Category Archives: היסטוריה

מבשרי האסלאם הקיצוני: מיהו מוקתדא א-צדר, איש הדת השיעי הבכיר בעיראק?

עיראק היא מדינה שרוב האוכלוסייה שבה הוא שיעי, והדמות הדתית והפוליטית הבולטת שבה היא של מוקתדא א-צדר, בן למשפחה שיעית מיוחסת מאוד שמקורותיה בג'בל עאמל שבדרום לבנון. צדר, בן 48, איש דת שיעי בכיר יליד העיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק שמשפחתו, משפחת חכמי הדת השיעים א-צדר מיוחסת לאמאם מוסא אל-כאט'ם צאצא של מוחמד נביא האסלאם.  מנהיג בעיראק תנועה פוליטית- דתית שיעית מאז הפלתו של צדאם חוסיין בשנת 2003 על ידי האמריקנים. לתנועתו, התנועה הצדרית, מערכת יחסים מסובכת של עליות ומורדות, חיבורים וניתוקים הן עם תומכי המערב בעיראק והן עם איראן השיעית. כיום, בשנת 2022, מנהיג צדר את האופוזיציה לתומכים של איראן בעיראק ותומכיו פלשו לאחרונה לפרלמנט ולארמון הנשיאות העיראקי במטרה למנוע מהשיעים תומכי איראן להקים ממשלה.בעיראק, חשוב להדגיש, כי לאחר הפלת סדאם חוסיין לפי החוק ראש הממשלה הוא בדרך כלל שיעי והנשיא שייך למיעוט הכורדי, בעוד יושב ראש הפרלמנט ואחד מסגני הנשיא שייך למיעוט הסוני, שבעבר שלט במדינה.  בעבר היה פרו-איראני מובהק, עת נלחם כנגד האמריקנים לאחר פלישתם למדינה בשנת 2003- אך נרגע לאחר שהותר לו ולאנשי דת שיעים להיכנס למערכת הפוליטית העיראקית, ואף שהה בגלות בטהראן ובערי איראן במשך כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית.

דמותו של צדר ותנועתו הן מורכבות מאוד וראויות בהמשך לכתיבה נוספת. הוא בעל אידיאולוגיה אסאלמית שיעית דתית קיצונית במקור אך מיתן את דרכיו ובניגוד לשילטון באיראן אינו דבק בעיקרון לפיו מי שצריך לשלוט בפועל במדינה הוא חכם הלכה שיעי (ולאיית אל-פקיה). עם זאת מי שמושך בחוטים בפוליטיקה העיראקית בעיקר הוא צדר עצמו.

צדר הוא פוליטיקאי מאוד מתוחכם, שמעורר ומרגיע משברים בעיראק בעיקר באמצעות אנשיו והציבור השיעי שמהווה רוב במדינה, והוא משנה את עמדותיו לא אחת  כדי שיתאימו לבסס לעצמו עמדת כוח. יש כאלה הטוענים כי הוא רואה עצמו כמנהיג הרוחני השיעי של עיראק, בדומה לעלי ח'אמנאי שהוא המנהיג העליון והמנהיג הרוחני של איראן. בעבר התנגד לנוכחות האמריקנית ואנשיו ביצעו פיגועי טרור נגד חיילים אמריקנים בעיראק אך בהמשך התמתן ביחסו למערב. הוא אף עזב את עיראק לאיראן כמה שנים לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק, בטענה כי הוא יחזור רק לאחר שתתמתן האלימות העדתית במדינה. צדר לא רואה כיום עין בעין עם איראן ולא שמח לשאיפות ההגמוניה שלה באיזור. הוא גם לא תמך במעורבות של כוח קודס של משמרות המהפיכה האיראניים במדינה, אותו הנהיג הגנרל שחוסל, קאסם סולימאני. מאמצע שנות האלפיים תנועתו, שהופיעה תחת שמות שונים, מעורבת היטב במערכת הפוליטית בעיראק ולפעמים אף שלטה בה.

הפוליטיקה והשאיפה לשילטון שיעי בעיראק יחד עם האסכולה השיעית האסלאמית נמצאות בדמו וברוחו של צדר שהוא אדם בלתי צפוי במהלכיו ובעל קהל תומכים גדול מאוד בעיקר בקרב השכבות הנמוכות והבינוניות-נמוכות של האוכלוסייה השיעית בעיראק. הוא בנו של האייתוללה הגדול מוחמד מוחמד צאדק א-צדר (שהרובע הגדול בבגדאד נקרא על שמו, צדר סיטי או העיר של צדר- ובעבר נקרא סדאם סיטי), שמת ב1999 והיה מתנגד בכיר לשילטונו של סדאם חוסיין, ואחיינו של איש הדת הגדול יותר האייתוללה מוחמד באקר א-צדר, שהוביל את ההתנגדות השיעית לסדאם חוסיין והוצא להורג בשנת 1980 על ידי סדאם. בן דודו מוסא א-צדר היה המנהיג האקטיביסט הראשון של השיעים בלבנון והועלם על ידי מועמר א-קד'אפי בלוב בשנת 1978.

עוד דבר שנוהג צדר לעשות באופן תדיר במסגרת הלוליינות הפוליטית שלו והרצון לשלוט מרחוק בפוליטיקה העיראקית ובמדינה בכלל הוא להודיע על ביטול מעורבותו בפוליטיקה העיראקית ועל סגירת משרדי תנועתו- עד ששוב חוזר להתערב בפוליטיקה רשמית.  הוא עשה זאת גם בשנת 2014 וגם בחודש אוגוסט 2022 וגם לפני כן. בשנות העשרה של המאה ה-21 צדר אף קשר קשרים עם מנהיגי ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, אויבותיה המושבעות של איראן. הוא אף הביע נכונות לתווך בין ערב הסעודית לאיראן. עם כל שינוי העמדות וההכרזות התמידי של צדר, הוא היה ונשאר הדמות הפוליטית והדתית החזקה בעיראק. אנשיו גם השתתפו בלחימה כנגד אירגון דאע"ש באותן שנים והגנו על מקומות קדושים שיעים בעיראק. מדי פעם כשהרכב ממשלת עיראק שנשלטת על ידי שיעים לא מצא חן בעיני צדר, הוא מנהיג מצעדים כנגד השחיתות הממשלתית במדינה ונגד העדתיות.

 

 

"שילטון הגנרלים"? בעקבות מאמר שנכתב, על הרשת הביטחונית במדינת ישראל והשפעתה.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio ותודה לאחד הפרופסורים שכתבו את המאמר המקורי שהגיב והחמיא לי על הפוסט הנ"ל. נכתב מחדש בעקבות "פיסגת הרמטכ"לים" בערוץ 12 שמתוזמנת משום מה לתקופה שלפני הבחירות. הפוסט הזה נכתב במקור בין השנים 2019-2020.

 

בישראל קיימת רשת ביטחונית לא פורמלית שמורכבת מאסופה של בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה, רשת שאנשיה רוכשים השפעה בתחומי הפוליטיקה, החינוך, התקשורת, הכלכלה והעסקים. את התיאוריה הזאת לא המציאו אנשי ימין או ביביסטים, ולא אני. אלא דווקא שני פרופסורים מתחום מדע המדינה שלא ידועים כימנים ובטח שלא כפוליטיקאים: פרופסורים אורן ברק וגבי שפר, שכתבו על כך מאמרים נרחבים. על המאמרים שלהם בנושא המאמר הזה נשען והם מקורותיו.
לפי התיאוריה הזאת, בין כל חברי הרשת הביטחונית יש מערכת קשרים לא-פורמלית, והם חולקים ביניהם אינטרסים משותפים ותפיסות משותפות בנושאי ביטחון לאומי. בדרך כלל חברי הרשת משתייכים למחנה המרכז-שמאל (אך יש כאלה שמשתייכים לשמאל יותר מובהק כמו למשל אלוף במילואים יאיר גולן), המחנה שהיה בעבר "המחנה המפא"יניקי" שייסד את המדינה. חברי הרשת הביטחונית מבקשים, לפי התיאוריה הזאת, לקדם את האינטרסים הקולקטיביים אף גם את האינטרסים האישיים שלהם.
לרשת הזאת, האליטה הביטחונית כאמור, שמונה כמה אלפי חברים ושגודלת מדי עשור, יש השפעה גוברת על החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל. זאת אומרת, שהרשת הביטחונית היא למעשה חלק מהאליטות של מה שנקרא "ישראל הראשונה (לפי התיאוריות של ד"ר אבישי בן חיים)" והן אלה שהובילו את המדינה במשך עשרות שנים והן קיימות עד היום. בשל מעמדם הגבוה של הצבא ושירותי הביטחון במדינת ישראל המוקפת אויבים, הרשת הזאת תופסת מעמד גבוה במדינה. גישה זאת שונה מגישות אחרות שנוגעות ליחסי צבא וחברה, בכך שהיא אינה מקבלת את ההפרדה וההבחנה הרצויות בין הצבא לחברה ובין הצבא למערכת הפוליטית והאזרחית. הגשיה הזאת מדגישה תלות הדדית של חברי הרשת אחד בשני. ואני מוסיף תוספת משלי: כשהרשת הזאת מזהה אדם בכיר ש"לא בא לה טוב בפנים" או לא פועל לפי רוחה, היא מתלכדת ויוצאת נגדו. דוגמא אחת היא התלכדות הניצבים והמפכ"לים לשעבר במשטרה כנגד מינויו של תא"ל גל הירש, שלמרות דרגתו הגבוהה וניסיונו הצבאי הוא לא חבר ברשת הביטחונית הקלאסית לדעתי, כנגד מינויו לתפקיד מפכ"ל המשטרה. דוגמא נוספת היא היציאה של רבים מחברי הרשת בעבר ובהווה כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין היתר דרך התמודדות בבחירות או דרך השתתפות בהפגנות כנגדו ברחוב בלפור ובזמנו בכיכר גורן. דוגמא אחרת היא מה שהפרופסורים ברק ושפר מכנים "הפוטש הדמוקרטי של 1999", שבו נכנסו למערכת הפוליטית רמטכ"לים ואלופים בדימוס במסגרת מפלגת המרכז וכמובן במסגרת מפלגת העבודה בהנהגתו של אהוד ברק הרמטכ"ל לשעבר שהוביל את הראשת הזאת כדי להתמודד בבחירות על מנת להביס בהן את בנימין נתניהו- בסיוע מאסיבי של התקשורת. התופעה הזאת חוזרת על עצמה כיום, עשרים שנים אחרי, עם מפלגת "כחול לבן" שהובלה על ידי שלושה רמטכ"לים לשעבר שהיו מעוניינים שנתניהו יוחלף וכן עם השתתפותם ומעורבותם הפעילה של אהוד ברק וראש השב"כ שלעבר כרמי גילון בתנועות ובהפגנות מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור.
ההשפעה של הרשת הזאת באה לידי ביטוי גם בפוליטיקה המקומית- ורון חולדאי הוא דוגמא לכך. חברי הרשת פועלים ומשפיעים גם בפוליטיקה הלאומית כמקבלי החלטות (השרים בני גנץ וגבי אשכנזי כדוגמא). בתחום החברה האזרחית מייסדים גנרלים בדימוס תנועות לא ממסדיות, שעוסקות בביטחון לאומי לפי דרכה של הרשת הביטחונית כמו המועצה לשלום ולביטחון שנוטה לשמאל (ומולה יש את תנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה). בתחום הכלכלה חברי הרשת מעורבים בתעשיות הביטחוניות, בסחר בנשק וגם כראשי חברות חקלאיות, קנאביס רפואי וכו'. בתחום התרבות: אנשי הרשת מופיעים רבות בתקשורת ובעיתונות ומייחסים להם מעמד גבוה כפרשנים בתחומים הביטחוניים והפוליטיים. בתחום החינוך: שר החינוך יואב גלנט ורון חולדאי, שלפני היותו ראש עיריית תל אביב היה מנהל הגימנסיה הרצליה בת"א.
הטענה של מחברי המאמר (ששוב, אינם פוליטיקאים ואינם ימנים) היא שחברי הרשת הביטחונית פועלים כדי להחליש את החברה האזרחית, ואפילו פוגעים בדמוקרטיה האפקטיבית. פורמלית, הרשת הביטחונית לא מנוגדת לדמוקרטיה, אך קשה לנהל דמוקרטיה אזרחית שגנרלים בדימוס הם בכירים בה. הרשת הביטחונית מחולקת בעיקרון לשני חלקים: החלק הראשון הוא של גנרלים וראשי שירותי הביטחון המכהנים, ואילו הקבוצה השנייה של אנשי הרשת הביטחונית הם ה"לשעברים", כלומר ראשי מערכות הביטחון בדימוס שלהם יש יותר חופש פעולה כי הם יכולים להתבטא פוליטית באופן חופשי וכן להתמודד בבחירות. מחברי המאמר טוענים, כי ראשי המערכת הביטחונית הם בעלי תפיסה שלפיה יש למגזר הביטחוני עליונות בחברה הישראלית, והוא דומיננטי בקביעת הצרכים והאינטרסים הביטחוניים ואף הלא-ביטחוניים של ישראל (עד היום לא נותרתי עם תשובה כששאלתי מצביעי "כחול לבן" בבחירות הקודמות איך גנרלים יכולים לטפל בבעיות הרווחה של מדינת ישראל). הרשת הביטחונית חזקה יותר משחקנים אזרחיים אחרים במדינה. היא משפיעה על גיבוש מדיניות בתחומים שונים בישראל, וההצטרפות של שחקנים מהתחום הביטחוני לתחום האזרחי מחלישה את השליטה האזרחית במגזר הביטחוני, ואני מוסיף שגם מחלישה דעות אחרות של גורמים אחרים שדרגם מנוגדת לזו של הרשת לגבי איך צריך לנהל מדינה בעיקר בתחום הביטחוני. הרשת הביטחונית לא סותרת רשמית את הדמוקרטיה, אך לטענת מחברי המאמר על הרשת הביטחונית הפרופסורים ברק ושפר היא פוגעת באופי הדמוקרטי של המדינה ובאפקטיביות של הדמוקרטיה.
מדוע הרשת הביטחונית בישראל היא כל כך חזקה? 1. בשל החשיבות והמרכזיות של נושאי הביטחון בישראל בעיני הציבור לצד האמינות הרבה (שלא תמיד בצדק, לדעתי האישית) שמשדרים ראשי המגזר הביטחוני למש כשהם מופיעים בתקשורת. 2. המספר הרב של האנשים שמשרת במגזר הביטחוני והמשאבים הרבים שמוקצים למגזר הזה על ידי המדינה. מבחינה כלכלית, המגזר הביטחוני הוא צרכן מרכזי במשק הישראלי וכן יצרן של מוצרי ביטחון ונשק. 3. קריירה שנייה: גיל הפרישה הצעיר מצה"ל איפשר לאנשי ביטחון רבים לפתוח קריירה שנייה בתחומים שונים, תוך הסתמכות על מערכת קשרים ועל גב כלכלי. מאז 1948 מדינת ישראל מטפחת את "הרשת הביטחונית" בשל היותה מדינה שמוקפת על ידי אויבים. לאחר מלחמת ששת הימים בעיקר והיעלמותו של דוד בן גוריון מהזירה הפוליטית אנשי מערכת הביטחון, בניגוד לעבר, משתלבים יותר ויותר בתפקידי מפתח בממשלה ובפוליטיקה, וההתרחבות של המגזר הביטחוני לתוך התחום הפוליטי התבססה על העצמה של המגזר הביטחוני ביחס למגזרים אחרים, ולאו דווקא בהכרח על הצלחות מדיניות בתחום הביטחון. מלחמת יום הכיפורים לא מנעה את התפשטות הרשת הביטחונית לתוך הפוליטיקה, ועובדה היא כי את גולדה מאיר החליף בראשות הממשלה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים שלו נזקפה ההצלחה במלחמה, יצחק רבין.
דומיננטיות של רשת ביטחונית יכולה להוביל למה שקרא לו החוקר הארולד לאסוול "מדינת קסרקטין". מדינת קסרקטין היא מדינה שבה יש חופש פעולה ניכר לסמכות הצבאית ולאנשי צבא, באופן קבוע ולא רק במצבי חירום. הציבור משלים עם הדומיננטיות של הממסד הצבאי- ביטחוני. מאפיין שני הוא כשאנשי צבא משלבים מיומנויות צבאיות וניהוליות ובכך הם עומדים בראש המדינה. במדינת קסרקטין יש תחושה של שותפות במפעל הבנייה של המדינה ויש מאמץ קיבוצי לטובת המדינה. במדינת קסרקטין ראשי הרשת הביטחונית ששולטים במדינה, או ששואפים לשלוט במדינה, עושים זאת דרך הטלת תחושת פחד כללית בקרב האזרחים, תחושת חרדה או כאוס שתבטיח צייתנות מצד האזרחים וכן גם תבטיח את בחירות אנשי הביטחון והמומחים לביטחון לצמרת השילטון. אנשי הרשת הביטחונית יוצרים גם בעת שיגרה כשאין מצב חירום או כשאין תקריות ביטחוניות מיוחדות תחושה של מצב חירום וירטואלי-מנטאלי, שבו האזרחים סוברים שיש מצב חירום אמיתי ואז הם נזקקים לשירותיהם של אנשי הביטחון. גם בשנת 1999 וגם כיום, בעיקר על רקע משבר הקורונה, מנסים יוצאים מסוימים של מערכת הביטחון ליצור תחושה ששילטון נתניהו, לדוגמא, הוא קטסטרופה ויש סכנה לקיום המדינה כפי שהיא בשל התנהלות השילטון לשיטתם, ובכך יש לפעול להעלות את אותם גנרלים בדימוס לשילטון. כשיש תחושת חירום חזקה אז הדמוקרטיה, הפרט וההליך ההוגן פחות חשובים, אלא אנשי האליטה הביטחונית והדרך הביטחונית. מבחינת ראשי הרשת הביטחונית שנכנסו לגוש השמאל-מרכז, שילטון נתניהו, לדעתי האישית, הוא מה שנקרא ביידיש "נישט אונזערע"- לא משלנו. כלומר לדעתי הם לא רואים בו איש צבא בכיר "כמונו", לא חושב "כמונו" ואנטי-אליטות בניגוד אלינו. לכן המצב הוא מצב חירום כי ביבי לא יודע לנהל מדינה כמו שהם יודעים כביכול (זאת, כמובן, בניגוד לתנועת "הביטחוניסטים" הימנית החדשה).
תוספת שלי ודעה שלי: עם זאת, במדינת ישראל ישנה אירוניה. דווקא רוב אנשי הרשת הביטחונית דוגלים בצד השמאלי של המפה, ואנשי הרשת שמגיעים לשילטון מבצעים ויתורים טריטוריאליים לצד השני שלדעתי לא תמיד מועילים לביטחון. מדוע זה כך? ראשית כל, כמו שראיתי מתואר במאמר של שני הפרופסורים שציינתי קודם, אנשי הרשת הביטחונית רואים עצמם סמכות עליונה בענייני ביטחון וכמומחים לנושא לשיטתם. הם חושבים שלהם יש את הפיתרונות הטובים ביותר למצב. דבר שני, נסיגות מאפשרות היערכות מחדש של הצבא וחימוש מחדש שלו (תחשבו על זה…) אנשי הרשת הביטחונית חושבים שהדרך הטובה ביותר לנהל את ביטחון המדינה היא להיערך בגבולות מוסכמים ולא לחרוג מהם ולשלוט על אחרים. לגבי הפלסטינים אני רוצה לציין את "תסביך צד"ל): אנשי הרשת הביטחונית חושבים שאם תינתן לפלסטינים יישות מדינתית עם כוח משטרתי-צבאי משלהם להגן עליו, הם יפעלו כמו צבא דרום לבנון שהיה קיים עד שנת 2000 בתמורה לשטחים ברצועת הביטחון שקיבל לשלוט עליהם (צד"ל גם גבה מיסים וניהל מינהלתית את איזור רצועת הביטחון דאז). כלומר, אנשי המשטרה הפלסטינית והצבא הפלסטיני יילחמו בטרור הג'יהאדי בשביל ישראל "בלי בג"ץ ובלי בצלם"- כמו שצד"ל נלחם בחזבאללה ב15 השנים שלפני הנסיגה הישראלית בשנת 2000. לגבי חמאס בעזה- התפיסה היא שחמאס יילחם באירגונים הסוררים הקיצוניים ממנו. סיבה נוספת, בנוסף להשפעה הפוליטית של תנועות ועמותות פוליטיות-אזרחיות על ראשי הצבא כמו שקורה היום, היא תופעה של מפקדים ששירתו בשטחים: ככל שאתה נמצא בחיכוך מתמיד עם אוכלוסייה כלשהי ורואה לפעמים את הדברים ואת הקשיים מנקודת המבט שלה, אתה יכול גם ליצור סוג של הזדהות איתה. כלומר: המפקדים בשטחים ראו, לטענת חלקם, את האוכלוסייה בשטחים ואת הקשריים שהיא עוברת ורואים בה לא תמיד ראייה מדוייקת- כקורבן שיש להיטיב עימו. סיבה נוספת היא הסברה, שמופיעה גם בנאום של יצחק רבין לאחר הסכם השלום עם ירדן, שדווקא אנשי צבא וראשי צבא בדימוס שהם שבעי מלחמות מבינים את החשיבות לדעתם האישית של הגעה להסדר מדיני, גם הסדר מדיני שבמסגרתו יש למסור שטחים לאויב שעימו עושים שלום. כלומר, שלום עושים כביכול מתוך כוח וגם עושים שלום רק עם האויב. כמו כן, על פעולות מדיניות שמבצעים דווקא גנרלים הם זוכים לפרסום על כך: מתקבלים למוסדות מחקר נחשבים אחרי פרישתם, לאהדה ואף למעמד ברחבי העולם (החברות של קלינטון ורבין ושל בוש הבן עם שרון לדוגמא). והסיבה החשובה ביותר, לדעתי האישית: אנשי האליטות הישנות, ביניהן הרשת הביטחונית, סברו מאז קום המדינה שהם אלה שיודעים איך לנהל מדינה ויודעים מה טוב למדינה יותר טוב מכולם, כי האינטרס הביטחוני הוא האינטרס הנעלה ביותר במדינה. לא תמיד תפיסה זאת נכונה.
2Shirly Charlotte Kimhi וMichael Ben Avraham

ריכוז פוסטים שכתבתי בנושא אפגניסטאן, במלאת שנה לנסיגה האמריקנית ונפילת המדינה לשילטון הטאליבאן

במלאת שנה לנסיגה האמריקנית מאפגניסטאן ונפילת המדינה מחדש לידי שילטון הטאליבאן- ריכזתי כאן את הפוסטים שכתבתי בנושא זה.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

 

1. דאע"ש של אפגניסטאן- ISIS-K

בממלכת פרס הסאסאנית במאה השישית לספירה ובהמשך בימי ראשית האסלאם, מחוז ח'וראסאן (פירוש שמו "המקום שהשמש באה ממנו") הגדול כלל את צפון מזרח איראן, את אפגניסטאן וחלקים מדרום מרכז אסיה. רוב המחוז היה מאוכלס בדרך כלל במוסלמים סונים.

בסוף המאה העשרים ובראשית המאה ה-21 הפך המשולש ההינדו-איראני של איראן, אפגניסטאן ופקיסטאן למרחב של שילטון ופעילות אסלאם קיצוני, בין אם שיעי כמו באיראן או סוני כמו באפגניסטאן- יותר מכל מרחב אחר בעולם.

בחודש ינואר 2015, אנשי טאליבאן ממזרח אפגניסטאן בראשות חאפז סעיד ח'אן ששייך לשבט הפאשטוני אוראקזאי, לא היו מרוצים מתיפקוד האירגון במלחמה מול האמריקנים ומהמנהיג של האירגון דאז, אח'תר מנצור (שבהמשך חוסל על ידי האמריקנים). הם הושפעו מאירגון דאע"ש בעיראק ובסוריה ומפעילותו מזה כמה חודשים וראו בטאליבאן אירגון לא מספיק קיצוני ואדוק. לכן אותה חבורה החליטה לייסד אירגון טרור חדש, דאע"ש של מחוז ח'וראסאן. כמובן, כמעט כמו כל אירגון טרור שפועל באפגניסטאן, אותו אירגון קיבל סיוע ונשק משטחי פקיסטאן (מזה הרבה שנים נחשדת פקיסטאן כמעודדת בחשאי אירגוני טרור בתוך אפגניסטאן על מנת לערער את היציבות שם), כשמרכז פעילותו היה ועודנו באיזור הגבול האפגני-פקיסטאני (קו דוראנד ומעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות) בעיר אצ'ין שבמחוז האפגני ננגרהאר. בהמשך חודש ינואר 2015 נשבעו אנשי האירגון אמונים למנהיג דאע"ש דאז, אבו בכר אל בגדאדי. האירגון פועל באפגניסטאן, פקיסטאן, טג'קיסטאן (בשיתוף פעולה עם אירגון טרור מקומי) סרי לאנקה, המלידיביים ובנגלאדש. עוד מימי יסודו נסעו אנשי האירגון לעיראק כדי להיפגש עם אנשי דאע"ש. לאחר התמוטטות דאע"ש בעיראק ובסוריה ברחו כמה מאנשי האירגון לאפגניסטאן והצטרפו לדאע"ש ח'וראסאן.

האירגון שם לו למטרה להקים ח'ליפות אסלאמית בדרום ובמזרח אסיה ושם לו למטרה לפגוע בעיקר בשיעים וכן באמריקנים ששוהים במרחב האפגני-פקיסטאני. פעילותו הובילה את מנהיג טאליבאן דאז, אח'תר מנצור, לשלוח מכתב דחוף לאבו בכר אל בגדאדי (שניהם חוסלו מאז ע"י האמריקנים), בדרישה שדאע"ש יפסיקו לערוך גיוסים בקרב האפגנים לאירגון ובטענה כי את המאבק באמריקנים ששהו אז באפגניסטאן צריך להוביל הטאליבאן שהוא אירגון מקומי שמכיר היטב את השטח ולו יש את הזכות לשלוט במדינה. עם זאת, פעילות האירגון נמשכה ולא הופסקה.
פעילות דאע"ש ח'וראסאן יצרה מתיחות בין האירגון לבין הטאליבאן, שקם מחדש וצמח באפגניסטאן גם כשהאמריקנים שלטו בה למעשה, ובשנת 2017 פרצו התנגשויות במחוז ננגרהאר בין אנשי טאליבאן לאנשי דאע"ש ח'וראסאן. הטאליבאן חושד כל הזמן שדאע"ש "גונב" ממנו אנשים שרואים בטאליבאן אירגון חלש לעומת דאע"ש. איזורים שונים שבהם שלט הטאליבאן במזרח אפגניסטאן מצאו עצמם תחת שליטת דאע"ש. עם זאת, נמשכו מגעים בין שני האירגונים להגיע לתיאום ורגיעה. אנשי הזרוע הפאקיסטאנית של טאליבאן, תחריכ-א-טאליבאן, יצרו קשר עם אנשי דאע"ש במדינה על מנת להרגיע את הרוחות.

מאז 2015 ביצעו אנשי האירגון לא מעט פיגועים נגד האמריקנים שנכחו באפגניסטאן ובפקיסטאן וכנגד האוכלוסייה השיעית במדינות הללו. פיגועים ידועים שעשה האירגון התרחשו ביולי 2018, כש149 אנשים נהרגו במאסטונג שבפקיסטאן. גם במאי 2021 נהרגו 50 שיעים האזארים בפיגוע של האירגון בבית ספר קאבול. בשנת 2016 נהרג חאפז סעיד ח'אן בתקיפה אמריקנית ומאז האמריקנים עסקו בניסיון מאסיבי לחסל את ראשי האירגון ואנשיו. כיום מנהיג אותו אדם שנודע בכינוי שהאב אל-מוהאג'יר.

המעניין הוא שעם עלייתו המחודשת של הטאליבאן לשילטון באפגניסטאן באוגוסט 2021 נוצר מצב של משחק כפול, שמזכיר את עליית החמאס בעזה: אירגון אסלאמיסטי טרוריסטי תופס את השילטון באיזור מסוים, ואז קמים לו מתחרים קיצוניים ממנו באותו איזור- כמו "האירגונים הסוררים" בעזה. דאע"ש ח'וראסאן נחשב אירגון סורר באפגניסטאן וטאליבאן רואה בו כאיום. אולם, לצד יריבות וקרבות בין האירגון הסורר לאירגון האסלאמיסטי השולט בשטח, הטאליבאן עוצם עין אל מול פעילות דאע"ש באפגניסטאן. כמו שחמאס משתמש באירגונים "הסוררים" בעזה ובג'יהאד האסלאמי האירגון שנחשב מתחרה לו לפעולות כנגד ישראל מבלי ליצור עקבות משלו, כך שילטון הטאליבאן משתמש לדעתי באירגונים שהוא מתחרה בהם כדי לפגוע במטרות שונות מבלי להשאיר עקבות משלו. הפיגוע הבולט ביותר שמסמל זאת הוא הפיגוע כנגד הכוחות האמריקנים שעמדו בפתח המעוז האחרון שנותר בידיהם באפגניסטאן בעת הנסיגה ב26 באוגוסט 2021, נמל התעופה של קאבול. בפיגוע הזה נהרגו 13 חיילים אמריקנים ו150 אפגנים שרובם עמדו בתור על מנת לעזוב את המדינה דרך שדה התעופה לאחר השתלטות הטאליבאן.

ב9 באוקטובר 2021 נהרגו 50 שיעים בפיצוץ במסגד שיעי בקונדוז שבצפון מזרח אפגניסטאן. בעת כתיבת שורות אלה נודע כי היה פיצוץ במסגד שיעי בקנדהאר שבאפגניסטאן (קנדהאר היא עיר הולדתו של הטאליבאן) ו33 איש נהרגו. השיעים מקבוצת המיעוט ההאזארית באפגניסטאן עוברים ממש טיהור אתני ע"י דאע"ש.
אירגון דאע"ש ח'וראסאן נושא באחריות לפיגוע הזה, אך פעילותו נתקלת גם בעצימת עין מצד הטאליבאן שהוא אירגון פאשטוני-סוני שלא רוצה ללכלך את ידיו בפיגועים כנגד השיעים, השנואים גם עליו. היהודי האחרון באפגניסטאן עזב את המדינה לאחר השתלטות הטאליבאן לא מפחד מאותו אירגון אלא יותר מפחד מדאע"ש שאנשיו פועלים עתה באורח כמעט חופשי במדינה. בתגובה לפיגוע, אמר דובר הטאליבאן שהוא למעשה דובר הממשלה האפגאנית כיום כי האירגון יתמודד בעצמו מול דאע"ש ח'וראסאן וכי הוא לא צריך סיוע מבחוץ לשם כך.

למי שהאמינו במערב ל"דיפלומטיית החיוכים" של דובר הטאליבאן הסוני זביחוללה (ד'ביח אללה- זבח האל היא משמעות שמו) מוג'אהד כמו שהאמינו בזמנו לשכנו, שר החוץ השיעי האיראני לשעבר מוחמד ג'וואד זריף ולדיפלומטיית החיוכים שלו בנושא השילטון והגרעין באיראן, שלא מדובר בשילטון קיצוני ומדכא, מפיץ טרור ומסוכן לעולם, נכונה "הפתעה": הטאליבאן הודיע לא מזמן כי הוא יחזור להעניש בשיטות של המאה השביעית מי שלא יסור למרותו ולשריעה, ההלכה האסלאמית, בגירסה הקיצונית שלו: עונשי קציצת הידיים, הדרת הנשים המוחלטת וההוצאות להורג יתחדשו בדיוק כמו שהיה בגירסה הקודמת של שילטון הטאליבאן בשנות התשעים. על אחת כמה וכמה כשיש מול הטאליבאן אירגון מתחרה כמו דאע"ש ח'וראסאן שטוען שהטאליבאן לא מספיק קיצוני- אז הטאליבאן ירגיש עצמו מחויב להתנהל בצורה קיצונית.

 

2. האסלאם של אפגניסטאן תחת שילטון הטאליבאן

באסלאם הסוני יש 4 אסכולות: חנפי, שאפעי, מאלכי (נהוג בצפון אפריקה) וחנבלי (הקיצונית והמאוחרת מכולם, בגירסה הווהאבית שלה, נהוגה בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ).
רוב אנשי הטליבאן הם פאשטונים מבחינה אתנית- כמו רוב אוכלוסיית אפגניסטאן. רוב רובם של הפאשטונים מאמינים באסלאם הסוני.
דרכו הדתית של הטליבאן היא פלג דאר אל-עולום של האסלאם הדיאובאנדי, שמפרש באופן קיצוני את האסכולה החנפית שבאסלאם הסוני. מהו האסלאם הדיאובנדי-חנפי-סוני?
התנועה הדיאובנדית היא תנועה תחייה אסלאמיסטית בתוך האסלאם הסוני מהאסכולה החנפית, שנוצרה בסוף המאה ה -19 סביב המדרשה האיסלאמית דאר אל עולום בעיר דיאובנד שבהודו, שממנה נגזר השם. המדרשה נוסדה על ידי מוחמד קאסים נאנאוטאווי, ראשיד אחמד גנגוהי, וכמה דמויות נוספות בשנת 1866, שמונה שנים לאחר המרד ההודי כנגד הבריטים באמצע המאה ה-19.
המדיניות הפוליטית של תנועת הדיאובנדי התגבשה דרך אגף "אגודת חכמי הדת של הודו, שנוסד בשנת 1919 ומילא תפקיד מרכזי בתנועת העצמאות ההודית באמצעות הפצת תורת הלאומיות המורכבת.
מבחינה תיאולוגית, הדיאובנדים מקיימים את תורת התקליד (חיקוי, התאמה לתקדים משפטי) ודבקים באסכולה החנפית מייסדי הזרם הדיאובנדי מוחמד קאסים נאנאוטאווי ורשיד אחמד גנגוהי שאבו השראה מהדוקטרינה הדתית-פוליטית של המלומד האסלאמי שאה וואליאללה והאידיאולוגיה הווהאבית-חנבלית הקיצונית.
במהלך שנותיו הראשונות עסק הזרם הדיאובנדי בדיונים בין -דתיים עם חוקרים נוצרים והינדים בצורה שלווה, ובשלב הראשוני להקמתו נעשה שיתוף פעולה עם ההינדים, מכיוון שפילוסופים וחכמי דת דיאובדנים אלה דיברו פעמים רבות על אחדותם של הינדים, נוצרים ומוסלמים, רב תרבותיות והתנגדות לחלוקת הודו.
מאז סוף שנות השבעים, חלה הקצנה בתנועה הדיאובנדית- נאמר שהתנועה הושפעה מהווהאביזם החנבלי באפגניסטן ובפקיסטן. מתחילת שנות השמונים ועד תחילת שנות האלפיים היו כמה דיאובנדיים שמומנו במימון כבד על ידי סעודיה. הממשלה הפקיסטנית טיפחה בכוונה את הלחימה וההקצנה הדיאובנדית כדי להילחם בברית המועצות (באפגניסטן) ובהודו (בקשמיר). הכסף והנשק שסופקו הניעו מאוחר יותר את העימות האזרחי.
התנועה, שמרכזה כיום בעיקר בהודו, פקיסטן, אפגניסטן ובנגלדש, התפשטה לבריטניה ויש לה נוכחות בדרום אפריקה. לסניפים הפקיסטנים והאפגניים ולסמינרים ההודיים המקוריים יש הרבה פחות קשר ביניהם מאז חלוקת הודו, מסיבות פוליטיות הקשורות לגבול הודו -פקיסטן. חסידי תנועת הדיאובנדים מגוונים ביותר; חלקם דוגלים באי-אלימות ואחרים לוחמניים . הדיאובנדים מזרם דאר אל- עולום תמכו בעקביות בפעולות האזרחיות של הטליבאן, והקיצוניים מביניהם מממשים את דרכה הצבאית והטרוריסטית של התנועה.

 

3. סיארג' א-דין חקאני- שר הפנים של אפגניסטאן מטעם הטאליבאן וטרוריסט עם שם עולמי

סיראג' אל דין חקאני, "שר הפנים" החדש ב"ממשלת" הטאליבאן החדשה של אפגניסטאן. חקאני הוא המוביל והמנהיג של "רשת חקאני"- רשת טרור ענפה ששייכת לטאליבאן ושולטת בעיקר במזרח אפגניסטאן, בעיקר באיזור מעבר ח'ייבר, מעבר ההרים המסוכן בעולם שנמצא בעיקר באיזור פקיסטאן אך שגובל באפגניסטאן וכולל חלק מרצועת ההרים שלה. במעבר הנ"ל עוברים ומיוצרים אמצעי טרור וחומרי נפץ וכן סמים (אפגניסטאן כידוע היא אחד ממרכזי האופיום העולמיים).
עד לפני כמה ימים חקאני היה אחראי על הביטחון בבירת אפגניסטאן קאבול יחד עם בן משפחתו חליל, שמונה ל"שר הפליטים" בממשלת אפגניסטאן החדשה שנשלטת על ידי הטליבאן.

מדינות העולם ציפו בתמימותן שממשלת אפגניסטאן החדשה תכלול את כל רבדי החברה האפגנית, אבל הטליבאן נשאר אותו הטליבאן והוא שולט בלעדית בממשלה החדשה, אותה הוא מכנה "ממשלה זמנית" כדי להטעות את העולם. ואין יותר קבוע מהזמני.

 

4. מעבר ח'ייבר- המעבר המסוכן בעולם בגבול אפגניסטאן-פקיסטאן

 

מעבר ח'ייבר הוא מעבר הררי שמחבר בין מחוז ח'ייבר בפקיסטאן (לשעבר חלק מהודו) לבין עמק פשאוואר שבאותה מדינה- אך עיקרו הוא שהוא עובר בשרשרת ה"הרים הלבנים" שבמזרח אפגניסטאן, לכן הוא מקשר בין פקיסטאן לאפגניסטאן. עוד משחר ההיסטוריה היה מעבר ח'ייבר חלק מדרך המשי, שלמעשה קישרה את סין בדרכים שונות למרכז אסיה ולשאר חלקי יבשת אסיה ואירופה, והתנהל בו מסחר ער. אבל הבעיה במעבר זה הוא שהתנהל בו גם מסחר בנשק- אפילו יוצרו בו רובים מתוצרת מקומית, וגם מסחר בסמים (אפגניסטאן היא מרכז האופיום וההרואין של העולם) וכמובן גם איזור זה שימש כמוקד מעבר ופעילות של טרוריסטים.באמצע המאה ה-18 התנהל באיזור קרב בין הפרסים לבין הסולטאנות המוגולית ששלטה בהודו (למעשה, מדינת פקיסטאן של היום היא במקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודי). הבריטים סללו בשנת 1925 גם מסילת ברזל באיזור זה והפעילו בה רשת רכבות.

מי שניהל את מעבר ח'ייבר משנות התשעים ואילך בעיקר מהצד האפגני היא רשת חקאני- רשת טרור אסלאמית שפעלה במזרח אפגניסטאן ובפקיסטאן, שהצטרפה לטאליבאן. כיום, לאחר השתלטות הטאליבאן על אפגניסטאן, משמשים בני משפחת חקאני בשני תפקידים חשובים בממשלת אפגניסטאן החדשה- בתפקידי שר הפנים (שאחראי על המשטרה ועל הביטחון בפנים המדינה) ובתפקיד השר לענייני פליטים (סראג' א-דין וחליל חקאני, בהתאמה). בזמן הנוכחות האמריקנית באפגניסטאן שימש האיזור למעבר אספקה לכוחות נאט"ו ששהו באפגניסטאן. לאחר נסיגת האמריקנים, רשת חקאני הפכה לאחראית הביטחונית על איזור הבירה האפגנית קאבול.

עוד בימי הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן שימש המעבר כמוקד אספקת נשק ופעילים למוג'אהידין האפגנים שפעלו בתמיכת המערב כנגד הסובייטים וכנגד הממשלה הקומוניסטית שהוקמה באפגניסטאן בשנות השמונים. כמו כן, דרך מעבר זה סייע שירות המודיעין הפקיסטאני, הISI, להקמתו של אירגון הטליבאן בשנת 1994 (לטאליבאן יש גם זרוע פקיסטאנית, אם לא ידעתם) ובאספקת נשק אליו. כמו כן, פקיסטאן ששיחקה תפקיד כפול העלימה עין מהיווצרות אירגון אל-קאעידה ולמעבר של פעיליו שהיו בחלקם הלא קטן ערבים במוצאם והתחמושת שלהם דרך המעבר הנ"ל. כיום אירגון הטרור הפעיל ביותר באיזור חוץ מהטאליבאן הוא דאע"ש-ח'וראסאן, אירגון שיצרו פורשי הטאליבאן בסוף שנת 2014 בהשראת האירגון שמרכזו היה בעיראק ובסוריה- באיזור אפגניסטאן ופקיסטאן. כיום בראש דאע"ש ח'וראסאן עומד שהאב אל-מוהאג'ר. גם אנשי אירגון זה נעזרו במעבר ח'ייבר. גם רשת חקאני של הטאליבאן וגם דאע"ש ח'וראסאן (ISIS-K), שניהם אירגונים סוניים, ביצעו בעשרים השנים האחרונות פיגועים כנגד האוכלוסייה השיעית של אפגניסטאן, נגד מיעוטים באפגניסטאן שאינם חלק מהרוב הפאשטוני במדינה וכמובן נגד הנוכחות האמריקנית והזרה שהייתה במדינה עד לא מזמן. כשהאמריקנים נסוגו מקאבול הם השאירו זמנית את השליטוה בנמל התעופה של העיר בידיהם, ואותו אירגון לא היסס וביצע כנגדם פיגוע בהעלמת עין של שילטון הטאליבאן החדש.

ולגבי מעבר ח'ייבר עצמו: כמובן, הפיקוח באיזור היה נתון גם בידי הממשלה האפגנית דאז וגם בידי האמריקנים, אך בעיקר בידי רשת חקאני שגם גבתה מיסים ומימנה את עצמה על ידי השליטה במעבר עוד משנות התשעים (הטאליבאן, כזכור, שלט באפגניסטאן בין 1996ל 2001) ולכל אורך ימי הנוכחות האמריקנית במדינה. כל זאת הופך את מעבר ח'ייבר (KHYBER) לאחד ממעברי ההרים המסוכנים ביותר בעולם מבחינה ביטחונית ולמוקד של טרור וסחר בסמים. עם זאת, בין 2017 ל2021, כשהיא צופה את הנסיגה האמריקנית באיזור, בנתה פקיסטאן מכשול לאורך הגבול שלה עם אפגניסטאן, גבול שנקרא "קו דוראנד", היות והמתרחש לאורך "קו דוראנד" וגם במעבר ח'ייבר היווה איום על ביטחונה שלה.

5. הקהילה היהודית שהייתה באפגניסטאן
ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן מוצאו מהעדה הזאת. גם משה דדש, שהיה יושב ראש בית"ר ירושלים. כן, משה דדש שכולם חושבים שהוא ממוצא כורדי הוא גם מהעדה הזאת. ולהבדיל, גם מרדכי ובועז יונה.האורז השרוף והגונדי הפרסיים הם גם אוכל שלהם, וגם האושפלו הבוכרי. והם לא מזהים עצמם עם הפרסים, כלומר עם יהודי איראן. אני מתכוון ליהודי אפגניסטן.

מדובר באחת מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר שקיימות במרכז אסיה. היא קיימת לפי עדויות רבות עוד מאז גלות בבל. הקהילה נחלשה וכמעט נחרבה כליל במאה ה-13 עם הפלישות המונגוליות, אך חוזקה עקב הגירת יהודים מפרס ומבוכרה 400 שנים לאחר מכן.

השפה שמדברים רוב יהודי אפגניסטן היא פרסית-יהודית, כלומר פרסית שכתובה באותיות עבריות, בדומה ללדינו וליידיש שגם הן שפות לא שמיות אך מכילות מילים בעברית וכתובות באותיות עבריות.

לפני מספר שנים נמצאו במדבר האפגני כתובות על סלע בפרסית יהודית, שמתוארכות לשנת 752 לספירה, שם סוחרים יהודים מבקשים הגנה מהאל.

המסחר על דרך המשי, שכללה את אפגניסטן, היה עיסוקם המרכזי של יהודיה.

היהודים התגוררו בעיקר בערים קאבול, עיר הבירה ששם שכנה הקהילה הגדולה ביותר, מרוו, בלך, הראת (שם נשארו הרבה שרידים לאותה קהילה) וגזאני, כשהקהילות החזקות היו קהילות קאבול והראת. הקשרים הטובים ביותר בין הקהילות היו עם קהילות בבל ובוכרה.

הסיכסוך בין אפגניסטן לאיראן החל במאה ה-16, עת עברה איראן להיות מהאסכולה השיעית של האסלאם, בעוד אפגניסטן נותרה ברובה מוסלמית סונית עד היום. השיעים רואים ב"אנשי הספר", כלומר ביהודים ובנוצרים כטמאים, בעוד הסונים מגלים כלפיהם יחס סובלני יותר, לכן היהודים באיראן נרדפו יותר מאלה שבאפגניסטן. בשנת 1839 התרחשה פרשת משהד באיראן, עת נטבחו ונרדפו יהודי העיר השיעית הקדושה משהד שבאיראן, מה שגרם להרבה מיהודי משהד להגר לאפגניסטן ולהקים את הקהילה היהודית בעיר הראת מחדש. בשנות העשרים של המאה העשרים היגרו רבים מיהודי בוכרה שנרדפו על ידי הקומוניסטים לאפגניסטן. בשנות השלושים נקט הממשל האפגני מדיניות פרו נאצית, מה שתרם לעליית היהודים לישראל. רובם התיישבו בירושלים, באותן שכונות בהן התיישבו עולי כורדיסטן ומזרח תורכיה. עוד בסוף המאה ה-19 עלו לארץ ישראל העשירים שבקהילת יהודי אפגניסטן. בשנות הארבעים של המאה ה-20, עקב ריבוי עלייה לישראל מקאבול, נותרה הראת כעיר עם הכי הרבה יהודים במדינה.

משנת 1951 עד 1967 עלתה שארית הקהילה באפגניסטן לישראל, כ-4,000 עולים היה מספרם.

במהלך המאה ה-20 אפגניסטן החלה אט אט להתמוטט ולשקוע לתוך מלחמות פנימיות ופלישה קומוניסטית, לכן בשנת 2005 נשארו בקאבול רק שני יהודים: יצחק לוי וזבולון סימן טוב, כשהם מסוכסכים זה עם זה… לוי נפטר בינתיים, ורק זבולון סימן טוב נשאר מהקהילה המפוארת הזאת, כשעם השתלטות הטאליבאן המחודשת הוא גם עזב את המדינה. כיום לא נותרו יהודים באופן רשמי באפגניסטאן.

ישנן שמועות לא מאומתות על כמה משפחות יהודים שנותרו בהראת, או שהתאסלמו או שמסתירות את יהדותן.

 

היסטוריה של הנצרות הקדומה- ריכוז פוסטים ודמויות שכתבתי עליהן

ראשית כל, ברצוני להגיד ולהצהיר  כי איני נוצרי (אלא יהודי), איני משיחי ואיני מנסה חס ושלום לנצר את הקוראים של הפוסטים שלי בנושא זה בשום דרך. בסך הכל מדובר בהיסטוריה. הנוצרים הראשונים, חשוב לציין, היו יהודים לכל דבר ועניין ודת הנצרות היא שהתנתקה מהיהדות.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio

א. המקורות ללימוד ההיסטוריה של הנצרות הקדומה

ההיסטוריה הקדומה של הנצרות אינה ידועה בצורה מושלמת, בלשון המאוד מעטה. היא נסמכת על הכתוב בספרי הבשורה (אוונגליונים) של "הברית החדשה", אלא שאלו אינם ספרי היסטוריה בעליל, ותפקידם העיקרי הוא לעודד אנשים להאמין בדת החדשה. כמו כן, אין הם זהים זה לזה, לעתים סותרים אחד את השני בכתוב בהם וישנם הבדלים רבים מאוד ביניהם.
מקורות אחרים הם כתבי היסטוריונים רומיים וכתבי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), אולם גם בהם המידע אינו שלם, ויש היסטוריונים המטילים ספק באותנטיות של הקטעים העוסקים בנצרות בכתבי יוסף בן מתתיהו.

עוד מקורות חשובים הם מקורות דתיים יהודיים- שלעתים נכתב בהם בכוונת מכוון כנגד ישו ומאמיניו. התלמוד היהודי, שנכתב בין המאות השלישית והחמישית לספירה, הוא גם מקור להבנת הנצרות הקדומה כי לא פעם ולא פעמיים מוזכרים בו ישו (בכינויים שונים) ושליחיו. לעתים מוזכרים אנשיו של ישו בתלמוד כתלמידי חכמים יהודים "מבוזבזים" שאיבדו את דרכם.

 

ב. פאולוס (שאול התרסי)- המייסד האמיתי של הדת הנוצרית (לדעתי).
1. שאול מתרסוס, או שאול התרסי, נולד בעשור הראשון לספירה הנוצרית וחי עד שלהי העשור השישי לספירה. הוא נולד וגדל כיהודי פרושי- הלניסטי, כלומר מושפע מתרבות יוון העתיקה.
2. שאול התרסי, שנקרא ביוונית ובלטינית פאולוס (משמעותו: הקטן, הצנוע), לא נחשב משנים עשר השליחים המקוריים של ישו. בתחילת דרכו אף רדף את הקהילה הנוצרית-יהודית הקטנה שהאמינה בדרכו של ישו. אין עדות היסטורית על חייו לפני שנכנס לקהילה הנוצרית (שהייתה כאמור, קבוצה קטנה בתוך היהודים). העדויות שקיימות הן מאיגרות שכתב, שנכנסו לתוך הברית החדשה, ומספרי הברית החדשה עצמם.
3. בדרכו לדמשק, הייתה לפאולוס התגלות לטענתו, התגלות בה ראה את ישו. מאז תפקידו היה להסתובב בארצות הנכר, בעיקר בארצות אסיה הקטנה (אנטוליה והבלקנים), ולהפיץ את האמונה בישו בקרב הלא יהודים. לכן פאולוס הוא שניתק למעשה את הנצרות מהיהדות, כי כדי להפיץ את האמונה בישו בקרב הגויים היה עליו לפטור אותם ממצוות היהדות. לפני כן, הנוצרים היו קבוצה קטנה בתוך היהדות, שהאמינה בישו. ישו עצמו, במקור ישוע בן מרים, היה יהודי מיום היוולדו עד היום שבו הוא נצלב ולמעשה לא התכוון לכאורה לייסד שום דת נוצרית נפרדת.
4. פאולוס ייסד תיאוריות שלפיהן הגויים המתנצרים, שהם פגאנים במקור, פטורים מקיום מצוות היהדות. לא לשמור שבת, לא לאכול מאכלים כשרים, ולהתייחס לתורת משה בתור "ברית ישנה" ובלתי תקפה. פאולוס טען כי מספיקה האמונה בישו כמשיח (ובהמשך כבן האל), כי לטענת פאולוס הקרבת ישו את עצמו מכפרת על החטאים ולכן אין צורך בקיום מצוות היהדות. בכך נוצרה הדת הנוצרית הנפרדת והשונה מהיהדות ונוצר הבסיס לקיומן של הכנסיות הנוצריות השונות.
5. היהודים הלא נוצרים תוארו בהמשך לפי התיאוריות של פאולוס כ"ישראל שבגוף", ואילו הנוצרים ובהמשך הכנסייה הנוצרית תוארו כ"ישראל שברוח". היהודים לפי פאולוס כבר לא היו העם הנבחר, ואת הברית של האל איתם החליפה "ברית חדשה" עם "ישראל שברוח", כלומר המאמינים בישו. כל זאת לטענת פאולוס.

 

ג. מרים המגדלית, או מריה מגדלנה.

אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בנצרות, כמובן שבנצרות הקדומה וגם להבדיל אלף הבדלות בתלמוד.

בברית החדשה מריה, שהייתה יהודייה, מתוארת כ"שליחת השליחים", שהייתה עדה לצליבתו של ישו. שמה היה כשם אימו של ישו והיא נחשבת מהשליחים המקורבים ביותר אליו.
הנצרות הקדומה וכמובן הכנסייה הקתולית תיארו את מריה מגדלנה, שמוצאה מהיישוב הקדום מגדלא (לא קשור בכלל ליישוב שנקרא כיום "מגדל") ששמו היווני הוא טריכיאה. מגדלא-טריכיאה שכן על חוף הכינרת. טוענים שישו פגש אותה והתחבר אליה והיחסים ביניהם היו טובים. הברית החדשה מתארת את מריה מגדלנה כמי שישו גירש מגופה שדים, אך לא כאישה לא מוסרית או כזונה- כמו שהיא תוארה ע"י הכנסייה הקתולית והנצרות הקדומה.
את מרים המגדלית רואים בצורה אמביוולנטית, או דואלית, או משתמעת ל2 פנים:
1. הנצרות הקדומה והכנסייה הקתולית הוציאה למריה מגדלנה שם רע לפיו מדובר באישה לא מוסרית ואף זונה. יכול להיות שבילבלו אותה עם עוד 2 דמויות אחרות ששמן היה מרים- "מרים החוטאת" ו"מרים מבית הייני". אבל יש הטוענים שהמטרה של הכנסייה הקתולית בהוציאה שם רע למריה-מרים היא להצדיק את ההפרדה בין גברים לנשים על פי הכנסייה ואת אפליית הנשים. לכן מדובר גם בסוגייה מגדרית. ציורה של מריה כזונה או כאישה לא מוסרית בנצרות נועדה להראות שהיא כיפרה על חטאיה דרך ההתחברות לחבורתו של ישו וישו היה מוכן לקבל אף אותה אל שליחיו עד כדי כך שהיא תעמוד בראשם, עד כדי כך שהייתה נוכחת בעת צליבתו ובעת "קימתו לתחייה". הכנסייה הקתולית אף הקימה מחסה לנשים קורבנות זנות ולנערות רחוב בשם "בתי המחסה מגדלנה"- וכך הוסיפה ברצותה לעשות מעשה צדק לגינויה של מריה.
התלמוד ושאר כתבי חז"ל, להבדיל אלף הבדלות, מתארים אותה כאישה שבגדה בבעלה ושהיא למעשה אימו של ישו שהיה ממזר כי הוא נולד כתוצאה מבגידה. היא גם מתוארת כ"קולעת שיער הנשים".

2. מצד שני, ישנן תיאוריות לפיהן מריה מגדלנה הייתה למעשה אישתו של ישו או בת זוגו. התיאוריה הזאת בולטת בין היתר בספר "צופן דה וינצ'י". לפי התיאוריות האלה, הכנסייה הקתולית והנצרות הקדומה רצו לתאר את ישו כרווק ולהפחית את מעמד הנשים ולכן טישטשה את העובדה כביכול, שלישו הייתה בת זוג ששמה היה כשם אימו- ולכן תיארה את מריה כזונה או כאישה לא מוסרית. חוץ מזה הדבר האחרון שהנצרות והכנסייה רצו הוא שיגידו כי לישו הייתה בת זוג שהייתה בעברה אישה לא מוסרית… בכל מקרה ישו אהב אותה מאוד, השאלה היא אם מדובר באהבה ידידותית-אפלטונית או אהבה רומנטית.

 

ד. הקהילה היהודית-נוצרית הראשונה

הקהילה הנוצרית היהודית היו בתחילה חסידים של כת דתית יהודית שהופיעה ביהודה בסוף ימי הבית השני (המאה הראשונה לספירה). היהודים הנוצרים שילבו את אמונתו של ישו כמשיחם ותורתו יחד עם האמונה היהודית, כולל שמירה על ההלכה היהודית. השם עשוי לנבוע מהעיר נצרת, או מנבואות בספר ישעיהו ובמקומות אחרים שבהם הפועל מתרחש כשם עצם של תיאור רבים, או משניהם.
הנצרות היהודית היא הבסיס לנצרות הקדומה, שהתפתחה מאוחר יותר לנצרות. הנצרות החלה בציפיות משיחיות יהודיות, והיא התפתחה לפולחן ישו לאחר צליבתו וחוויות הפוסט-צליבה של חסידיו. המחקר המודרני עוסק בדיון מתמשך באשר לייעוד הנאות לחסידיו הראשונים של ישו. רבים רואים במונח נוצרי- יהודי כמונח אנכרוניסטי, בהתחשב בכך שאין הסכמה לגבי תאריך לידת הנצרות. כמה חוקרים מודרניים הציעו את הכינויים "מאמינים יהודים בישוע" או "חסידים יהודים של ישו" כמשקפים טוב יותר את ההקשר המקורי.

הכללתם של לא-יהודים הובילה לפיצול גדל והולך בין נוצרים יהודים (כלומר חסידיו היהודים של ישו) לבין נוצרים לא-יהודים. הם היו הראשונים לקיים את ארוחת הפסח כסעודה האחרונה בי"ד בניסן, ומה שהתפתח מזה הוא הכרזת צום עד "יום האדון" בתום השבוע הקדוש- של הפסחא כשהוא מנכס את השם של פסחה למען הספרייה שלהם לשבור את הצום. מהאחרון התפתחה בסופו של דבר הנצרות הניקיאנית, שדחתה את התיאולוגיה היהודו-נוצרית, לעתים קרובות באלימות פיזית, בעוד שיהדות הזרם המרכזי התפתחה ליהדות רבנית.

הנוצרים היהודים התרחקו מן היהדות המרכזית, ובסופו של דבר הפכו למיעוט שנעלם ברובו במאה החמישית, ולא צץ שוב עד המאה העשרים. הבשורות היהודיות -נוצריות אבדו למעט כל מיני פיסות ושרידים, ולכן קיימת אי ודאות ניכרת לגבי כתבי הקודש שבהם השתמשה קבוצה זו.

פיצול הנצרות והיהדות התרחש במהלך המאות הראשונות לספירה. [בעוד שהמלחמה היהודית-רומית הראשונה וחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה היו אירועים עיקריים, ההפרדה הייתה תהליך ארוך טווח, שבו הגבולות לא היו ברורים.

המונח "נוצרי יהודי" מופיע בטקסטים היסטוריים המנגדים בין נוצרים ממוצא יהודי לנוצרים גויים, הן בדיון על הכנסייה של הברית החדשה במאה הראשונה לספירה והן בשניה ובעקבותיה מאות שנים. מדובר גם במונח המשמש ליהודים שהתנצרו אך שמרו על המורשת והמסורת היהודית שלהם.

בתחילת המאה הראשונה לספירה היו כתות יהודיות מתחרות רבות בארץ הקודש, ואלה שהפכו ליהדות הרבנית ולנצרות פרוטו-אורתודוקסית היו רק שתיים מהן. היו פרושים, צדוקים וקנאים, אך גם כתות פחות משפיעות, כולל האיסיים. במאה הראשונה לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה הופיעו מספר גדל והולך של מנהיגים דתיים כריזמטיים התורמים למה שיהפוך למשנה של היהדות הרבנית; פועלו של ישו יוביל להופעתה של הקהילה הנוצרית היהודית הראשונה.

למרות שבבשורות הנוצריות יש גינויים חריפים של הפרושים, פאולוס השליח טען שהוא פרושי, ויש השפעה ברורה של פירוש בית הלל לתורה באמרות הבשורה . האמונה בתחיית המתים בעידן המשיחי הייתה תורת ליבה פרושית.

מה שהבדיל בין הנוצרים ליהודים היה האמונה שלהם במשיח כמשיח שקם לתחייה. בעוד שהנצרות מכירה במשיח אולטימטיבי אחד בלבד, אפשר לומר שהיהדות מחזיקה במושג של משיחים מרובים (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד). השניים הרלוונטיים ביותר הם המשיח בן יוסף והמשיח בן דוד המסורתי. כמה חוקרים טענו כי הרעיון של שני משיחים, האחד סובל והשני ממלא את התפקיד המשיחי המסורתי, היה נורמטיבי ליהדות העתיקה, קודם לישו. רבים היו רואים את ישו כאחד או שניהם.

למשיחיות היהודית יש שורשים בספרות האפוקליפטית של המאה השנייה לפנה"ס עד המאה ה -1 לספירה, ומבטיחה מנהיג "משיחי" עתידי או משיח להחיות את "ממלכת האלוהים" היהודית-ישראלית, במקום השליטים הזרים של אותה תקופה.

כנסיית ירושלים-הכנסייה הראשונה, הייתה קהילה נוצרית מוקדמת הממוקמת בירושלים, שני מנהיגיה היו יעקב אחיו של ישו והשליח פטרוס (שמעון כיפא). פטרוס היה המנהיג הראשון של האקלסיה-כנסייה הירושלמית. אבל יעקב (ג'יימס) שהיה יותר שמרן מפטרוס-שמעון הכניע אותו במאבק על ראשות הכנסייה.

בספר "מעשי השליחים" נמסר כי החסידים המוקדמים המשיכו בפעילות היומיומית בבית המקדש ובתפילת הבית היהודי המסורתי. קטעים אחרים בבשורות הברית החדשה משקפים שמירה דומה על אדיקות יהודית מסורתית כגון צום, יראת כבוד לתורה ושמירה על ימי קודש יהודיים.

עד שהגיע השליח פאולוס, והחליט שיש להפיץ את הנצרות בקרב הגויים קודם כל.

פאולוס היה בקשר עם הקהילה הנוצרית הקדומה בירושלים, בראשות יעקב בן יוסף, אחיו של ישו. שאול מתרסוס, או שאול התרסי- הלא הוא פאולוס, רדף תחילה את הנוצרים היהודים הקדומים, אך לאחר מכן שינה את דעתו. הוא אימץ את השם פאולוס והחל להתפלל בקרב הגויים, אימץ את התואר "שליח לגויים". הוא שכנע את מנהיגי אקלסיית-כנסיית ירושלים לאפשר לגיור גויים תוך כדי מתן פטור מרוב המצוות היהודיות , מה שפתח את הדרך לכנסייה נוצרית גדולה בהרבה, המשתרעת הרבה מעבר לקהילה היהודית.

הכללת גויים
כמה נוצרים יהודים מוקדמים האמינו שאינם יהודים חייבים להתגייר ולאמץ מנהגים יהודיים כדי להינצל. פאולוס ביקר את פטרוס על כך שהוא מסרב לאכול עם גויים במהלך ביקור של כמה מהנוצרים הללו אצל הגויים, ולכן הציג דוגמה גרועה ללא-יהודים המצטרפים לנצרות. פאולוס התנגד ליישום המחמיר של מנהגים יהודים אצל מתגיירים גויים, וטען מול ראשי הכנסייה הירושלמית לאפשר לגויים שהתגיירו פטור מרוב המצוות היהודיות. בסוף יעקב הסכים לתת פטור מחובת ברית המילה לגויים שהצטרפו לקהילה. בכך הקהילה התחלקה: יעקב ופטרוס היו ממונים על היהודים הנימולים, ופאולוס היה ממונה על הגויים הלא נימולים שהצטרפו לקהילה היהודית-נוצרית.

השליח פאולוס שילב את חייו של ישו עם הפילוסופיה היוונית כדי לפרש מחדש את התנ"ך העברי מבחינת ההתנגדות האפלטונית בין האידיאל (שהוא אמיתי) לבין החומר (שהוא שקרי). היהדות היא דת חומרית, בה החברות אינה מבוססת על אמונה אלא על מוצא מאברהם, המסומן פיזית על ידי ברית מילה, ומתמקדת כיצד לחיות את החיים האלה כראוי. פאולוס ראה בסמל של ישו קם לתחייה את האפשרות למשיח רוחני ולא גופני. הוא השתמש ברעיון זה של משיח כדי לטעון לדת שבאמצעותה כל בני האדם – לא רק צאצאי אברהם – יכולים לעבוד את אלוהי אברהם. בניגוד ליהדות, הגורסת כי היא הדת הראויה רק ​​ליהודים, הנצרות של פאולוס טענה כי היא הדת הראויה לכל בני האדם. פאולוס נסמך על "היהדות ההלניסטית" שהצדיקה קיום יהדות ללא קיום תרי"ג המצוות של היהדות, וגירסתו לנצרות גרמה לפיצול ולפנייה אל הגויים, כשהנצרות הופכת אט אט לדת נפרדת מהיהדות. נקודת השבר הגדולה הייתה חורבן בית המקדש השני בעשור השביעי של המאה הראשונה לספירה הנוצרית.

ככל שהנצרות גדלה ברחבי העולם הרחב הלא-יהודי, המסורת הנוצרית המתפתחת התנתקה משורשיה היהודיים והירושלמים. [ היסטוריונים ממשיכים להתווכח על הרגע המדויק שבו הנצרות המוקדמת ביססה את עצמה כדת חדשה, נפרדת ומובחנת מהיהדות. קשה להתחקות אחר התהליך שבו נפרדו השניים או לדעת בדיוק מתי זה התחיל. נוצרים יהודים המשיכו להתפלל בבתי כנסת יחד עם יהודים בני זמנם במשך מאות שנים. חוקרים מצאו עדויות לאינטראקציות מתמשכות בין תנועות יהודיות-נוצריות ויהודיות-רבניות מאמצע המאה השנייה לספירה ועד סוף המאה השנייה לספירה ועד המאה הרביעית לספירה. המאות הראשונות של האמונה בישו, כי הרי
הן הנצרות הקדומה והן היהדות הרבנית הקדומה היו הרבה פחות אורתודוקסיות ופחות הומוגניות מבחינה תיאולוגית ממה שהן כיום ושתי הדתות הושפעו באופן משמעותי מהדת ההלניסטית-יוונית, תוך כדי שאילה של אליגוריות ומושגים מהפילוסופיה ההלניסטית-יוונית הקלאסית. בסופו של דבר בכתבי הקודש הנוצריים החליפו היוונית, שפתה המקורית של הברית החדשה, והלטינית את העברית והארמית שהיו נהוגות בכתבי הקודש היהודיים.

נקודת המפנה בקשר בין היהודים הנוצרים לבין הנוצרים הגויים הייתה במועצה האפוסטולית בירושלים, שהתכנסה בשנת 50 לספירה הנוצרית והחליטה שגויים מתנצרים לא יהיו מחויבים לשמור על רוב חוקי התורה, לרבות הכללים בנוגע לברית המילה. עם זאת, המועצה שמרה על האיסורים על אכילת דם, בשר המכיל דם ובשר של בעלי חיים שלא הומתו כראוי, ועל ניאוף ועבודה זרה. היהודים הנוצרים המשיכו לשמור שבת ולהחשיב את השבת כיום מנוחה קדוש עד שהדתות נפרדו.

שלבי היפרדות הנצרות מהיהדות היו: 1. הוספת מצוות אכילת לחם הקודש הנוצרית- דימוי של דמו ובשרו של ישו. 2. ויתור על הכשרות. 3. ביטול מצוות ברית המילה וביטול החובה היהודית בכיסוי ראש.
פעולותיו של פאולוס השליח הביאו לדעיכתה של הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים ובארץ ישראל, עד שנעלמה.

לאחר השתלטות גירסת פאולוס של הנצרות על הקהילה הנוצרית שכבר הפכה לדת ונפוצה יותר בשטחי האימפריה הרומית שמחוץ לגבולות ארץ ישראל, והפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה הנוצרית, השלבים הבאים היו: העברת יום המנוחה ליום ראשון שהיה במקור "היום הנכבד של השמש" באימפריה הרומית, ושינוי מועדי החגים.

 

ה. יוחנן המטביל. 1. בתקופת שלהי ימי בית שני, תקופה שהתאפיינה בשחיתות, סכסוכים פנימיים- בעיקר בין פרושים שבהנהגה לצדוקים שבכהונה, הימצאות תחת עול השילטון הרומי וקניית כהונה ושילטון בכסף ובמירמה בידי אנשים שלא היו רצויים על העם (מזכיר לכם משהו? ואני לא מדבר על השילטון הקודם….), רבו המטיפים שצברו סביבם מאמינים. אותם מטיפים קראו לתיקון הדרכים בתוך הקהילה היהודאית/יהודית בארץ ישראל ויצאו כנגד המושחתים. חלקם ראו את עצמם כמבשרים, עושי ניסים וכמשיחים וחלקם- מאמיניהם ראו בהם ככאלה. ישו, או ישוע בן מרים, היה אחד מהם. הוא לא היה היחיד. היתרון של ישו היה הפירסום והתהודה שהוא עורר. בסופו של דבר את הפירסום והתהודה לישו נתנו תלמידיו, בייחוד פאולוס שייסד למעשה את הדת הנוצרית.

2. סיפור של אחד המטיפים והדרשנים באותם ימים שמשתלב עם סיפורי הברית החדשה שייך ליוחנן בן זכריה הכהן ממשפחת הכוהנים אביה, יליד הכפר עין כרם. אביו שירת ככוהן בבית המקדש השני. אנו מכירים אותו בתור יוחנן המטביל. במאות הראשונות לספירה הנוצרית היו קבוצות שהאמינו ביוחנן, ולא בישו.

3. יוחנן בחר לעצמו חיים לא שגרתיים: הוא הסתובב בהרים ולאורך הירדן וקרא לאנשים לחזור בתשובה לפני יום הדין. הוא טען שעל עם ישראל להיטהר, וכחלק מתהליך ההיטהרות הטביל אנשים בנהר הירדן- בדומה להיטהרות במקווה. דמותו סחפה אחריה מאמינים רבים והוא היה "המטיף בשער" שעורר את דאגת השילטונות הרומאיים. בנו של הורדוס, הורדוס אנטיפס, כלא אותו בבית הסוהר. בעקבות דרישת בת משפחתו הרודיאה, הוא כרת את ראשו של יוחנן והביא אותו אליה (לפחות לפי גירסת "הברית החדשה" הנוצרית).

4. כדי לחבר בין סיפורם של יוחנן ושל ישו, שני המטיפים הכריזמטיים וכדי שלא ליצור תחרות ביניהם, הנצרות טוענת כי יוחנן היה קרוב משפחתו של ישו ואף שישו הוטבל אצל יוחנן.

 

ו. יהודה איש קריות- או ג'ודאס. (האיש שמצויר כאן בורח מה"סעודה האחרונה של ישו".)
האיש הזה, יהודה בן שמעון מקריות שביהודה או בשומרון, הוא סמל לאנטישמיות יותר מאשר סמל לבגידה. הוא מזוהה כתלמידו הנאמן ביותר של ישו, שבגד בו והסגיר אותו לרומאים. בתמורה, לפי המסורת הנוצרית, קיבל שלושים שקל כסף. כנראה מהכוהנים להם הלשין על ישו, או מהרומאים.

מדוע סמל לאנטישמיות? בגלל שמו, יהודה, שמסמל את היהודים, והיותו "שר האוצר" והאחראי לתקציב של ישו וחבורתו. יהודים וכסף. השילוב שמוביל ליצירת האנטישמיות. כאחראי לכסף, הוא מתואר כחמדן שחמד למעשה את הכסף.
כשישו היה עם חבורתו, ניגש אליו לפי המסורת יהודה איש קריות ונישק אותו. כך זיהו החיילים הרומאיים את ישו ותפסו אותו.

(מעניין אם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מנחם בגין המנוח חשב על הסיפור הנוצרי הזה לגבי הנשיקה ששמעון פרס נתן ליצחק רבין בליל הבחירות, כשפרס חשב שהוא מוביל במדגם אך למעשה הפסיד- בגין לעג לפרס ואמר שפרס צריך לדרוש מרבין את הנשיקה שנתן לו לאחר הניצחון במדגם בלבד שנתן לו בחזרה כי הוא למעשה הפסיד. זאת סתם תהייה לא מציאותית שאני מעלה).

מצד שני, תיאוריות הפוכות טוענות שבנוסף לספרי הבשורה שקיימים בברית החדשה, יש גם את ספר הבשורה של יהודה איש קריות, ושלמעשה יהודה היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו וכל סיפור הבגידה הוא עלילה אחת גדולה וניסיון לטפול האשמה על יהודה ועל היהודים.

המסורת הנוצרית מספרת כי לאחר שיהודה שמע שישו נידון למוות, הוא עצמו התאבד. כנראה חזר בו מבגידתו, או שעשה זאת מתוך עצב על מורהו שהיה נאמן לו.

 

ז. שמעון כיפא (סלע), או פטרוס, "האפיפיור הראשון".

1. נחשב לבכיר ביותר בין שנים עשר השליחים של ישו והתלמיד המועדף עליו. כנסיית הוותיקן העיקרית נקראת על שמו. נחשב לממלא מקומו של ישו עלי אדמות, "מחזיק מפתח מלכות השמים", וכאפיפיור הראשון. כל אפיפיור שהתמנה אחריו נחשב לממלא מקומו של פטרוס עלי אדמות, וכתוצאה מכך גם כממלא מקומו של ישו. היה הבישוף הראשון של אנטיוכיה ושל רומא, והרי הבישוף של רומא הוא האפיפיור. נחשב למנהיג הראשון של האקלסיה (כנסייה קדומה של הקהילה) הנוצרית בירושלים לפי מסורות נוצריות.
2. במקור נקרא שמעון בר יונה, דייג יהודי שנולד באיזור צפון מזרח הכינרת. את ישו הכיר פטרוס כשישו הסתובב באיזור הכינרת. אגב, עד היום לאפיפיורים יש את "טבעת הדייג" על שם פטרוס.
פטרוס, בניגוד לפאולוס, נחשב כמי שהטיף בעיקר ליהודים בתוך ארץ ישראל על האמונה בישו! לפי מדרשים יהודיים, שמעון כיפא נחשב לשליח חז"ל שנועד להרחיק את הנצרות מהיהדות, לכן הוא מצויין, בניגוד לפאולוס שאפילו את שמו לא מציינים, כדמות חיובית יחסית ביהדות. כיצד פעל בנוסף לפאולוס בהפרדת הנצרות מהיהדות? זאת בסעיף הבא.
3. פטרוס מזוהה עם בית שמעון הבורסקאי (שהיה אדם אחר, ולא הוא) ביפו. ולא סתם. לפי המסורת הנוצרית, פטרוס ישן כיהודי על גג ביתו של שמעון הבורסקאי וחלם חלום על חיות לא כשרות, כשקול מהשמים מצווה עליו לאכול אותן כמה פעמים, למרות שסירב. נחשב גם מי שביטל את הצורך של הגויים הנוצרים או היהודים המתנצרים לשמור שבת והעביר את היום הקדוש בשבוע לפי הנצרות ליום ראשון. פטרוס מזוהה גם כמי שביטל את הצורך שגויים שהתנצרו או נולדו נוצרים, או צאצאי יהודים שהתנצרו, יחוייבו בברית מילה.
4. פטרוס חי ברומא בשלושים ויותר שנותיו האחרונות, התבודד על סלע מחוץ לעיר (מכאן כינויו), נתפס על ידי אנשיו של הקיסר הרומאי נירו ונצלב הפוך כשראשו כלפי מטה. אחד מהסמלים של פטרוס בנצרות הוא צלב הפוך.
ח. יעקב בן זבדי (סנטיאגו): יעקב בן זבדי, או סנט ג'יימס, או סנטיאגו.
(ואל תדאגו, אני לא נוצרי ולא משיחי ולא חלילה מנסה לנצר אף אחד, אלא רק לספר את ההיסטוריה).אחד השליחים החשובים של ישו מבין 12 שליחיו שמסמל לדעתי את האירופיזציה שעברה הנצרות מאז הפכה הדת הנוצרית לדת הרשמית של האימפריה הרומית בשנת 313 לספירה, הוא יעקב בן זבדי (חי בין השנים 3 עד 44 לספירה), הידוע בשם סנטיאגו או סנט ג'יימס. יעקב הוא המארטיר (מארטיר- "קדוש שנרצח בגלל אמונתו") הראשון מבין שנים עשר השליחים של ישו. יעקב היה אחיו של שליח אחר מבין ה12, יוחנן בן זבדי (שאין לבלבל אותו עם יוחנן המטביל).אין לבלבל את יעקב בן זבדי, או "יעקב הגדול", עם יעקב אחר שהיה שליח של ישו, יעקב בן חלפי (יעקב הקטן), או עם יעקב בן יוסף, אחיו של ישו.יעקב בן זבדי, או סנטיאגו בשמו הספרדי, היה אחד מתלמידיו הראשונים של ישו. יהודי ובנם של שולמית וזבדי. בסופו של דבר יעקב נתפס, והמלך האחרון של יהודה מצאצאי הורדוס, אגריפס הראשון, הורה להוציאו להורג במכת חרב.עד כאן סיפורו של יעקב היהודי. מכאן מתחיל הסיפור הנוצרי-אירופי על יעקב בן זבדי: היות וראשו של יעקב נערף, ראשו נמצא בקתדרלת יעקב הקדוש (או "יעקב הגדול") ברובע הארמני של ירושלים. האירופיזציה של הנצרות מתבטאת כאן בסיפור האגדה הנוצרי לפיו עצמותיו של יעקב נדדו בים על צידפה עד לספרד, למחוז גליסיה, למקום שנקרא "סנטיאגו דה קומפוסטלה" (שדה הכוכבים של יעקב).

במאה העשירית לספירה החלה עלייה לרגל אל קתדרלת סנטיאגו בסנטיאגו דה קומפוסטלה, שם לפי האגדה נמצא שאר גופו של יעקב. "קאמינו דה סנטיאגו"-נתיבי הצליינות אל קתדרלת סנטיאגו. מדובר באחד ממסלולי הטיולים המוכר בעולם.
ישנם 4 מסלולים להגיע אל המקום, ביניהם "המסלול הספרדי" והמסלול הצרפתי שמתחיל כבר בצרפת. במסלול הזה עוברים בין הרים, כפרים ועיירות ציוריות, בין אכסניות צליינים ועוד מקומות עד שמגיעים אל היעד הנכסף, קתדרלת סנטיאגו. הנתיבים האלה נחשבים מקודשים במסורת האירופית-נוצרית. הצדפה היא הסמל והקמע למעשה של מסלול הקאמינו דה סנטיאגו.

וכמו שכתוב בויקיפדיה על הקאמינו: "ארבע דרכים ממוסדות מתחילות בצרפת ונפגשות בארץ הבסקים שבמערב הפירנאים. משם, דרך יחידה חוצה את צפון ספרד, ועוברת בבורגוס, קריון, סהגון, לאון, אסטורגה ולוגו. מסע העלייה לרגל נמשך מספר חודשים. עולי הרגל מחכים בטורי ענק כדי להיכנס לקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה שבה נמצא פסלו (ליתר דיוק: מקום גופו) של יעקב הקדוש".

ט. "הברית החדשה"החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים- כשהחלק הראשון הוא למעשה "הברית הישנה" על פי הנצרות- למעשה התנ"ך היהודי בתוספת כמה ספרים חיצוניים שהודרו מהקאנון התנ"כי היהודי. ישו הוא הנושא המרכזי בו. מכיל 27 ספרים, מתוכם 4 אוונגליונים (ספרי בשורה- מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן בן זבדי) שמתארים את מעשיו ופועלו של ישו לפי הגירסה הנוצרית. שאר הספרים מתארים את מעשיהם ופועלם של שליחי ישו ואיגרות של השליח פאולוס שרובן ממוען לקהילות הגויים במרחב היווני ובאסיה הקטנה וכן האיגרת אל העבריים וחזון יוחנן (בן זבדי) שמדבר על אחרית הימים בעיני הנצרות. כתוב בצורה תנ"כית ומסודרת ומעוצב כהמשך של התנ"ך היהודי או "הברית הישנה", למראית עין.
בערבית נקרא "אינג'יל".נחשב כקובץ מיסיונרי יותר מאשר כתיעוד היסטורי למרות שלא פעם ולא פעמיים הוא מובא במחקר כתיעוד היסטורי. נכתב במקור ביוונית וחלקו מתורגם מארמית ליוונית.שמו של הקובץ בא מהפסוק בספר ירמיהו התנ"כי: הִנֵּה יָמִים בָּאִים (…) וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.לפי המסורת הנוצרית, מדובר בברית חדשה שכרת האל עם אומות העולם במקום הברית בין הבתרים שכרת עם עם ישראל. הקובץ מיועד לגויים יותר מאשר ליהודים.

ספרי הברית החדשה:

הבשורה על-פי מתי
האיגרת אל פילימון
האיגרת אל העברים
האיגרת אל טיטוס
האיגרת השנייה אל טימותיוס
האיגרת הראשונה אל טימותיוס
איגרת יעקב
איגרת פטרוס השנייה
איגרת יוחנן השלישית
איגרת פטרוס הראשונה
איגרת יוחנן השנייה
איגרת יוחנן הראשונה
איגרת יהודה
האיגרת השנייה אל התסלוניקים
האיגרת אל הקולוסים
הבשורה על-פי יוחנן
מעשי השליחים
הבשורה על-פי לוקאס
הבשורה על-פי מרקוס
האיגרת הראשונה אל התסלוניקים
האיגרת אל הרומאים
האיגרת השנייה אל הקורינתים
האיגרת אל הפיליפים
האיגרת הראשונה אל הקורינתים
האיגרת אל האפסים
האיגרת אל הגלטים
חזון יוח

מבוא לתולדות העמים התורכיים (וגם מבוא לנצרות)- התורכופולים

מי היו התורכופולים (Turcopoles)?

התורכופולים, ביוונית "בני התורכים" או "צאצאי התורכים" היו במקור בני עמים תורכיים ששירתו את הממלכות הנוצריות. הכוונה לממלכות הצלבניות, לממלכה הפראנקית (הממלכה שהתקיימה איפה שכיום גרמניה וצרפת) ואת האימפריה הביזאנטית, בייחוד בין המאות ה-11 וה-13 לספירה. יחידות התורכופולים סווגו בצבאות הנוצריים לפי סיווג אתני, כצאצאים של נישואים מעורבים שאבותיהם היו ממוצא תורכי או תורכמני (כלומר: מוצאם מהעמים התורכיים שבאו במקור ממרכז אסיה) ואימהותיהם ממוצא יווני. הם נזכרים לראשונה בתיעוד ביזאנטי במאה ה-11. חשוב להדגיש כי לא כל בני העמים התורכיים כולם היו מוסלמים- בטח ובטח זה נכון לגבי התורכופולים. בצבא הממלכה הפראנקית הם שירתו כפרשים בעלי נשק קל, והם אומנו בשיטות הלחימה של העמים התורכיים המוסלמיים. בהמשך הוסר מהם הזיהוי האתני והם יותר שימשו תחת זיהוי מקצועי כשכירי חרב שהם לאו דווקא ממוצא תורכי בכלל. בהמשך מפקדיהם של התורכופולים היו ממוצא פראנקי (גרמני-צרפתי). לקראת שלהי שנות קיומם הם שימשו כתצפיתנים וכמעין לוחמי גרילה ושליחים עבור הצבא הפראנקי. בהמשך הם שירתו גם בממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל והשתתפו במסעי הצלב הראשון והשני וגם נלחמו עבור המסדרים הצלבניים האביריים, כדוגמת ההוספיטאלרים במאה ה12. הם אומנם היו נחותים במעמדם מול האבירים אך נחשבו לפרשים נועזים במעמד שהוא מעל לוחם צלבני או פראנקי רגיל. הם נועדו במקור ללחימה מול המוסלמים (מתוך ידיעה כי בני העמים התורכיים יודעים איך להילחם מול מוסלמים) והיוו כמעט חצי מחילות הפרשים של הפראנקים וכלוחמים נועזים בצבא הצלבני.

 

 

 

אודות האירגון "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני"

על האירגון "הג'יהאד האסלאמי הפלשטיני":
1. האירגון הוא דתי-סוני ונוסד בשנת 1981 על ידי סטודנטים מהאוניברסיטה האסלאמית בעזה (בעיקר ד"ר פתחי שקאקי שהיה רופא במקצועו והשייח' עבד אל עזיז עודה שהיה מטיף דתי אסלאמי). הפעילים שלו בתחילה פעילים באירגון "האחים המוסלמים". עם זאת, האירגון אינו תנועת בת של "האחים המוסלמים". ההשראה לייסוד האירגון היה המהפיכה האסלאמית באיראן שנתיים לפני כן ואת המימון שלו מקבל האירגון מאיראן האסלאמית. מקור האירגון בעזה אך המפקדה הראשית שלו נמצאת בדמשק. כמו אירגוני ג'יהאד עולמי, האירגון בנוי בצורת תאי פעולה.
2. בניגוד לחמאס, שמייסודו היה מעורב בקהילה ובפוליטיקה בקרב הפלסטינים, ונועד למעשי טרור ולפעילות צבאית בלבד ולא לפעילות קהילתית או פוליטית. יש לו זרוע צבאית בשם "גדודי אל-קודס" שנוסדה בשנת 1992. מנהיג האירגון הראשון ומייסדו היה ד"ר פתחי שקאקי שדווקא כן עמד בראשית שנות השמונים בראשות "אירגון צדקה" בעזה, שחוסל במאלטה בשנת 1995. כמו כן הושפע האירגון גם מאירגוני ג'יהאד אסלאמי עולמי שהוקמו באפגניסטאן בתגובה לפלישה הסובייטית בראשית שנות השמונים. האירגון מקבל הוראות הפעלה ישירות מאיראן.
3. מטרת האירגון היא "לקיים ג'יהאד מזוין ומיידי לשיחרור כל פלשטין (מהנהר ועד הים) ולמיגור היישות הציונית". בדומה לחזבאללה השיעי, אנשי האירגון אימצו את אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות מראשיתו. בראשית שנות קיומו ישראל לא נגעה לרעה באירגון מתוך רצון ליצור משקל נגד לאירגוני השמאל הפלסטיניים ובמיוחד לתנועת הפת"ח החילונית. באותן שנים ביצע האירגון רציחות ופיגועים בעיקר נגד משתפי פעולה עם ישראל ברצועת עזה. הפיגוע שגרם לפירסום האירגון היה הפיגוע בבית ליד בשנת 1995. האירגון מתנגד לכל נורמליזציה או הידברות עם ישראל ומתנגד להסכמי אוסלו. עם זאת, ראשי האירגון נמצאים בקשר עם המודיעין המצרי.
4. לאירגון הנ"ל אין שום מחויבות או אחריות על אזרחים ברצועת עזה ובמוקדי פעילותו (בניגוד לחמאס). יש לאירגון נציגות מאוד רחבה בלבנון וקשר הדוק עם אירגון "חזבאללה" וההנהגה האיראנית. האירגון ופעיליו לא מתביישים בקשר הישיר שלהם עם איראן השיעית, למרות היותו אירגון מוסלמי סוני, ובתמיכה הישירה והוראות ההפעלה שהוא מקבל מאיראן ומכוח קודס של משמרות המהפיכה האיראניים. פעילים של האירגון התאמנו במחנות אימונים באיראן.
5. את פתחי שקאקי החליף בשנת 1995 ד"ר רמדאן עבדאללה שלאח כמזכ"ל האירגון ולאחר מותו של שלאח (באופן טבעי) החליף אותו זיאד נח'אלה שעומד בקשר עם ההנהגה האיראנית ונפגש עם נשיא איראן אבראהים ראיסי.
6. לאירגון יש תחרות עם תנועת החמאס ובצפון השומרון הוא משתף פעולה עם חוליות שמקורן באירגון הפת"ח החילוני בשל התחרות של שני האירגונים מול החמאס. אותן חוליות מאוחדות בצפון השומרון מקבלות הוראות מאיראן. אנשי "גדודי אל קודס" של הג'יהאד האסלאמי נחשבים כחסרי רסן וכלוחמים מובחרים על ידי הפלסטינים.

שינזו אבה, ראש ממשלת יפן האגדי (בין 2012-2020) שנרצח בהתנקשות

פוסט על אבה שינזו, ראש ממשלת יפן בין 2012-2020 (עם שנות הכהונה הכי רבות), עבר התנקשות בחייו ב8 ביולי 2022 בעיר נארה. ראש הממשלה לשעבר היפני השישי שנרצח בהתנקשות בהיסטוריה היפנית.
אחר נפילת ברית המועצות בראשית שנות התשעים, ניסו זרמים שונים באקדמיה בעולם להוכיח כי הלאומיות, שהולדתה במאה ה-19, נמצאת על סף פשיטת רגל וכי אין עוד צורך בה. זאת לאחר שהרעיונות המרקסיסטיים שבהם נאחזו רבים מהוגי הדעות ואנשי האקדמיה בתחום מדעי הרוח והחברה, פשטו את הרגל. אכן, מאז ראשית המאה ה-21, בעיקר בצל התפוגגות החזונות על דמוקרטיה במקומות שלא ניתן ליישם אותה כמו ברוסיה (שבתחום מדעי המדינה מוגדרת "דמוקרטיה לא ליברלית"), במזרח התיכון בשנים 2003 ו-2011, ובעוד מקומות בעולם, קיבלו אותם אנשים תשובה לאלטרנטיבה הגרועה לרעיונות הלאומיים: החזרת העידן האימפריאלי, שהתפוגג בתום מלחמת העולם הראשונה. פוטין הרוסי רוצה להיות נשיא על תקן צאר, ואילו ביפן, מדינה שבה עומד בראשה, כיום באופן ייצוגי זה אלפי שנים קיסר בן אותה משפחה קיסרית מקורית, ישנו ראש ממשלה שרוצה להחזיר את חזון יפן האימפריאלית, חזון שהתפוצץ יחד עם שתי פצצות אטום שהוטלו על המדינה בתום מלחמת העולם השנייה. למנהיג הזה קוראים שינזו אבה, שלפני שישה ימים מלאו לו 61 שנים. שמו כמו שקוראים לו מחוץ למזרח הרחוק הוא Shinzō Abe, אך במציאות קוראים לו Abe Shinzō, היות וביפן, כמו בהרבה מדינות במזרח הרחוק, כותבים ראשית את שם המשפחה ורק אחר כך את השם הפרטי. בשמו הפרטי, שינזו.
שינזו הוא חבר המפלגה הליברל דמוקרטית, ששלטה כמעט ברציפות ביפן מאז תום מלחמת העולם השנייה. אותה מפלגה אימצה בלחץ אמריקני אסטרטגיה של אי-לוחמה- פציפיזם, כתוצאה מתבוסת יפן הלאומנית שהייתה חלק ממדינות הציר יחד עם גרמניה הנאצית ואיטליה באותה מלחמת עולם. הצבא היפני צומצם, עד כדי כך שנקרא "כוחות ההגנה העצמית" והפציפיזם עוגן בחוקה היפנית. מפלגתו של שינזו נחשבת לימנית, והוא עצמו שייך לאחת הסיעות הלאומניות בתוך המפלגה, סיעה שדוגלת בשמרנות, בנאמנות לקיסר ובכך שהקיסר יהיה גבר בלבד.
שינזו כבר נבחר לראש ממשלה פעם אחת בעבר, שימש בתפקיד בין השנים 2006 ל-2007, עת הודח בשל חוסר פופולריות ובשל המילטינטיות היחסית שלו. דעתו של שינזו היא נגד אי-הלוחמה. לדעתו, צבא יפן צריך להיות צבא לכל דבר ועניין ועל יפן לקנות השפעה בין לאומית בעיקר מול יריבותיה הגדולות, סין וצפון קוריאה. עוד מראשית דרכו בפרלמנט היפני, בשנת 1993, פעל שינזו לבחינה מחדש ואף לביטול הסעיף הפציפיסטי בחוקה. הצבא היפני אף עזר לארצות הברית בשנת 2003 בעת מלחמותיה באפגניסטן ובעיראק. דעותיו של אבה אף הובעו בסיפרו, "אל אומה יפה", שהפך לרב מכר. הוא הביע תמיכה מרומזת בהנהגה היפנית הלאומנית-מיליטריסטית שהייתה בעת מלחמת העולם השנייה, שדגלה באימפריאליזם יפני. הוא הכחיש כל אשמה כלפי יפן בביצוע פשעים כנגד האנושות במהלך המלחמה וסירב להגיד במפורש כי יפן ביצעה פשעי מלחמה בסין עצמה במלחמה כנגד הסינים, שהייתה הפתיח שקדם למלחמת העולם השנייה. הוא אף ביקר במופגן במקדש יוסוקוני בטוקיו, שם מונצח זיכרם של מנהיגי ומפקדי הצבא היפניים במהלך מלחמת העולם השנייה, שהוגדרו על ידי בתי דין בינלאומיים כפושעי מלחמה, בין היתר בשל זוועות שביצעו בקוריאה ובסין במהלך מלחמותיה של יפן במדינות הללו.
חזונו האמיתי של אבה מסתמן כ"החזרת עטרה ליושנה" של יפן המיליטריסטית ושל חזון האימפריה היפנית, רק בצורה עדינה יותר ופחות לוחמנית ממה שהיה באותם ימים אפלים. הוא רואה בסין ובצפון קוריאה כאיום קיומי על יפן, בייחוד בשאיפות האימפריאליות של סין עצמה. הוא רוצה להחזיר את הצבא היפני לימי גדולתו. מה גם שמבחינה כלכלית, שינזו מאמין מאוד בקשירת קשרים כלכליים עם מדינות האיזור, בין היתר עם אוסטרליה, אל מול ההתעצמות הכלכלית הסינית.
מבחינה כלכלית, שינזו אימץ שיטה כלכלית קפיטליסטית משלו, שקוראים לה במערב "אבה-נומיקס", או הכלכלה של אבה. הוא מאמין בהתרחבות פיסקלית (המתייחסת להטלת מיסים) ומונטארית (מתייחסת לכמות הכסף בידי המדינה לעומת התוצר), ובהשארת אחוזי אינפלציה של שני אחוזים בממוצע. התוכנית הכלכלית שלו לגבי יפן, מדינה שכבר שני עשורים סובלת ממיתון יחסי, לא תמיד עובדת לטובתו.
בסוף שנת 2012 נבחר שוב לקדנציה שנייה, שבמהלכה אף התרחש משבר פוליטי ונערכו בחירות נוספות, בה זכה בהן שוב. הקדנציה הנוכחית מאופיינת בניסיון לממש את שיטתו הכלכלית, וכן גם בהמשך מדיניותו הלאומנית: הוא ייסד יום מיוחד לציון יום השנה לסיום הכיבוש האמריקני במדינתו שבא בעקבות מלחמת העולם השנייה והסתיים בסוף שנת 1952, ודאג להשמיט מספרי הלימוד ביפן את הקטעים המתעדים פשעים נגד האנושות שביצעו היפנים בעבר. אבה הוא מסוג המנהיגים שהם שמרנים ומסורתיים. מבחינה כלכלית הם מאמינים בכלכלת שוק חופשי ושואפים להגדיל את עוצמתה הכלכלית של המדינה ולהרחיב את קשרי החוץ שלה. והעיקר: הזיקה החזקה למסורת, להיסטוריה והשאיפות להחזרת עוצמתן של מדינותיהן לתקופה שלפני המלחמות הגדולות, שפוררו את כוחן. הם שואפים לחזרת ימי האימפריה הגדולים, במקרה של אבה האימפריה היפנית שהתגבשה לפני מלחמת העולם השנייה. הם עומדים בתחרות מול יריבים איזוריים היסטוריים: אבה מול סין, בייחוד כשעומדת ברקע מריבה היסטורית בין המדינות על קבוצת איים בים סין. אבה, שכיהן את מספר שנות הכהונה הרבות ביותר לראש ממשלה יפני, לא מאמין בעימות עם המערב, כמו ההנהגה היפנית המיליטיריסטית-אימפריאליסטית של פעם, אלא להיפך: בהתחברות אליו, כתוצאה מהמאבק האיזורי מול סין. בימיו של אבה התחזקו הקשרים בין יפן ותורכיה, ואף בין יפן לישראל- שינזו ביקר בעבר בישראל עם משלחת עסקית מיפן.
את אבה מאשימים חלק מבני עמו בהתנהגות אוטוריטארית, ובניסיון להיות שליטים יחידים, כשמעל אבה, בעיניו, עומד רק הקיסר- וזאת כנראה הסיבה להתנקשות בחייו. עדות לקשיחותו של אבה היא עת נתפסו שני בני ערובה יפניים בידי דאע"ש בעיראק. אבה עמד בסירובו לשלם את הכופר עבורם, למרות שהוצאו להורג. בכך, בעיניו, הוא שמר על הכבוד היפני.
אבה גם הביא לביטול הסעיף הפציפיסטי בחוקה היפנית. הוא גם פועל להתחמשות מואצת של הצבא היפני, ובצדק, היות וליפנים אין אמון בארצות הברית של אובמה ובפייסנות בכלל, אל מול סין המתעצמת. לאחרונה אף נראו חברי פרלמנט יפנים (ביפן יש שני בתי פרלמנט- תחתון דומיננטי ועליון חלש יותר) מכים אחד את השני והפגנות נערכות ברחבי יפן בשל התנגדות, בעיקר מצד שמאל של המפה הפוליטית, לביטול סעיפי אי הלוחמה בחוקה היפנית.
(פורסם במקור ב2015, מידע עודכן ב8 ביולי בשעה 8:30 לפי שעון ישראל)

הקשר בין יפן לתורכיה

 

לאחרונה, אנשים שואלים אותי על המשותף בין יפן לתורכיה. ישנם כמה אלמנטים משותפים למדינת האיים שהייתה מבודדת עד לאמצע המאה ה-19 ובין תורכיה, שהפכה עם השנים לחומה בצורה ועם לבדד ישכון. אני מסמן שבעה קשרים בין יפן לתורכיה:

ראשית כל, המסורת האימפריאלית. ביפן השושלת הקיסרית נשארה אותה שושלת עד היום מזה אלפי שנים. למרות תהפוכות ומלחמות פנימיות רבות, דאגו היפנים להשאיר את אותה משפחה קיסרית בשלטון. כך היה עם המשפחה העותמאנית. כמו שהיו סולטאני-בובה שהיו חותמות גומי בידי אחרים, כך היו במשך אלפי שנים קיסרי בובה שהיו חותמת גומי בידי שליטים אחרים ששלטו בשמם. למשל: עד המאה ה-19 היו שני סוגים של שליטים, ששלטו בפועל באימפריה בעוד הקיסר היה ייצוגי: הסוג הראשון של השליט היה השוגון (מבטאים זאת SHOGUN) וסוג אחר של שליט, שהפך גם שוגונים אחרים לשליטי בובה יחד עם הקיסר, הוא הדאימיו, בעל האדמות הראשי ביפן.

קשר שני, המוצא והשפה. מקורם של רוב היפנים, אם לא כולם, והתורכים, הוא מקור דומה: מרכז אסיה ומונגוליה. חלק אחר של היפנים מקורו בעמי האוקיינוס השקט השונים. השפה התורכית והשפה היפנית שייכות שתיהן למשפחת השפות האלטאיות, שמקורן במרכז אסיה. יחד עם שתי השפות הללו, הונגרית ופינית נחשבות גם לחלק ממשפחת השפות האלטאיות.

קשר שלישי: המורשת המלחמתית. ליפנים יש את מורשת הסמוראים, הבושידו (רוח הלוחם) ועוד אומנויות לחימה- הכל מקורו בזמן ימי הביניים, ואילו לתורכים יש את מורשת היניצ'רים, הסיפאהים (חיל הפרשים) וצבא שכיום מגן על ארצו בעיקר כלפי פנים בימינו אנו. תורות הלחימה והגיוס של היפנים והתורכים מיושמות החל מגיל ילדות. אנשים שירתו כסמוראים ויניצ'רים כל חייהם, וזה שימש להם מסלול לקידום מינהלתי, כשהתפקיד הבכיר ביותר במקרה התורכי-עות'מאני הוא הווזיר הגדול, ובמקרה היפני השוגון.

קשר רביעי: כבוד למורשת העתיקה. גם ביפן וגם בתורכיה, בייחוד תורכיה של ימינו אנו, נהוג מתן כבוד ואיזכור בכל מיני מפגנים ומבנים של המורשת העתיקה. טירות, ארמונות ומצעדים עתיקים נהוגים עד היום ביפן וגם בתורכיה לזכר העבר.
באשר לדת- היפנים לא ידועים כעם דתי במיוחד, ממש כמו תורכיה הכמאליסטית החילונית עד לימי ארדואן. הדת המרכזית ביפן היא שינטו. גם בודהיזם יש ביפן.

קשר חמישי: התבודדות וחיקוי מסורות של עמים אחרים. עד למאה ה-19, יפן הייתה מבודדת משאר העולם והקשר שלה היה בעיקר עם קוריאה וסין. הסינים נתנו את ההשפעה החזקה ביותר על המורשת היפנית מבחינת כתב יד, מנהגים פולחניים, שפה ותרבות. בתוך השפה היפנית העתיקה ישנן לכל מילה יש מקבילה שאמרו אותה בסינית. מזכיר מאוד את השפה העות'מאנית, שהייתה בעיקרה ערבית ופרסית עם תחביר והגייה תורכיים. האימפריה העות'מאנית שאפה להתפשטות כמו יפן של ראשית המאה ה-20, אך לא היו לה שאיפות שיצאו אל הפועל ביבשת אמריקה למשל. גילוי יבשת אמריקה נעשה בתהליך שהתרחש במאות ה15 עד ה17, מקביל לתור הזהב העות'מאני, אך העות'מאנים העדיפו להילחם כנגד שכניהם. תורכיה עצמה הפכה החל מימי אתאתורכ למבודדת כלפי פנים. המסורת המלוכנית והמנהלתית של העות'מאנים הם חיקוי של שיטת הניהול הפרסית ושיטת הניהול הביזנטית. התורכים אימצו את דת האסלאם, ואילו הבודהיזם, שמקורו בהודו, הצליח לחדור ליפן ולתפוס שם אחיזה.

קשר שישי: פיאודליזם, כלומר חלוקה לנחלות שיש בהן בעלי נחלות ואריסים. השיטה הזאת הייתה נהוגה ביפן יותר מאלף שנים. בעל הנחלה היה מעמיד חיילים לרשות הקיסר. כך גם הייתה השיטה באימפריה העות'מאנית, שיטה מעין-פיאודלית של תימאר ואלתיזאם. ביפן אף בעל האדמות עם מספר הקרקעות הרב ביותר שהיו ברשותו הגיע לשילטון בפועל. זה היה הדאימיו, האדון.

קשר שביעי: הקשרים בין המדינות והרפורמות. בעת שבאימפריה העות'מאנית הנהיגו בעשורים הראשונים של המאה ה-19 הסולטאנים סלים השלישי ומחמוד השני את התנזימאת- רפורמות של מירכוז השילטון והתאמתו למערב, רפורמות שהובילו לחיסול היניצ'רים, לפתיחות דיפלומטית למערב וגם לשיוויון בין העדות בגיוס לצבא ובבתי משפט והתמערבות של הצבא מבחינה לוגיסטית, מה שגרם לסולטאנים לעטות עליהם מדי צבא בנוסח מערבי שהחליפו את הלבוש המסורתי והטורבאן, וכן גרם לחיזוק מעמד הסולטאנים עצמם לאחר כמה מאות של שילטון בפועל של הוואלידה סולטאן או הווזיר הגדול או מושלים מקומיים, באמצע המאה ה-19 הונהגו גם ביפן רפורמות של היפתחות למערב, יציאה מהבדידות, חיזוק הקיסר למעמד שליט בפועל והחלפת בגדיו מבגדים שדמו ללבוש אישה ללבוש צבאי מערבי. קראו לרפורמות האלה "הרסטורציה של מייג'י". בעיקבות ההיפתחות למערב וכן התעוררות הלאומיות היפנית מחד והלאומיות התורכית מאידך, לאומיות שהיו מהוגיה שפיתחו את ה"קשר הטוראני", הקשר בין העמים האלטאיים שמקורם במרכז אסיה כשתורכיה ויפן נכללות באותו קשר, התהדקו היחסים בין האימפריה העות'מאנית ליפן. היו חילופי משלחות, ידע וסחורה, כשמי שהחל בזאת היה הסולטאן עבד אל חמיד השני, ששלט החל מ1876. היחסים התהדקו עוד יותר לאחר הפיכת התורכים הצעירים הלאומנים בשנת 1908, ויפן הוזכרה רבות בעיתונים תורכיים. גם לתורכיה הכמאליסטית היו קשרים טובים עם יפן, וחברות תורכיות עסקו בפרוייקטים ביפן ולהיפך. לפני כשנה חנכו ארדואן וראש ממשלת יפן את הרכבת התת קרקעית שמחברת בין שני חלקי איסטנבול, שהוא פרוייקט של חברה יפנית.
מי שלומד על תורכיה ומתמחה בנושא, קל לו להתחבר לנושא של יפן, שנושא עימו דברים משותפים רבים. אבל יש לזכור: השושלת העות'מאנית הודחה מהשילטון, לאחר ששרדה כשש מאות ועשרים שנים. אני מעריך שלמרות האמביציות שמיוחסות לשילטון בתורכיה כיום לא יקום סולטאן אחר לא עות'מאני. ואילו ביפן, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בה הובסה יפן באכזריות על ידי בעלות הברית, אותו הירוהיטו הקיסר שהיה בין האחראים לחורבן לא התפטר ולא הודח. הוא נשאר בתפקידו עד יומו האחרון בשנת 1989 ובנו אקיהיטו כיהן בתפקיד עד 2019 עת הזדקן,פרש והעביר את תפקיד הקיסר לבנו נארוהיטו שמכהן בתפקיד עד היום.

האם היו רמזים מקדימים לאכזריות הגרמנית במלחמת העולם השנייה עוד לפני כן, בתקופה מלחמת העולם הראשונה?

האם היו רמזים מקדימים לאכזריות הגרמנית במלחמת העולם השנייה עוד לפני כן, בתקופה מלחמת העולם הראשונה?
בעוד כמה ימים יחול יום השואה, שבה הושמד שליש מהעם היהודי ביוזמת גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה. אבל נשאלת השאלה, האם היו רמזים מקדימים בהתנהגותה של גרמניה לעתיד לבוא?
תשובה חלקית ניתן למצוא בעת המלחמה העולמית שקדמה למלחמת העולם השנייה, מלחמת העולם הראשונה, עת האימפריה הגרמנית בהנהגת הקייזר וילהלם השני הובילה את מעצמות המרכז (יחד עם אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) במלחמתן מול מדינות ההסכמה- צרפת, בריטניה, האימפריה הרוסית (שפרשה בשנת 1917) ולקראת סוף המלחמה- גם עם ארצות הברית. סיכסוך זה אירע בין השנים 1914-1918.
במהלך פרוץ המלחמה, בשנת 1914, פלשו כוחות גרמניים לשטח צרפת האויבת ולבלגיה, למרות שנחשבה נייטראלית. ההיסטוריון מקס הייסטינגס, בספרו "פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה" טוען כי מצד אחד, הצבא הגרמני אכן התנהג בחוסר אנושיות שיטתית בבלגיה ובצרפת באמצעות מעשי טבח בהיקפים גדולים. אומנם הייסטינגס טוען כי זה לא חייב להיות רמז מקדים או ממצא שאפשר להשוותו למעשי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל לדעתי בכל זאת אפשר לראות במעשי הגרמנים כרמז לעתיד לבוא.
במהלך הקרבות בבלגיה ובצרפת באוגוסט 1914, הגרמנים פחדו כל הזמן מלוחמי גרילה, לכן הם בחרו לרצוח מספר רב של אזרחים ובני ערובה, טוען הייסטינגס. הוא מביא כדוגמא בעמוד 285 בספר מעשה זוועה שביצעו הגרמנים: ב12 באוגוסט אישה בלגית פתחה את התריסים בביתה ובטעות חתכה חוט של טלפון שדה גרמני. העונש היה הרס של הכפר כולו ע"י הגרמנים ודרישה לפיצוי. בלוקסמבורג איטלקי ירה בכלב שלו מתוך היענות להוראות של הגרמנים לגבי טיפול בחיות מחמד, ובתגובה הוצאו להורג 15 איטלקים. את העצבים על כישלונותיהם בשדה הקרב הוציאו הגרמנים על אזרחים. היו גם מקרים שבהם חיילים מכפרים כלשהם הרגו חיילים גרמניים, ובתגובה הוצאו להורג תושבי הכפר (באחד המקרים 200 אזרחים) והכפר נהרס. בסך הכל בראשית המלחמה תועדו 129 מעשי זוועה של גרמנים בבלגיה ובצפרת שבהם נרצחו 5,100 אנשים. אומנם מדובר במימדים מאוד מאוד קטנים לעומת היקפי הרצח בשואה- פי אלף פחות, אבל בכל זאת נעשו מעשי זוועה רבים בידי חיילי הצבא הגרמני, בסמכות וברשות- שהיוו מעין רמז לעתיד לבוא. היה מקרה גם ש43 אזרחים שנחשדו בפעולות גרילה הוצאו מכנסייה שהתחבאו בה והוצאו להורג.
החרבת כפרים כעונש קולקטיבי על ידי הגרמנים שתועדו במלחמת העולם הראשונה, מזכירות לי מאוד מקרה שאירע במלחמת העולם השנייה, בשנת 1942 עת צ'כים התנקשו בראש המשרד הראשי לביטחון הרייך הגרמני שפעל בעיקר באיזור בוהמיה ומוראביה, ריינהארד היידריך. בתגובה להתנקשות עלה חשש אצל הגרמנים כי הכפר הצ'כי לידיצה הוא מקורם של המתנקשים. בתגובה להתנקשות הורה קורט דליגה, שנתמנה ליורשו של היידריך, על פעולת עונשין נגד תושבי הכפר – הריסתו והוצאת תושביו להורג. ב-10 ביוני 1942 הגיעו עשר משאיות עם חיילים גרמנים אל הכפר, אשר היה ידוע בהתנגדות תושביו לכיבוש הנאצי ונחשד כמקום מסתור לפרטיזנים מקומיים. החיילים כיתרו את הכפר והטילו עליו סגר מוחלט. לאחר מכן הם הוליכו את כל הגברים (מעל גיל 15), 173 במספר (ועוד 11 בימים הבאים), אל מאחורי אסם וירו בהם בקבוצות של עשרה בכל פעם. הנשים, 190 במספר, נשלחו אל מחנה הריכוז וההשמדה רבנסברוק. חלקן נרצחו בגזים וחלקן נספו בשל תנאי המחנה הקשים. רק בודדות שרדו. 82 מילדי לידיצה נשלחו למחנה השמדה חלמנו שם נרצחו בגז.
לכן, התשובה על השאלה שהעליתי בתחילת מה שכתבתי היא חיובית, באופן חלקי, היות ומימדי מעשי הטבח שביצעו חיילים גרמניים במלחמת העולם הראשונה היו קטנים בשישים לעומת מעשי הטבח שביצעו במלחמת העולם השנייה, מה גם שגם למשתתפים אחרים במלחמת העולם הראשונה לא הייתה חסרה הרבה אכזריות. אבל את הרמז להתנהגות הגרמנים לעתיד במלחמת העולם השנייה אפשר לראות, מה שנקרא בקטנה, במלחמת העולם הראשונה.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏4‏ אנשים‏ ו‏אנשים עומדים‏‏