Category Archives: היסטוריה

מבצע "ענבי זעם"-עשרים שנה אחרי, עשר שנים לפני

חודש לפני בחירות מאי 1996. המדינה עוד זועמת על הפיגועים שביצע אירגון החמאס בירושלים ובתל אביב, והציבור דורש נקמה. באותו זמן גם החיזבאללה רצה להראות לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים מי לימד את האירגונים הללו את שיטת הצבת המטענים ופיגועי ההתאבדות, וחזר לבצע אותם בשטחי רצועת הביטחון בדרום לבנון, שהיו תחת שליטת ישראל ובן טיפוחה צבא דרום לבנון בפיקוד נוצרי-מקומי. שמעון פרס, ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים, עמד לפני בחירות, ולא היה יכול לבצע מבצע רחב היקף בשטחים הפלסטיניים ביהודה, שומרון ועזה, היות ולא רצה לפגוע ולשבור את הסכם אוסלו, שהיה ה"בייבי" שלו. לפרס, למרות שנותיו הרבות כמנכ"ל, כסגן שר וכשר ביטחון, הייתה חסרה תדמית ביטחונית, בניגוד לקודמו, יצחק רבין המנוח, שנרצח חצי שנה לפני כן. אגב, אם לא ידעתם, רבין זעם על הפיגועים הפלסטיניים ועל הפרות הסכם אוסלו ותיכנן לערוך מבצע צבאי רחב היקף בשטחי הרשות הפלסטינית ולסלק את הנהגתה חזרה לתוניס, במידה והמצב יימשך כך. אילולא נרצח, היה עושה זאת. פרס, לעומתו, החליט לא להרוס את מפעל חייו מחד, אך מאידך להראות שהוא לא פחות ביטחוניסט מרבין. אז במקרה זה, הוא העדיף להיכנס בחיזבאללה בלבנון- עוד בן טיפוחים של איראן, קצת יותר מהחמאס ומהג'יהאד האסלאמי הפלסטינים. עם חיזבאללה לא היו הסכמי אוסלו, אך היו הבנות, שנוסחו בימי מבצע "דין וחשבון", שנערך בלבנון 4 שנים לפני כן, בקיץ 1992. וחיזבאללה המשיך להפר את ההבנות: בחודשים פברואר ומרץ, בצל הפיגועים הפלסטיניים בלב ישראל, הופעלו ביתר שאת מטענים נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון, וכן גם נעשה פיגוע התאבדות על ידי חיזבאללה כנגדם. שישה חיילי צה"ל נהרגו ושמונה נפצעו קשה בסידרת האירועים הללו. בשיא האירועים, ב9 באפריל 1996, נחת מטח כבד של קטיושות על יישובי הצפון. פרס החליט להטיל על הרמטכ"ל המנוח, אמנון ליפקין שחק (בעל ניסיון מלחמתי קרקעי רב מאוד, ביחידות מיוחדות בעיקר) לנהל את המבצע, שנקרא "ענבי זעם" על שמו של ספרו המפורסם של ג'ון סטיינבק, שמבוסס על ביטוי תנ"כי. לאחר יומיים, ב11 באפריל 1996, החל המבצע, שנמשך 16 ימים. מבצע "ענבי זעם" נחשב גירסה מקוצרת של מלחמת לבנון השנייה, שתבוא 10 שנים ושלושה חודשים לאחריו. יש לזכור שבניגוד למבצע "ענבי זעם", ישראל לא התגוננה מתוך רצועת הביטחון, אלא מתוך גבולה הצפוני שלה.

מבצע זה התרחש עשר שנים לפני מלחמת לבנון השנייה, ועשרים שנה לפני ימינו, אך היה מעין המבוא המוקדם אליה והמבשר שלה. היו אלמנטים משותפים למבצע: ההפצצות במעוזי חיזבאללה החשובים בבקאע, הלא היא בקעת הלבנון, והפצצת מפקדת חיזבאללה ב"דאחייה" בביירות, שימוש מסיבי באש ארטילרית ובהפצצות מהאוויר, תוך גם גרימת אבידות בקרב אזרחים- במבצע זה נעשתה הפגיעה הראשונה בטעות בכפר קאנא הלבנוני, שגרמה לאבידות אזרחיות כבדות וגרמה להפסקת המבצע בסופו וכן ניסיון לפגוע בנסראללה לצד השימוש של חיזבאללה בטקטיקה של לירות מתוך יישובים אזרחיים על מנת לגרום לתגובות שיפגעו באזרחים לבנונים ויביכו את ישראל. כמו כן, גם במבצע "ענבי זעם", כמו במלחמת לבנון השנייה, הופצצו יישובי הצפון ואזרחים ישראלים ברחו מהם ופונו לכיוון מרכז הארץ- רק חיפה וסביבתה לא היו בטווח הטילים. גם אוכלוסייה לבנונית רבה ברחה מדרום לבנון שמצפון לרצועת הביטחון אל צפונה של המדינה.

והמבצע עצמו? הוא נפתח בהפצצה מסיבית של חיל האוויר בדרום לבנון, בבקאע ובביירות. גם חיל הים וחיל התותחנים הפגיזו בתותחיהם מטרות של חיזבאללה. גם חיל השיריון נטל חלק מצומצם יחסית במבצע. אבל מהבחינה הקרקעית, בולטת השתתפות מסיבית של כוחות מיוחדים של צה"ל- בייחוד גם בעומק לבנון, ופחות ופחות כוחות חי"ר סדירים. זאת, מכיוון שהכוחות המיוחדים היו מיומנים בלוחמת גרילה אל מול לוחמי הגרילה של החיזבאללה. כ800 רקטות נורו מכיוון חיזבאללה אל רצועת הביטחון ואל גבול הצפון של מדינת ישראל. כתוצאה מהירי נפצעו 24 אזרחים ישראלים, וההרוגים היו שלושה חיילי צה"ל. מהצד הלבנוני נהרגו 115 אזרחים וכ20 לוחמי חיזבאללה.

במבצע עצמו נוצרה דילמה: היות והבנות "דין וחשבון" אסרו לירות מתוך ואל שטחים מיושבים, יכולת התגובה של צה"ל הייתה מוגבלת. חיזבאללה, מצידו, ירה מפאתי שטחים מיושבים, מה שהיקשה על תגובת צה"ל. האירגון השיעי השתמש ממש בכפרים הסמוכים כמגינים אזרחיים. בתקרית כפר קאנא הלבנוני, כוח של יחידת מגל"ן (בפיקוד נפתלי בנט) נתקל במארב ליד הכפר, וצה"ל הגיב באש ארטילרית על מנת לחלץ אותו. הפגזים פגעו בריכוז פליטים ובמחנה או"ם סמוך, וגרמו ליותר ממאה הרוגים. החיזבאללה הואשם שיצר מצב של ירי מכוון סמוך לריכוזי הפליטים, וכן ניפח והגזים לגבי הפגיעה בכפר קאנא. אירוע דומה אך בנסיבות שונות, אגב, קרה כמעט באותו מקום 10 שנים לאחר מכן, במהלך המלחמה. עקב תקרית קאנא, התערבה מועצת הביטחון של האו"ם כנגד ישראל, וקיבלה החלטה לגנות אותה. ושוב, ממש כמו 10 שנים אחר כך, יצא חיזבאללה מורווח מהמבצע. ישראל בהנהגת פרס החליטה לחתום על הסכם הבנות חדש עם לבנון וסוריה, לפיו בדומה להבנות "דין וחשבון", צה"ל וצד"ל יימנעו לירות אל תשתיות אזרחיות ולתוך ריכוזי אוכלוסייה לבנוניים, ולא יפגע באזרחים. חיזבאללה, מצידו, הפסיק להפסיק את ירי הקטיושות לשטח ישראל, ואת ההבנות האלה מיהר להפר מצידו פעמים רבות.

10 שנים למלחמת לבנון השנייה: כישלון הבכירים, גבורת האנשים הפשוטים

אחד גירש את המחבל עם מגרפה. השני גירש את המחבל עם מוט סלפי. בשרונה גיבור היום הפך את השולחן על המחבל ומנע נפגעים נוספים. האינתיפאדה השלישית מציגה את גיבוריה. והם לא קצינים בכירים בדרגת סא"ל ומעלה. הם לא המנהיגים שחושבים שחוסר מעש מצד אחד ומהלכים מדיניים מצד שני יפתרו את המצב. מדובר באנשים ובאזרחים פשוטים. וגם בחיילים פשוטים. הם אלה שעושים את המלחמה.

המאה העשרים התאפיינה במלחמות טוטאליות. מהן מלחמות טוטאליות? מלחמה שלא רק הצבא או אירגונים צבאיים מגוייסים אליה, אלא גם האוכלוסייה האזרחית, בכללותה בדרך כלל אבל גם יש מקרים שבחלק ממנה- גם היא מגויסת למלחמה. גבורת האזרחים באירועים האחרונים מזכירים מאוד את שנעשה במלחמת לבנון השנייה: ההנהגה הייתה ברובה חסרת ניסיון, בייחוד דן חלוץ שהיה לו ניסיון מצוין והוא היה קצין ומפקד מצטיין, אך רק בתחומו, תחום חיל האוויר. הרמטכ"ל של אותן שנים היה טוב בלבצע את ההתנתקות אל מול אוכלוסייה יהודית, אך מצד שני הוא לא הצליח בהתמודדות מול אירגון של מקסימום 8 אלף לוחמי גרילה. וגם, גם בלבנון וגם בצוק איתן נכנסו "דרך הבטן", ישר מהגבול, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

במלחמת לבנון השנייה הייתה דמות חסרה מאוד: דמותו של אריאל שרון. כמפקד צבאי, הייתה לו מומחיות בלהכריע קרבות באמצעות שיטת האיגוף, הפתעת האויב ובעיקר העברת המלחמה אל שטחו של האויב. אבל הבעיה היא, שאריאל שרון בתקופה שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבגללה התקשורת הטרידה אותו השכם והערב ומיררה את חייו, וההתנתקות, שבה עקב מהלך חד צדדי ולא חכם שביצע בעזה הפך את הגלגל ונעשה גיבור התקשורת- ספק אם הוא היה מכריז על מלחמת לבנון השנייה לאחר חטיפת שני החיילים בנקודה הבעייתית בגבול. הטראומה ממלחמת לבנון הראשונה, הבוץ הלבנוני והלחץ התקשורתי והבינלאומי לא היו מאפשרים לו לצאת למלחמה כזאת. בעידן שלאחר שיטת הלוחמה של שרון, אימץ הצבא אסטרטגיה של "כניסה ישירה", או "דרך הבטן": בלבנון 2 וגם בצוק איתן נכנסו ישר מהגבול, בלי הרבה איגופים, אל מקומות שהאויב צפה שיפגוש שם את צה"ל.

אבל הבעיה העיקרית הייתה בצמרת הצבאית. בנוסף לחוסר הניסיון של חלוץ, המטכ"ל הפך לכוורת של דבורים (הכוונה לדאבורים, סוג של צירעה ולא החיה נותנת הדבש), שכל אחד עקץ שם את השני, חתר אחד נגד השני, סבל מבחישות של אלופים מאוכזבים מבחוץ (ועובדה שעמיר פרץ מינה באותו זמן את גבי אשכנזי למנכ"ל משרד הביטחון, שהוא סוג של הצהרה) וממש גילם את החברה הישראלית במלוא חוסר יופייה- הבוטות, הלחשושים מאחורי הגב והשימחה לאיד. מבחינה צבאית, החיזבאללה נלחם מלחמת גרילה, כולל בטקטיקה של הסתרת הנשק ב"שמורות טבע". הצבא הישראלי לא היה מיומן כל כך במלחמת גרילה, כמו יחידות מיוחדות. והמחדל הראשי הוא שכלי נשק כבדים מתנייעים כמו טנקים ונגמ"שים, במיוחד לא ממוגנים, הם הדבר הכי גרוע שאפשר להציב אל מול לוחמי גרילה. אבל לא הייתה ברירה. רק יחידות מיוחדות לכאורה היו מיומנות בלוחמת גרילה כמו שצריך. והטנק הוא בסיס כוח. עוד טעות היא להסתתר בתוך בתים, כשידוע שהמחבלים מסתובבים בשטח עם טילי נ"ט, שיכולים להפיל את הבתים על החיילים הנמצאים בהם.

והמפקדים הבכירים? אמנם באותן שנים לא היה סמארטפון ובקושי היה פייסבוק, אבל ראשי הצבא החליטו שהוא צריך להיות טכנולוגי. מה זאת אומרת? החליטו שהמפקדים הבכירים לא צריכים לעקוב אחרי הלוחמים בשטח, אלא באמצעות מסכי הפלזמות. ממש כמו במשחקי המחשב של הילדות, Call of Duty ו Command and Conquer. והדרג המדיני? לא היה סגור על עצמו. הוחלט לשלוח את הלוחמים כל פעם למקום אחר, ולאחר מכן להורות להם לסגת חזרה. ממש כמו יו יו. ומבחינה לוגיסטית, היו מקרים שלא היה אוכל ולא הייתה שתייה לכוחות הלוחמים ונאלצו להצניח להם מזון ושתייה דרך הליקופטרים. ממש התנהלות "למופת". והמודיעין? גם למודיעין היה חלק בכישלון. ידעו שיש סכנה, אך לא ידעו לעלות עליה בדיוק. נזהרו שלא להתעסק יותר מדי עם החיזבאללה. ובמזרח התיכון, כמו במזרח התיכון, אוי למי שמפגין חולשה.

אבל המלחמה הסתיימה בהישגים. למרות התוצאות הקשות, בכל קרב ספציפי, באותם כפרים שהיו בעבר חלק מרצועת הביטחון וכיבושם במלחמת לבנון הראשונה היה קל למדי, כל היתקלות בין החיזבאללה לצה"ל הסתיימה בהישג ישראלי. וזאת מדוע? בזכות גבורת הלוחמים בשטח. אלה שקפצו כדי להציל את חבריהם. אותו רס"ן שלקח אחריות, קפץ על רימון והקריב את חייו כדי לא לפגוע בלוחמים במלכודת המוות שאליה נקלעו הוא והכוח שלו. בעוד בדרג הבכיר ניהלו את המלחמה יחצ"נים, ששאפו להשיג תמונות הישגים וניצחון, שוב, רגע לפני עידן הפייסבוק, החיילים הפשוטים ניהלו את המלחמה בשטח והתנהגו בגבורה, למרות ההוראות התמוהות שקיבלו מלמעלה. תושייה והקרבה, זה שם הסיפור.

למרות שמספר קורבנות מלחמת לבנון השנייה הוא פחות מעשירית מקורבנות מלחמת יום הכיפורים, יש בין שתי המלחמות אלמנטים דומים, והבולט במיוחד הוא האופוריה שהייתה לפני כן, בזכות בכירים שלקחו קרדיט. במקרה של יום הכיפורים, מדובר באופוריה של מלחמת ששת הימים ומנהליה הבכירים מהצד הישראלי שלקחו קרדיט לעצמם, למעט ראש הממשלה לוי אשכול כמובן, והמכה שבאה 6 שנים אותה מלחמה. במקרה של מלחמת לבנון השנייה, הבכירים לקחו על עצמם קרדיט בעקבות אירוע פינוי, כשבצד השני, המפונה, היו יהודים, שבזכותם לא התלקחה מלחמת אחים. אותם בכירים כשלו שנה לאחר מכן, בלבנון.

לכן, הלקח ברור: ניצחון במלחמות ובמאבקים תלוי יותר באזרח ובחייל הפשוט, ופחות בבכירים הכושלים.

המצאת הקרואסון והקשרה לשני המצורים הכושלים על וינה

אנו אוהבים מאוד את המאכל הזה, שניתן להשיגו כמעט בכל בית קפה. המילוי העיקרי שלו הוא שוקולד, אפשר גם לאכול אותו בטעם חמאה ובמילויה. אנו חושבים שזה מאכל מהעידן המודרני, יש לו שם צרפתי והוא כל כולו מצרפת.

לא נכון. ואם צורתו מזכירה לכם משהו, אתם חושבים נכון.

הקרואסון הוא בצורה של חצי סהר, או כמו שאנו מכירים זאת כחצי ירח, בדיוק אותו חצי ירח שנמצא כיום בדגלה של תורכיה, שהוא ירושה והעתק מדויק של דגלה של האימפריה העות'מאנית. גירסה מובילה לגבי המצאת הקרואסון טוענת כי הוא מסמל ניצחון של המערב על האימפריה העות'מאנית, או על אימפריה מוסלמית אחרת לפניה. בני ונשות הצד המנצח רצו לחגוג את הניצחון, לכן יצרו מאפה מגולגל בצורת חצי סהר ומילאו אותו במילויים שונים. גירסה זו אינה מופרכת כלל ועיקר.
למי שלא יודע, הקרואסון התגלגל לצרפת. הוא לא הומצא בצרפת, אלא באוסטריה. שם המאפה המקורי הוא קיפפרל ( Kipferl) בגרמנית, או בהונגרית קיפלי. מדובר במאפה בצורת חצי סהר, שמקורו עוד במאה ה-13, למרות שהגירסה העדכנית ביותר מתעדת את המצאת המאפה האוסטרי שהתגלגל לצרפת לאחר אחד משני המצורים העות'מאניים על וינה, שהסתיים בתבוסה לצד העות'מאני. וזה נותן לי את הסיבה הטובה ביותר לכתוב על שני המצורים הכושלים הללו, לאחר שלפני שנה כתבתי מאמר על "המצור השלישי והמוצלח על וינה".

המצור הראשון אירע בשנת 1529, עת שלט מיודענו, הסולטאן סולימאן המפואר. סיומו באי-ניצחון עות'מאני סימל את סיום שיא ההתפשטות של העות'מאנים בתוך מרכז אירופה. המצור השני, אירע בקיץ ובסתיו של שנת 1683, ומפקדו העות'מאני היה הווזיר הגדול, קארא מוסטפא פאשא מרזיפונלו- והרי באותה תקופה מי שהיו הדומיננטיים היו הווזירים הגדולים והואלידה סולטאן. הסולטאן הלא-אקטיבי באותה עת היה מהמט הרביעי, נכדה של קוסם סולטאן. המצור השני התחיל את מלחמת האימפריה העות'מאנית עם "הליגה הקדושה" האירופית הקתולית-אורתודוכסית, מלחמה שנמשכה 15 שנה לסירוגין והסתיימה בחוזה קרלוביץ בשנת 1699, שמסמל יותר מכל את השקיעה העות'מאנית- היות ובכך איבדו העות'מאנים סופית את הונגריה.

המצור הראשון, בשנת 1529, בא 44 שנים אחרי שהעיר כן נפלה, לידיו של מלך הונגריה מתיאס קורווינוס. הסולטאן סולימאן ניסה להגיע אל לב אויביו ההבסבורגים ולכבוש את בירתה, לאחר שנחל ניצחונות גדולים בהונגריה עצמה. המלחמה עצמה החלה במאי 1529, כשלסולימאן, שעמד בראש הצבא העות'מאני, נלווה הווזיר הגדול, בן משפחתו מנישואין, חברו הטוב והסרעסכר (מפקד הצבא), אבראהים פאשה. בנוסף, יאנוש זאפוליה, מלך הונגריה ובן חסותו של סולימאן, הצטרף אליו עם כוחותיו- והרי סולימאן ידע טוב מאוד לנצל את הבקיעים בתוך ובין מדינות אירופה לטובתו.
הבעיה המרכזית של סולימאן הייתה שכוחותיו התרכזו בבולגריה, שסבלה באותו אביב מגשמים כבדים, מה שגרם להצפות ולאובדן רב של תותחים וגמלים בצד העות'מאני. כמו כן, בוינה עצמה התארגנה התנגדות ספונטנית גדולה לעות'מאנים, וכל האזרחים גויסו למלחמה. העיר בוצרה עוד יותר ממה שהייתה, והיא הייתה נכונה למצור.
כוחותיו המדולדלים של סולימאן, שחטפו מכה קשה מ"גנרל מזג האוויר", הגיעו מותשים אל שערי וינה בחודש ספטמבר 1529. בסוף חודש ספטמבר החל המצור על העיר עצמה, מצור שנמשך שלושה שבועות. העות'מאנים, שכוחם הורכב מבחירי היניצ'רים (חיל הרגלים) ומהסיפאהים- יחידות העילית של הפרשים, ניסו לחפור, לשווא, מנהרות פריצה מתחת לחומות העיר הכבדות, אך הכוח המגן האוסטרי פגע בחופרים העות'מאנים, מה גם שגם "גנרל מזג האוויר" התגייס לטובת האוסטרים, שכוחם העיקרי הורכב מחייליו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה הגרמנית, קרל החמישי, והוריד הרבה מאוד גשם באיזור המצור, שוב גשם, הפעם בעונת הסתיו. מזג האוויר גרם למחלות וכן לנפקדויות רבות בצד העות'מאני. הפלישה לעיר הייתה כושלת, וסולימאן קיבל באמצע אוקטובר החלטה אסרטגית לסגת. עם זאת, לא היה מדובר בתבוסה מלאה: העו'תמאנים השיגו שטחים נוספים נרחבים בעיקר בהונגריה ובחלק מאוסטריה. לאחר שלוש שנים ניסה סולימאן שוב להנהיג קרב על וינה, ושוב לשווא, לאחר שספג אבידות בקרב קונציג מול הקרואטים.

המצאת הקרואסון, או הקיפפרל, מיוחסת, עם זאת, יותר לקרב השני העיקרי על וינה, שהתרחש בשנת 1683. קרב זה, שהיה חלק ממלחמה גדולה בת 15 שנים כנגד קואליציה גדולה יותר מאשר ההבסבורגים, שגם הסתיים בכישלון עות'מאני (שלאחריו החלו לטגן את בצק הקיפפרל בצורת חצי הסהר, סמלם של העות'מאנים והמוסלמים- ושימו לב שגם להכנת הקיפפרל וגם להכנת הסופגניה יש אותו מקור- מקור גרמני- והרי האוסטרים הם גרמנים, ופועל יוצא של ניצחון במלחמות) הניב גם מורשת קולינרית וגם גיבור אגדי: יאן סובייצקי הפולני.

האימפריה העו'תמאנית הייתה באותה תקופה תחת הדומיננטיות של הווזירים הגדולים ממשפחת קופרולו, כשלמפקד הצבא העו'תמאני, הווזיר הגדול קארא מוסטפא פאשא, היו קשרים משפחתיים מנישואין עם משפחה זו. לקרב השני על וינה נערכו הכנות לוגיסטיות נרחבות, ביניהן פיתוח ויצירת נשק וסלילת דרכים, במשך עשרות שנים. תקופה זו הייתה שונה: היא הייתה בצלה של הרפורמציה הפרוטסטנטית, שפילגה לגמרי את אירופה הנוצרית וקרעה אותה מבפנים. העות'מאנים ביקשו לנצל את העובדה שמרכז הרפורמציה היה בעיקר בגרמניה לטובתם.

באותן שנים, התרחשה מרידה הונגרית רפורמיסטית (פרוטסטנטית), בראשות אימרה טוקולי, כנגד האימפריה הרומית הקדושה הקתולית. במאבק פנימי זה, צידדו העות'מאנים בצד הרפורמיסטי. באביב 1683 החל הצבא העות'מאני להתארגן בשטחי הבלקן, ולנוע לכיוון וינה, לאחר שקארא מוסטפא פאשא שיכנע את הסולטאן מהמט הרביעי לחתום על צו שמורה על מוביליזציה של הצבא העות'מאני למלחמה. הכוונה לא הייתה להגיע לוינה, אך ההתקדמות העות'מאנית הייתה בלתי עצירה מהרגע שהצבא יצא לדרך. בינתיים, כרתה האימפריה הרומית הקדושה ברית עם פולין הקתולית תחת מלכות יאן סובייצקי, עם הרפובליקה הקתולית של ונציה ועם כוחותיו של האפיפיור אינוקנטיוס ה-11- ששכן אז במדינה נרחבת מאוד בניגוד מוחלט לותיקן זעיר השטח של ימינו. הברית, שנקראה גם "הליגה הקדושה", כוונה כנגד כוחות הרפורמציה הפרוטסטנטיים וכנגד העות'מאנים המוסלמים.
בינתיים, העות'מאנים הגיעו ב-14 ביולי 1683 לשערי וינה, וקארא מוסטפא שלח מברק להבסבורגים בדרישה שהעיר תיכנע. המצור החל.
כלקח מתבוסות קודמות, עם הכוח העות'מאני באו יותר ממאה תותחים ורובים כבדים. הכוחות העות'מאניים התמקדו בחפירת מנהרות מתחת לחומות העיר, בניסיון להכניס תחתן חומר נפץ בכמות גדולה שיפיל אותן. לעות'מאנים נלוו כוחות רבים מאת הח'אן של חצי האי קרים.
בינתיים, בחודש ספטמבר 1683 נעו כוחות עצומים מפולין לכיוון האי וינה, בהתאם לברית בין יאן סובייצקי לקיסר ההבסבורגי ליאופולד הראשון.
לקראת אמצע החודש הצליחו העות'מאנים בפיצוץ החומות שהגנו על העיר, וב12 בספטמבר בשעה 4 לפנות בוקר החל הקרב.
אבל הפעם, התוקפים לא היו העות'מאנים, אלא הצבא האוסטרי של האימפריה הרומית הקדושה. הם תקפו את העות'מאנים מצד אחד, העות'מאנים השיבו מלחמה. הבעיה הייתה שמהצד האחר של הכוח העות'מאני, הגיחו בהמוניהם לוחמיו של יאן סובייצקי הפולני והנחילו תבוסה כבדה לצד של חצי הסהר. שמונים אלף פרשים פולנים שהתפצלו לארבעה כיוונים היכו בעות'מאנים ובטאטארים שוק על ירך והנחילו להם תבוסה מחפירה. גם האוהלים העות'מאנים נשדדו ונשרפו, ובחלק מהיריעות ששרדו נעשה אף שימוש בתפירת גלימה לכמרים הקתוליים…..
התקדמות האסלאם באירופה נעצרה, והפעם בוינה.

בינתיים, בצד המנצח, רצו להכין אוכל מתוק לכבוד הניצחון, ולפי הטענה המרכזית, שלא הוכחה במלואה- היות ויש גירסאות נוספות להמצאת הקרואסון, לקחו בצק, טיגנו אותו וגילגלו אותו בצורת חצי סהר שמסמל את הצד העות'מאני המובס. מאכל זה, הקיפפרל, הגיע לצרפת, ואנו מכירים אותו בתור קרואסון.

סאפייה סולטאן האמיתית

אני רוצה לספר היום על סאפייה סולטאן, שדמותה הופיעה בסוף הסידרה המקורית של "הסולטאן" ("המאה המפוארת"), וגם מופיעה כדמות מרכזית בסידרה "קוסם סולטאן" ("המאה המפוארת- קוסם").

מקום הולדתה ומשך חייה של סאפייה סולטאן לא ברורים במאת האחוזים, וסוגיות אלה משמשות מקור לויכוח בין חוקרים רבים. ישנן כמה גירסאות לגבי חייה ומקום הולדתה של סאפייה סולטאן: הגירסה הראשונה טוענת שסאפייה נולדה באי קורפו, כיום ביוון, בשנת 1548, אי שהיה שייך באותה תקופה לרפובליקה הוונציאנית. גירסה שנייה מתארת את סאפייה סולטאן שנולדה באלבניה, בכפר רזי שבהרי דוקאג'ין. שמה המקורי היה סופיה. גירסה זו טוענת שיש כאלה שנוטים לבלבל אותה עם חמותה, נורבאנו, ולטעון שגם היא הייתה ונציאנית, בתו של מושל האי קורפו. אבל במציאות היא אלבנית נוצרייה.

בשנת 1562, בהיותה בת 12, נתפסה בידי פיראטים, והובלה כשפחה לארמון הסולטאן. שנה לאחר מכן אחותו של הסולטאן סולימאן, מיהרימה סולטאן, הציגה אותה לפני נכדו של אחיה, הנסיך מוראד, שעתיד להפוך לסולטאן מוראד השלישי. היא התאסלמה ושמה שונה מסופיה לסאפייה. בגיל 16 היא הרתה למוראד, וילדה את בנו, שלמרבה ההפתעה היא קראה לו מהמט (שם שהיה בעייתי, היות ונסיכים שנקראו מהמט לאחר הסולטאן מהמט השני לא זכו לתוחלת חיים ארוכה….). אותו מהמט, שכזכור עבר טקס ברית מילה מפואר מאוד, הגדול בתולדות האימפריה, יהיה גם הנסיך היחיד מאז הסולטאן מהמט השני שזוכה להגיע לסולטאנות, והוא עתיד להיקרא הסולטאן מהמט השלישי.

מוראד וסאפייה ניהלו יחסים מונוגמיים, זאת אומרת שסאפייה הייתה האישה היחידה בחייו של הסולטאן מוראד השלישי, מה שגרר עימותים קשים בינה לבין חמותה, נורבאנו סולטאן. נורבאנו דרשה ממוראד שייקח לו שפחות נוספות, כדי להעשיר את השושלת בצאצאים, ואף טענה שסאפייה כישפה את מוראד וגרמה לו לאימפוטנציה על מנת שמהמט יישאר בנו היחיד. אחותו של מוראד, אסמהאן, פתרה את הבעייה, הציגה בפניו שתי שפחות יפות והוא נענה. מהן נולדו לו 20 בנים ו27 בנות נוספות. לאחר מות נורבאנו (שיש הטוענים כי סאפייה הרגה אותה), הפכה סאפייה שוב לאישה היחידה בחיי מוראד, והיא שניהלה בפועל את האימפריה העות'מאנית, במסגרת "סולטאנות הנשים". לאחר מות מוראד ב1595- מבלי שאי פעם נישא לסאפייה בטקס דתי, הפכה סאפייה ל"ואלידה סולטאן", אמו של הסולטאן החדש מהמט השלישי וכוחה התחזק עוד.

בהיותה ואלידה סולטאן, מנהלי האימפריה בפועל היו סאפייה וגזאנפר אגא הידוע, שהיה הסריס הראשי עוד מימי סלים ונורבאנו. היא קיבלה משכורת יומית גדולה מאוד ואף גרמה למהמט למנות את חתנה, אבראהים פאשה (לא זה הידוע מימיו של סולימאן), לווזיר הגדול.
אישה יהודייה, שמעמדה בהרמון היה קירה (סוכנת כלכלית, גזברית ההרמון)- מתווכת בין השפחות לבין העולם החיצון במיוחד מבחינת אספקת ציוד וכסף לחיי היומיום שלהן, ששמה היה אספרנסה מלכי, גרמה למשבר הכי גדול בחיי סאפייה כוואלידה סולטאן.
אספרנסה צברה כוח רב, עד כי גרמה לחיילים למרוד כנגד הסולטאן ואימו (שמינתה את אספרנסה ונתנה בידיה כוח רב). בסופו של דבר, דוכא המרד ואספרנסה ובנה הוצאו להורג על ידי החיילים. בסופו של דבר, סאפייה הורתה לבנה לתת סמכויות חתימה על צווים לידי הווזיר הגדול, על מנת שלא יחשדו בהשפעתה הרבה על בנה.
ביחסי החוץ של סאפייה, שכמובן היו יחסי החוץ של האימפריה כולה, היא נקטה מדיניות פרו ונציאנית וגם פרו אנגלית: ניהלה חילופי איגרות ומתנות עם המלכה האנגלייה אליזבת הראשונה.
כמובן, לסאפייה היה עימות נרחב עם כלתה על כוח בארמון, והיא גרמה להוצאתה להורג בשנת 1602 של נכדה, מחמוד, שטען לכתר. בשנת 1603 מת מהמט השלישי, ובנו, אהמט (אחמד) הראשון עלה לתפקיד הסולטאן. החל מתקופת אחמד הראשון, בשל המסורת שעל הטוען לכתר לחסל את כל אחיו על מנת שיהפך לסולטאן, מה שאהמט עשה לאחיו משפחות אחרות וגם מהמט- "בסיטונאות", הוחלט להקים את ה"קאפס", הכלוב, אגף סגור בארמון טופקאפי שבו הוחזקו בהסגר עם "תנאי חמישה כוכבים" כל האחים שטענו לכתר, ולחדול ממסורת ההרג.

לגבי גורלה ומותה של סאפייה סולטאן הדעות חלוקות, ולסלי פירס, החוקרת שכתבה ספר מאוד מפורסם על ההרמון האימפריאלי העות'מאני טוענת שסאפייה סולטאן הוגלתה לארמון הישן באדירנה על ידי הסולטאן מהמט השלישי, שם מתה בשנת 1619, בגיל 71- ואני נוטה לקבל את גירסתה של פירס, היות ומומחיותה בנושאי ואלידה סולטאן וההרמון ידועה מאוד. את שנותיה האחרונות מנסים החוקרים להשוות עם שנותיה של האלימה סולטאן, אמו של הסולטאן מוסטפא הראשון. גירסה אחרת ופחות פופולרית טוענת כי היא הוגלתה ב1604 ומתה ב1605.

על שמה של סאפייה סולטאן נקרא מסגד "אל-מאליכה סאפייה" (מערבית: "המלכה סאפייה") בקהיר. כמו כן, סאפייה אחראית על בניית "המסגד החדש" ברובע אמינונו באיסטנבול. היא נקברה לצד בעלה, הסולטאן מוראד השלישי, בכנסיית הגייה סופייה (שכמובן, לא נקראת על שמה) באיסטנבול.

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

חיזבאללה, ה"אביב הערבי" ומתי צפויה מלחמת לבנון השלישית?

שלום לכולם,

שמתי לב כי לפי הסטטיסטיקה, בכל 10 שנים יש עימות גדול בין ישראל לחיזבאללה. בשנת 1996 התחולל מבצע "ענבי זעם" עת צה"ל עוד ישב ברצועת הביטחון בדרום לבנון (בקרוב מאוד ימלאו 20 שנה למבצע הזה), ולאחר 10 שנים בקיץ התחוללה מלחמת לבנון השנייה. חיזבאללה כנראה אוהב מאוד את השנים שמסתיימות בספרה 6. בשנת 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, ולמרות שהנבואה ניתנה לשוטים, אני מעריך כי בקיץ הקרוב, קיץ 2016, או אף עד הקיץ הבא, יחל עימות נוסף בין ישראל לחיזבאללה.

ישנן כמה סיבות מדוע למרות, ושוב למרות, המעורבות בסוריה, יש לחיזבאללה והנהגתו אינטרס לעימות מול ישראל. אגב, מה שאני כותב נסמך על מידע גלוי לגמרי, בעיתונות, כולל העיתונות הערבית, ובטלוויזיה.

1. מימד הזמן: חיזבאללה השיעי היה מאז ומתמיד להוט להילחם עם ישראל, והוא הוקם לשם מלחמה כנגד ישראל. הוא לא הוקם על מנת להילחם מול אירגוני גרילה סוניים, כמו שהוא עושה היום בסוריה. שדה הקרב בסוריה הוא בין היתר התלמדות וריענון נשק עבור לוחמי חיזבאללה לקראת עימות עם ישראל, שבעיני האירגון זה הדבר האמיתי. כבר 10 שנים לא היה עימות ישיר בין חיזבאללה לישראל, ועילת הקיום של חיזבאללה היא עימות עם ישראל. בעיני האירגון, שקט של 10 שנים הוא זמן ארוך מדי. מאז נסיגת צה"ל מלבנון עד למלחמת לבנון השנייה היו 6 שנים של שקט יחסי, למעט תקריות ספורות שהסבו לצה"ל נפגעים.

2. המימד הכלל-ערבי: חיזבאללה והאירגונים הקיצוניים הסונים, אל-קאעידה ודאע"ש שבא אחריו, נמצאים כל הזמן גם בעימות תודעתי ביניהם על השפעה על העולם הערבי והמוסלמי. האירגונים האלה מתחרים ביניהם מי יפגע יותר טוב במערב. בעוד שעבור האירגונים הסוניים מדינות המערב והמשטרים הערביים החילוניים הם המטרה הראשונה, שדה הניסוי של חיזבאללה השיעי הוא ישראל. לכן, חיזבאללה ישאף לעימות עם ישראל בזמן הקרוב. אחרי שישראל לא הביסה את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, החלו בעיתונות הערבית לשאול האם מדינות ערב לא שקטות מדי במדיניותן כלפי ישראל, והאם גם במדינות אלה, כולל מצרים למשל, צריך שיהיה להן חיזבאללה סוני משלהן כדי להילחם עם ישראל. ברחוב הערבי, הסוני ברובו, כולל ברחוב הפלסטיני, החלה סימפטיה גדולה לאחר מלחמת לבנון השנייה כלפי השיעה האסלאמית בכלל וחיזבאללה בפרט. לכן, לתוצאות מלחמת לבנון השנייה הייתה השפעה על "האביב הערבי" שהפיל משטרים חילוניים בעולם הערבי שהיו חסרי מעש וחדלי אישים בעיני רוב האוכלוסייה במדינות הללו, ובשלב שאחרי המהפיכות הצמיחו משטרים אסלאמיים סוניים או פוטנציאל למשטרים כאלה, עוינים כלפי ישראל. גם בעולם השיעי החלה תסיסה: החלו הפגנות של שיעים במדינות בעלות שילטון סוני, בייחוד במדינות המפרץ, כשהזרקור הופנה אל המחאות בבחריין, מדינה בעלת רוב שיעי אך נשלטת על ידי בית מלוכה סוני (תמונה מהמחאה בבחריין מופיעה למעלה). לכן, דווקא על רקע העימות השיעי-סוני ועל רקע העימות בין אל-קאעידה ודאע"ש לבין המערב, חיזבאללה ינסה להשיג הישגים צבאיים על חשבון ישראל, בייחוד כשבתקופה האחרונה מתבצעים פיגועים על ידי דאע"ש כנגד מדינות המערב, שדאע"ש רואה בהם הישג. על מנת להחזיר את האירגון לתודעה הכלל-ערבית לא כאירגון שיעי "כופר" אלא כאירגון שנלחם כנגד המערב וישראל, חיזבאללה ישאף לעימות עם ישראל.

3. המימד הסורי והפנים לבנוני: בחודשים האחרונים נראה כאילו אירגון דאע"ש כמדינה וכצבא הולך וקטן ומובס, ואילו הצבא הסורי של אסד, איראן שתומכת בו ורוסיה שסייעה לו עד לפני כמה שבועות בצורה מסיבית, השיגו הישגים על חשבון האירגון, לכן לוחמי חיזבאללה לא ממש נחוצים כעת בהמוניהם להילחם כנגד האירגון, מה שעשו באינטנסיביות עד לא מזמן ואף שילמו באלפי לוחמים. צבא אסד בסיוע רוסי ואיראני מגיע להישגים, לכן חיזבאללה הסיג, כך פורסם בגלוי, חלק מכוחותיו כדי לעבות את החזית מול ישראל. בתוך לבנון המערכת הפוליטית משותקת לגמרי, כבר כמעט שנתיים שלא נבחר נשיא למדינה בין היתר בשל התעקשות חיזבאללה על בעל בריתו הנוצרי, מישל עאון, וכשיש בקיעים במערכת הפוליטית הלבנונית וחיזבאללה פחות נחוץ בלחימה מול דאע"ש, שאגב מי שלוחם בו בעיקר בסוריה ובעיראק ואינו צבא של מדינה הם האירגונים הכורדיים, זה סימן להתפנות חיזבאללה לעימות קרוב עם ישראל. גם ב2006 המערכת הפוליטית הלבנונית הייתה מפולגת, לאחר נסיגת סוריה ועליית המחנה האנטי סורי לשילטון במדינה. לכן, חיזבאללה ירצה להראות לאוכלוסיית לבנון כי הוא לא רק מגינם של השיעים, אלא מגינה של לבנון כולה, וראוי לשלוט בה.
נכון שכוחות חיזבאללה רבים הושקעו בלחימה בזירה הסורית, ויש לחיזבאללה הרבה אבידות בסוריה, אך זה לא מונע מהאירגון לשמר, לפי פרסומים גלויים, את כוחותיו גם מול ישראל. לכן, דווקא בשל המכות שספג מסוריה, חיזבאללה ירצה להראות את כוחו בלחימה מול ישראל.

4. תעמולה, איומים ומוכנותה של ישראל: בשנה האחרונה חזרה הרטוריקה של נסראללה בנאומיו להיות איומים כנגד ישראל, ובייחוד הוא מדבר על הצד הרגיש והפגיע שבה: מיכלי האמוניה בחיפה ומתקני הגרעין. וכמו שאנחנו מכירים את נסראללה מהסיבובים הקודמים, ברגע שהוא מאיים, הוא גם מבצע. חיזבאללה גם נחוש לנקום את מות סמיר קונטאר ובני משפחת מורנייה בישראל. ערך הנקמה, אינתיקאם, הוא מאוד חשוב במזרח התיכון. עוד מימד חשוב הוא המנהרות בגבול הצפון, שנכתב לא פעם ולא פעמיים עליהן, עת כמה מתושבי הצפון בישראל שמעו רחשים כאילו חופרים מתחת לבתיהם. המנהרות בגבול הצפון, הסלעי, הן קשות יותר לחפירה מחד אבל גם קשה יותר להילחם ולהרוס אותן מאידך, לא כמו המנהרות בעזה. המימד התת קרקעי, האיומים לפגיעה במקומות אסטרטגיים וכן חיזוק וביצור מוצבים של חיזבאללה בגבול הצפון, לכאורה אם קיים דבר כזה, לפי מידע גלוי, מראים את מוכנות האירגון ללחימה כנגד ישראל.
לאחרונה, אני קורא בעיתונות הערבית הגלויה, במיוחד זו שתומכת בסוריה ובחיזבאללה בלבנון, על התבטאויות של אנשי חיזבאללה נגד ישראל ונכונות לכאורה להילחם כנגדה.
5. האלמנט העולמי: רוסיה נסוגה מסוריה, אבל השאירה את השטח לכוחות מיוחדים שלה וכוחות של איראן לעזור לאסד במלחמה בסוריה. כמו כן, סוריה ממשיכה לחמש את סוריה שמחמשת את חיזבאללה. איראן מרגישה מאוד מעודדת בשל הסכם הגרעין, ומרגישה כי ישראל לא תעז להכות בה גם בעת עימות. במלחמת לבנון השנייה שלטו הגורמים השמרניים בראשות אחמדינז'אד באיראן, לאחר ששנה לפני כן אותו קיצוני זכה בבחירות לנשיאות. כיום משמרות המהפיכה יחד עם הזרוע שלהן, חיזבאללה, נלחמות פוליטית את מלחמת המחנה השמרני באיראן בראשות ח'מנאי, אל מול המתונים יותר בראשות הנשיא רוחאני. עימות עם ישראל, כשאיראן יודעת שהיא לא תותקף בשל ההגנה שמעניקות לה המעצמות הגדולות מתוקף הסכם הגרעין, יכול להועיל מאוד למחנה השמרני, בעיקר בתקופה שבה יכול להתמנות המנהיג העליון החדש של איראן במקום ח'מנאי החולה. אז כשיש בחירות חשובות באיראן והמחנה השמרני רוצה לתת את הטון, אז עימות עם ישראל הוא נקודה הכרחית בשביל מחנה זה.
עוד דבר חשוב הוא הבחירות בארצות הברית: בבחירות הקרובות יכול לעלות ממשל רפובליקני או ממשל בראשות הילרי קלינטון הדמוקרטית, שיהיה יותר ידידותי לישראל כנראה מממשל אובמה. חיזבאללה יכול בזירה המדינית לנצל את היות אובמה עדיין נשיא עד ינואר 2017, ולגרור את ישראל לעימות, שבמהלכו יפעיל קרוב לוודאי ממשל אובמה לחץ מדיני גדול על ישראל להתפשר כמה שיותר מול חיזבאללה, לאור הסכם הגרעין בין אובמה לאיראן, במהלכים המדיניים שיילוו כדי לסיים את העימות עם ישראל, אם יקרה. לכן, לחיזבאללה יש אינטרס להיכנס לעימות צבאי עם ישראל כל עוד אובמה הוא הנשיא.

הוויכוח לגבי נשים בהרמון הסולטאן- מייצגות תרבות או הנאה?

מאמר זה הוא תירגום של כתבה מאת אהמט האקאן בעיתון התורכי בשפה האנגלית "הוריית דייל ניוז", מה-12 במרץ 2016.

אישתו של הנשיא טייפ ארדואן, אמינה, השתתפה בכנס שנושאו היה "ואלידה סולטאן (אמהות הסולטאן) שהשאירו חותם על ההיסטוריה". בתום הכנס דיברה אמינה לגבי נשים שחיו בהרמון הסולטאן העות'מאני.

באירוע, שהתרחש באנקרה, אמרה אמינה: "נשים שהיו חברות בשושלת העות'מאנית ובהרמונות הסולטאן תמיד היו חומר למחשבה… מזרחנים, עם התפיסות המדומיינות (והמתנשאות) שלהם, דאגו לייצר לנשות ההרמון דימוי שלילי".

היא הוסיפה: "זו עובדה, שכשאנו קוראים את מה שהן כתבו, נוצרת תחושה של נשים שמכורות לתענוגות העולם הזה, לכוח ולאמביציות אישיות".

אמינה טענה שכל זה לא נכון, ושבמציאות, ההרמונות היו בתי ספר לחברות השושלת העות'מאנית, מוסדות חינוכיים שהכינו את הנשים לחיים האמיתיים, וגם אירגנו פעולות צדקה. ומעבר לכתבה של האקאן, אני מוסיף, שההרמון נתפס בדמיונם של האנשים כבית בושת מלכותי, שנשותיו היו בו בני אדם סוג ב' בעיני הסולטאנים- אולי חוץ מהוואלידה ומהשיפחה המועדפת התורנית על הסולטאן, שימשו ככלי קיבול לתענוגותיהם של הסולטאנים וגם כ"רחם מהלך" להולדת ילדים, שחלקם הקטן עתיד לרשת את השילטון. בעניין זה, והפעם לשם שינוי, גברת ארדואן צודקת. הדברים ממש לא נכונים ולא מדויקים.

ולהמשך הכתבה של האקאן: לאחר שאמינה ארדואן אמרה את דבריה, הרשת החברתית התפוצצה מרוב ליגלוג עליה ועל דבריה. גם חוגי האופוזיציה יצאו כנגד דבריה של אמינה, משיקולים פוליטיים.
אבל ההיסטוריון התורכי אילבר אורטאיילי, שדווקא אהוד על הרשתות החברתיות ועל חוגי האופוזיציה, גם מסכים עם הגברת ארדואן. הוא אמר: "נשים בהרמון לא היו נבחרת שכל זמנה נחה, נהנתה והעבירה את הזמן בבטלה. רוב הזמן הן קראו, כתבו ועסקו בעבודות של שירות הסולטאן והמשפחה (לא רק במה שחושבים….). אם היו נשים בהרמון בשנות החמישים של המאה העשרים, הן היו נחשבות כמו עובדות מדינה, או פקידות בכירות, בארמון טופקאפי. ההיסטוריון אורטאיילי ממשיך וטוען, כי מוסד ההרמון אינו נחלתו של העולם המוסלמי בלבד. בכל התרבויות העתיקות היו הרמונות לסוגיהם. הוא אומר, כי אלה שטויות לדמיין את ההרמון כקומפלקס אדריכלי מבודד, עם מסדרונות רחבים, חדרים אין ספור וחצרות עם בריכות שם שפחות ערומות משתכשכות במים. ההרמון היה אמצעי חשוב במנטליות הניהולית שנוצרה באימפריה העות'מאנית במאה השש עשרה. אחוז יודעות הקרוא והכתוב בהרמונות היה גבוה, לשפחות היה גם כישרון לאיית נכון ואת הכישרון הזה הן העבירו לבניהם של הסולטאנים. אורטאיילי מציין במיוחד את הורם סולטאן, שלמדה כתיבה וספרות בהרמון וידעה לכתוב שירים. הוא ממשיך ואומר, כי: "נשות ההרמון היו ממש מאסטריות בתרבות, שפה ומוזיקה עות'מאנית. אלה מההרמון שיצאו ממנו ונישאו לאנשים מחוץ למשפחה העות'מאנית, נודעו כנשות תרבות וכמפיצות תרבות. היה להן מעמד מיוחד של "הגברת מן הארמון". לכן, בניגוד לפנטזיות של אחרים, ההרמון לא היה מרכז של הנאה, אלא מרכז תרבותי. העניין הוא, שכשפרופסור להיסטוריה אומר דברים כאלה, התגובה היא יותר חיובית מכשאשת הנשיא, השנוי במחלוקת (ובצדק), אומרת דברים כאלה".

יוונית-יהודית: יש שפה כזאת, מלבד הלדינו.

שפת הלדינו, שפתם העתיקה של יהודי ספרד, ידועה בכל העולם, וגם בישראל. עד היום ישנם אנשים שמדברים, קוראים וכותבים בלדינו. אבל באיזורי תורכיה, יוון והבלקן היו יהודים שחיו עוד מלפני גירוש ספרד. ושימרו את מורשתם גם לאחר שמגורשי ספרד הגיעו ליוון, אנטוליה, ארץ ישראל וצפון אפריקה. הם דיברו שפה אחרת מהלדינו, שונה לגמרי ממנה.

שפתם של יהודי אנטוליה (תורכיה של היום), יוון ובולגריה לפני גירוש ספרד לא הייתה הלדינו. הייתה להם שפה אחרת, שנשתמרה עד ממש לפני כשלושים שנים. לשפה הזאת, שהייתה יוונית בגירסתה האמצעית (כלומר: לא יוונית עתיקה ולא יוונית מודרנית, אלא יוונית ביזנטית), בשילוב מילים בעברית ואפילו נכתבה בשפה העברית, ממש כמו שהיידיש והלדינו נכתבות בעברית, הייתה השפה היוונית-יהודית, או בשמותיה יווניטיקה או יוואנית.
השפה מוכרת היום רשמית, ונעשים מאמצים לשמר אותה בעיקר בארצות הברית. הקהילה הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו תחת שילטון האימפריה הביזנטית בשטחים שכיום יוון, תורכיה ובולגריה, דיברו בשפה זאת. אפילו בארץ ישראל היו דוברי יוואנית. שפה זאת נשמרה גם לאחר שהלדינו נפוצה בקרב יהודי תורכיה והבלקן. אבל עקב העירבוב בין הרומאניוטים ליוצאי ספרד, היא עברה תהליך של הכחדה שלא מרצון ולא בכוונה.

השפה נכחדה וכמעט לא נותרו יהודים שמדברים אותה, אך זיכרה נשמר. הסיבות העיקריות להיעלמות השפה הן היטמעות היהודים הרומאניוטיים ביוצאי ספרד- ליתר דיוק הפיכת הרומאניוטים למיעוט בקרב היהודים במקומות מושבותיהם עקב ההגירה של יוצאי ספרד לאסיה הקטנה וליוון, ואימוצם את שפת הלדינו כשפתם. סיבה נוספת היא השואה, בה הושמדו יהודים רבים ממוצא רומאניוטי, עיקרם מיהדות יוון והעיר סאלוניקי, שבעברה העות'מאני הייתה עיר עם רוב יהודי-והייתה יותר יהודית או עות'מאנית מהיותה יוונית בזהותה, וכמובן אתונה, בה היו מרוכזים רומאניוטים רבים. השפה היוואנית נחשבה כאחת משפות אטיקה- שפות האיזור שכולל בתוכו את אתונה בירת יוון.

סיבה עיקרית נוספת להיעלמות השפה היוונית-יהודית היא מיעוט הספרות הכתובה בשפה זאת, כאמור יוונית באותיות עבריות. נודע כי שפה זאת הופיעה בתרגומים של התנ"ך בעיקר.
אפילו הקהילה הרומאניוטית שקיימת כיום בארצות הברית- ואימצה את השפה האנגלית כשפתה העיקרית, לצד שפת התפילה העברית, לא משתמשת בשפה היוונית יהודית, ותפילותיה הן בנוסח יוצאי ספרד. עם זאת, באוניברסיטאות בארצות הברית שעוסקות בשימור שפות עתיקות, השפה מוכרת ונלמדת לעתים, כמו שנלמדות שפות אחרות שנכחדו זה מכבר.

היוואנית הייתה ידועה בקרב יוצאי הבלקן ותורכיה ממוצא רומאניוטי שהגיעו לארץ ישראל כשפתם של הזקנים, שלא העבירו את השפה לדורות הבאים והעדיפו לדבוק בעברית ובלדינו. אבל חשוב להזכיר, כי הייתה קיימת שפה כזאת, ולא רק הלדינו צריכה להיות מזוהה כשפתם של יהודי הבלקן ואנטוליה, ואני, למרות שאין לי שום שורשים רומאניוטיים, שמח להזכיר שפה נשכחת זו במאמר זה.

ברקע: חולצה מארה"ב, עליה כתוב: "שימרו את כדור הארץ, לימדו את השפה היוואנית".

ישילצ'אם- האורן הירוק: הוליווד התורכית

בעוד יומיים בערך ייערך טקס פרסי האקדמיה של הקולנוע האמריקני, מה שידוע לכולם בשם "האוסקר". בארצות הברית יש את הוליווד, שנמצאת בקליפורניה. להודו יש את בוליווד, שנמצאת בעיר בומביי, שנקראת כיום מומבאיי. לתורכים, לעומת זאת, יש, וליתר דיוק היה, את ישילצ'אם- Yeşilçam, הלא היא הוליווד התורכית. לאמריקנים יש את האוסקר, ולתורכים יש את תפוז הזהב, תחרות הסרטים החשובה במדינה- במסגרת פסטיבל הסרטים באנטליה. אבל בניגוד להוליווד ובוליווד, שכוכבם דורך כל הזמן, ישילצ'אם, בעברית האורן הירוק, מסמל לא רק מקום, הוא מסמל תקופה.

מהו ישילצ'אם? מדובר ברחוב בעל אותו שם, שמשמעות שמו בעברית היא "אורן ירוק", שנמצא ברובע בייאולו שבאיסטנבול, שם שכנו אולפני סרטים מפורסמים וזה גם היה מקום מגוריהם של שחקנים מפורסמים וגם במאים ומפיקים רבים. תור הזהב של הישילצ'אם היה בין שנות החמישים לשנות השבעים של המאה העשרים, אז הופקו כ250 עד 350 סרטים מדי שנה. רוב סרטי הישילצ'אם הם סרטים דרמטיים-מלנכוליים, בדומה לפילם נואר הצרפתי. ז'אנר נוסף שהצליח במסגרת תקופת הישילצ'אם הוא דגם של מערבונים, רק בגירסה לא אמריקנית בעליל, כמו למשל הסרט המפורסם "קיץ יבש" ( Susuz Yaz), שיצא בשנת 1964 ומספר על חוואי טבק אגואיסט, שכדי להרוס את מתחריו ולגרום לעלייה בגידולי הטבק שלו עצמו. הסרט עצמו זכה בפרס דב הזהב בברלין (המערבית) באותה שנה. רוב רובם של סרטי הישילצ'אם היו בשחור-לבן.

הגורם המרכזי לפריחת הישילצ'אם הוא הקמת חוגי וייסוד קורסים לקולנוע ותיאטרון באוניברסיטאות השונות, מה שאיפשר לצמיחתם של במאים ושחקנים רבים. באותה תקופה צפייה בקולנוע הפכה לטרנד במדינה, ומאות אלפים של צופים נהרו לבתי הקולנוע. חמישים במאים ידועים פעלו בתקופה זו, אך את רוב הסרטים ביימו עומאר אקאד, עוסמאן סדן, ממדוח און, עטיף יילמאז ומטין ארקסאן. בסוף התקופה, תחילת שנות השבעים, גם שחקנים מפורסמים, כמו ארול טאש, לאלה אוראלולו, שנר שן וטורקאן סוראי. במדינה פעלו כ2,450 בתי קולנוע, ומספר המבקרים בקולנוע הגיע עד ל247 מיליון צופים.

יש לציין, כי סרטים רבים באותה תקופה היו כה איכותיים, עד שיוצאו מחוץ לגבולות תורכיה. בשנות השישים, חשוב לציין, כי לא רק סרטים יוצאו: גם התחוללה נדידת אוכלוסין. בשל מצב כלכלי קשה, משפחות רבות היגרו לגרמניה, עבדו שם בעבודות שגרמנים ממוצעים לא הסכימו לעבוד בהן, ובכך הזרימו כסף לבני משפחותיהם ששכנו במדינת המוצא. כמו כן, החל תהליך בתוך תחומי תורכיה עצמה של מעבר אוכלוסייה מהכפרים לפאתי הערים, ובניית "שיכוני לילה", שנקראו בשמם בגלל שהוקמו בן לילה (גג'הקונדו Gecekondu) של יוצאי אותם כפרים בפאתי אותן ערים. דווקא המעבר לערים הביא לצמיחה של עוד ועוד בתי קולנוע במדינה, מה גם שהעוני והמצב הכלכלי נתן רעיונות לסרטים רבים.
תקופת הישילצ'אם הייתה הבסיס לתקופה של היום: ייצוא טלנובלות תורכיות אל מחוץ למדינה, מה שהביא אותי לשים את הלוגו של "קוסם סולטאן" למעלה, היות ואם לא היה ישילצ'אם, גם לא הייתה הסידרה "הסולטאן" וסידרת ההמשך שלה.

בתחילת שנות השבעים התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, והכת הצבאית שעלתה לשילטון הטילה צנזורה כבדה על סרטים עם תכנים פוליטיים וכן הידקה את הפיקוח על התכנים המשודרים בכלל באמצעות ביסוס איגודי שידור חזקים. כמו כן, באותן שנים הפופולריות עברה מהקולנוע אל הטלוויזיה המתפתחת. יותר ויותר שחקנים ובמאים העדיפו לביים ולשחק בטלוויזיה, מאשר בקולנוע. שנות השבעים היו גם מאופיינות בעלייתו של ז'אנר "סרטי הבורקס" (קומדיות מופרעות אך מצחיקות שמשכו המונים לקולנוע) בתורכיה כמו גם בישראל, וגם מצד שני בחוסר יציבות פוליטית ובמלחמה פנימית ואלימות גואה בין הימין לשמאל. כל הסיבות הללו הן שהביאו לשקיעת הישילצ'אם. כמו שהשיר המפורסם באנגלית מ1979 טוען, שהוידאו הרג את כוכב הרדיו, כך הטלוויזיה חיסלה את כוכב הקולנוע, ואת חשיבות וז'אנר הישילצ'אם.