Category Archives: תורכיה ואיראן

ספורט היאבקות הגמלים בתורכיה

היאבקות גמלים (Deve Güreşi דווה גורשי) בתורכיה
 
 
הוא ענף ספורט שבו שני גמלים זכרים מהזן המעורב Tülü (טולו, ראו בתמונה) מתאבקים, בדרך כלל בתגובה לנקבת גמל בחום שהובלה לפניהם. הוא נפוץ ביותר באזור האגאי של טורקיה, אך נהוג גם בחלקים אחרים של המזרח התיכון ודרום אסיה.
 
מנהג בן 2,400 שנים שמקורו במרכז אסיה, משם באו העמים התורכיים הקדומים. אורגן לראשונה על ידי נוודים תורכיים. לפני מאה שנים אגודת התעופה התורכית קיימה תחרויות כאלה כדי לגייס כסף לרכישת מטוסים עבור ממשלת תורכיה והצבא התורכי. בהמשך, ממשלות תורכיה ניסו לבטל את הנוהג כי מדובר בענף שנוי מאוד במחלוקת מבחינת זכויות וצער בעלי חיים. בשנות השמונים של המאה ה20 ממשלות תורכיה חידשו את המינהג כדי לעודד את המורשת הלאומית התורכית.
 
האירועים נערכו באופן היסטורי במהלך עונת ההזדווגות של הגמל והנאקה. הגמלים נלחמים על ידי שימוש בצווארם ​​כמנוף כדי לאלץ את יריבם ליפול. גמל מוכרז כמנצח אם מתחרהו נופל ארצה או בורח מהקרב. רוב הגמלים הלוחמים גדלים באיראן או באפגניסטן. גמל משובח יכול להימכר במעל 20,000 דולר.
 
האירועים יכולים מדי פעם להיות מסוכנים לצופים אם הגמלים מנסים לברוח דרך ההמון. במקרים מסוימים פורצים גם מריבות בין בעלי הגמלים.
 
ישנם כשלושים פסטיבלים שנתיים בטורקיה שלחוף הים האגאי מדי שנה מנובמבר עד מרץ. בערך מאה גמלים לוחמים משתתפים באירועים אלה, כאשר כל גמל מתחרה בערך בעשרה משחקים. אירועים תמיד מתרחשים בימי ראשון באצטדיוני כדורגל ונמשכים בדרך כלל עשר דקות כל אחד. בסוף העונה מתקיים לרוב טורניר אלופים בו מתחרים מיטב הגמלים.
 
האירועים האלה לא מומלצים לצפייה היות ומדובר בצער בעלי חיים ואירגוני זכויות בעלי חיים יוצאים נגד קיום אירועים כאלה.

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל-כוואכיבי, שהתנגד לעות'מאנים

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל כוואכיבי, 1902-1854.
 
ממדבריות הנג'ד שבחצי האי ערב אנו מגיעים אל המאה ה-19, הזמן של האינטלקטואלים הערבים בעידן הליברלי. מדובר על אינטלקטואל, סופר ועיתונאי סוני שהיה אף יותר מאיש דת. יליד העיר חלב שבצפון סוריה, ממשפחת צאצאי הנביא מוחמד. עבד אל רחמן אל כוואכיבי (כווכב- כוכב בערבית, כוואכב- כוכבים) היה לא רק ממבשרי האסלאם הקיצוני אלא ממבשרי הלאומיות הערבית ורעיון איחוד העמים הערביים, הפאן-ערביות.
האינטלקטואלים הערביים בעידן הליבראלי עסקו בעיקר בשאלות הבאות: 1. מדוע האסלאם בירידה אל מול המערב העולה? 2. למי יש לגיטימציה להיות מנהיג האומה המוסלמית.
 
אל-כוואכיבי למד גם מדעי האסלאם וגם שפות. בגיל 22 כבן למשפחת נכבדים הוא הפך לעורך העיתון הרשמי של מחוז חלב באימפריה העות'מאנית, אל-פוראת (נהר הפרת). לאחר מכן עבר לערוך את העיתון האסלאמיסטי הרפורמיסטי, אל-מנאר (אין שום קשר לתחנת הטלוויזיה של חזבאללה השיעית כיום, שנקראת באותו שם), שעורכו המפורסם לפניו היה מוחמד רשיד רידא, אחד מגדולי האינטלקטואלים האסלאמיסטיים במצרים. אל כוואכיבי נע על הקו בין חלב הסורית לקאהיר, בירת מצרים לעתיד. מה שתיסכל אותו יותר מכל הוא הדרתם של בני משפחתו ממשרת "נקיב אל אשראף"- ראש השריפים (בני משפחתו של מוחמד) באיזור חלב, על ידי העות'מאנים.
 
אל-כוואכיבי הירבה לכתוב נגד דיקטטורה ונגד דיקטטורים, וכיוון את כתיבתו כנגד המושל העות'מאנית של חלב דאז, ג'מיל פאשא, וכנגד האימפריה העות'מאנית בכלל. הוא טען שמהרגע שנכנסו יסודות תורכיים וזרים לתוך האסלאם שהיא דת ערבית במקור, החלה ירידת האסלאם וירידת הדורות. הוא טען כי על הערבים להוביל את האסלאם כמו בימי האסלאם הראשונים במאה השביעית לספירה הנוצרית, ולא זרים. הוא גם עסק בפירוש הקוראן, כלומר נתן פירוש יותר ערבי לקוראן שכתוב בערבית. הוא טען שיש לפתוח מחדש את שערי האיג'תיהאד- החשיבה והחידושים העצמאיים באסלאם, שהיו נעולים מאז המאה העשירית לספירת הנוצרים.
 
שני ספריו הידועים הם "טבבאיע ומאסארי אל-אסתיבדאד" (הטבע של העריצות) ו"אום אל-קוראא" (אם היישובים- הכינוי הערבי לעיר מכה)- ספר שיש לו מימד יותר דתי. הוא טען שלסולטאן העות'מאני התורכי אין שום לגיטימציה לשלוט על הערבים, וכי ח'ליף האסלאם, אחד התארים שנשא הסולטאן כמנהיג האומה המוסלמית הסונית, צריך להיות אך ורק אדם משיבטו של מוחמד, שבט קורייש, ולא סולטאן שהוא ממוצא אחר לגמרי. הוא טען שגם התיישנות פירושי האסלאם מהמאה העשירית וגם הישענות המוסלמים על אמונות טפלות- בייחוד על המיסטיות הצופית, וידוע שהצופיות הייתה נהוגה בתורכיה בדרך כלל- גרם להידרדרות האסלאם אל מול עליית המערב. זניחת ערכי הערביות והאסלאם גרמה לאסלאם להיחלש ולרדת. את האסלאם, לטענת כוואכיבי, יש לחזק בעזרת עמידה על יסודותיו הערביים, ואיחוד כלל הערבים לשם שליטה באסלאם-ובכך הניח את היסודות ללאומיות הערבית, וחזרה לערכים האסלאמיים של מוחמד הערבי מהמאה השביעית לספירה. המימד האסלאמי של טענותיו הניח את היסודות לאסלאם הקיצוני בגירסתו הערבית. עובדה היא שאירגוני "האחים המוסלמים", "אל קאעידה" ודאע"ש יוסדו ונוהלו בעיקרון על ידי ערבים.
 
בסיפרו "אום אל-קוראא" הוא טען כי העיר מכה, ממנה בא האסלאם, צריכה להיות בירת העולם המוסלמי ולא איסטנבול ולא קאהיר ראויות להיות הבירה המוסלמית המרכזית. הוא טען שעל המוסלמים ללמוד את המדע המודרני ולפרש את הקוראן ואת החדית', המסורת האסלאמית, פירוש מודרני. חיקוי עיוור-תקליד- של פירושים אסלאמיים מהעבר גורמים לקיפאון של האסלאם אל מול המודרנה.
 
עקב הביקורת שמתח על האימפריה העות'מאנית וההאשמות שהטיח בה לפיה היא האשמה בקיפאונו ובהשחתתו של האסלאם, אל-כוואכיבי כנראה הורעל בידי סוכנים עות'מאנים ומת בשנת 1902.

תולדות העמים התורכיים: שבטי הקאיי Kayı – השבטים שמהם באה המשפחה העות'מאנית

שבטי הקאיי Kayı قَيِغْ- השבטים שמהם באה המשפחה העות'מאנית
 
בתמונה: מטבע מתורכמניסטאן, שמציין את ארטורול אביה של המשפחה העות'מאנית, בן שבטי הקאיי.
 
 
 
בני שבט הקאיי היו אנשים טורקי מקונפדרציית השבטים אואוז שמקורם במרכז אסיה, וכן תת ענף של הענף השבטי הגדול בוזוק שהשתייך לשבטי האואוז. משמעות השם Kayı הוא "בעל הכוח והקשרים" (כן, כן). בספר שמתאר את השבטים התורכיים, "דיוואן לוע'את א-תורכ", מתואר שבט הקאיי כאחד מ22 שבטי האואוז של מרכז אסיה.
 
על פי המסורת העות'מאנית, עות'מאן הראשון בן ארטורול בן סולימאן שאה, מייסד האימפריה העות'מאנית, היה צאצא של שבט הקאיי. טענה זו הוטלה בספק רציני על ידי היסטוריונים מודרניים רבים. הראיה היחידה לירידת הקאי של העות'מאנים באה מתיעודי יוחסין שנכתבו במהלך המאה החמש עשרה, יותר ממאה שנים לאחר חייו של עות'מאן. באופן משמעותי יותר, הגנאלוגים המוקדמים ביותר שנכתבו על ידי העות'מאנים לא כלל כלל התייחסות לירידת שבטי הקאיי, מה שמעיד על כך שאולי היא נבנתה במועד מאוחר יותר.
 
במרכז אסיה תוארה מדינה שבראשה עמדו יאבגו (מנהיגים) של שבטי הקאיי.
 
על פי הארכיאולוג והאתנוגרף הסובייטי סרגיי טולסטוב, חלק משבט הקאיי נדד בימי הביניים ממרכז אסיה לאוקראינה של ימינו, הם ידועים בכרוניקות הרוסיות הישנות כקובוי וקאפיצ'י, ויש כאלה הטוענים אפילו שמשמעות שם העיר קייב, בירת אוקראינה שלמעשה הייתה מרכז מוצאם של הרוסים (נסיכות רוס הקייבית), מוצאה משבטי הקאיי.
"כפי שמעידים אתנוגרפים, עמים "טהורים מבחינה אתנית" אינם יכולים להתקיים", טען. להיפך, עמים חדשים נובעים מתערובות אתניות של שני עמים או יותר, ישנן אגדות עממיות רבות לגבט כך. השם השבטי קיי (Kiy) היה שייך לעמים הטורקים הקדמונים. הוא עדיין קיים בשמות של מבנים שבטיים של עמים טורקיים מודרניים.
 
סמל שבטי הקאיי שמסמל את העמים התורכיים צבוע בצבע תורכיז והוא מזכיר את המילה התורכית iyi ("טוב") שנכתבת כיום באותיות לטיניות. 
 
לאחר מותו של אביו של ארטורול, סולימאן שאה, שבט הקאיי התפצך כאשר אחיו הבוגרים גונדואודו ביי וסונגורטקין ביי, החליטו להגר למרכז אסיה, בעוד ארטורול ואחיו הצעיר דונדאר החליטו להגר לעיר סואוט, כיום בתורכיה, שהייתה הבירה הראשונה של הנסיכות העות'מאנית. עד ימי הסולטאן ביאזיד הראשון, בשנת 1389, לא נחשבה הנסיכות העות'מאנית אימפריה וראשיה לא נחשבו כסולטאנים אלא רק כנסיכים וכBEY (אדונים).
 
עות'מאן הראשון בנו של ארטורול שלט בין השנים 1280-1299 על הנסיכות העות'מאנית ולפי המיתולוגיה התורכית הוא חלם בעת שהותו בביתו של דמות דתית, השייח 'אדבלי, ובו הוא רואה חזון מטאפורי המנבא את צמיחתה ושגשוגה של אימפריה שתשלט עליו ועל ידי צאצאיו.
 
הוא ראה שירח קם מחזהו של שייח' אדבאלי ובא לשקוע בחזהו שלו. עץ צץ אז מהטבור שלו והצל שלו הקיף את העולם. מתחת לצל הזה היו הרים, ונחלים זרמו ממרגלות כל הר. כמה אנשים שתו מהמים הזורמים האלה, אחרים הישקו גינות, בעוד שאחרים גרמו למזרקות לזרום. כאשר התעורר עות'מאן הוא סיפר את הסיפור לאדם הקדוש, שאמר 'עוסמאן, בני, אלוהים נתן לך את המשרה הקיסרית ולצאצאיך ובתי מאלהון ח'אתון תהיה אישתך". וכך היה. בנם היה אורהאן שהפך למנהיג הנסיכות העות'מאנית שהתפשטה ברחבי אנטוליה והבלקן והפכה לאימפריה העות'מאנית.
.

הסולטאנים של קוסם: הסולטאן העות'מאני מהמט הרביעי "הצייד" (ספוילר)

(c) מאת כותב האתר Histerio- המקור נלקח מאינציקלופדיה.

 

הסולטאן מהמט הרביעי בן אבראהים הוא אחד הסולטאנים הכי מעניינים של האימפריה העות'מאנית. הוא חי בין השנים 1642 ל1693 ושלט בין השנים 1648 ל1687 (במשך 39 שנים). שנות שילטונו היו ארוכות מאוד ומשניות רק לשנות שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר מבחינת זמן. כינויו היה "אווג'י" (הצייד). הוא היה בנו של הסולטאן אבראהים הראשון "המשוגע" ושפחתו טורהאן סולטאן. הוא התמנה לתפקידו בעודו ילד, בן 7, 7 שנים לאחר שנולד בהרמון האימפריאלי באיסטנבול. הוא התמנה לתפקידו לאחר הפיכה שהדיחה את אביו שכמעט לא תיפקד ונרצח לאחר מכן. עוד בילדותו פיתח מהמט את תחביב הצייד שלו.

בשמונה השנים הראשונות לשילטונו, מהמט, שעליו שלטו בפועל סבתו הוואלידה קוסם סולטאן ואימו הצעירה טורהאן, חווה משבר קשה שהאימפריה העות'מאנית לא חוותה מזה שנים רבות מאוד. טורהאן סולטאן וקוסם ניהלו מאבקי כוח קשים מי ישלוט באמת באימפריה, ובשנת 1651 חיל הרגלים המובחר של האימפריה- היניצ'רים- פתחו במרד כנגד השילטון היות ולא קיבלו משכורות. כתוצאה מכך נרצחה קוסם סולטאן, יש אומרים על ידי טורהאן המתחרה שלה, שהטיחה כד בראשה. בזמן שנרצחה, קוסם זממה להדיח את מהמט הרביעי בשביל אחיו סולימאן. הסריס הראשי של הארמון, סולימאן אגא (בלי קשר לנסיך סולימאן אחיו של מהמט), עזר לטורהאן לשלוט בפועל בהרמון, בארמון ובאימפריה. הפילוג באימפריה העות'מאנית העמיק בשנות שילטונו הראשונות של מהמט הילד. הצבא היה מעורב בפוליטיקה ומול הרפובליקה של ונציה התפתחה מלחמה על השליטה באי כרתים. רעב ועוני פשטו באימפריה, ו13 וזירים גדולים (ראשי ממשלה) מונו בזה אחר זה. הצבא היה מעורב בפוליטיקה ומרד, עד שמהמט החליט למנות לווזיר גדול את קופרולו מהמט פאשא, שפתח שושלת משל עצמו של וזירים גדולים ופוליטיקאים עות'מאנים ותורכיים. בזאת משפחת קופרולו החלה לשלוט בפועל באימפריה מתוך הממשלה ומתוך עמדות ממשלתיות בכירות שתפסו. קוסם סולטאן כבר הפכה מזמן להיסטוריה רחוקה. הם חיסלו את מתנגדיהם בהוראה של הסולטאן ושלטו מאיסטנבול (קוסטנטינופול) הבירה העות'מאנית, בעוד מהמט העביר את עצמו ואת אנשיו לארמון הישן באדירנה הבירה הקודמת. מאז עליית קופרולו לשילטון, ניצחו העות'מאנים במלחמת כרתים וכבשו שטחים נוספים באירופה כשאדירנה הופכת למרכז האימפריה שוב עד 1703 בעוד באיסטנבול הבירה הרשמית התעוררו תסיסות כנגד השילטון.

 

למהמט נולדו שני בנים, מוסטפא ואהמט, ולהם נחגגה באדירנה חגיגת ברית מילה גדולה. נולדה לו גם בת בשם האטיג'ה. במהלך שילטונו החליט מהמט להפוך לסולטאן-לוחם שיוביל את הצבא בקרבות, כמעט לראשונה מאז סולימאן המפואר. בשנת 1672 הוא הוביל את הצבא העות'מאני בקרב נגד פולין. הוא ביטל את הנוהג לבודד את הנסיכים ויורשי העצר בהרמון במעין "כלוב של זהב" (הקאפס) ולקח גם את בנו ויורש העצר שלו, מוסטפא, לקרבות יחד איתו. ב1695 הפך מוסטפא עצמו לסולטאן.

אחד האירועים המרכזיים בימי שילטונו של מהמט הוא המצור השני והכושל של העות'מאנים על וינה בשנת 1683, מצור מפורסם מאוד שהסתיים בנסיגה עות'מאנית (ובהמצאה אוסטרית של מה שאנחנו מכירים היום כקרואסון, בצורת חצי סהר, כדי לציין את הניצחון על העות'מאנים). העות'מאנים נלחמו באותן שנים נגד ה"ליגה הנוצרית הקדושה" שהורכבה מהאוסטרים ההבסבורגים, פולין, ליטא, ונציה ומדינת האפיפיור. בסופו של דבר הותקפה האימפריה העות'מאנית מכמה חזיתות, ובסוף ימי שילטונו של מהמט התעורר מרד נגדו, כמו שהתעורר בזמנו מרד כנגד אביו. הוא הודח בהחלטה של הצבא, הממשלה ואנשי הדת, וחזר לחיות באדירנה שם הוא מת בשנת 1693. החליף אותו בתפקיד הסולטאן אחיו, הסולטאן סולימאן השני.

עיסמת אינונו: הנשיא השני של תורכיה, בצילו של אתאתורכ

מקור: העיתון התורכי "סבאח", המהדורה האנגלית.

מוסטפה עיסמת אינונו- ידוע בתורכיה עד היום בכינוי "עיסמת פאשא", היה הנשיא השני של הרפובליקה התורכית והיה דמות שנויה במחלוקת בפוליטיקה התורכית, והיה פעיל מאוד בפוליטיקה התורכית במשך חמישה עשורים. מתחילת שנות העשרים – כשטורקיה נלחמה במלחמת העצמאות נגד יוון ותומכיה המערביים – עד שנפטר בתחילת שנות השבעים, אינונו ניהל את דרכו הפוליטית בדרך מקיאווליסטית. אף כי שמו והמוניטין שלו היו בצל הכריזמה של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה. לאינונו הייתה השפעה רבה יותר מחברו הכריזמטי בעיצוב פניה של הפוליטיקה התורכית. הוא היה אמצעי נאמן להנהגתו של אתאתורכ מתחילת שנות העשרים כשהגיע לאנקרה והצטרף למאבק העצמאות התורכי לצד אתאתורכ,עד מותו של "המנהיג העליון" אתאתורכ בשנת 1938. עם זאת, הוא ניצל את הכוח כ"איש השני "של הרפובליקה הצעירה לפני שאסף את כל הכוח בידיו לאחר מותו של אתאתורכ ומעולם לא הראה כוונה לחלוק אותו עם מישהו אחר (מזכיר במעט את שמעון פרס הישראלי..). הייתה לו השפעה רבה על הפוליטיקה גם בשנים בהן היה מנהיג מפלגת העם הרפובליקנית  (CHP). מעניין שהאיש שהפיל אותו היה בולנט אג'וויט, בן טיפוחיו ולימים ראש הממשלה האחרון של תורכיה.

אינונו נולד בשנת 1884 במחוז איזמיר המערבי כבנם של האג'י רשיד ביי, עובד ציבור בבית המשפט באיזמיר באותה תקופה, וסבריה האנם. משפחתו של האג'י רשיד הייתה במקור ממחוז ביטליס והתגוררה במחוז מלאטיה ואילו משפחת אימו- מקורה בדליורמן (לודוגורי), כיום בצפון מזרח בולגריה.

אינונו למד לראשונה בסיוואס מאז שאביו הועבר לשם בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הצבאי  בשנת 1895 ונרשם לתיכון הצבאי בהאליג'יאולו באיסטנבול בשנת 1897. הוא סיים את לימודיו במכללה הצבאית בתחום הארטילריה בשנת 1903.  את לימודיו סיים לבסוף באקדמיה הצבאית בשנת 1906 בדרגת סרן, והוא הצטרף לארמייה השנייה באדירנה. בשנה שלאחר מכן הצטרף לוועד לאיחוד ולקידמה (CUP). הוא היה חלק מהארקט אורדוסו (צבא הפעולה), שהתערב במשבר הצבאי באיסטנבול, דיכא את המרד והפיל את הסולטן עבדולחמיד השני בשנת 1909.

(בתמונה המצורפת: אינונו יושב בין וינסטון צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת קאהיר ב1943.

לאחר מהפכת התורכים הצעירים ותום עידן הסולטאן עבדולחמיד השני, נקרא אינונו לתימן כמפקד הכוחות שהוטל לדכא את המרד שהתחולל שם נגד האימפריה העות'מאנית. הוא נלחם במורדים התימנים במשך שלוש שנים לפני שהועבר לאיסטנבול להצטרף למלחמות הבלקן. הוא שימש כיועץ הצבאי לאחד ממנהיגי הוועד לאיחוד ולקידמה  ג'מאל פאשה במשא ומתן לשלום עם מדינות הבלקן הלוחמות.

אינונו נלחם בחזיתות  שונות במהלך מלחמת העולם הראשונה. ראשית, הוא היה המפקד בחזית גליפולי, דבר שעזר לו לעלות במעלה הדרגות לקולונל. לאחר הניצחון בגליפולי, עבר אינונו לדיארבקיר כאשר הצבא השני נפרס לגבול המזרחי. בינתיים הוא נישא למווהיבה האנם.

אינונו זכה בכמה דרגות ותגים ומדליות רבות על פוילו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא היה מזכירו של שר המלחמה בתום המלחמה; עם זאת, הוא יכול היה לעבוד רק חודש לפני שהקבינט התפטר בנובמבר 1918.

 

כאזם קאראבקיר, המפקד האגדי של החזית המזרחית של מלחמת העצמאות התורכית ויריבו של אינונו לאחר הקמת הרפובליקה התורכית, טוען בזכרונותיו כי אינונו הציע לו לרכוש חווה ולהתפרנס לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. לגבי העימות מול הכוחות האירופאים. על פי זכרונו של קאראבקיר, אינונו היה פסימי מאוד ולא ראה היתכנות לניצחון תורכי במלחמת העצמאות. עם זאת, הוא עבר לאנקרה בינואר 1920 בהזמנתו של מוסטפא כמאל, וכך הצטרף למלחמת העצמאות כחבר פרלמנט.

כמו כן, אינונו היה חייל, ולכן אתאתורכ גרם לו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל כדי להקים צבא אמיתי ונכון מתוך קבוצות חמושות מפוזרות בחזית המערבית של תורכיה. מאוחר יותר הוא הפך למפקד הגייס הצפוני של כוחות תורכיה העצמאית שבדרך בחזית המערבית. הוא עצר את הכוחות היווניים באסקישהיר, ואז הדף אותם לאחור, מה שהביא לו את דרגת המח"ט. הוא  הועלה לדרגת סגן אלוף לאחר קרב סאקריה בשנת 1921. וכך קיבל את כינויו ואת התואר "עיסמת פאשא".

 

אינונו היה נושא ונותן מתון והאיש השני בהיררכיה אחרי  מוסטפא כמאל, ולכן הוא הוזמן למשא ומתן על שביתת נשק במודנה ומשא ומתן לשלום בלוזאן בשווייץ עם מדינות המערב, כולל בריטניה וצרפת. למרות שיחסיו עם מוסטפא כמאל, מנהיג הרפובליקה, היו קוהרנטיים למדי, תמיד היו לו ויכוחים עם עמיתיו  שנחשבו משניים לאתאתורכ כמו ראוף אורביי ופתיח אוקיאר, שניהם החברים הקרובים ביותר ומשתפי הפעולה של אתאתורכ. הוא לא אהב גם את חברי הפרלמנט. אז, אתאתורכ לא חשב לבחור בו כראש ממשלת הרפובליקה שעמד להכריז עליה ​​ב -29 באוקטובר 1923. עם זאת, אינונו מונה כראש הממשלה ושר החוץ הראשון של הרפובליקה התורכית ב -30 באוקטובר, 1929, כאשר אטאטורק נבחר לנשיא על ידי האסיפה הלאומית הטורקית,אינונו הוצב גם כיו"ר המפלגה העממית הלק פירקאסי (Halk Fırkası), שתהפוך למפלגה הרפובליקנית העממית (CHP).

אינונו היה שימושי יד ימינו של לאתאתורכ. הוא היה פעיל במיוחד בביטול הסולטאנות בשנת 1922 והח'ליפות האסלאמית בשנת 1924. אינונו היה "האיש השני בדרגה" האמיתי, שעשה הכל כדי לעזור לאתאתורכ. הוא אסף את הזכויות של נאמנות זו ונשאר כחלק מהשילטון עד מות אתאתורכ ב1938 בעוד שאנשים במערכת הפוליטית לא יכלו לחשוב על אדם אחר שיבחר לנשיא לאחר מותו של "המנהיג הנצחי". במהלך נשיאותו, היה לו התואר הרשמי "המנהיג הלאומי".

אינונו שלט בטורקיה ביד ברזל כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא מתחילת שנות העשרים ועד הניצחון  הגדול בבחירות הדמוקרטיות של המפלגה הדמוקרטית בשנת 1950.  הוא הטביע את חותמו תחת כל החלטת פעולה קפדנית, כולל ביטול הסולטאנות והח'ליפות, הפעולות הצבאיות הכבדות. נגד מרד השיח 'סעיד, החלטות עונש מוות שנויות במחלוקת והוצאות להורג של בתי המשפט לעצמאות, יישום החילוניות סגירת מפלגות פוליטיות אחרות שאינן מפלגת השילטון CHP. בניגוד לאתאתורכ שהיה בעל יחס אוהד ליהודים, אינונו נהג ביהודים ביחס פחות אוהד, ובימי מלחמת העולם השנייה, עת תורכיה בהנהגתו הכריזה על נייטראליות, לא מנע את אכיפת "מס הרכוש" הדראקוני כנגד לא-מוסלמים בתורכיה, במיוחד על היהודים.

אינונו שלט בטורקיה במשך 13 שנים בשמו של אתאתורכ, הנשיא. עם זאת, הצמד ניהל ויכוח בשנת 1937, שנה לפני מותו של אתאתורכ, ואינונו התפטר מתפקיד ראש הממשלה. הוא פוטר מתפקידו כיו"ר CHP. עם זאת, אינונו נבחר לנשיא לאחר מותו של אתאתורכ ב- 10 בנובמבר 1938, ושלט בטורקיה כנשיא עד 1950, אז נבחרו באורח דמוקרטי את ג'לאל באיאר כנשיא ועדנאן מנדרס כראש הממשלה.

אינונו היה הפוליטיקאי האמיתי הוותיק והשורד של תורכיה, בדומה לג'וליו אנדריאוטי האיטלקי ושמעון פרס הישראלי. לאחר 1950 הוא לא פרש כפי שרבים יכלו לצפות ממנו. להיפך, הוא המשיך במסע אופוזיציה חמור נגד רוה"מ מנדרס, שהביס אותו בכל בחירות דמוקרטיות. בסופו של דבר, כשההפיכה הצבאית ב -27 במאי 1960, הפילה את מנדרס, זכתה החונטה לתמיכתו המלאה ושיתוף הפעולה של אינונו. לאחר מכן הוצא להורג מנדרס, ראש ממשלת תורכיה הראשון שנבחר דמוקרטית אי פעם. בתור חייל לשעבר ומהפכן, הוא מעולם לא הפגין חרטה על מה שעשו לו. הדבר היחיד שאינונו התעניין בו היה הישרדות בפוליטיקה הטורקית ועיצובה בצלמו ובדמותו. לדעתו,  היה צריך לנקוט בכל פעולה אפשרית  כדי לשמור על נתיב זה ללא שינוי.

מצד שני, אינונו היה חייב את המוניטין שלו לשתי הזדמנויות משמעותיות. ראשית, הוא היה בין מפקדי מלחמת העצמאות, שהביסו את אויביה של תורכיה ושיחררו את המדינה. שנית, הוא הציל את תורכיה מכניסה למלחמת העולם השנייה, החלטה שזכתה לשבחים אפילו מצד יריביו. עם זאת, הוא זכור כמי שהפך את תורכיה ל"חומה בצורה, קטנה וחכמה מבחינה כלכלית וצבאית. תורכיה של אינאנו הייתה מדינה קטנה יחסית לעומת האימפריה העות'מאנית, ללא שאיפות אימפריאליות, שלווה, מערבית, עם עוני עצום ואלימות פוליטית. הוא הפך את מפלגת העם הרפובליקנית לתנועת שמאל-מרכז לכל דבר ועניין, ומולה קמו מפלגות ימין ששאפו "להפוך את תורכיה לגדולה שוב".

מפלגת העם הרפובליקנית של אינונו הובסה על ידי מפלגת הצדק של סולימאן דמירל (AP) בבחירות הכלליות ב -1965, כשהחליט להכריז על ה- CHP כמפלגת שמאל, לאחר דיונים  בחוגים פוליטיים ואקדמיים. אינונו הובס גם כיו"ר המפלגה על ידי בן דודו ובן טיפוחיו בולנט אג'וויט בקונגרס המפלגה בשנת 1972, כשהחליט להתפטר מתפקידו כיו"ר הCHP וכחבר פרלמנט.

אינונו נפטר ב -25 בדצמבר 1973. קברו נמצא באניקטביר, המאוזוליאום של אטאטורק, אנקרה. לאינונו נולדו שלושה ילדים עם מווהיבה ואילו בנו ארדאל אינונו, אחד משלושת אלה, נכנס לפוליטיקה בשנות השמונים, ארדאל כיהן כראש המפלגה הסוציאל -דמוקרטית (SODEP) / המפלגה הסוציאל -דמוקרטית הפופוליסטית (SHP) (תחליף  לCHP של אביו לאחר סגירתה לאחר 12 בספטמבר 1980, עת אירעה ההפיכה הצבאית) והיה שר החוץ, סגן ראש הממשלה וראש ממשלת קואליציה עם מפלגת הדרך הנכונה" הימנית בשנים 1991-1995.

סיפורו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, 1881-1938- מייסד תורכיה המודרנית

מוסטפא כמאל אתאתורכ- מייסד תורכיה המודרנית וסמל החילוניות במזרח התיכון.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio
 
שמו נישא בפי כל בתורכיה ותמונתו ניצבת בכל מקום במדינה. זהו הסיפור של המייסד החילוני של תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל (אתאתורכ) שהיה גם הנשיא הראשון שלה בין השנים 1923-1938 ומגדלור החילוניות במזרח התיכון.
את הסיפור הבאתי מהביוגרפיה הממשלתית הרשמית שלו יחד עם תוספות משלי.
 
מוסטפא כמאל בן עלי ריזא וזוביידה האנים נולד בבית בן שלוש קומות ברובע קוג'קאסים דאז בעיר סלוניקי העות'מאנית בשנת 1881. לסבו הגדול קראו חאפז אפנדי והוא היה נווד מקבוצת שבטי הנוודים התורכיים קוג'אג'יק שמקורם באיזור קוניה ואיידין שבתורכיה. קבוצה זו התיישבה באיזור מקדוניה במאות ה14 וה-15. אימו, זוביידה האנים הייתה גם ממשפחה תורכית עתיקה שהתיישבה באיזור לנגאסה שליד סאלוניקי. אביו, עלי ריזא, היה קצין צבא וסוחר עצים שהיה מוסלמי אדוק בדתו, התחתן עם זוביידה בשנת 1871 וכשמלאו 10 שנים לנישואיהם נולד מוסטפא כמאל. בנוסף היו להם עוד 5 ילדים כשארבעה מהם מתו בגיל צעיר ורק אחותו של מוסטפא כמאל, מאקבולה, חיה עד שנת 1956.
 
בילדותו, מוסטפא כמאל התחנך בבית הספר בשכונת חאפז מהמט אפנדי בסאלוניקי (בתקופה העות'מאנית הייתה בסאלוניקי קהילה מוסלמית וגם קהילה יהודית ענפה), אך אביו התעקש להעבירו למוסד לימודי מודרני יותר ולכן הוא התחנך בבית הספר שמסי אפנדי. בשנת 1888 כשהיה בן 7 מת אביו של מוסטפא כמאל והוא עבר לחיות בחווה של דודו באופן זמני עד שנרשם לחטיבת הביניים לילדי עובדי מדינה בסאלוניקי. לאחר מכן עבר לפנימייה צבאית לילדי חט"ב ותיכון במונאסטיר ומשם למכללה צבאית באיסטנבול. בגיל 21 הוא המשיך את לימודיו כקצין בדרגת סגן בצבא העות'מאני עד שסיים את לימודיו בדרגת סרן במכללה הצבאית. הוא שובץ מיד לאחר מכן לארמייה החמישית בדמשק במשך שנתיים. בין השנים 1908-1909 התחוללה הפיכה חוקתית באימפריה העות'מאנית והיא הפכה למעשה למלוכה חוקתית תחת ממשלת "התורכים הצעירים". בניסיון הפיכת הנגד הכושל בשנת 1909 שניסה לחולל הסולטאן נגד הצבא נכנס אתאתורכ לאיסטנבול יחד עם היחידה שלו.
 
בשנת 1911 פלשה איטליה ללוב העות'מאנית ומוסטפר כמאל בלט לראשונה כשהוביל את הלחימה בחזיתות טוברוק ודרנה שבלוב ועשה זאת בהצלחה רבה תוך כדי שהוא קוצר ניצחונות. בסופו של דבר ניצחו האיטלקים במלחמה כולה וכעבור שנה והחזית העות'מאנית העיקרית עברה לאיזור הבלקנים.
 
כשפרצו מלחמות הבלקנים באוקטובר 1912, מוסטפא כמאל הצרף לחזית העות'מאנית בגליפולי וסייע ב1913 לשחרר את העיר אדירנה כשמדינות הבלקן עברו להתכתש בינן לבין עצמן. ב1913 כשהעות'מאנים והבולגרים הסדירו את יחסיהם הוא הפך להיות הנספח הצבאי העות'מאני בסופיה בירת בולגריה וקיבל דרגת סגן אלוף. הוא שירת בנספחות עד 1915 תוך כדי שפרצה מלחמת העולם הראשונה ובולגריה הייתה בצד של העות'מאנים ומעצמות המרכז במלחמה.
 
לאחר שסיים את תפקידו בנספחות, עבר לתפקיד בכיר בצבא העות'מאני בחזית מיצר הדרדנלים במלחמת העולם הראשונה. שם אתאתורכ הפך לגיבור האימפריה כשתרם את חלקו ב18 במרץ 1915 לבלימת הפלישה של בעלות הברית וכוח אנזא"ק (צבאות אוסטרליה וניו זילנד שהיו נספחות לבריטניה) לגליפולי וב25 באפריל 1915 באריבורנו והכשלת מאמציהן לפרוץ את מיצרי הדרדנלים כשעמד בראש הדיויזיה ה19 העות'מאנית שהסבה לאויב אבידות כבדות כשמוסטפא כמאל הורה לכוחותיו לא רק להתקיף אלא גם להקריב את עצמם ואת נפשם במערכה. בעקבות ההישגים הכבירים קודם מוסטפא כמאל לדרגת אלוף משנה. באוגוסט 1915 ניצח בעוד 3 קרבות גדולים בסביבת גליפולי. בהמשך עבר לחזית המזרחית והביס את הרוסים במוס ובביטליס. בשנת 1918 הפך למפקד הארמיה השביעית העות'מאנית בחלב שכיום בסוריה והועלה לדרגת תת אלוף.
לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה ותנאי הכניעה המחפירים שנכפו על האימפריה המתפוררת בהפסקת האש של מודרוס שנתנו לבעלות הברית ובייחוד לרוסיה וליוון דריסת רגל בשטח תורכיה של ימינו בסוף המלחמה התמנה אתאתורכ לתפקיד בכיר במשרד ההגנה העות'מאני. ואז החל הפילוג הפנימי בין תומכי הלאומיות התורכית העצמאית לבין תומכי הסולטאן והאימפריה שהיו כפופים לבעלות הברית המנצחות.
 
מבין כל האידיאולוגיות והתפיסות ששררו באותה תקופה באימפריה, בין רעיון החזרת האימפריה העות'מאנית לגדולתה להקמת אימפריה תורכית חדשה שתשתרע על פני כל השטחים שיושבים בהם עמים תורכיים, בחר אתאתורכ באמצע- לאומיות תורכית בשטחה של תת היבשת האנטולית, תורכיה של ימינו- שרובה מאוכלס בתורכים. בנוסף, אתאתורכ הבין כי ההיצמדות של האימפריה העות'מאנית לזהות אסלאמית לא תרמה לה ואף גרמה לניוונה בין היתר בגלל שהעמים הלא תורכיים שהיו מוסלמיים התנתקו ממנה. הוא ביקש לקרב את היישות התורכית שרצה להקים לאירופה ולעקרונות החילוניות שלה- לאיסיטה בצרפתית, לאיקליק Laiklik בתורכית ולהקים למעשה מדינה מודרנית תורכית חילונית בגבולות תת היבשת האנטולית. כל זאת על רקע מלחמת העצמאות התורכית שפרצה בעימות מול היוונים שכבשו את איזמיר (סמירנה) ב15 במאי 1919. המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, החלו על פי הסכם סוור לנגוס ולשלוט בשטחי האימפריה העות'מאנית ולשלוט על נתיניה התורכיים. אתאתורכ הגיע לסאמסון 4 ימים לאחר פרוץ המלחמה (יום היסטורי בתורכיה שמצוין עד היום) והחל לפקח על הארמייה התשיעית ומשם התחיל לממש את תוכניותיו הלאומיות התורכיות.
 
בין החודשים יוני לאוגוסט 1919 הוא כינס כינוסים לאומיים בכמה ערים בתורכיה והכריז בהם על נחישות האומה התורכית להחזיר לה את עצמאותה מידי הכובשים הזרים. בדצמבר 1919 הוא הגיע לאנקרה שנמצאת במרכז תורכיה ואינה צמודה לאף גבול של מעצמה זרה והתקבל של בתשואות. אנקרה הפכה למרכז ההתנגדות וגם משיקולים אסטרטגיים לעיר הבירה של ההתנגדות התורכית למעצמות הזרות ולסולטאן שישב באיסטנבול תחת השפעתן. שני הצעדים הבאים של אתאתורכ היו לייסד את הכוחות הלאומיים כתנועת התנגדות שתילחם במעצמות הזרות עד לעצמאות- כוחות שהפכו לאחר מכן ל"מפלגת העם הרפובליקנית" (CHP) ששלטה בתורכיה לבדה עד 1950 וכיום היא מפלגת האופוזיציה הראשית וב23 באפריל 1920 לייסד את "האסיפה הלאומית התורכית הגדולה TBMM", הפרלמנט התורכי שקיים עד היום שבחר באתאתורכ ליושב הראש הראשון שלו ולראש ממשלת אנקרה המורדת.
 
מלחמת העצמאות התורכית הובלה למעשה על ידי אתאתורכ שקצר ניצחונות רבים במקומות כמו סאריקאמיש, קארס, גומרו, ענתב, אורפה, מאראש, אינונו וכמובן סאקאריה-קרבות שנכנסו להיסטוריה ומקומות שקיבלו כינויים שציינו את הניצחונות הלאומיים התורכיים. הקרבות נערכו בעיקר נגד כוחות יווניים וכוחות הסולטאן שהיו מלווים יחד עם תגבורות צרפתיות ובריטיות. אחרי הניצחון בסאקאריה הפרלמנט התורכי קידם את מוסטפא כמאל לדרגת פילד מרשל ונתן לו את התואר העות'מאני העתיק "גאזי"- לוחם מנצח. ביולי 1923 נחתם הסכם לוזאן עם המעצמות והוכרה למעשה תורכיה של ימינו.
 
יחד עם האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, אתאתורכ פתח ברפורמות מרחיקות לכת שלא היו כמותן במזרח התיכון. מגמתו הייתה, כאמור, לייסד מדינה מודרנית שבה הדת תהיה מופרדת מן המדינה ולא תוביל את המדינה כמו שהיה בימי המדינה העות'מאנית.
 
רפורמות פוליטיות: 1. ביטול הסולטאנות ב1 בנובמבר 1922 והפיכת הסולטאן העות'מאני לח'ליף האסלאם בלבד. 2. הכרזת הרפובליקה התורכית ב29 באוקטובר 1923 באופן רשמי כשאתאתורכ הוא הנשיא והקמת ממשלת תורכיה בראשות עיסמת אינונו שעתיד להפוך ליורשו של אתאתורכ בהמשך. אנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית במקום איסטנבול, עד היום. עד היום ה29 באוקטובר הוא "יום הרפובליקה", למעשה יום העצמאות של תורכיה. 3. ביטול הח'ליפות ב3 במרץ 1924 והגליית משפחת המלוכה העות'מאנית.
 
רפורמות חברתיות: 1. נשים וגברים מקבלים זכויות שוות, בין 1926 ל1934. 2. רפורמת הלבוש- איסור תרבושים, טורבאנים ולבוש עות'מאני ומעבר ללבוש אירופי ב25 בנובמבר 1925. 3. סגירת מסדרים צופיים בנובמבר 1925. 4. חוק החלת שמות משפחה לראשונה בתורכיה (עד אז אדם היה מזוהה רק עם מקום הולדתו, עם שם אביו או עם תואר כבוד שהיה לו כמו פאשא או אפנדי) ביוני 1934. בעקבות זה קיבל מוסטפא כמאל את שם המשפחה "אתאתורכ" (אבי התורכים) מהפרלמנט התורכי. 5. ביטול התארים, הכינויים ותארי המלוכה העות'מאנים (סולטאן, פאשא, אפנדי וכו') בנובמבר 1934. 6. ביטול לוח השנה המוסלמי וחישוב השעה העות'מאני, והתאמת הזמן והתאריך ללוח הגריגוריאני שמקובל באירופה, בין 1925 ל1931.
רפורמות משפטיות וחינוכיות: ביטול החוק הקאנוני העות'מאני בין 1924 ל1937 והכנסת חוקה חילונית וקודקס אזרחי תורכי בדומה לזה הצרפתי באותן שנים. 2. רפורמות בתחום החינוך והפיכתו לחילוני במרץ 1924 עם ביטול הח'ליפות. 3. רפורמת הכתב בשנת 1928- הרפורמה הכי חשובה בתולדות תורכיה- הפיכת הכתב בתורכית מכתב ערבי שנכתב מימין לשמאל לכתב לטיני שנכתב משמאל לימין. אתאתורכ ושריו יצאו ללמד בעצמם את העם את הכתב החדש וצימצמו באחוזים מדהימים את שיעור האנאלפביתיות באוכלוסייה, כשעד אז ידעו רק 10 אחוזים מהאוכלוסייה קרוא וכתוב. הוקמה גם מעין "אקדמיה ללשון תורכית" שהוציאה כמה שיותר מילים שמקורן מערבית ומפרסית מהשפה התורכית, ביטלה את התחביר הפרסי של השפה התורכית ואימצה מילים מהשפות של העמים התורכיים העתיקים וכן משפות אירופיות. הרפורמה בשפה נמשכה בין 1928 ל1932 ובכך הוקמו גם "אגודות שפה והיסטוריה תורכית". ב1933 התקבל גם חוק לגבי האוניברסיטאות ועוד לפני כן נאסרו כיסויי ראש מוסלמיים במקומות ציבוריים בתורכיה ובמיוחד באוניברסיטאות.
 
בשנת 1927, עם היבחרו בשנית לנשיא תורכיה על ידי האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, נאם אתאתורכ את ה"נוטוק", הנאום הגדול שנמשך במשך 5 ימים בין ה15 ל20 באוקטובר של אותה שנה. הוא תיאר בנאום הזה בהרחבה את מלחמת העצמאות התורכית וייסוד הרפובליקה ועקרונותיה. הוא נהג להסתובב הרבה במדינתו ולהיפגש עם אזרחים ולעקוב אחרי יישום הרפורמות שלו. כלפי היהודים נהג אתאתורכ בשיוויון ובידידות יחסית. בחייו הפרטיים הוא היה מאוד צנוע. הוא התחתן עם לאטיפה האנים ב1923 ונישואיהם נמשכו שנתיים ללא ילדים משלהם. הוא אימץ 7 בנות ביניהן את הטייסת סביחה גוקצ'ן ושלושה בנים. הוא אהב בעיקר לקרוא ספרים והייתה לו ספריה ענקית. ב1937 הוא תרם את חוותיו לאוצר המדינה.
 
בשנותיו האחרונות הוא סבל ממחלת כבד עד שמת ב10 בנובמבר 1938 בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב9:05 בבוקר (עד היום זמן מותו מצוין בצפירה בתורכיה). הוא נקבר זמנית במוזיאון האתנוגרפי שהקים באנקרה ב21 בנובמבר 1938. ביום השנה ה15 למותו הוא הועבר למואוזוליאום הענק שהוקם לכבודו, אניטקביר.

המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP

אודות "מפלגת הצדק והפיתוח"- AKP- מפלגתו של ארדואן (נכתב במקור בשנת 2015 ועודכן קצת).
מפלגת הצדק והפיתוח בתורכיה, מפלגתו של ארדואן, מציינת בימים אלה 20 שנה להיווסדה מאז שנוסדה בקיץ 2001.
כיום המפלגה נמצאת על פרשת דרכים היות ונשיא תורכיה אינו חבר פרלמנט אך שינה בהתאם את החוקה כדי שיעמוד בראש מפלגתו והוא למעשה שליט יחיד בה.
שני מייסדי המפלגה הוותיקים הם עבדאללה גול נשיא תורכיה לשעבר, יחד עם ארדואן שהוא נשיא תורכיה הנוכחי ושבניגוד לגול נשאר במפלגה.
ההבדל הוא שגול וארדואן אינם רואים עין בעין בהרבה נושאים, גול מתון יחסית וארדואן קיצוני ומתלהם. יש דווקא אפשרות שגול, שמזכיר לי בהרבה דווקא את ראש הממשלה של שנות השמונים טורגוט אוזאל, יקים מפלגה חדשה שתתחרה בארדואן ובמפלגת הצדק והפיתוח. זה לא קרה , אך גול הביע תמיכה עקיפה במפלגתו של אחד מהמוחות הכלכליים המבריקים לשעבר של ארדואן, עלי באבאג'אן, ששייכת לאופוזיציה.
ועכשיו להיסטוריה:
מפלגת הצדק והפיתוח, או בראשי תיבות תורכיים AKP, נוסדה בתאריך 14 באוגוסט 2001 על ידי המייסדים עבדאללה גול, בולנט ארינץ', כיום סגן ראש ממשלת תורכיה, מליח גוקצ'ק, ראש עיריית אנקרה בירת תורכיה מזה 20 שנה וכמובן רג'פ טייפ ארדואן, שהיה אז ראש עיריית איסטנבול. כל אלה שציינתי היו שייכים לפלג הרפורמיסטי של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקאן. הם טענו שהקו של ארבקאן איסלאמיסטי מדי, ובשל כך המפלגה פורקה על ידי הצבא בשנת 1997. הם טענו שיש לבסס מודל מפלגה של ימין שמרני, בדומה ל"מפלגת המולדת" בראשות טורגוט אוזאל, שלא הייתה אסלאמיסטית בכלל, ששלטה ברוב שנות השמונים בתורכיה. ברגע שמבססים מודל כזה, שיש לו מקבילה באירופה- ה"נוצרים הדמוקרטים", אז ניתן ליצור מצב שלא תיווצר תדמית אסלאמיסטית למפלגה וכך היא תוכל לכבוש את השילטון.
באותה תקופה, יש לציין, תורכיה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה מאוד. אבטלה עמוקה. מיתון עמוק. ממשלות שעלו ונפלו, כממשלות אחדות רעועות, מאז ראשית שנות התשעים. חוסר יציבות כלכלי ופוליטי משווע. והנה באה ה"גאולה"- מפלגת ימין שהבטיחה רווחה כלכלית, שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וכן כיבוד המסורת המוסלמית-שמרנית. ארדואן אף הגדיל לעשות, וקבע מושגים כמו "אסלאם דמוקרטי" ו"חילוניות שמרנית", וטען כי ראש ממשלה דתי יכול להיות גם במדינה חילונית. המפלגה שידרה כל הזמן שהיא מכבדת את המורשת החילונית של אתאתורכ, כשהמטרה האמיתית מאחורי זה היה לרוקן את החילוניות וגם את הגדרת מושג אתא תורכ מתוכן. ארדואן אף צירף למפלגה בכירים לשעבר מכל מפלגות הימין בתורכיה, וכן גם דתיים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית.
והכי חשוב, שזה גם הכי גרוע, הוא שהאקדמיה ברחבי העולם "קנתה" את הסיפורים על אסלאם דמוקרטי ועל מפלגת ימין שמרני אך לא אסלאמיסטית. ומשם זה חילחל לראשי האיחוד האירופי, שדרשו שוב ושוב מתורכיה לפנות לכיוון דמוקרטי ולצמצם את השפעת הצבא, על מנת שתורכיה תוכל להגשים את חלומה מאז שנות החמישים ולהצטרף לאיחוד. אני בעצמי ראיתי מחקרים אקדמיים מחוץ למזרח התיכון, ואפילו בישראל, ששיבחו והיללו את המפלגה הזו כדגם חדש של "אסלאם דמוקרטי"- שילטון ומפלגה שמכבדים גם את האסלאם אך גם את הדמוקרטיה. זה ממש נראה כמו חזון אחרית הימים של גר זאב עם כבש. הבעייה היא שלבסוף, הזאב טרף את הכבש.
בנובמבר 2002 נערכו בחירות לפרלמנט התורכי, ומאז זכתה מפלגת הצדק והפיתוח ברוב, שהפך אותה למפלגה הגדולה בפרלמנט עם רוב מוצק, לראשונה מאז 1987. רוב זה נשמר פחות או יותר עד לימינו אנו. מאז גם זכו המפלגה ומנהיגה ארדואן בכל משאלי העם ומערכות הבחירות שנערכו, כולל בבחירות לנשיאות, הבחירות הראשונות לנשיאות שנעשות על ידי העם ולא על ידי הפרלמנט, ביום ראשון האחרון. בתקופה לאחר הבחירות הצהיר העיתון הכמאליסטי "ג'ומהוריית" כי החילוניות בסכנה. והם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
עם מתן תוצאות הבחירות נוצרה בעייה: על ארדואן הושתה עבירת קלון, בשל ישיבתו בכלא כמה שנים לפני כן לאחר שהקריא שיר עם גוון אסלאמיסטי, והוא לא יכל להיבחר לראשות הממשלה. מה עשו? לקחו את עבדאללה גול סגנו, מינו אותו לראש ממשלה עד מרץ 2003, עת ארדואן נוקה מהקלון. במרץ 2003 התפטר נציג מחוז מסוים בפרלמנט כדי שייערכו בחירות מקומיות באותו מחוז, ארדואן ניצח בהן, נכנס לפרלמנט ומונה לראש ממשלה. גול מונה לשר החוץ התורכי.
כלפי פנים, ארדואן התחיל במדיניות כלכלית של יוזמה חופשית והקטנת האבטלה. המדדים הכלכליים של תורכיה צמחו. תורכיה הפכה למדינה אירופית מודרנית ומשגשגת. כלפי חוץ שידר פייסנות כלפי המערב וישראל, ואף הגדיל לעשות כשמיד לאחר היבחרו שתה יין במטוס בעת צום הרמדאן, על מנת "לבלבל את האויב". נשיא תורכיה באותה עת היה אהמט נג'דת סזר החילוני, שהתעמת שוב ושוב עם ארדואן, ובשנת 2007 החליף אותו שר החוץ עבדאללה גול ממפלגת הצדק והפיתוח. עוד עמדה נכבשה.
בינתיים, שמה המפלגה דגש על הצטרפות לאיחוד האירופי, אך מטרה זו לא הושגה. הכל התנהל כשורה עד שנת 2008, עת נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, ועת פרץ המשבר הכלכלי הגדול בעולם, שתורכיה שרדה אותו בשלום. ארדואן, שביקר בישראל בשנת 2005, ניצל את המומנטום, העליב את שמעון פרס הנשיא דאז בעת ועידת דאבוס על רקע מבצע "עופרת יצוקה", התנגח בישראל וכן התחיל בהזדהות גלויה עם החמאס ועם תנועת האם של החמאס, שהייתה גורם משפיע במפלגת הצדק והפיתוח, "האחים המוסלמים". לצד האחים המוסלמים, תמך בארדואן פתהוללה גולן, איש דת אסלאמיסט מתון שיש לו תנועה חינוכית רחבה מאוד שבסיסה בפילדלפיה שבארצות הברית. מוסדות החינוך המסועפים של התנועה הכשירו שופטים, עורכי דין, שוטרים ורופאים רבים שתפסו עמדות מפתח בתורכיה במשטרה ובמערכת המשפט. את זאת ניצל ארדואן לשפוט ולהכניס לכלא אנשי צבא, חברי פרלמנט רבים וכמובן עיתונאים שהתנגדו לו, באשמה כי תכננו הפיכה נגדו. הוא האשים אותם כי מדובר ביצירת "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה, שנועדה ליצור אליטה ולהעלות את אנשיה לשילטון. בהמשך הפנה את אותה האשמה כלפי גולן ואנשיו, עת הסתכסך עם איש הדת המשפיע.
לצד ארדואן בלט כל העת אהמט דאווטאולו, פרופסור למדעי המדינה, שהיה יועצו למדיניות חוץ והחל משנת 2009 שר החוץ של תורכיה ולאחר מכן מונה לראש הממשלה. בהמשך דרכם של ארדואן ודאווטאולו נפרדו, ודאווטאולו הפך לאחד מראשי האופוזיציה כנגד ארדואן.
דאווטאולו, דובר ערבית ואנגלית רהוטות, ניסח את תיאוריית "העומק האסטרטגי", לפיה יש להחזיר את תורכיה לימי גדולתה מימי האימפריה העותמאנית כבעלת עוצמה דיפלומטית, צבאית וכלכלית איזורית. בימי דאווטאולו כשר החוץ גדל שירות החוץ ומבנה משרד החוץ התורכי למימדי ענק. הוא טען כי תורכיה צריכה ליצור השפעה איזורית גם דרך מדינות לוויין, שיהיו תחת חסות תורכית, בניגוד לאימפריה העותמאנית ששלטה ישירות. את "האביב הערבי" בשנת 2011 ניסה דאווטאולו לנצל להעלאת משטרי "אחים מוסלמים" בכל מדינות ערב, שיפעלו תחת חסות תורכית. גם עבור ישראל הייתה לו תוכנית- להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מפתח למדינה בדומיננטיות אסלאמית, תחת חסות תורכית, ובכך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסופו של דבר נשארה תורכיה חברה עם מעט מדינות מזהירות, כתוצאה ממדיניות זו, דוגמת פקיסטאן, סומליה וקטאר. אך עם זאת, ברק אובמה ניסה לחזק את תורכיה במישור הדיפלומטי והבין לאומי, ולא גינה בלשון חזקה את פרשת המרמרה.
דוגמה למדיניותו של דאווטאולו, שמכונה גם "ניאו עות'מאניזם", שאני רואה בדאווטולו כרעיון רב שנים שאותו האיש החליט פשוט להוציאו לפועל, ניתן בנאום שנתן בשנת 2009, בסרייבו בירת בוסניה, שהייתה עד עשור לפני כן מוכה וחבולה ממלחמת אזרחים אתנית, ובו שיבח את קיומה של האימפריה העותמאנית התורכית, וטען כי כשהעותמאנים שלטו על המזרח התיכון, הבלקן וחלק מהקווקז היה שקט יחסי, לא הייתה לאומיות לכן לא היו מאבקים לאומיים עקובים מדם כמו שהתרחשו לאחר פירוק האימפריה בשנת 1923. רוצה לומר: האימפריה העותמאנית הייתה דגם לאחוות עמים ותרבויות, אימפריה רב דתית ותרבותית שסיפקה שקט
יחסי לנתיניה. היה לה עומק אסטרטגי, כמו שצריך להיות לתורכיה החדשה שרוצה לעצב ארדואן. הבעייה היא שתורכיה של ארדואן ודאווטואולו, למרות הנתונים הכלכליים המרשימים והבנייה המסיבית בכל רחבי תורכיה, הסתכסכה כמעט עם כל המדינות שסביבה….
כעת, מפלגת הצדק והפיתוח רוצה לשנות את החוקה החילונית של הרפובליקה התורכית, שקיימת מאז 1982 בעת ששרר משטר צבאי במדינה. בשנת 2010 ניצח ארדואן במשאל עם למען שינוי מתוחכם של סעיפי החוקה, שיהפוך את המדינה, לבסוף, מחילונית למסורתית, אם להגדיר זאת בלשון עדינה. לא מזמן התקבלו חוקים בתורכיה המגבילים רכישת וצריכת אלכוהול, והיד עוד נטויה….
המקבילה הישראלית-ערבית של הAKP היא מפלגת רע"ם- הרשימה הערבית המאוחדת, ששייכת לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, וחברה בקואליציה.

באבא: "הסולטאן סולימאן השלישי"- נשיא תורכיה התשיעי, סולימאן דמירל.

בשנת 2015 מת נשיא תורכיה התשיעי האגדי, סולימאן דמירל, בשיבה טובה בגיל 90. דמירל היה המקביל התורכי של שמעון פרס הישראלי: ה"אבא" של הפוליטיקה התורכית, פוליטיקאי שמרן ומוסלמי מאמין מצד אחד, אך מצד שני ליברל ולא אסלאמיסט במדיניותו ששאף לשמור על יחסים טובים עם המערב וישראל. בשנות התשעים, דמירל כראש ממשלה שנבחר לנשיא בשנת 1993, פעל רבות לשימור היחסים עם ישראל ואף לאחר פרישתו הקציב כסף על מנת לתת לסטודנטים ישראלים מילגה והזדמנות ללמוד בתורכיה.

דמירל היה מעורב בפוליטיקה התורכית במשך 40 שנים ויותר. הוא כיהן 5 פעמים כראש ממשלה, סך הכל במצטבר 10 שנים וחצי. הוא הפך לדמות אגדית אך גם לסמל של חוסר היציבות הפוליטית במדינה, היות וממשלותיו היו קצרות ימים. לא אחת הודחו ממשלותיו על ידי הצבא בשל חוסר יציבות.

דמירל, שהפך לדמות אגדית בפוליטיקה התורכית, נולד במקום אגדי לא פחות- איספרטה שבדרום מערב בתורכיה, הלא היא ספרטה האגדית מהמיתולוגיה היוונית. הוא למד הנדסה אזרחית באוניברסיטה הטכנית באיסטנבול בשנת 1949, עת היה בן 25. הוא החל לעבוד בשירות המדינה, במחלקת תיכנון החשמל במקצועו כמהנדס, והיה אחראי בעיקר על בניית סכרים ותחנות כוח ברחבי המדינה. הוא היה איש אשכולות: גם מרצה על הנדסה הידראולית, גם יצר קשרים עם חברות אמריקניות וניהל פרוייקטים בשבילן, וגם שירת בצבא התורכי כמהנדס לאחר ההפיכה הצבאית של 1960. אבל עיקר הקריירה שלו הייתה בפוליטיקה, אליה התוודע כשעבד בשירות המדינה.

בשנת 1960 התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, בגיבוי אמריקני, שהדיחה את ראש הממשלה הלא כמאליסט, השמרן הלאומן ובעל הזיקה לדת עדנאן מנדרס מהמפלגה הדמוקרטית. מנדרס ואנשיו נתלו לבסוף, ולאחר ההפיכה הוקמו מחדש המפלגות שהוצאו אל מחות לחוק. אחת המפלגות שהוקמה הייתה מפלגת ימין שמרנית וקפיטליסטית, "מפלגת הצדק".
דמירל הצטרף למפלגת הצדק, שהחליפה את המפלגה הדמוקרטית של מנדרס, שהוצאה אל מחוץ לחוק, כחבר בוועד הפועל שלה. בשנת 1964 קודם בקושי לתפקיד ראש המפלגה, לאחר שהואשם על ידי יריביו כי הוא שייך לתנועת "הבונים החופשיים".
הוא מונה גם לסגן ראש ממשלה בממשלת אחדות, אך באוקטובר 1965 הפך בגיל 41 לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות תורכיה לאחר שמפלגתו עלתה לשילטון וקיבלה רוב מוחלט. גם בבחירות 1969 קיבלה ממשלתו רוב מוחץ. אולם בשנת 1971 התעורר סכסוך בין ממשלתו של דמירל לצבא התורכי, סביב עמדתו בנושא הסיכסוך בקפריסין בין היוונים לתורכים. הצבא האשים את דמירל בפעולה בניגוד לערכיו של אתאתורכ. לכן, הצבא פעל להדיח אותו מתפקיד ראש הממשלה, וחולל הפיכה. דמירל הודח.
לאחר חזרתה הזמנית של המערכת הפוליטית התורכית לפעולה בעקבות ההפיכה הצבאית, הפך דמירל למנהיג האופוזיציה. בונה הסכרים הגדול הוכיח עצמו שוב כעוף חול, שקם מן ההריסות. גם כחבר פרלמנט רגיל הפך לאיש המשפיע ביותר בתורכיה. הוא האיש הראשון מאז הסולטאן סולימאן המפואר בן המאה ה-16, שנושא את השם "סולימאן" ובעל השפעה כל כך רבה במדינאות התורכית- לכן אני קורא לו "הסולטאן סולימאן השלישי" (סולימאן השני היה סולטאן חלש וכושל לא בימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, לכן דמירל הוא השלישי). בשנת 1975 הקים ממשלת ימין לאומית. עם זאת, התאפיינה באותן שנים הפוליטיקה התורכית בחוסר יציבות ובעימותים אלימים בין ימין ושמאל. דמירל, עם כל כוחו, דאג רק לקיום ממשלתו. הוא לא היה מספיק חזק כדי לדכא את המהומות.
הוא הקים ממשלת ימין לאומית נוספת, בשנת 1977. באותה שנה נערך הטבח המפורסם שנערך באנשי השמאל התורכי בהפגנת 1 במאי בכיכר תקסים באיסטנבול, וממשלת דמירל הואשמה בחוסר מעש או אף בהתערבות צבאית כדי לחולל את הטבח. בשנת 1980 לא יכלה ממשלת דמירל לבחור את נשיא תורכיה, מה שיצר ואקום פוליטי, ואז הצבא שוב התערב, ועשה הפיכה. כל המפלגות שוב הוצאו אל מחוץ לחוק.

"באבא" דמירל, כמו שנקרא בידי התורכים, היה שקוע בהליכים משפטיים של הצבא נגדו, אך משאל עם חוקתי התיר לו לחזור לפוליטיקה בשנת 1987. הוא לא ויתר, וביחד עם יריבו, טורגוט אוזאל-שגם היה איש ימין רק ממפלגה אחרת, "מפלגת המולדת", חזר דמירל לפוליטיקה. שניהם, דמירל-אוזאל, הפכו לצמד הפופולרי והחזק ביותר בפוליטיקה התורכית. דמירל הקים את "מפלגת הדרך הנכונה" והפך שוב לדומיננטי-מה שסלל את דרכו לעשור זוהר.
הוא נכנס לממשלה שוב, ובשנת 1991 הקים ממשלת אחדות לאומית עם מפלגת השמאל הראשית, זו שהחליפה את "מפלגת העם הרפובליקני CHP" שייסדה את תורכיה המודרנית. הנשיא באותה עת היה ראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל, יריבו המרכזי של דמירל מאותו מחנה ימין. בשנת 1993 מת במפתיע טורגוט אוזאל, ודמירל נבחר לתפקיד הנשיא. כמו שמעון פרס, הוא כיהן בתפקיד שבע שנים, וזה היה התפקיד היציב ביותר שעשה בדרג הפוליטי התורכי. במהלך שנות כהונתו פעל כנגד עליית גורמים אסלאמיסטיים לשילטון, ופעל עוד מעת כהונתו כראש ממשלה ב-1991 לחזק את הקשרים בין תורכיה לישראל. בעשור של שנות התשעים, 1991-2000, עת דמירל היה בו דומיננטי, זכו יחסי ישראל ותורכיה לתור זהב שלא נודע לפניו ולא לאחריו, בין היתר בזכות "באבא" דמירל, או הסולטאן סולימאן השלישי.
בשנים האחרונות שימש דמירל כמרצה וכפובליציסט בפאנלים פוליטיים שונים.

אבראהים ראיסי- נשיא איראן שיחליף בהמשך את המנהיג העליון ח'אמנאי

דיוקנו של אבראהים ראיסי- הנשיא החדש והמנהיג העליון הבא של איראן
האם ראיסי האולטרה-שמרן, ששייך למחנה השמרנים בו תומך ח'אמנאי, מי שהיה התובע הכללי של העיר המדאן, נבחר ביוני 2021 לתפקיד נשיא איראן וכיום הוא ראש מערכת המשפט באיראן, הוא המחליף המסתמן של ח'מנאי כמנהיג העליון של איראן?
באיראן, המנהיג העליון של המדינה שהוא שליט המדינה בפועל ולמעשה חייב להיות איש דת ופוסק הלכה שיעי. זה לפי העיקרון של "ולאיית-א-פקי", עיקרון של שילטון חכם ההלכה שעיצב אייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפיכה האסלאמית של איראן ב1979 והמנהיג העליון הראשון שלה.
האייתוללה עלי ח'מנאי היה איש דת בכיר, אך לא חכם הלכה מהגדולים ביותר. לא מרג'ע-א-תקליד, הכוונה לדמות לחיקוי לחכם הלכה. הוא נבחר בשל יכולותיו הפוליטיות, כנשיא איראן בזמן שח'ומייני היה המנהיג העליון של המדינה. וכך יהיה גם עם ראיסי- בחירתו לנשיאות מסמנת כי הוא עומד להחליף בקרוב את ח'מנאי החולה לאחר מות המנהיג העליון.
היות וח'מנאי אינו אדם בריא, רבות הספקולציות באשר למי יחליף אותו. לאחר מות המנהיג העליון או התפטרותו, לפי החוק באיראן, מתכנסת "מועצת המומחים" של המדינה ומחליטה מי יהיה המנהיג העליון הבא.
רוב הסיכויים הם שאבראהים ראיסי, יליד נובמבר 1960 (כלומר בן 61 כיום) ומומחה למשפט מוסלמי-שיעי, יחליף את האייתוללה ח'מנאי. אבראהים ראיסי הוא איש דת מוסלמי-שיעי, שנהנה מתמיכתם של משמרות המהפיכה, הגוף החזק ביותר באיראן כיום. אחד הסימנים המרמזים על כך שראיסי יחליף את ח'מנאי בבוא היום ניתן לפני כמה שנים, עת סייר ראיסי בגבול לבנון-ישראל מהצד הלבנוני של הגבול וביקר את לוחמי אירגון הטרור חיזבאללה שנמצאים שם.
הקריירה הלימודית של ראיסי, יליד העיר משהד באיראן שלמד בסמינר להכשרת חכמי דת שיעים בעיקר קום, השתלבה בקריירה משפטית: בשנת 1981 מונה לתובע הכללי של הערים כרג' והמדאן (המדאן היא כנראה שושן הבירה העתיקה שמוזכרת במגילת אסתר). שתי הערים מרוחקות זו מזו. בהמשך התקדם במערכת המשפט האיראנית והגיע לתפקידי התובע הכללי של הבירה טהראן ובשנת 2014 מונה לתובע הכללי של איראן כולה.
במהלך כהונתו במערכת המשפט ובראשות מערכת המשפט של איראן הורה ראיסי להוציא להורג אלפי מתנגדי משטר, מה שהקנה לו את הכינוי "התליין" בפי ההמונים.
טבילת האש הפוליטית הרצינית של ראיסי הייתה בשנת 2017 התמודד מטעם מפלגת חכמי הדת הלוחמניים השמרנית על נשיאות איראן מול הנשיא המכהן, חסן רוחאני שנחשב יותר מתון ממנו, והפסיד.
ההפסד של ראיסי לא אומר דבר, היות והסיכוי שהמנהיג העליון הבא של איראן יהיה "רפורמיסט" כמו רוחאני הוא אפסי. לכן ראיסי נבחר לאחר 4 שנים לנשיא המדינה, התפקיד השני במעלתו במערכת השילטון האיראנית.
עם זאת, ראיסי הוא דמות מקובלת מאוד בקרב החוגים השמרניים של איראן והוא גם דמות מקובלת על ח'מנאי עצמו, למרות שהיה שמח יותר לראות את בנו שלו, מוג'תבא ח'מנאי, מחליף אותו.
משנת 2016 עומד ראיסי בראשות קרן צדקה מאוד עשירה בעיר משהד, שנוסדה עוד ב-1795 על ידי השאה מבית קאג'אר, קרן "מפתן הקודש (אסתאן-א-קודס רזאווי)". עם זאת, היות ראיסיי מחליפו של ח'מנאי אינה בטוחה במאת האחוזים. בחודש מרץ 2019 מונה אבראהים ראיסי לתפקיד ראש מערכת המשפט באיראן על ידי האייתוללה ח'מנאי, עוד צעד שמראה כי ח'מנאי רואה בו כיורשו וכי הוא מתעתד, אולי, להתמנות לתפקיד לאחר תום עידן ח'מנאי.
בשנת 2021 הוחלט שראיסי יתמודד לנשיאות איראן מטעם המחנה השמרני, ובחודש יוני 2021 זכה בתפקיד בבחירות שאחוזי ההצבעה בהן היו מהנמוכים ביותר בתולדות המדינה.
בחודש אוגוסט 2021 ייכנס ראיסי לתפקידו כנשיא.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏עומד‏‏
לייק
תגובה
שתף