגיחון. טרנס אוקסייניה מתחילה, כאמור, באיזור נהר האמו-דריא ומסתיימת בנהר הסיר דריא- הלא הוא נהר הסיחון המפורסם. מדובר, אגב, באיזור שהוא מאוד פורה יחסית.

פירוש המילה "קארא-ח'אנים" (Kara-Han) בתורכית הוא "הח'אנים השחורים", והם היו ידועים גם בשם ה"אילק-ח'אנים". מדובר באימפריה תורכית, ששלטה באיזור טרנס-אוקסייניה בין השנים 840 ל1212 לספירה. הקאראח'אנים היו במקור קונפדרציה של שבטים נודדים תורכיים (שבטי הקאראלוקים יחד עם שבטים אחרים), והם האמינו במקור בפנתיאון האלים התורכי בראשות האל טנגרי. רק בשנת 934 הם התאסלמו. מקורם במערב הרי האלטאי, והם התיישבו בקירגיזיסטאן של ימינו ובמערב איזור שינג'יאנג שבסין, שם יושב כיום המיעוט האויגורי במדינה. אגב, יש כאלה שמזהים את האויגורים של סין כצאצאי הקאראח'אנים ולא כצאצאי האימפריה האויגורית העתי'ה. בירת הקאראח'אנים הראשונה הייתה באלאסאגון (Balasagun, עיר שלא קיימת היום, באיזור קירגיזיסטאן), לאחר מכן בירתם עברה לעיר קשגאר שבסין כיום וכן הייתה להם בירה נוספת- בעיר הידועה סמרקנד.

בראשית המאה העשירית, איזור טראנס אוקסייניה, עוד לפני שהקאראח'אנים הגיעו אליו, היה תחת שילטון הפרסים הסאמאנים, והקאראח'אנים, ככל שהם נדדו מערבה, ניהלו עם הסאמאנים (Saman) קרבות קשים. בשנת 934, בסיוע מוסלמים-ערבים מעיראק של ימינו (מה שהייתה הח'ליפות העבאסית) נכבש היהלום שבכתר, העיר קשגאר. בשנת 940 לספירה, נסיך קאראח'אני בשם סאטוק בוגרה ח'אן התאסלם, וקיבל ממופתי מוסלמי היתר, פתווה (תשובה על שאלה באסלאם), להרוג את אביו הפגאני… נכדו של סאטוק, חסן ח'אן, הוביל בשנת 990 לספירה את המסע הצבאי כנגד בני אימפריה תורכית אחרת, הע'זנאווים (שמרכזם היה בעיר ע'זנה, כיום באפגניסטאן, עליהם אדבר בהמשך), כששתי האימפריות מחלקות ביניהן את השלל: הע'זנאווים קיבלו לידיהם את אפגניסטאן וחוראסאן (Khorasan) שבמזרח איראן, ואילו הקאראח'אנים קיבלו לידיהם את טרנס-אוקסייניה, כשרק נהר האוקסוס (הגיחון) מפריד ביניהם. הע'זנאווים הפכו כעת לאויבים העיקרים של הקאראח'אנים, כשבניו של עלי ח'אן הקאראח'אני, שכבש את בוכרה, מחלקים ביניהם את מחוזות האימפריה ומנהלים בכל מחוז מדיניות נפרדת ולפעמים סותרת כלפי הע'זנאווים. במאה ה-11 העימותים בין צאצאיו של עלי ח'אן הובילו לפיצול האימפריה הקאראח'אנית לאימפריה הקאראח'אנית המערבית, שבירתה הייתה בסמרקנד, ולאימפריה הקאראח'אנית המזרחית, שבירתה הייתה בקשגאר.

בשנות השמונים של המאה ה-11 פרץ סיכסוך בתוך האימפריה המערבית בין האליטה השלטת, ששימרה מנהגים אליליים, לבין העולמאא, אנשי הדת המוסלמיים. העימות הביא להתפוררות הדרגתית של האימפריה המערבית, היות ואנשי הדת קראו את התורכים בני האימפריה הסלג'וקית לעזרתם. באותו זמן, אגב, הסלג'וקים המוסלמים נכנסו לתוך תת-יבשת אנטוליה, תורכיה של היום, שהייתה אז יוונית. הסלג'וקים פרצו לסמרקנד, וכבשו אותה. הסלג'וקים השאירו על כנה את האימפריה המערבית, ומינו שליטים קאראח'אנים שהיו תחת חסותם, תוך כדי התקדמות לתוך האימפריה המזרחית. עם זאת, צבא הקאראח'אנים המזרחי הצליח להתגבר על הסלג'וקים, והאימפריה המערבית שוחררה וחזרה על כנה.

סופה של האימפריה הקאראח'אנית בא דווקא מידי שבטי הקארא-ח'יטאי (Kara-Khitai), שבטים סינים-מונגוליים. המנהיג ילו-דאשי, שהשמיד את שושלת ליאו הסינית הקיסרית, פלש יחד עם בני שבטים אחרים לתוך האימפריה המערבית בשנות השלושים של המאה ה-12, השתלט על סמרקנד בשנת 1137. עם זאת, הקארא-ח'יטאי, בודהיסטים ושאמאניסטים בדתם, איפשרו למוסלמים להמשיך לקיים את דתם ולשליטים הקאראח'אנים להמשיך לשלוט תחת חסותם. בשנת 1141 הקארא-ח'יטאי הניסו את שרידי הסלג'וקים מסביבות סמרקנד.

בראשית המאה ה-13 התרחשו אירועים שטילטלו את האיזור: שבטים תורכיים שהתאגדו בגבולות טראנס אוקסייניה לקונפדרציה, יצרו את האימפריה הח'וואריזמית (Khwarazm- ח'ווארזם הוא הדלתא הפורה של נהר האמו-דריא, או הגיחון- איפה שנמצאת היום העיר ח'יווה, Khiva באוזבקיסטאן). התורכים הח'וואריזמים נלחמו מול הקארא-ח'יטאי הסינים ומול שרידי הקאראח'אנים. בשנת 1207 נפלה בוכרה, בשנת 1210 נפלה סמרקנד. בשנת 1211 הקארא-ח'יטאי דיכאו מרד בקשגאר והשמידו את האימפריה הקאראח'אנית המזרחית ובשנת 1212 דיכאו הח'וואריזמים מרידות בסמרקנד והשמידו סופית את האימפריה הקראח'אנית המערבית. הח'וואריזמים והקארא-ח'יטאי החזיקו מעמד בטרנס אוקסייניה עד 1231, עת שהובסו סופית בידי הצבא המונגולי השועט.

מבחינה תרבותית, בתקופת הקאראח'אנים דמותו של איזור מרכז אסיה נשארה איראנית כשהייתה. למרות זאת, האוכלוסייה המקומית דיברה בלשון תורכית. ניתן לומר שהתורכים באיזור עברו איראניזציה או אפילו ערביזציה מאשר להיפך. שפת המינהל והאליטה הרשמית הייתה לשון תורכית-מלכותית-שפת הח'אקאני. התרבות הקאראח'אנית, עם זאת, הייתה ונשארה פרסית.

באותן שנים ההיסטוריון הקאראח'אני המפורסם מחמוד אל-קשגארי כתב את המילון התורכי-ערבי המקיף הראשון: "מילון השפות התורכיות". הקאראח'אנים היו גם הראשונים שבנו במרכז אסיה בתי ספר דתיים ללימוד דת האסלאם- הלא הם המדרסות. בכך פרחה דת האסלאם תחת שלטונם. הקאראח'אנים היו גם דוגמה לאוכלוסייה נודדת בעלת תרבות נוודית תורכית שהופכת לאוכלוסייה מיושבת בעלת מוסדות אסלאמיים, דוגמה לשילוב בין תרבויות. מבנים, ארמונות ומסגדים שבנו הקאראח'אנים נשארו עומדים על תילם עד לימינו אנו, בעיקר בבוכרה ובסמרקנד.
האימפריה הח'וואריזמית, שהתקיימה בין 1077 ל1231 לספירת הנוצרים גם היוותה דוגמה כזאת.

האימפריה התורכית הנוספת, יריבתם של הקאראח'אנים, ועליה הייתה השפעה איראנית מובהקת ומכרעת הייתה, כאמור, האימפריה הע'זנאווית (Ghaznavi, רזנאווים, או גזנאווים). אימפריה זו התקיימה בין השנים 977-1163 לספירה. מרכזה היה בעיר ע'זנה, או ע'זני (Ghazni), שכיום באפגניסטאן. בירתה השנייה הייתה בעיר לאהור שכיום בפקיסטאן. השבטים הע'זנאווים נדדו ממרכז אסיה לתוך המרחב האיראני בהנהגת סאבוק-תכין במאה העשירית. סאבוק (Sabuk) הכריז עצמאות מהפרסים הסאמאנים, אך למרות הכל הע'זנאווים אימצו את דרכי המינהל והתרבות הפרסיים במלואם. לכן, מדובר בשבטים תורכיים שעברו איראניזציה מוחלטת. בנו של סאבוק, מחמוד מע'אזני, הרחיב את האימפריה שלו לנהר האמו דריא ומשם לנהר האינדוס ממזרח ועד לעיר האיראנית המדאן ממערב. עם זאת, ע'זנאווים רבים היו בקשר עם הח'ליפות הערבית-מוסלמית העבאסית, שמרכזה בעיראק, ואף שירתו בחצר העבאסית כממלוכים-כלומר כעבדי החצר. בשיאם הע'זנאווים שלטו על חלק גדול מאיראן וכן על פקיסטאן, אפגניסטאן וחלקים גדולים מצפון מערב הודו של ימינו. וכן על שטחי תורכמניסטאן ואוזבקיסטאן. הם אחראים במידה רבה להכנסת דת האסלאם, שאותה למדו מהעבאסים הערבים, לתוך תת היבשת ההודית. האימפריה הע'זנאווית הושמדה במאה ה-12 על ידי התורכים הסלג'וקים וכן על ידי הע'ורים הפרסים-אפגנים.

בינתיים, בין השנים 860-1091 לספירה, קבוצת עמים תורכיים בשם הפצ'נגים (Pecheng), שישבה באיזור שבין הוולגה התחתית להרי אוראל, היו ידועים בעיקר כמשרתי הכוזרים. לאחר שיצאו מחסות הכוזרים ונדדו מערבה, הגיעו הפצ'נגים עד לבלקן, כרתו ברית עם הביזנטים על מנת להילחם עם הרוסים של איזור קייב ונגד המגיארים, אך בסוף המאה ה-11 הסתכסכו עם הביזנטים והיו למעשה מראשוני העמים התורכיים שניהלו קרב על בירת האימפריה הביזנטית קוסטנטינופול- כיום איסטנבול. הביזנטים, כמובן, הביסו אותם בשערי בירתם. עמים אלה, שנודעו בפי הרוסים בשם "צ'ורני קלובוקי" (הכובעים השחורים), הציעו את שירותיהם לעמים שונים ובמאה ה-12 הצליחו הביזנטים להכריע אותם סופית. עם זאת, הפצ'נגים הצליחו להיטמע באיזור הבלקן ויש אומרים שיש כפרים מסוימים בסרביה שמאוכלסים על ידי צאצאי שרידי הפצ'נגים.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 8: האימפריה שהייתה לפני העות'מאנים

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

מכירים אותם בתור "אלה שהיו לפני העות'מאנים" (הם חולקים תואר זה יחד עם הממלוכים, למעשה), אבל הסולטאנות הסלג'וקית (Seljuk) התורכו-פרסית, שמוצאה משבטי האואוז (Oğuz) התורכיים שבערבות מרכז אסיה. הסולטאנות הסלג'וקית היא שהכניסה לתודעה את המושג והתואר "סולטאן" בתור השליט הגדול, וחשיבותם הביאה לידי כך שבחרתי לכתוב עליהם אחרי שכתבתי על האויגורים ולפסוח על עמים תורכיים אחרים וכן על סיפור נדידתם של התורכים והתאסלמותם. על כך אכתוב בפוסטים הבאים, ואילו כאן בחרתי להתמקד בסלג'וקים, שהיו למעשה האימפריה התורכית המשמעותית הראשונה שנכנסה לתוך תת-יבשת אנטוליה, איפה שנמצאת תורכיה של ימינו ב"קרב מנזיקרט המפורסם". עוד מיוחד בסלג'וקים הוא שהם היו האימפריה התורכית-מוסלמית הראשונה שהגיעה לארץ ישראל, ושלטה בה מספר שנים! לכן, בגלל שמדובר בנושא ארוך, בחרתי לכתוב עליהם בכמה חלקים.
מדובר באימפריה ענקית: היא השתרעה מהרי ההינדו-קוש עד למערב אנטוליה (מערב תורכיה של ימינו), ולמעשה ממרכז אסיה עד למפרץ הפרסי/ערבי. גם ארץ ישראל הייתה תחת שילטון הסלג'וקים. מדובר באימפריה התורכית הראשונה הממשית שיצאה מאיזור מרכז אסיה, התרחבה והגיעה אל איזור המזרח התיכון ואפילו אל גבולותיה של אירופה.
שנות קיומה היו בשני שלבים: בשלב הראשון הייתה האימפריה הסלג'וקית, שהתקיימה בין השנים 1037-1194 לספירת הנוצרים, ובשלב השני, הארוך יותר והמורכב יותר, הסולטאנות הסלג'וקית של רום Rum, כלומר הממלכה הסלג'וקית של אנטוליה (בתורכית "רום" הכוונה לא למשקה, אלא ליוונים, ובמקרה זה ארץ היוונים), שבעתיד שטחה יהפוך לרובה המוחלט של תורכיה של ימינו. הסולטאנות של רום (RUMׂׂׂׂׂ) התקיימה בין השנים 1077-1308. אחת הנסיכויות הקטנות בתוך אותה סולטאנות של רום הייתה הנסיכות העות'מאנית, שבירתה הייתה סואוט, שעתידה להפוך לאימפריה אדירה אחרי הסלג'וקים.

מייסד האימפריה היה השליט התורכי החזק היה טוגרול ביי Toğrul Bey, ששלט בין השנים 1037, החל מהיותו בן 47, עד לשנת 1063. טוגרול היה נכדו של אדם בשם סלג'וק, שעל שמו נקראה האימפריה. טוגרול הצליח לאחד שבטים תורכיים שמוצאם משבטי האואוז, שהיו מצאצאי אימפריית הגוק-תורכ התורכית המערבית, לקונפדרצייה של שבטים תחת השם "סלג'וק". ביחד הם התאסלמו, כבשו את איזור ח'וראסאן שבמזרח איראן ומשם הם התקדמו יותר יותר מערבה, אל תוך אנטוליה והמזרח התיכון.

שורשיה של האימפריה הסלג'וקית נטועים בממלכת היאבגו (יאבגו Yabgu היא מילה תורכית קדומה שמציינת "שליט", אותה ירש התואר "ח'אן" Khan) של שבטי האואוז, שהתקיימה בין השנים 750-1055 לספירת הנוצרים במרכז אסיה. היא התקיימה באיזור קיגיזיסטאן וקזחסטאן של ימינו, בין הים הכספי לימת אראל ובין עמקי נהרות הסיר-דריא והצ'ואי. סלג'וק, ששירת בצבא הכוזרי, אסף את אנשיו באיזור ימת האראל והם התיישבו בנווה מדבר בעמק נהר הסיר-דריא. לסלג'וק היו כל הזמן עימותים עם היאבגו, שליט שבטי האואוז, לכן שאף לדרך עצמאית. היות והוא ואנשיו היו קרובים לאימפריות המוסלמיות, הם הושפעו מהאסלאם ובשנת 985 לספירה התאסלמו. מכיוון שמדובר בכל זאת במדבר, הסלג'וקים היו כל הזמן בחיפוש אחר מרחב להתיישב בו ולהשיג בו אוכל ומים, יחד עם לחימה כנגד אויבים שהפריעו להם. לכן הם הגיעו בנדודיהם ובמלחמותיהם לאיזור ח'וראסאן, ליתר דיוק למחוז ח'ווארזם (על האימפריה הח'ווארזמית-תורכית אכתוב בהמשך) ו"עם האוכל בא התיאבון" לעוד התרחבות, הישגים וכיבושים. באיזור איראן טוגרול ביי (Toğrul bey) , נכדו של סלג'וק ואנשיו, נתקלו באנשי האימפריה הע'זנאווית-תורכית (מבטאים אותה רזנאווית, אכתוב גם עליה בהמשך) והביסו אותם. בשנת 1037 תפסו הסלג'וקים את הערים מרוו ונישאפור, בשנת 1040 בקרב דאנדאראקאן שבמזרח איראן כמעט ונמחתה האימפריה הע'זנאווית תחת הסלג'וקים. טוגרול המשיך מערבה, אל כיוון בגדד, שהייתה בירת הח'ליפות המוסלמית תחת שילטון בית עבאס, שהיה תחת שקיעה. העבאסים הסונים רצו להיפטר מהשושלת הפרסית-שיעית שהשתלטה על איזור בגדד, הבוויים (Buwids). לכן, הם איפשרו לסלג'וקים להיכנס לבגדד בשנת 1055 לספירה ולהביס את הבוויים. את טוגרול החליף אחיינו אלפ-ארסלאן בתפקיד שליט הסלג'וקים, שעתה נקרא בתואר סולטאן (בעל רשות השילטון). השילטון באימפריה המוסלמית התחלק עתה בין שילטון ביצועי בראשות הסולטאן הסלג'וקי, ולצידו, בתפקיד ייצוגי-דתי, בעל הסמכות הדתית העליונה והמנהיג הסמלי של האומה המוסלמית, הח'ליף מבית עבאס. בשנת 1064 לספירה השתלטו הסלג'וקים על ארמניה וגרוזיה, ובשנת 1068 פלשו לשטחי האימפריה הביזנטית וכאן נזרעו הזרעים הראשונים למה שתהיה בעתיד תורכיה. אין סמל יותר טוב להתיישבות התורכית בתת-יבשת אנטוליה, שנמשכה לימי האימפריה העות'מאנית ומשם לרפובליקת תורכיה המודרנית מאשר קרב מנזיקרט בין הסלג'וקים לבין הביזנטים שהתרחש ב-26 באוגוסט 1071, תאריך היסטורי שנכנס למורשת התורכית-מוסלמית ומצויין עד היום. הקרב התרחש במנזיקרט, כיום העיר מאלאזגירט שבמזרח תורכיה. בקרב מנזיקרט לא רק שהובס הצבא האימפריאלי הביזנטי, אלא גם בפעם הראשונה נפל קיסר יווני-ביזנטי, רומאנוס הרביעי דיוגנס, בשבי הסלג'וקי-מוסלמי.
בניגוד למה שנחשב, למרות ששמו של אלפ-ארסלאן (Alp-Arslan) מזכיר את האריה, כי "ארסלאן" בתורכית משמעו "אריה", הלא הוא מלך החיות, את סמלי האריה על מבנים מסוימים לא הטביעו הסלג'וקים, כי אם הממלוכים (שלמרות היותם ממוצא תורכי, לא אכתוב עליהם בשל סיפורם הייחודי והיותם קשורים יותר להיסטוריה של מצרים).
על קרב מנזיקרט אכתוב בפוסט הבא.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 6- האימפריה האויגורית והאויגורים

את הקבוצה האתנית-מוסלמית המכונה "אויגורים (Uyghurs) אנו מכירים מאיזור שינג'יאנג בצפון מערב סין. איזור זה, שהערים העיקריות בו הן
אורומקי וקשגאר, מוכר כאוטונומיה שבה חיים 24 מיליון איש. רוב תושבי איזור זה הם מוסלמים והם שייכים לעמים תורכיים ומונגוליים שונים במוצאם. הקבוצה הגדולה בתוך מיעוט זה הם כאמור האויגורים, ממשיכיה של אימפריה (ח'אגאנות) תורכית עתיקה, שהתקיימה בין השנים 744 ל840 לספירה הנוצרית.. השפה האויגורית היא למעשה שפה תורכית, ואיזור שינג'יאנג, או תורכסטאן בלשונם, הוא האיזור היחיד כיום בעולם שבו נכתבת שפה תורכית באותיות ערביות. זאת בייחוד לאחר רפורמת הכתב משנת 1928 של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד תורכיה המודרנית, שביטלה את השפה התורכית העות'מאנית שהייתה כתובה באותיות ערביות ומלאת מילים ממקור פרסי וערבי.
אולם בניגוד לאיזור שינג'יאנג, מקורותיהם של האויגורים הם אחרים: האימפריה האויגורית בשיאה השתרעה מצפון סין, ממערב להרי האלטאי ומונגוליה (מדבר גובי) עד לתוך קזחסטן של היום וצפונה לתוך ערבות סיביר. האויגורים, שהיוו קונפדרציה של 7 שבטים קטנים בתוך האימפריה התורכית הגדולה הראשונה של הגוק-תורכים, נחשבו ל"ילדים הרעים" והסוררים בקירבם: במאבק בין הגוק-תורכים לשושלת טאנג הסינית במאות השביעית והשמינית לספירה, האויגורים שיתפו פעולה עם השושלת הסינית וסייעו למיגור האימפריות התורכיות הראשונות. וכמו המאפיין הראשי שחוזר על עצמו אצל העמים והאימפריות התורכיות, תמיד היה שליט חזק קם ומאחד אותם תחת חסותו. גם לאויגורים היה ח'אן (שליט) כזה. הח'אן הראשי שלהם בשנת 744 היה קוטלוג בילגה קול, והוא הורה להרוג את הח'אן הגוק-תורכי האחרון, באימיי, ושלח את ראשו לקיסר שושלת טאנג הסיני.

קוטלוג בילגה קול נודע כשליט חכם ואמיץ, והוא שריכז את השבטים הקטנים תחת חסותו ותחת השם "אויגורים". בשנת 747 הוא מת, ובנו ויורשו בתפקיד, באיאנצ'ור ח'אן, החל בתהליך הפיכתם של חלק מהאויגורים מנודדים למיושבים. הוא הקים את בירת האויגורים, אורדו-באליק, והקים עיר נוספת בשם באי-באליק במעלה נהר הסלנגה. הוא המשיך במסעות צבאיים ללכד שבטים תורכיים קטנים נוספים, כמו הקירגיזים, תחת שילטונו.
הח'אן באיאנצ'ור הקים גם מערכת גביית מיסים יעילה, שהפכה את בית המלוכה, או ליתר דיוק הח'גאנות האויגורי לבית מלוכה עשיר.
באיאנצ'ור, כמו אבותיו, הקפיד לעזור לשושלת טאנג הסינית בכל הקרבות שהם ניהלו עם אויביהם שמרדו בהם, אבל לאחר מותו, בשנת 759 לספירת הנוצרים, עלה לשילטון בנו, טנגרי בוגו (שנודע בכינוי "קוטלוג טארח'אן), לא נטה חסד לשושלת טאנג הסינית ולסינים, ותיכנן לפלוש עם חייליו לתוך הקיסרות הסינית הטאנגית כדי לסייע למורדים כנגד שושלת טאנג. תוכנית זו נכשלה והח'אן החדש החליט בעל כורחו לסייע לשושלת טאנג כנגד המורדים נגדה, כמו אביו. באותן שנים פיתחו האויגורים יחסים טובים מאוד עם הסוחרים הסוגדיאנים, אלה ששלטו על דרך המשי ודרכי המסחר באיזור תורכסטאן. הברית עם הסוחרים איפשרה לאויגורים להשיג משי מסין תמורת טובין אחרים. עקב המגע עם הסוגדיאנים (שהיו ממוצא פרסי), נטשו האויגורים את הדת הטנגריסטית (אמונה בפנתיאון האלים התורכי) ואת הבודהיזם, ואימצו יותר ויותר השפעות פרסיות ואת הדת המניכאית הדואלית (מאמינה בכוחות הטוב מול כוחות הרע, שני עקרונות גדולים ונצחיים בשילוב עם נצרות). מערכת הממשל האויגורית דמתה מאוד לזאת הפרסית.

מאבקם של האויגורים כנגד הבודהיזם הגיע לשיאו בשנת 762, עת רדפו באיזור לו-יאנג בסין את המורדים כנגד שושלת טאנג. המורדים ובני משפחותיהם נסו בבהלה לתוך מקדשים בודהיסטים, אבל האויגורים, שאימצו את הדת המניכיאית, העלו באש את המקדשים על יושביהם. בסופו של דבר בני טאנג עצמם נאלצו לתת לאויגורים 100 אלף חתיכות משי כדי לשכנע אותם לעזוב. טנגרי בוגו הח'אן המשיך בעצת הסוגדיאנים המניכיאים במזימות לפלוש לתוך שטח קיסרות טאנג הסינית, אבל הדוד שלו, טון באגה, התנגד לכך והוא הרג את הח'אן טנגרי בוגו ואלפיים מאנשיו ומבני משפחתו ותפס את הכתר בשנת 779. תור הזהב של האויגורים, שנמשך 35 שנים בין השנים 744 ל-779 לספירה הגיע לקיצו. בכך גם הושם הקץ על היציבות השילטונית אצל האויגורים, כשמצביאים שונים, בייחוד מצביא אחר ושמו קוטלוג בשנת 795 לספירה תופסים את השילטון חדשות לבקרים. בין השנים 790 ל832 לספירה אירעו מלחמות בין האויגורים והטאנגים לבין הקיסרות הטיבטית, מה שהביא לניצחונות טיבטיים מרובים ולהחלשת כוחם של האויגורים. כמו כן, שבטים קטנים שונים קמו ועזבו את הקונפדרציה האויגורית וכן מרדו כנגדם. הקירגיזים הם שנודעו כמורדים העיקריים. בשנת 847 לספירה הח'אן האויגורי האחרון, אוגה, נרצח בידי הקירגיזים ובידי יריב פנימי שלו.

האויגורים המובסים היגרו לאיזור שהוא צפון-מערב סין. בהתחלה היגרו לגאנסו, שם הקימו בשנת 894 לספירה את ממלכת הגאנז'ו האויגורית ולאחר מכן שוב מערבה, אל איזור שינג'יאנג. בהמשך המירו את דתם ממניכיאיזם לאסלאם, והם נותרו מוסלמים עד לעצם היום הזה. בקרב האויגורים קיימות כיום קבוצות אסלאמיסטיות שקוראות ומפעילות טרור למען שיחרור תורכסטאן, הוא כינויו של האיזור שבו יושבים עד היום האויגורים.
בערי תורכסטאן או שינג'יאנג המאפיין העיקרי הוא שלטים שבהם כתב סיני מעורב בכתב ערבי, והשפה התורכית-אויגורית מעורבת עם הסינית.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 9: אל אנטוליה- ניזאם אל-מולכ וקרב מנזיקרט

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

"אירגון המלוכה" או "מסדר המלוכה" (בערבית: ניזאם אל-מולכ, Nizam Al-Mulk) הוא משמעותו בעברית של אחד האנשים הכי בולטים בהיסטוריה של האימפריה הסלג'וקית (Seljuk), שראויים לציון מיוחד בתרומתם להתפשטות האימפריה ולכניסתה לתוך אנטוליה (תת-היבשת שעליה שוכן החלק האסייאתי של תורכיה של ימינו)- מה שהניח את היסודות לאימפריה העות'מאנית שתבוא אחריה ולשטחה הגיאוגרפי של תורכיה המודרנית של היום. שמו המלא היה אבו עלי חסן אבן עלי אל-טוסי, מלומד פרסי ששימש כווזיר הגדול (ראש הממשלה) של האימפריה הסלג'וקית ושלט למעשה באימפריה לאחר הירצחו של הסולטאן הסלג'וקי אלפ-ארסלאן בשנת 1092 לספירה). ניזאם אל-מולכ חי 74 שנים, משנת 1018 עד שנת 1092, וכיהן כווזיר הגדול בין השנים 1064-1092, מתוכן למעשה כשליט בפועל של האימפריה משנת 1072. הוא נודע כמי שייסד בתי ספר רבים ברחבי האימפריה הסלג'וקית, וכן כתב את הספר שהיווה מעין קדימון כמה מאות שנים אחורה לפני הספר "הנסיך" של מקיאוולי ולפני"האמנה החברתית" (תאוריה במדעי המדינה המתארת את התהליך בו בני-אדם התקבצו לחברות מטעמים אינטרסנטיים, דבר שהוביל אותם להגביל את חירותם לפי החלטת רצון הרוב או השליט) של תקופת הנאורות והליברליזם באירופה מהמאות ה-16 עד ה-18. שמו של הספר היה "סיאסאת-נאמה (Siyasat-Name) או בתרגום מפרסית "ספר המשילות/ממשלה/מדיניות"), ספר שמגדיר את תפקידיה של הממשלה, מערכת יחסיה עם הנתינים, מערכת המשפט והצדק ולקחים מההיסטוריה לגבי מהות השילטון ותפקידו. ניזאם אל-מולכ היה, למעשה, ממניחי היסודות למחשבה המדינית המודרנית, למרות שסיפרו התייחס בעיקרון לחברות ולמערכות שילטון אסלאמיות בלבד. הוא כמובן הביא התייחסויות דתיות-אסלאמיות רבות בספרו, אך ספרו היווה בסיס חשוב גם לחוק האזרחי.
ניזאם אל-מולכ (מופיע כאן בתמונה) כיהן בימי הסולטאנים העיקריים והמייסדים של האימפריה הסלג'וקית, אלפ-ארסלאן ומלכ-שאה הראשון (בימי מלכ-שאה ניהל, כאמור, ניזאם אל-מולכ את האימפריה הסלג'וקית בפועל יחד עם הסולטאן) .

אבו עלי חסן אל-טוסי נולד בשנת 1018 באיראן ליד העיר טוס למשפחה של עובדי מדינה: אביו שימש יועץ כלכלי בכיר לאימפריה הע'זנאווית (Ghaznaviׁׂׂ), שדנתי בה קודם. בשנות הארבעים של המאה ה-11 הובסה האימפריה הע'זנאווית על ידי התורכים הסלג'וקים, וניזאם אל-מולכ נקלט בשירות הציבורי של האימפריה הסלג'וקית. בשנת 1059 הוא מונה למינהלן הראשי של הסלג'וקים בפרובינציית ח'וראסאן (איזור צפון מזרח-איראן שנמתח לתוך אוזבקיסטאן), ולאחר 5 שנים מונה לווזיר הגדול של האימפריה הסלג'וקית כולה. הישגיו הפוליטיים-מדיניים של ניזאם אל-מולכ, חוץ מהישגיו בתחום החינוך, היו: יצר הזדמנויות תעסוקה לשבטים התורכמניים שהיגרו לתוך איראן בימי התפשטות הסלג'וקים, הוציא לפועל את סמכויותיו של הסולטאן הסלג'וקי וחיזק אותו ואת כוחותיו הצבאיים- מה שאיפשר השתלטות מסודרת והדרגתית על אנטוליה שהייתה אז ביזנטית ברובה, השתמש בנכבדים סונים ושיעיים מקומיים בשטחי האימפריה כמושלים לצד מקורבי הסולטאן, מנע מאבקים פנימיים בשאלת ירושת הסולטאן מלכ-שאה הראשון (לאחר ששני בניו הבכורים מתו) וכמובן שמר על יחסים קרובים ותקינים עם הח'ליפות המוסלמית העבאסית, שלה הייתה אז באופן ייצוגי הסמכות, גם הדתית, לעמוד בראש האומה המוסלמית-סונית. לצד ביסוס הבירוקרטיה הסלג'וקית, הוא גם הקים רשת ריגול פנימי וחיצוני מסועפת עבור האימפריה. עוצמתו ויוקרתו של ניזאם אל-מולכ (או אבו עלי חסן) עוררה קינאה רבה בקרב מתחריו, ולא פעם אחת ניסו להתנקש בחייו.

אחד המהלכים החשובים, אם לא החשוב ביותר בתולדות העמים התורכיים, שאותו איפשרו בין היתר פעולותיו של ניזאם אל-מולכ בביסוס כוחה ומינהלה של האימפריה הסלג'וקית היה קרב מנזיקרט (Manzikert), הקרב שבו חדרו התורכים הסלג'וקים לאיזור אנטוליה, שבו נמצאת כיום תורכיה המודרנית, והתיישבו בו. הקרב, שנזכר כיום חשוב בהיסטוריה התורכית והמוסלמית, התחולל ביום קיץ חם ב-26 באוגוסט 1071 בין הצבא הסלג'וקי שבא ממזרח, בהנהגת הסולטאן אלפ-ארסלאן (Alp-Arslan) והמפקדים הצבאיים אפשין ביי וארטוק ביי לבין הכוחות הביזנטיים בהנהגת הקיסר רומאנוס הרביעי דיוגנס, שנפל בשבי התורכים הסלג'וקים במהלך אותו קרב. הקרב הזה היווה את ראשית תהליך התורכיפיקציה של אנטוליה, את מעברם של התורכים ממרכז אסיה לאסיה הקטנה וכן את ראשית מפלתה של האימפריה הביזנטית, שתושלם פחות מ-400 שנים לאחר מכן, בשנת 1453, עם כיבוש בירתה קוסטנטינופול (איסטנבול) על ידי התורכים העות'מאנים יורשיהם של הסלג'וקים. בפעם הראשונה גם נפל קיסר ביזנטי (הביזנטים היו למעשה האימפריה הרומית המזרחית, והיוו המשכיות של האימפריה הרומית העתיקה אך בגירסה יוונית-נוצרית אורתודוכסית) בשבי המוסלמי.

בראשית הדרך, הביזנטים והסלג'וקים כרתו ברית על מנת להביס את ארמניה, כשמנזיקרט, כיום העיר מלאזגירט בתורכיה, יושבת באיזור שנקרא "ארמניה האנטולית". כמו כן, שיתפו שני הצדדים פעולה כנגד האימפריה המוסלמית-שיעית הפאטימית ששלטה באיזור צפון סוריה של ימינו, במחוז חלב (Halab) במיוחד. אך עם הזמן, בייחוד בעת המערכה מול הפאטימים בצפון סוריה, ופשיטות ספוראדיות של חיילים סלג'וקים לתוך השטח הביזנטי, הסתכסכו הביזנטים והסלג'וקים בין היתר בשל עצה גרועה שקיבל ממפקדיו שיש כאן הזדמנות לחסל את אלפ-ארסלאן ולהשתלט על האימפריה הסלג'וקית כולה. בשלהי חודש אוגוסט שנת 1071 החלו התנגשויות צבאיות בין הצדדים, כשהכוח הביזנטי נסוג ב-25 באוגוסט לתוך העיר הביזנטית מנזיקרט. אז החלו הסלג'וקים בהכנות לקרב. הכוח הביזנטי, יש להדגיש, כלל בערך 70 אלף חיילים (אולי פחות מזה) ובתוכו היו גם שבטים תורכיים שהתנגדו לסלג'וקים, כמו פצ'נגים ובולגארים- וכן חיילים ארמניים רבים שהעדיפו כמובן לשתף פעולה עם הצד הנוצרי. אבל למחרת ערקו כמה מהתורכים אל הצד הסלג'וקי, מה שגרם לביזנטים בראשות רומאנוס לתקוף עם כוח חלוץ של 20 אלף חיילים את הצבא הסלג'וקי שמנה 30 אלף חיילים. עם זאת, הסלג'וקים השתמשו בטכניקה מוכרת של רוכבי ערבות- פגע וברח, והצליחו לפשוט על הצבא הביזנטי. הביזנטים עצמם היו מבולבלים, בין היתר שכמה מכוחותיהם נעו לכיוונים שונים, היות וחלק מהמפקדים הביזנטים התנגדו לקיסר רומאנוס שהיה נוכח בקרב והימרו את פיו. הסלג'וקים ניצלו את הפירצה והבלבול בקרב הביזנטים עד שהגיעו קרוב אל הקיסר רומאנוס, הפילו חללים רבים בקרב המשמר האישי שלו וכן בקרב הארמנים שלחמו לצידו והצליחו לתפוס את הקיסר עצמו ולגרור אותו אל האוהל של הסולטאן אלפ-ארסלאן. בהתחלה דרך אלפ-ארסלאן על צווארו של רומאנוס והכריח אותו לנשק את הנעל שלו אך לאחר מכן התייחס אליו בכבוד והחזיק אותו כאסיר למשך שבוע, כששניהם אוכלים על אותו שולחן. בסופו של דבר שולם כופר ענק בזהב מצד הביזנטים ואיזור מזרח תורכיה של ימינו על גבול סוריה, עיראק וארמניה, והכוונה למנזיקרט, אנטיוכיה, הייראפוליס (פאמוקלה התורכית) ואדסה (העיר אורפה של ימינו, ששוכנת בגבול תורכיה-סוריה) נמסרו לסלג'וקים. כך החלה ההתיישבות הקבועה התורכית-מוסלמית באנטוליה, מה שיהפוך לשתי אימפריות גדולות ולרפובליקה ענקית בשיטחה בהמשך, לצד ראישת דעיכתה של האימפריה הביזנטית.
כמו כן, נכרתה ברית בין הסלג'וקים לביזנטים בהנהגת רומאנוס ובנו של אלפ-ארסלאן נישא לבתו של רומאנוס כחלק מהברית. בסופו של דבר שולמו לסלג'וקים על ידי רומאנוס מיליון מטבעות זהב בנוסף לתשלום שנתי של 360 אלף מטבעות זהב.

סופו של רומאנוס הרביעי והוצאתו להורג באו לו דווקא מתוך יריביו הפנימיים בתוך האימפריה הביזנטית, שהאשימו אותו בבגידה, הדיחו אותו, השפילו אותו וביטלו את הברית עם הסלג'וקים.

בזאת הגיעה לסיומה, הזמני, סידרת המאמרים על תולדות העמים התורכיים. היות ומדובר בעבודה קשה שאיני מקבל עליה כסף והיא פתוחה לכולם (למרות שהזכויות שמורות כאן לכותב), גם המידע על תקופת הסלג'וקים, שגם היו האימפריה התורכית הראשונה ששלטה בארץ ישראל, אינו מלא. אני מתכוון להמשיך לכתוב בנושא זה, ואולי גם לערוך ולקבץ בעתיד את הכתיבה לקובץ מסודר וערוך עם מראי מקום).

מבוא לתולדות העמים התורכיים 5- סיפורם של הכוזרים

עד היום, כשמזכירים את המילים "כוזרים", "כזריה" ו"ספר הכוזרי" מתעוררת צמרמורת, אודות אותה אימפריה של הכוזרים התורכים, שהתקיימה בערבות שבין נהרות הוולגה והדון במרכז אסיה בין השנים 650 ל-969 לספירה הנוצרית, והתגיירה והפכה לאימפריה היהודית הגדולה בהיסטוריה כביכול באיזה שהוא שלב משלבי קיומה- שהתקיימה דווקא מחוץ למזרח התיכון. האימפריה נוסדה על ידי עמים תורכיים שהיו מצאצאי ויוצאי אימפריית הגוק-תורכ המערבית, שאותה הנהיג ויצר הח'אן האגדי טונג יאגבו. לאחר מייסדי האימפריה הטנגריסטים (מאמינים בפנתיאון האלים התורכי, שהוגדר "טנגריזם" ובאיתני הטבע), טונג ובולאן, מלכו בה מלכים בשם עובדיה, זכריה, מנשה, בנימין, אהרון, יוסף ודוד. התואר הרשמי שלהם היה ח'אנים, כלומר שליטים-לוחמים, ושמם הפך לאגדה. האימפריה נהרסה סופית בסוף המאה העשירית ותחילת המאה ה-11, בעיקר בשל פלישות רוסיות מצפון. כיום איפה שהיה מרכז האימפריה הכוזרית יושבת העיר הרוסית אסטרח'אן, יושביה של האימפריה נפוצו לכל עבר.
מדוע הכוזרים והבולגרים נחשבים "עמים תורכיים"? כל מי שהוא מיוצאי האימפריה התורכית הגדולה, אימפריית הגוק-תורכ-שהגדירה עצמה כתורכית (משמעות המילה "תורכ" היא "ההוא החזק"), נחשבים כעמים תורכיים, וכך היו הכוזרים. ערי הבירה הכוזריות היו באלאנג'אר בראשית האימפריה, לאחר מכן סאמאנדאר ולבסוף העיר האגדית אתיל. עיר כוזרית נוספת ידועה הייתה סרקל.

עד היום, קיימת מיתולוגיה כוזבת, לפיה היהודים האשכנזים מוצאם מאותם כוזרים. זה לא נכון, ומי שהוכיח זאת זה אהוד יערי, לפני 20 שנים וכמה חודשים, בחודש מרץ בשנת 1997, שהתחקה בסידרה התיעודית שלו ששודרה בערוץ 1 "ממלכת הכוזרים" אחר מקורותיהם ואחר שתי הערים האגדיות הכוזריות, אתיל בירת הכוזרים וסרקל, שנחרבו. מה שיערי מצא הם שרידים קלושים של קהילות קראים באיזור הים הכספי בשטח רוסיה, שקוראים לעצמם "כוזרים". לא נמצאה עדות לכך ששרידי הכוזרים היגרו מערבה לעבר מזרח אירופה והקימו קהילות יהודיות. יש לציין כי הקראים שאינם מיהודי מצרים- קהילה של מאמינים בחמשת חומשי התורה בלבד ופוסלים את התורה שבעל פה שבה מאמינה היהדות, אינם נחשבים יהודים כלל וכלל, ובכלל לא יהודים אשכנזים. גם בקרב היהודים של ערבות אסיה אין שרידים לכוזרים. בשנות השלושים של המאה העשרים דאג סטלין להציף במי נהר את איזור העיר סרקל, והיא נחרבה. גם העיר איתיל כבר לא קיימת, ומה שנשאר ממנה אלה חורבות בודדות, שהתגלו בחלקן בשנת 2011.
הכוזרים היו נתונים למתקפות מכל הצדדים: הם שימשו חיץ בין האימפריה הביזנטית לאימפריה המוסלמית-העבאסית, שהייתה המדינה האסלאמית של אותן שנים. הם סבלו בעיקר מפלישות מוסלמיות מהח'ליפות האסלאמית העבאסית של אותם ימים, וכן מפלישות רוסיות.

עם זאת, במורשת התורכית, במיוחד זו שלאחרונה הודגשו בה האלמנטים האסלאמיים, לא מודגשת התגיירותם של הכוזרים, בין השנים 740 ל920 לספירה. מה שמודגש הוא התורכיות והאלמנטים התורכיים והשפה התורכית של הכוזרים. החוקר הישראלי הידוע משה גיל היה סבור כי התגיירותם של הכוזרים היא סיפור אגדה, ותו לא. רבי יהודה הלוי אף כתב במאה ה-12 ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", שבו מלך הכוזרים מזמן שלושה חכמי דת: יהודי, נוצרי ומוסלמי (והכוזרים הרי היו חשופים יותר לנצרות ולאסלאם שכנותיהם מאשר ליהדות), כדי להתווכח מהי הדת הנכונה המונותיאיסטית (מאמינה באל אחד בלתי נראה), כשבסוף טיעוניו של חכם הדת היהודי מנצחים, ומלך הכוזרים בוחר להתגייר. למרות שהספר הוא אגדה, אני אישית מאמין כי הנהגת הכוזרים, שמאסה בעבודת האלילים ואלמנטי הטבע השאמאנית (והתורכים הקדומים, כפי שסיפרתי בפוסט על המיתולוגיה התורכית, אכן היו עובדי איתני הטבע והאמינו באל שנעלה על כל האלילים בשם טאנגרי, הלא הוא טאנרי), חיפשה דת שמאמינה באל אחד, וכנראה היות היהדות הדת המונותיאיסטית הבכירה והקדומה לכולן, והיותה מקורן של הנצרות וגם של עקרונות האסלאם, הביאו אותם לבחור בה.
עם זאת חשוב לציין, כי אם היה גיור, מדובר רק באליטה, כלומר בבית המלוכה, משרתיהם, הנהגת הצבא ומה שהיווה אז את המינהל הציבורי. כשמדברים על ההמונים הכוזרים, האנשים הפשוטים, רובם נשארו עם האמונות האליליות באיתני הטבע.

כאמור, הכוזרים היו היישות הפוליטית החזקה והגדולה ביותר שהייתה תוצר של האימפריה התורכית המערבית שנשברה לחלקים. הכוזרים היוו אימפריה מסחרית, היות והם השתרעו בשיאם מאיזור ערבות הוולגה והדון אל מזרח חצי האי קרים וצפון הקווקז. הם, למעשה, שלטו על החלק המערבי של דרך המשי והיו הצינור המקשר במסחר בין צפון אירופה לדרום מערב אסיה. כמו כן, הכוזרים הם אלה שחצצו בין האימפריה הביזנטית למרחב הערבות הצפוניות של מונגוליה ובין האימפריה האומיית, שהייתה למעשה האימפריה המוסלמית הראשונה לאחר מוחמד וארבעת הח'ליפים שהחליפו אותו בהנהגה הפוליטית של האומה המוסלמית. הח'אנאת הכוזרי (אימפריה בהנהגתו של ח'אן=שליט-לוחם) התקיימה בין השנים 650 ל969 לספירת הנוצרים, עת הושמדה ב-969 בידי השליט הרוסי מקייב, סביאטוסלאב הראשון.
החל מהמאה השמינית לספירה, בית המלוכה והאריסטוקרטיה הכוזריים התגיירו, ועד היום יש שטוענים כי הסובוטניקים הרוסים (נוצרים שומרי שבת), חלק מיהודי הקווקז, הקראים האירופיים ואפילו חלק מהקהילה היהודית האשכנזית, מיוחסים לכוזרים.
בעת התגיירותם, דיברו הכוזרים שפה תורכית עתיקה, וכתבו אותה באותיות עבריות…

מקורם של השם "כוזרים" באה כנראה מהמילה התורכית "קאסאר", שמשמעותה או לטייל או להטיל טרור. יש כאלה שמייחסים את המילה "כוזרים" כבאה מהמילה "קיסר". משפחת המלוכה, או הקיסרות, או הח'אנאת הכוזרית באה משבטי האשינה, השבטים שייסדו את האימפריה התורכית הראשונה, אימפריית הגוק-תורכ (משמעות השם "תורכ" היא "ההוא החזק"). הכוזרים היו בראשיתם שכניהם של הבולגרים, שעליהם דיברתי בפוסט הקודם בסידרה זו. שתי האימפריות, הכוזרית והבולגרית, ניהלו ביניהן יחסים מתוחים. המלוכה הכוזרית הייתה מלוכה כפולה: היה מלך גדול, שתוארו היה הח'אגאן, והוא שלט בענייני החוץ והביטחון של הממלכה. לצד הח'אגאן הגדול, שלו הייתה סמכות והשראה דתית, כיהן מלך בדרגה נמוכה יותר, הוא האיסא, שהתעסק יותר בענייני פנים ובניהול שוטף של הצבא. בשיאה של האימפריה הכוזרית, ניהלו שליטיה אימפריה ממורכזת עם מנגנוני מדינה חזקים ועם צבא שכלל כ12 אלף חיילים סדירים, ועוד פי 3 מכך חיילי מילואים. מפקד הצבא הכוזרי נקרא הח'אגאן ביי. המושלים הכוזריים המקומיים נקראו טודונים.

את האימפריה הכוזרית הרכיבו, למעשה, 28 קבוצות אתניות ושבטים. אבל הכוזרים עצמם נחלקו ל"כוזרים לבנים", שהיו אדמוניים בעלי עור לבן, ו"כוזרים שחורים", שהיו יותר שחומי עור ונמוכים. פערי המעמדות והתנשאות של מעמד אחד על משנהו היו קיימים ביתר שאת אצל הכוזרים. מבחינה כלכלית, הכוזרים התקיימו בעיקר על חקלאות נרחבת ועל תוצרי צאן ובקר. הם גם עסקו בייצוא של כבשים ובקר. כמו כן, הכוזרים התקיימו מהדגים הרבים בנהר הוולגה וממיסוי עוברי דרכים ואורחות מסחר שעברו דרכם. הם העסיקו גם עבדים מוסלמיים ממוצא ח'וואריזמי-תורכי (על הח'ואוריזמים ועל העמים התורכיים הקטנים יותר אספר בפוסטים בעתיד) וכן עבדים סלאביים. בימות החורף נהגו הכוזרים לשהות בערים, ובחודשי האביב והקיץ נהגו "לרדת לשטח"- לנדוד, לכבוש, להילחם ולעסוק בחקלאות ובעיבוד שטחים חקלאיים לפי שיטתויה העתיקות של אותה תקופה.

כמו לגבי שאר האימפריות התורכיות, הביזנטים דאגו "לבחוש" בענייניה של האימפריה ולשסות עמים תורכיים אחד בשני. הביזנטים, מצידם, קראו לאימפריה הכוזרית "תורכיה" , והיא שבעיני הביזנטים ייצגה את העמים התורכיים יותר מכל. הביזנטים דאגו לכרות בריתות עם הכוזרים ולהסית אותם כנגד שנואי נפשם, הפרסים הסאסאנים. הנסיכה הביזנטית תיאודורה חותנה עם השלט הכוזרי. גם הקתולים, בהנהגת האפיפיור ליאו השלישי (741-171 לספירת הנוצרים), דאגו לשלוח שליחים את הח'אן הכוזרי על מנת לכרות איתם ברית כנגד המוסלמים הערבים. אויביהם העיקריים של הכוזרים היו, אם כן, דווקא האימפריות המוסלמיות הראשונות, האימפריה האומיית ולאחר מכן האימפריה העבאסית (ששלטה באימפריה המוסלמית במקום האומיים החל משנת 750 לספירת הנוצרים). בשנת 652 לספירה בירת הכוזרים דאז, באלאנג'אר, כמעט ונפלה בידי האומיים המוסלמים. במהלך המאות השביעית והשמינית הפכו המוסלמים לאויבים מספר 1 של הכוזרים, כשהשיא היה בשנת 737 לספירת הנוצרים, עת מי שעתיד להיות הח'ליף המוסלמי האומיי מרוואן השני, לאחר שהמוסלמים הצליחו להשתלט על הקווקז ועל העיר טביליסי בירת גיאורגיה כיום ולכבוש אותם מידי הכוזרים, כבש את הבירה הכוזרית אתיל ונסוג ממנה רק לאחר שחילץ התחייבות מהשליט הכוזרי להתאסלם. התאסלמות הכוזרים לא החזיקה מעמד זמן רב, היות ובשנת 740 לספירה האליטה הכוזרית התגיירה.

במאה התשיעית קמו לכוזרים אויבים חדשים, שעתידים להשמיד אותם: הרוסים הווראנגים, ובהמשך האויב יהפוך ל"נסיכות הרוסית של קייב"- נסיכות ממוסדת, שגברה בראשות הנסיך אולג מנובגורוד על שאר הוואראנגים ו"מיסדה" אותם. גם הקמת המבצר הכוזרי של סרקל, בסיוע הביזנטים, לא עזרה לכוזרים מול הרוסים. החל משנות השמונים של המאה התשיעית הידלדלה השליטה הכוזרית בנהר הדנייפר לטובת הרוסים. לשליטים הכוזרים באותה תקופה קראו בנימין, אהרון ויוסף- שמות יהודיים למהדרין. בראשית המאה העשירית, הברית הביזנטית-כוזרית, זו שהחזיקה את האימפריה הכוזרית מתפקדת, החלה להתמוטט, והביזנטים כרתו בשנת 911 ברית עם הרוסים. בשנת 969 לספירה, כאמור, החריבו הרוסים עד היסוד את בירת הכוזרים, אתיל. בין מלחמותיהם עם הרוסים, ישנן כרוניקות שטוענות שהכוזרים אף התנגשו צבאית עם הויקינגים הנורדים.

הקשר הכוזרי-יהודי לא מפוענח בבהירות עד הסוף עד לימינו אנו. ישנן עדויות שמקור התגיירותם של הכוזרים הוא הגירה של יהודים מאיזורי הבלקן אל שטחי כזריה. רוב החוקרים מסכימים כי בין השנים 740 ל-920 לספירת הנוצרים התגיירו האליטה הכוזרית ובית המלוכה, ובהתאם לכך השתנו שמותיהם של מלכי הכוזרים לשמות יהודיים. הרוסים, למעשה, הביסו אימפריה יהודית. העדות הברורה כביכול להתגיירות הכוזרים נמצאת ב "מכתב קייב" או"מכתב שכטר" (על שם החוקר והרב האמריקני שניאור זלמן שכטר, שגילה אותו) שהתגלה בגניזה הקהירית (אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19 לספירה, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר) שנמצאת בחלקה הגדול באוניברסיטת קיימברידג' האנגלית. מכתב שכטר, שנכתב כביכול על ידי כוזרים יהודים שחיו בעיר קייב, הוא תיעוד התכתבותו של היהודי חסדאי אבן שפרוט, שהיה שר החוץ של הח'ליף המוסלמי של קורדובה בספרד, עם המלך הכוזרי יוסף, ששלט בשנות החמישים והשישים של המאה העשירית באימפריה הכוזרית. המלך יוסף ענה לחסדאי: "ישובו ישראל, עם העם של כזריה, בתשובה שלמה". היו אף היסטוריונים שטענו כי כל הכוזרים כולם, כולל השכבות הנמוכות, התגיירו והם כבר לא יותר עובדי אלילים טנגריסטים. מנגד, היו בדעת מיעוט היסטוריונים שטענו כי כל סיפור התגיירותם של הכוזרים הוא אגדה ותו לא, ושהכוזרים נחשפו יותר לנצרות ולאסלאם מאשר ליהדות.

בשנת 1139 לספירה כתב רבי יהודה הלוי ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", ובו מלך כוזר בולאן, שלגביו נטען שהוביל את הכוזרים אל היהדות, מזמין שלושה חכמים מהדתות המונותיאיסטיות העיקריות: יהדות, נצרות ואסלאם, כדי לברר מהי הדת הנכונה שבה הכוזרים צריכים להחזיק. הספר הזה הוא פילוסופי, ובנוי בעיקר בצורה של דיאלוגים. הספר הזה נועד יותר לתאר את עיקרי אמונת היהדות ולהגן על האמונה היהודית אל מול המכבש שהפעילו המוסלמים מחד והנוצרים מאידך על היהודים בנושאי אמונה. הספר נחשב עד היום כאחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית.

קישורים לפוסטים נוספים בסידרת "תולדות העמים התורכיים": אם הקישור לא עובד אנא סמנו את הקישור והעתיקו אותו לשורת המשימות למעלה (איפה שכותבים את כתובות האתרים)

1. חלק ראשון: הכל התחיל בהרי האלטאי http://histerio.co.il/?p=1906

2. חלק שני: משחקי הכס של אימפריית הגוק-תורכ: http://histerio.co.il/?p=1819

3. חלק שלישי: אימפריית עשרת החצים: http://histerio.co.il/?p=2017

4. חלק רביעי: הבולגרים המקוריים ובולגריה הגדולה האמיתית: http://histerio.co.il/?p=1972

הבהרה: בפרק הבא אספר על האימפריה האויגורית והאויגורים, ובפרק שלאחר מכן אספר אודותיו של מי שעמד בראש האימפריה התורכית המערבית, טונג יאבגו, שבטעות כתבתי את שמו כטונג יאגבו בפוסטים הנ"ל. טונג נחשב לאבי האימפריות התורכיות. כמו כן אדבר בהמשך על הדת התורכית הקדומה, שמכונה "טנגריזם" ועל נדידת התורכים מערבה.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 4: הבולגרים המקוריים ובולגריה הגדולה

כשאומרים לנו "בולגריה", עולים לנו הקשרים כמו: בורגאס, וארנה, סופיה הבירה, שילטון קומוניסטי ששרר בה במחצית השנייה של שנות העשרים עד שנות התשעים, ואחת המדינות היחידות שהמלך לשעבר שלה, סימאון השני, הפך לראש ממשלתה בין השנים 2001-2005. המדינה הבלקנית שהגבינה הבולגרית קשורה אליה, שהייתה מאות שנים תחת שילטון עות'מאני-מוסלמי, נאבקה בעות'מאנים והכריזה על עצמאות בשנת 1908. במהלך השנים 1912-1913 הבולגרים נאבקו בסבב ראשון כנגד האימפריה העות'מאנית לעצמאות מלאה ולהשגת כמה שיותר שטחים, כולל מרחב אדירנה (אדריאנופול במקור, כיום בתורכיה), ובסיבוב השני נאבקו כנגד שאר מדינות הבלקן שנלחמו נגד העות'מאנים במלחמות הבלקן על השטחים שהשיגו במהלך מלחמת הבלקן הראשונה. העות'מאנים ניצלו את הסיכסוך בתוך הבלקן, כידוע, ותפסו מחדש את אדירנה וסביבתה, שנשארו עד היום בתחומה של תורכיה. המאבק בין העות'מאנים לבולגרים, שהיה מאבק בעיקר על רקע דתי בין אסלאם לבין הנצרות האורתודוכסית, הסתיר עובדה חשובה: מדובר במלחמה בין ממשיכיהם של שני שבטים תורכיים, כי הבולגרים הם עם תורכי במקור. בולגריה הגדולה, המקורית, לא הייתה בכלל בבלקנים, אלא בשטח שהיום נמצא בדרומה של רוסיה וגם בדרום אוקראינה. לבה של בולגריה המקורית, האימפריה הבולגרית הגדולה המקורית, שהתקיימה בין השנים 632-668 לספירה הנוצרית, היה במקום שהיום הוא העיר הרוסית קראסנודאר, וקראו לו פאנאגוריה בירת הבולגרים. כשהאימפריה הבולגרית הראשונה שירשה את זאת הגדולה התקיימה כבר בבלקנים, בין השנים 681-1018 לספירת הנוצרים.

הבולגרים היו במקורם צאצאים של אנשי "אימפריית עשרת החיצים", או אימפריית גוק-תורכ המערבית, שהייתה האימפריה התורכית הגדולה הראשונה למעשה. שמם השני של הבולגרים הוא האונגורים, כשלמעשה מדובר במילה נרדפת לביטוי התורכי "עשרה חצים". הבולגרים ישבו במקור בין נהרות הדנייסטר והוולגה הנמוכה. על מנת לגבש את בולגריה הגדולה, כמו בכל המקרים שבהן התגבשו יישויות תורכיות לאורך ההיסטוריה, היה צריך מנהיג גדול וחזק, ראש קונפדרצייה של שבטים ולוחם עז נפש. במקרה הזה מדובר בח'אן קובראט (Kubrat), שחי בין השנים 635-665 לספירה הנוצרית בקירוב, ולפי האגדה גדל בחצרות הביזנטים. קובראט מבית דולו איחד את האונגורים (יוצאי אימפריית עשרת החצים) עם שבטי הקוטריגורים והאוטיגורים ויצר את בולגריה הגדולה למעשה. דתם של הבולגרים הייתה דת הטנגריזם, כלומר האמונה בפנתיאון האלים התורכי בראשות האל טנגרי ועבודת איתני הטבע.
מקורו של השם "בולגריה" הוא בתורכית, Bulgar, והכוונה במילה זאת היא ל"עירוב" או "שילוב", והכוונה היא שהבולגרים נוצרו משילוב של בני שבטים תורכיים שונים. האויבים הגדולים של הבולגרים היו גם בני אימפריה תורכית אחרת שמוצאה, כמו הבולגרים, מהערבות הפונטיות (Ponti) של מרכז אסיה- מיודעינו הכוזרים, שעליהם אכתוב בפוסט הבא. הלחץ שהפעילה האימפריה הכוזרית וכן הפעילו התורכים האווארים על הבולגרים גרמה לשבירתה של האימפריה הבולגרית הגדולה העתיקה, כשבדומה לבניו של אלכסנדר מוקדון האגדי, בניו של הח'אן קובראט, התפצלו, לקחו כל אחד את אנשיו ומשפחתו, ונדדו חלקם למחוזות רחוקים-בעיקר לכיוון מערב. שמותיהם של חמשת בניו של קובראט היו: בטבאיאן, שהיה היוצא דופן מכולם ונשאר עם אנשי שבטו במה שהייתה בולגריה הגדולה תחת מרותם של הכוזרים, קוטראג, שנדד אל איזור הוולגה והקים את בולגריה של הוולגה, קובאר, שנדד עם אנשיו לאיזור מקדוניה ונלחם על הדרך בביזנטים, אלצק, שהוביל את הבולגרים שהלכו איתו אל כיוון איטליה, מצפון-מזרח לנאפולי, ואספארוח', שהוא אביה של האימפריה הבולגרית הראשונה בבלקנים, זו שירשה את האימפריה הבולגרית העתיקה, והוא אביה, למעשה, של בולגריה הבלקנית של היום.

ההבדל הגדול בין הבולגרים לבין כמעט שאר השבטים התורכיים הוא שבעוד השבטים התורכיים האחרים קיבלו עליהם בהמשך את דת האסלאם, הבולגרים נחשפו כמעט מלכתחילה לדת הנוצרית האורתודוכסית, הלא היא הנצרות המזרחית. חלק קטן של הבולגרים התאסלם בהמשך, חלק נטמע באוכלוסייה ומוגר במלחמות שונות, ומי ששרדו בסופו של דבר היו הבולגרים שבבלקן, בין היתר בגלל שהתערבבו עם בני עמים ושבטים אחרים, בייחוד הסלאבים. עם הזמן, פיתחה בולגריה זהות דתית נוצרית-אורתודוכסית חזקה וזהות לאומית-אתנית סלאבית, וזה היה המקור לעימות הבולגרי עם האימפריה העות'מאנית והמוסלמים. הביזנטים, שנלחמו בבולגרים, הצליחו בסופו של דבר להשית על הבולגרים את דתם. ראשיתה של האימפריה הבולגרית הראשונה, זו שירשה את האימפריה הבולגרית העתיקה, היה איפה שכיום בסראביה, או מולדובה. אספארוח', בנו של קובראט, הנהיג את הבולגרים והתעמת כמעט באופן מתמיד עם הביזנטים. במהלך המלחמות חדרו הבולגרים של אספארוח' לאיזור הבלקנים, ושם נתקלו גם בנודדים הסלאביים שהגיעו לאותו איזור. העימותים ביניהם הולידו שילוב, שיצר את בולגריה של היום. בשנת 864 לספירת הנוצרים, העימותים והבריתות החוזרים ונשנים עם הביזנטים הובילו לכך שהבולגרים של הבלקנים קיבלו על עצמם רשמית את הדת הנוצרית-אורתודוכסית, והשפה הסלאבית חדרה אט אט ותפסה את השפה התורכית-בולגרית העתיקה. בשנת 927 לספירת הנוצרים הוכרה הכנסייה הבולגרית הנוצרית-אורתודוכסית ככנסייה עצמאית לכל דבר ועניין. עצמאותה היחסית של כנסייה זו היא שתיצור 900 שנים מאוחר יותר את הבסיס לבולגריה המודרנית. ערי הבירה הראשונות של הבולגרים הבלקנים היו הערים פליסקה ופרסלאב שכיום בבולגריה, ולאחר מכן סקופיה, אוחריד וביטולה שנמצאות במקדוניה. הייתה אינטראקציה רבה בין הבולגרים שהגיעו למקדוניה ובין הבולגרים שהגיעו לבולגריה של היום. השפה היוונית השפיעה גם רבות על היווצרות השפה הבולגרית המודרנית. לאחר אספארוח', השליט הבולגרי החזק הידוע מכל מלכי בולגריה היה סימאון הראשון, ששלט באימפריה הבולגרית בין השנים 893-927 לספירה, התנגש עם המגיארים (מאלה שהקימו את הונגריה השכנה), וכן בנו, פטר הראשון, ששלט בין השנים 927-969 לספירת הנוצרים. אגב, התואר הרשמי של סימאון ופטאר לא היה ח'אן, אלא כבר צאר. הם למעשה היו הצארים הבולגריים הבולטים ביותר באותה תקופה. שנותיהם של סימאון ושל פטר נחשבים כתור הזהב של האימפריה הבולגרית הראשונה וכשיא התפשטותה.

האימפריה הבולגרית הראשונה הוכרעה בסופו של דבר, כשהיא מותשת ממלחמות גם עם אחרים (נגד המגיארים, הסלאבים וביניהם הסרבים, ועוד ועוד) על מנת לשרוד. בשנת 1018 לספירת הנוצרים הצליחו הביזנטים להכריע את הבולגרים, והם הפכו לכפופים לביזנטים. בשנת 1185, האחים אסן ופטר מרדו כנגד הביזנטים, והם שהקימו את האימפריה הבולגרית השנייה, שהתקיימה בין השנים 1185-1396 לספירת הנוצרים, והוכרעה סופית על-ידי התורכים העות'מאנים. בכך הוכרעה ממשיכתה של אימפריה תורכית גדולה על ידי אימפריה תורכית אחרת, גדולה יותר. בכך חזרה בולגריה, גם שלא מרצונה, אל המעגל התורכי, מעגל שניסתה לחמוק ממנו ולהדגיש את זהותה הנוצרית-אורתודוכסית ואת ההשפעה הסלאבית עליה יותר מכל. אבל החזרה הזאת גם הייתה זמנית.

הסמל שבתמונה, סמל ה-iYi, הוא הסמל של שבט דולו, שבטו של קובראט ח'אן, מייסדה של האימפריה הבולגרית הגדולה העתיקה ששכנה בין הנהרות דנייסטר והוולגה. סמל זה הפך, באופן אירוני, לאחד מהסמלים העיקריים של העמים התורכיים בכללותם, ושל מוצאם של התורכים מערבות מרכז אסיה. כיום, התורכים, ובייחוד תומכיו של ארדואן, משתמשים בסמל זה כדי להדגיש את מורשתם של התורכים כתורכים, ואת גדולתם של התורכים כשבטים עם היסטוריה ארוכה מאוד ומורשת מפוארת, לצד המורשת המוסלמית. זאת בין היתר כי הוא מסמל גם את שבטי האואוז התורכיים, מהם יצאו העות'מאנים. הוא מתחבר היטב למילה iyi בתורכית, שמשמעה הוא "טוב".

בפוסט הבא אכתוב על הכוזרים, שהיו אימפריה תורכית לכל דבר ועניין.

לפוסט הקודם, מבוא לתולדות העמים התורכיים 3: אימפריית עשרת החצים (אם הקישור לא עובד, נא לסמן אותו ולהדביק בשורת המשימות למעלה: http://histerio.co.il/?p=2017

מבוא לתולדות העמים התורכיים 3: אימפריית עשרת החצים

היום אנחנו מכירים איזורים אלה בתור קזחסטאן, אוזבקיסטאן, קירגיזיסטאן, תורכמנסיטאן וחלק מדרום רוסיה. אבל בימי הביניים המוקדמים, בין השנים 581-657 לספירה הנוצרית, כל האיזורים האלה היו תחת מטרייה אחת: קונפדרציית שבטים שנקראה "און אוק" (עשרה חצים), ולמעשה אימפריית גוק-תורכ המערבית. לאימפריה הזאת היו שתי ערי בירה : נאווקאת, עיר הבירה שהייתה פעילה בעונות הקיץ, והבירה המינהלית, סוייאב, שתיהן שוכנות בעמק נהר הצ'ואי שבקירגיזיסטאן, מזרחה לבישקק בירת קירגיזיסטאן כיום. אימפריית "עשר החיצים", או גוק-תורכ המערבית, נוצרה לאחר מלחמת אזרחים קשה, שפיצלה את האימפריה התורכית הראשונה הידועה, הגוק-תורכ. השליט הנודע של אותה אימפריה היה טונג יאנגבו ח'אגאן, והוא היה מעורב במלחמה גדולה יותר, בין שתי אימפריות גדולות ושכנות לו: האימפריה הביזנטית, איתה כרת ברית, שנלחמה נגד האימפריה הפרסית הסאסאנית. שוב, מדובר בעמים תורכיים שטרם קיבלו עליהם את האסלאם, לכן דתם הייתה הדת שהוגדרה כ"טנגריזם", כלומר אמונה בפנתיאון האלים התורכי, ובאיתני הטבע, ושפתם הייתה שפה תורכית קדומה, קרובה למונגולית. באותן שנים התפתח גם הסחר במשי, שכמובן "דרך המשי" העיקרית עברה בתחומי האימפריה. בני ברית ידועים של טונג יאנגבו היו הכוזרים, שבשנת 627 חברו יחד אליו כדי לכבוש שטחים נוספים באיזור הטרנס-קווקזי. העיר הידועה שנפלה לידי האימפריה התורכית המערבית היא בירת גרוזיה כיום, טביליסי. גייסות האון-אוק נכנסו לארמניה והניסו את הפרסים משם. ההתפשטות מערבה נעצרה בשנת 630 לספירה, עת נרצח טונג יאנגבו.
לאחר ארבע שנים של חוסר יציבות, עלה לשילטון באימפריה אשינה האלו בשנת 634. הוא מלך 5 שנים והוא שהקנה לאימפריה את שמה, "עשרת החצים (און-אוק)", היות והייתה מורכבת משתי קונפדרציות שבטים, דולו ונושיבי, כשכל אחת מהן הרכיבה חמישה שבטים קטנים. לאחר שנים שקטות יחסית, בסוף שנות החמישים של המאה השביעית לספירה התעוררה שושלת טאנג הסינית, ופלשה במלוא עוצמתה לתוך האימפריה התורכית המערבית. בשנת 670 לספירה שושלת טאנג הצליחה להביס את האימפריה התורכית המערבית, והכריזה על שני שליטי בובה של שתי קונפדרציות השבטים שהרכיבו את אימפריית האון-אוק. הקיסר הסיני משושלת טאנג הכריז על עצמו כעל הח'אגאן (השליט העליון) של שבטי הגוק-תורכ.

אבל התורכים הנוודים לא נכנעו: הם התרגלו לחיי נוודות ולאורח של לוחמת גרילה. הם התעוררו מחדש והכריזו על מרד כנגד הסינים. שני אחים שהנהיגו שבטים, אילטריש וקאפאגאן, מרדו כנגד הסינים ודחקו אותם לאחור בשנת 679 לספירה. הם הקימו מחדש את האימפריה התורכית והרחיבו את שליטתם עד כדי כך ששלטו על כל הערבות שמאחורי החומה הסינית הגדולה. התורכים הגיעו עד סמארקאנד והתנגשו בעשור הראשון של המאה השמינית עם חיילי הח'ליפות האומיית הערבית-מוסלמית. מלחמה ישירה ראשונה וגדולה תורכית-ערבית פרצה, והתורכים המערביים נחשפו לראשונה לאסלאם. בסופו של דבר, הערבים ניצחו במלחמה זו. בסופו של דבר קרסה האימפריה התורכית המערבית תחת מאבקי כוח פנימיים ופשיטות סיניות בלתי פוסקות אל מעבר לחומה, ומתוך האימפריה הקורסת קמה אימפריה חדשה: קוטלו-בילגה ח'אגאן, ראש השבט האויגורי, יצר ברית עם שבטים בתוך האימפריה התורכית, בשנת 744 הוא ערף את ראשו של הח'אגאן (שליט-לוחם) האחרון של אימפריית הגוק-תורכ, אוזמיש, ויצר בכך את האימפריה האויגורית.
האויגורים, אגב, קיימים עד היום כקבוצה אתנית ממוצא תורכי-מוסלמי בצפון מערב סין, והם למעשה העם התורכי היחיד שכותב תורכית באותיות ערביות עד היום.

הערה: המקורות ההיסטוריים לגבי אימפריה זו הם דלים יחסית, היות ומדובר בשבטים של רוכבי ערבות, שמונהגים על ידי ח'אגאנים (לוחמים-שליטים), שהתפשטותם ומלחמותיהם היו בערבות שוממות יחסית. לכן התיעוד ההיסטורי לגביהם או שעבר בעל פה, או שצוטט מכרוניקות סיניות או ממקורות ערביים.
כשאני אומר "האימפריה התורכית המערבית" אני מתכוון לאימפריית גוק-תורכ המערבית, שנקראה גם "עשרת החצים" (בתורכית: און אוק, או אונוק). מדובר בשבט אחד גדול, בשם האשינה, שהיה מורכב למעשה מקונפדרציות של שבטים, בייחוד שתי קונפדרציות גדולות שהכילו חמישה שבטים כל אחד. ברגע שחוסל הח'אגאן, כלומר השליט-לוחם האחרון של האשינה, או הגוק-תורכ, תפסו השבט האויגורי הגדול את מקומו.

פרק ההמשך, מבוא לתולדות העמים התורכיים 4: בולגריה האמיתית ומקורותיהם של הבולגרים (אם הקישור לא עובד, נא לסמן אותו ולהעתיק ולהדביק בשורת המשימות למעלה):

http://histerio.co.il/?p=1972