Category Archives: פופולארי

Uncategorized, פופולארי

למה אני לא אוהב את פוקימון?

1 Comment

אחד הדברים שאני לא מבין, הוא איך דמויות שקילקלו דור שלם, כלומר את הדור שלי, יכולות לקלקל גם את הדורות הבאים, רק בגירסה משוכללת יותר. ואני מדבר על הטירוף החדש-ישן, הפוקימון, שעכשיו בא בגירסה חדשה שבו אפשר לתפוס פוקימונים בעזרת סמארטפונים בעולם האמיתי. אנשים כל היום הולכים כשהראש שלהם תקוע בתוך המסך של הסמארטפון, והם לא מחפשים זהב. הם בסך הכל מחפשים לצוד דמויות מצוירות וירטואליות. לא העוני העולמי, לא תפיסת טרוריסטים, לא ההתחממות הגלובלית ולא מלחמות האזרחים במזרח התיכון או התפשטות האסלאמיזם הם המדאיגים את האנשים. הנושא הכי בוער כיום זה לצוד פוקימונים. איך אומרים? אצל פוקימון זה לא גיל, זה התרגיל, וכיום קוראים לתרגיל הזה "פוקימון גו".

לדעתי, לפוקימון יש אחריות על הרס תקופה. ואני מתכוון לתקןפה של עד לפני 17 שנים, לפני שהופיעה הסידרה "פוקימון" בערוץ הילדים. הערוץ דאז היה חינוכי, ושודרו בו סדרות מרנינות, כמו למשל "אריזה משפחתית", "שלושת המוסקטרים", "טאזמניה" ועוד ועוד, וכן אולפני רצף וסדרות משעשעות תוצרת הארץ, לדוגמה "כדור פורח", "הכיתה המעופפת", "המחסן של כאילו", "גינת ההפתעות" ו"קצפת". כשהיינו ילדים, לדור שלי הייתה קייטנה שלמה בטלוויזיה של שידורי רצף. ואילו הילדים של היום בחופש הגדול עסוקים בללכת כמו זומבים ולבהות במסארטפון. ערוץ הילדים של אז היה תמים יחסית, עד שהגיע פוקימון. ומה גם שהייתה שם דמות שנקראת על שם הקולות המוזרים שהיא משמיעה: "פיקה פיקה צ'ו!"

הסידרה הזאת, שהופיעה לראשונה בערוץ בשנת 1999, הפכה למעשה לתוכנית העיקרית בו. התוכנית הנ"ל הייתה מלאת אלימות, יותר מתוכניות מצוירות אחרות כמו לדוגמה "החתולים הסמוראים"- עוד סידרה מצוירת יפנית (אנימה קוראים לזה), שבה החתולים הגיבורים היו משוגרים מתוך מגשי פיצה על מנת להילחם ברשע. הפוקימון של אז כמעט היפנט את ערוץ הילדים- ואז כשלוש שנים אחרי נוספה עוד סידרה פרובוקטיבית, "המורדים". מאז אותו ערוץ לא חזר לקדמותו. והדור שלי התבגר, כבר נהיו חיילים וחיילים משוחררים, ויצאו לחיים האמיתיים. ערוץ הילדים הישן, זה שלפני הפוקימון, הפך רק לזיכרון רחוק עם הזמן.

ואילו כיום, משחק ה"פוקימון" גו, עם אותן דמויות מעצבנות אך עם הרבה תוספות, מהפנט את כל העולם. אין ערוץ טלוויזיה זר, כולל "אל-ג'זירה", שלא מדבר על פוקימון גו. על זה שאנשים התפנו מכל בעיותיהם האישיות ומבעיות העולם, ויותר גרוע- התנתקו מהעולם האמיתי, לטובת מרדף וירטואלי ברחובות, בשדות, בהרים, בעמקים, בחופים ואיפה לא אחרי דמויות מצוירות שלא קיימות במציאות אלא מופיעות על מסך הסמארטפון. הפוקימון התפנה מהרס ערוץ הילדים הישן, ועכשיו הוא גורם לאנשים להיות מהופנטים בכל העולם. המשחק הזה גורם ליצירת תחושה כאילו עוד מעט דאע"ש יתפרק מנשקו וגר זאב עם כבש ויחפשו פוקימונים יחדיו.

שלא לדבר על כל האנשים שנפגעו פיזית או שנגרמו להם נזקים כלכליים (אני בטוח שיש כאלה שהתמכרו עד כדי כך שהועזבו או שנאלצו לעזוב את עבודותיהם בגלל שהם עסוקים במרדף המדומה הזה). המשחק הזה יכול להוביל את המשחק בו להיכנס לאיזורים מסוכנים שרגל אדם נורמלי לא הייתה דורכת בהם. מי שמחפש לצוד את הפוקימון, מוצא את עצמו כניצוד על ידי טיפוסים אמיתיים ויותר מפוקפקים…

הדבר שאני חושב עליו זה שמזל שכיום יש גדר וחציצה בין ישראל לעזה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לפני עד 23 שנים היה משחק כזה והסתבר שהיו פוקימונים נדירים בלב מחנות הפליטים העוינים בעזה, מה היה קורה לישראלי שהיה נחוש להגיע עד לשם כדי לצוד את הפוקימונים הנדירים…..

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי, תורכיה ואיראן

שנות התשעים: תור הזהב של יחסי ישראל-תורכיה

Leave a comment

על רקע הסכם הפיוס בין ישראל לתורכיה, שיש לי מחלוקות לגביו היות וכמו ואני טוען שבמזרח התיכון אסור לגלות חולשה, אני רוצה לחזור שני עשורים אחורה אל תקופה מצוינת- שנות התשעים, שהיו גם השנים של תור הזהב של יחסי ישראל-תורכיה. נכון, באותן שנים תורכיה הייתה במצב כלכלי לא קל, עשור לאחר הרפורמות שחולל בה ראש הממשלה דאז טורגוט אוזאל. אבל מצד שני, ברוב שנות התשעים, חוץ משנה אחת בין השנים 1996 עד לסוף פברואר 1997, תורכיה הייתה נתונה תחת שילטון חילוני. הצבא התורכי של אותה תקופה בלם ניסיון אסלאמיסטי להגיע לשילטון דרך בחירות, ולא היו קיימות כלל מגבלות דתיות בחוק התורכי- למעט החוק האוסר על הימורים, שהתקבל בשנת 1996. בישראל עצמה, היחסים התיירותיים עם תורכיה החלו במטוסים שהובילו מהמרים ישראלים לקזינואים תורכיים, והסתיימו ברעידת האדמה הגדולה שמוקדה היה בעיר איזמיט התורכית באוגוסט 1999. בשנים האלה החלה לפרוח ולהגיע לשיא התיירות הישראלית לתורכיה, ומספר התיירים הישראליים המשיך לגאות גם בשנות האלפיים, העשור לאחר מכן, עד שנת 2008, שנת השיא במספר התיירים.

בשנות השמונים, יחסי ישראל תורכיה לא זכו לעדנה: בתורכיה הייתה נציגות ישראלית בדרג של ממונה בלבד, והממשלות התורכיות כעסו על ישראל על רקע סיפוח ירושלים והגולן, מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונות. תיירות ישראלית בתורכיה הייתה מאוד מצומצמת והוגבלה בעיקר לאנשי עסקים. מי שרצה להזמין חבילת נופש בתורכיה, היה צריך לשלם הרבה כסף וגם מיסי נמל.
אבל בשנות התשעים חל מהפך: תעשיית התיירות התורכית החלה להתפתח, קמו מלונות חדשים ומפוארים באיזור אנטליה בעיקר, והאטרקציה בעיני הישראלים היו בתי הקזינו בתורכיה. בישראל החלו להתארגן קבוצות שלמות של מהמרים שטסו להמר בקזינו התורכי, ואחד ממארגני הקבוצות האלה היה זאב רוזנשטיין. היות ומחירי הטיסה הוזלו באותה תקופה, עוד בשנת 1992 החלו מטוסים מלאים להמריא ולנחות בשדות התעופה של תורכיה, ומשם הובלו הנוסעים ישר להמר בקזינו. ועל הדרך, ודרך נושא ההימורים, החלו לגלות הישראלים גם את התיירות התורכית ובעיקר את המחירים הזולים של הסחורות בשוק התורכי, בעיקר מוצרי ביגוד ומזכרות. הישראלים, שהחלו למלא את תורכיה, ולא רק להימורים, גילו שבמרחק שעתיים טיסה ניתן לקבל חבילות נופש נהדרות וזולות אפילו יותר מאילת, שהייתה האטרקציה בה' הידיעה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. גם חו"ל, גם זול, וגם מלונות ומראות נהדרים- ולא רק מבתי המלון וההרים, אלא גם מהכדורים הפורחים בקפדוקיה.
מהבחינה הפוליטית והמדינית, באותן שנים החלה המערכת הפוליטית בתורכיה להתערער, וראשי ממשלה התחלפו אחד אחרי השני. מי שהיה דומיננטי באותן שנים הוא סולימאן דמירל, ראש הממשלה האגדי של תורכיה, שהפך לנשיא המדינה בשנת 1993 אחרי מותו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל. דמירל פינה את מקומו למי שהייתה האישה הראשונה שכיהנה בראש ממשלת תורכיה- טאנסו צ'ילר ומשם המשיך לצ'נקאיה, ארמון הנשיאות דאז. עם זאת, בחירות נערכו בממוצע כל שנתיים בתורכיה, והממשלות הורכבו בעיקר מקואליציות רעועות, בתקווה לשמור על השילטון החילוני. עוד ראשי ממשלה שכיהנו לאחר דמירל הם מסוט יילמאז ובולנט אג'וויט. חוסר היציבות הפוליטי והעימותים שפרצו עם המחתרת הכורדית הPKK שחוללה פיגועי טרור במדינה, הצריכו שיתוף פעולה מדיני וביטחוני בין תורכיה לישראל. חוזים ביטחוניים בעשרות ומאות מיליוני דולר נחתמו בין תורכיה לישראל, ועל רקע הטרור הכורדי הסתמן שיתוף פעולה הדוק בין הצבאות התורכי והישראלי. באותן שנים זכתה ישראל גם לעדנה בינלאומית (אך לא ביטחונית), עקב עליית מפלגת העבודה בראשות יצחק רבים המנוח לשילטון בשנת 1992 והסכמי אוסלו שנחתמו בקיץ 1993, שנה לאחר שרבין עלה לשילטון, בדיוק לפני 24 שנים, ביוני 1992. היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ותורכיה היו כבר ברמה של שגרירויות ופגישות נערכו בין ראשי הממשלה התורכיים והישראליים, ובעיקר בין בכירי הצבא הישראלי והתורכי. יש אף שמועות שישראל עזרה לתפוס את עבדאללה אוג'לאן, מנהיג הPKK. כמו כן, התערערו היחסים בין תורכיה לבין סוריה בראשות חאפז אל-אסד, אביו של בשאר, על רקע העזרה שסיפקה סוריה למחתרת הכורדית הקיצונית.

כל זאת הביא אף לתופעה, שישראלים היו קונים דירות בתורכיה וגרו בהן. אנשי עסקים גילו את הפוטנציאל העסקי העצום שיש בתורכיה, על שלל תעשיותיה ומפעליה, וכן היה יבוא של מוצרי ביגוד זולים מתורכיה לישראל. תורכיה עבור הישראלים הפכה לשם נרדף של הכל כלול ובזול. כמו כן, על רקע ראשית עליית האסלאם הקיצוני במזרח התיכון והעימות עם הפלסטינים, נותרה תורכיה עוגן מוסלמי-חילוני ולא ערבי מול מדינות ערב השכנות וכן מול איראן האסלאמיסטית השיעית. עם זאת, חוסר היציבות הפוליטי בתורכיה באותן שנים בישר את עליית המפלגות האסלאמיות והשמרנות המוסלמית במדינה, תופעה שתגיע לשיאה בעשור שלאחר מכן.

בשנת 1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול לראשונה נציג מפלגת הרווחה האסלאמית, רג'פ טייפ ארדואן, כלכלן במקצועו. ארדואן, עם זאת, גילה כראש עיר סממנים של פרגמטיות והתחשבות בחילוניותה של המדינה והעיר ההיסטורית. ארדואן ידוע כמי שפיתח את איסטנבול כראש עיר, יזם פרויקטים רבים של בנייה והביא אוכלוסיות רבות, גם מן הכפר, לגור בעיר. לפני 20 שנים בדיוק, נכנס לתפקידו ראש הממשלה האסלאמיסטי הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן, שנבחר כמפלגה הגדולה בבחירות כמה חודשים קודם לכן. הוא הצליח להקים קואליציה עם מפלגת הימין החילונית "הדרך הנכונה"- במקור מפלגתו של סולימאן דמירל הנשיא, ומינה את ראש הממשלה לשעבר, טאנסו צ'ילר, לחברה בקואליציה שהקים ולסגניתו. כך החל האסלאמיזם הפוליטי התורכי לנצל את הפילוג שקיים בתוך המחנה החילוני בתורכיה, פילוג שקיים עד היום, בין ימין לשמאל, והצליח לעלות לשילטון לראשונה, ארבאקאן שיפר את היחסים בין תורכיה לבין מדינות ערב ואיראן, אך מצד שני היה תחת עינו הפקוחה של הצבא, שהשגיח עליו עם זכוכית מגדלת. ראש הממשלה האסלאמיסט שמר גם, מאידך, על יחסים טובים עם ישראל ועם ראש ממשלתה הטרי, בנימין נתניהו- וזאת כי הצבא, שדאג בעיקר לחוזים הביטחוניים עם ישראל ולשיתוף הפעולה עימה כנגד הטרור- הכריח אותו לעשות כך.

אחד האלמנטים הכי חשובים באותה תקופה היה התפוררות המתח הבין-גושי בעולם והיעלמותה של ברית המועצות, מה שהביא לירידת כוחם של השמאל והתנועות הסוציאליסטיות בעולם המוסלמי- מה גם שבתורכיה עצמה הצבא דאג להעלים כמעט את השמאל במדינה. את הוואקום שנוצר תפסו התנועות האסלאמיסטיות. כידוע, האסלאם אוסר שתיית אלכוהול והימורים, מה שהיה מקובל מאוד בתורכיה אז. לכן, ארבאקאן קיבל החלטה מכרעת שהשפיעה על תעשיית התיירות במדינתו- הוא החליט להוציא חוק שאוסר על הימורים במדינה. בכך הסתיימו הרכבות האוויריות של המהמרים הישראלים לתורכיה, וישראל והישראלים נשארו עם התיירות, שגאתה יותר מתמיד למרות האיסור על ההימורים, המלונות, האטרקציות (בייחוד אטרקציית "הכל כלול"- שמאפשרת לנופש לשהות כל היום במלון, ליהנות מהבריכה והעיקר- לאכול משולחנות אוכל מגוון וטעים סביב השעון ללא תוספת תשלום מיוחדת), וגם… עם המוזיקה.

באותן שנים המוזיקה הפופולרית בישראל הייתה הרוק, אבל במועדונים החל לצמוח ז'אנר חדש, של מוזיקה מזרחית, בתקופה שלאחר זוהר ארגוב וחיים משה- המזרחית ה"כבדה" בסיגנון תורכי. לצד התיירות, בישראל באותה תקופה גילו את המוזיקה התורכית, גם זו הדכאונית וגם זו השמחה. אומנים תורכיים באו לארץ והופיעו, כמו הילדה מוג'דה ולינה ולינט והכנר התורכי יילמאז. אומנים ישראלים ששרים מוזיקה מזרחית טסו לתורכיה והחלו ללמוד את הז'אנר המקומי. בארץ החלו להתפרסם ולצמוח זמרים ששרו שירי דיכאון בסיגנון תורכי, בייחוד עופר לוי ( כוכב המועדונים עם הקול הצלול- שנדמה היה לפי שירתו כאילו נולד בתורכיה- שהדמות של ז'וז'ו חלסטרה בתוכנית "הקומדי סטור" עשתה לו הרבה פירסום) ומשה כהן. השירים הכבדים שמדברים על תלאות החיים ומביעים רגשות וכאבים שיש בליבו של כל אדם הפכו ללהיט היסטרי בישראל. עופר לוי ומשה כהן אפילו שרו כל אחד מהם שיר מפורסם משלו כנגד ההימורים ומשחקי הקלפים…..
המאכלים התורכיים, כמו מלבי, שישליק ושווארמה, הפכו ללהיט גם בקרב הישראלים בשנים הללו.

בינתיים, בתורכיה עצמה, הצבא הזהיר את ארבקאן כי עבר את הגבול וכי הוא רוצה להוביל לאסלאמיזציה של המדינה, ואילץ אותו להתפטר. זו בעצם הייתה ההפיכה הצבאית האחרונה בתורכיה, וההתערבות הממשית האחרונה של הצבא כנגד האסלאמיזם. באמצע שנות התשעים התחוללו גם שערוריות רבות בתורכיה על רקע שחיתות וטענה ל"מדינה עמוקה"- מאפייה ששולטת בתוך המדינה שהצבא גם מעורב בה. בקיץ 1997 חזר מסוט יילמאז, שהיה יורשו של טורגוט אוזאל במפלגתו, שוב להיות ראש ממשלה, ושוב חזר חוסר היציבות. לאחר זמן לא רב, וממשלות ימין רבות, חזר השמאל לשלוט בתורכיה, הפעם בראשות בולנט אג'וויט, בינואר 1999. הוא היה ראש הממשלה החילוני האחרון של תורכיה. כשנה לאחר מכן התחלף הנשיא דמירל בנשיא החילוני האחרון של תורכיה, אחמט נג'דת סזר.

שיא היחסים בין ישראל לתורכיה התרחש באוגוסט 1999, עת התחוללה במדינה רעידת אדמה חזקה, שמוקדה היה בעיר איזמיט, קרוב לאיסטנבול. עשרות אלפי תורכים נהרגו. גם ישראלים נהרגו ברעידת האדמה, הידועים שבהם ממשפחת פרנקו, שהתגוררה בתורכיה. משלחת גדולה של פיקוד העורף הישראלי, שמטרתה הייתה לחלץ את הנפגעים, הישראלים והתורכים, הגיעה למדינה ועשתה שם עבודת קודש מוצלחת. מעולם לא היו היחסים הדוקים ביותר בין המדינות על רקע אירוע טראגי זה (למרות שאג'וויט לא נודע כאוהד ישראל גדול בשל שמאלניותו ותמיכתו בפלסטינים). עם זאת, רעידת האדמה, שהובילה למצב כלכלי עוד יותר קשה בתורכיה, הובילה גם לביקורת ציבורית עצומה של הציבור כנגד הממשלה, מחדליה, בעיקר בתחום התקינה בבניית בניינים- שהתמוטטו כמגדל קלפים בעת רעידת האדמה למרות שלא היו בניינים ישנים, ובעיקר כנגד חוסר היציבות הפוליטי במדינה והטענות ל"מדינה עמוקה". ביקורת זו הביאה לסיומו של השילטון החילוני, לפילוג ב"מפלגת הרווחה" ועלייתו לשילטון של הפלג המתון של מפלגה אסלאמיסטית זו, בראשות טייפ ארדואן ועבדאללה גול, בשנת 2002- מה שפתח דף חדש לגמרי ביחסי תורכיה ישראל, שבא לידי ביטוי החל משנת 2008, לאחר התהדקות שילטון "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית.

לסיכום, שנות התשעים היו השנים הכי טובות ביחסי ישראל-תורכיה, שלא היו וכנראה גם לא יהיו כדוגמתן.

Uncategorized, פופולארי

המלך האמיתי של תוכניות הבישול בטלוויזיה

Leave a comment

הערה: הפוסט הזה אינו פרסומי, והוא נכתב בעצמי על דעת עצמי בלבד. אין לי קשר, איני מכיר אישית ולא הכרתי אישית את האדם שמוזכר בפוסט, ואיני מקבל שום סכום של כסף עבור פרסום הפוסט הזה. המטרה שלי בפרסום הפוסט הזה הוא רק ליידע אתכם בתוכנית שהיא לא כל כך מפורסמת כמו שאר תוכניות הבישול, שאני מאוד אוהב לראות בטלוויזיה, ואני חושב שהיא המלכה של תוכניות הבישול.

בערוץ האוכל (ערוץ 28 ביס, 38 בהוט) ובערוץ 10 משודרת מזה 5 עונות תוכנית בישול מצוינת. לא כמו "מאסטר שף" או "משחקי השף", גם לא אפילו כמו "בייק אוף"- התוכנית הזאת היא שילוב של כל התוכניות האלה ביחד, חוץ מזה שאין בה קהל או מתמודדים. גם אין צוות שופטים של שפים או מומחים לקולינריה. התוכנית הזאת היא מופע של איש אחד: יובל בר נר שמו, איש פרסום מהרצליה, שנודע בכינוי "איש האגסים", והוא מגיש לבדו ובעצמו, ללא צורך באורחים, תוכנית בישול משלו בשם "טעמים וניחוחות" שכולה על טהרת האגסים. ואני לא מדבר על אגסים ארץ ישראליים פשוטים שאנו מכירים, אלא על אגסים אמריקאיים, בעיקר מהסוגים אנג'ו ובוסק (למעלה שמתי תמונה של זן של אגסי בוסק). והמיוחד בתוכנית הוא, שלא מבשלים בה רק אגסים. מגיש התוכנית, שהוא נציג מועצת מגדלי האגסים האמריקאיים בישראל, מבשל בתוכנית מנות מכל הבא ליד, בעיקר מנות שאנחנו מכירים מהיום יום, כמו פרגיות, שאר מאכלי עוף, סנדוויצ'ים רגילים ומיוחדים וגם סלטים ועוגות. אבל המיוחד הוא שלכל מנה, שלא זרה לחיך הישראלי, הוא מוסיף את הדבר החביב עליו ביותר: אגס אמריקאי, בעיקר משני הסוגים שפירטתי, שהעונה שלו היא בחודש נובמבר. האגסים האלה גדלים בדרך כלל בקור ובשלג, בצפון מערב ארה"ב, על גבול קנדה. הם גם מיובאים לארץ והמקום היחיד במדינת ישראל, לדעתי, שניתן לגדל אותם הוא ברמת הגולן, שבה החורף מאופיין בשלג ובקור.
לאגסים האמריקאיים, בניגוד לאגסים הישראליים, לוקח זמן להבשיל- ועד שהם מבשילים הם יכולים גם לשמש כקישוט יפה בצלחת במטבח או בסלון.
אגב, עונת הקיץ, שבה אני כותב פוסט זה, אינה עונת גידול האגסים.

מה מיוחד בתוכנית הזאת, ומה הפך אותה בעיניי לקאלט (סידרת פולחן)? קודם כל, יובל בר-נר יודע להגיש את התוכנית בחן, ברגיעה ותוך שימוש במילים נוחות וקליטות. רואים עליו את ההתלהבות בעיניים בכל פעם שהוא מבשל, ובעיקר כשהוא מגיע לשיא השיאים של התוכנית, הרגע שבו הוא משתמש באגסים ומוסיף אותם למתכונים שהוא מכין. דבר שני, התוכנית מאוד משעשעת, קליטה ובעלת מאפיינים חיוביים, בניגוד לתוכניות הריאליטי, ששם ישנה תחרות ומובעת ביקורת רבה בעיקר מצד השופטים כלפי המתמודדים. ב"טעמים וניחוחות" אין עוד אנשים חוץ מיובל, אין בה ויכוחים ואין בה התלהמויות או ביקורת. הכל נעשה בחן, האוכל נראה מאוד טעים ולפי מה שאפשר להבין מהתוכנית, היא לא תהיה מה שהיא ללא התוספת של האגסים. בכל פעם שהמנחה מתחיל לחתוך את המרכיבים או לבשל, תמיד הצופים בבית מחכים לרגע השיא- הרגע שבו הוא יוסיף את האגסים. מה גם שהמנחה ממלא כיאות את משימתו- הוא נותן לאגסים מקום חשוב, מקום שהוזנח בשל הדומיננטיות של אחיו של האגס, התפוח. הוא גם מייצר מודעות לקיומם של האגסים האמריקאיים, שלא נפוצים לעומת האגס הארץ ישראלי, שגם נמכר יותר בזול.
המסר המרכזי של התוכנית הוא: אפשר לבשל ולאכול כמעט כל דבר עם אגסים אמריקאיים.

אז מי רוצה פרגיות עם אגסים, עוגת אגסים או סנדביץ' עם טונה ואגסים?
אגב, אני לא כל כך אוהב לאכול אגסים, אבל אני מאוד אוהב לראות את התוכנית הזאת.

Uncategorized, פופולארי

עובדות על נאק צ'וריס, התאום הלא נודע של צ'אק נוריס

Leave a comment

שלום לכולם,

הכירו את התאום המנחוס של צ'אק נוריס הכל יכול. הרי ידוע שהתפרסמו "עובדות" בנוגע לצ'אק נוריס, זה שאין דבר העומד בפני הרצון חוץ ממנו, אבל דמותו של נאק צ'וריס הוזנחה למדי. אז קבלו עובדות על ההיפך של צ'אק נוריס: נאק צ'וריס!

אז הנה כמה עובדות שעלו לי בראש:

1. נאק צ'וריס מתחשמל מפלסטיק.

2. את התוכנית "כלבוטק" המציאו כדי לרכז שם את כל אלה שהצליחו לעבוד על נאק צ'וריס.

3. כל אפס יכול להתחלק בנאק צ'וריס.

4. נאק צ'וריס הפסיד לעצמו בשחמט.

5. נאק צ'וריס הוא זה שהמליץ לשמעון פרס לרוץ בכל מערכות הבחירות שהוא הפסיד בהן.

6. נאק צ'וריס היה מפסיד לעצמו בבחירות.

7. נאק צ'וריס תמיד עולה על האוטובוס הלא נכון, ולאחר מכן מפספס את הרכבת חזרה.

8. נאק צ'וריס משתמש באקדח פיקות כדי לאיים על יריביו.

9. נאק צ'וריס הוא זה ששיכנע את העולם, עד שבא גלילאו, שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ.

10. נאק צ'וריס הפסיד בהתערבות על משחק כדורגל. הבעיה היא שאת ההימור הוא עשה אחרי שמשחק הכדורגל נגמר כבר….

11. נאק צ'וריס אינו מהמר כבד, בגלל שהוא יודע שכשכל פעם שהוא יהמר על משהו הוא יפסיד.

12. נאק צ'וריס חושב עד היום ש1+1 זה 11.

13. כשלמד בבית הספר, יצרו הקבצה ד' במתימטיקה במיוחד בשביל נאק.

14. התוכנית "יצאת צדיק" ויתרה על השתתפות של נאק צ'וריס, בגלל שכל פעם שהוא מנסה לעבוד על מישהו זה לא עובד והוא ממילא יוצא צדיק.

15. נאק צ'וריס היה בילדותו שחקן כדורסל, אבל סולק מקבוצתו אחרי יומיים, בגלל שהוא קלע סלים עצמיים בכל משחק.

16. את הקפצונים המציאו בשביל שנאק צ'וריס יחיה באשליה שיש לו נשק ושהוא יודע לירות בו.

17. וברצינות- כתיבת פוסט זה על נאק צ'וריס האינטרנט נותק פעמיים והאתר נפל 4 פעמים.

פופולארי

תוכניות הטלוויזיה המקפיצות והמעניינות בשעות הקטנות של הלילה

Leave a comment

בלילה, בזמן שכולנו ישנים, ובניגוד למה שחושבים- הטלוויזיה שלנו מתעוררת לחיים. בערוץ 1 הישן, זה שלפני התאגיד, היו לאחר חצות מוצגים שידורים ותוכניות ישנות מהעשורים הקודמים, משנותיו היפות של הערוץ. ותופתעו: גם בערוץ 2. הערוצים האמריקנים פועלים במלוא הקיטור, כי הרי מדובר בשעות הערב בארצות הברית. לכן, מי שרוצה לראות טלוויזיה איכותית, עדיף לו דווקא לצפות בשעות הקטנות של הלילה.

בערוץ 1 שלפני אפריל 2017, בעיקר בלילה שבין יום ראשון לשני, הייתה מוצגת התוכנית "שרתי לך ארצי", שבה מגוללים בסיפורים ובשירים מיטב האומנים בהובלת ובהנחיית דן אלמגור את סיפור ראשית הציונות. ומדובר, כמובן, בתוכנית לא מהיום, אלא מלפני 40 עד 42 שנים- כמעט עשור לפני שכותב שורות אלה נולד. קוראים לפנינה הזאת "שרתי לך ארצי", ושידורה המקורי החל כחצי שנה לאחר מלחמת יום כיפור ונמשך עד שנת 1976. החברה הישראלית ומדינת ישראל בכללותה היו מוכות, ארץ ישראל הישנה והטובה מוגרה זה עתה (באותן שנים) על ידי ההפתעה שחוללו המצרים והסורים. כדי לרומם את המוראל, בישראל המוכה והזועמת החלה נוסטלגיה לשנים ה"נאיביות", שנות ראשית הציונות, ההתיישבות, כיבוש העבודה, קום המדינה והעשור הראשון לקיומה, שנות החמישים. גל הנוסטלגיה הזה יהווה גם בסיס לסרטי הבורקס שהופיעו לאחר המלחמה, לא לאלה שלפניה, וכמובן לסידרת סרטי "אסקימו לימון", שאירועיה מתחוללים בשנות החמישים. ובאשר ל"שרתי לך ארצי", מה שיפה בה הוא לא רק שפע האומנים, הסדר המופתי, השירים הנוסטלגיים של ראשית הציונות (כמו "שיר העמק" מ1935) והגעגוע על רקע קהל קודר שמגלם מדינה שמנסה להתאושש ממלחמה קשה ומניצחון מזהיר שהושג בה בקושי ובקורבנות רבים, אלא גם נוכחותם של אנשים שהיו אז זקנים והיו עדים למאורעות ראשית הציונות, השילטון הבריטי, ההתיישבות והקמת המדינה בעת התרחשותם.

בערוץ השני, בעת שמשדרים שידורי "קשת", בשעות הקטנות של הלילה, ישנה תוכנית כמעט קבועה שרצה בשידורים חוזרים כבר כמעט 18 שנה. אומנם היא נועדה כביכול "לסתום חורים" בלוח השידורים, אך היא מאוד מעניינת, ואף מקפיצה, עד כדי כך שאני אחד ה"משוגעים" שאף הקליט את סידרת התוכניות האלה, שנפרסת על פני 7 חלקים, כל חלק משודר בין מוצאי שבת לראשון בדרך כלל, בימים ששידורי "קשת" משדרת בערוץ 2. מדובר בפסטיבל הרגאיי 97'- פסטיבל הרגאיי החמישי הגדול שהתקיים בחוף אכזיב שבישראל בשנות התשעים, שהתקיים בשישי בלילה, ב13 ביוני 1997 בהפקתו של גיל בומשטיין, שנחשב המאסטר של הרגאיי בישראל . מדובר, אם כן, באחד השרידים האחרונים של התוכניות ששודרו בערוץ 2 בשנות התשעים, שמשודר עד היום. באותו פסטיבל, באותו יום שישי מלפני כמעט 19 שנים, ההופעות החלו בשעה 20:30 בערב, ובניגוד למה שחושבים, נמשכו לילה אחד בלבד, עד שעות הבוקר של יום שבת. מי שרוצה להיזכר בימים שלפני הסמארטפונים, מצלמות הסמארטפון והפלאפונים לכל, מוזמן לראות את התוכנית הזאת. לפסטיבל ההוא הגיע קהל רב מאוד, כפי שניתן לראות, ואני יכול להתערב איתכם שלרובם היו בכיס טלכרטים, כי זה מה שהיה באותה תקופה. וכשרצו להדליק אור, לא השתמשו באור של הסלולרי, כי פשוט לא היה. השתמשו במציתים.
בפסטיבל עצמו ניתן לראות שטף של להקות, שמייצגות את מוזיקת הרגאיי, שמקורה בשנות השישים המוקדמות באי ג'מייקה, והיא מהווה שילוב בין הסגנון המערבי, הסגנון הקאריבי והסגנון האפריקני.
הלהקות העיקריות שהופיעו בפסטיבל היו מג'מייקה, כמו להקת Misty in Roots, ולהקת שילה- לצד בוג'ו בנטון האגדי. הרגאיי, שמקורו בג'מייקה, קושר עצמו היטב לאתיופיה וליהדות. הלהקה השנייה העיקרית שהופיעה בפסטיבל, לצד בוג'ו בנטון, הייתה כאמור להקת שילה. גם בשיריו של בוב מארלי, שנחשב אבי הרגאיי, מופיעים אלמנטים עבריים כמו "הר ציון הקדוש" ו"האריה מציון". כל זאת כתוצאה מהשפעת דת הרסטפארי- שאליה אכן קשורים או מושפעים ממנה אנשי תספורת הראסטה.
ומהי דת הרסטפארי? הדת הזאת התפתחה מג'מייקה, ומאמינה כי קיסר אתיופיה (המרוחקת אלפי קילומטרים מג'מייקה) השולט האחרון, שהתפרסם במאה העשרים ואף שהה בארץ ישראל זמן מה בימי מלחמת העולם השנייה, היילה סלאסי, היה התגלמות האלוהות. "ראס" פירושו ראש, כמו בערבית- וגם תואר אצולה אתיופי, וטפארי הוא שמו הפרטי והאמיתי של הקיסר, טפארי מקונן. לפי המסורת, נחשב טפארי מקונן כצאצא של שלמה המלך ומלכת שבא, לכן סמל בית המלוכה האתיופי היה האריה מציון- ומכאן שילוב האלמנטים היהודיים בדת הרסטפארי. גם צבעי הרגאיי מושפעים מצבעי הרסטפארי, שהם אותם צבעים של דגל אתיופיה הקיסרית והמודרנית.
באותן שנים, שנות התשעים, הרגאיי אימץ סיגנון קופצני שמשלהב את הקהל, עם מוזיקה שמחה ומקפיצה- לצד המסרים החשובים שבשירים, לכן לראות את הפסטיבל ולשמוע רגאיי, גם באמצע הלילה, גורם להנאה ולהתעוררות. לצד אומני רגאיי מחו"ל, שהגיעו לפסטיבל ובכך הראו שישראל היא יעד חשוב של מוזיקת הרגאיי, מופיעים בפסטיבל גם אומני רגאיי ישראלים, כמו יוסי פיין ולהקת האקסנטריקס ולהקת פראנה. וכאמור, לכל להקה הוקדשו חלק אחד או שניים. בחלק האחרון של הפסטיבל, מופיעה להקת "שורשי אפריקה", שמזכירה את מקורן האמיתי של מוזיקת הרגאיי ודת הרסטפארי. על רקע ההופעה מופיע כל הזמן הים של אכזיב, כשחלק מהמשתתפים בפסטיבל אף ניצלו את קיומו של החוף על מנת לקפוץ בין הגלים.
פסטיבל זה היה האחרון שהתקיים באותה תקופה, כשהמסורת חודשה רק לאחר כמה שנים, בעומק שנות האלפיים, כשהרגאיי היה בסיגנון אחר, בועט יותר.
אז בניגוד למה שחושבים, האקשן האמיתי בטלוויזיה והתוכניות המעניינות באמת מתחילות באמצע הלילה.

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי, תורכיה ואיראן

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

1 Comment

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי, תורכיה ואיראן

שחקנים ושחקניות תורכיים- 7

Leave a comment

שלום לכולם,

הסידרה "קוסם סולטאן" הגיעה אתמול לפרק ה12 שלה בערוץ "סטאר טי וי", לכן אני מוצא זמן ומקום לכתוב אודות השחקנים והשחקניות של הסידרה, שאינם כוכביה הראשיים, וכן על דמויות מרכזיות היסטוריות, שמוזכרות בה. אני בוחר להתחיל בשחקנים ולאחר מכן בדמויות, כדי לא ליצור "ספוילר", כלומר גילוי של העלילה העתידית של הסידרה שעלול להרוס את חוויית הצפייה בה, לכשתגיע לארץ.

אני רוצה להתחיל עם טולין אוזן, שמשחקת את האנדאן סולטאן, אמו של הסולטאן אחמט, שמופיעה גם בתמונה למעלה. טולין היא בת 36, נולדה בחודש דצמבר 1979, כלומר היא בת 36 באיסכנדרון: עיר שנויה במחלוקת, היות ומדובר בעיר אלכסנדרטה, שעד 1939 הייתה אמורה להיכלל בשטח סוריה, אך בסופו של דבר נכללה בשטח התורכי, תחת השם "האטאי", יחד עם החבל שנקרא על שם העיר. עוד בילדותה עברה לעיר איזמיר, ולמדה שם בתיכון. בהמשך עברה לאיסטנבול, ולמדה הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה הטכנית של איסטנבול. שם, בין היתר עקב יופיה החיצוני, התגלה כישרונה דווקא בתחום אחר: משחק, ולכן עברה לתיאטרון ידיטפה באיסטנבול ושם שיחקה בהצגות. בשנת 2005 התגלתה על ידי הבמאי סמיח קפלאנאולו וכיכבה בסרט "מלאכים נופלים". לאחר מכן המשיכה לשחק בסדרות ובסרטים תורכיים נוספים, עד שהגיעה לשחק בסידרה "קוסם סולטאן". המשחק בסידרה הביא גם להחתמתה על חוזים להופעה בפירסומות שונות.

מי שמשחקת את האלימה סולטאן, המתחרה של קוסם ואמו של הסולטאן מוסטפא הראשון היא אסליהאן גורבוז בת ה32 ילידת צ'נקאלה. היא למדה בקונסרבטוריון של אוניברסיטת קוניה תיאטרון. היא משחקת החל משנת 2004 בסדרות, אך בשנת 2009 קיבלה את התפקיד הראשי הראשון שלה, בסידרה "אם הייתי ענן".

קדיר דואולו, שמשחק את הח'אן הקרימאי מהמט גיראי, הוא שחקן שיש גם אח שהוא שחקן מפורסם בשם כמאל. הוא יליד אפריל 1982, בן 33 והוא גם מוזיקאי. הוא השתתף בערוץ D בשנת 2010 בסידרה הראשונה שלו, ובמקביל השתתף בתוכניות טלוויזיה הקשורות למוזיקה וכיכב בקליפים של זמרים מפורסמים. הוא השתתף בתפקידים ראשיים בארבע סדרות לפני שהגיע לשחק ב"קוסם סולטאן". הוא נמצא במערכת יחסים עם השחקנית נסליהאן אטאגול, הצעירה ממנו בעשר שנים.

מהמט קורטולוש, שמשחק בתפקיד דרוויש מהמט פאשה, הוא שחקן גרמני ממוצא תורכי. מהמט בן ה43 ידוע בכך שכיכב בסרטיו של הבמאי הנודע פאתיח אקין, במאי תורכי שעבודתו בעיקר בגרמניה. גם לו יש אח שהוא שחקן מפורסם, טקין קורטולוש. הוא אמנם נולד באושאק בצד המערבי של מרכז תורכיה, אך בגיל שנה וחצי עבר עם משפחתו לזלצגיטר שבגרמניה. החל מגיל 21 הוא שיחק בתפקידי ניצב ובתפקידים קטנים כשחקן בתיאטרון ובטלוויזיה, הוא שיחק לראשונה בתפקיד הראשי בסירטו של אקין משנת 1998 "הלם חד וקצר". הוא המשיך לשחק במיני סידרה הגרמנית המפורסמת "המינהרה". רוב הסדרות והסרטים ששיחק בהם היו בגרמניה, בדומה למרים אוזרלי המפורסמת. ב2014, שנה לפני עליית הסידרה "קוסם סולטאן", שיחק קורטולוש בסרט הפיני-בריטי "המשחק הגדול", יחד עם סמואל ל. ג'קסון. הוא נשוי לשחקנית הגרמניה-לוקסמבורגית בת ה50 (מבוגרת ממנו בשבע שנים), דזירה נוסבוש.

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי, תורכיה ואיראן

הסולטאן אחמט האמיתי, המסגד הכחול וקצת על הסידרה "קוסם סולטאן" (ספוילר)

6 Comments

אזהרה: בפוסט זה קיים ספוילר, כלומר גילוי פרטים רבים בעלילה של הסידרה "קוסם סולטאן" שכל פרקיה טרם נצפו או שודרו.
קודם כל, אני רוצה להמשיך את הביקורת על הסידרה "קוסם סולטאן". מדובר בסידרה טובה, אך לא מצויינת כמו שהייתה "הסולטאן" האמיתית. אני מאוד שמח שגם בארץ יש שעוקבים אחרי הסידרה, שמשודרת בתורכיה בלבד. ותודה לחברת פייסבוק יקרה שהאירה את תשומת ליבי לכך.
מצד שני, אלה שביימו את הסידרה המקורית, לא מביימים במציאות את סידרת ההמשך. לא האחים טיילאן האגדיים, שביימו את סידרת "הסולטאן" המקורית בשלוש עונותיה הראשונות והעניקו לה כל כך הרבה נופך ודרמה. סידרת "הסולטאן" עצמה סבלה מעליות וממורדות. עונות השיא שלה היו העונות הראשונה והשנייה, שבתפקיד התסריטאית של אותן עונות השתתפה מראל קאטי- אוקאיי, השחקנית התורכיה והתסריטאית המפורסמת, שהייתה פוליטיקאית ופעילה פוליטית בעברה בצד השמאלי של המפה הפוליטית בתורכיה. התסריטים עובדו בגאונות ששמורה לה. מראל נפטרה בשנת 2012 בגיל 53 מסרטן הריאות. האחים טיילאן המשיכו לביים בעונה השלישית של הסידרה, ובעונה הרביעית נכנסו הבמאים של הסידרה הנוכחית, מרט בייקאל ויאיז אקאיידין, מה שסימל, במקביל לאירועים ההיסטוריים, את תחילת ירידת קרנה של הסידרה.

לדעתי, לו היו מחזירים את האחים טיילאן לביים את סידרת ההמשך, היא הייתה טובה עם עלילה מעניינת ולא עלילה שמנסה מעט לשחזר את סידרת המקור. דבר שני, הסידרה המקורית נעצרה עם מות סולימאן ועליית סלים לשילטון. ברגע שהיו משאירים את אותם השחקנים בסידרת ההמשך וממשיכים לתוך תקופת סלים ולא ישר קופצים לתקופתה של קוסם, הסידרה הייתה משמרת את איכותה המקורית. גם אם היו משקיעים מעט פרקים, בריפרוף, על עלילות הסולטאן סלים השני ובנו הסולטאן מוראד השלישי, ואף בנו של מוראד, הסולטאן מהמט השלישי, הצופים היו מבינים את המשכיות הסידרה הקודמת.
הדבר החשוב השני, הוא מיחזור הסידרה הקודמת. לדעתי, הולייה אוושאר מתאמצת לחקות את הוואלידה המקורית, עיישה חפזה, ששוחקה ביד אמן בידי נבאהת צ'הרה. היה על במאי ותסריטאי "קוסם סולטאן" להכניס גם דמויות יותר צבעוניות וייחודיות, כמו שהייתה דמותו של הסריס הראשי של הסולטאן סולימאן, סומבול אגא, ולא לשחזר בצורה חיוורת את דמותו של סומבול. כשיש יותר מעברים דרמטיים ויותר דמויות צבעוניות, זה מה שמבדיל בין סידרה טובה למצוינת. הכנסתה של ברן סאאת לסידרה החזירה אותה לתלם, אך לא לאותו תלם שעליו הייתה הסידרה "הסולטאן".
ההתמקדות בסידרה "קוסם סולטאן" ביניצ'רים, חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, היא לדעתי מכבידה מעט ומיותרת.

דבר חשוב שלישי, דמותו של הסולטאן אחמט אינה כמו של סולימאן. היא חיוורת. וזה חלק מהעלילה ההיסטורית, כי את ההיסטוריה אי אפשר לשנות. וכאן אני אעבור לדבר על הסולטאן אהמט הראשון, ששלט בין השנים 1603-1617, וניסה, לשווא, להחזיר את ימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, בין היתר בבניית מונומנט מפואר כמו מסגד הסולטאן אהמט, מה שאנו מכירים בתור "המסגד הכחול" באיסטנבול. על שם המסגד ועל שם הסולטאן קיים גם רובע "סולטאן אהמט" באיסטנבול, במתחם כיכר סולטאן אהמט היה בשבוע שעבר, אגב, פיגוע, שבו נפגעו תיירים גרמנים.
אהמט החשיב עצמו ביתר שאת מנהיג המוסלמים, ועובדה שאת המסגד הקרוי על שמו, שבניגוד לאיה סופיה פעיל גם כיום כמסגד, רצו לבנות עם שישה צריחים, כשהמודל הראשי שלו הוא המסגד הקדוש ביותר למוסלמים במכה- שהיה גם בעל שישה צריחים, ואמור היה להראות את עוצמת הבניה האסלאמית אל מול "איה סופיה" המסגד השכן, שבמקור היה הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית הראשית. בסופו של דבר, את המסגד בנו עם שישה צריחים, ובלחץ של חכמי הדת, נאלץ הסולטאן אחמט לבנות במכה צריח נוסף ולהפוך את מספר צריחיו של המסגד הקדוש ביותר למוסלמים לשבעה, על מנת להבדילו מהמסגד הכחול.
והסולטאן אהמט היה שייך ל"מועדון ה-27". מה כוונתי?

כשמדברים על "מועדון ה-27", מדברים על שחקנים וכוכבי רוק מפורסמים שחיו עד גיל 27 בלבד. ברשימה הזאת נמצאים ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, איימי ויינהאוס ועוד. לדייויד בואי, שהיה כוכב אף יותר גדול מהנ"ל, היה קצת יותר מזל: הוא חי עד גיל 69, כמעט גיל זיקנה. הסולטאן סולימאן המפואר חי שנתיים יותר מגילו של דייויד בואי, שמת בשבוע שעבר בגיל 69. אולם, גם בהיסטוריה העות'מאנית היה סולטאן שהצטרף למועדון ה-27: הסולטאן אחמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן האגדית. הוא חי בין השנים 1590 ל1617, בדיוק 27 שנים. כאמור, על שמו הוקם אחד אתרי התיירות המפורסמים באיסטנבול, מסגד הסולטאן אחמט, ועל שם המסגד הוקמה גם כיכר הסולטאן אחמט.

הסולטאן אהמט, בנו של הסולטאן מהמט השלישי, ובנה של השפחה המועדפת עליו, האנדאן סולטאן. הוא נודע כסולטאן הראשון מאז סולימאן המפואר, שהתערב בפועל במדיניות של האימפריה העות'מאנית וקבע אותה. הסולטאן אהמט נודע בייחוד בשינוי שיטת הורשת השילטון באימפריה: בביטול שיטת "השורד זוכה", לפיה הנסיך שהצליח לחסל את שאר אחיו זכה בסולטאנות, זאת לאחר שעשרות נסיכים נטבחו עקב שיטה זאת, בייחוד בידי אביו של הסולטאן, מהמט השלישי. הוא החליף את שיטת הורשת השילטון בשיטת ה"סניוריטי", או בעות'מאנית "אכבר ו-ארשאד", לפיה הנסיך המבוגר ביותר בגיל והבוגר ביותר מבין כל נסיכי השושלת העות'מאנית יזכה בסולטאנות, כשכל הטוענים לכתר ישלחו ל"קאפס", הכלוב, אגף סגור בהרמון הסולטאן שבו הוחזקו מינקותם עד להפיכתם לסולטאנים או למותם. שיטה זו גרמה לכך שיצאו ממנה סולטאנים שמונו מטעם חזקים מהם, וששימשו חותמת גומי ללא כל ניסיון שהוא בחיים האמיתיים. לעתים יצאו משם סולטאנים לא שפויים.

הסולטאן אחמט נולד במניסה, למציאות לא פשוטה: אביו, הסולטאן מהמט השלישי, שלט רק 8 שנים, מגיל 29 עד גיל 37. מותו הפתאומי של אביו הביא אותו לתפקיד. אהמט גם ניסה לשנות את סדרי השילטון, וגם לנהל מסעות ומלחמות צבאיים, בתחום זה כשל.
מבחינה צבאית, התמודד אחמט עם שלוש חזיתות עיקריות: החזית האוסטרית, בייחוד בקרבות (שנדמים כנצחיים) באיזור הונגריה, נלחם הצבא העות'מאני מול צבא שושלת הבסבורג האוסטרי. בסופו של הקמפיין הצבאי בחזית ההונגרית-אוסטרית, הפסידו העות'מאנים לאחר 15 שנות לחימה. הסולטאן אחמט חתם אל מול הארכי דוכס מתיאס מאוסטריה בשנת 1606. לפי הסכם זה, מאזן הכוחות נטה לרעת העות'מאנים: האוסטרים הפסיקו לשלם תשלום שנתי של 30 אלף גילדן לאימפריה העות'מאנית, העות'מאנים הכירו בקיסרות הרומית הקדושה הגרמנית-אוסטרית במקור כקיסרות ובקיסר "האימפריה הרומית הקדושה" כקיסר, כלומר שווה לסולטאן ולאימפריה, בעוד קודם הכירו בו כמלך, מה גם שהעות'מאנים התחייבו להפסיק את הפשיטות ומסעות השוד לתוך הונגריה המלוכנית, כלומר הטריטוריה ההונגרית שבידי האוסטרים, וגם הכירו בזכויות הפטור ממס לאצילים הונגרים שתחת סמכותם.

החזית השנייה הייתה גם בין השנים 1604-1616 מול פרס הספווית. בין היתר בשל בילבול ותסיסה בתוך המחנה העות'מאני, הצליחו הצבאות הפרסיים לתפוס את העיר ירוואן, כיום בירת ארמניה, מידי העות'מאנים, כמו כן תפסו שטחים באזרבייג'אן העצמאית ובאזרבייג'אן האיראנית של היום. קוסה ספר פאשא, מפקד עות'מאני בכיר, נפל בשבי בידי הפרסים והצבא העות'מאני נמלט לאיזור ארזורום. שוב, תבוסה צבאית לאהמט.
כל הניסיונות שנעשו במהלך כמעט 15 שנים לתפוס מחדש את העיר ירוואן ואיזורים באזרבייג'אן על ידי העות'מאנים מידי הפרסים, נכשלו.

תגובתו של אהמט לכישלונות מול הפרסים הייתה תגובה יצירתית, בהיותו אדם בעל חוש אומנותי ויצירתי, תכונה איתה חלק עם סב סבו, הסולטאן סולימאן המפואר. הוא כתב שירים ופואמות תחת הכינוי באח'טי- בדומה לסולימאן שהשתמש בכינוי מוהיבי. הוא אהב יצירות ארכיטקטוניות, ולכן החליט, על מנת לרומם את המורל העות'מאני אחרי התבוסות וליצור תחושה, שהיא גם אשליה, של החזרת העוצמה העות'מאנית, לבנות את מסגד סולטאן אהמט, הלא הוא המסגד הכחול, בעל הכיפה הגדולה ושמונה הכיפות הקטנות שמסביבו, ובעל שישה צריחים (שוב, ולא שבעה צריחים כמו שתיכנן במקור, כמו בעיר מכה הקדושה לאסלאם). העבודה על המסגד נמשכה בין השנים 1609-1616.

חזית נוספת איתה התמודד הסולטאן אחמט היא מרידות הג'לאלי (שנקראות על שמו של ג'לאל, כוהן דת עאלווי-Alevi- , שהיא קבוצה מוסלמית מיסטית, שמקורבת לשיעה, להבדיל מהעלאווים Alawite של סוריה, שהם כת בשיעה שיצאה מהאסלאם. ג'לאל מרד כנגד הסולטאן סלים הראשון בשנת 1519) שמוזכרות רבות בסידרה, מרידות שהונהגו על ידי מצביאים מקומיים רבי כוח ובעידוד של אנשי דת סופיים (הסופיזם הוא הצד המיסטי של האסלאם) ובהשפעתם, כנגד הממשל המרכזי העות'מאני. המרידות כללו בעיקר את איזור דרום האימפריה, באיזור שאנו קוראים היום לבנון וצפון סוריה. המרידות התרכזו באיזור לבנון של היום, אדאנה שבדרום מזרח תורכיה ואף בגדאד. מפקדים מקומיים פשוט תפסו את השילטון באיזורים המורדים, כפרים רבים נשדדו, נהרסו ונעקרו על יושביהם ממקומם, וההרס והחורבן היו רבים. את מרידות הג'לאלי דיכא הסולטאן אחמט בקושי, תוך כדי שהוא מאשים בחולשה את הווזיר הגדול, בושנאק דרוויש מהמט פאשה, ומוציא אותו להורג. בסופו של דבר המפקדים המורדים צורפו כמפקדים בצבא העות'מאני, והמרידות שככו.

הסולטאן אהמט ניסה גם להנהיג משטר יותר אדוק: הוא השליט את השריעה באימפריה ביתר שאת, ואסר לחלוטין אלכוהול ותליית או רכישת תמונות בהן מצוירות דמויות, מטעמים דתיים.

מבחינת חיים אישיים, מסתבר שהסולטאן אחמט היה קשור ליווניות: אימו, האנדאן סולטאן, הייתה יוונייה במוצאה וכך גם השיפחה המועדפת עליו, מאהפייקר קוסם סולטאן. הוא גם סבל מחזית רביעית קטנה נוספת, התנגדות וממרידה של אחיו למחצה, יחיא, שטען לכתר. חצר המלוכה של אהמט סבלה גם מהמאבקים בין קוסם סולטאן, אמם של הסולטאנים לעתיד מוראט הרביעי ואבראהים הראשון- שעלתה עליו בכוחה ובעוצמתה, למאהפירוז חטיג'ה סולטאן, סרבית במוצאה, אימו של הסולטאן לעתיד עות'מאן השני.

בגיל 27 תקפה את הסולטאן אחמט מחלת הטיפוס, והוא מת בגיל זה מהמחלה. הוא נקבר במואוזוליאום במתחם "המסגד הכחול", שתיכנן האדריכל שדפקאר מהמט אגא.
המסגד, שצבעו כחול בגלל היותו בנוי מ20 אלף אריחים כחולים מצוירים שמקורם בעיר איזניק, בגודל של עצמו (64 על 72 מטרים, גובה הכיפה הראשית 43 מטר וקוטרו 33 מטר) משדר גם בחיצוניות שלו, גם בסמיכותו לאיה סופיה (כמתחרה) וגם במבנה הפנימי שלו, המקושט בקליגרפיה, מרובה בכיפות תפילה (9 בסך הכל), מרובה אריחים כחולים מקושטים ובעל מאתיים חלונות צבועים, כוח ועוצמה רבים. המסגד מסמל את הסולטאן אחמט עצמו: שידר כוח ועוצמה, למרות שהיה סולטאן די חלש ולא יוצלח.

היסטוריה, לבנון וסוריה, פוליטיקה, פופולארי

פרויקט מיוחד: 10 שנים למלחמת לבנון השנייה

Leave a comment

בקיץ הקרוב ימלאו 10 שנים למלחמת לבנון השנייה, אחת מהמלחמות הטוטאליות היחידות בתולדות מדינת ישראל. מהי מלחמה טוטאלית? מלחמה שלא רק הצבא מגויס אליה, אלא גם החברה האזרחית כולה מגויסת אליה ומשתתפת בה. בפרויקט מיוחד, שיחל בקרוב מאוד, אחזור לכל האלמנטים שהרכיבו מלחמה זו: הרקע, ישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, צד"ל ומפקדו המנוח הגנרל אנטואן לאחד- שסבר, במידה לא מעטה של צדק, שמלחמות ישראל מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 הן תוצר של נסיגות והפגנת חולשה ישראלית, ההישגים של חיזבאללה במלחמה, שלא נגמרה עם צד מנצח ברור, ואף המראה שהמלחמה הזאת הציבה את מול החברה הישראלית, אופייה והתנהלותה. אציין כמה מהגיבורים והאנטי-גיבורים של המלחמה- למשל תא"ל גל הירש וממשלת אולמרט, את המימד הכלכלי- מדוע לא הוכרז מצב חירום כללי אלא רק מצב מיוחד בעורף, ואיך זה קשור למחאות חברתיות ולמדיניות נתניהו (שהיה אז באופוזיציה, אך לפני כן היה שר האוצר) הכלכלית. תפקוד התקשורת הישראלית באותה מלחמה גם יזכה להתייחסות: החיפוש מהרגע הראשון אחרי הסדר מדיני, הדיווחים הגלויים על נפילות טילים ועוד. עוד מימד חשוב שאציין הוא הפוליטיקה הלבנונית וההקשר שלה למלחמה: כיצד אירועים פנימיים בלבנון הובילו את חיזבאללה לצאת למלחמה, רקע בכלל על השיעים בלבנון ויציאתם מפאסיביות לאקטיביות תחת מטריותיהן של תנועות אמ"ל וחזבאללה, וכיצד העובדה שחיזבאללה לא הובס רשמית במלחמה השפיעה על צמיחת האסלאם הקיצוני הסוני, שהובילה למה שנקרא "האביב הערבי" חמש שנים לאחר מכן. כי הרי כשהסונים רואים את השיעים "מצליחים", תחת הובלה של מדינה אסלאמיסטית ותנועה אסלאמיסטית- איראן וחיזבאללה, גם הם רוצים….
הממשל האמריקני של בוש ומרכיביו יזכה גם להתייחסות- הצדדים המנוגדים, וכיצד יצרה התנהלות הממשל באותה תקופה את הרקע לעלייתו של אובמה שנתיים לאחר מכן.

לדעתי, מלחמת לבנון השנייה הייתה השתקפות של השאננות והאגואיסטיות וכן השחיתות שרוו באותה תקופה בחברה הישראלית, של חוסר האכפתיות של הממשלה מהאזרח, כשלתוך הוואקום נכנסו טייקונים דאז כמו ארקדי גיידמאק ונוחי דנקנר, שסיפקו מקלט לתושבי הצפון המופגז, מה שהמדינה הייתה אמורה לעשות. לצד ההקרבה והמסירות של החיילים הפשוטים, הקצינים הזוטרים והאזרחים הרגילים. כמו כן, סקירה על המנצחים של אותה מלחמה, חסן נסראללה, ולהבדיל אלף הבדלות, ביבי נתניהו, שהמלחמה יצרה והחישה את הקאמבק הגדול שלו.

כמו כן, אסקור את דמותן של דמויות פוליטיות לבנוניות במהלך המלחמה, ביניהם פואד סניורה, ראש הממשלה דאז, תפקידה של סוריה במלחמה וכן השפעת המלחמה על יחסי הכוחות המעצמתיים בעולם.
הפרוייקט אמור להימשך חצי שנה- עד הקיץ הקרוב.
אני מקווה שעד הקיץ הקרוב, מתי שבאמת ימלאו 10 שנים למלחמה, אשלים את כל הפוסטים בעניינה. בפרוייקט אמסור מידע שהוא מידע גלוי בלבד!