Category Archives: הסולטאן ושאר סדרות תורכיות

מהמט הכובש ומי היה הסולטאן סולימאן השני-חלק א'

היום אני רוצה להתייחס במקצת לפרק של אתמול ביום חמישי. הקאדי אבו סעוד אפנדי הזכיר פירמאן, צו סולטאני, שנתן הסולטאן מהמט הכובש בן מוראד. הפירמאן הזה נתן חופש פולחן דתי וחופש דת לבני הדתות האחרון בעת כיבוש מבצר גלאטה. מהמט הכובש, יליד 1432, מסמל יותר מכל את כניסתה של האימפריה העותמאנית ל"מאה המפוארת", הלא היא התקופה שבין השנים 1451 ל-1566. תור הזהב הזה של האימפריה היה בעת שילטונם של הסולטאנים הדומיננטיים מהמט, ביאזיד השני, סלים הקשוח וסולימאן. מהמט הכובש, שפתח את המאה המפוארת, היה גם הסולטאן הראשון שנחשב מחוקק, כלומר שהוראותיו נחשבו חוקים מעבר להלכה האסלאמית הלא היא השריעה, וגם הסולטאן שסוף סוף כבש את קוסטנטינופול, הלא היא איסטנבול, בירת הביזנטים, בשנת 1453 והגשים בכך את חלומה הוותיק מזה כ-800 שנים של האומה המוסלמית.
מהמט הכובש היה סולטאן פעמיים: פעם אחת היה סולטאן בין השנים 1444-1446, כלומר החליף זמנית את אביו מוראד בהיותו בן 12 בלבד, לשנתיים, והיה חלש ולא בשל. ואילו הפעם השנייה, שבה הפך באופן קבוע לסולטאן, ב-1451, שילטון שנמשך שלושים שנים בדיוק עד מותו. הפעם השנייה של שלטונו פתחה את "המאה המפוארת", רצופת הכיבושים וההישגים של האימפריה העותמאנית.

בסידרה מצוין כי הסולטאן סולימאן קרא לנכדו הראשון, בנו של הנסיך מוסטפא, בשם סולימאן. אותו סולימאן לא הפך לסולטאן סולימאן השני. גם אביו לא החליף את סולימאן המפואר, בנסיבות שלא אפרט על מנת שלא לעשות ספוילר. מה שאני יכול להגיד הוא שסביב מוסטפא התפתחו גם מיתוס של המחליף הראוי ביותר לאביו, שהיה דומה לסבו סלים הקשוח מאוד- מיתוס של גיבור טראגי שעלייתו לשילטון הייתה יכולה לשנות את ההיסטוריה ולתרום לשרידותה של האימפריה, וגם תיאורייה, אחת מני תיאוריות רבות אודות התפוררות האימפריה העותמאנית.
במציאות, הסולטאן שנקרא סולימאן השני בא כמה דורות לאחר סולימאן המפואר. הוא היה היפוכו הגמור של האיש שעל שמו הוא נקרא. הוא סימל יותר מכל את השקיעה שבאה לאחר המאה המפוארת. רוב חייו הוא היה בתוך כלוב של זהב… ועל כך בפוסט הבא.

המשוררים שאבראהים אהב

שלום לכולם ולכולן,

בפוסט השני שלי להיום, אני רוצה להדגיש את נושא השירה והספרות הפרסית והתורכית, שמוזכרות בסידרה שוב ושוב. מי שמזכיר את המשוררים ואת שיריהם רבות הוא סולימאן המפואר, שבעצמו כתב שירים וסיפורים קצרים תחת השם: "מוהיבי".

כאמור, במאה ה-16 שפת המינהל, ספרות והשירה הנפוצה ביותר באימפריה הייתה השפה הפרסית. זאת, למרות העוינות הבסיסית, שנמשכת עד היום, בין התורכים לפרסים. כשלומדים על האימפריה העותמאנית, מי שרוצה ללמוד את השפה התורכית העותמאנית מומלץ לו מאוד ללמוד את השפה הפרסית, לפחות ברמת מתחילים. עבדכם הנאמן עשה כך בדיוק, למרות שאיראן היא לא התחום שלי כלל וכלל.

באחד הפרקים הקודמים, ניהל אבראהים פאשא כהרגלו ויכוח עם הקאדי אבו סעוד אפנדי (שמעדיף מוסלמי מקורי כווזיר גדול, ולא עבד נוצרי שהומר לאסלאם כמו אבראהים). אבראהים אמר לקאדי שהוא אוהב לקרוא את שיריו של המשורר הפרסי חאפז שיראזי, והקאדי אמר לו שזה בסדר ושלא מדובר בשירי כפירה. כשאבראהים, שממילא משחק באש עם כל סביבתו, הזכיר את יונוס אמרה התורכי, זעם הקאדי וקרא לאמרה כופר.
חוואג'ה שמסודין מוחמד חאפז שיראזי, שנודע בכתיבתו בשם חאפז, היה משורר פרסי, שחי בין השנים 1326-1390 בערך. אוספי השירה שלו נחשבים כדובדבן שבקצפת של השירה הפרסית. אחד הסופרים שהשפיע ביותר על הספרות והשירה הפרסית, ושמו נודע עד היום כשאיראנים רבים מחזיקים את ספרי השירה שלו בביתם. חאפז נולד בעיר שיראז בפרס, וחי שם את רוב חייו עד למותו.

בילדותו ובנערותו, חאפז למד את הקוראן בעל פה וקרא שירים רבים. הוא עבד כמורה לקוראן שבעל פה וגם כמשורר. לשירה הגיע דרך פגישה עם המשורר עטאר, שהוא הפך לתלמידו. רבים משיריו הם שירים שההשראה שלהם הייתה שאק א-נבאט, נערה יפה שהוא לא זכה להינשא לה אך אהב אותה מאוד (אהבה לא ממומשת מובילה לחוש יצירה רחב בדרך כלל). שיריו היו קצרים, אך הוא היה אדם מאוד רוחני, שהאמין במיסטיקה מוסלמית- הסופיות (Sufism), ועבר חוויות דתיות רוחניות של התקרבות לאל. שיריו היו כל כך יפים ובעלי משמעות רוחנית, עד שהגיעו לשליט הפרסי דאז, שביקש מחאפז להיות המשורר שלו.
ברבים משיריו אודות האל ישנה האנשה של האל, כלומר לדמות את האל לבן אדם ולתת לו תכונות אנושיות. הסופים (Sufis) ידועים בכך. אחת היצירות הידועות של חאפז הייתה "שמעתי את אלוהים צוחק"….
עם זאת, שיריו מלאים כבוד לאל, בדומה לשירת ימי הביניים של יהודי ספרד. בשל כך הקאדי לא החשיב את חאפז ככופר.
חאפז הוא, כאמור, הידוע במשוררי איראן עד היום, ומקום קבורתו נחשב כאתר עלייה לרגל בשיראז, שמו הוא "חאפזייה". שמעו של חאפז לא נשאר באיראן בכלל, אלא הגיע גם לתחומי האימפריה העותמאנית.

יונוס אמרה (Yunus Emre) היה משורר תורכי מהמאה ה-13. באותה תקופה לא הייתה אימפריה עותמאנית כלשהי בתת היבשת האנטולית,

לפי הבלוג של תומר פרסיקו, יונוס אמרה היה מיסטיקן ומשורר, שחי תחת שילטון הסלג'וקים (אחת האימפריות התורכיות שהיו לפני העותמאנים), שהיו כפופים באותה עת למונגולים. פרסית הייתה שפת הספרות באנטוליה באותה תקופה, אך אמרה בחר לכתוב את שיריו בתורכית. אמרה היה סופי (Sufi) בראשית התקופה שבה התגבשו המסדרים הסופיים. יונוס אמרה נחשב עד היום לסמל מרכזי בתולדות העמים התורכיים, בשל הקפדתו על השפה התורכית, למרות שאז הייתה כתובה כמובן באותיות ערביות… השירים שלו מלאי רוחניות אך יותר קיצונית מחאפז- הוא תיאר גם את האל, שאליו שאף להתקרב כמו רוב הסופים, בתיאורים שלא נחשבים רק האנשה אלא גם תיאורים שנחשבים כפירה באסלאם. כמו חאפז, כתב שירי דת ושירי אהבה, אך אביא דוגמה לכך מדוע הקאדי קרא ליונוס "כופר", ושוב מהבלוג של תומר פרסיקו. באחד מהספרים שתורגמו לעברית, מופיע שיר ששמו וששורותיו הראשונות הם "את יינו של האלוהים שתינו"… והרי באסלאם, שתיית יין היא אסורה בהחלט. בשל כך יונוס אמרה נחשב כופר.

על הסופים ועל ג'לאל אל-דין רומי, שנחשב מייסד הסופיות, אכתוב בפוסטים הבאים.

יום השנה לכיבוש איסטנבול -מהמט הכובש חלק ב'

היום, 29 במאי 2014, הוא יום היסטורי. לא בגלל שלפני 18 שנים בדיוק ביבי נתניהו ניצח את שמעון פרס והפך לראש ממשלת ישראל, על חודם של כמה אלפי קולות, אלא בגלל ש29 במאי 1453 הוא יום הניצחון של העותמאנים ובייחוד של פאתיח סולטאן מהמט, או הסולטאן מהמט השני הכובש גיבורנו, על הביזנטים בקוסטנטינופול, הלא היא איסטנבול של ימינו. לאלה שלא יודעים, אגב, קוסטנטינופול נקראה למעשה בשמה עד שלהי המאה ה-19, בשמות וכינויים כמו קושטדינה, קושטא, קוסטנטינופוליס וקוסטה. איסטנבול הוא עיוות לשוני של הכינוי שניתן לעיר על ידי העותמאנים מיד עם כיבושה- איסלאם בול- כלומר מלאה באיסלאם. לאיסטנבול קוראים כיום בשמה דווקא בשל שיקולים לאומיים תורכיים… כנגד האויב היווני. בשנת 1923 הרפובליקה התורכית הטרייה הכריזה כי שמה הרשמי של העיר הוא איסטנבול.

מה הייחוד של קוסטנטינופול? קודם כל, קוסטנטינופול הייתה בירתה של האימפריה הביזנטית דוברת היוונית, שכונתה "האימפריה הרומית המזרחית", ושל הנצרות האורתודוכסית. המרכז של הנצרות האורתודוכסית היה כנסיית האגיה סופיה, סופיה הקדושה, או כמו שידוע בשמה "איה סופיה". אותו מרכז כנסייתי הפך אגב, למסגד שבו התפללו הסולטאנים של המאה המפוארת, ביניהם סולימאן המפואר, אחרי הכיבוש לפני 561 שנים.
אך יש עוד סיבה חשובה: עיר זו, הבנויה על 7 גבעות, נמצאת בדיוק בחיבור בין אסיה לאירופה, בין תת היבשת האנטולית לאיזור הבלקן, וכן בין הים השחור לים התיכון- כיצד? היא מחברת בין הים השחור לים מרמרה, שמתחבר לים האגאי, שמתחבר לים התיכון. לכן מדובר בצומת דרכים ימים ראשונה במעלה. אני לא אחדש כלום כשאגיד כי לעיר יש שני חלקים- החלק האסייתי והחלק האירופי, שמחוברים ביניהם באמצעות גשרים.

האסלאם נשא את עיניו לקוסטנטינופוליס, עירו של קוסטנטין ביוונית, מאז ראשית כיבושיו. וכך, פעם אחר פעם נכשלו מסעות מלחמה מוסלמיים, ממש "מן אללה" כמו שאומרים, על העיר. עד שקם הסולטאן מהמט השני הכובש. הוא שם לנגד עיניו רק דבר אחד: כיבוש העיר. בירת האימפריה הייתה אדירנה, הלא היא אדריאנופול שנמצאת באירופה, וקוסטנטינופול ישבה לאימפריה העותמאנית הגדה כמו קוץ בישבן.
הביזנטים האורתודוכסים ושאר האירופים הקתולים זילזלו במוטיבציה של הסולטאן מהמט הצעיר, שעלה בשנת 1451 (הוא יליד 1432, תעשו אתם את החשבון) בפעם השנייה לשילטון לאחר מות אביו הסולטאן מוראד. בגיל 12 עלה מהמט בפעם הראשונה במקום אביו שפרש אך הוא היה ממש ילד ואביו הוחזר לשילטון כדי להילחם מול היוונים וההונגרים. הפעם מהמט למד את הטעויות שעשה והחליט לעלות על העיר ויהי מה.

בשנת 1452 הקים מהמט בצד האירופי של הבוספורוס, הקרוב לעיר, את
"רומלי היסארי", המבצר האירופי, שישמש בסיס לתקיפת העיר. הצבא העותמאני הצטייד בתותחים כבדים מאוד, עם סיוע מהווסאלים (שליטים זרים שכפופים לסולטאן) הסרבים וההונגרים, העותמאנים אירגנו כמות גדולה של תותחים כדי להבקיע את חומות העיר, וכן ספינות וחיילים רבים. בשנת 1453 כבר העיר הייתה במצור.

בינתיים, בתוך העיר קוסטנטינופול, הייתה אנדרלמוסיה: בראש השילטון הביזנטי המתפורר עמד קיסר חלש ושמו קוסטנטין. הפטריארך, ראש הכנסייה האורתודוכסית (שממשיכו התפלל השבוע עם האפיפיור הקתולי, ראש הנצרות המערבית, בכנסיית הקבר בירושלים), נעדר מן העיר. סכסוכים פנימיים איומים. בעיר עצמה היה בן למשפחה העותמאנית, אורחאן, שקרא תיגר לשווא על הסולטאן מהמט. המצב הכלכלי היה גרוע בגרועים, והתושבים התפללו לשילוש הקדוש הנוצרי על מנת שיושיעם מהמוסלמים המתקרבים. נבואות שחורות נישאו באוויר, והכי גרוע: הביזנטים היו תלויים בונציאנים ובגנואזים (אנשי העיר גנואה, באיטליה של ימינו) שהיו קתולים ובכוח עזר מהאפיפיור הקתולי כדי לשרוד. נערכו אפילו תפילות משותפות לשני הזרמים באיה סופיה ואף דובר על איחוד (כושל) בין הזרמים. אך בקוסטנטינופול הנצורה היו אנשים שהעדיפו את שילטון הסולטאן המוסלמי על פני שילטון האפיפיור הקתולי.

עכשיו הבהרה קטנה- הנצרות התפצלה אלף שנה לפני כן בוועידת ניקיאה לשני זרמים: נצרות קתולית מערבית, שמרכזה היה ברומא, בראשה עומד אפיפיור והיא דיברה לטינית, והאמינה בטבעים כלשהם לגבי ישו, לבין נצרות מזרחית, שנקראה אורתודוכסית, שמרכזה בקוסטנטינופול, דוברת יוונית ומאמינה בטבעים אחרים לגבי ישו. בקיצור, פיצול בין נצרות רומית לבין נצרות יוונית. בראש הנצרות היוונית עומדים כמה פטריארכים, כל אחד בעיר מרכזית אחרת, כשהפטריארך של קוסטנטינופול הוא ראשון בין שווים. עד כאן על הפיצול.

באפריל התקרבו כבר העותמאנים אל שערי העיר, ספינות פשטו עליה והתותחים התחילו להבקיע את חומותיה. איזור "קרן הזהב", לשון הים הצרה היוצאת ממיצר הבוספורוס ומחלקת את העיר בין שתי היבשות, הפכה למרכז העניינים. תגבורת ימית שהובטחה לביזנטים מהוונציאנים והגנואזים לא הגיעה בזמן. בסוף מאי עשרות אלפי חיילים עותמאנים הסתערו על העיר, ליתר דיוק לעבר הקטע החלש של חומותיה, ובסיוע תותחים וחומרי נפץ פוצצו אותן. הקיסר קוסטנטין, הגיבור הטראגי, לחם כאחד החיילים הפשוטים בגבורה אך נהרג בקרב. העותמאנים פרצו אל העיר, הסולטאן מהמט נכנס לאיה סופיה ושם התפלל לראשונה את התפילה המוסלמית. מאז אותה כנסייה הפכה למסגד, ולאחר הקמת הרפובליקה התורכית הפכה למוזיאון. מהמט העניק לתושבי העיר הנוצרים והיהודים של העיר חופש דת ופולחן. מהמט גם לקח על עצמו את תואר הקיסר של הביזנטים, קייסרי רום, במקום קוסטנטין ההרוג. קוסטנטינופול הפכה לבירת האימפריה. היהודים קראו לה "קושטא" וכשהעותמאנים אמרו "הבירה" ידעו כולם למה הם מתכוונים.

כיום הפטריארך האורתודוכסי של קוסטנטינופול יושב בכנסייה לא גדולה במיוחד אך מבוצרת היטב ברובע פנר באיסטנבול. רק שמץ קטן נותר מהפאר וההדר של הכנסייה הביזנטית האורתודוכסית. מהאימפריה הביזנטית נותרו רק זיכרון קלוש ושרידים ארכיאולוגיים.

ואילו הסולטאן מהמט השני? שמו נחרט היטב בהיסטוריה העולמית ובמיתולוגיות העותמאנית והתורכית כפאתיח סולטאן מהמט- הסולטאן כובש איסטנבול.
כיום איסטנבול אינה בירת תורכיה המודרנית. בשנת 1923 החליטה תורכיה החילונית לקבוע את בירתה באנקרה, מכיוון שהיא נמצאת במרכז המדינה,אתאתורכ פעל ממנה וכן היא רחוקה מהגבול הבלקני המסוכן וגם אינה מזוהה עם האסלאם.

מהמט הכובש ומי היה הסולטאן סולימאן השני-חלק ג'

בפרקים האחרונים אנו רואים את חבל התלייה מתהדק סביב צווארו של אבראהים פאשה הגאוותן, זה שנתנו לו אצבע אחרי אצבע והוא לא רק רצה את כל היד, אלא רצה את כל הגוף. כמו כן, בנם של מוסטפא ופאטמה, סולימאן, לא שורד ממחלת האבעבועות ונשאר תינוק לתמיד. התינוק הזה היה אמור להיות הסולטאן סולימאן השני, אך לא כך היה.

הסולטאן סולימאן השני אכן היה קיים. הוא חי 53 שנים, בין 1642 ל-1691, אך שלט רק 4 שנים, בין 1687 ליוני 1691. הוא נולד באיסטנבול, ובילה את רוב חייו ב…. כלוב.

אם היה צריך להביא סולטאן שהיה היפוכו של סולימאן הראשון, אני מביא את סולימאן השני, שנקרא על שמו. בניגוד לסולימאן הראשון, שהחליף את אביו סלים הראשון ובנו סלים השני החליף אותו אחריו, סולימאן השני בא לאחר אחיו, מהמט הרביעי, והוחלף על ידי עוד אח שלו, אהמט השני.
השיטה שבה סולטנים מיועדים הורגים את אחיהם ואחייניהם על מנת שלא יאיימו עליהם הטרידה רבות את המועצות האימפריאליות. לכן בשנת 1617, עת מת הסולטאן אהמט הראשון, נמצא פיתרון: לבנות כלוב בארמון טופקאפי (שם ישב גם סולימאן הראשון), שם ישוכנו האחים המתחרים על השילטון תחת משמר. גם סולטאנים מודחים, והיו כאלה באותה תקופה, שוכנו בכלוב.

בניגוד למה שחושבים הכלוב, בתורכית קאפס (Kafes) לא היה כמו כלוב של חיות בספארי או בגן החיות שקרוב לביתכם. מדובר היה באגף סגור שנבנה בהרמון של ארמון טופקאפי, שיושביו קיבלו כל מה שרצו על כפית של זהב, חוץ מדבר אחד: להסתובב חופשי מדי בעיר ובאימפריה ולאיים על הסולטאן המכהן או המיועד. כלומר, זה היה כלוב של זהב.

בסידרה רואים את אבראהים פאשה אומר כי הוא מאלף את הסולטאן שהיה גם חברו הטוב. סולימאן כמובן סירב להיות חותמת גומי. אך סולימאן השני כן היה חותמת גומי. בעיקר של הווזיר הגדול שלו.
במאה ה-17 לסולטאנים לא היה מספיק כוח לשלוט כמו לסולטני המאה המפוארת, לכן רובם נשמעו להוראות נשותיהם או הווזירים הגדולים שלהם. תקופות אלה נקראות "סולטאנות הנשים" ו"שילטון הווזירים הגדולים לבית קופרולו". מי ששלט היה הווזיר הגדול שמינה סולימאן השני, פאזיל מוסטפא פאשה לבית קופרולו. הוא ניהל בשם הסולטאן כביכול מלחמות כנגד האוסטרים והרוסים בסרביה, מקדוניה וחצי האי קרים. בזכותו זכה סולימאן השני לתואר "גאזי", כלומר "הלוחם", למרות שישב בארמון ולא עשה הרבה. קופרולו עצמו נהרג חודשיים לאחר מות סולימאן השני.

סולימאן השני נהנה מחסדיהן של 6 שפחות, כשהמיוחדת שלו הייתה אחת בשם חדיג'ה. אך למרבה הצער, לא היו לו ילדים. כאמור, מי שקדם לו היה הסולטאן מהמט הרביעי שכונה "הצייד", והוא הראשון שנתן את סמכויותיו לווזיר גדול מבית קופרולו ומי שהחליף אותו היה עוד אח, אהמט השני. כל השלושה שהזכרתי היו בנים של אותו סולטאן- אבראהים "המשוגע", שעליו עוד אדבר בפוסט נפרד. לשלושתם היו אימהות שונות. אמו של סולימאן השני הייתה סרבית בשם קתרינה, ששמה המוסלמי היה סליחה "דילאשוב" סולטאן.

סולימאן הראשון הוא סמל למאה המפוארת. סולימאן השני הוא סמל לשקיעה שבאה לאחר המאה המפוארת ולסולטאן חלש.
סולימאן השני נקבר במסגד סולימאניה, סמוך לקברו של סולימאן המפואר, שהיה ההיפך ממנו.

סופו של אבראהים פאשה הגאוותן!

שלום וחג שמח לכולכן/ם,

אבראהים פאשה סוף סוף הגיע אל סופו. חבורת תליינים מקצועית הכריעה את הלוחם הוותיק וחנקה אותו באמצע השינה עם חבלים. האיש שהיה נאמן לסולטאן אך כשקיבל אצבעות ממנו רצה את הגוף כולו, כלומר לשלוט באימפריה, חוסל. לסולטאן היה קשה מאוד לחסל את חבר ילדותו. אך לא הייתה לו ברירה.

אגב, הארמון של אבראהים פאשה קיים עד היום והוא אתר מתויר! כיום הוא מוזיאון לאומנות תורכית ואסלאמית. הוא ממוקם ברובע פאתיח באיסטנבול, רובע עני ודתי, בכיכר הסולטאן אהמט.
הנה קישור לתמונת הארמון:

http://en.wikipedia.org/wiki/File:Turkish_and_Islamic_Arts_Museum_01.jpg

החברות בין סולימאן לאבראהים הייתה כל כך חזקה, שיש כתבים שאומרים שהם תיפקדו כזוג לכל דבר ועניין, ואבראהים נלחם בהורם כי הוא קינא לסולימאן. דבר זה היה מקובל בתורכיה של אז, אך לא דיברו עליו בפומבי, כמו שתיית האלכוהול… אבל אני הנאיבי מתקשה להאמין שהיה כך היות וסולימאן נודע כאוהב הורם ואוהב נשים מושבע. אבל רמיזות על כך אפשר למצוא בדבריו של סולימאן כי אבראהים שלט על ליבו.

חטא ההיבריס, שמקורו בתקופה האתונאית, היה פגיעה בוטה בזכויות הזולת, שמביא להשפלתו. זה היה לפי ההגדרה של יוון העתיקה. והרי אבראהים היה יווני מצד אביו…. מה שכתוב בתלמוד, כי כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. אך לא רק. המושג "היבריס", שהשתרש במיתולוגיה היוונית, התפתח לציון גאווה וגבהות לב מוגזמים, כלומר אחד שהשתן עולה לו לראש, הוא רוצה לעצמו עוד ועוד תארים וכבוד, ובדרך משפיל ודורך על זולתו. כך אנו רואים בהתנהגות השחצנית של אבראהים לפני הוצאתו להורג, שעוררה את רוגז העם. הפסלים ויחסו לדת המוסלמית היו רק תירוץ לבוז לו.

מצד שני, הורם הסיתה נגדו אצל סולימאן וכך סילקה את אחד האויבים החזקים ביותר שלה, אחד שעלול היה להיות מפתח לעלייתו של מוסטפא לשילטון במקום בניה של הורם. כך הורם מצטיירת כתכסיסנית ותחבולנית מהמעלה הראשונה. והורם האמיתית, כזכור, הייתה ממש מכשפה.

מה שהכי גרוע בסיפור הוא של אוהב שהופך לאויב. סולימאן אהב מאוד את אבראהים כחבר לדרך. הוא נתן לו את כל התפקידים הבכירים ביותר באימפריה. ואז אבראהים רצה לשלוט. לשלוט בסולטאן גם. ואז הסולטאן הפך מרעו הקרוב ביותר של אבראהים, ממש כמו הקשר התנ"כי בין דוד המלך ליהונתן בן שאול, לשונא הגדול שלו ולרוצחו בסופו של דבר. מי לא נתקל בחיים בחבר קרוב שהופך לאויב? אני מאחל לעצמי ולכולם שגם אם זה קרה בעבר, הדבר הנורא הזה לא יקרה שוב. לעולם.

אבראהים המטורף

אני ממשיך בפוסטים לרגל סופו של אבראהים פאשה. הפעם אני רוצה לספר לכם על אבראהים המטורף- עוד שליט בשם אבראהים שנטרפה עליו דעתו. אך הפעם מדובר בסולטאן איבראהים הראשון, שדעתו נטרפה עליו עוד מילדות.

אבראהים הראשון חי בין השנים 1616-1648 וכינויו בתורכית "דלי איבראהים, DELİ İBRAHİM, הלא הוא "אבראהים המשוגע" הוצמד אליו מעתה ועד היום. הייתה לו אובססיה לנשים, בייחוד לנשים בתולות, וכאלה שהוא לא יכל להשיג. זאת אומרת, הוא לא התלהב מנשות ההרמון אלא אפילו קטף נשים מוסלמיות חופשיות מהוריהן. אפילו את בתו של המופתי הגדול, שלא ידעה גבר לפניו, הוא חטף וכלא אותה למשך יומיים בהם הוא ביצע בה את זממו. השיא של הטירוף שלו הגיע עת הוא לקח 280 מנשות ההרמון, שהיו בעצם כל נשות ההרמון למעט שתיים מועדפות עליו, קשר אותן לשקים כבדים והטביע את כולן בבוספורוס…

הבעיה המרכזית של אבראהים הייתה שהוא היה סולטאן שבט אחרי שני אחיו, עותמאן השני (1604-1622) ומוראד הרביעי (1612-1640). כולם היו בניו של הסולטאן אהמט הראשון (1590-1617), ואבראהים היה היחיד ששרד מבין אחיו שנרצחו. מדובר היה בתקופת "סולטאנות הנשים", שבה שלטו בפועל הוואלידה סולטאן. אימו הייתה קוסם סולטאן, אישה מאוד דומיננטית בהיסטוריה של האימפריה. את רוב חייו הוא בילה
ב"כלוב" המפורסם שבהרמון בארמון טופקאפי. הוא היחיד שניצל מבין אחיו, בין היתר אומרים כי הייתה לו הפרעת אישיות גבולית….

ונחזור להשתוללות שלו. כשהודיעו לו שהוא הסולטאן, הוא נעל את דלת הכלוב באימה כי חשב שזהו תרגיל שעושים לו ושעובדים עליו. כשגילה כי אין זה כך, פצח בריקודים ברחבי ההרמון וצרח "הקצב של האימפריה מת!" בהתכוונו לאחיו. הייתה לו אובססיה בעיקר לנשים שמנות, ומצאו לו אחת, בארמניה, ששמה היה "סג'היר פארא", קוביית סוכר משמעה, ושקלה 150 קילוגרמים בערך. היא הפכה לחביבתו, אך חביבתו העיקרית הייתה טורהאן סולטאן. טורהאן, שהפכה גם לוואלידה דומיננטית לא נטולת טירוף, ושחיסלה כנראה במכה עם חפץ חד על הראש את אמו של אבראהים, קוסם, לאחר מותו, ילדה לו את מהמט, שיהפוך לסולטאן, את סולימאן ואת פאטמה, שאותה ניסה אבראהים להשיא למפקד הצי שלו כשהייתה בת 3… ואחר כך הוציא להורג את החתן ה"מאושר".

אבראהים לא היה מרוצה כל כך מבנו מהמט, והוא זרק את בנו לבריכה בהרמון. בזכות אמו התינוק השברירי והעדין, למגינת ליבו של אבראהים, שרד. בין לבין אבראהים חגג בהרמון במסיבות חשק עם בתולות (שהפכו לבתולות לשעבר לאחר מכן) ועם שאר שמנות.
בסופו של דבר אבראהים הודח, הושם בכלוב ושם מת. אם הוא היה מתמודד היום לראשות הממשלה או נשיאות המדינה בישראל, היו פוסלים אותו ישר עקב חוסר יציבות נפשית והפרעות אישיות נפשיות…בנו מהמט, אותו לא אהב, החליף אותו, וטורהאן אימו הדומיננטית הפכה לואלידה שולטת (לא לפני שחיסלה את חמותה).

ספרים על התקופה העותמאנית ותורכיה המודרנית

שלום,

בצל החדשות הקשות קשה לי לכתוב את הבלוג היום. עם זאת, לבקשת הקהל, אני אביא לכם רשימת ספרים קצרה שעוסקת בתקופה העותמאנית ובסיפורי האימפריה:

1. מבוא לתולדות האימפריה העותמאנית- ספרון היסטורי מאת פרופ' אהוד טולדאנו בהוצאת האוניברסיטה המשודרת. סיקור תולדות האימפריה העותמאנית. לפרופסור טולדאנו יש תיאוריות מעניינות בספר, ביניהן התיאוריה שלו שסותרת את התיאוריה המקובלת לפיה לאחר מות סולימאן המפואר שקעה האימפריה. הוא טוען שהאימפריה משולה לגוף אורגני חי- בחייו יש עליות ויש מורדות. וכך היה לאורך כל שנותיה של האימפריה כי גם היו תקופות מוצלחות אחרי סולימאן. דוגמא קטנה, שלא קשורה ישירות לטענתו של פרופ' טולדאנו: בתורכית שם הסידרה שתתאר את קוסם סולטאן, סידרת ההמשך לזאת הנוכחית, היא "המאה המפוארת: קוסם".כלומר, המאה המפוארת נמשכה גם לאחר סולימאן. לתיאוריית השקיעה אני אתייחס בפוסט אחר כי ראוי לכך דיון נרחב.

2. ג'ייסון גודווין- חוכמת הסריס. תקראו ותבינו, למרות שהסיפור פיקטיבי.

3. ג'ייסון גודווין- אבן הנחש.

4. אורהאן פאמוק- שמי הוא אדום. העלילה מתרחשת באיסטנבול של המאה ה-16.

ספרים על תורכיה המודרנית:

1. אריק יאן צורשר- תורכיה: היסטוריה מודרנית.

2. ברנרד לואיס- צמיחתה של תורכיה המודרנית.

3. מוריס פרחי- תורכי צעיר (רומן שעוסק ביהודי תורכיה).

4. אריה שמואלביץ- תורכיה במאה העשרים.

5. ספריו של דניאל ציפר.

כל הספרים שציינתי הם ספרים בעברית.
ישנו ספר אקדמי טוב שכתוב באנגלית שמדבר על מפעלי הבנייה של הורם סולטאן בירושלים, אך עליו אדבר בפוסט נפרד, בחלק השני של "הווקף של הורם סולטאן".
וספר אקדמי נוסף, מעולה ביותר, כתוב באנגלית אך שפתו טובה גם לקורא הממוצע שקורא אנגלית, הוא על סולטאנות הנשים מאת לסלי פירס. ניתן להזמינו באמאזון.
,Leslie P. Peirce, The Imperial Harem
.Women and Sovereignty in the Ottoman Empire

מי החריב לי את האימפריה?

שלום לכולן ולכולם,

אנו היינו עדים בפרקים האחרונים לראשיתה של היריבות בין שני האחים, שהם לא אחים למחצה, שני בניהם של הורם וסולימאן: סלים וביאזיד. בהמשך יריבות זו תתפתח למאבק עקוב מדם, שבסופו של דבר ינצח סלים. וזה לא ספוילר. זו ההיסטוריה.

שילטונו של סלים השני, המכור לטיפה המרה, מעורר אנטגוניזם ושינאה עד היום בתורכיה, בייחוד בגלל הסידרה. אבל האשמה לא נופלת עליו. האנשים מאשימים את הורם שהיא הרסה לעותמאנים התורכים את האימפריה. אבל זה לא חייב להיות נכון. ראשית הביקורת על סלים הופיעה בספרו של ההיסטוריון לורד קינרוס, שהיה סקוטי ממשפחתו של ארתור ג'יימס בלפור המפורסם (זה שנתן את "הצהרת בלפור" המפורסמת ב-1917), ספר שנכתב באנגלית ונקרא "זרעי השקיעה", שבו הוא חוקר את נסיבות שקיעת וקריסת אימפריות גדולות. הוא מאשים את חוסר היציבות האישית של סלים השני, ורואה את קרב לפאנטו, שהתחולל בין צי קתולי שכלל את ערי המדינה האיטלקיות והאימפריה הספרדית, שיצרו "ליגה קדושה" קתולית, בברכת האפיפיור, על מנת להביס את הצי העותמאני. הצי העותמאני אכן הובס בקרב, שהתחולל בשביעי באוקטובר 1571. בקרב זה רואה לורד קינרוס למשפחת בלפור את ראשית קריסת האימפריה העותמאנית, ואת סלים השני הסולטאן דאז כאשם. מכאן גם התפתחה התיאורייה, לפיה שקיעת האימפריה החלה לאחר מות סולימאן, בשל סולטאנים לא-יוצלחים שעלו אחריו. אך זה לא חייב להיות נכון. פרופ' אהוד טולדאנו טוען כי זה לא כך. כמו בכל חייו של אדם, יש עליות ומורדות. וכך גם בשנותיה של האימפריה העותמאנית. מה שמתואר כ"שקיעה" ניתן להסביר כמו מחלות שניתנות לטיפול. וזה על סמך הכינוי שהודבק לאימפריה במאה ה-19, "האיש החולה על הבוספורוס". גם לאחר סולימאן היו תקופות של הצלחה ושליטים מוצלחים לאימפריה, גם אם הם לא היו סולטאנים וכמו אצל סלים השני, מי ששלט בפועל היו נשות הסולטאנים, הוואלידה או הווזירים הגדולים או כמו במאה ה-18, עת הייתה פריחתם של המושלים המקומיים ושל המחוזות המקומיים של האימפריה. אני הייתי מקבל את שתי התיאוריות: גם את תיאוריית השקיעה וגם את טענתו של פרופסור טולדאנו. כיצד? בעזרת שימוש בתיאורייה אחרת. ועל כך בפוסט שיבוא מיד אחר כך.

איבראהים פאשה האמיתי

שלום שוב,

הפעם אני רוצה לכתוב על הכוכב האמיתי, לדעתי, של הסידרה "הסולטאן" (משודרת בערוץ "ויוה" כל ערב בשנת 2020),  שצילו ירחף מעליה עד הפרק האחרון שלה, שהוא הכוכב האמיתי של הבלוג הזה, כי כל פוסט שכתבתי עליו יצר צפיית שיא של למעלה מ-300 איש- אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול לשעבר של האימפריה העותמאנית, שהיה גם גיסו של הסולטאן, חברו הטוב ביותר, שומר חדריו, מפקד הצבא וקיבל כמעט את חצי המלכות ואף במסתרים רצה יותר מזה.
אבל מעל הכל, אבראהים היה אויבה של הורם. כך יצא שעבד ושפחה התקוטטו ביניהם על ליבו של הסולטאן, וכמו בכל בית של בני זוג, האישה (במקרה זה: האישה המועדפת) אומרת תמיד את המילה האחרונה.

אבראהים פארגלי נולד תחת השם היווני תיאודורו (או בקיצור: תיאו) למשפחה יוונית בעיר פארגה, כיום בצפון מערב יוון ואז ברפובליקה של ונציה. אביו היה דייג ומלח יווני, ואימו הייתה ונציאנית. בגיל ילדות הוא יצא למסע עם אביו בים, נחטף והובא לארמון הנסיך הסולטאני (שאהזאדה) במניסה. שם פגש את הנסיך סולימאן בן הסולטאן סלים, שהיה בן גילו. השניים הפכו לחברים טובים ויש שאומרים אף יותר מכך, אך אני מרשה לעצמי להיות נאיבי ולהניח שהם היו חברים טובים בלבד. אבראהים למד במערכת החינוך האימפריאלית העותמאנית לילדים נוצריים שנחטפו ל"דוושירמה", הגיוס, שנקראה אנדרון (Enderun). שם הוא הפך לאיש אשכולות: למד שפות רבות ולמד מקצועות רבים, בין בתחום ההומני או בתחום הריאלי.

בשנת 1520, עת מונה סולימאן לסולטאן, אבראהים קיבל את תפקיד שומר חדרי הסולטאן ויועצו הקרוב ביותר. בשנת 1525, עת הכריז אהמט פאשה מושל מצרים על התנתקותו מהאימפריה והפיכתו לסולטאן (מעשה שיחזור עליו כעבור כ-310 שנים מהמט עלי פאשה מושל מצרים, והפעם יצליח) של מצרים, נשלח אבראהים בראש כוח צבאי עותמאני למצרים, שם תפס את השילטון, הוציא להורג את אהמט ואירגן רפורמה במושלות מצרים, שבמסגרתה איגד את החוקים המקומיים, האימפריאליים והדתיים שחלו על המקום לקובץ אחד (סולימאן יחזור על אותו מעשה באימפריה כולה לאחר מכן).

אבראהים הפך למצביא ולדיפלומט מהמעלה הראשונה. המגעים הדיפלומטיים שקיים היו בעיקר עם העולם המערבי הנוצרי, העולם שאליו היה שייך במקור. הוא זכה להערצה אפילו מצד אויבי האימפריה שניהלו איתו מגעים דיפלומטיים, ועשה מניפולציות דיפלומטיות רבות. כמעט כל מהלכיו הצבאיים והדיפלומטיים הוכתרו בהצלחה רבה. עם הזמן הוא קיבל עוד ועוד תארים: מונה לווזיר הגדול, המינוי הראשון של סולימאן לתפקיד זה, מונה למפקד הצבא העותמאני, הסרעסכר, ושידר כל הזמן ליריביו בתוך האימפריה ומחוצה לה שהוא הכוח האמיתי מאחורי האימפריה העותמאנית ומאחורי סולימאן. השיא היה שהצטרף למשפחה העותמאנית כדאמאט (גיס), בעת נישואיו לחדיג'ה אחות הסולטאן. הוא נקרא "דאמאט אבראהים פאשה", כלומר אבראהים פאשה שהוא חלק לא ביולוגי מהמשפחה העותמאנית, אלא חלק ממנה מתוך נישואים. התואר דאמאט ניתן לכל מי שהתחתן עם המשפחה העותמאנית.

אבראהים צבר לעצמו שונאים רבים בתוך האימפריה, בין היתר בשל הפיקפוק באמונתו באסלאם. נכון שהומר לדת האסלאם בקטנותו לאחר שנחטף, אך הוא שמר עדיין על קשרים עם הנצרות ועם הנוצרים, ועובדה שהביא את אביו ואחיו לגור איתו באיסטנבול.

בגלל ניהול כושל של קמפיין כנגד הספווים, וגם בשל יריבותו עם הורם, הסולטאן נאלץ למצוא סיבה הלכתית להוציאו להורג ולהתיר את נדרו שנדר להגן על אבראהים בכל דרך. הסולטאן ראה שהוא נתן יותר מדי כוח לאבראהים, ולכן פחד ממנו שמא הוא יחתור תחתיו עם אחד מבניו, במקרה זה מוסטפא, כדי להפוך לשליט בפועל של האימפריה העותמאנית כשהסולטאן החדש יהווה חותמת גומי שלו בלבד. מתוך כך, ומתוך המסע הצבאי הכושל כנגד הספווים, הוצא אבראהים להורג. בכך כינויו הפך מ"מקבול אברהים פאשה"- אבראהים פאשה המקובל, ל"מקטול אבראהים פאשה"- אבראהים פאשה ההרוג. בגיל 43 שנים הוצא להורג, וכך הפך לאגדה.

לדעתי, אבראהים פאשה היה קורבן של קינאה יותר משהיה קורבן של הורם, או אפילו קורבן של גאוותנותו המפורסמת. למרות שהשתן באמת עלה לו לראש, קינאת ההמון, קינאת עמיתיו הווזירים ולבסוף קינאת הורם שהפכה לקינאת סולימאן הם שהרגו את איש האשכולות המוכשר הזה. בכך גם אבראהים וגם מוסטפא הנסיך הפכו לדמויות הטראגיות של המאה המפוארת.

ארמונו של אבראהים פאשה קיים עד היום, וכיום משמש מוזיאון לאומנות תורכיה והאסלאם באיסטנבול.