Category Archives: תורכיה ואיראן
מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל-כוואכיבי, שהתנגד לעות'מאנים
תולדות העמים התורכיים: שבטי הקאיי Kayı – השבטים שמהם באה המשפחה העות'מאנית
הסולטאנים של קוסם: הסולטאן העות'מאני מהמט הרביעי "הצייד" (ספוילר)
(c) מאת כותב האתר Histerio- המקור נלקח מאינציקלופדיה.
הסולטאן מהמט הרביעי בן אבראהים הוא אחד הסולטאנים הכי מעניינים של האימפריה העות'מאנית. הוא חי בין השנים 1642 ל1693 ושלט בין השנים 1648 ל1687 (במשך 39 שנים). שנות שילטונו היו ארוכות מאוד ומשניות רק לשנות שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר מבחינת זמן. כינויו היה "אווג'י" (הצייד). הוא היה בנו של הסולטאן אבראהים הראשון "המשוגע" ושפחתו טורהאן סולטאן. הוא התמנה לתפקידו בעודו ילד, בן 7, 7 שנים לאחר שנולד בהרמון האימפריאלי באיסטנבול. הוא התמנה לתפקידו לאחר הפיכה שהדיחה את אביו שכמעט לא תיפקד ונרצח לאחר מכן. עוד בילדותו פיתח מהמט את תחביב הצייד שלו.
בשמונה השנים הראשונות לשילטונו, מהמט, שעליו שלטו בפועל סבתו הוואלידה קוסם סולטאן ואימו הצעירה טורהאן, חווה משבר קשה שהאימפריה העות'מאנית לא חוותה מזה שנים רבות מאוד. טורהאן סולטאן וקוסם ניהלו מאבקי כוח קשים מי ישלוט באמת באימפריה, ובשנת 1651 חיל הרגלים המובחר של האימפריה- היניצ'רים- פתחו במרד כנגד השילטון היות ולא קיבלו משכורות. כתוצאה מכך נרצחה קוסם סולטאן, יש אומרים על ידי טורהאן המתחרה שלה, שהטיחה כד בראשה. בזמן שנרצחה, קוסם זממה להדיח את מהמט הרביעי בשביל אחיו סולימאן. הסריס הראשי של הארמון, סולימאן אגא (בלי קשר לנסיך סולימאן אחיו של מהמט), עזר לטורהאן לשלוט בפועל בהרמון, בארמון ובאימפריה. הפילוג באימפריה העות'מאנית העמיק בשנות שילטונו הראשונות של מהמט הילד. הצבא היה מעורב בפוליטיקה ומול הרפובליקה של ונציה התפתחה מלחמה על השליטה באי כרתים. רעב ועוני פשטו באימפריה, ו13 וזירים גדולים (ראשי ממשלה) מונו בזה אחר זה. הצבא היה מעורב בפוליטיקה ומרד, עד שמהמט החליט למנות לווזיר גדול את קופרולו מהמט פאשא, שפתח שושלת משל עצמו של וזירים גדולים ופוליטיקאים עות'מאנים ותורכיים. בזאת משפחת קופרולו החלה לשלוט בפועל באימפריה מתוך הממשלה ומתוך עמדות ממשלתיות בכירות שתפסו. קוסם סולטאן כבר הפכה מזמן להיסטוריה רחוקה. הם חיסלו את מתנגדיהם בהוראה של הסולטאן ושלטו מאיסטנבול (קוסטנטינופול) הבירה העות'מאנית, בעוד מהמט העביר את עצמו ואת אנשיו לארמון הישן באדירנה הבירה הקודמת. מאז עליית קופרולו לשילטון, ניצחו העות'מאנים במלחמת כרתים וכבשו שטחים נוספים באירופה כשאדירנה הופכת למרכז האימפריה שוב עד 1703 בעוד באיסטנבול הבירה הרשמית התעוררו תסיסות כנגד השילטון.
למהמט נולדו שני בנים, מוסטפא ואהמט, ולהם נחגגה באדירנה חגיגת ברית מילה גדולה. נולדה לו גם בת בשם האטיג'ה. במהלך שילטונו החליט מהמט להפוך לסולטאן-לוחם שיוביל את הצבא בקרבות, כמעט לראשונה מאז סולימאן המפואר. בשנת 1672 הוא הוביל את הצבא העות'מאני בקרב נגד פולין. הוא ביטל את הנוהג לבודד את הנסיכים ויורשי העצר בהרמון במעין "כלוב של זהב" (הקאפס) ולקח גם את בנו ויורש העצר שלו, מוסטפא, לקרבות יחד איתו. ב1695 הפך מוסטפא עצמו לסולטאן.
אחד האירועים המרכזיים בימי שילטונו של מהמט הוא המצור השני והכושל של העות'מאנים על וינה בשנת 1683, מצור מפורסם מאוד שהסתיים בנסיגה עות'מאנית (ובהמצאה אוסטרית של מה שאנחנו מכירים היום כקרואסון, בצורת חצי סהר, כדי לציין את הניצחון על העות'מאנים). העות'מאנים נלחמו באותן שנים נגד ה"ליגה הנוצרית הקדושה" שהורכבה מהאוסטרים ההבסבורגים, פולין, ליטא, ונציה ומדינת האפיפיור. בסופו של דבר הותקפה האימפריה העות'מאנית מכמה חזיתות, ובסוף ימי שילטונו של מהמט התעורר מרד נגדו, כמו שהתעורר בזמנו מרד כנגד אביו. הוא הודח בהחלטה של הצבא, הממשלה ואנשי הדת, וחזר לחיות באדירנה שם הוא מת בשנת 1693. החליף אותו בתפקיד הסולטאן אחיו, הסולטאן סולימאן השני.
עיסמת אינונו: הנשיא השני של תורכיה, בצילו של אתאתורכ
מקור: העיתון התורכי "סבאח", המהדורה האנגלית.
מוסטפה עיסמת אינונו- ידוע בתורכיה עד היום בכינוי "עיסמת פאשא", היה הנשיא השני של הרפובליקה התורכית והיה דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה התורכית, והיה פעיל מאוד בפוליטיקה התורכית במשך חמישה עשורים. מתחילת שנות העשרים – כשטורקיה נלחמה במלחמת העצמאות נגד יוון ותומכיה המערביים – עד שנפטר בתחילת שנות השבעים, אינונו ניהל את דרכו הפוליטית בדרך מקיאווליסטית. אף כי שמו והמוניטין שלו היו בצל הכריזמה של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה. לאינונו הייתה השפעה רבה יותר מחברו הכריזמטי בעיצוב פניה של הפוליטיקה התורכית. הוא היה אמצעי נאמן להנהגתו של אתאתורכ מתחילת שנות העשרים כשהגיע לאנקרה והצטרף למאבק העצמאות התורכי לצד אתאתורכ,עד מותו של "המנהיג העליון" אתאתורכ בשנת 1938. עם זאת, הוא ניצל את הכוח כ"איש השני "של הרפובליקה הצעירה לפני שאסף את כל הכוח בידיו לאחר מותו של אתאתורכ ומעולם לא הראה כוונה לחלוק אותו עם מישהו אחר (מזכיר במעט את שמעון פרס הישראלי..). הייתה לו השפעה רבה על הפוליטיקה גם בשנים בהן היה מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית (CHP). מעניין שהאיש שהפיל אותו היה בולנט אג'וויט, בן טיפוחיו ולימים ראש הממשלה האחרון של תורכיה.
אינונו נולד בשנת 1884 במחוז איזמיר המערבי כבנם של האג'י רשיד ביי, עובד ציבור בבית המשפט באיזמיר באותה תקופה, וסבריה האנם. משפחתו של האג'י רשיד הייתה במקור ממחוז ביטליס והתגוררה במחוז מלאטיה ואילו משפחת אימו- מקורה בדליורמן (לודוגורי), כיום בצפון מזרח בולגריה.
אינונו למד לראשונה בסיוואס מאז שאביו הועבר לשם בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הצבאי בשנת 1895 ונרשם לתיכון הצבאי בהאליג'יאולו באיסטנבול בשנת 1897. הוא סיים את לימודיו במכללה הצבאית בתחום הארטילריה בשנת 1903. את לימודיו סיים לבסוף באקדמיה הצבאית בשנת 1906 בדרגת סרן, והוא הצטרף לארמייה השנייה באדירנה. בשנה שלאחר מכן הצטרף לוועד לאיחוד ולקידמה (CUP). הוא היה חלק מהארקט אורדוסו (צבא הפעולה), שהתערב במשבר הצבאי באיסטנבול, דיכא את המרד והפיל את הסולטן עבדולחמיד השני בשנת 1909.
(בתמונה המצורפת: אינונו יושב בין וינסטון צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קאהיר ב1943.
לאחר מהפכת התורכים הצעירים ותום עידן הסולטאן עבדולחמיד השני, נקרא אינונו לתימן כמפקד הכוחות שהוטל לדכא את המרד שהתחולל שם נגד האימפריה העות'מאנית. הוא נלחם במורדים התימנים במשך שלוש שנים לפני שהועבר לאיסטנבול להצטרף למלחמות הבלקן. הוא שימש כיועץ הצבאי לאחד ממנהיגי הוועד לאיחוד ולקידמה ג'מאל פאשה במשא ומתן לשלום עם מדינות הבלקן הלוחמות.
אינונו נלחם בחזיתות שונות במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראשית, הוא היה המפקד בחזית גליפולי, דבר שעזר לו לעלות במעלה הדרגות לקולונל. לאחר הניצחון בגליפולי, עבר אינונו לדיארבקיר כאשר הצבא השני נפרס לגבול המזרחי. בינתיים הוא נישא למווהיבה האנם.
אינונו זכה בכמה דרגות ותגים ומדליות רבות על פוילו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מזכירו של שר המלחמה בתום המלחמה; עם זאת, הוא יכול היה לעבוד רק חודש לפני שהקבינט התפטר בנובמבר 1918.
כאזם קאראבקיר, המפקד האגדי של החזית המזרחית של מלחמת העצמאות התורכית ויריבו של אינונו לאחר הקמת הרפובליקה התורכית, טוען בזכרונותיו כי אינונו הציע לו לרכוש חווה ולהתפרנס לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. לגבי העימות מול הכוחות האירופאים. על פי זכרונו של קאראבקיר, אינונו היה פסימי מאוד ולא ראה היתכנות לניצחון תורכי במלחמת העצמאות. עם זאת, הוא עבר לאנקרה בינואר 1920 בהזמנתו של מוסטפא כמאל, וכך הצטרף למלחמת העצמאות כחבר פרלמנט.
כמו כן, אינונו היה חייל, ולכן אתאתורכ גרם לו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל כדי להקים צבא אמיתי ונכון מתוך קבוצות חמושות מפוזרות בחזית המערבית של תורכיה. מאוחר יותר הוא הפך למפקד הגייס הצפוני של כוחות תורכיה העצמאית שבדרך בחזית המערבית. הוא עצר את הכוחות היווניים באסקישהיר, ואז הדף אותם לאחור, מה שהביא לו את דרגת המח"ט. הוא הועלה לדרגת סגן אלוף לאחר קרב סאקריה בשנת 1921. וכך קיבל את כינויו ואת התואר "עיסמת פאשא".
אינונו היה נושא ונותן מתון והאיש השני בהיררכיה אחרי מוסטפא כמאל, ולכן הוא הוזמן למשא ומתן על שביתת נשק במודנה ומשא ומתן לשלום בלוזאן בשווייץ עם מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת. למרות שיחסיו עם מוסטפא כמאל, מנהיג הרפובליקה, היו קוהרנטיים למדי, תמיד היו לו ויכוחים עם עמיתיו שנחשבו משניים לאתאתורכ כמו ראוף אורביי ופתיח אוקיאר, שניהם החברים הקרובים ביותר ומשתפי הפעולה של אתאתורכ. הוא לא אהב גם את חברי הפרלמנט. אז, אתאתורכ לא חשב לבחור בו כראש ממשלת הרפובליקה שעמד להכריז עליה ב -29 באוקטובר 1923. עם זאת, אינונו מונה כראש הממשלה ושר החוץ הראשון של הרפובליקה התורכית ב -30 באוקטובר, 1929, כאשר אטאטורק נבחר לנשיא על ידי האסיפה הלאומית הטורקית,אינונו הוצב גם כיו"ר המפלגה העממית הלק פירקאסי (Halk Fırkası), שתהפוך למפלגה הרפובליקנית העממית (CHP).
אינונו היה שימושי יד ימינו של לאתאתורכ. הוא היה פעיל במיוחד בביטול הסולטאנות בשנת 1922 והח'ליפות האסלאמית בשנת 1924. אינונו היה "האיש השני בדרגה" האמיתי, שעשה הכל כדי לעזור לאתאתורכ. הוא אסף את הזכויות של נאמנות זו ונשאר כחלק מהשילטון עד מות אתאתורכ ב1938 בעוד שאנשים במערכת הפוליטית לא יכלו לחשוב על אדם אחר שיבחר לנשיא לאחר מותו של "המנהיג הנצחי". במהלך נשיאותו, היה לו התואר הרשמי "המנהיג הלאומי".
אינונו שלט בטורקיה ביד ברזל כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא מתחילת שנות העשרים ועד הניצחון הגדול בבחירות הדמוקרטיות של המפלגה הדמוקרטית בשנת 1950. הוא הטביע את חותמו תחת כל החלטת פעולה קפדנית, כולל ביטול הסולטאנות והח'ליפות, הפעולות הצבאיות הכבדות. נגד מרד השיח 'סעיד, החלטות עונש מוות שנויות במחלוקת והוצאות להורג של בתי המשפט לעצמאות, יישום החילוניות סגירת מפלגות פוליטיות אחרות שאינן מפלגת השילטון CHP. בניגוד לאתאתורכ שהיה בעל יחס אוהד ליהודים, אינונו נהג ביהודים ביחס פחות אוהד, ובימי מלחמת העולם השנייה, עת תורכיה בהנהגתו הכריזה על נייטראליות, לא מנע את אכיפת "מס הרכוש" הדראקוני כנגד לא-מוסלמים בתורכיה, במיוחד על היהודים.
אינונו שלט בטורקיה במשך 13 שנים בשמו של אתאתורכ, הנשיא. עם זאת, הצמד ניהל ויכוח בשנת 1937, שנה לפני מותו של אתאתורכ, ואינונו התפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא פוטר מתפקידו כיו"ר CHP. עם זאת, אינונו נבחר לנשיא לאחר מותו של אתאתורכ ב- 10 בנובמבר 1938, ושלט בטורקיה כנשיא עד 1950, אז נבחרו באורח דמוקרטי את ג'לאל באיאר כנשיא ועדנאן מנדרס כראש הממשלה.
אינונו היה הפוליטיקאי האמיתי הוותיק והשורד של תורכיה, בדומה לג'וליו אנדריאוטי האיטלקי ושמעון פרס הישראלי. לאחר 1950 הוא לא פרש כפי שרבים יכלו לצפות ממנו. להיפך, הוא המשיך במסע אופוזיציה חמור נגד רוה"מ מנדרס, שהביס אותו בכל בחירות דמוקרטיות. בסופו של דבר, כשההפיכה הצבאית ב -27 במאי 1960, הפילה את מנדרס, זכתה החונטה לתמיכתו המלאה ושיתוף הפעולה של אינונו. לאחר מכן הוצא להורג מנדרס, ראש ממשלת תורכיה הראשון שנבחר דמוקרטית אי פעם. בתור חייל לשעבר ומהפכן, הוא מעולם לא הפגין חרטה על מה שעשו לו. הדבר היחיד שאינונו התעניין בו היה הישרדות בפוליטיקה הטורקית ועיצובה בצלמו ובדמותו. לדעתו, היה צריך לנקוט בכל פעולה אפשרית כדי לשמור על נתיב זה ללא שינוי.
מצד שני, אינונו היה חייב את המוניטין שלו לשתי הזדמנויות משמעותיות. ראשית, הוא היה בין מפקדי מלחמת העצמאות, שהביסו את אויביה של תורכיה ושיחררו את המדינה. שנית, הוא הציל את תורכיה מכניסה למלחמת העולם השנייה, החלטה שזכתה לשבחים אפילו מצד יריביו. עם זאת, הוא זכור כמי שהפך את תורכיה ל"חומה בצורה, קטנה וחכמה מבחינה כלכלית וצבאית. תורכיה של אינאנו הייתה מדינה קטנה יחסית לעומת האימפריה העות'מאנית, ללא שאיפות אימפריאליות, שלווה, מערבית, עם עוני עצום ואלימות פוליטית. הוא הפך את מפלגת העם הרפובליקנית לתנועת שמאל-מרכז לכל דבר ועניין, ומולה קמו מפלגות ימין ששאפו "להפוך את תורכיה לגדולה שוב".
מפלגת העם הרפובליקנית של אינונו הובסה על ידי מפלגת הצדק של סולימאן דמירל (AP) בבחירות הכלליות ב -1965, כשהחליט להכריז על ה- CHP כמפלגת שמאל, לאחר דיונים בחוגים פוליטיים ואקדמיים. אינונו הובס גם כיו"ר המפלגה על ידי בן דודו ובן טיפוחיו בולנט אג'וויט בקונגרס המפלגה בשנת 1972, כשהחליט להתפטר מתפקידו כיו"ר הCHP וכחבר פרלמנט.
אינונו נפטר ב -25 בדצמבר 1973. קברו נמצא באניקטביר, המאוזוליאום של אטאטורק, אנקרה. לאינונו נולדו שלושה ילדים עם מווהיבה ואילו בנו ארדאל אינונו, אחד משלושת אלה, נכנס לפוליטיקה בשנות השמונים, ארדאל כיהן כראש המפלגה הסוציאל -דמוקרטית (SODEP) / המפלגה הסוציאל -דמוקרטית הפופוליסטית (SHP) (תחליף לCHP של אביו לאחר סגירתה לאחר 12 בספטמבר 1980, עת אירעה ההפיכה הצבאית) והיה שר החוץ, סגן ראש הממשלה וראש ממשלת קואליציה עם מפלגת הדרך הנכונה" הימנית בשנים 1991-1995.
סיפורו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, 1881-1938- מייסד תורכיה המודרנית
המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP
באבא: "הסולטאן סולימאן השלישי"- נשיא תורכיה התשיעי, סולימאן דמירל.
בשנת 2015 מת נשיא תורכיה התשיעי האגדי, סולימאן דמירל, בשיבה טובה בגיל 90. דמירל היה המקביל התורכי של שמעון פרס הישראלי: ה"אבא" של הפוליטיקה התורכית, פוליטיקאי שמרן ומוסלמי מאמין מצד אחד, אך מצד שני ליברל ולא אסלאמיסט במדיניותו ששאף לשמור על יחסים טובים עם המערב וישראל. בשנות התשעים, דמירל כראש ממשלה שנבחר לנשיא בשנת 1993, פעל רבות לשימור היחסים עם ישראל ואף לאחר פרישתו הקציב כסף על מנת לתת לסטודנטים ישראלים מילגה והזדמנות ללמוד בתורכיה.
דמירל היה מעורב בפוליטיקה התורכית במשך 40 שנים ויותר. הוא כיהן 5 פעמים כראש ממשלה, סך הכל במצטבר 10 שנים וחצי. הוא הפך לדמות אגדית אך גם לסמל של חוסר היציבות הפוליטית במדינה, היות וממשלותיו היו קצרות ימים. לא אחת הודחו ממשלותיו על ידי הצבא בשל חוסר יציבות.
דמירל, שהפך לדמות אגדית בפוליטיקה התורכית, נולד במקום אגדי לא פחות- איספרטה שבדרום מערב בתורכיה, הלא היא ספרטה האגדית מהמיתולוגיה היוונית. הוא למד הנדסה אזרחית באוניברסיטה הטכנית באיסטנבול בשנת 1949, עת היה בן 25. הוא החל לעבוד בשירות המדינה, במחלקת תיכנון החשמל במקצועו כמהנדס, והיה אחראי בעיקר על בניית סכרים ותחנות כוח ברחבי המדינה. הוא היה איש אשכולות: גם מרצה על הנדסה הידראולית, גם יצר קשרים עם חברות אמריקניות וניהל פרוייקטים בשבילן, וגם שירת בצבא התורכי כמהנדס לאחר ההפיכה הצבאית של 1960. אבל עיקר הקריירה שלו הייתה בפוליטיקה, אליה התוודע כשעבד בשירות המדינה.
בשנת 1960 התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, בגיבוי אמריקני, שהדיחה את ראש הממשלה הלא כמאליסט, השמרן הלאומן ובעל הזיקה לדת עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית. מנדרס ואנשיו נתלו לבסוף, ולאחר ההפיכה הוקמו מחדש המפלגות שהוצאו אל מחות לחוק. אחת המפלגות שהוקמה הייתה מפלגת ימין שמרנית וקפיטליסטית, "מפלגת הצדק".
דמירל הצטרף למפלגת הצדק, שהחליפה את המפלגה הדמוקרטית של מנדרס, שהוצאה אל מחוץ לחוק, כחבר בוועד הפועל שלה. בשנת 1964 קודם בקושי לתפקיד ראש המפלגה, לאחר שהואשם על ידי יריביו כי הוא שייך לתנועת "הבונים החופשיים".
הוא מונה גם לסגן ראש ממשלה בממשלת אחדות, אך באוקטובר 1965 הפך בגיל 41 לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות תורכיה לאחר שמפלגתו עלתה לשילטון וקיבלה רוב מוחלט. גם בבחירות 1969 קיבלה ממשלתו רוב מוחץ. אולם בשנת 1971 התעורר סכסוך בין ממשלתו של דמירל לצבא התורכי, סביב עמדתו בנושא הסיכסוך בקפריסין בין היוונים לתורכים. הצבא האשים את דמירל בפעולה בניגוד לערכיו של אתאתורכ. לכן, הצבא פעל להדיח אותו מתפקיד ראש הממשלה, וחולל הפיכה. דמירל הודח.
לאחר חזרתה הזמנית של המערכת הפוליטית התורכית לפעולה בעקבות ההפיכה הצבאית, הפך דמירל למנהיג האופוזיציה. בונה הסכרים הגדול הוכיח עצמו שוב כעוף חול, שקם מן ההריסות. גם כחבר פרלמנט רגיל הפך לאיש המשפיע ביותר בתורכיה. הוא האיש הראשון מאז הסולטאן סולימאן המפואר בן המאה ה-16, שנושא את השם "סולימאן" ובעל השפעה כל כך רבה במדינאות התורכית- לכן אני קורא לו "הסולטאן סולימאן השלישי" (סולימאן השני היה סולטאן חלש וכושל לא בימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, לכן דמירל הוא השלישי). בשנת 1975 הקים ממשלת ימין לאומית. עם זאת, התאפיינה באותן שנים הפוליטיקה התורכית בחוסר יציבות ובעימותים אלימים בין ימין ושמאל. דמירל, עם כל כוחו, דאג רק לקיום ממשלתו. הוא לא היה מספיק חזק כדי לדכא את המהומות.
הוא הקים ממשלת ימין לאומית נוספת, בשנת 1977. באותה שנה נערך הטבח המפורסם שנערך באנשי השמאל התורכי בהפגנת 1 במאי בכיכר תקסים באיסטנבול, וממשלת דמירל הואשמה בחוסר מעש או אף בהתערבות צבאית כדי לחולל את הטבח. בשנת 1980 לא יכלה ממשלת דמירל לבחור את נשיא תורכיה, מה שיצר ואקום פוליטי, ואז הצבא שוב התערב, ועשה הפיכה. כל המפלגות שוב הוצאו אל מחוץ לחוק.
"באבא" דמירל, כמו שנקרא בידי התורכים, היה שקוע בהליכים משפטיים של הצבא נגדו, אך משאל עם חוקתי התיר לו לחזור לפוליטיקה בשנת 1987. הוא לא ויתר, וביחד עם יריבו, טורגוט אוזאל-שגם היה איש ימין רק ממפלגה אחרת, "מפלגת המולדת", חזר דמירל לפוליטיקה. שניהם, דמירל-אוזאל, הפכו לצמד הפופולרי והחזק ביותר בפוליטיקה התורכית. דמירל הקים את "מפלגת הדרך הנכונה" והפך שוב לדומיננטי-מה שסלל את דרכו לעשור זוהר.
הוא נכנס לממשלה שוב, ובשנת 1991 הקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת השמאל הראשית, זו שהחליפה את "מפלגת העם הרפובליקני CHP" שייסדה את תורכיה המודרנית. הנשיא באותה עת היה ראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל, יריבו המרכזי של דמירל מאותו מחנה ימין. בשנת 1993 מת במפתיע טורגוט אוזאל, ודמירל נבחר לתפקיד הנשיא. כמו שמעון פרס, הוא כיהן בתפקיד שבע שנים, וזה היה התפקיד היציב ביותר שעשה בדרג הפוליטי התורכי. במהלך שנות כהונתו פעל כנגד עליית גורמים אסלאמיסטיים לשילטון, ופעל עוד מעת כהונתו כראש ממשלה ב-1991 לחזק את הקשרים בין תורכיה לישראל. בעשור של שנות התשעים, 1991-2000, עת דמירל היה בו דומיננטי, זכו יחסי ישראל ותורכיה לתור זהב שלא נודע לפניו ולא לאחריו, בין היתר בזכות "באבא" דמירל, או הסולטאן סולימאן השלישי.
בשנים האחרונות שימש דמירל כמרצה וכפובליציסט בפאנלים פוליטיים שונים.