Category Archives: מבוא לתולדות העמים התורכיים

אויגורים

מבוא לתולדות העמים התורכיים 6- האימפריה האויגורית והאויגורים

את הקבוצה האתנית-מוסלמית המכונה "אויגורים (Uyghurs) אנו מכירים מאיזור שינג'יאנג בצפון מערב סין. איזור זה, שהערים העיקריות בו הן
אורומקי וקשגאר, מוכר כאוטונומיה שבה חיים 24 מיליון איש. רוב תושבי איזור זה הם מוסלמים והם שייכים לעמים תורכיים ומונגוליים שונים במוצאם. הקבוצה הגדולה בתוך מיעוט זה הם כאמור האויגורים, ממשיכיה של אימפריה (ח'אגאנות) תורכית עתיקה, שהתקיימה בין השנים 744 ל840 לספירה הנוצרית.. השפה האויגורית היא למעשה שפה תורכית, ואיזור שינג'יאנג, או תורכסטאן בלשונם, הוא האיזור היחיד כיום בעולם שבו נכתבת שפה תורכית באותיות ערביות. זאת בייחוד לאחר רפורמת הכתב משנת 1928 של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד תורכיה המודרנית, שביטלה את השפה התורכית העות'מאנית שהייתה כתובה באותיות ערביות ומלאת מילים ממקור פרסי וערבי.
אולם בניגוד לאיזור שינג'יאנג, מקורותיהם של האויגורים הם אחרים: האימפריה האויגורית בשיאה השתרעה מצפון סין, ממערב להרי האלטאי ומונגוליה (מדבר גובי) עד לתוך קזחסטן של היום וצפונה לתוך ערבות סיביר. האויגורים, שהיוו קונפדרציה של 7 שבטים קטנים בתוך האימפריה התורכית הגדולה הראשונה של הגוק-תורכים, נחשבו ל"ילדים הרעים" והסוררים בקירבם: במאבק בין הגוק-תורכים לשושלת טאנג הסינית במאות השביעית והשמינית לספירה, האויגורים שיתפו פעולה עם השושלת הסינית וסייעו למיגור האימפריות התורכיות הראשונות. וכמו המאפיין הראשי שחוזר על עצמו אצל העמים והאימפריות התורכיות, תמיד היה שליט חזק קם ומאחד אותם תחת חסותו. גם לאויגורים היה ח'אן (שליט) כזה. הח'אן הראשי שלהם בשנת 744 היה קוטלוג בילגה קול, והוא הורה להרוג את הח'אן הגוק-תורכי האחרון, באימיי, ושלח את ראשו לקיסר שושלת טאנג הסיני.

קוטלוג בילגה קול נודע כשליט חכם ואמיץ, והוא שריכז את השבטים הקטנים תחת חסותו ותחת השם "אויגורים". בשנת 747 הוא מת, ובנו ויורשו בתפקיד, באיאנצ'ור ח'אן, החל בתהליך הפיכתם של חלק מהאויגורים מנודדים למיושבים. הוא הקים את בירת האויגורים, אורדו-באליק, והקים עיר נוספת בשם באי-באליק במעלה נהר הסלנגה. הוא המשיך במסעות צבאיים ללכד שבטים תורכיים קטנים נוספים, כמו הקירגיזים, תחת שילטונו.
הח'אן באיאנצ'ור הקים גם מערכת גביית מיסים יעילה, שהפכה את בית המלוכה, או ליתר דיוק הח'גאנות האויגורי לבית מלוכה עשיר.
באיאנצ'ור, כמו אבותיו, הקפיד לעזור לשושלת טאנג הסינית בכל הקרבות שהם ניהלו עם אויביהם שמרדו בהם, אבל לאחר מותו, בשנת 759 לספירת הנוצרים, עלה לשילטון בנו, טנגרי בוגו (שנודע בכינוי "קוטלוג טארח'אן), לא נטה חסד לשושלת טאנג הסינית ולסינים, ותיכנן לפלוש עם חייליו לתוך הקיסרות הסינית הטאנגית כדי לסייע למורדים כנגד שושלת טאנג. תוכנית זו נכשלה והח'אן החדש החליט בעל כורחו לסייע לשושלת טאנג כנגד המורדים נגדה, כמו אביו. באותן שנים פיתחו האויגורים יחסים טובים מאוד עם הסוחרים הסוגדיאנים, אלה ששלטו על דרך המשי ודרכי המסחר באיזור תורכסטאן. הברית עם הסוחרים איפשרה לאויגורים להשיג משי מסין תמורת טובין אחרים. עקב המגע עם הסוגדיאנים (שהיו ממוצא פרסי), נטשו האויגורים את הדת הטנגריסטית (אמונה בפנתיאון האלים התורכי) ואת הבודהיזם, ואימצו יותר ויותר השפעות פרסיות ואת הדת המניכאית הדואלית (מאמינה בכוחות הטוב מול כוחות הרע, שני עקרונות גדולים ונצחיים בשילוב עם נצרות). מערכת הממשל האויגורית דמתה מאוד לזאת הפרסית.

מאבקם של האויגורים כנגד הבודהיזם הגיע לשיאו בשנת 762, עת רדפו באיזור לו-יאנג בסין את המורדים כנגד שושלת טאנג. המורדים ובני משפחותיהם נסו בבהלה לתוך מקדשים בודהיסטים, אבל האויגורים, שאימצו את הדת המניכיאית, העלו באש את המקדשים על יושביהם. בסופו של דבר בני טאנג עצמם נאלצו לתת לאויגורים 100 אלף חתיכות משי כדי לשכנע אותם לעזוב. טנגרי בוגו הח'אן המשיך בעצת הסוגדיאנים המניכיאים במזימות לפלוש לתוך שטח קיסרות טאנג הסינית, אבל הדוד שלו, טון באגה, התנגד לכך והוא הרג את הח'אן טנגרי בוגו ואלפיים מאנשיו ומבני משפחתו ותפס את הכתר בשנת 779. תור הזהב של האויגורים, שנמשך 35 שנים בין השנים 744 ל-779 לספירה הגיע לקיצו. בכך גם הושם הקץ על היציבות השילטונית אצל האויגורים, כשמצביאים שונים, בייחוד מצביא אחר ושמו קוטלוג בשנת 795 לספירה תופסים את השילטון חדשות לבקרים. בין השנים 790 ל832 לספירה אירעו מלחמות בין האויגורים והטאנגים לבין הקיסרות הטיבטית, מה שהביא לניצחונות טיבטיים מרובים ולהחלשת כוחם של האויגורים. כמו כן, שבטים קטנים שונים קמו ועזבו את הקונפדרציה האויגורית וכן מרדו כנגדם. הקירגיזים הם שנודעו כמורדים העיקריים. בשנת 847 לספירה הח'אן האויגורי האחרון, אוגה, נרצח בידי הקירגיזים ובידי יריב פנימי שלו.

האויגורים המובסים היגרו לאיזור שהוא צפון-מערב סין. בהתחלה היגרו לגאנסו, שם הקימו בשנת 894 לספירה את ממלכת הגאנז'ו האויגורית ולאחר מכן שוב מערבה, אל איזור שינג'יאנג. בהמשך המירו את דתם ממניכיאיזם לאסלאם, והם נותרו מוסלמים עד לעצם היום הזה. בקרב האויגורים קיימות כיום קבוצות אסלאמיסטיות שקוראות ומפעילות טרור למען שיחרור תורכסטאן, הוא כינויו של האיזור שבו יושבים עד היום האויגורים.
בערי תורכסטאן או שינג'יאנג המאפיין העיקרי הוא שלטים שבהם כתב סיני מעורב בכתב ערבי, והשפה התורכית-אויגורית מעורבת עם הסינית.

nizam al mulk

מבוא לתולדות העמים התורכיים 9: אל אנטוליה- ניזאם אל-מולכ וקרב מנזיקרט

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

"אירגון המלוכה" או "מסדר המלוכה" (בערבית: ניזאם אל-מולכ, Nizam Al-Mulk) הוא משמעותו בעברית של אחד האנשים הכי בולטים בהיסטוריה של האימפריה הסלג'וקית (Seljuk), שראויים לציון מיוחד בתרומתם להתפשטות האימפריה ולכניסתה לתוך אנטוליה (תת-היבשת שעליה שוכן החלק האסייאתי של תורכיה של ימינו)- מה שהניח את היסודות לאימפריה העות'מאנית שתבוא אחריה ולשטחה הגיאוגרפי של תורכיה המודרנית של היום. שמו המלא היה אבו עלי חסן אבן עלי אל-טוסי, מלומד פרסי ששימש כווזיר הגדול (ראש הממשלה) של האימפריה הסלג'וקית ושלט למעשה באימפריה לאחר הירצחו של הסולטאן הסלג'וקי אלפ-ארסלאן בשנת 1092 לספירה). ניזאם אל-מולכ חי 74 שנים, משנת 1018 עד שנת 1092, וכיהן כווזיר הגדול בין השנים 1064-1092, מתוכן למעשה כשליט בפועל של האימפריה משנת 1072. הוא נודע כמי שייסד בתי ספר רבים ברחבי האימפריה הסלג'וקית, וכן כתב את הספר שהיווה מעין קדימון כמה מאות שנים אחורה לפני הספר "הנסיך" של מקיאוולי ולפני"האמנה החברתית" (תאוריה במדעי המדינה המתארת את התהליך בו בני-אדם התקבצו לחברות מטעמים אינטרסנטיים, דבר שהוביל אותם להגביל את חירותם לפי החלטת רצון הרוב או השליט) של תקופת הנאורות והליברליזם באירופה מהמאות ה-16 עד ה-18. שמו של הספר היה "סיאסאת-נאמה (Siyasat-Name) או בתרגום מפרסית "ספר המשילות/ממשלה/מדיניות"), ספר שמגדיר את תפקידיה של הממשלה, מערכת יחסיה עם הנתינים, מערכת המשפט והצדק ולקחים מההיסטוריה לגבי מהות השילטון ותפקידו. ניזאם אל-מולכ היה, למעשה, ממניחי היסודות למחשבה המדינית המודרנית, למרות שסיפרו התייחס בעיקרון לחברות ולמערכות שילטון אסלאמיות בלבד. הוא כמובן הביא התייחסויות דתיות-אסלאמיות רבות בספרו, אך ספרו היווה בסיס חשוב גם לחוק האזרחי.
ניזאם אל-מולכ (מופיע כאן בתמונה) כיהן בימי הסולטאנים העיקריים והמייסדים של האימפריה הסלג'וקית, אלפ-ארסלאן ומלכ-שאה הראשון (בימי מלכ-שאה ניהל, כאמור, ניזאם אל-מולכ את האימפריה הסלג'וקית בפועל יחד עם הסולטאן) .

אבו עלי חסן אל-טוסי נולד בשנת 1018 באיראן ליד העיר טוס למשפחה של עובדי מדינה: אביו שימש יועץ כלכלי בכיר לאימפריה הע'זנאווית (Ghaznaviׁׂׂ), שדנתי בה קודם. בשנות הארבעים של המאה ה-11 הובסה האימפריה הע'זנאווית על ידי התורכים הסלג'וקים, וניזאם אל-מולכ נקלט בשירות הציבורי של האימפריה הסלג'וקית. בשנת 1059 הוא מונה למינהלן הראשי של הסלג'וקים בפרובינציית ח'וראסאן (איזור צפון מזרח-איראן שנמתח לתוך אוזבקיסטאן), ולאחר 5 שנים מונה לווזיר הגדול של האימפריה הסלג'וקית כולה. הישגיו הפוליטיים-מדיניים של ניזאם אל-מולכ, חוץ מהישגיו בתחום החינוך, היו: יצר הזדמנויות תעסוקה לשבטים התורכמניים שהיגרו לתוך איראן בימי התפשטות הסלג'וקים, הוציא לפועל את סמכויותיו של הסולטאן הסלג'וקי וחיזק אותו ואת כוחותיו הצבאיים- מה שאיפשר השתלטות מסודרת והדרגתית על אנטוליה שהייתה אז ביזנטית ברובה, השתמש בנכבדים סונים ושיעיים מקומיים בשטחי האימפריה כמושלים לצד מקורבי הסולטאן, מנע מאבקים פנימיים בשאלת ירושת הסולטאן מלכ-שאה הראשון (לאחר ששני בניו הבכורים מתו) וכמובן שמר על יחסים קרובים ותקינים עם הח'ליפות המוסלמית העבאסית, שלה הייתה אז באופן ייצוגי הסמכות, גם הדתית, לעמוד בראש האומה המוסלמית-סונית. לצד ביסוס הבירוקרטיה הסלג'וקית, הוא גם הקים רשת ריגול פנימי וחיצוני מסועפת עבור האימפריה. עוצמתו ויוקרתו של ניזאם אל-מולכ (או אבו עלי חסן) עוררה קינאה רבה בקרב מתחריו, ולא פעם אחת ניסו להתנקש בחייו.

אחד המהלכים החשובים, אם לא החשוב ביותר בתולדות העמים התורכיים, שאותו איפשרו בין היתר פעולותיו של ניזאם אל-מולכ בביסוס כוחה ומינהלה של האימפריה הסלג'וקית היה קרב מנזיקרט (Manzikert), הקרב שבו חדרו התורכים הסלג'וקים לאיזור אנטוליה, שבו נמצאת כיום תורכיה המודרנית, והתיישבו בו. הקרב, שנזכר כיום חשוב בהיסטוריה התורכית והמוסלמית, התחולל ביום קיץ חם ב-26 באוגוסט 1071 בין הצבא הסלג'וקי שבא ממזרח, בהנהגת הסולטאן אלפ-ארסלאן (Alp-Arslan) והמפקדים הצבאיים אפשין ביי וארטוק ביי לבין הכוחות הביזנטיים בהנהגת הקיסר רומאנוס הרביעי דיוגנס, שנפל בשבי התורכים הסלג'וקים במהלך אותו קרב. הקרב הזה היווה את ראשית תהליך התורכיפיקציה של אנטוליה, את מעברם של התורכים ממרכז אסיה לאסיה הקטנה וכן את ראשית מפלתה של האימפריה הביזנטית, שתושלם פחות מ-400 שנים לאחר מכן, בשנת 1453, עם כיבוש בירתה קוסטנטינופול (איסטנבול) על ידי התורכים העות'מאנים יורשיהם של הסלג'וקים. בפעם הראשונה גם נפל קיסר ביזנטי (הביזנטים היו למעשה האימפריה הרומית המזרחית, והיוו המשכיות של האימפריה הרומית העתיקה אך בגירסה יוונית-נוצרית אורתודוכסית) בשבי המוסלמי.

בראשית הדרך, הביזנטים והסלג'וקים כרתו ברית על מנת להביס את ארמניה, כשמנזיקרט, כיום העיר מלאזגירט בתורכיה, יושבת באיזור שנקרא "ארמניה האנטולית". כמו כן, שיתפו שני הצדדים פעולה כנגד האימפריה המוסלמית-שיעית הפאטימית ששלטה באיזור צפון סוריה של ימינו, במחוז חלב (Halab) במיוחד. אך עם הזמן, בייחוד בעת המערכה מול הפאטימים בצפון סוריה, ופשיטות ספוראדיות של חיילים סלג'וקים לתוך השטח הביזנטי, הסתכסכו הביזנטים והסלג'וקים בין היתר בשל עצה גרועה שקיבל ממפקדיו שיש כאן הזדמנות לחסל את אלפ-ארסלאן ולהשתלט על האימפריה הסלג'וקית כולה. בשלהי חודש אוגוסט שנת 1071 החלו התנגשויות צבאיות בין הצדדים, כשהכוח הביזנטי נסוג ב-25 באוגוסט לתוך העיר הביזנטית מנזיקרט. אז החלו הסלג'וקים בהכנות לקרב. הכוח הביזנטי, יש להדגיש, כלל בערך 70 אלף חיילים (אולי פחות מזה) ובתוכו היו גם שבטים תורכיים שהתנגדו לסלג'וקים, כמו פצ'נגים ובולגארים- וכן חיילים ארמניים רבים שהעדיפו כמובן לשתף פעולה עם הצד הנוצרי. אבל למחרת ערקו כמה מהתורכים אל הצד הסלג'וקי, מה שגרם לביזנטים בראשות רומאנוס לתקוף עם כוח חלוץ של 20 אלף חיילים את הצבא הסלג'וקי שמנה 30 אלף חיילים. עם זאת, הסלג'וקים השתמשו בטכניקה מוכרת של רוכבי ערבות- פגע וברח, והצליחו לפשוט על הצבא הביזנטי. הביזנטים עצמם היו מבולבלים, בין היתר שכמה מכוחותיהם נעו לכיוונים שונים, היות וחלק מהמפקדים הביזנטים התנגדו לקיסר רומאנוס שהיה נוכח בקרב והימרו את פיו. הסלג'וקים ניצלו את הפירצה והבלבול בקרב הביזנטים עד שהגיעו קרוב אל הקיסר רומאנוס, הפילו חללים רבים בקרב המשמר האישי שלו וכן בקרב הארמנים שלחמו לצידו והצליחו לתפוס את הקיסר עצמו ולגרור אותו אל האוהל של הסולטאן אלפ-ארסלאן. בהתחלה דרך אלפ-ארסלאן על צווארו של רומאנוס והכריח אותו לנשק את הנעל שלו אך לאחר מכן התייחס אליו בכבוד והחזיק אותו כאסיר למשך שבוע, כששניהם אוכלים על אותו שולחן. בסופו של דבר שולם כופר ענק בזהב מצד הביזנטים ואיזור מזרח תורכיה של ימינו על גבול סוריה, עיראק וארמניה, והכוונה למנזיקרט, אנטיוכיה, הייראפוליס (פאמוקלה התורכית) ואדסה (העיר אורפה של ימינו, ששוכנת בגבול תורכיה-סוריה) נמסרו לסלג'וקים. כך החלה ההתיישבות הקבועה התורכית-מוסלמית באנטוליה, מה שיהפוך לשתי אימפריות גדולות ולרפובליקה ענקית בשיטחה בהמשך, לצד ראישת דעיכתה של האימפריה הביזנטית.
כמו כן, נכרתה ברית בין הסלג'וקים לביזנטים בהנהגת רומאנוס ובנו של אלפ-ארסלאן נישא לבתו של רומאנוס כחלק מהברית. בסופו של דבר שולמו לסלג'וקים על ידי רומאנוס מיליון מטבעות זהב בנוסף לתשלום שנתי של 360 אלף מטבעות זהב.

סופו של רומאנוס הרביעי והוצאתו להורג באו לו דווקא מתוך יריביו הפנימיים בתוך האימפריה הביזנטית, שהאשימו אותו בבגידה, הדיחו אותו, השפילו אותו וביטלו את הברית עם הסלג'וקים.

בזאת הגיעה לסיומה, הזמני, סידרת המאמרים על תולדות העמים התורכיים. היות ומדובר בעבודה קשה שאיני מקבל עליה כסף והיא פתוחה לכולם (למרות שהזכויות שמורות כאן לכותב), גם המידע על תקופת הסלג'וקים, שגם היו האימפריה התורכית הראשונה ששלטה בארץ ישראל, אינו מלא. אני מתכוון להמשיך לכתוב בנושא זה, ואולי גם לערוך ולקבץ בעתיד את הכתיבה לקובץ מסודר וערוך עם מראי מקום).

khazariamap

מבוא לתולדות העמים התורכיים 5- סיפורם של הכוזרים

עד היום, כשמזכירים את המילים "כוזרים", "כזריה" ו"ספר הכוזרי" מתעוררת צמרמורת, אודות אותה אימפריה של הכוזרים התורכים, שהתקיימה בערבות שבין נהרות הוולגה והדון במרכז אסיה בין השנים 650 ל-969 לספירה הנוצרית, והתגיירה והפכה לאימפריה היהודית הגדולה בהיסטוריה כביכול באיזה שהוא שלב משלבי קיומה- שהתקיימה דווקא מחוץ למזרח התיכון. האימפריה נוסדה על ידי עמים תורכיים שהיו מצאצאי ויוצאי אימפריית הגוק-תורכ המערבית, שאותה הנהיג ויצר הח'אן האגדי טונג יאגבו. לאחר מייסדי האימפריה הטנגריסטים (מאמינים בפנתיאון האלים התורכי, שהוגדר "טנגריזם" ובאיתני הטבע), טונג ובולאן, מלכו בה מלכים בשם עובדיה, זכריה, מנשה, בנימין, אהרון, יוסף ודוד. התואר הרשמי שלהם היה ח'אנים, כלומר שליטים-לוחמים, ושמם הפך לאגדה. האימפריה נהרסה סופית בסוף המאה העשירית ותחילת המאה ה-11, בעיקר בשל פלישות רוסיות מצפון. כיום איפה שהיה מרכז האימפריה הכוזרית יושבת העיר הרוסית אסטרח'אן, יושביה של האימפריה נפוצו לכל עבר.
מדוע הכוזרים והבולגרים נחשבים "עמים תורכיים"? כל מי שהוא מיוצאי האימפריה התורכית הגדולה, אימפריית הגוק-תורכ-שהגדירה עצמה כתורכית (משמעות המילה "תורכ" היא "ההוא החזק"), נחשבים כעמים תורכיים, וכך היו הכוזרים. ערי הבירה הכוזריות היו באלאנג'אר בראשית האימפריה, לאחר מכן סאמאנדאר ולבסוף העיר האגדית אתיל. עיר כוזרית נוספת ידועה הייתה סרקל.

עד היום, קיימת מיתולוגיה כוזבת, לפיה היהודים האשכנזים מוצאם מאותם כוזרים. זה לא נכון, ומי שהוכיח זאת זה אהוד יערי, לפני 20 שנים וכמה חודשים, בחודש מרץ בשנת 1997, שהתחקה בסידרה התיעודית שלו ששודרה בערוץ 1 "ממלכת הכוזרים" אחר מקורותיהם ואחר שתי הערים האגדיות הכוזריות, אתיל בירת הכוזרים וסרקל, שנחרבו. מה שיערי מצא הם שרידים קלושים של קהילות קראים באיזור הים הכספי בשטח רוסיה, שקוראים לעצמם "כוזרים". לא נמצאה עדות לכך ששרידי הכוזרים היגרו מערבה לעבר מזרח אירופה והקימו קהילות יהודיות. יש לציין כי הקראים שאינם מיהודי מצרים- קהילה של מאמינים בחמשת חומשי התורה בלבד ופוסלים את התורה שבעל פה שבה מאמינה היהדות, אינם נחשבים יהודים כלל וכלל, ובכלל לא יהודים אשכנזים. גם בקרב היהודים של ערבות אסיה אין שרידים לכוזרים. בשנות השלושים של המאה העשרים דאג סטלין להציף במי נהר את איזור העיר סרקל, והיא נחרבה. גם העיר איתיל כבר לא קיימת, ומה שנשאר ממנה אלה חורבות בודדות, שהתגלו בחלקן בשנת 2011.
הכוזרים היו נתונים למתקפות מכל הצדדים: הם שימשו חיץ בין האימפריה הביזנטית לאימפריה המוסלמית-העבאסית, שהייתה המדינה האסלאמית של אותן שנים. הם סבלו בעיקר מפלישות מוסלמיות מהח'ליפות האסלאמית העבאסית של אותם ימים, וכן מפלישות רוסיות.

עם זאת, במורשת התורכית, במיוחד זו שלאחרונה הודגשו בה האלמנטים האסלאמיים, לא מודגשת התגיירותם של הכוזרים, בין השנים 740 ל920 לספירה. מה שמודגש הוא התורכיות והאלמנטים התורכיים והשפה התורכית של הכוזרים. החוקר הישראלי הידוע משה גיל היה סבור כי התגיירותם של הכוזרים היא סיפור אגדה, ותו לא. רבי יהודה הלוי אף כתב במאה ה-12 ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", שבו מלך הכוזרים מזמן שלושה חכמי דת: יהודי, נוצרי ומוסלמי (והכוזרים הרי היו חשופים יותר לנצרות ולאסלאם שכנותיהם מאשר ליהדות), כדי להתווכח מהי הדת הנכונה המונותיאיסטית (מאמינה באל אחד בלתי נראה), כשבסוף טיעוניו של חכם הדת היהודי מנצחים, ומלך הכוזרים בוחר להתגייר. למרות שהספר הוא אגדה, אני אישית מאמין כי הנהגת הכוזרים, שמאסה בעבודת האלילים ואלמנטי הטבע השאמאנית (והתורכים הקדומים, כפי שסיפרתי בפוסט על המיתולוגיה התורכית, אכן היו עובדי איתני הטבע והאמינו באל שנעלה על כל האלילים בשם טאנגרי, הלא הוא טאנרי), חיפשה דת שמאמינה באל אחד, וכנראה היות היהדות הדת המונותיאיסטית הבכירה והקדומה לכולן, והיותה מקורן של הנצרות וגם של עקרונות האסלאם, הביאו אותם לבחור בה.
עם זאת חשוב לציין, כי אם היה גיור, מדובר רק באליטה, כלומר בבית המלוכה, משרתיהם, הנהגת הצבא ומה שהיווה אז את המינהל הציבורי. כשמדברים על ההמונים הכוזרים, האנשים הפשוטים, רובם נשארו עם האמונות האליליות באיתני הטבע.

כאמור, הכוזרים היו היישות הפוליטית החזקה והגדולה ביותר שהייתה תוצר של האימפריה התורכית המערבית שנשברה לחלקים. הכוזרים היוו אימפריה מסחרית, היות והם השתרעו בשיאם מאיזור ערבות הוולגה והדון אל מזרח חצי האי קרים וצפון הקווקז. הם, למעשה, שלטו על החלק המערבי של דרך המשי והיו הצינור המקשר במסחר בין צפון אירופה לדרום מערב אסיה. כמו כן, הכוזרים הם אלה שחצצו בין האימפריה הביזנטית למרחב הערבות הצפוניות של מונגוליה ובין האימפריה האומיית, שהייתה למעשה האימפריה המוסלמית הראשונה לאחר מוחמד וארבעת הח'ליפים שהחליפו אותו בהנהגה הפוליטית של האומה המוסלמית. הח'אנאת הכוזרי (אימפריה בהנהגתו של ח'אן=שליט-לוחם) התקיימה בין השנים 650 ל969 לספירת הנוצרים, עת הושמדה ב-969 בידי השליט הרוסי מקייב, סביאטוסלאב הראשון.
החל מהמאה השמינית לספירה, בית המלוכה והאריסטוקרטיה הכוזריים התגיירו, ועד היום יש שטוענים כי הסובוטניקים הרוסים (נוצרים שומרי שבת), חלק מיהודי הקווקז, הקראים האירופיים ואפילו חלק מהקהילה היהודית האשכנזית, מיוחסים לכוזרים.
בעת התגיירותם, דיברו הכוזרים שפה תורכית עתיקה, וכתבו אותה באותיות עבריות…

מקורם של השם "כוזרים" באה כנראה מהמילה התורכית "קאסאר", שמשמעותה או לטייל או להטיל טרור. יש כאלה שמייחסים את המילה "כוזרים" כבאה מהמילה "קיסר". משפחת המלוכה, או הקיסרות, או הח'אנאת הכוזרית באה משבטי האשינה, השבטים שייסדו את האימפריה התורכית הראשונה, אימפריית הגוק-תורכ (משמעות השם "תורכ" היא "ההוא החזק"). הכוזרים היו בראשיתם שכניהם של הבולגרים, שעליהם דיברתי בפוסט הקודם בסידרה זו. שתי האימפריות, הכוזרית והבולגרית, ניהלו ביניהן יחסים מתוחים. המלוכה הכוזרית הייתה מלוכה כפולה: היה מלך גדול, שתוארו היה הח'אגאן, והוא שלט בענייני החוץ והביטחון של הממלכה. לצד הח'אגאן הגדול, שלו הייתה סמכות והשראה דתית, כיהן מלך בדרגה נמוכה יותר, הוא האיסא, שהתעסק יותר בענייני פנים ובניהול שוטף של הצבא. בשיאה של האימפריה הכוזרית, ניהלו שליטיה אימפריה ממורכזת עם מנגנוני מדינה חזקים ועם צבא שכלל כ12 אלף חיילים סדירים, ועוד פי 3 מכך חיילי מילואים. מפקד הצבא הכוזרי נקרא הח'אגאן ביי. המושלים הכוזריים המקומיים נקראו טודונים.

את האימפריה הכוזרית הרכיבו, למעשה, 28 קבוצות אתניות ושבטים. אבל הכוזרים עצמם נחלקו ל"כוזרים לבנים", שהיו אדמוניים בעלי עור לבן, ו"כוזרים שחורים", שהיו יותר שחומי עור ונמוכים. פערי המעמדות והתנשאות של מעמד אחד על משנהו היו קיימים ביתר שאת אצל הכוזרים. מבחינה כלכלית, הכוזרים התקיימו בעיקר על חקלאות נרחבת ועל תוצרי צאן ובקר. הם גם עסקו בייצוא של כבשים ובקר. כמו כן, הכוזרים התקיימו מהדגים הרבים בנהר הוולגה וממיסוי עוברי דרכים ואורחות מסחר שעברו דרכם. הם העסיקו גם עבדים מוסלמיים ממוצא ח'וואריזמי-תורכי (על הח'ואוריזמים ועל העמים התורכיים הקטנים יותר אספר בפוסטים בעתיד) וכן עבדים סלאביים. בימות החורף נהגו הכוזרים לשהות בערים, ובחודשי האביב והקיץ נהגו "לרדת לשטח"- לנדוד, לכבוש, להילחם ולעסוק בחקלאות ובעיבוד שטחים חקלאיים לפי שיטתויה העתיקות של אותה תקופה.

כמו לגבי שאר האימפריות התורכיות, הביזנטים דאגו "לבחוש" בענייניה של האימפריה ולשסות עמים תורכיים אחד בשני. הביזנטים, מצידם, קראו לאימפריה הכוזרית "תורכיה" , והיא שבעיני הביזנטים ייצגה את העמים התורכיים יותר מכל. הביזנטים דאגו לכרות בריתות עם הכוזרים ולהסית אותם כנגד שנואי נפשם, הפרסים הסאסאנים. הנסיכה הביזנטית תיאודורה חותנה עם השלט הכוזרי. גם הקתולים, בהנהגת האפיפיור ליאו השלישי (741-171 לספירת הנוצרים), דאגו לשלוח שליחים את הח'אן הכוזרי על מנת לכרות איתם ברית כנגד המוסלמים הערבים. אויביהם העיקריים של הכוזרים היו, אם כן, דווקא האימפריות המוסלמיות הראשונות, האימפריה האומיית ולאחר מכן האימפריה העבאסית (ששלטה באימפריה המוסלמית במקום האומיים החל משנת 750 לספירת הנוצרים). בשנת 652 לספירה בירת הכוזרים דאז, באלאנג'אר, כמעט ונפלה בידי האומיים המוסלמים. במהלך המאות השביעית והשמינית הפכו המוסלמים לאויבים מספר 1 של הכוזרים, כשהשיא היה בשנת 737 לספירת הנוצרים, עת מי שעתיד להיות הח'ליף המוסלמי האומיי מרוואן השני, לאחר שהמוסלמים הצליחו להשתלט על הקווקז ועל העיר טביליסי בירת גיאורגיה כיום ולכבוש אותם מידי הכוזרים, כבש את הבירה הכוזרית אתיל ונסוג ממנה רק לאחר שחילץ התחייבות מהשליט הכוזרי להתאסלם. התאסלמות הכוזרים לא החזיקה מעמד זמן רב, היות ובשנת 740 לספירה האליטה הכוזרית התגיירה.

במאה התשיעית קמו לכוזרים אויבים חדשים, שעתידים להשמיד אותם: הרוסים הווראנגים, ובהמשך האויב יהפוך ל"נסיכות הרוסית של קייב"- נסיכות ממוסדת, שגברה בראשות הנסיך אולג מנובגורוד על שאר הוואראנגים ו"מיסדה" אותם. גם הקמת המבצר הכוזרי של סרקל, בסיוע הביזנטים, לא עזרה לכוזרים מול הרוסים. החל משנות השמונים של המאה התשיעית הידלדלה השליטה הכוזרית בנהר הדנייפר לטובת הרוסים. לשליטים הכוזרים באותה תקופה קראו בנימין, אהרון ויוסף- שמות יהודיים למהדרין. בראשית המאה העשירית, הברית הביזנטית-כוזרית, זו שהחזיקה את האימפריה הכוזרית מתפקדת, החלה להתמוטט, והביזנטים כרתו בשנת 911 ברית עם הרוסים. בשנת 969 לספירה, כאמור, החריבו הרוסים עד היסוד את בירת הכוזרים, אתיל. בין מלחמותיהם עם הרוסים, ישנן כרוניקות שטוענות שהכוזרים אף התנגשו צבאית עם הויקינגים הנורדים.

הקשר הכוזרי-יהודי לא מפוענח בבהירות עד הסוף עד לימינו אנו. ישנן עדויות שמקור התגיירותם של הכוזרים הוא הגירה של יהודים מאיזורי הבלקן אל שטחי כזריה. רוב החוקרים מסכימים כי בין השנים 740 ל-920 לספירת הנוצרים התגיירו האליטה הכוזרית ובית המלוכה, ובהתאם לכך השתנו שמותיהם של מלכי הכוזרים לשמות יהודיים. הרוסים, למעשה, הביסו אימפריה יהודית. העדות הברורה כביכול להתגיירות הכוזרים נמצאת ב "מכתב קייב" או"מכתב שכטר" (על שם החוקר והרב האמריקני שניאור זלמן שכטר, שגילה אותו) שהתגלה בגניזה הקהירית (אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19 לספירה, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר) שנמצאת בחלקה הגדול באוניברסיטת קיימברידג' האנגלית. מכתב שכטר, שנכתב כביכול על ידי כוזרים יהודים שחיו בעיר קייב, הוא תיעוד התכתבותו של היהודי חסדאי אבן שפרוט, שהיה שר החוץ של הח'ליף המוסלמי של קורדובה בספרד, עם המלך הכוזרי יוסף, ששלט בשנות החמישים והשישים של המאה העשירית באימפריה הכוזרית. המלך יוסף ענה לחסדאי: "ישובו ישראל, עם העם של כזריה, בתשובה שלמה". היו אף היסטוריונים שטענו כי כל הכוזרים כולם, כולל השכבות הנמוכות, התגיירו והם כבר לא יותר עובדי אלילים טנגריסטים. מנגד, היו בדעת מיעוט היסטוריונים שטענו כי כל סיפור התגיירותם של הכוזרים הוא אגדה ותו לא, ושהכוזרים נחשפו יותר לנצרות ולאסלאם מאשר ליהדות.

בשנת 1139 לספירה כתב רבי יהודה הלוי ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", ובו מלך כוזר בולאן, שלגביו נטען שהוביל את הכוזרים אל היהדות, מזמין שלושה חכמים מהדתות המונותיאיסטיות העיקריות: יהדות, נצרות ואסלאם, כדי לברר מהי הדת הנכונה שבה הכוזרים צריכים להחזיק. הספר הזה הוא פילוסופי, ובנוי בעיקר בצורה של דיאלוגים. הספר הזה נועד יותר לתאר את עיקרי אמונת היהדות ולהגן על האמונה היהודית אל מול המכבש שהפעילו המוסלמים מחד והנוצרים מאידך על היהודים בנושאי אמונה. הספר נחשב עד היום כאחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית.

קישורים לפוסטים נוספים בסידרת "תולדות העמים התורכיים": אם הקישור לא עובד אנא סמנו את הקישור והעתיקו אותו לשורת המשימות למעלה (איפה שכותבים את כתובות האתרים)

1. חלק ראשון: הכל התחיל בהרי האלטאי http://histerio.co.il/?p=1906

2. חלק שני: משחקי הכס של אימפריית הגוק-תורכ: http://histerio.co.il/?p=1819

3. חלק שלישי: אימפריית עשרת החצים: http://histerio.co.il/?p=2017

4. חלק רביעי: הבולגרים המקוריים ובולגריה הגדולה האמיתית: http://histerio.co.il/?p=1972

הבהרה: בפרק הבא אספר על האימפריה האויגורית והאויגורים, ובפרק שלאחר מכן אספר אודותיו של מי שעמד בראש האימפריה התורכית המערבית, טונג יאבגו, שבטעות כתבתי את שמו כטונג יאגבו בפוסטים הנ"ל. טונג נחשב לאבי האימפריות התורכיות. כמו כן אדבר בהמשך על הדת התורכית הקדומה, שמכונה "טנגריזם" ועל נדידת התורכים מערבה.

Simbol_of_dulo

מבוא לתולדות העמים התורכיים 4: הבולגרים המקוריים ובולגריה הגדולה

כשאומרים לנו "בולגריה", עולים לנו הקשרים כמו: בורגאס, וארנה, סופיה הבירה, שילטון קומוניסטי ששרר בה במחצית השנייה של שנות העשרים עד שנות התשעים, ואחת המדינות היחידות שהמלך לשעבר שלה, סימאון השני, הפך לראש ממשלתה בין השנים 2001-2005. המדינה הבלקנית שהגבינה הבולגרית קשורה אליה, שהייתה מאות שנים תחת שילטון עות'מאני-מוסלמי, נאבקה בעות'מאנים והכריזה על עצמאות בשנת 1908. במהלך השנים 1912-1913 הבולגרים נאבקו בסבב ראשון כנגד האימפריה העות'מאנית לעצמאות מלאה ולהשגת כמה שיותר שטחים, כולל מרחב אדירנה (אדריאנופול במקור, כיום בתורכיה), ובסיבוב השני נאבקו כנגד שאר מדינות הבלקן שנלחמו נגד העות'מאנים במלחמות הבלקן על השטחים שהשיגו במהלך מלחמת הבלקן הראשונה. העות'מאנים ניצלו את הסיכסוך בתוך הבלקן, כידוע, ותפסו מחדש את אדירנה וסביבתה, שנשארו עד היום בתחומה של תורכיה. המאבק בין העות'מאנים לבולגרים, שהיה מאבק בעיקר על רקע דתי בין אסלאם לבין הנצרות האורתודוכסית, הסתיר עובדה חשובה: מדובר במלחמה בין ממשיכיהם של שני שבטים תורכיים, כי הבולגרים הם עם תורכי במקור. בולגריה הגדולה, המקורית, לא הייתה בכלל בבלקנים, אלא בשטח שהיום נמצא בדרומה של רוסיה וגם בדרום אוקראינה. לבה של בולגריה המקורית, האימפריה הבולגרית הגדולה המקורית, שהתקיימה בין השנים 632-668 לספירה הנוצרית, היה במקום שהיום הוא העיר הרוסית קראסנודאר, וקראו לו פאנאגוריה בירת הבולגרים. כשהאימפריה הבולגרית הראשונה שירשה את זאת הגדולה התקיימה כבר בבלקנים, בין השנים 681-1018 לספירת הנוצרים.

הבולגרים היו במקורם צאצאים של אנשי "אימפריית עשרת החיצים", או אימפריית גוק-תורכ המערבית, שהייתה האימפריה התורכית הגדולה הראשונה למעשה. שמם השני של הבולגרים הוא האונגורים, כשלמעשה מדובר במילה נרדפת לביטוי התורכי "עשרה חצים". הבולגרים ישבו במקור בין נהרות הדנייסטר והוולגה הנמוכה. על מנת לגבש את בולגריה הגדולה, כמו בכל המקרים שבהן התגבשו יישויות תורכיות לאורך ההיסטוריה, היה צריך מנהיג גדול וחזק, ראש קונפדרצייה של שבטים ולוחם עז נפש. במקרה הזה מדובר בח'אן קובראט (Kubrat), שחי בין השנים 635-665 לספירה הנוצרית בקירוב, ולפי האגדה גדל בחצרות הביזנטים. קובראט מבית דולו איחד את האונגורים (יוצאי אימפריית עשרת החצים) עם שבטי הקוטריגורים והאוטיגורים ויצר את בולגריה הגדולה למעשה. דתם של הבולגרים הייתה דת הטנגריזם, כלומר האמונה בפנתיאון האלים התורכי בראשות האל טנגרי ועבודת איתני הטבע.
מקורו של השם "בולגריה" הוא בתורכית, Bulgar, והכוונה במילה זאת היא ל"עירוב" או "שילוב", והכוונה היא שהבולגרים נוצרו משילוב של בני שבטים תורכיים שונים. האויבים הגדולים של הבולגרים היו גם בני אימפריה תורכית אחרת שמוצאה, כמו הבולגרים, מהערבות הפונטיות (Ponti) של מרכז אסיה- מיודעינו הכוזרים, שעליהם אכתוב בפוסט הבא. הלחץ שהפעילה האימפריה הכוזרית וכן הפעילו התורכים האווארים על הבולגרים גרמה לשבירתה של האימפריה הבולגרית הגדולה העתיקה, כשבדומה לבניו של אלכסנדר מוקדון האגדי, בניו של הח'אן קובראט, התפצלו, לקחו כל אחד את אנשיו ומשפחתו, ונדדו חלקם למחוזות רחוקים-בעיקר לכיוון מערב. שמותיהם של חמשת בניו של קובראט היו: בטבאיאן, שהיה היוצא דופן מכולם ונשאר עם אנשי שבטו במה שהייתה בולגריה הגדולה תחת מרותם של הכוזרים, קוטראג, שנדד אל איזור הוולגה והקים את בולגריה של הוולגה, קובאר, שנדד עם אנשיו לאיזור מקדוניה ונלחם על הדרך בביזנטים, אלצק, שהוביל את הבולגרים שהלכו איתו אל כיוון איטליה, מצפון-מזרח לנאפולי, ואספארוח', שהוא אביה של האימפריה הבולגרית הראשונה בבלקנים, זו שירשה את האימפריה הבולגרית העתיקה, והוא אביה, למעשה, של בולגריה הבלקנית של היום.

ההבדל הגדול בין הבולגרים לבין כמעט שאר השבטים התורכיים הוא שבעוד השבטים התורכיים האחרים קיבלו עליהם בהמשך את דת האסלאם, הבולגרים נחשפו כמעט מלכתחילה לדת הנוצרית האורתודוכסית, הלא היא הנצרות המזרחית. חלק קטן של הבולגרים התאסלם בהמשך, חלק נטמע באוכלוסייה ומוגר במלחמות שונות, ומי ששרדו בסופו של דבר היו הבולגרים שבבלקן, בין היתר בגלל שהתערבבו עם בני עמים ושבטים אחרים, בייחוד הסלאבים. עם הזמן, פיתחה בולגריה זהות דתית נוצרית-אורתודוכסית חזקה וזהות לאומית-אתנית סלאבית, וזה היה המקור לעימות הבולגרי עם האימפריה העות'מאנית והמוסלמים. הביזנטים, שנלחמו בבולגרים, הצליחו בסופו של דבר להשית על הבולגרים את דתם. ראשיתה של האימפריה הבולגרית הראשונה, זו שירשה את האימפריה הבולגרית העתיקה, היה איפה שכיום בסראביה, או מולדובה. אספארוח', בנו של קובראט, הנהיג את הבולגרים והתעמת כמעט באופן מתמיד עם הביזנטים. במהלך המלחמות חדרו הבולגרים של אספארוח' לאיזור הבלקנים, ושם נתקלו גם בנודדים הסלאביים שהגיעו לאותו איזור. העימותים ביניהם הולידו שילוב, שיצר את בולגריה של היום. בשנת 864 לספירת הנוצרים, העימותים והבריתות החוזרים ונשנים עם הביזנטים הובילו לכך שהבולגרים של הבלקנים קיבלו על עצמם רשמית את הדת הנוצרית-אורתודוכסית, והשפה הסלאבית חדרה אט אט ותפסה את השפה התורכית-בולגרית העתיקה. בשנת 927 לספירת הנוצרים הוכרה הכנסייה הבולגרית הנוצרית-אורתודוכסית ככנסייה עצמאית לכל דבר ועניין. עצמאותה היחסית של כנסייה זו היא שתיצור 900 שנים מאוחר יותר את הבסיס לבולגריה המודרנית. ערי הבירה הראשונות של הבולגרים הבלקנים היו הערים פליסקה ופרסלאב שכיום בבולגריה, ולאחר מכן סקופיה, אוחריד וביטולה שנמצאות במקדוניה. הייתה אינטראקציה רבה בין הבולגרים שהגיעו למקדוניה ובין הבולגרים שהגיעו לבולגריה של היום. השפה היוונית השפיעה גם רבות על היווצרות השפה הבולגרית המודרנית. לאחר אספארוח', השליט הבולגרי החזק הידוע מכל מלכי בולגריה היה סימאון הראשון, ששלט באימפריה הבולגרית בין השנים 893-927 לספירה, התנגש עם המגיארים (מאלה שהקימו את הונגריה השכנה), וכן בנו, פטר הראשון, ששלט בין השנים 927-969 לספירת הנוצרים. אגב, התואר הרשמי של סימאון ופטאר לא היה ח'אן, אלא כבר צאר. הם למעשה היו הצארים הבולגריים הבולטים ביותר באותה תקופה. שנותיהם של סימאון ושל פטר נחשבים כתור הזהב של האימפריה הבולגרית הראשונה וכשיא התפשטותה.

האימפריה הבולגרית הראשונה הוכרעה בסופו של דבר, כשהיא מותשת ממלחמות גם עם אחרים (נגד המגיארים, הסלאבים וביניהם הסרבים, ועוד ועוד) על מנת לשרוד. בשנת 1018 לספירת הנוצרים הצליחו הביזנטים להכריע את הבולגרים, והם הפכו לכפופים לביזנטים. בשנת 1185, האחים אסן ופטר מרדו כנגד הביזנטים, והם שהקימו את האימפריה הבולגרית השנייה, שהתקיימה בין השנים 1185-1396 לספירת הנוצרים, והוכרעה סופית על-ידי התורכים העות'מאנים. בכך הוכרעה ממשיכתה של אימפריה תורכית גדולה על ידי אימפריה תורכית אחרת, גדולה יותר. בכך חזרה בולגריה, גם שלא מרצונה, אל המעגל התורכי, מעגל שניסתה לחמוק ממנו ולהדגיש את זהותה הנוצרית-אורתודוכסית ואת ההשפעה הסלאבית עליה יותר מכל. אבל החזרה הזאת גם הייתה זמנית.

הסמל שבתמונה, סמל ה-iYi, הוא הסמל של שבט דולו, שבטו של קובראט ח'אן, מייסדה של האימפריה הבולגרית הגדולה העתיקה ששכנה בין הנהרות דנייסטר והוולגה. סמל זה הפך, באופן אירוני, לאחד מהסמלים העיקריים של העמים התורכיים בכללותם, ושל מוצאם של התורכים מערבות מרכז אסיה. כיום, התורכים, ובייחוד תומכיו של ארדואן, משתמשים בסמל זה כדי להדגיש את מורשתם של התורכים כתורכים, ואת גדולתם של התורכים כשבטים עם היסטוריה ארוכה מאוד ומורשת מפוארת, לצד המורשת המוסלמית. זאת בין היתר כי הוא מסמל גם את שבטי האואוז התורכיים, מהם יצאו העות'מאנים. הוא מתחבר היטב למילה iyi בתורכית, שמשמעה הוא "טוב".

בפוסט הבא אכתוב על הכוזרים, שהיו אימפריה תורכית לכל דבר ועניין.

לפוסט הקודם, מבוא לתולדות העמים התורכיים 3: אימפריית עשרת החצים (אם הקישור לא עובד, נא לסמן אותו ולהדביק בשורת המשימות למעלה: http://histerio.co.il/?p=2017

ערבות מרכז אסיה

מבוא לתולדות העמים התורכיים 3: אימפריית עשרת החצים

היום אנחנו מכירים איזורים אלה בתור קזחסטאן, אוזבקיסטאן, קירגיזיסטאן, תורכמנסיטאן וחלק מדרום רוסיה. אבל בימי הביניים המוקדמים, בין השנים 581-657 לספירה הנוצרית, כל האיזורים האלה היו תחת מטרייה אחת: קונפדרציית שבטים שנקראה "און אוק" (עשרה חצים), ולמעשה אימפריית גוק-תורכ המערבית. לאימפריה הזאת היו שתי ערי בירה : נאווקאת, עיר הבירה שהייתה פעילה בעונות הקיץ, והבירה המינהלית, סוייאב, שתיהן שוכנות בעמק נהר הצ'ואי שבקירגיזיסטאן, מזרחה לבישקק בירת קירגיזיסטאן כיום. אימפריית "עשר החיצים", או גוק-תורכ המערבית, נוצרה לאחר מלחמת אזרחים קשה, שפיצלה את האימפריה התורכית הראשונה הידועה, הגוק-תורכ. השליט הנודע של אותה אימפריה היה טונג יאנגבו ח'אגאן, והוא היה מעורב במלחמה גדולה יותר, בין שתי אימפריות גדולות ושכנות לו: האימפריה הביזנטית, איתה כרת ברית, שנלחמה נגד האימפריה הפרסית הסאסאנית. שוב, מדובר בעמים תורכיים שטרם קיבלו עליהם את האסלאם, לכן דתם הייתה הדת שהוגדרה כ"טנגריזם", כלומר אמונה בפנתיאון האלים התורכי, ובאיתני הטבע, ושפתם הייתה שפה תורכית קדומה, קרובה למונגולית. באותן שנים התפתח גם הסחר במשי, שכמובן "דרך המשי" העיקרית עברה בתחומי האימפריה. בני ברית ידועים של טונג יאנגבו היו הכוזרים, שבשנת 627 חברו יחד אליו כדי לכבוש שטחים נוספים באיזור הטרנס-קווקזי. העיר הידועה שנפלה לידי האימפריה התורכית המערבית היא בירת גרוזיה כיום, טביליסי. גייסות האון-אוק נכנסו לארמניה והניסו את הפרסים משם. ההתפשטות מערבה נעצרה בשנת 630 לספירה, עת נרצח טונג יאנגבו.
לאחר ארבע שנים של חוסר יציבות, עלה לשילטון באימפריה אשינה האלו בשנת 634. הוא מלך 5 שנים והוא שהקנה לאימפריה את שמה, "עשרת החצים (און-אוק)", היות והייתה מורכבת משתי קונפדרציות שבטים, דולו ונושיבי, כשכל אחת מהן הרכיבה חמישה שבטים קטנים. לאחר שנים שקטות יחסית, בסוף שנות החמישים של המאה השביעית לספירה התעוררה שושלת טאנג הסינית, ופלשה במלוא עוצמתה לתוך האימפריה התורכית המערבית. בשנת 670 לספירה שושלת טאנג הצליחה להביס את האימפריה התורכית המערבית, והכריזה על שני שליטי בובה של שתי קונפדרציות השבטים שהרכיבו את אימפריית האון-אוק. הקיסר הסיני משושלת טאנג הכריז על עצמו כעל הח'אגאן (השליט העליון) של שבטי הגוק-תורכ.

אבל התורכים הנוודים לא נכנעו: הם התרגלו לחיי נוודות ולאורח של לוחמת גרילה. הם התעוררו מחדש והכריזו על מרד כנגד הסינים. שני אחים שהנהיגו שבטים, אילטריש וקאפאגאן, מרדו כנגד הסינים ודחקו אותם לאחור בשנת 679 לספירה. הם הקימו מחדש את האימפריה התורכית והרחיבו את שליטתם עד כדי כך ששלטו על כל הערבות שמאחורי החומה הסינית הגדולה. התורכים הגיעו עד סמארקאנד והתנגשו בעשור הראשון של המאה השמינית עם חיילי הח'ליפות האומיית הערבית-מוסלמית. מלחמה ישירה ראשונה וגדולה תורכית-ערבית פרצה, והתורכים המערביים נחשפו לראשונה לאסלאם. בסופו של דבר, הערבים ניצחו במלחמה זו. בסופו של דבר קרסה האימפריה התורכית המערבית תחת מאבקי כוח פנימיים ופשיטות סיניות בלתי פוסקות אל מעבר לחומה, ומתוך האימפריה הקורסת קמה אימפריה חדשה: קוטלו-בילגה ח'אגאן, ראש השבט האויגורי, יצר ברית עם שבטים בתוך האימפריה התורכית, בשנת 744 הוא ערף את ראשו של הח'אגאן (שליט-לוחם) האחרון של אימפריית הגוק-תורכ, אוזמיש, ויצר בכך את האימפריה האויגורית.
האויגורים, אגב, קיימים עד היום כקבוצה אתנית ממוצא תורכי-מוסלמי בצפון מערב סין, והם למעשה העם התורכי היחיד שכותב תורכית באותיות ערביות עד היום.

הערה: המקורות ההיסטוריים לגבי אימפריה זו הם דלים יחסית, היות ומדובר בשבטים של רוכבי ערבות, שמונהגים על ידי ח'אגאנים (לוחמים-שליטים), שהתפשטותם ומלחמותיהם היו בערבות שוממות יחסית. לכן התיעוד ההיסטורי לגביהם או שעבר בעל פה, או שצוטט מכרוניקות סיניות או ממקורות ערביים.
כשאני אומר "האימפריה התורכית המערבית" אני מתכוון לאימפריית גוק-תורכ המערבית, שנקראה גם "עשרת החצים" (בתורכית: און אוק, או אונוק). מדובר בשבט אחד גדול, בשם האשינה, שהיה מורכב למעשה מקונפדרציות של שבטים, בייחוד שתי קונפדרציות גדולות שהכילו חמישה שבטים כל אחד. ברגע שחוסל הח'אגאן, כלומר השליט-לוחם האחרון של האשינה, או הגוק-תורכ, תפסו השבט האויגורי הגדול את מקומו.

פרק ההמשך, מבוא לתולדות העמים התורכיים 4: בולגריה האמיתית ומקורותיהם של הבולגרים (אם הקישור לא עובד, נא לסמן אותו ולהעתיק ולהדביק בשורת המשימות למעלה):

http://histerio.co.il/?p=1972

gokturk

מבוא לתולדות העמים התורכיים 2: משחקי הכס של אימפריית גוק-תורכ

הזמן הוא ימי הביניים, במאה השישית לספירה. דת האסלאם עוד מעט תופיע, אך לפני כן השבטים התורכיים, שהיו שבטים נודדים בערבות מרכז אסיה החלו ליצור קונפדרציות שבטיות וליצור מדינות שהפכו לאימפריות בהמשך. באותם ימים התקיימה אימפריה ענקית, שלא רבים יודעים עליה. האימפריה השתרעה מצפון סין לאורך האיזור שהוא היום הרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר, מהאיזור הקרוב לים יפן עד לים השחור. לאימפריה הזאת קראו אימפריית הגוק-תורכ (Göktürk), שנוסדה בידי שבט אשינה התורכי. אימפריית הגוק-תורכ התקיימה פעמיים בהיסטוריה: בין השנים 552-660 ו682-744 לספירה הנוצרית. דתה הלא רשמית, אך הנפוצה ביותר של האימפריה הייתה הטנגריזם- הדת התורכית העתיקה, שכוללת פנתיאון אלים וגיבורים תורכי נרחב, שבראשו עומד האל טנגרי האימפריה חוותה בשנת 630 לספירה מלחמת אזרחים, שפיצלה אותה לאימפריית הגוק-תורכ המערבית ואימפריית הגוק-תורכ המזרחית, אך הצליחה להופיע שוב לאחר 22 שנות הפסקה בגילגולה השני.
בראש האימפריה עמדו ח'אגאנים (או: ח'אנים), והכוונה היא לשליטים שהיו גם לוחמים, וזאת משמעות המילה ח'אגאן או ח'אן. מייסדה של השושלת היה הלוחם-השליט בומין ח'אגאן האגדי, ראש קונפדרציית השבטים של האשינה.
באשר להיווצרות האימפריה, חשוב להדגיש כי שבטים ועמים תורכיים היו כמעט כל הזמן במצב של התנגשות ביניהם באיזורי ערבות מרכז אסיה. מקורם של האשינה היה באיזור שינגג'יאנג (צפון מערב סין של היום, איזור שכיום רוב תושביו מוסלמים), ואויביהם היו הרוראנים- השבט הדומיננטי בשיגג'יאנג דאז, וכן האויגורים- קבוצת שבטים תורכיים אחרת, שקיימת עד היום בצפון מערב סין. את התיעוד ההיסטורי הטוב ביותר לתולדות העמים התורכיים הקדומים ניתן להשיג מכרוניקות סיניות. כלומר: אם רוצים להבין את מקורותיהם של התורכים, יש לחפש זאת אצל הסינים, עד היום. אויבים נוספים של הגוק-תורכים, ושל שאר השבטים התורכיים האחרים, היו כמובן הסינים. אמנם ההיסטוריון פיטר גולדן טוען כי הגוק-תורכים היו שבטים הינדו-איראניים במוצאם (כמו ההודים והפרסים) ורק לאחר מכן הפכו לתורכים (אימצו את השפה ואת הדת התורכית), אך דבר זה לא הוכח באופן סופי עד היום.
כידוע, בריתות של צדדים שונים כנגד צד אחד הם חלק מהמלחמות, והגוק-תורכים היו ידועים ככאלה שכורתים בריתות עם צד אחד (לדוגמה הסינים) כנגד צד אחר, כלומר נגד שבטים תורכיים יריבים, ואז מחליפים צדדים וכורתים ברית עם אחרים כנגד בעל הברית לשעבר. מלחמות, התפשטות ודיפלומטיה חכמה של כריתת בריתות והפרתן חוזר חלילה תוך כדי יצירת קונפדרציות של שבטים היא מאפיין גם של אימפריות תורכיות מאוחרות יותר, כמו למשל העות'מאנים. עוד מאפיין חשוב של הגוק-תורכים היה הצורך בשליט סמכותני, קשוח ויחיד, שיעמוד מעל כל המערכת הפוליטית וישלוט בה שילטון שושלתי, שיעבור לבניו אחריו. השליט בשבטים התורכיים ובקונפדרציות השבטים התורכיים היה ראשון בראשונים, בניגוד, למשל, לקונפדרציות שבטים ערביות באיזור המפרץ הערבי/פרסי, שם השליט נחשב ראשון בין שווים. ברגע ששושלת נחלשה, קמו בתוך השבטים שושלות אחרות שמרדו וטענו לשילטון, וכך, למעשה, התפלגה האימפריה במלחמת אזרחים.

סיפורם של הגוק-תורכים מתחיל בשנת 460 לספירה הנוצרית, עת מרדו שבטי האשינה באיזור שינגג'יאנג בצפון מערב סין של היום, כנגד הח'אנים הרוראנים. הרוראנים העבירו את שבטי האשינה לאיזור הרי האלטאי במפגשי הגבולות סין-מונגוליה-רוסיה-קזחסטאן של ימינו. בשנת 534 עולה לשילטון בשבט האשינה הח'אגאן בומין, שמכריז על עצמו כמנהיג של כל התורכים, כשזאת למעשה הפעם הראשונה שמוכרזת רשמית אימפריה או ממלכה תורכית כלשהי והתורכים מגדירים את עצמם כתורכים. ההתנגשויות בין שבטי האשינה הגוק-תורכים לרוראנים נמשכות, כשבומין מחליט לכרות ברית עם שבטי הוויי המערביים הסיניים, וכן לוקח לו את בתו של ראש שבטי הוויי הסיני לאישה. הברית החדשה מביסה בסופו של דבר את הרוראנים, עד לשנת 552 לספירה בה הרוראנים מובסים קשות ומנהיגם מתאבד. בירתם של הרוראנים, שנחשבת עיר הבירה התורכית האגדית, אוטוקן, נכבשת ובומין מת לאחר מכן. בנו, איסיק ח'אגאן, המשיך להתקיף את הרוראנים ומת במלחמה, כשאחיו שהחליף אותו בתפקיד הח'אגאן, מוקאן, הביס אותם באופן סופי בשנת 554 לספירה. בינתיים, איסטמי, אחיו של מייסד האימפריה בומין, מקבל את התואר היאגבו (המושל) של מערב האימפריה הגוק-תורכית, כורת ברית עם הפרסים הסאסאנים ומתכוון להתפשט מערבה, לכיוון אירופה. בדרך הוא נתקל בשבטים האווארים, שבטי נוודים מרכז-אסייתיים שמקורם אינו ידוע, ומביס אותם. בשנת 576 מגיע איסטמי לחצי האי קרים, שממוקם ביבשת אירופה, וכובש אותו, מה שהופך את קרים למקום מושבם של שבטים תורכיים במשך הרבה יותר מאלף שנים, ולהפיכתם דומיננטיים בחצי האי עד שסטאלין מגרש את רובם סופית מהאיזור. איסטמי מת, ובנו הפרוע, טארדו, עולה במקומו למשול במערב. בינתיים, במשפחתו של בומין, עולה לשילטון בנו השלישי, טאספאר, ומת בשנת 584. בנו של איסיק ח'אגאן, השליט השני, אישבארה, עולה במקומו, ובינו ובין טארדו, שמכריז על עצמאות ומייסד רשמית בשנת 584 את אימפריית הגוק-תורכ המערבית, פורצת מלחמת אזרחים על השאלה מי ישלוט באימפריית הגוק-תורכ, כשהשושלות הסיניות שבוחשות מסביב ומחפשות כל הזמן לסכסך בין הגוק-תורכים לבין עצמם, שושלות הטאנג והסוי, לא מפסיקות עם תככיהן. אימפריית הסוי הסינית כורתת ברית עם אישבארה השליט הגוק-תורכי, וטארדו מחליטו לשבור את הכלים ולתקוף את בירת הסוי, צ'אנגאן. הסוי נכנעים ופונים כעת כנגד אישבארה, שמובס בידי טארדו. בשנת 600 לספירה הפיצול בתוך הגוק-תורכ, בין אימפריית הגוק-תורכ המערבית בראשות טארדו לבין אימפריית הגוק-תורכ המזרחית, שהייתה אימפריית הגוק-תורכ הרשמית, בהנהגת יאמי ח'אגאן, שיבי ח'אן ואיליג ח'אגאן (ששלטו בין השנים 609-630 לספירה). בשנת 626 כורתת אימפריית הגוק-תורכ המזרחית ברית עם שושלת טאנג הסינית, שמופרת תוך שנה, לאחר קיץ 627 שבאופן נדיר התאפיין בכפור וגרם לרעב ולמלחמות. שושלת טאנג מעוררת בתוך האימפריה המזרחית מרד של שבטי הטיילה (Tiele) שנכללים בתוך קונפדרציית שבטי אשינה, ולאחר ברית עם המורדים, וב27 במרץ 630 לספירה הנוצרית מושמדת סופית אימפריית הגוק-תורכ המזרחית ואיליג ח'אגאן, יחד עם כל האימפריה שלו, נופלים בשבי הטאנג ונטמעים בתוך האימפריה הסינית של הטאנג.
האויגורים, המוסלמים של סין שיושבים כיום בשינג'אנג, ואגב הם היחידים כרגע שעוד כותבים שפה תורכית באותיות ערביות, מתוארים כצאצאי השילוב בין אנשי שבטי הטיילה המורדים בפדרציית האשינה ובני שושלת טאנג.

מזלה של האימפריה הגוק-תורכית המערבית שפר עליה יותר והיא התקיימה כמעט 40 שנים לאחר האימפריה המזרחית. עליה אכתוב בהמשך.

עמים תורכיים

מבוא לתולדות העמים התורכיים 1: הכל התחיל בהרי האלטאי

חלק א': הכל התחיל בהרי האלטאי
אלה הם הרי האלטאי, שכיום נמצאים במונגוליה. ההיסטוריה של העמים התורכיים מצביעה על ההרים הללו כמקורם של העמים התורכיים.
ראשיתם הידועה של העמים התורכיים היא במאה השישית שלפני הספירה הנוצרית. התורכים השתרעו מאיזורי מרכז אסיה (איפה שמונגוליה וצפון מערב סין של היום) עד לסיביר. אלף שנים לקח לתורכים עד שהחלו לנדוד, בעיקר לכיוון מערב. הנדידה החלה במאה השישית לספירה הנוצרית.
לשיא הגיעה הנדידה במאה ה-111, עת הגיעו התורכים לאנטוליה, תת היבשת שכיום שוכנת עליה מדינת תורכיה.
העמים התורכיים הידועים הם: האלטאים, האזרים, הקרקאלפאקים, הקזאחים, הח'אקים, הקרימצ'אקים, הקירגיזים, הנוגאים, הקשקאים, הטאטארים, התורכמנים וכמובן התורכים של היום, למרות שחלקם הוא תוצר של עירוב היסטורי עם בני עמים אחרים. גם הטוואנים, האויגורים, האוזבקים והיאקוטים הם עמים תורכיים.
עמים תורכיים מהעבר, שלא קיימים היום במלואם, היו הדינגלינגים, הבולגארים (הבולגרים של היום הם ברובם סלאבים ובחלקם תורכיים במוצאם), האלאטים, הבאסמילים, האונוגורים, השאטואים, הצ'ובאנים, הגוק-תורכים, שלמעשה מתוארים, אחרי בני הסיונג-הו, כתורכים הראשונים שמקורם בהרי האלטאי, שבטי האואוז התורכיים (שהנסיכות ולאחר מכן משפחת השילטון של האימפריה העות'מאנית באו מהם), הקנקאלים, הכוזרים (שיש אומרים כי הם התגיירו בשלב מסוים), הפצ'אנגים, הח'יליג'ים, הקיפצ'אקים, הקומאנים, הקרלוקים, הבאהרים, הממלוכים (עבדים ששירתו בחצרות האימפריות המוסלמיות הערביות ולאחר מכן הפכו בעצמם לאימפריה), והאימפריות הסלג'וקית, העות'מאנית, הטיילידים, התימורידים, התורגשים, הקירגיזים ממוצא ייניסיי, ההונים, הטואובים וכמובן אלה שגם מתוארים כתורכים הראשונים באמת מהרי האלטאי לכאורה, בני הסיונג- הו.
השם "תורכים" נגזר משמם של אנשי הגוק-תורכ מהרי האלטאי שתועדו במאה השישית לפני הספירה לראשונה.
המוטיב המרכזי של השבטים התורכיים והעמים התורכיים הוא היותם במקור עמים נודדים, שעברו בחלקם תהליך איטי של התיישבות ביישובי קבע. העמים הנודדים התפרנסו בעיקר מצייד למחייתם. החיות שמזוהות עם התורכים הם הסוסים, שעליהם רכבו בערבות מרכז אסיה וסיביר, הזאבים- זאבי הערבות שהם הסמל של העמים התורכיים בכללותם ואף העיט, ליתר דיוק העיט הזהוב, שבהרי האלטאי עד ליום הזה מתקיימת תרבות של ציד עיטים זהובים. משמעות המילה "תורכי" היא בעלת כמה נגזרות: יש שטוענים שהיא נגזרת של המילה "קסדה", שהיא מיוחסת למילה "טוראן", שהיא במקורה מהשפה הפרסית והיא מתייחסת לשבטים נודדים במרכז אסיה, שאחד מהם אף היה ממוצא איראני. יש אף טוענים, כי מקור השם הוא מנכדו של יפת בן נח, תוגרמה (ואכן, במקורות יהודיים מהעבר נקראה האימפריה העות'מאנית, או תורכיה, בשם "תוגרמה").
עד לראשית המאה העשרים, ברחבי האימפריה העות'מאנית השתדלו שלא להזכיר את המילה "תורכי", כי היא הייתה מילה נרדפת ל"נווד" או ל"עבד", היות ובמאות הראשונות באימפריות המוסלמיות השונות היו עבדים תורכיים. הלאומיות התורכית על נגזרותיה (הלאומיות הכלל תורכית והלאומיות התורכית בגבולות אנטוליה עד מרחב אדירנה שבאירופה) ובייחוד מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתא-תורכ, העלו את המושג "תורכי" למושג שמהווה התפארות.
השפות התורכיות השונות נקראות "שפות אלטאיות", בדומה לסינית המנדרינית, ליפנית, למונגולית ואף להונגרית ולפינית. השפות האלטאיות מקורן, כמו התורכים, בהרי האלטאי.
התחביר התורכי שאב רבות גם מהפרסית, שהיא שפה הינדו-אירופית, וגם, עקב התפשטות האסלאם בקרב התורכים, מערבית. בעבר התורכית שאנו מכירים הכילה שבעים אחוזים ויותר של מילים ערביות ופרסיות.
לתורכים היה אלפבית קדום, שדומה במקצת, אבל ממש במקצת, לאלף-בית הארמי הקדום, שמוכר לנו היטב, ולפרסית הפהלווית העתיקה. בהמשך גם התורכים וגם הפרסים עברו לכתב הערבי- פלוס תוספות- לאחר קבלת האסלאם. כמובן שכיום רוב השפות התורכיות נכתבות בכתב לטיני, למעט השפה האויגורית.
העמים התורכיים הנודדים היו עסוקים, כאמור, כל הזמן בחיפוש אחר מזון ומים. כשהיו שנות בצורת, אז התורכיים נדדו מערבה. התורכים הקדומים שוטטו בהרי האלטאי, וכשרצו לחפש אחר מזון, הם תרו באיזורים שונים ובמרחב מרכז אסיה וסיביר. רוב הנדידה הייתה בקיץ, כשבחורף התורכים שאפו להתיישב במקומות קבועים, מה שיצר בהמשך, וכן בהשפעת שכניהם הסיניים ואף האיראנים, את הרצון להקים יישובי קבע.
לתורכים לא הייתה דת מסודרת, אלא הם האמינו באיתני הטבע- שמאניזם, וכן היה פנתיאון שלם של אלים תורכיים, כשמעל כולם האל הראשי- גוק-טנגרי.
בין המאות התשיעית למאה ה-11 התחיל תהליך ההתאסלמות של העמים התורכיים, שנמשך עמוק לתוך המאה ה-13, עם הפלישות המונגוליות למזרח התיכון.
בפוסטים הקרובים שיתארו את תולדות העמים התורכיים איעזר בסיפרו באנגלית של פטר גולדן מ-1992, בעל אותו השם "מבוא לתולדות העמים התורכיים", בנוסף למקורות נוספים.

pan turkism

מהו הפאן תורכיזם (רעיון הלאומיות הכלל-תורכית)

לפני שאני מתחיל לספר בקיצור את תולדותיהם של העמים התורכיים, יש להתמקד לדעתי בתופעה ובאידיאולוגיה שנקראת הפאן -תורכיזם Pan Turkism. תנועת הפאן תורכיזם קיימת מאז שנות השמונים של המאה ה-19 בערך, והיא טענה שיש לאחד את כל העמים התורכיים, תחת יישות מדינית ותרבותית אחת. הכוונה בעמים התורכיים של אז הייתה איחוד של שטחי האימפריה העות'מאנית התורכיים שנותרו יחד עם האיזורים המוסלמיים באימפריה הרוסית דאז (מדינות כמו אזרבייג'אן, קזחסטאן, תורכמניסטאן, קירגיזסטן, אוזבקיסטאן, ארצות כמו צ'צ'ניה, דגסטאן ועוד) ועד לסין. בכך, תהפוך האימפריה העות'מאנית לאימפריה תורכית גדולה. הרוסים והסינים לא ראו ולא רואים בעין יפה את הרעיון הזה, בלשון המעטה, כי הגשמתו עלולה לבוא על חשבון שטחיהם.
התנועה החלה לצמוח עקב אובדנם של שטחי הבלקן של האימפריה העות'מאנית, שהיו למעשה היהלום שבכתר האימפריה. גם צמיחת האימפריה הרוסית באותן שנים, צמיחת הלאומיות האיראנית והתפתחות המחקר הארכיאולוגי הצומח אודות העמים והאיזורים התורכיים, התורכולוגיה, תרמו רבות לצמיחת התנועה הזאת. מי שהובילו אותה היו אינטלקטואלים מהאימפריה העות'מאנית, שלאו דווקא היו במאת האחוזים תורכיים במוצאם, יחד עם אינטלקטואלים מהאיזור שאנו מכירים אותו כאזרבייג'אן.

כמו רבות מהאידיאולוגיות האתניות-לאומיות במזרח התיכון ובסביבתו, ההשפעה העיקרית על הפאן תורכיזם הייתה דת האסלאם, ששפתה ומייסדיה לא היו תורכים אלא דווקא ערבים. למרות זאת, הרעיון הפאן תורכי סבר שהזהות המרכזית של האימפריה התורכית צריכה להיות מבוססת על הלאומיות התורכית, גם אם היא חילונית. בשנת 1804 התיאולוג (חוקר הדת) הליברלי הטאטארי גבדאנסיר קורסאווי, טען שיש לבצע מודרניזציה באסלאם, להפוך את הדת ליותר ליברלית, והוא היה ממייסדי תנועה שלמרבה האירוניה שמה היה ערבי, ג'דיד (חדש, התחדשות). תנועה זו, שנחשבת לתנועה הפאן-תורכיסטית הראשונה, טענה שיש להפוך את החינוך הדתי האסלאמי לחילוני למחצה וקרא לאימוץ זהות לאומית, ולאו דווקא דתית, תורכית לכל העמים התורכיים. תנועה זאת קמה רשמית בשנת 1843.

מקום נוסף שבישר את צמיחת הפאן-תורכיזם היה למרבה האירוניה שוב, קהיר בירת מצרים. בשנת 1904 פירסם יוסוף אקצ'ורה, טאטארי במוצאו, מסמך שבו הוא מבסס את האידיאולוגיה של התוראניזם, הלא היא השם האחר של הפאן-תורכיזם. אקצ'ורה פירסם את מסמך "שלושת סוגי המדיניות" בעיתון של גולים תורכיים ליברליים בקהיר, שנקרא "תורכ".
במסמך זה שירטט אקצ'ורה, למעשה, את שלוש האידיאולוגיות העיקריות שרווחו בהקשר לתורכים באימפריה העות'מאנית: הפאן אסלאמיזם (איחוד כל העמים המוסלמיים תחת דגל האסלאם), בו דגל הסולטאן האסלאמיסט עבד אל-חמיד השני, ממנו נמלטו הגולים התורכיים הליברליים באותם זמנים, ואקצ'ורה טען שאידיאולוגיה זו קשה ליישום, כי ישנם עמים מוסלמיים שהם תחת שילטון קולוניאליסטי, כמו למשל המוסלמים בהודו. האידיאולוגיה השנייה שתיאר אקצ'ורה היא הניסיון הכושל של אותם ימים לכונן זהות לאומית עות'מאנית, כלומר זהות לאומית אחת לכל אזרחי האימפריה מרובת הדתות, התרבויות והקבוצות האתניות- שהייתה תחת דגל האסלאם. הוא טען שניסיון זה אינו ריאלי, וצדק לגמרי. הוא הציע את הזרם השלישי, שהוא הלאומיות הפאן-תורכית, הלאומיות התוראנית. הוא טען, בפשטות, כי אם האימפריה העות'מאנית תאבד את שטחי הבלקן, מה שאכן קרה בשנים 1912-1913 לטובת התנועות הלאומיות המקומיות שצמחו באיזור, ניצחו את העות'מאנים והקימו לעצמן מדינות, ולאחר שאיבדה את שטחיה במזרח אירופה וגם אם תאבד עוד שטחים שאינם תורכיים (כמו שקרה בין השנים 1911-1912, עת איבדה את מה שהיום נקראת לוב לטובת האיטלקים במלחמה שהתחוללה במחוזות טריפוליטאניה, קירנאיקה ופזאן שבצפון אפריקה), אז יש להחליף את האיזורים שאיבדה בשטחים במרכז אסיה, שבהם יושבים העמים התורכיים, לצרף אותם באמצעות איחוד לאומי פאן-תורכי לאימפריה העות'מאנית, ובכך לכונן מדינה כלל-תורכית אחת גדולה. הרי ישנה תרבות משותפת, ושפות מאוד דומות בין העמים התורכיים. אז למה לא לאחד אותם למדינה אחת, מה גם שיש להם דת משותפת- האסלאם?

אקצ'ורה המשיך להטיף את משנתו הפאן-תורכיסטית, גם לאחר שעלה בשנת 1908 לאחר הפיכה כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני "הוועד לאיחוד ולקידמה" של תנועת "התורכים הצעירים". תנועה זאת שאפה לאמץ את האידיאולוגיה הלאומית העות'מאנית, ולהשית אותה גם על הערבים. היא החלה לרדוף את הפעילים הפאן-תורכיסטים, שנפוצו לגלויות שונות. עם זאת, בשטחים התורכיים של האימפריה הרוסית, התנועה הזאת פרחה. אקצ'ורה הקים תנועה והוציא מגזין בשם "המולדת התורכית". האידיאולוגיה הפאן-תורכית המשיכה ללבלב גם בתוך האימפריה העות'מאנית, כשאנוור פאשא, המנהיג הבולט משלישיית ההנהגה בפועל של האימפריה העות'מאנית בימי מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה, גם אימץ אידיאולוגיה זו. גם מוסטפא כמאל, שנודע לאחר מכן בשם אתאתורכ, מייסדה של תורכיה המודרנית, אימץ אידיאולוגיה זו, אך נסוג ממנה כשהבין שתורכיה תוכל להתקיים רק בשטחה הנוכחי, על מנת להפסיק את העימותים עם הרוסים, שהוטרדו מאוד מהשאיפות הפאן-תורכיות.
עוד אינטלקטואל חשוב שאימץ את האידיאולוגיה הפאן-תורכית היה זיא גוקאלפ, המשורר והפעיל הפוליטי הנודע, שכתב את עקרונות התורכיזם, ונחשב לאבי הלאומיות התורכית עד היום, למרות שחלק ממוצאו היה כורדי.
גוקאלפ טען כי לפאן-תורכיות יש שלושה שלבים: השלב הראשון של הלאומיות התורכית, שיכלול את תושביה שמה שהיא היום הרפובליקה התורכית, השלב השני הוא השלב של התפשטות התורכיות אל שבטי האואוז, שהם התורכמנים של אזרבייג'אן ואיראן, והשלב השלישי הוא השלב יכלול את העמים התורכיים הרחוקים יותר, כמו הקירגיזים והאוזבקים, כשהתוצר הסופי יהיה התוראניזם: ישות תרבותית תורכית אחת גדולה, שתשפיע אפילו על ההונגרים ואנשי פינלנד, קרוביהם של התורכים.

בימי ברית המועצות הקומוניסטית דעך רעיון הפאן-תורכיזם, אך עם התמוטטותה עלה מחדש. תנועות פאן-תורכיות קיימות גם היום בתורכיה ובמדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר, וכן בקרב האויגורים בסין.

ישנו הבדל מסוים, אגב, בין הפאן-תורכיזם לתוראניזם:
הפאן-תורכיזם טוען לאיחוד תרבותי ומדיני של העמים התורכיים מתת יבשת אנטוליה ושטחה של תורכיה של היום יחד עם העמים התורכיים במרכז אסיה, שמשתרעים עד סין.
התוראניזם הוא פאן-תורכיזם מורחב יותר, מציאת מכנה משותף תרבותי עם העמים שקרובים במוצאם לעמים התורכיים, כמו ההונגרים והפינים (מפינלנד).

mehmet the great

העות'מאנים 4- תור הזהב מתחיל

הדברים שאני כותב מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", מאת סטאנפורד שאו ואזל קוראל שאו- עם תוספות משלי.

אחד היתרונות הגדולים של כיבוש האימפריה הביזנטית והפיכתו של מהמט לקיסר הביזנטי בנוסף לתאריו- מה שלמעשה התחיל רשמית את "תור הזהב" העות'מאני, שיבוא לקיצו עם מות הסולטאן סולימאן ב-1566 ( נמשך סה"כ 103 שנים, וידוע כ"המאה המפוארת"), הייתה התווספות של יועצים ממוצא יווני ואיטלקי, שלמדינות שבאו מהם הייתה מסורת של אימפריה חובקת עולם. כעת מהמט החל לפעול על מנת להפוך את האימפריה שלו לאימפריה עולמית, לא רק מחליפתה של רומא המזרחית. הוא החל לבטל את המנהג של שליטים-ואסאלים שהיו תחת חסותו, ובמקום זה סיפח את שטחי האימפריה כולה לרשותו. הוא החל להתנות גיוס לצבא ולמינהל בהתאסלמות, וכן לגבות את הג'יזיה, מס הגולגולת מנתינים לא מוסלמים, בהתאם למשפט המוסלמי.
אבל מצד שני, כיבוש קוסטנטינופול/איסטנבול היווה חרב פיפיות עבור שילטון האסלאם. מומחים ביזנטיים, שנשאו את הידע והמורשת של יוון ורומא העתיקות ברחו למערב אירופה, אל הארצות הנוצריות, שעדיין היו שרויות בשלהי חשיכת ימי הביניים. בנוסף למוסלמים ששימרו ותירגמו את כתבי חכמי יוון ורומא (הפילוסוף היווני אריסטו נקרא בפיהם "המורה הראשון"- אל מועלם אל-אוול), חכמי ביזנטיון והאיטלקים ששהו באימפריה הביזנטית הביאו את המורשת הנאורה של יוון ורומא אל שאר אירופה- במטרה לחדש אותה הפעם תחת פטרונות הדת הנוצרית. מה שתרם לתהליך ההתעוררות והתחייה האירופי בימי הביניים- הרנסאנס. תקופת הרנסאנס תביא בסופו של דבר לשינוי המאזן העולמי לטובת המערב, וירידת קרנן של האימפריות המוסלמיות- עד לשקיעת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים. דווקא נדידת החכמים הזאת, שבאה מכיבוש איסטנבול על ידי אימפריה מוסלמית, הייתה אחד הגורמים שהביאו לשקיעתו של האסלאם אל מול המערב.
תהליך היסטורי נוסף שקרה עקב כיבוש קוסטנטינופול והבלקן בידי המוסלמים: המרכז של הנצרות האורתודוכסית עבר מקוסטנטינופול הרחק מזרחה, אל נסיכות מוסקבה, מה שבהמשך ייצור את האימפריה הרוסית כמרכז האורתודוכסים ואת מוסקבה ולאחר מכן סנט פטרסבורג ושוב לאחר מכן מוסקבה כ"קוסטנטינופול החדשה"- והצית מלחמות חמות וקרות של מאות שנים בין הרוסים לבין העות'מאנים והתורכים.
כעת כל שטחי האימפריה היו תחת ממשל עות'מאני ישיר. הוא יישב תורכים ותורכמנים בשטחי הכיבוש, ובנוסף חילק את האימפריה למחוזות (סנג'קים). הוא חילק את הקרקעות לתימארים, והתנה שירות בצבא העות'מאני כתנאי להיות בעל תימאר (מעין אחוזה "פיאודלית"). בנוסף, הוא החליט להפוך את המפקדים מהנסיכויות התורכמניות לשעבר למפקדים בצבא העות'מאני ולהנהיג גיוס מרוכז בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מוסלמים רבים יושבו באיזורי הבלקן ובאיסטנבול.
הוא החל גם ברפורמה משפטית. בהשפעת החוק הביזנטי והמשפט המוסלמי, הוא החל לארגן את החוק העות'מאני באופן מסודר, ביצירת שלושה ספרים עיקריים של הקוד המשפטי: הראשון קבע את חובותיהם של הנתינים ואת (מעט) זכויותיהם, השני את האירגון המינהלי של המדינה העות'מאנית והשכבות השולטות, והשלישי את מערכת האוצר והמיסים של האימפריה.
בתחום יחסי החוץ וסחר החוץ, הוא נתן פריבילגיות לרפובליקות ונציה וגנואה. הוא גם כרת ברית עם הטאטארים בקרים.
החל משנה לאחר כיבוש איסטנבול מחץ מהמט את סרביה, אך לא הצליח לכבוש את בלגראד. הוא גם דיכא מרד באלבניה ובשנת 1459 כבש את אתונה בירת יוון העתיקה. כעת, כל יוון הייתה בידיו והעיר הביזנטית היחידה שנותרה הייתה טראבזון, כיום במזרח תורכיה. באותה שנה הוא גם השתלט על סרביה סופית, חוץ מעל בלגראד רבתי, וסיפח את שטחיה אל תחת שילטון עות'מאני ישיר.
בשנת 1461 השתלט על טראבזון, ובכך חיסל סופית את האימפריה הביזנטית. אבל קמו כנגדו גם מורדים מוסלמים תורכמניים: יריבו העיקרי היה ראש נסיכות "אק-קויונלו", כלומר נסיכות הכבש הלבן, אוזון חסן ("חסן הארוך"). בשנת 1462 הוא כבש סופית את וולאכיה, כשהוא הודף את ולאד טפש, נסיך ואלאכיה המפורסם (הלא הוא "דרקולה") משם.
ב-1464 האפיפיור פיוס השני זעם על כיבוש העיר הרומאית לשעבר קוסטנטינופול בידי העות'מאנים, ואירגן באמצעות הוונציאנים מסע צלב. ונציה הצליחה לכבוש את איזור מוריאה, אך נהדפה משם, לאחר שהמסע איים על איסטנבול. בשנת 1468 מת ג'ורג' קסטריוט, הלא הוא סקנדרברג, שליט אלבניה, שהחליף נאמנויות בין האימפריה העות'מאנית לוונציה, מה שאיפשר לעות'מאנים להשתלט סופית על אלבניה.
אבל שוב, ונציה וגם הונגריה, כעת היריבות העיקריות של העות'מאנים באירופה, לא יכלו לשבת מנגד ולתת למהמט להמשיך בהישגיו.
אבל גם האפיפיור וגם ונציה סירבו לוותר למהמט, והמשיכו באירגון מסע צלב חדש, תוך כדי שיתוף פעולה עם נסיכות קאראמאן, מהיחידות שנשארו באנטוליה. בשנת 1470 הובסה סופית נסיכות קאראמאן, מה שהוביל להתנגשות בין העות'מאנים לשכניהם, האימפריה הממלוכית, ולנסיכות התורכמנית שנותרה, הכבש הלבן. אוזון חסן, שליט נסיכות "הכבש הלבן" החליט לארגן את כל הנסיכים ששרדו תחת חסותו, והחל להתקדם במרכז אנטוליה, תוך כדי שהוא כובש את סיוואס ואת טוקאט.
"חסן הארוך" (אוזון חסן) היה מוכן לכרות ברית עם הוונציאנים בפרט והצלבנים בכלל על מנת להביס את העות'מאנים. בשנת 1472 התקדם צי ונציאני בים האגאי לכיוון איסטנבול, וצבא של הנסיכויות המורדות התקדם במרכז אנטוליה. מהמט נקט במהלך טקטי מסוכן: הוא השאיר את איסטנבול בידיו של בנו, ג'ם סולטאן (שבהמשך יתחרה על השילטון) בן ה-14, ואסף את צבאו כדי להתקדם לתוך מרכז אנטוליה. ב-11 באוגוסט 1472, בערבות אוטלוק בלי שליד ארזורום, הובס צבא הנסיכויות המורדות, וחסן הארוך ברח לאזרבייג'אן. כמו כן, הוונציאנים הורחקו מאיזור איסטנבול. לאחר שנה, 24 באוגוסט 1473, נחתם הסכם שלום בין חסן לבין העות'מאנים, מה שיצר עידן של שקט גם לאחר מותו של חסן ב-1479 והחלפתו בבנו, יאקופ, ששלט עד 1490.
ההונגרים, מצידם, המשיכו להחזיק בבלגראד והתעקשו להמשיך ולהילחם בעות'מאנים. מתיאס קורווינוס, מנהיג ההונגרים, כרת ברית עם סטפאן הגדול ממולדאביה, ושניהם השתלטו על וולאכיה בשנת 1471. הבסת הביזנטים, כאמור, עוררה את המלחמות הבלתי פוסקות עם הרוסים, שנטלו על עצמם את כתר האורתודוכסיה היוונית הנוצרית. הדוכס הגדול של מוסקבה, איוון השלישי, היה נשוי לאחייניתו של הקיסר הביזנטי האחרון, קוסטנטין, שדירבנה אותו יחד עם החכמים הביזנטים שבנו את עוצמתה של מוסקבה ושל רוסיה האימפריה לעתיד, כיורשת האימפריה הביזנטית, להילחם כנגד העות'מאנים. אפילו הטטארים, שהם עם תורכי מוסלמי לא היו שמחים עם ההתפשטות של מהמט, והעדיפו לשתף פעולה עם שכנים הרוסים הנוצרים. אפילו נסיכות הורדת הזהב המונגולית לא הייתה מרוצה מעוצמתם של התורכים העות'מאנים- למרות הקירבה בין המונגולים לתורכים, והצטרפה לברית הגדולה כנגד העות'מאנים. בשנת 1475, כשמהמט היה חולה, החלה מלחמת הים השחור. בתחילה נחלה הברית הצלחה, כשנתפסה ראקוביצה, אבל לאחר מכן ניצלו העות'מאנים סכסוך פנימי על הנהגת הטאטארים ובן בריתה הח'אן מנגילי השתלט על שילטן הטאטארים, מה שיצר את הפטרונות העות'מאנית על הח'אנים של קרים. במסגרת המלחמה הצליחו העות'מאנים למגר גם את מושבותיה האחרונות של גנואה בים השחור. סטפאן הגדול הותקף בוולאכיה על ידי כוחות מקומיים, שהתנגדו לשילטון מולדאביה, הצליחו לשחרר את איזור בסראביה (מולדביה וואלכיה עתידות ליצור את רומניה המודרנית, ובסראביה בעיקר את מולדובה). ביולי 1476 סטפאן הובס סופית, ברח והחזיר את שליטתו לאחר שהמלחמה נגמרה והעות'מאנים חזרו הביתה מנצחים. מהמט ניצל את הניצחון כדי להכות בהונגרים שוק על ירך, וב1477 נכנס לאלבניה והביס את סקאנדרברג שליט אלבניה בלפאנטו. ב1478 מהמט הכובש השתלט סופית על כל אלבניה, כשבדרך הוא גם נלחם בוונציאנים ומכה אותם. אלבניה, שהייתה כעת תחת שילטון עות'מאני ישיר, התפתחה מכאן ואילך יחד עם העיר המקדונית הביזנטית לשעבר סאלוניקי, בזכות יהודים שגורשו באותה תקופה (החל מ-1492) מספרד ומצאו מקלט באימפריה העות'מאנית. האלבנים החלו להשתלב חזק במינהל העות'מאני, יצרו ווזירים גדולים ומושלים. עד היום אלבניה היא מדינה מוסלמית ברובה, אך בצפון המדינה נותרו שבטים קתוליים, שעתידים לעשות לאימפריה הרבה צרות בהמשך. העות'מאנים חדרו גם באותה תקופה למונטנגרו. ב25 ביוני 1479 נחתם באיסטנבול הסכם שלום בין העות'מאנים לבין רפובליקת ונציה המובסת- לה היה את הצי הימי החזק במזרח הים התיכון, שסיים 16 שנות סיכסוך. הוונציאנים קיבלו מחדש את זכויות המסחר שלהם בשטחי האימפריה. מהמט שאף להמשיך למטרה הבאה: האי רודוס, הקרוב לאיזמיר והנשלט על ידי מסדר אבירי סנט ג'ון בראשות ה"גראנד מאסטר", ולהשתלט על מדינת האפיפיור וסביבותיה, שהן למעשה איטליה של ימינו מינוס ונציה, איזור שהיה מרכז הנצרות הקתולית. בדצמבר 1479 גדיק אחמט פאשא קיבל פיקוד על הצי העות'מאני, ותקף את רודוס ושם אותה במצור, באותו זמן העות'מאנים ניסו לפלוש לאיטליה דרך אוטרנטו, אבל הובסו על ידי כוח צלבני עדיף מהם.

בינתיים, בתוך האימפריה עצמה, האליטות המוסלמיות החלו להיות מוחלפות, למגינת ליבן, באליטות יווניות-ביזנטיות, חלקן מאוסלמות, שהחלו כמעמד של עבדים נוצרים (שאוסלמו או התאסלמו בחלקם ) ועלו לגדולה. הניעות החברתית של מעמד העבדים היווני-ביזנטי יכלה להביא עבד יווני, מעתה והלאה, עד לתפקיד הווזיר הגדול. נוצר מתח, שהוביל בהמשך למלחמת אזרחים, בין האליטות התורכיות-מוסלמיות המסורתיות, לבין אליטת העבדים המגויסים היוונים, אליטת ה"דוושירמה" (כאמור, הדוושירמה משמעותו גיוס, הכוונה לגיוס של נערים נוצרים לצבא העות'מאני). בשלישי למאי 1481 הלך לעולמו הסולטאן מהמט הכובש.
באשר לשאלה מי יירש את מהמט, הנסיך ג'ם סולטאן, ששלט באיסטנבול בעת שאביו היה במסעות צבאיים, נתמך על ידי האליטות התורכיות. אחיו, ביאזיד, נתמך בידי האליטות החדשות, אליטות הדוושירמה היווניות במקורן. בסופו של דבר ג'ם ניסה לתפקד כסולטאן בהיעדרו של אביו וניסיונו הוכשל, ולאחר מותו של מהמט פרצה מלחמה בין האליטות הישנות, שתמכו בג'ם, לבין האליטות החדשות, שתמכו בביאזיד. בסופו של דבר תהליך חילופי האליטות הושלם כשביאזיד ניצח והפך לסולטאן ביאזיד השני, וג'ם הובס. ביאזיד השני נודע במהלך שנות שילטונו, בשנים 1512-1481, כסולטאן שהציל את יהודי ספרד כשנתן להם להתיישב בשטחי האימפריה.