דברים אלה שכתבתי מסתמכים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית" מאת סטנפורד ואזל קוראל שאו.
הרסטורציה העות'מאנית, 1413-1451 (האימפריה חוזרת- פעם ראשונה: מהמט הראשון ומוראד השני).
אחד המהלכים הראשונים שעשה הסולטאן מהמט הראשון היה בעל משמעות דתית: הוא הדיח את שייח' אל-אסלאם בדרדין, הגלה אותו ואת משפחתו ומינה במקומו אנשי דת ממסדיים שמרנים. גם את המנהיג הע'אזי מיהאלאולו מהמט ביי (שהיה ממוצא בולגרי) הוא שלח לאנטוליה. כמו כן, הוא חתם הסכם שלום עם הביזנטים והחזיר לקיסר מנואל את כל השטחים שלקח מוסא סביב סלוניקי וקוסטנטינופול. כמו כן, על מנת להרוויח זמן כדי שהעות'מאנים יחזרו לכוחם הקודם, נחתמו הסכמי שלום עם ונציה, גנואה ומדינות הבלקן. קודם כל היה צורך בשיקום פנימי ולאחר מכן בחידוש המלחמות. מצד שני, רוב הביזנטים שהוכנסו קודם לחצר המלוכה סולקו ממנה, ויוונית חדלה להיות שפה שנשמעת בחצר, לטובת התורכית והפרסית. הסולטאן נעשה יותר ויותר תלוי במשפחת צ'אנדארלי, לאחר שביטל את ההשפעה הנוצרית והשפעת הנסיכויות המתחרות, לטובת מעין "תורכיפיקציה" של החצר.
כעת, הפרשים היו האלמנט החזק בצבא, על חשבון "עבדי השער". הסולטאן מהמט החל במסעות צבאיים כנגד נסיכויות תורכמניות מתחרות באנטוליה, שאגב לשתיים מהן קראו הכבש הלבן והכבש השחור… הכיבוש העיקרי שלו היה של איזמיר, בסיוע של הגנואזים.
במקביל, הוא החל להחזיר את השטחים האירופיים שאיבד, כשניהל מסעות כנגד האלבנים שניצלו את הוואקום ובתוך טרנסילבניה והונגריה. הוא שוב הפך את שליט ואלאכיה מירצ'אה לוואסאל שלו. החל מ1418 מהמט מתחיל במדיניות של יישוב תורכים בארצות הבלקן, כדי לתקוע יתד שלטונית באיזור וכן כדי למנוע מרידות של מקומיים. בינתיים, הסכסוך עם אחיו של מהמט לא באמת הסתיים: הקאדי שלו, בדרדין, שהוגלה לרומליה, החל להטיף שם למרד, וקשר קשר עם בנו של מירצ'אה, מיכאיל, שהחליף אותו. חסידיו של בדרדין עוררו מרידות גם באנטוליה עצמה. את המרידות האלה דיכא בעיקר בנו מוראד, שעתיד להיות סולטאן אחריו, יחד עם הווזיר הגדול ביאזיד פאשא. עם זאת, לסולטאן צצה עוד בעיה: מוסטפא צ'לבי, שטען כי הוא הבן האבוד של הסולטאן ביאזיד הראשון, פתח גם הוא במרד כנגד מהמט. בשנת 1418 לאחר מרד שהכריז בתסליה הוא התקדם לכיוון אדירנה, אך ב1420 הובס מי שנקרא "דוזמה מוסטפא", הלא הוא מוסטפא הנסיך המזויף, לאחר הבסת בדרדין. תוך כדי המרידות ניצל מהמט את המצב וכבש את איידין ומנטשה ובכך שלט במערב אנטוליה, ולאחר מכן המשיך דרומה וכבש את העיר אנטליה. בשנת 1421 מת באופן פתאומי, ובנו, הסולטאן מוראד השני, זה שבנה את האימפריה העות'מאנית למעשה ואת כוחה באסיה ובאירופה באופן ממשי, עלה לשילטון.
מוראד השני בנה, למעשה, את מוסדות המדינה והצבא של האימפריה, מה שאיפשר לבנו שבא אחריו, מהמט השני "הכובש", לכבוש שטחים נרחבים, כולל את קוסטנטינופול, ולהגדיל את האימפריה שלמעשה, ייסד אותה כאימפריה, אביו מוראד.
שילטונו של מוראד, בן 17 בעלותו לשילטון, התחיל במרידות: הקיסר הביזנטי החדש יואניס השמיני שחרר את מוסטפא המזויף שהשתלט על איזור גליפולי, ואילו נסיכויות איידין ומנטשה השתחררו מהוואסאלות שלהן למוראד. מוסטפא השתלט למעשה על הטריטוריה האירופית, ומוראד נאלץ להילחם בו ובשאר המורדים במשך שנתיים. נוצר שוב פילוג באימפריה, כשהשטחים האירופיים היו בידי מוסטפא, והשטחים האנטוליים בידי מוראד. ושוב מוסטפא עשה טעות, וניסה להיכנס לאנטוליה וגם לאדירנה כדי לתפוס את הסולטאנות המלאה. בסופו של דבר מוסטפא השתלט על אדירנה, וההתנגשות בינו לבין מוראד התרחשה בבורסה. מוראד קיבל עזרה מהסרבים שחששו מכוחו של מוסטפא, ובסופו של דבר מוסטפא הובס בקרב, בין היתר בשל עריקת ע'אזים (לוחמים)- מפקדים רבים מצבאו. גם בעל בריתו, ג'וניית ביי, שבא מנסיכות קטנה באיזור איזמיר, הובס יחד איתו. ב-1422 מוראד רצה להעניש את הביזנטים על כך ששיחררו את מוסטפא ותמכו בו, לכן החל המצור השישי על קוסטנטינופול. יחד עם נסיכות קאראמאן, גרמיאן ואחיו של מוראד, מוסטפא (האחר) שהיה מושל חמיד, הביזנטים הסירו את איום המצור ואף רדפו את מוראד בבורסה, אך הובסו בעיקר על ידי אנשי מסדרי האחוות השונים. הוא אף קבע מי יעלה על כס נסיכות קאראמאן לאחר מות שליטם, ותפס שוב את השילטון באיזור חמיד, איידין ומנטשה. לאחר דיכוי המרידות, פנה מוראד לאירגון מינהלי מחדש של האימפריה.
המהלך הבא של מוראד היה, כאמור, לבצר ולחזק את כוחו על חשבון שאר הנכבדים התורכיים ומנהיגי השטח שצמחו תחת שלטונו. הוא החליש את כוחם של המפקדים ולקח שוב את "עבדי השער" תחת חסותו. הוא חידש את שיטת הדבשירמה והשתמש בעבדים מהקווקז על מנת לדכא את מתנגדיו ומתחריו. מי שעזרו לו הם השרים מבני משפחת צ'אנדרלי. הוא השתמש בשטחים כבושים בבלקן על מנת לחלקם בין עבדיו הישירים, על חשבון הנכבדים התורכיים האחרים. שני הכוחות העיקריים הללו, העבדים המגויסים והנכבדים התורכיים, הפכו לכוחות יריבים באמצעות שיטת "הפרד ומשול" של מוראד. שיטת העבדים המגויסים תהיה אפקטיבית מעתה לשלוש המאות שעתידות לבוא. כעת נוצרו בקרב העבדים המגויסים שני כוחות עיקריים: 1. היניצ'רים: חיל הרגלים, של חיילים שהיו במקורם נערים נוצריים שגויסו בכפייה, שהיה תחת שלטונו הישיר של הסולטאן והם חומשו במיטב הנשק המודרני, שהוא רובים ואף תותחים (כוחות היאיא הרגליים הפכו לחיל התותחנים של האימפריה). 2. הסיפאהים: חיל הפרשים, שחומש בחרבות, בקשתות ובנשק ישן והיה כפוף יותר לבעלי התימארים, כלומר בעלי האחוזות המעין-פיאודליים. ברור שההעדפה הסולטאנית ניתנה ליניצ'רים.
מבחינת מלחמות, היות ועסק באירגון פנימי של האימפריה, תקופתו של מוראד נחשבה שקטה והגנתית יחסית. הוא הנהיג פשיטות פרשים מוגבלות, למשל לוולאכיה, ועסק יותר במהלכים הגנתיים, לצד הכנות לכיבוש הגדול של קוסטנטינופול. המצורים על העיר נמשכו. הוא עסק יותר בחתימת הסכמי שלום וואסאלות עם הביזנטים, הסרבים, הוולאכים וההונגרים. הוא הגיב רק למתקפות, כמו למשל כשוונציה השתלטה על סלוניקי, הוא הכריח את מגיניה להיכנע לבסוף והחזיר את השליטה על העיר עצמה ועל מקדוניה.
המתיחות הצבאית שנוצרה הייתה בעיקר עם ונציה, ששאפה לערער את שילטון העות'מאנים במקדוניה, כשהוונציאנים משתמשים בנסיך נוסף בשם מוסטפא, שכוחותיו השתלטו ב1425 על קסנדרה ועל קוואלה, בעוד מוראד שואף לכבוש את יתר חלקי מקדוניה ומתקדם באלבניה. התוצאה של ההתנגשויות האלה הייתה המלחמה הווציאנית-עות'מאנית הראשונה, היא נמשכה עד 1430. מצד שני, העות'מאנים התקדמו בסרביה, מה שהביא להתנגשות נוספת עם ההונגרים.
בינתיים, מוראד היה עסוק בבניית צי, היות והיתרון של הוונציאנים, שהובסו לבסוף, היה בים. בעוד מוראד מתקדם באלבניה וצובר הישגים, קם בוואלכיה נסיך מורד, בשם ולאד דראקול, ששלט בין השנים 1432-1446, שעליו התבססה דמותו של דרקולה….
דראקול הצטרף לברית האנטי עות'מאנית שכשלה, יחד עם המלך הבוסני והנסיך הסרבי בראנקוביץ'. באותו זמן היה מוראד עסוק במלחמות באנטוליה כנגד נסיכות קאראמאן וגם כנגד הממלוכים והשאה הפרסי שאה-רוח', שאיימו לפלוש ממזרח.
בסיכומו של דבר, מבחינה צבאית מוראד נקט באסטרטגיה פסיבית יחסית של תגובה ולא של יוזמה. זאת בשל המאבקים הפנימיים בחצרו, כשאל מול עבדיו המתחזקים התחרו מפקדי החזית- הע'אזים. הם פעלו ודחפו בשנותיו המאוחרות של מוראד לטובת שלטונו של בנו הצעיר, מהמט, מי שעתיד להפוך לסולטאן מהמט השני, הכובש.
באותו זמן, הנסיכים השונים קיבלו את התואר צ'לבי, בנוסף לכך כל נסיך נשלח לפרובינציה אחרת על מנת למשול בה ובכך הנסיכים יצרו כל אחד לעצמו מעין חצר סולטאנית בזעיר אנפין. הנסיכים קיבלו הדרכה ממפקדי היניצ'רים והוכשרו ללחימה, כמו כן הוכשרו בידע בדת האסלאם על ידי אנשי דת בכירים. בדרך כלל הנסיך שזכה בסולטאנות היה זה שעיקר הצבא, כלומר היניצ'רים, היו בעדו.
באותו זמן, נעשה ניסיון להצמיח חזית חדשה, נוצרית מאוחדת, כנגד העות'מאנים, עת הקיסר הביזנטי יוהנס השמיני פאלאולוגוס אירגן קואליציה ביחד עם הכנסייה הקתולית, החל מ1437, כדי להילחם בעות'מאנים. מהלך זה ייכשל, ויוביל,בסופו של תהליך, לכיבוש המוסלמי של קוסטנטינופול.
בינתיים, מוראד ידע לנצל את הפילוגים הפנימיים ואת מותם של השליטים החזקים, כמו סיגסימונד ההונגרי וטוורטקו הבוסני, כדי להשיג הישגים לעצמו ולהפוך חלק מהשליטים החדשים לוואסאלים שלו. אך בוואלכיה, בשנת 1441, קם שליט חדש ואגדי, ג'ון הוניאדי, שהצליח להדוף את העות'מאנים בהתנגדותו החזקה אליהם. מצד אחד, הוא ניסה לשכנע את האיכרים ובעלי האחוזות בבלקנים להיפטר מעול השליטים הרודניים עליהם, ומצד שני הוא הפך את רוב הקרקעות בשטחים העות'מאניים לקרקעות בשליטה ישירה שלו. עם זאת, רוב תושבי הבלקן הנוצרים תמכו במסעי צלב כנגד המוסלמים.
ניצחונותיו הרבים של ג'ון הוניאדי על העות'מאנים ב1442 הפכו אותו לגיבורה של אירופה בכלל ולגיבור הלאומי של ההונגרים בהמשך. בעוד מוראד נלחם בנסיכויות האנטוליות, הוניאדי אסף צבא צלבני מכל רחבי אירופה, השתלט על חלקי הונגריה והמשיך לתוך בולגריה, כשהוא תופס את העיר סופיה. בדצמבר 1443, למרות שהביזנטים הבטיחו שלא להתערב, מצאו עצמם העות'מאנים בסכנה מפני חדירה צלבנית לתחומה של בירתם דאז, אדירנה, כשאוצר המדינה היה כבר מרוקן מכסף. מכה חדשה נפלה על מוראד, כשבנו המועדף והמיועד להחליפו, עלא אל-דין ביי, נפטר. שפחתו המועדפת של מוראד, מארה הסרבית, שיכנעה אותו שחייבים לחתום עם הוניאדי על הסכם שלום, כשב12 ביוני 1444 נחתם הסכם אדירנה, לפיו הכיר מוראד באוטונומיה של סרביה וולאכיה, בעוד שלטונו בבולגריה הוכר על ידי הצד השני. באוגוסט 1444 נחתם הסכם נוסף, עם נסיכות קאראמאן האנטולית המורדת, שמרדה בעידוד הביזנטים והאירופים. הסכמי השלום היו אמורים להימשך כעשר שנים. ומוראד החליט לפרוש מתפקידו למנוחה בעיר בורסה, בעוד הכתר עובר לבנו, מהמט, וזאת הייתה הקדנציה הראשונה של הסולטאן הצעיר מאוד, שייהפך בהמשך לסולטאן מהמט הכובש.
בינתיים, האפיפיור אירגן צבא צלבני חדש, ששיתף פעולה עם מלך הונגריה לאדיסלאס, בעוד ביוון שליטים מורדים השתלטו על איזור תסליה. הכל תוך כדי ניצול של גילו של מהמט הצעיר 12. מסע צלב זה יביא לקטיעת שלטונו של מהמט לשני חלקים: קדנציה ראשונה של שנתיים, לאחר מכן חזרתו של אביו לשילטון, ולאחר 5 שנים לאחר מות מוראד, תחילת הקדנציה השנייה, הארוכה יותר, המוצלחת ומלאת הלקחים של הסולטאן הצעיר והמוכשר.
הווזיר הגדול, צ'אנדרלי חליל פאשא, שיכנע את מוראד לחזור בו מפרישתו, ולעמוד בראש ההתנגדות העות'מאנית. בעוד הצבא הצלבני תוקף את העות'מאנים, ספינות של גנואה, יריבתה העיקרית של ונציה, עזרו לעות'מאנים להחזיר את כוחותיהם ליבשת אירופה, ובכך הצבאות העות'מאניים בהנהגת היניצ'רים מחצו את הכוח הצלבני-הונגרי בקרב וארנה, בעשירי בנובמבר 1444, שבו נערף ראשו של לאדיסלאס המלך ההונגרי על ידי חיילי היניצ'רים, והוניאדי הצליח לברוח בעור שיניו. בקרב וארנה נחרץ סופית גורלה של האימפריה הביזנטית, ושל עיר בירתה לאחר 9 שנים.
בספטמבר 1446 חזר רשמית מוראד לכס המלוכה, למשך חמש השנים הבאות, אך מהמט, שנשאר בתוארו כסולטאן, הוכשר כחלק מהפקת הלקחים מחוסר ניסיונו על ידי זגראנוס וסבאהטין פאשא לתפקידו העתידי כסולטאן לאחר מות אביו. את שארית ימי שלטונו ניצל מוראד למסעות צבאיים על מנת לבסס מחדש את שלטונו באירופה. הוא ביסס שלטון עות'מאני ישיר בבולגריה ובמרכז יוון, וחיסל את הנסיכים הבלקניים המורדים. במקומם הוא החל במגמה של עידוד התיישבות תורכית בבלקנים, והחל בתהליך של "תורכיפיקציה" של האיזור. נסיכים תורכיים תפסו את מקומם של הנסיכים הבלקניים במקומות מושבותיהם, ושיטת התימאר נאכפה באופן מלא.
בינתיים, יאנוש הוניאדי, שחזר לבודה, אירגן מסע צלב נוסף, בהשתתפותם של 50 אלף אבירים. הוא לא זכה לסיוע מהנסיך הסרבי, יורגוס בראנקוביץ', אך האבירים שעטו לכיוון סרביה. בין ה17 ל20 באוקטובר 1448 הצליח מוראד, שעד אז היה עסוק במרד של השבטים הקתוליים בצפון אלבניה, להביס את האבירים בקרב קוסובו השני. משם המשיכו כוחותיו של מוראד ודיכאו את המרד בוולאכיה. כעת השילטון מדרום לדנובה היה עות'מאני באופן כמעט מוחלט. ב5 בפברואר 1451 מת מוראד משבץ מוחי, כשבצוואתו הוא הוריש באופן רשמי את הסולטאנות לבנו, הסולטאן המודח דאז מהמט בן ה-19. כעת, לאחר שמוגר איום הצלבנים, עמדה בפני מהמט המטרה העיקרית: איחוד השטחים העות'מאניים, מיגור הנסיכויות התורכמניות הנותרות וכמובן, כיבושה הסופי של קוסטנטינופול. בעמידתו במשימה זו הפך מהמט מהסולטאן מהמט הילד החלש לסולטאן מהמט הכובש.
הסולטאן מהמט הכובש ותהליכי כיבוש איסטנבול
ב18 בפברואר 1451 החל, למעשה, "תור הזהב" העות'מאני, עם עלייתו השנייה לשילטון של הסולטאן מהמט השני, שעתיד להיות מכונה "מהמט הכובש", או "פאתיח סולטאן מהמט".
מהמט קיבל אימפריה במצב הרבה יותר טוב משקיבל אותה אביו. על מנת לבסס את כוחו ולהכשיל את יריביו מקרב הנכבדים התורכמנים, היה מהמט זקוק לכיבוש מזהיר, ואין כמו כיבוש קוסטנטינופול ומיגור האימפריה הביזנטית כדי להוכיח את עוצמתו. האימפריות המוסלמיות כמעט כולן נשאו עיניהן לעיר הזאת, וידעו כי כיבושה יהיה המפתח לביסוס אימפריה מוסלמית עולמית. בעוד שני יועציו הקרובים עודדו אותו לכבוש את העיר, הנכבדים בראשות צ'אנדארלי התנגדו ליוזמה כזאת. מצד שני, שאיפתו של מהמט הייתה גם למגר את הנסיכות האנטולית החזקה שנותרה, קאראמאן. כדי לאפשר לו להתרכז בכיבוש העיר, הוא חידש את הסכמי השלום שחתם אביו עם סרביה, ואלאכיה, ולאחר קרב קצר גם את וסאלותו של נסיך קאראמאן.
ב1452 הוא בנה על הצד האירופי של הבוספורוס, כ10 מיילים מצפון לעיר, את מבצר "רומלי היסארי"- שפירושו המבצר האירופי, על מנת לשלוט מצפון על דרכי הגישה לקוסטנטינופול. בספטמבר 1452, לאחר השלמת בניית המבצר, החלו ההכנות, גם הדיפלומטיות, לכיבוש: הווזיר הגדול צ'אנדרלי חליל, למרות התנגדותו לכיבוש העיר, הגיע להסכמות עם המעצמות האירופיות השונות, בייחוד ונציה וגם הונגריה, על אי התערבות. בפברואר 1453 החל הלכה למעשה המצור על העיר, עת נכבשו הנמלים הביזנטיים בים המרמרה, כוחות הונעו למבצר החדש ותותחים כבדים הובלו מתראקיה על מנת להפגיז ולשבור את חומותיה החזקות של העיר.
בתוך העיר עצמה, המצב החברתי, הדתי והפנימי היה של תוהו ובוהו: חילוקי דעות צצו מכל עבר והצבא הביזנטי היה מוחלש ומובס מקרבותיו האחרונים. המצור עצמו נמשך 54 ימים, עד ה29 במאי 1453, לאחר שהעות'מאנים כבשו את כל האיים בים המרמרה סביב העיר. ב20 באפריל הצליח הצי של מהמט לחדור אל איזור "קרן הזהב", למרות שכמה ימים לפני כן 4 ספינות לטיניות וספינה יוונית הצליחו לחדור את המצור ולהביא אספקה לעיר. הספינות העות'מאניות כיוונו את תותחיהן לעבר המגינים.
ב28 במאי בלילה החלה ההתקפה, כשתותחים עצומים הצליחו להבקיע פירצה בחומות, בשטח שהוא היום נמצא בין טופקאפי ליני קאפי. הספינות הצליחו להפגיז בתותחיהן את מגיני העיר על החומות, והקיסר הביזנטי קוסטנטינוס נהרג בעודו מגן על חומות העיר. הצבא העות'מאני שעט בתוך הפרצות שנוצרו, והעיר החלה ליפול. בניגוד למצופה, מהמט הורה שלא לטבוח ביושבי העיר, שנותרה ריקה בחלקה, ושמר על זכויותיהם הדתיות. הביזנטים הנותרים נמלטו אל המושבה הסמוכה, גלאטה, שהייתה בידי גנואה. זגראנוס השיג הסכם עם יושבי גלאטה והגנואזים, לפיה היא תועבר ללא קרב לעות'מאנים, בתמורה להקלות כלכליות, אי אכיפת מיסים ושמירת זכויותיהם הדתיות של יושביה. אמנם לכיבוש העיר לא הייתה חשיבות אסטרטגית גדולה מאוד, היות והעות'מאנים יכלו לעקוף אותה בדרך לאירופה, אך הייתה לה בעיקר חשיבות מוראלית וכלכלית אל מול מעצמות אירופה. כעת, העיר הוכרזה לבירת האימפריה והחל יישובה במוסלמים. בכך, ירשה למעשה האימפריה העות'מאנית את מקומה של האימפריה הביזנטית, היא הפכה לשליטה על החיבור העיקרי בין הים השחור לים התיכון והסולטאן העות'מאני הפך גם ליורשו של הקיסר הביזנטי, בגירסה המוסלמית הפעם. שמה של העיר הוסב באופן לא רשמי לאיסטנבול, שמה התורכי של העיר, שגם משמעותו היא "אסלאם-בול", כלומר מלאה באסלאם. אבל באופן רשמי, שמרה העיר על שמה המקורי, קוסטנטינופול, לכל אורך ימי שילטון האימפריה העות'מאנית. באופן אירוני, העיר הפכה רשמית לאיסטנבול רק ב-1923, עת חדלה להיות עיר הבירה העות'מאנית. באותה שנה קמה הרפובליקה התורכית החילונית, שקבעה את בירתה דווקא באנקרה.
מהמט וכוחותיו נכנסו אל הכנסייה המרכזית של הנצרות האורתודוכסית, כנסיית "הגייה סופיה" (סופיה הקדושה), והחלו להתפלל את התפילה המוסלמית. הכנסייה הוסבה למסגד הראשי של האימפריה, אך שמרה על שמה, ונקראה מסגד "איה סופיה". האיקונות הנוצריים שהיו בה הוחלפו בסמלים מוסלמיים ובכתובות של פסוקי קוראן.
כעת פנה הסולטאן המנצח לאירגון פנימי של האימפריה הממורכזת והחזקה שבראשה עמד.
המטרה הראשונה של מהמט הייתה למגר כל התנגדות מצד הנכבדים התורכיים שעמדו כנגדו, לכן יומיים לאחר כיבוש איסטנבול, בראשון ביוני 1453, הודח הווזיר הגדול צ'אנדארלי חליל פאשא, במטרה גם לדכא את כוחה של משפחתו. הוא ובני משפחתו הואשמו בקבלת שוחד מהביזנטים על מנת למנוע את כיבוש קוסטנטינופול. מי שהחליף אותו היה זגראנוס פאשא, שגויס בשיטת הדוושירמה. מהלך זה החל מסורת לפיה עבדי הסולטאן תפסו את העמדות החשובות ביותר במינהל המדינה.
אחוזות ותימארים של נכבדים תורכיים הוחרמו, והחל תהליך של חילופי אליטות: את הנכבדים התורכיים הוחלפו בוגרי גיוס הדוושירמה. כך נוצרה אליטה של עבדים. המושלים המקומיים גם הושמו תחת פיקודו של הווזיר הגדול, שהיה רשאי גם לחתום בחותמת הסולטאן. עם זאת, הנכבדים התורכיים לא מוגרו לגמרי: מהמט שמר על מאזן כוחות, שיהיה תחת פיקודו. מהמט יצר, למעשה, את שיטת המילת, לפיה יינתן לכל עדה דתית שילטון אוטונומי תחת מנהיגים דתיים, ואת המהלך הראשון עשה כלפי הכנסייה האורתודוכסית, שזכתה בעצמאות מחדש.
כעת פנה מהמט לשיקום איסטנבול ההרוסה. הוא יישב אותה מחדש באוכלוסייה מוסלמית תורכית ובלקנית, והבטיח הקלות במיסים על מנת לחדש את החיים הכלכליים של העיר. הוא החל לבנות מחדש את דרכיה ובתיה של העיר, שנהרסו בשלהי השילטון הביזנטי. בשנת 1455 החל לבנות את הבזאר הגדול, או השוק המקורה הגדול הידוע של העיר. בנוסף בנה את הארמון הראשון בכיכר ביאזיד של היום, ולאחר מכן הוא מצא נקודה גבוהה בעיר שצופה על הדרכים הימיות שלה (ים מרמרה, קרן הזהב והבוספורוס), ובנה בה את ארמון טופקאפי, שהיה המרכז השילטוני של האימפריה עד ראשית המאה ה-19. הוא גם בנה את מה שאנחנו מכירים היום כמסגד פאתיח, על שמו.
הוא פיתח את הכלכלה של האימפריה, את הסחר בכותנה ובבדים ואת הסחר הבינלאומי כמו שהיה נהוג בעיר הביזנטית. הוא גם החל בתהליכים של הפרטה באימפריה, כשהפך אדמות מדינה לאדמות פרטיות, וחילק את האחוזות בין הסיפאהים, הפרשים שלו. כעת יכל לטעון שהוא השליט המוסלמי העליון בעולם, יותר מזה הממלוכי.
