Category Archives: היסטוריה

al fil

האימפריה שהייתה בצפון אתיופיה ופרשת הפילים

בין השנים 100 ל-940 לספירת הנוצרים, ממאות השנים לפני הופעת האסלאם ועד לשנות היווצרותו ועלייתו, שיגשגה סמוך למדבריות חצי האי ערב אימפריה, שמרכזה היה בעיר אקסום (Aksum) ונקראת על שם אותה עיר, באיזור טיגראי שבצפון אתיופיה כיום. האימפריה השתרעה בשיאה על שטח עצום, שכולל בתוכו את צפון אתיופיה, אריתריאה (איזור טיגראי באתיופיה של היום ואריתריאה נחשבים כהמשך של האימפריה הזאת), סומליה, דרום סודאן, ג'יבוטי, תימן ודרום סעודיה. נוכחות אימפריית אקסום בתימן נזכרת אף בקוראן המוסלמי (צירפתי תמונה) ב"פרשת הפיל" ("סורת אל-פיל"), עת ניסה הנציב של אימפריית אקסום בתימן, אברהה, לכבוש את העיר מכה במאה השישית לספירה, באותן שנים שהעיר והכעבה שבמרכזה היו מרכז לעבודת אלילים. עוד נחזור לסיפור הפילים. כוחה ועושרה העצום של האימפריה היה במסחר- היא שכנה לחוף הים האדום על הדרך שבין האימפריה הרומית והודו, ועיקר הסחר שבה היה חקלאי: בחיטה ושעורה לייצור קמח, אך גם בשנהב פילים. במאה השלישית לספירה נחשבה אקסום כאחת מארבע האימפריות הגדולות בעולם, לצד פרס, סין והאימפריה הרומית. אנשי אימפריית אקסום האמינו במספר אלילים, אך באמצע המאה הרביעית לספירה המלך האקסומי אזאנה הראשון הכריז על הנצרות כדת המדינה. הודות בין היתר לשליח פרומנטיוס, שהגיע לפי המסורת מהעיר צור (כיום בלבנון) לחצר המלוכה של אקסום כמורה, הצליחה הנצרות להשתלט על האליטה באקסום ולאחר מכן על כלל תושבי האימפריה, למרות שהדת היהודית הייתה מוכרת לאנשיה. הודות לקשר הטוב בין אקסום לבירת האימפריה הביזנטית קוסטנטינופול וכן למסעותיהם של סוחרים מצרים נוצריים אל מרכזי האימפריה, התבססה באימפריית אקסום הכנסייה האורתודוכסית האתיופית, הכנסייה השלישית שנוסדה בהיסטוריה, לאחר הכנסיות הגרוזינית והארמנית. לאימפריית אקסום היה אלפבית משלה, שמבוסס על שפת הגעז, וכן מערכת מטבעות משלה. בעיר אקסום באתיופיה, כיום עיר קטנה, קיים ועומד עד היום אובליסק גדול של המלך אזאנה, המלך הנוצרי הראשון של אקסום. האגדה מספרת שהמלך אזאנה (שלט בין השנים 320 ל360 לספירה), שבנה באימפריה כנסיות רבות, אף לקח את ארון הברית אל העיר אקסום בירתו, והניח אותו בכנסיית גבירתנו מרים מציון ושם הוא נמצא עד היום, לפי המסורת הנוצרית האתיופית.

הקוראן המוסלמי, כאמור, מספר על גנרל מאקסום ששמו אברהה, שהיה הנציב של תימן (שנקראה אז ממלכת חימייר Himyar, שהייתה בדומיננטיות יהודית אך אימפריית אקסום הצליחה להשתלט עליה) , שניסה בשנת 570 לספירה הנוצרית, שנת הולדתו של נביא האסלאם מוחמד, לכבוש את העיר מכה שהייתה אז מרכזו של שבט קורייש האלילי, השבט של מוחמד. אברהה הביא מאפריקה צבא ענק בן ארבעים אלף איש רכובים על פילים, שניסה להיכנס אל העיר (מצוייר כאן בתמונה). אז, לפי הקוראן, באורח פלא, דווקא הפצצה אווירית (כן, כן) הביסה את צבאו של אברהה. ציפורים ענקיות שנשאו בטפריהן אבנים אדירות שקוראים להן אבאביל (Ababil- כיום יש מטוס ללא טייס איראני ידוע בשם זה שנמצא בשימוש חזבאללה), הטילו את אותן אבנים על הצבא האדיר של אברהה, הרגו את הפילים וגרמו לנסיגתו. הופעתו של האסלאם בשנת 632 לספירה התחילה, למעשה, את דעיכתה של אימפריית אקסום. האימפריה האסלאמית הראשונה, שנקראת "ח'ליפות הראשידון" (כלומר האימפריה של הח'ליפים- שליטי האומה המוסלמית-ישרי הדרך), שהתקיימה בין שנת 632-661 לספירה, תפסה את אחיזתה על כל החופים של הים האדום, שעיקר הסחר של אימפריית אקסום היה בו. בהמשך האימפריה עברה ביזור למעשה, וניתנה על ידי ראשיה אוטונומיה נרחבת לראשי השבטים השונים ליצור ממלכות אוטונומיות קטנות משלהם. בצורת וקריסת החקלאות במאה השמינית לא תרמה רבות ליציבות, ואגדה אף מספרת שבשנת 960 לספירת הנוצרים מלכה יהודייה בשם יהודית החריבה את האימפריה הנוצרית אקסום שהייתה לא ידידותית ליהודים עד היסוד. החל מראשית המילניום השני, שנת 1,000 לספירה, החלה אקסום להצטמצם לשטח שידוע כיום כאתיופיה ואף כונתה אתיופיה על ידי כרוניקאים ערביים באותה תקופה. האסלאם הצליח לחדור לתוך האימפריה, ומנגד, ממלכה נוצרית חדשה החלה להתפתח על חורבותיה של מרכז אימפריית אקסום, ממלכת אביסינייה. במאה ה13 לספירה התפתחה באביסינייה השושלת הקיסרית האתיופית הסולומונית, ששלטה למעשה על ענפיה השונים עד שנות השבעים של המאה העשרים.

טונג יאבגו

טונג יאבגו, אביהן של האימפריות התורכיות

התמונה המצוירת הזאת היא של מי שנחשב עד היום כאביהן של 16 האימפריות התורכיות שהתקיימו עד היום, ואפילו אביהם של העמים התורכיים בכללותם. הדמות שלו הפכה למיתולוגית, עד כדי כך שיש לו חשבון טוויטר משלו…. מדובר בטונג יאבגו, Tong Yabghu, שהיה ח'אגאן (שליט-לוחם) בשבט האשינה התורכי. טונג הקים אימפריה שהשתרעה על חלק גדול ממה שמוגדר כמדינות המוסלמיות שהשתייכו בעבר לברית המועצות: קזחסטן, אוזבקיסטאן, קירגיזיסטאן, טאג'קיסטאן ותורכמניסטאן. האימפריה הזאת נקראה "האימפריה התורכית (גוק-תורכ) המערבית", היות ומקורם של התורכים והאימפריה המקורית, הראשונה שלהם, השתרעה החל ממזרחה משם, מאיזור הרי האלטאי שנמצאים כיום במונגוליה (ומאכלסים עד היום מיעוט שמשתייך לקבוצת העמים התורכיים). שנות שילטונו של טונג היו בין 618-628 לספירה הנוצרית.
סיפורו של טונג, שמשמעות שמו בתורכית עתיקה הוא "נמר" או אפילו "שלמות" מהווה גם טרגדיה משפחתית: הוא החליף את אחיו, שה-קוי, אבל נרצח בשנת 630 לספירה כשהוא בערך בן 40, על ידי דודו, קולוג- סיביר. הרצח התבצע במסגרת סכסוכי שליטה בתוך משפחת השילטון באימפריה התורכית המערבית, הרצח הביא להתפלגות האימפריה התורכית המערבית (שוב: אז העמים התורכיים עוד לא הגיעו אודות אנטוליה, איסטנבול ואיזמיר הביזנטיות דאז).

היות והעמים התורכיים היו אז רוכבי ערבות מחולקים לשבטים ולתת שבטים נודדים ברובם, טונג נודע כ"מאסטר" שלהם. הוא היה מעולה בניהול מלחמות, הובלת מלחמות וניצחון במלחמות. או כמו שנאמר עליו: "הוא ידע לשלוט על עשרות אלפי לוחמים עם חץ וקשת… ולרכז את השבטים תחת חסותו".

עיקר המלחמות של טונג באותן שנים היו כנגד פרס (איראן) הסאסאנית שדתה העיקרית הייתה הזורואסטרית. כבר אז התורכים והאיראנים, שהיו שכנים (רק שהתורכים היו אז ממזרח לאיראן) גם התורכים וגם הפרסים באותם ימים וטרם התוודעו לדת האסלאם, נלחמו זה כנגד זה. בשנת 627 לספירה כרת טונג ברית עם הקיסר הביזנטי הראקליוס על מנת להילחם כנגד איראן.
האיראנים נהדפו בידי טונג ברוב הקרבות ביניהם. טונג או אחיו מוזכרים במקורות ביזנטיים תחת שמו של לוחם אגדי בשם זיבל (Ziebel). אוהלו של טונג נדד עם גייסותיו בהתאם למקומות שנכבשו על ידיהם.

מבחינת ממשל, טונג השליט הריכוזי והסמכותני דאג למנות מושלים (שנקראו טודונים) על מנת לנהל את השבטים ואת ערי ושטחי האימפריה שהייתה תחת חסותו. אחיו, בורי שאד, היה המפקד הראשי של מיודעינו הכוזרים וגם הוא וגם המושלים היו כפופים לטונג, מדווחים לו ומשלמים לו מיסים.

אבל לצד היותו מושל ושליט, טונג נזכר וייזכר בעיקר כלוחם עז-רוח שלא היסס להתייצב גם כנגד אויבים גדולים וכנגד יריבים פנימיים בתוך השבטים. המודל של טונג הוא מודל המנהיג החזק שעומד בראש קונפדרצייה של שבטים שהופכת לאימפריה לאחר מכן. ובשבטים התורכיים, בניגוד לאלה הערביים בייחוד באיזור המפרץ הפרסי/ערבי, בהם השליט הוא ראשון בין שווים, נדרש לרוב מנהיג חזק, ריכוזי וסמכותי כדי שיאחד וינהל אותן, עד היום.

אבראהים ראיסי

אבראהים ראיסי- המחליף ה(כמעט) וודאי של ח'מנאי?

האם מי שהיה התובע הכללי של העיר המדאן (שושן הבירה המפורסמת לשעבר, כנראה), וכיום הוא ראש מערכת המשפט באיראן, הוא המחליף המסתמן של ח'מנאי כמנהיג העליון של איראן?

באיראן, המנהיג העליון של המדינה שהוא שליט המדינה בפועל ולמעשה חייב להיות איש דת ופוסק הלכה שיעי. זה לפי העיקרון של "ולאיית-א-פקי", עיקרון של שילטון חכם ההלכה שעיצב אייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפיכה האסלאמית של איראן ב1979 והמנהיג העליון הראשון שלה.

האייתוללה עלי ח'מנאי היה איש דת בכיר, אך לא חכם הלכה מהגדולים ביותר. לא מרג'ע-א-תקליד, הכוונה לדמות לחיקוי לחכם הלכה. הוא נבחר בשל יכולותיו הפוליטיות, כנשיא איראן בזמן שח'ומייני היה המנהיג העליון של המדינה.

היות וח'מנאי אינו אדם בריא, רבות הספקולציות באשר למי יחליף אותו. לאחר מות המנהיג העליון או התפטרותו, לפי החוק באיראן, מתכנסת "מועצת המומחים" של המדינה ומחליטה מי יהיה המנהיג העליון הבא.

רוב הסיכויים הם שאבראהים ראיסי, יליד נובמבר 1960 (כלומר בן 57 כיום) ומומחה למשפט מוסלמי-שיעי, יחליף את האייתוללה ח'מנאי. אבראהים ראיסי הוא איש דת מוסלמי-שיעי, שנהנה מתמיכתם של משמרות המהפיכה, הגוף החזק ביותר באיראן כיום. אחד הסימנים המרמזים על כך שראיסי יחליף את ח'מנאי בבוא היום ניתן לפני כשנה, עת סייר ראיסי בגבול לבנון-ישראל מהצד הלבנוני של הגבול וביקר את לוחמי אירגון הטרור חיזבאללה שנמצאים שם.

הקריירה הלימודית של ראיסי, יליד העיר משהד באיראן שלמד בסמינר להכשרת חכמי דת שיעים בעיקר קום, השתלבה בקריירה משפטית: בשנת 1981 מונה לתובע הכללי של הערים כרג' והמדאן (המדאן היא כנראה שושן הבירה העתיקה שמוזכרת במגילת אסתר). שתי הערים מרוחקות זו מזו. בהמשך התקדם במערכת המשפט האיראנית והגיע לתפקידי התובע הכללי של הבירה טהראן ובשנת 2014 מונה לתובע הכללי של איראן כולה.

טבילת האש הפוליטית הרצינית של ראיסי הייתה בשנת 2017 התמודד מטעם מפלגת חכמי הדת הלוחמניים השמרנית על נשיאות איראן מול הנשיא המכהן, חסן רוחאני שנחשב יותר מתון ממנו, והפסיד.
ההפסד של רג'אווי לא אומר דבר, היות והסיכוי שהמנהיג העליון הבא של איראן יהיה "רפורמיסט" כמו רוחאני הוא אפסי.
עם זאת, ראיסי הוא דמות מקובלת מאוד בקרב החוגים השמרניים של איראן והוא גם דמות מקובלת על ח'מנאי עצמו, למרות שהיה שמח יותר לראות את בנו שלו, מוג'תבא ח'מנאי, מחליף אותו.

משנת 2016 עומד ראיסי בראשות קרן צדקה מאוד עשירה בעיר משהד, שנוסדה עוד ב-1795 על ידי השאה מבית קאג'אר, קרן "מפתן הקודש (אסתאן-א-קודס רזאווי)". עם זאת, היות ראיסיי מחליפו של ח'מנאי אינה בטוחה במאת האחוזים. בחודש מרץ 2019 מונה אבראהים ראיסי לתפקיד ראש מערכת המשפט באיראן על ידי האייתוללה ח'מנאי, עוד צעד שמראה כי ח'מנאי רואה בו כיורשו וכי הוא מתעתד, אולי, להתמנות לתפקיד לאחר תום עידן ח'מנאי.

דמיס רוסוס

הקהילה היוונית במצרים ושפתם העתיקה והנשכחת של חלק מיהודי יוון והבלקן

לפני שנתיים הלך לעולמו הזמר היווני המפורסם דמיס רוסוס, שלא היה ידוע דווקא בחיבתו לישראל כמו שהיה ידוע בשיריו הטובים. אבל לעוינותו לישראל הייתה סיבה, והוא עצמו לא היה בדיוק יווני מיוון: דמיס רוסוס היה מצרי ממוצא יווני. הוא גדל בקהילה היוונית של מצרים, שרובה התרכזה בעיר אלכסנדריה, קהילה שהתקיימה במשך אלפי שנים. היוונים במצרים עזבו בתקופת שילטונו של גמאל עבד אל-נאצר, אך לפני שאולצו לעזוב, והשאירו אחריהם קהילה קטנה של 1,000 איש בלבד, הם שירתו בחלקם בצבא המצרי ונלחמו גם נגד ישראל במלחמות העצמאות וסיני. בני הקהילה אף היו מדברים ערבית במבטא יווני כבד, מה שיצא מצחיק במקצת, ונחשפו לתעמולה הפאן-ערבית של עבד אל-נאצר.

אבל סיפורה של הקהילה היוונית במצרים מתחיל עוד מהתקופה ההלניסטית. היוונים במצרים נקראים "אגיפטיוטיס", ו"אגיפט" הוא שמה היווני של המדינה, שעבר גם ללטינית ולאנגלית. ייסוד עיקרה של הקהילה התרחש עוד בתקופת המלך אלכסנדר מוקדון, אלכסנדר היווני כבש את מצרים, והקים בה את העיר שנקראת על שמו- אלכסנדריה (אגב, כל הערים בעולם שנקראות בשם זה הן על שם אלכסנדר מוקדון, וכל הערים בשם "אנטיוכיה"- למשל העיר אנטקיה בתורכיה, נקראות על שם המלכים שנקראו אנטיוכוס, שהיו מיורשי אלכסנדר מבית סלווקוס). לאחר מותו של אלכסנדר (שכיבד את המלכים הפרעונים של מצרים) הוא השאיר למצרים מורשת: את בית המלוכה התלמיי, או הפטולמאי, שהם היו יורשיו. משנת 323 עד שנת שלושים לפנה"ס שלט בית תלמיי, בתקופה הזאת, בה היה במצרים שילטון יווני-פרעוני, הפכה אלכסנדריה למרכז העולם המערבי-יווני ונבנה בה גם המגדלור המפורסם וכן נוסדה הספרייה הגדולה ביותר בעולם. בכך היוונים והמצרים הקדמונים נטמעו אלה באלה ונוצר הקשר המצרי-יווני הבל יינתק.

המלכה הפרעונית-תלמיית האחרונה של מצרים הייתה קליאופטרה השביעית, הלא היא קליאופטרה הידועה. בשנת 30 לפנה"ס היא התאבדה, ובכך השילטון הפך לרומאי-יווני. חיילים יווניים יושבו בערי מצרים, למשל בעיר פיום ובעיר ממפיס (לא זו שבארה"ב!), והונהג אפילו מעין "אפרטהייד"- הפרדה בין הקהילה המצרית לקהילה היוונית-רומית. גם הפולחן הדתי היווני התערבב בזה המצרי-קדמוני.
עם עליית האסלאם השתלטו הערבים על מצרים, והאוכלוסיה המצרית המקורית התערבבה עם זו הערבית. גם לאחר מכן, הובאו למצרים עבדים ממלוכים, שהיו תורכים ממוצא קווקזי. הממלוכים הפכו לסולטאנות המרכזית ששלטה במצרים. בשנת 1517 נכבשו א"י ומצרים בידי העות'מאנים, ששלטו גם על יוון, מה שגרם לתעבורה גדולה של יוונים למצרים. עות'מאנים מצרים ממוצא יווני היו מימאר סינאן, הארכיטקט הנודע (למרות שגם ארמניה הייתה חלק ממוצאו), ומושלי מצרים העות'מאנית ממוצא יווני שהפכו לווזירים גדולים של האימפריה העות'מאנית (תפקיד המקביל היום לראש ממשלה), כמו למשל חסן פאשה, חתנו של הסולטאן מהמט הרביעי, רגיב פאשה וכמובן אבראהים פאשה, חברו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיה ממוצא ונציאני-יווני ואחד מתפקידיו הראשונים היה מושל מצרים. בשנות השלושים של המאה ה-19 נודע מהמט עלי פאשה, המושל המצרי המורד, שהיה למעשה יליד העיר קוואלה שביוון וגם ממוצא אלבני. הוא ייסד את שושלת הח'דיווים (Khedive) ,ששלטה תקופה קצרה גם בארץ ישראל. לבסוף שושלת הח'דיווים, צאצאי מהמט עלי, הפכו לבית המלוכה המצרי המודרני. בתקופה זו שיגשגה מאוד הקהילה היוונית במצרים, והיא הפכה למרכז חיי התרבות והמסחר במדינה.

לצד הכנסייה הקופטית האורתודוכסית ברובה במצרים, שיגשגה הכנסייה היוונית-אורתודוכסית במדינה, שמנהיגה ומנהיג הקהילה היוונית למעשה היה הפטריארך היווני של אלכסנדריה. בשנת 1907 נערך מפקד אוכלוסין בקהילה היוונית במצרים, ובה נספרו 6,230 בני אדם. היוונים גם הגיעו לקהיר בימי שיגשוגם במאה ה-19, והקימו בה ב-1856 קהילה מאורגנת. ב-1870 הוקמה קהילה יוונית בעיר הנמל המרכזית בסיני, פורט סעיד.

מאמצע המאה ה-19 עד שנות החמישים של המאה העשרים, התחיל תור הזהב היווני המודרני במצרים. היוונים הם שהקימו את הבנקים הראשונים במדינה, באלכסנדריה. הם הביאו את חקלאות הכותנה והטבק הממוכנת המודרנית למצרים. תעשיינים יוונים במצרים התעשרו, כשמפעלי טקסטיל, מוצרי שמן וסבון, וגם מוצרי שוקולד וטופי הוקמו במדינה על ידיהם. הוקמו גם מבני תיאטרון וקולנוע על ידי יוונים במצרים, מה שהפך את אלכסנדריה לעיר מערבית לכל דבר ועניין. מצרים רבים הועסקו על ידי יוונים, כשהכסף גם זרם ליוון עצמה. במלחמות הבלקן (1912-1913) שלחו היוונים במצרים מתנדבים להילחם בעיקר בצד היווני כנגד העות'מאנים, וגם תחת חסות בריטניה, החל מ1882, היוונים שיגשגו. הם סייעו בחפירת תעלת סואץ ובעיקר באחזקתה, וכשפרץ משבר הלאמת התעלה ב-1856, בעוד הצרפתים והבריטים עזבו לאחר שגמאל עבד אל-נאצר הלאים את התעלה, היוונים נשארו.

תור הזהב היווני במצרים החל להגיע לסופו בשנת 1952, עת התחוללה "מהפיכת הקצינים במצרים", וגמאל עבד אל-נאצר, שעלה לשילטון רשמית ב1954, החל להלאים מפעלים ומוסדות זרים במדינה. הוא הטיל מגבלות כבדות על הזרים, ונאלץ, לדברי מקורביו, לא להפלות לטובה את היוונים. המגבלות הוטלו גם עליהם, ובכך החלה הנטישה היוונית את מצרים. בשנים 1961 ו1963 הולאמו כל מפעלי התעשייה שהוחזקו על ידי יוונים. היוונים החלו להגר ממצרים, מוסדות יווניים, כמו בתי ספר, כנסיות ומנזרים נסגרו, אך יש מעטים כאלה שנשארו עד היום. היוונים שנשארו במצרים השיגו אזרחות מצרית והיא אזרחותם היחידה כיום. עיקר היוונים היגר לאוסטרליה ולקנדה, ואחרים לארצות הברית וליוון עצמה.

כיום מהקהילה היוונית המפוארת נשארו 1,000 איש בלבד, 500 מהם באלכסנדריה. ברובע העתיק של קהיר כנסיית יורגוס הקדוש היוונית עוד קיימת.

ישנם יוונים מפורסמים רבים, שהם ילידי מצרים: הזמרים דמיס רוסוס, דמטריו סטראטוס ויורגוס מוסטאקי, הרקדנית נלי מזלום והסופר יורגוס לאונרדוס והבמאי אלכס פרויאס למשל.

ובנושא אחר שקשור ליוונים, הפעם אדבר על שפה נשכחת, השפה היוונית-יהודית, שפתם של חלק מיהודי יוון והבלקן. באיזורי תורכיה, יוון והבלקן היו יהודים שחיו עוד מלפני גירוש ספרד. ושימרו את מורשתם גם לאחר שמגורשי ספרד הגיעו ליוון, אנטוליה, ארץ ישראל וצפון אפריקה. הם דיברו שפה אחרת מהלדינו, שונה לגמרי ממנה.

שפתם של יהודי אנטוליה (תורכיה של היום), יוון ובולגריה לפני גירוש ספרד לא הייתה הלדינו. הייתה להם שפה אחרת, שנשתמרה עד ממש לפני כשלושים שנים. לשפה הזאת, שהייתה יוונית בגירסתה האמצעית (כלומר: לא יוונית עתיקה ולא יוונית מודרנית, אלא יוונית ביזנטית), בשילוב מילים בעברית ואפילו נכתבה בשפה העברית, ממש כמו שהיידיש והלדינו נכתבות בעברית, הייתה השפה היוונית-יהודית, או בשמותיה יווניטיקה או יוואנית.
השפה מוכרת היום רשמית, ונעשים מאמצים לשמר אותה בעיקר בארצות הברית. הקהילה הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו תחת שילטון האימפריה הביזנטית בשטחים שכיום יוון, תורכיה ובולגריה, דיברו בשפה זאת. אפילו בארץ ישראל היו דוברי יוואנית. שפה זאת נשמרה גם לאחר שהלדינו נפוצה בקרב יהודי תורכיה והבלקן. אבל עקב העירבוב בין הרומאניוטים ליוצאי ספרד, היא עברה תהליך של הכחדה שלא מרצון ולא בכוונה.

השפה נכחדה וכמעט לא נותרו יהודים שמדברים אותה, אך זיכרה נשמר. הסיבות העיקריות להיעלמות השפה הן היטמעות היהודים הרומאניוטיים ביוצאי ספרד- ליתר דיוק הפיכת הרומאניוטים למיעוט בקרב היהודים במקומות מושבותיהם עקב ההגירה של יוצאי ספרד לאסיה הקטנה וליוון, ואימוצם את שפת הלדינו כשפתם. סיבה נוספת היא השואה, בה הושמדו יהודים רבים ממוצא רומאניוטי, עיקרם מיהדות יוון והעיר סאלוניקי, שבעברה העות'מאני הייתה עיר עם רוב יהודי-והייתה יותר יהודית או עות'מאנית מהיותה יוונית בזהותה, וכמובן אתונה, בה היו מרוכזים רומאניוטים רבים. השפה היוואנית נחשבה כאחת משפות אטיקה- שפות האיזור שכולל בתוכו את אתונה בירת יוון.

סיבה עיקרית נוספת להיעלמות השפה היוונית-יהודית היא מיעוט הספרות הכתובה בשפה זאת, כאמור יוונית באותיות עבריות. נודע כי שפה זאת הופיעה בתרגומים של התנ"ך בעיקר.
אפילו הקהילה הרומאניוטית שקיימת כיום בארצות הברית- ואימצה את השפה האנגלית כשפתה העיקרית, לצד שפת התפילה העברית, לא משתמשת בשפה היוונית יהודית, ותפילותיה הן בנוסח יוצאי ספרד. עם זאת, באוניברסיטאות בארצות הברית שעוסקות בשימור שפות עתיקות, השפה מוכרת ונלמדת לעתים, כמו שנלמדות שפות אחרות שנכחדו זה מכבר.

היוואנית הייתה ידועה בקרב יוצאי הבלקן ותורכיה ממוצא רומאניוטי שהגיעו לארץ ישראל כשפתם של הזקנים, שלא העבירו את השפה לדורות הבאים והעדיפו לדבוק בעברית ובלדינו. אבל חשוב להזכיר, כי הייתה קיימת שפה כזאת, ולא רק הלדינו צריכה להיות מזוהה כשפתם של יהודי הבלקן ואנטוליה, ואני, למרות שאין לי שום שורשים רומאניוטיים, שמח להזכיר שפה נשכחת זו במאמר זה.

אלילים לפני האסלאם

המיתולוגיה הערבית בעידן שלפני האסלאם

תקופה שלפני 622 לספירת הנוצרים, שבה החלה ההיג'רה- הגירתו של מוחמד מהעיר מכה לעיר מדינה (שנקראה לפני האסלאם ית'רב), נקראת במסורת המוסלמית תקופת הג'אהלייה (Jahilliya). "ג'אהל" בערבית משמעותו בור ועם הארץ. אז ג'אהלייה כוונתה בורות, כלומר לפי האסלאם אי ידיעה לגבי קיומו של אל אחד נסתר ובלתי נראה. לפני האסלאם, הדת בחצי האי ערב (כולל איפה שכיום ממלכת עבר הירדן) הייתה שילוב של פוליתיאיזם (אמונה באלים רבים, או בפנתיאון של אלים), אמונה באיתני הטבע (בשמש, במים זורמים), וגם הנצרות, שהקדימה את האסלאם, ואפילו קצת יהדות (היו שבטים יהודיים בחצי האי ערב) ואמונה באמונות איראניות כמו למשל הדת המניכיאית. מנהגים כמו העלייה לרגל לכעבה במכה (האבן השחורה שבכעבה שבעיר מכה, שהיא כנראה מטאור שירד מהשמים, הייתה כמו אליל שסגדו לו בתקופה שלפני האסלאם), נקמת דם, שמירה על כבוד המשפחה, יחס לבנות שנחשבות פחותות מהבנים במשפחה (לפני האסלאם המצב היה הרבה יותר גרוע בהקשר לזה) והכנסת אורחים הם מנהגים ערביים שלפני בוא האסלאם. עדויות לתקופת הג'אהלייה ניתנו במסורות ובסיפורים שעברו בעל פה בין הדורות, וכן ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בחצי האי ערב, כולל שרידים שהתגלו שיוחסו לנבאטים. גם האמונה בעין הרע וביד עם חמש האצבעות שסותרת אותה ומגינה מפניה הייתה אמונה מהעידן שלפני האסלאם. (בהמשך הפכה היד לסמל של היד של פאטמה בתו של מוחמד ואשתו של בן דודו עלי הח'ליף הרביעי באסלאם והאמאם הראשון לפי השיעים, כשכל אצבע מסמלת את מוחמד, עלי חתנו ובן דודו, פאטמה בתו, חסן וחוסיין בניהם של עלי ופאטמה לפי האסלאם השיעי).
מקור חשוב לידיעת הפולחן שלפני האסלאם בחצי האי ערב הוא הספר "כתאב אל-אסנאם", או "ספר האלים", שכתב במאה השמינית בתקופה המוסלמית המוקדמת אדם בעל שם שנשמע כיום מצחיק, השאם אבן אל-כלבי.

לגבי האל הראשי בפנתיאון האלים, יש מחלוקת קלה. האל הראשי מתואר כהובאל Hubal, אך בנוסף היה אל ראשי אחר לפנתיאון, שאחראי על הבריאה: אללה Allah, שכיום הוא האל האחד והיחיד באמונה המוסלמית (אגב לאביו הלא-מוסלמי במקור של מוחמד קראו עבדאללה). להובאל, ראש האלים, היו פסלים. הפסל הראשי של הובאל היה ליד או בתוך מבנה הכעבה שבעיר מכה. הפסל היה עשוי מברקת אדומה ולאחר שיד הפסל נשברה היא הוחלפה ביד מזהב. הובאל מזוהה עם האל הכנעני הידוע הבעל. מרכז הסגידה לאל הובאל Hubal, כאמור, היה איזור הכעבה שבעיר מכה.

בפנתיאון האלים בתקופה הקדם-אסלאמית היו חברות שלוש אלילות ידועות, שאפילו מוזכרות בקוראן שתיאר אותן כעגורים (כדי שחלילה לא יתארו אותן כאלים): אל-לאת Allat(אללה בנקבה), מנאת (Mannat) ועוזה (באות ע', Uzza). הפסל הראשי של אללאת הונח בעיר החוף טאאף, הקרובה למכה. מנאת אלת הגורל הייתה האלילה הוותיקה ביותר באיזור, כשהפולחן שלה הגיע אפילו עד להודו וגם הנבאטים היו סוגדים לה. השבטים הערביים היו קוראים לילדיהם עבד מנאת (העבד של מנאת). על החוף באיזור החג'אז, בין מכה למדינה, היה פסל ענק ומקדש למנאת.
האלילה אל-עוזה (החזקה בערבית) הייתה אלת הפיריון, ולפני מלחמות השבטים הערביים היו סוגדים לה ולאל הראשי הובאל ביחד כי האמינו שהשילוב של שניהם או הסגידה לכל אחד מהם יביאו להם ניצחון.

אלים נוספים היו מנאף (Manaf), שנחשב אל מקודש (סבו של הסבא רבא של מוחמד נקרא עבד מנאף), ואד (Wadd) אל האהבה והחברות, ד'ו אל ח'לאסה (Dhu- Al-Khalasa) שהיה האליל של דרום חצי האי ערב והיה בצורה של אבן לבנה, ונחשב ל"כעבה של תימן" שהתחרתה בזו של מכה, אם (Am) אל הירח ומזג האוויר, טאלב Taleb ששימש אל הירח בדרום חצי האי ערב (בתימן) וגם נחשב האוראקל שאיתו התייעצו האנשים כדי לקבל תשובות לבעיותיהם, אל-קום (Al-Qawm) שהיה אל הלילה, השיירות והמלחמה בייחוד אצל הנבאטים (הנבאטים היו שבטים ערביים מצפון חצי האי ערב, שהגיעו לאיפה שכיום ממלכת ירדן ולארץ ישראל) וד'ו שרא (Dhu Shara), אל ההרים שאליו סגדו הנבאטים. שמס (Shams) או שמאש היו אל השמש שאליו סגדו במיוחד הבדווים לפני האסלאם.

חשוב לציין, כי היות שחצי האי ערב הוא גדול מאוד בשטחו, לכל איזור (מזרח האי, דרום האי, צפון האי וכו') ולכל שבט בחצי האי ערב היו את האלים שאליהם השתחוו בני המקום והשבטים במיוחד. האמונה הקדומה של סגידה לאלי הירח והשמש (בתמונה: כוהנת מממלכת שבא האגדית סוגדת לאל השמש). כמו כן, הרשימה שהבאתי היא חלקית כי היו עוד עשרות אלילים נוספים שבהם האמינו בני חצי האי ערב המגוונים.

הערבים האמינו גם בשדים (ג'ינים) כמו מארד (Mared) השד הגדול או עפרית, שהיא ישות שנמצאת מתחת לרמה של השדים ומוזכרת עד היום. כמו כן האמינו במפלצות כמו נסנאס שהוא חצי אדם וחצי שד, ע'ול (או גול) מפלצת המדבר או באהאמות שהוא הדג שמחזיק את העולם או המפלצת עם ראש פיל או היפופוטם.

עם ייסודו של האסלאם, לפי המסורת המוסלמית וספרי ההיסטוריה הבעיה העיקרית שניצבה בפני מוחמד ואנשיו היא תופעת השיתוף או בערבית שירכ Shirk, שמשמעותה היא שילוב של האמונה באל האחד אללה יחד עם אמונה באלילים אחרים. השירכ הוא החטא החמור באסלאם ובראשית האסלאם נלחמו מוחמד ואנשיו כנגד התופעה הזאת. המטרה הייתה למגר את האמונה בפנתיאון האלילים והפסלים ולרכז אותה באמונה באל האחד הבלתי נראה בלבד.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב פוסט זה

כעב אל אחבאר

שני היהודים שהשפיעו על האסלאם בראשיתו

שני יהודים שמוצאם מתימן (שנקראה לפני 1,400 שנים ממלכת חימייר) השפיעו במאה השביעית לספירה מאוד על האסלאם בראשיתו.
הדמות הראשונה, שיש סוברים שהייתה מיתולוגית או מדומיינת וחלק חושבים שהיה דמות אמיתית, היה עבדאללה אבן סבא- יהודי שהתאסלם. באנציקלופדיה של האסלאם, במהדורתה הראשונה, טוענת שעבדאללה אבן סבא אפילו המציא את הזרם השיעי באסלאם.

אבן סבא המתאסלם היה מקורב לעלי, שהיה חתנו ובן דודו של מוחמד והטוען לכתר מחליפו הרוחני (לא כנביא מוסלמי, אלא כמנהיג הרוחני של האומה המוסלמית) והפוליטי (מנהיג האומה המוסלמית) של מוחמד. עלי היה הח'ליף (מנהיג האומה המוסלמית) הרביעי אחרי מוחמד, ובשנת 661 נרצח בידי איש מכת הח'ווארג', כת שפרשה מהאסלאם הסוני עוד בראשיתו, שהיכה אותו בחרב מורעלת. השיעה המוסלמית נקראה בראשיתה שיעת עלי, כלומר הסיעה של עלי. עלי וסיעתו, השיעים, טענו כי רק לבני משפחתו הגרעינית והמורחבת בדרגת קירבה עד שלישית מותר לרשת את מוחמד כמנהיג האומה המוסלמית. בהמשך נחשב עלי כאמאם הראשון של השיעה, וצאצאיו כשאר 11 האמאמים. לעומת זאת, הח'ליף עות'מאן וצאצאיו הח'ליפים מבית אומייה, שבאו לאחר עלי, טענו שמי ששייך לשבטו של מוחמד, שבט קורייש שח'ליפי בית אומייה צאצאי הח'ליף השלישי עות'מאן השתייכו אליו, יכול להחליף אותו כמנהיג האומה המוסלמית (לאחר מכן הורחבה ההגדרה מעבר לכך)- ונקראו סונים. אבן סבא לא רק שתמך בעלי, אלא היה ראשון הע'ולאת (מבטאים את זה כרולאת או כגולאת)- האנשים שהגזימו לגבי עלי וייחסו לו תכונות אלוהיות או משיחיות. אבן סבא הקים את תנועת הסבאאייה, שטענה כי עלי לא נרצח, אלא נעלם (בתהליך הע'ייבה) והוא עתיד לחזור, לגאול ולהנהיג את האומה המוסלמית לאחר שיביס את אויביו. למרות שהגזים וגונה לאחר מכן על ידי האסכולה השיעית, עבדאללה אבן סבא נחשב כתורם מרכזי וחשוב להתבססות העדה והאסכולה השיעית באסלאם. היות והיה יהודי וגם הגזים לגבי עלי, המסורת השיעית הרשמית רואה באבן סבא ככופר שעלי הרג בעצמו. מלומדים מוסלמים לאורך ההיסטוריה וכן היסטוריונים של האסלאם נחלקו לגבי דמותו של עבדאללה אבן סבא. יש כאלה שסוברים כי הוא אפילו לא היה יהודי, או לא היה קיים. מנגד, במסורת הסונית, יש המאשימים אותו בהריגת הח'ליף השלישי עות'מאן, מה שהביא לעליית הח'ליף הרביעי, עלי. כמו כן, יש כאלה במסורת הסונית ואף מעבר לה ולאסלאם, שטוענים שעבדאללה אבן סבא היה יהודי ונשאר יהודי, שלא התאסלם אלא התחזה למוסלמי, וזרע את זרעי הפילוג הסוני-שיעי באסלאם על מנת שהאומה המוסלמית לא תהיה חזקה מספיק מול אויביה, ביניהם היהודים. השיעים, כאמור, מנסים להתנער ממנו ורואים בו דמות מקוללת. הסונים, כאמור, משתמשים בדמותו של עבדאללה אבן סבא כדי להראות שמקורותיה של השיעה הם יהודיים.

יהודי נוסף מתימן בן המאה השביעית הוא כעב (בערבית: קובייה, עקב) אל-אח'באר, שנודע כמי שהתאסלם וליווה את הח'ליף השני, עומר אבן אל-ח'טאב, בדרכו מהעיר מדינה לירושלים. כעב היה גם אבי מסורות האיסראאילייאת, (מהמילה "אסראאיל-כלומר ישראל), שהן מסורות שנכנסו לאסלאם וקשורות למוחמד שמקורן בעיקר ביהודים או בסיפורי התורה. יש מסורות מוסלמיות שונות שמיוחסות לכעב, ביניהן לגבי איך נוצרה הכעבה שבעיר מכה. בגלל זה שם המשפחה שמיוחס לכעב- אל-אח'באר, כלומר הידיעות, או מוסר הידיעות.

מסורות שמיוחסות לכעב טוענות שהוא עודד את הח'ליף עומר לטהר את איזור הר הבית מנוכחות וממבנים רומאיים-ביזנטיים שהיו בו ולהפוך את המקום למקום תפילה מוסלמי. כמו כן, לכעב מיוחס שיכנוע הח'ליף עומר להכניס 70 משפחות יהודיות לירושלים לאחר כיבושה מידי הביזנטים הנוצרים. במסורות ובמחקרים היהודיים המאוחרים נחשב כעב אל-אח'באר כרב, שתרם להשפעה יהודית על המסורת המוסלמית, וליחס הסובלני יחסית שגילו המוסלמים מאז עומר ("ברית עומר", למרות המגבלות שהטילה על היהודים) כלפי היהודים שבשליטתם.

תורכים במלחמת קוריאה

המעורבות התורכית במלחמת קוריאה, 1950-1953

בשנת 1950 גאה העימות הבין-גושי בין ארצות הברית והגוש המערבי לבין ברית המועצות, כשסין גם עמדה בצד הגוש המזרחי אך עם עמדות משלה. ב25 ביוני 1950 פלשו כוחות קוריאה הצפונית, שהייתה תחת חסות ברית המועצות וסין, לקוריאה הדרומית וכבשו את עיר הבירה סיאול. האו"ם גינה את הפלישה ודרש מקוריאה הצפונית להסיג את כוחותיה. שליט קוריאה הצפונית קים איל-סונג סירב, והאו"ם בסיוע ארצות הברית גייס כוחות צבא, בעיקר מהגוש המערבי ונאט"ו שאך זה הוקם, כדי להילחם כנגד צבא קוריאה הצפונית הפולש שהיה מגובה בחיילי הצבא הסיני ופחות מכך בצבא הסובייטי. חודש לפני כן, במדינה רחוקה מקוריאה, תורכיה, הסתיים עידן: שילטון "מפלגת העם הרפובליקנית", המפלגה שייסדה את המדינה בראשות מוסטפא כמאל אתאתורכ (שמת בשנת 1938), סיימה רצף של 27 שנות שילטון כמעט חד-מפלגתי. במקומה עלתה לשילטון המפלגה הדמוקרטית בעלת האידיאולוגיה הכלכלית הליברלית בראשות בעל הקרקעות האמיד עדנאן מנדרס, לראשונה בבחירות דמוקרטיות מלאות. למרות שלא הייתה אסלאמיסטית אלא שמרנית-לאומית, דגלה המפלגה הדמוקרטית בסימפטיה לדת האסלאם, בניגוד לקודמתה, מחד, ובהתקרבות למערב הקפיטליסטי, בזהות מערבית ובקפיטליזם מאידך הרבה יותר מקודמתה בשילטון. תורכיה באותה עת הייתה נתונה בדילמה: היא הכריזה על נייטרליות במלחמת העולם השנייה וגם לאחר מכן בעת המאבק הבין-גושי, אך ברית המועצות דרשה ממנה החל משנת 1946 להיות שותפה בפיקוח ובבעלות על המעברים בים השחור, ובייחוד במעבר הבוספורוס, המחבר בין ים מרמרה, שהמשכו בים האגאי ומשם בים התיכון. הסובייטים ניצלו בכך את הנייטראליות של תורכיה ואת החולשה שלה כדי לסחוט אותה עוד ועוד, ותורכיה סירבה. מנדרס נקט במדיניות קשוחה, והחליט שיהיה טוב לה לתורכיה להצטרף לברית נאט"ו שהוקמה באפריל 1949. שנים לפני כן, רצה הנשיא האמריקני הארי טרומן לספק סיוע למדינות חיוניות במסגרת "דוקטרינת טרומן" שלו, בעיקר באירופה, על מנת למנוע מהן להיות תחת השפעה סובייטית, לכן, סיפק גם לתורכיה וגם ליריבתה ההיסטורית יוון (התורכים העות'מאנים שלטו מאות שנים על היוונים עד להתעוררות היוונית באמצע המאה ה-19, ששיאה היה במלחמות הבלקן שהסתיימו ב1913 בה יוון השיגה מהתורכים את השטח שלה כפי שהוא כיום) סיוע צבאי נרחב וכן סיוע כלכלי, על מנת למנוע דומיננטיות סובייטית או קומוניסטית באיזור דרום מזרח אירופה ואגן הים התיכון.

בתמורה לכל זה, ובתקווה להיכנס לברית נאט"ו, החליט מנדרס לכונן יחסים מלאים עם המערב, ולצדד בברית נאט"ו, בארה"ב שמובילה את הברית הזאת ובמערב בכלל בעימות בין הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב לגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות. כחודש לאחר הקמת ממשלת מנדרס, כאמור, פרצה מלחמת קוריאה, וממשלת תורכיה החליטה באופן חסר תקדים לשלוח את "הבריגדה התורכית" בת 5,000 החיילים על מנת להילחם במלחמה לצד כוחות האו"ם, כלומר כוחות המערב וארה"ב. שמה של הבריגדה המיוחדת הזאת, שנקראה "הבריגדה הראשונה" היה "כוכב הצפון" (בתורכית: שימאל יילדיזי), וזה למעשה היה שם המבצע הצבאי התורכי בקוריאה בכללותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיילים תורכיים (הכוונה לחיילים של תורכיה עצמה, לא לחיילים של העמים התורכיים ששכנו במרכז אסיה) נשלחים למרחקים כאלה גדולים. אפילו חיילים של האימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, לא הסתבכו במעורבויות כאלה שהתחוללו במרחק כזה רב מתורכיה עצמה. המעורבות התורכית במלחמת קוריאה נמשכה לכל אורך שנות המלחמה, בין 1950 ל-1953. בסך הכל נשלחו למלחמה בסבבים 25 אלף חיילים תורכיים בשלוש בריגדות, כשמספר הנפגעים והאבידות התורכי הכולל במלחמה זאת היה 3,277 חיילים תורכיים. עיקר הקרבות היה מול הסינים, וכידוע זאת בכלל לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיילים תורכיים התעמתו מול חיילים סיניים, היות והעמים התורכיים היו במקורם מאיזור צפון-מערב סין ומונגוליה, ובראשיתם עיקר העימותים של העמים התורכיים מאז המאה החמישית לספירה היה מול הסינים.

הבריגדה התורכית עצמה כללה שלושה גדודי חי"ר, גדוד ארטילרי ויחידות תומכות לחימה, כשתורכיה נענתה שנייה אחרי ארצות הברית לקריאתו של האו"ם להתגייס להדוף את הצפון קוריאנים הפולשים. הבריגדה התורכית, ליתר דיוק הבריגדות התורכיות, נלחמו במלחמה זו בצורה יוצאת מן הכלל. בראש הבריגדה מספר 1 שהובילה את המעורבות התורכית במלחמה עמד הגנרל תחסין יאזיג'י, בוגר קרב גליפולי ממלחמת העולם הראשונה… יאזיג'י אף קיבל את עיטור "כוכב הכסף" האמריקני כתודה לתושייה שגילו הוא וחייליו במלחמה. לכוחות התורכיים הייתה בעיה עיקרית במלחמה: לעתים הם התקשו להבחין בין חיילים דרום קוריאניים לחיילים סיניים, לכן אירעו לא אחת תקריות של "אש ידידותית" שפתחו בה חיילים תורכיים לעבר חיילים דרום קוריאניים. כמו כן, היו הבדלים עמוקים של שפה, תרבות ודת בין החיילים התורכיים לחיילים האמריקניים, לכן הייתה עבודה קשה של תיאום וקישור ביניהם. הגנרל יאזיג'י עצמו לא ידע לדבר אנגלית….

הקרב הידוע ביותר שבו השתתפה הבריגדה התורכית הראשונה היה קרב קונו-רי (או וואוון ליתר דיוק, ממוקם במזרח קונו-רי, איזור שמשתרע ממרכז למערב דרום קוריאה), שהתחולל בחודשים נובמבר ודצמבר 1950 מול הסינים. בוואוון התורכים הדפו את הסינים המתקדמים בקרב גבורה שנמשך במשך שמונה ימים, ובכך נמנע מהארמייה השמינית האמריקנית שכמעט וניגפה בפני הסינים להימחק כליל. הארמייה האמריקנית יכלה לסגת עקב קרב ההצלה ההירואי התורכי, ולהתארגן מחדש. בתגובה לקרב, פירסם העיתון האמריקני "שיקאגו טריביון" בכותרת שלו: "התורכים יכולים להיות בעלי הברית הטובים ביותר שלנו"! וסוכנות הידיעות הסובייטית "טאס" שלחה מסר לחיילים האמריקנים: "הפעם, התורכים הם אלה שהצילו אתכם"!

חשוב להדגיש, כי התורכים היו לאורך כל הדרך, החל מ-1946 ולאורך כל מלחמת קוריאה תחת איום של פלישה סובייטית, איום שממנו לא פחדו במיוחד אך ידעו שלצורך הדיפת איום כזה הם זקוקים לסיוע המערב ונאט"ו. כמו כן, התורכים לא דרשו בתמורה לסיוע שהגישו במלחמה את צירופם המיידי לנאט"ו. אך התמורה לא איחרה לבוא: באוקטובר 1951 החליטה הברית הצפון אטלנטית-נאט"ו, בהובלת ארה"ב, לצרף את תורכיה לברית כחברה מלאה יחד עם יוון (כדי לא להרגיז את היוונים אויבי התורכים ולהביא אותם לצדד בסובייטים בצורה כזו או אחרת וכן להביע את היות יוון מאחז אסטרטגי חשוב לברית) וב18 בפברואר 1952 הצטרפו שתי המדינות כחברות מלאות בברית הצפון אטלנטית. נשיאי ארה"ב ודרום קוריאה החליטו להעניק עיטורים גבוהים לבריגדה ולגנרל יאזיג' שעמד בראשה. חוץ מהקרב בקונו-רי נלחמו התורכים לאורך המלחמה גם בשלושה קרבות נוספים- בינואר 1951, באפריל 1951 ובמאי 1953. חיילי הבריגדה התורכית נשארו במסגרת הסדרי הפסקת האש על אדמת דרום קוריאה גם לאחר הפסקת האש שנכנסה לתוקף, ותקפה למעשה עד היום, ב27 ביולי 1953. הנוכחות התורכית בקוריאה התקיימה עד שנת 1959, והבריגדה התורכית הראשונה התקיימה עד שנה לאחר מכן, בשנת 1960.

bar sauma2

סיפורו של "מרקו פולו הסיני"

רבים מכירים בוודאי את סיפורו הנודע של הנוסע האגדי מרקו פולו והגעתו לסין. אבל מסתבר שגם לצד הסיני-מונגולי של זמנו היה מרקו פולו משלו, שחי ופעל בזמן שבו חי מרקו פולו עצמו ואפשר להגיד שעשה את הדרך ההפוכה לדרך שעשה מרקו פולו. ואני מדבר על רבן (Raban) בר סאומה, שחי בין השנים 1220 ל1294 וערך בין השנים 1280 ל1294 מסע ארוך, שחלקו מסע דיפלומטי, מבייג'ינג של ימינו ועד לבורדו שבצרפת, תוך כדי שהוא נפגש בדרך עם שליטים אירופיים ואפילו עם האפיפיור דאז, ניקולאס הרביעי (בתמונה המצוירת). שמו קצת מוזר, לא מתאים להיותו סיני ומזכיר במעט מושג מעברית- "רבן" שמשמעותו רב, או אדון (מאסטר). ובכן, רבן בר סאומה היה נזיר נסטוריאני ממוצא תורכי-אויגורי (או תורכי מעמי האונגוד) שנולד בז'ונגדו (כיום בייג'ינג). באותם זמנים, פעלה בסין הכנסייה הנסטוריאנית: כנסייה נוצרית מזרחית שמוצאה באיזור מסופוטמיה (יש המזהים את הנסטוריאנים עם העם האשורי העתיק), כלומר המפגש בין איזור הפרת והחידקל. הכנסייה הנסטוריאנית נקראה גם "כנסיית המזרח". מיסיונרים נסטוריאנים מסוריה הגיעו לסין כבר במאה השביעית על מנת להפיץ את תורתם, ובמאות ה13 וה14, עם הפלישה המונגולית לסין, התגברה השפעתה במרחב הסיני. מכאן שמו הארמי של רבן בר סאומה ("סאומה" מהמילה "צום"). בר סאומה נולד בעת שהמונגולים שלטו על סין.

המופלא שבסיפורו של בר סאומה הוא שמסעו החל בעת שהוא עצמו היה בגיל מבוגר יחסית, בן 60. אליו נלווה תלמידו הצעיר, רבן מרקוס. מטרת מסעם המקורית הייתה מסע מאיזור בייג'ינג של היום (איזור ששמו נקרא אז בתורכית ח'אן באליק), לעבר עיר הקודש ירושלים. במסעו של רבן בר סאומה, שנמשך 14 שנים ונגמר אפילו לפני שמרקו פולו עצמו חזר לאירופה, הוא חצה את כל איזור מרכז אסיה, אפגניסטן של ימינו, אזרבייג'אן של ימינו, מוסול שכיום בעיראק ומשם אל ממלכת גיאורגיה (גרוזיה) של הימים ההם. מטרתם הבאה הייתה לנוע לעבר דרום סוריה ומשם לירושלים, אך היות והם קיבלו התרעות על סכנות בדרך נתיב מסעם השתנה, ובכך הגיעו לאירופה ועשו היסטוריה, כמו שאומרים. הם נכנסו לתוך איראן שהייתה תחת שילטון האילח'אנים המונגולים, ומשם לבגדאד. לאורך מסעם באיראן של אז הם נהנו מחסותה של "כנסיית המזרח", הלא היא הכנסייה הנסטוריאנית. בבגדאד נבחר רבן מרקוס בשנת 1281 לפטריארך הנסטוריאני לאחר מות הפטריארך הקודם, ורבן בר סאומה קיבל מהשליט האילח'אני המונגולי החדש של אז, ארגון, תפקיד של דיפלומט בכיר שמטרתו ליצור קשרים בין המונגולים לבין שליטי אירופה. לפיכך נשלח בר סאומה בשנת 1287 לאירופה יחד עם פמליה רחבה של עוזרים, ביניהם אנשי כנסייה ומתורגמן לאיטלקית.

את מסעו השני, הפעם לאירופה, החל בר סאומה בארמניה ומשם לאיזור טרבזונד (כיום בתורכיה), שהייתה ממלכה ביזנטית. דרך הים השחור והמיצרים הוא הפליג לכיוון קוסטנטינופול (איסטנבול של היום), שהייתה בירת האימפריה הביזנטית. שם נפגש עם הקיסר הביזנטי, אנדרוניקוס פאלאולוגוס השני. מקוסטנטינופול הפליג בספינה לרומא דרך סיציליה, שם היה עד למלחמה וכן להתפרצות גדולה של הר הגעש אתנה. הוא שם פעמיו לרומא על מנת להיפגש עם האפיפיור הקתולי, הונוריוס הרביעי, אך ממש לפני פגישתו מת האפיפיור והוא נפגש במקומו עם הקרדינלים שעמדו לבחור אפיפיור חדש. משם המשיך לאיזור טוסקנה, שהיה שייך לרפובליקה של גנואה, בדרכו לפאריס. בפאריס הוא העביר חודש תחת חסותו של המלך פיליפ הרביעי שנודע בכינויו "היפה", כשפיליפ קיבל בברכה את היותו של בר סאומה שגריר המונגולים בפאריס, ושלח איתו 3 מעוזריו הבכירים על מנת שילוו אותו במסעו חזרה לפרס ולאימפריה המונגולית. הוא הגיע בחג הפסחא בשנת 1288 שוב לרומא, ונפגש עם האפיפיור החדש, ניקולאס הרביעי, שנתן לו קבלת פנים צוננת בגלל שלא היה קתולי אלא השתייך לכנסייה הנסטוריאנית שהקתולים ראו בה כמינות. בגלל כל מיני אינטריגות פנימיות וחיצוניות לא הצליח בר סאומה ליצור קשר דיפלומטי הדוק בין האילח'אנים המונגולים בהנהגת ארגון לבין ממלכת צרפת. לעומת זאת, האפיפיור דאג לשלוח מיסיונר קתולי יחד עם בר סאומה אל האימפריה המונגולית. בשנת 1290 הגיע לבגדאד, שם מת כעבור ארבע שנים. מאז שחזר לבגדאד כתב בר סאומה את יומן המסע שלו, שהתפרסם באנגלית לראשונה בשנת 1928.

בית אגיון

סיפורו של הבית מבלפור ואיך קוראים לו באמת

את הבית הזה, מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל, אנחנו מכירים כל הזמן כ"בית מבלפור", היות והוא שוכן ברחוב סמולנסקין 9 פינת רחוב בלפור בירושלים. מיקומו של הבית, במעלה שכונת רחביה, בין מרכז העיר לבין שכונת טלבייה, עיטר אותו בכל מיני סיפורי אגדות או סיפורים היסטוריים אודותיו. אבל האמת היא שמי שקורה לבית "הבית מבלפור" עושה לו עוול. השם האמיתי של הבית הוא "בית אגיון" Beit Aghion, והוא נבנה בין השנים 1936-1938 עבור סוחר יהודי ידוע ממוצא יווני בשם אדוארד אגיון Aghion, שהשתייך לחלק היהודי של הקהילה היוונית שהתגוררה בעיר אלכסנדריה במצרים (כבר כתבתי אודות קהילה זו). המבנה תוכנן על ידי האדריכל היהודי ממוצא גרמני ריכרד קאופמן, וראשי ממשלת ישראל מאז גולדה מאיר שהתאכסנו בו אינם המנהיגים היחידים שהבית הזה איכלס: בשנת 1941 התגורר בבית הזה פטר מלך יוגוסלביה, ששהה בגלות בירושלים. בימי מלחמת העצמאות שימש הבית כבית חולים ללוחמי האצ"ל, כשבשנת 1952 ממשלת ישראל קנתה את הבית על מנת שישמש המעון הרשמי של שר החוץ ובו התאכסן שר החוץ דאז, משה שרת, שלימים יהפוך לראש ממשלת ישראל השני.

הבית מורכב ממספר גושים רבועים שמחוברים יחד, כשבמרכז נמצא חדר מדרגות כשבחזית המבנה יש טור חלונות. הבית הזה דומה לספינה, כי בחזיתו נמצא אגף מעגלי בעל צורה של ספינה כמו שהיה מקובל באדריכלות הבינלאומית בשנות השלושים של המאה העשרים. המבנה בנוי ועטוף באבן ירושלמית. כשנבנה, משפחת אגיון ביקשה להוסיף לו אלמנט שקיים בדרך כלל בבנייה מוסלמית: חצר פנימית (פטיו) גדולה.
בשנת 1974 מצבו של בית ראש הממשלה דאז (שהיה בשימוש בין השנים 1950-1974), בית יוליוס ג'ייקובס ברחוב בן מיימון בשכונת רחביה, שנקרא כיום "בית לוי אשכול", היה גרוע מאוד. לכן הממשלה ביקשה למצוא מעון חדש לראש הממשלה, ולכן החליטה שמעונו של שר החוץ יהפוך למעון ראש הממשלה. בשנות התשעים הוקמה עקב רצח רבין חומה גדולה שהסתירה אותו כלפי חוץ וחלק מרחוב בלפור נחסם.

עוד בשנת 1994 בעת כהונת יצחק רבין הועלו רעיונות לבנות משרד ראש ממשלה חדש ומעון ראש ממשלה חדש סמוך, בתיכנונו של האדריכל רם כרמי. משיקולים תקציביים שני הרעיונות נדחו. בשנים 2009 ו2014 עלו רעיונות להעתיק את מיקום מעון ראש הממשלה קרוב למשרד ראש הממשלה, כשהתקציב היה 650 מיליון שקלים בערך. התוכניות נדחו משיקולי תקציב ומתוך חוסר רצון לעורר את זעם הציבור.