מאז ימי קדם בני אדם התאגדו בחבורות, בקבוצות ויצרו בינם ובין עצמם מנגנונים שילטוניים. בין אם מדובר בראש הכפר, ראש השבט, ראש החמולה וכו'. עוד בחברות הקדמוניות וביוון העתיקה ניסו בני אדם לבחון מודלים של מסגרות חברתיות ומדיניות שונות. הפילוסופים היווניים הקדמונים ואלו שבאו אחריהם התווכחו עוד בינם לבין עצמם מהו הסדר המדיני המצוי ומהו הסדר המדיני הרצוי. בכך נולדה המחשבה המדינית, או ליתר דיוק הפילוסופיה הפוליטית. הפילוסופיה הפוליטית עסקה בכמה תחומים: מהו הסדר הפוליטי הנתון? מהי המציאות הפוליטית והחברתית הנוכחית? ומכאן עברו לשאול מהם הדברים הכי נכונים, טובים ומוסריים עבור האדם והחברה? מהם גבולותיהם של חירויות האדם? ומכאן לסוגיות היותר חשובות: איך מתקנים את המצב הנתון ואיך הופכים את מה שרצוי ונכון למה שמצוי?

בתקופה הקלאסית, עוד במאה החמישית לפני הספירה החלו הפילוסופים היווניים, בייחוד שלושת הפילוסופים המפורסמים סוקרטס, אפלטון ואריסטו להגות בהגות מדינית. שלושתם חיו בתקופת הדמוקרטיה היוונית, שבה כל עיר (פוליס) ביוון של אז הייתה עיר-מדינה. באתונה, למשל, הונהגה דמוקרטיה ישירה, שבה אסיפת העם שכללה את הגברים האזרחים שאינם עבדים בעיר מגיל 20 ומעלה קיבלה החלטות פוליטיות. הדיונים באסיפת העם האתונאית חוללו את ההגות המדינית.

מי שהגה את החקירה והדיון בנושא מהו הצדק ומהו הטוב הוא הפילוסוף היווני סוקרטס, יליד 469 לפנה"ס. מרוב ששאל שאלות כל הזמן את העוברים והשבים, ובגלל שלא היה מוכן לקבל ללא ביקורת את המוסכמות של תקופתו ו"לנוע עם הזרם", הוא הועמד לדין ונידון למוות באשמת השחתת בני הנעורים. אגב, סוקרטס לא השאיר שום עדות כתובה בעצמו להגות שלו. הפילוסוף המפורסם שכתב את דבריו של סוקרטס הוא תלמידו אפלטון (בתמונה)- ועד היום סוקרטס נחשד כדמות פיקטיבית שאפלטון המציא.

אפלטון, תלמידו של סוקרטס, דגל בכתיבה בשיטת הדיאלוגים: כלומר להגות את דבריו באמצעות דיאלוגים עם פילוסופים אחרים. יצירתו הבולטת ביותר היא "הרפובליקה", או בשמה האחר הפוליטיאה. בעיני אפלטון, שמתח ביקורת על הדמוקרטיה באתונה וטען שבאסיפות העם ישנם אנשים שאינם יודעים להתעסק בעניינים ציבוריים ולהתוות מדיניות ציבורית, במדינה אידיאלית יש שלושה טיפוסית של אנשים: היצרנים- שהם אנשי הכלכלה, אנשי המגן- הלוחמים והפילוסופים. בעיני אפלטון המלך צריך להיות פילוסוף, ורק שילטון של הפילוסופים, שתבונתם מכשירה אותם להבטיח את שילטון הצדק והמדינה הצודקת, הוא השילטון האידיאלי. רק הפילוסופים בעיניו הם שיכולים לכונן מסגרת מדינית מסודרת וצודקת שתאפשר לבני אדם לחיות על פי טבעם. למנהיגי המדינה האידיאליים הוא קרא "השומרים", וטען כי הדבר הכי חשוב הוא החינוך של השומרים, חינוך שאותו יקבלו בעיקר מפילוסופים. הוא טען שעל השומרים לוותר על זכות הקניין של עצמם ועל חיי משפחה, כלומר לחיות בקומונה (מזכיר אידיאולוגיה מודרנית מסוימת, לא?) כדי שידעו איך לנהל מדינה כמו שצריך. החינוך של השומרים צריך להתבצע לאט ובהדרגה. אפלטון האמין באידיאות, אבל לעומתו, תלמידו אריסטו היה ריאלי יותר.

אגב, אייתוללה ח'ומייני פיתח כתוצאה מכך שקרא את כתבי אריסטו שתיאר את רעיונותיו של אפלטון, בייחוד לתיאוריית שילטון הפילוסופים והשומרים, את הרעיון שרק חכמי הדת השיעים ראויים לשלוט (לרעיון הזה קוראים וליאת-א-פקי- שילטון חכם ההלכה), כי הם יודעים מה הכי טוב לאדם ולמדינה.

אריסטו, תלמידו של אפלטון, סתר את מורו ורבו. יצירתו הבולטת ביותר הייתה "הפוליטיקה", והיא עסקה גם, כמובן, בהגות מדינית. יצירה זו ודרכו של אריסטו חלקו על הספר "הפוליטיאה" של אפלטון ועל דרכו.

אריסטו היה טליאולוג, כלומר הוא האמין יותר בתכליות מאשר באידיאות. הוא טען שכדי לבדוק את מהותו של הדבר, צריך לבדוק את התכלית שהוא ממלא. אפשר להגיד שאריסטו הסתכל תמיד בסופו של דבר על השורה התחתונה. הוא טען שלכל דבר בעולם יש תכלית, והרי התכלית לקיומו של העולם היא הבסיס של הדתות המודרניות כיום.

את המדינה ראה אריסטו כשותפות לכל דבר ועניין: שותפות בין בני האדם היא הבסיס של המדינה. אריסטו הוא זה שביסס את תורת המשטרים, ומיין אותם לפי סודגי משטר: שילטונו של היחיד (מונארכיה למשל), שילטון המיעוט (אוליגרכיה) ושילטון הרבים, שהיא הדמוקרטיה. אריסטו ראה במדינה שותפות שמורכבת משותפויות אחרות. יחידת הבסיס היא ביתו ומשקו של כל אדם, לאחר מכן הכפר, ולאחר מכן המדינה, או העיר-מדינה, שנמצאת בראש הפירמידה. אריסטו טען שסוג המשטר שאפלטון הציג, שילטון הפילוסופים, הוא לא מעשי וכי אין תשובה לשאלה מהו המשטר הראוי. בשותפות שהיא המדינה בוחרים את סוג המשטר שרצוי לשותפות הזאת. בעבדות ראה אריסטו כדבר טבעי כחלק מהשותפות, למרות שלפי החוק הטבעי היא פסולה. באופן מעומעם אמר אריסטו כי המשטר האידיאלי, אם כבר קיים דבר כזה, הוא משטר משולב שבראשו מעמד ביניים מורחב (יכול להיות שמרקס פיתח את הדבר הזה לתיאוריית הפרולטריון שראוי לשלוט….) , שאותו מרכיבים אזרחים שאין הרבה הבדלים ביניהם. משטר כזה הוא משטר יציב, שמושתת על חוק.

המקור למה שכתבתי: דברים שלמדתי באוניברסיטה בקורס "תולדות המחשבה המדינית".

בין השנים 100 ל-940 לספירת הנוצרים, ממאות השנים לפני הופעת האסלאם ועד לשנות היווצרותו ועלייתו, שיגשגה סמוך למדבריות חצי האי ערב אימפריה, שמרכזה היה בעיר אקסום (Aksum) ונקראת על שם אותה עיר, באיזור טיגראי שבצפון אתיופיה כיום. האימפריה השתרעה בשיאה על שטח עצום, שכולל בתוכו את צפון אתיופיה, אריתריאה (איזור טיגראי באתיופיה של היום ואריתריאה נחשבים כהמשך של האימפריה הזאת), סומליה, דרום סודאן, ג'יבוטי, תימן ודרום סעודיה. נוכחות אימפריית אקסום בתימן נזכרת אף בקוראן המוסלמי (צירפתי תמונה) ב"פרשת הפיל" ("סורת אל-פיל"), עת ניסה הנציב של אימפריית אקסום בתימן, אברהה, לכבוש את העיר מכה במאה השישית לספירה, באותן שנים שהעיר והכעבה שבמרכזה היו מרכז לעבודת אלילים. עוד נחזור לסיפור הפילים. כוחה ועושרה העצום של האימפריה היה במסחר- היא שכנה לחוף הים האדום על הדרך שבין האימפריה הרומית והודו, ועיקר הסחר שבה היה חקלאי: בחיטה ושעורה לייצור קמח, אך גם בשנהב פילים. במאה השלישית לספירה נחשבה אקסום כאחת מארבע האימפריות הגדולות בעולם, לצד פרס, סין והאימפריה הרומית. אנשי אימפריית אקסום האמינו במספר אלילים, אך באמצע המאה הרביעית לספירה המלך האקסומי אזאנה הראשון הכריז על הנצרות כדת המדינה. הודות בין היתר לשליח פרומנטיוס, שהגיע לפי המסורת מהעיר צור (כיום בלבנון) לחצר המלוכה של אקסום כמורה, הצליחה הנצרות להשתלט על האליטה באקסום ולאחר מכן על כלל תושבי האימפריה, למרות שהדת היהודית הייתה מוכרת לאנשיה. הודות לקשר הטוב בין אקסום לבירת האימפריה הביזנטית קוסטנטינופול וכן למסעותיהם של סוחרים מצרים נוצריים אל מרכזי האימפריה, התבססה באימפריית אקסום הכנסייה האורתודוכסית האתיופית, הכנסייה השלישית שנוסדה בהיסטוריה, לאחר הכנסיות הגרוזינית והארמנית. לאימפריית אקסום היה אלפבית משלה, שמבוסס על שפת הגעז, וכן מערכת מטבעות משלה. בעיר אקסום באתיופיה, כיום עיר קטנה, קיים ועומד עד היום אובליסק גדול של המלך אזאנה, המלך הנוצרי הראשון של אקסום. האגדה מספרת שהמלך אזאנה (שלט בין השנים 320 ל360 לספירה), שבנה באימפריה כנסיות רבות, אף לקח את ארון הברית אל העיר אקסום בירתו, והניח אותו בכנסיית גבירתנו מרים מציון ושם הוא נמצא עד היום, לפי המסורת הנוצרית האתיופית.

הקוראן המוסלמי, כאמור, מספר על גנרל מאקסום ששמו אברהה, שהיה הנציב של תימן (שנקראה אז ממלכת חימייר Himyar, שהייתה בדומיננטיות יהודית אך אימפריית אקסום הצליחה להשתלט עליה) , שניסה בשנת 570 לספירה הנוצרית, שנת הולדתו של נביא האסלאם מוחמד, לכבוש את העיר מכה שהייתה אז מרכזו של שבט קורייש האלילי, השבט של מוחמד. אברהה הביא מאפריקה צבא ענק בן ארבעים אלף איש רכובים על פילים, שניסה להיכנס אל העיר (מצוייר כאן בתמונה). אז, לפי הקוראן, באורח פלא, דווקא הפצצה אווירית (כן, כן) הביסה את צבאו של אברהה. ציפורים ענקיות שנשאו בטפריהן אבנים אדירות שקוראים להן אבאביל (Ababil- כיום יש מטוס ללא טייס איראני ידוע בשם זה שנמצא בשימוש חזבאללה), הטילו את אותן אבנים על הצבא האדיר של אברהה, הרגו את הפילים וגרמו לנסיגתו. הופעתו של האסלאם בשנת 632 לספירה התחילה, למעשה, את דעיכתה של אימפריית אקסום. האימפריה האסלאמית הראשונה, שנקראת "ח'ליפות הראשידון" (כלומר האימפריה של הח'ליפים- שליטי האומה המוסלמית-ישרי הדרך), שהתקיימה בין שנת 632-661 לספירה, תפסה את אחיזתה על כל החופים של הים האדום, שעיקר הסחר של אימפריית אקסום היה בו. בהמשך האימפריה עברה ביזור למעשה, וניתנה על ידי ראשיה אוטונומיה נרחבת לראשי השבטים השונים ליצור ממלכות אוטונומיות קטנות משלהם. בצורת וקריסת החקלאות במאה השמינית לא תרמה רבות ליציבות, ואגדה אף מספרת שבשנת 960 לספירת הנוצרים מלכה יהודייה בשם יהודית החריבה את האימפריה הנוצרית אקסום שהייתה לא ידידותית ליהודים עד היסוד. החל מראשית המילניום השני, שנת 1,000 לספירה, החלה אקסום להצטמצם לשטח שידוע כיום כאתיופיה ואף כונתה אתיופיה על ידי כרוניקאים ערביים באותה תקופה. האסלאם הצליח לחדור לתוך האימפריה, ומנגד, ממלכה נוצרית חדשה החלה להתפתח על חורבותיה של מרכז אימפריית אקסום, ממלכת אביסינייה. במאה ה13 לספירה התפתחה באביסינייה השושלת הקיסרית האתיופית הסולומונית, ששלטה למעשה על ענפיה השונים עד שנות השבעים של המאה העשרים.