Category Archives: פופולארי

איראן, המזה"ת והשיעה: מעשה בשלושה חכמי דת מהפכנים

הסיפור של העדה השיעית באסלאם מעניין אף יותר מסיפורה של מקבילתה, העדה הסונית. פוסט זה בא כהמשך לפוסט הקודם, שמסביר מה היא השיעה ומה משמעות התפקיד אייאתוללה.

סיפורם של השיעים מאז הקרב הכושל על כרבלא, שבו נהרג האמאם השיעי חוסיין נכדו של מוחמד נביא האסלאם, עד לשנות השבעים של המאה העשרים, היה סיפור של פסיביות יחסית: המאה האחרונה שבה הצליחו קבוצות שיעיות להשתלט כמעט על הנהגת העולם המוסלמי היה במאה העשירית לספירה, שמכונה "המאה השיעית". במאה ה-16 עלתה באיראן לשילטון השושלת הספווית, שושלת ממוצא תורכי, שרצתה לייחד עצמה משכנתה העות'מאנית, ולייחד את איראן בכלל, לכן בחרה באסלאם השיעי לדת המדינה. הספווים והשושלת הקג'ארית שבאה אחריה, היו תורכיים במוצאם. כל זאת היה עד לראשית המאה העשרים, עת עלה לשילטון באיראן קצין צבא איראני בשם רזה פהלווי (מבטאים את שם משפחתו כפהלבי, עם ב' לא דגושה). הוא לקח על עצמו את תפקיד השאה לאחר שהדיח את הקג'ארים, ויצר שושלת של שני שאהים בלבד. הוא ובנו, מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן. זו הייתה שושלת מלוכה פרסית במוצאה. אבל את השיעה עוררו בעיקר שתי דמויות, שניהם אנשי דת שיעים: האייתוללה רוח אללה ח'ומייני וגם מוסא סאדר (בערבית רושמים את שמו כמוסא צדר), שהיה בלבנון וייסד את תנועת אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים"). שניהם עוררו את השיעה מתרדמה של כמעט אלף שנה, והפכו אותה לדומיננטית ופעילה, למרות שהשיעים מהווים עד היום שנים עשר אחוזים בלבד מכלל המוסלמים בעולם. ח'ומייני הצליח להדיח את השאה ולחיות עד גיל 89, לסאדר היה פחות מזל.

השבוע הצטרף לרשימה איש דת נוסף, שממש לא היה לו מזל, הפעם מאיזור פחות ידוע: נימר אל-נימר (מערבית: נמר הנמר), שבא מאיזור מאוד טעון אך קצת פחות ידוע: חבל קטיף של ערב הסעודית. מדובר בחבל שנמצא במזרח ערב הסעודית, שהיא המדינה המוסלמית-סונית הכי אדוקה בעולם, אחרי המדינה האסלאמית של דאע"ש. חבל זה מאוכלס ברובו בשיעים- שבכלל סעודיה הם מיעוט קטן. אבל זה לא העניין המרכזי: חבל קטיף הוא האיזור, בה' הידיעה, של הפקת הנפט של סעודיה. מה מסתבר? אוכלוסייה מנודה מבחינה דתית וחברתית וענייה מבחינה כלכלית, היא זו שמהווה רוב וגם מהווה כוח עבודה, שמייצר את רוב ההון של המדינה המאוד עשירה הזאת, ואת רוב ההון של משפחת המלוכה שלה, המאוד מאוד עשירה. אני בוחר לפתוח דווקא בסיפורו של נימר אל-נימר, להמשיך לסיפורו של מוסא סאדר, ומשם לעבור לסיפור הצלחה, מבחינת השיעה הדתית וגם מבחינת אריכות ימים: של אייתוללה רוח אללה ח'ומייני.

נימר אל-נימר, יליד 1959 שהוצא להורג לפני חמישה ימים מיום כתיבת תקציר זה- בשני בינואר 2016, נולד בכפר עוואמיה שנמצא בחבל קטיף הסעודי, במזרח המדינה. הוא למד את לימודיו הדתיים בטהראן, ואף בסוריה, בסביבת מקום קדוש לשיעים שנקרא סיידה זיינב. ההשראה שלו ומורה הדרך שלו היה אייתוללה בכיר מכרבלא שבעיראק. עיקר הפעילות שלו הייתה בדרשות ובהטפה, ובהובלת תפילות יום שישי במסגדים שיעיים במזרח סעודיה. הוא ביקר את השילטון הסעודי, שנתון בידי משפחת אל-סעוד הסונית הווהאבית (ווהאביזם- האסכולה הדתית הקיצונית ביותר באסלאם הסוני), ואף כשיורש העצר נאאיף בן עבד אל-עזיז מת בשנת 2012, הוא קרא להביע שימחה על מותו, היות שהיה שר הפנים של המדינה שרדף את השיעים במזרח סעודיה רבות. הוא אף הצהיר שוב ושוב כי המגינה האמיתית של השיעים ושל האסלאם היא איראן, ושעל כל השיעים להקשיב לשילטון המרכזי באיראן. כמו כן, הוא קרא לעריכת בחירות חופשיות בערב הסעודית, מתוך מטרה להפיל את בית המלוכה. כל אימת שהתחוללו מהומות בקרב הציבור השיעי בחבל קטיף, נימר היה נעצר בידי כוחות הביטחון הסעודיים. השיא היה בעת "האביב הערבי" בשנים 2011-2012, עת שילהב את המהומות השיעיות שפרצו במלוא עוזן בחבל קטיף וכן בבחריין השכנה- מדינה עם רוב שיעי אך עם שילטון ואליטה סוניים- וגם נעצר.
בניגוד להנהגה האיראנית, טען נימר שגם ארצות הברית מגינה על השיעים- והנושא שלו היה נתון במעקב של אירגוני זכויות אדם מערביים, שביקרו את השילטונות הסעודיים על היחס כלפיו. בשנת 2012 נעצר שוב נימר, פתח בשביתת רעב שמשכה את תשומת לב מדינות המערב, אך זה לא מנע מבית דין סעודי לדון אותו להוצאה להורג בעוון ייזום והסתה לפעילות טרור כעבור שנתיים. בעת ישיבתו במאסר הוכה נימר קשות בידי שומריו וסוהרי בית הכלא שבו ישב.

השילטון בערב הסעודית לא יכל לסבול את סגנונו המתלהם והקולני של נימר, וכן את תמיכתו הבוטה באיראן, ולמרות החשש מתגובת איראן, החליט משרד הפנים הסעודי לממש את גזר הדין בשבוע זה, ולכן ראשו נערף. 46 נאשמים אחרים בטרור, לא רק שיעים אלא אף מנהיג דאע"ש באיזור סעודיה, הוצאו להורג.
הוצאתו להורג של נימר העלתה על ראש סדר היום התקשורתי העולמי את נושא המיעוט השיעי בסעודיה, המיעוט שמפיק את הנפט עבור הנסיכים הסוניים בפועל באיזורי יישובו. כמו כן, מדינות רבות גינו את ההוצאה להורג. מהומות אלימות וסוערות פרצו שוב בחבל קטיף במלוא עוזן, ונימר הפך לשהיד, קדוש מעונה, בעיני העולם השיעי- שממילא מצטיין בפולחן קדושים מעונים. בנוסף, נימר הוא אחד מסמלי האקטיביזם השיעי המתעורר, באיזור המפרץ הפרסי.
נימר הוא בעל פוטנציאל לעשות היסטוריה לא רק בחייו, אלא יותר לאחר מותו: המהומות, הגינויים והמתיחות עם איראן וחיזבאללה, שנשבעו לנקום את מותו בסעודים, עלולים להביא לחוסר יציבות בממלכה הסעודית, שדאע"ש ווהאבים יותר קיצוניים נושפים בעורפו של השילטון גם מהצד הסוני, בנוסף לעולם השיעי. הוצאתו להורג של נימר שפכה חבית מלאה דלק לתוך התבערה שמתחוללת ממילא במזרח התיכון מזה 5 שנים בדיוק, מאז פרץ בינואר 2011 "האביב הערבי", שהפך במהרה לתוהו ובוהו אסלאמיסטי סוני ושיעי.

ועכשיו, בחזרה לשנות השבעים. סאדר וח'ומייני, שני חכמי הדת שאדבר עליהם, ושמופיעים בתמונה למעלה, יצרו, למעשה, את האקטיביזם השיעי של המאות העשרים והעשרים ואחת.
כשאנו מסתכלים על תנועת החיזבאללה בלבנון, אנו סוברים כי היא זו שהחלה את המאבק השיעי של ימינו. אך זה לא נכון. מי שהחל את המאבק השיעי הוא איש דת פרסי ממוצא לבנוני, בשם מוסא סאדר. הוא זכה לגורל עגום יותר מאשר נימר: בין השלושים ואחד לאוגוסט לספטמבר 1978, בעת שהותו בלוב, הוא פשוט נעלם ולא נמצא עד היום. האשם המיידי הוא שליט לוב באותם ימים, מועמר אל-קד'אפי, שחגג בדיוק בזמן היעלמותו של סאדר בן ה-50 את יום השנה התשיעי למהפיכה שחולל בלוב. אבל התמונה היא ממש ממש מסובכת בנוגע לגורלו. אפילו לאחר נפילת שילטון קדאפי לא נמצאו שרידיו של סאדר, שמכונה "האמאם הנעלם", בדיוק כמו האמאם השנים-עשר והאחרון של השיעה. אישיותו המיוחדת הציתה את המאבק השיעי, והוא המייסד האמיתי של האירגון השיעי שקדם למעשה לחיזבאללה בלבנון- אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים").

מוסא סאדר נולד ביוני 1928 בעיר השיעית הקדושה, קום שבאיראן, למשפחה שמוצאה דווקא מאיזור ג'בל עאמל, כלומר האיזור השיעי של דרום לבנון. משפחתו הייתה משפחה של אנשי דת ידועים ומיוחסים, שהגיעו לאיראן במטרה ללמוד. וזה לא נדיר: היו שיעים רבים בלבנון שרצו להשכיל בדת האסלאם בגירסתה השיעית, ולכן נדדו לאיראן. ניתן להגיד שבמוצאו, סאדר היה בחלקו ערבי ובחלקו פרסי. הוא דיבר ערבית, שאותה למד תוך כדי לימודי הדת, במבטא פרסי. הייתה לו חזות ערבית בחלקה, אך עיניו היו כחולות. סאדר היה תלמיד מצטיין בלימודי דת, והוא שאף להיות כמו בני משפחתו המורחבת ואבותיו, איש דת משפיע מבחינה הלכתית וציבורית. בהיותו בן 25 נפטר אביו, ואז הוא החל, למעשה, את המסע מערבה: הוא עבר לעיר השיעית הקדושה נג'ף שבעיראק, על מנת ללמוד לימודי דת מתקדמים. בשנת 1960 קיבל הצעה שלא יכל לסרב לה: להיות מנהיג הדת השיעי של העיר הלבנונית המאוכלסת בשיעים צור- ובכך לחזור לשורשים. כך עשה סאדר את הכיוון ההפוך: בעוד ששיעים לבנונים ועיראקים נעו מזרחה, לכיוון איראן, על מנת לרכוש השכלה דתית ו"להרגיש בבית" (למרות שהשילטון באיראן באותם זמנים היה שילטונו החילוני של השאה), סאדר עשה את הכיוון ההפוך- מערבה. ומאז הוא הפך לפעיל חברתי בנוסף להיותו איש דת ומטיף בכיר וכריזמטי במדינה שבה השיעים היו קהילה מדוכאת.

השיעים של לבנון בימינו אינם דומים במצבם לשיעים של לבנון לפני חמישים שנה: מדובר היה בקהילה שרובה ענייה, נלעגת, שחיה במדינה משוסעת ורבת עדות. מי ששלט בשיעים היא משפחת מאפייה, כמו שבשאר העדות בלבנון שלטו משפחות מאפייה באותה העת. במקרה של לבנון, מדובר במשפחת אל-אסעד השיעית. השיעים נחשבו פאסיבים, ממש הפועלים השחורים של האליטה הנוצרית והסונית בלבנון. סאדר לא אהב זאת, ובדרשותיו הוא קרא ליקיצה שיעית חברתית, ולכך שהמדינה תכיר בשיעים ותיתן להם את מלוא הזכויות הפוליטיות. למרות שהאוכלוסייה ראתה בו עוף מוזר, גם מבחינת מראה חיצוני לא אופייני לאיזור וגם מבחינה השפה שבה דיבר: ערבית במבטא פרסי כבד, היא נהתה אחריו. בשנת 1969 הקים את "המועצה השיעית המוסלמית העליונה" של לבנון ועמד בראשה. הוא המשיך להטיף ולקרוא לשילטון להיטיב את תנאי מחייתה של האוכלוסייה השיעית במדינה. בטרמינולוגיה שלו הוא השתמש הרבה במונח הדיכוי והקיפוח, שהוא מוטיב חוזר במסורת השיעית (הדיכוי והקיפוח של עלי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם, ובני משפחתו הגרעינית). בשנת 1974 הוא הקים תנועה חברתית פוליטית שיעית, בשם חרכת אל-מחרומין, "תנועת המקופחים". התנועה פעלה כדי להיטיב את תנאי חייהם של השיעים בלבנון, התנועה הקימה בכפרים השיעים בדרום לבנון ובבקעת הלבנון בתי ספר, מוסדות דת ומרפאות רבים (ולא לשכוח שבאותן שנים איראן עוד הייתה חילונית, תחת שילטון השאה, לכן לא סייעה כמו שהייתה מסייעת היום לתנועה כזאת).
מיום ליום משך סאדר בעל הכריזמה העצומה עוד ועוד תומכים מקרב העדה השיעית בלבנון, ותפס את מקומה של משפחת אל-אסעד בהנהגת העדה.

סאדר הקפיד לשמור על יחסים טובים עם שילטונו של חאפז אל-אסד בסוריה השכנה, ובשנת 1973 פירסם פסק הלכה היסטורי ומהפכני, לפיו העדה העלאווית, עדתו של אסד, שנחשבת כפורשת מהאסלאם בכלל (העלאווים מייחסים לאמאם עלי ממשפחתו של מוחמד ולבנו חוסיין תכונות אלוהיות ומאמינה בהתגלמות של האל בבני אדם, בשבעה שילושים לאורך הדורות, תוך שילוב אלמנטים מוסלמים ונוצריים)- כעדה מוסלמית שיעית לכל דבר ועניין. פסק הלכה זה עזר רבות ועוזר רבות עד היום לסוריה של אסד ומשפחתו. פסק הלכה זה הוא גם אלמנט מרכזי וצידוק הלכתי להגנה של איראן השיעית על בני העדה העלאווית ועל משפחת אסד עד היום.
לאחר שנה מהקמת "תנועת המקופחים", פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, שהייתה למעשה מלחמת הכל בכול של משפחות ועדות. סאדר לא הסכים שהשיעים יישבו פאסיביים במלחמה זאת, לכן הקים את "גדודי ההתנגדות הלבנונית" השיעית- כשהכוונה לאירגון אמ"ל. מבחינה פוליטית הוא תמך בשמאל הלבנוני. אמ"ל לקח חלק במלחמה, ואירגון זה, יחד עם החזבאללה שהוקם אחריו, וסוריה שהתערבה במלחמה ופלשה ללבנון, הסתמנו כמנצחים הגדולים של מלחמת האזרחים שנמשכה 15 שנים.
חשוב לציין, כי סאדר הוא אינו נסראללה. הוא לא הטיף רבות כנגד ישראל וכמעט שלא הזכיר אותה כפקטור, למרות שתמך כמס שפתיים במאבק הפלסטיני. תנועת אמ"ל פנתה במלוא כוחה כנגד ישראל רק לאחר היעלמות סאדר. כל הזמן הקפיד סאדר להדגיש את מתינותו הדתית והפוליטית מחד, אך לגייס את השיעים בלבנון למאבק חברתי ולאחר מכן צבאי מאידך. במהלך המלחמה אף שבת רעב במסגד על מנת להביא לסיומה, לשווא.

ב25 באוגוסט 1978 יצאו סאדר ושני מלוויו מאיטליה ללוב, על מנת לבקר את קדאפי. הם נראו לאחרונה ב31 באוגוסט 1978, ערב יום השנה התשיעי למהפיכת קדאפי, ומאז לא נראו יותר. לוב וקדאפי הפכו לשנואים מאוד בעיני השיעים, וסאדר הפך לסמל שמוזכר בטרמינולוגיה השיעית לבנונית עד היום.
הוא היה אדם שדווקא הזרות שלו בלבנון ושלל זהויותיו השונות חוץ מזהותו הדתית האחידה- המוסלמית שיעית- הם שהובילו אותו לאקטיביזם שהפגין בלבנון. הוא רצה להוכיח עצמו כאיש דת אך גם כלבנוני, שמעורב מאוד בענייני המדינה, שלא מסוגל לסבול את הפסיביות של עדתו. הוא גם כל הזמן קרץ לחילונים ולחילוניות בלבנון: בנוסף להיותו איש דת, היה גם פילוסוף חברתי ואף זכה להשכלה חילונית, מה שהפך את אישיותו למגוונת מאוד.
אילולא סאדר, לא היינו שומעים כמעט על השיעים בלבנון או מכירים אירגונים כמו אמ"ל והחיזבאללה.

רוח אללה ח'ומייני, המוצלח (לדידם של השיעים), המאריך ימים והבכיר מבחינת רמה דתית מבין אלה שציינתי, נולד בשנת 1902 בעיירה ח'ומיין שבפרובינציה המרכזית של איראן. מילדות מוקדמת שינן את הקוראן, למד ערבית ונע מסמינר דתי אחד לאחר, מעיר לעיר, באיראן. הוא הגיע לדרגות הכי גבוהות ככוהן דת שיעי- אייתוללה גדול ואפילו מרג'ע-א-תקליד, שפירושו מודל לחיקוי. הוא החל להתפרסם באיראן בשנות השישים לחייו כמטיף דתי שסחף המונים- ונכנס לפעילות פוליטית. לצד ספרי הדת בעלי כובד המשקל הגדול באסלאם השיעי שפירסם, הוא פיתח תיאוריה שלפיה השילטון האסלאמי הטוב ביותר הוא שילטון חכם ההלכה, תיאוריה שנקראת בפרסית ולאיית-א-פאקי. לדידו, האסלאם, גם הסוני וגם השיעי, שקע, היות ולא נתנו לחכמי הלכה לשלוט. חכם ההלכה הוא המבין ביותר, והוא הראוי והמתאים לכונן שילטון מוסלמי תקין. בשנת 1963 הנהיג השאה של איראן, מוחמד רזה פהלאבי, רפורמות שנקראו "המהפיכה הלבנה", שבמסגרתה התחוללה הפרטה מסיבית של המשק האיראני והכנסה של השקעות זרות מערביות במדינה. ח'ומייני יצא בעוצמה כנגד התערבות מערבית כלשהי במדינה, ואת השאה תיאר בנאומיו כח'ליף יזיד, האויב האכזרי של השיעה, זה שטבח באמאם חוסיין ובמשפחתו. בניגוד לסאדר, שלא שנא את החילוניות ולא דחה רעיונות חילוניים, ח'ומייני דחה רעיונות חילוניים וכל התערבות מערבית שהיא באיראן מכל וכל. וזאת במדינה, שלמרות השילטון החילוני בה, לחכמי הדת תמיד היה משקל באורח החיים ובפוליטיקה המקומית.

בשנת 1964 נמאס לשאה מח'ומייני, הוא עצר אותו והגלה אותו. דרך תורכיה, בה שהה כשנה, הגיע ח'ומייני לעיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק, בה לא הפסיק להטיף למען ממשלה אסלאמית. לא רק ממשלה שיעית, אלא ממשלה אסלאמית, שתשלוט במדינה המוסלמית האידיאלית באמצעות ההלכה, הלא היא השריעה, ובראשה יעמוד חכם ההלכה, במקרה השיעי חכם הלכה שהוא יהיה יורשו הלא רשמי של האמאם ה-12 האחרון של השיעים. במשך 14 שנים שהה בגלות, כשלאורך שנות השבעים איראן רעשה וגעשה במחאות כנגד שילטון השאה, מחאות שלא רק הגיעו מהצד האסלאמיסטי דתי, אלא בעיקר גם מהשמאל. בינתיים, תומכי ח'ומייני הפיצו את דבריו לאיראן דרך קלטות שזכו לפופולריות עצומה והמונית, לא רק בקרב דתיים. אפילו החילונים ראו בו כמושיעם מהשאה. המערב אף ראה בתנועתו ובפעילותו ביטוי של דמוקרטיה.
(אופן עלייתו לשילטון והתבססותו של ח'ומייני בו, במקביל לכסילות של המערב בנושא שלו, יזכו לפוסט נפרד שראוי להם!!!!)
מנג'ף עבר ח'ומייני באורח אבסורדי אל המערב שנוא נפשו- אל פאריס. בפברואר 1979 הודח השאה, וח'ומייני חזר לאיראן. הוא הפך בהדרגה ובתיחכום, שכאמור יזכו לפוסט נפרד, לשליט המדינה בפועל ובכך הגשים את התיאוריה שלו של "שילטון חכם ההלכה".

ביוני 1989 נפטר ח'ומייני בגיל 86 וחצי, כשבהלווייתו משתתפים 10 מיליון איש, לא פחות.

ביקורת על "קוסם סולטאן" והסידרה התורכית של שנות התשעים

שלום וחג חנוכה שמח לכולם/ן,

היום אני רוצה לדבר על שני נושאים: הנושא הראשון הוא להביע ביקורת על הסידרה החדשה, "קוסם סולטאן", המשודרת כעת בתורכיה בערוץ "סטאר טי וי", והנושא השני הוא להזכיר את הסידרה התורכית, בה' הידיעה, של שנות התשעים: "הגברות פרהונדה", או כמו שנקראה בעברית, "גברת פרחונדה ובנותיה", סידרת קומית-דרמטית ששודרה בין השנים 1993-1999 בערוצים התורכיים שכן שודרו בכבלים בארץ, TRT1, הלא הוא הערוץ הראשון התורכי השייך לרשות השידור התורכית, וSTAR TV.

דבר ראשון, לאחר צפייה בסידרה החדשה "קוסם סולטאן", אני רוצה להגיד ששום דבר לא השתנה. לא המקום, לא הסיגנון ולא צורת המשחק, מהסידרה המקורית. רק השחקנים והאנשים השתנו, והם מנסים לחקות את אותן הדמויות ששוחקו בסידרה המקורית, על הסולטאן סולימאן המפואר. הדבר הבולט ביותר הוא החיסרון בדמותו של סולטאן חזק, כמו סולימאן המפואר, אותו שיחק האליט ארגנץ'. בגלל זה הסידרה מגלמת בדיוק את התקופה שבה היה מדובר: ניסיונו של הסולטאן אהמט הראשון, שבנה את "המסגד הכחול" המפורסם באיסטנבול, לחקות את סולימאן המפואר. ככה גם אקין קוץ', השחקן שמשחק את הסולטאן אהמט, מנסה לחקות את האליט ארגנץ'. במקום דמותו המרשימה ועמוקת הקול של ארגנץ' בתפקיד סולימאן, אנו מקבלים דמות שהיא ממש סולטאן-נער, שלא מצליח לשחזר את העומק ואת הסמכות של סולימאן/ארגנץ'. הסידרה היא לא רעה בכלל, אך נראה כי כל דמות שבה מנסה לחקות את הדמות המקבילה שהייתה לה בסידרה הקודמת. אפילו הולייה אוושאר, למרות שהיא משחקת מצוין, לא משחקת מצוין כמו נבאהט צ'הרה בתפקיד הוואלידה סולטאן, מה גם שאימו של סולימאן בתור ואלידה הייתה במציאות גם יותר חזקה ומרשימה מסאפייה סולטאן. אפילו לסומבול אגא הסריס הראשי בהרמון יש דמות מקבילה. אז מה קיבלנו? אותה גברת, אפילו חלשה יותר, בשינוי אדרת. כל זאת אכן משקף את התקופה שלאחר סולימאן, שאני לא הייתי מתאר אותה כ"מאה המפוארת", למרות שגם השחקנים בסידרת ההמשך וגם הדמויות המקוריות באותה תקופה ניסו להחזיר, אפילו בכוח אבל לשווא, את ימי הזוהר של סולימאן. מי שמתבלטת בתור שחקנית טובה לגילה היא אנסטסיה צילימפיו היווניה, שמשחקת את אנסטסיה המקורית, הלא היא קוסם סולטאן. יכול להיות שבהמשך, כשברן סאאת תיכנס לשחק את קוסם (שהייתה אף חזקה יותר מהורם, כאמור), אז הסידרה תשתנה לטובה. לסיכום: "קוסם סולטאן" היא ניסיון למחזר את הקסם והעוצמה של הסידרה המקורית, בדיוק כמו שבני תקופתה של קוסם ניסו לשחזר את ימי סולימאן- ולא תמיד בהצלחה.

דבר שני, אני חוזר אל שנות התשעים. בארצות הברית שודרו לאורך אותו עשור שתי קומדיות מאוד מוצלחות, "סיינפלד" ו"חברים", ואילו בתורכיה שודרה הסידרה Ferhunde Hanımlar, או "הגברות פרהונדה". הסידרה שודרה במשך כשבע עונות, משנת 1993 עד שנת 1999, ושמה המקורי, שהשתגר בעברית, הוא "גברת פרחונדה ובנותיה". הסידרה הזאת שודרה בשני הערוצים ששודרו בישראל במה שהיו אז רשתות הכבלים "תבל", "מתב", "גוונים" ו"ערוצי זהב"- כל החברות עתידות להתאחד בשנות האלפיים למותג "HOT"- בשעות הערב המוקדמות. בסידרה כיכבו שני שחקנים שהיו בעל ואישה גם בחייהם האמיתיים בשנות החמישים לחייהם (דאז): בייהאן סאראן (כיום בת 76), ובייקאל סאראן, שנפטר לפני 9 וחצי שנים בגיל 69. הסידרה הזאת, ששודרה גם בTRT1 וגם בSTAR TV הייתה אודות זוג בגיל העמידה ומערכת יחסיו עם בנותיהם, שבינתיים גם מנהלות מערכות יחסים משלהן…. ומתחתנות ובונות משפחות עם ילדים (תמונת צוות הסידרה נמצאת למעלה). בניגוד לטלנובלות התורכיות ה"כבדות" והמלנכוליות מעט של היום, הסידרה הזאת הייתה דרמה קומית שהייתה מאוד אהובה בתורכיה ובקרב הציבור הדובר תורכית מחוץ לתורכיה. אל תשכחו שכמו בישראל, עולם הקולנוע והטלוויזיה הוא מוקצן מבחינה רגשית: הוא מורכב משני סוגים של סדרות וסרטים, מלנכוליים וכבדים מסוג אחד, ומסוג שני קומדיות בורקס. "גברת פרחונדה ובנותיה" נעה יותר לכיוון הקומי. חוץ מהזוג סאראן, צוות השחקנים בסידרה היה נרחב, כשרובו קבוע. המימון העיקרי לסידרה היה מצד רשות השידור התורכית, TRT.

סדרות תורכיות שטרם הוקרנו או שמוקרנות בישראל

זה נכון שכבר 4 שנים ויותר מוקרנות טלנובלות תורכיות על המסך בארץ, אך ישנן טלנובלות ממש טובות שחבל שטרם הוקרנו כאן.
אתם ודאי מנחשים מהי הטלנובלה הראשונה שאנקוב בשמה- זו כמובן "קוסם סולטאן", או בשמה המקורי "המאה המפוארת-קוסם", סידרת ההמשך של הסידרה "הסולטאן", המספרת על תולדות הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר וצאצאיו. "קוסם סולטאן" הוקרנה לראשונה בתורכיה בשבוע שעבר, ואתמול הוקרן הפרק השני שלה, בשעה 20:00 בערב שעון תורכיה וישראל (אותה שעה גם בארץ!) בערוץ סטאר טי וי.
הסידרה מספרת הפעם לא על סולטאן, אלא על ואלידה סולטאן מפורסמת: קוסם סולטאן, בשמה המקורי אנסטסיה, שנחטפה מיוון להרמון הסולטאן באיסטנבול. העונה הראשונה מתמקדת בבעלה של קוסם, הסולטאן אהמט הראשון, בגילומו של השחקן אקין קוץ', ובסבתו, הוואלידה סולטאן סאפייה, בכיכובה של הזמרת המפורסמת הולייה אוושאר. כרגע משחקת את קוסם הצעירה אנסטסיה צימופולו, אך בהמשך היא תתחלף עם ברן סאאת, שתשחק את קוסם המבוגרת, ששולטת באימפריה וממנה סולטאנים.
שימו לב, שבתקופת הסולטאן אהמט הנסיכים האחים כבר לא הורגים אחד את השני על מנת להתמנות לסולטאן, אלא האחים שנראים כמתחרים מושמים מגיל קטן (כמו מוסטפא, אחיו של אהמט שעתיד להתמנות לסולטאן מוסטפא הראשון, "המשוגע") באגף סגור של הארמון בשם "קאפס" (כלוב).

נכון שהסידרה רק התחילה, אבל חבל שאין תרגום לעברית שלה באינטרנט או לחילופין, אף ערוץ לא רכש עדיין את הזכויות לסידרה בישראל. יכול להיות שניתן להראות פרק ששודר באיחור, כמה ימים אחרי ההקרנה בתורכיה, בתרגום לעברית. או שאלה חלומות באספמיא…..
בכל מקרה, אם יש סידרה שממש חבל שלא מוקרנת בישראל , זאת הסידרה "קוסם סולטאן".

הסידרה השנייה שלא מוקרנת בישראל מושפעת מאוד מהסידרה "קאראדאיי", שכן משודרת בארץ, וקוראים לה: "אהבת הכסף השחור",
Kara Para Aşk בתורכית (קארא פארא אשק). הסידרה מספרת על הקשר בין השוטר עומר דמיר, בגילומו של אנגין אקיורק, שבא מהעיר המזרחית הרחוקה ואן לאיסטנבול, מסור לעבודתו, מתמחה בתפיסת כנופיות ועומד להתארס עם בחורה שאוהב, לבין אליף לטיפה דניזר, בגילומה של טובה בויוקוסטון, מעצבת תכשיטים מרומא שבאה לאיסטנבול כדי לחגוג את יום הולדתה. תהפוכות מפתיעות ודרמטיות מפגישות בין השניים, כשהעלילה המותחת משתרעת לאורך כל הסידרה.

הסידרה השלישית היא בכיכובה הראשי של הזאל קאיה, שידועה מהסידרה "אהבה אסורה" והתמונה שלה מופיעה כאן. כמו ברן סאאת, שגילמה באותה סידרה דמות יוקרתית- ולאחר מכן גילמה את "פטמגול" בת העניים, מגלמת הזאל קאיה בת ה25 בת למשפחת עניים בשם פריהא יילמאז. שם הסידרה הוא Adını Feriha Koydum, או בעברית "נתתי לה את השם פריהא". אביה הוא שוער בשכונת יוקרה באיסטנבול ואימה עובדת כעוזרת בית. פריהא היא יפה ומוכשרת, לכן משיגה מילגת לימודים לאוניברסיטה פרטית, שם היא מתחזה לבת עשירים עם אבא עשיר מאוד. היא פוגשת שם בחור עשיר ממשפחה עשירה, אמיר סאראפאולו, בגילומו של צ'אטאי אולוסוי, מתאהבת בו ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים, תוך כדי שפריהא מסתירה את זהותה האמיתית. הסידרה עוקבת אחר התהליך הקשה של הסתרת זהותה האמיתית ומעמדה האמיתי, כל זאת על מנת שהחבר שלה לא יעזוב אותה. האם הקשר ישרוד גם לאחר שמעמדה וזהותה האמיתית יתגלו?

הסידרה הרביעית היא "חתיכות שבורות", או בשמה המקורי "פאראמפארצ'ה", בכיכובם של נורגול ישילצ'אי, השחקנית בת ה39, וארקאן פטאקיה בן ה-45, שניהם מבוגרים יחסית לככב בטלנובלות תורכיות בתפקידים ראשיים….
הסידרה מספרת על החלפת תינוקות (לא עלינו) בין שתי משפחות בבית היולדות: משפחה ענייה, בראשות האם גולסרן, שבעלה נטש אותה, שמקבלת תינוקת למשפחה עשירה- ונותנת לתינוקת את השם הזאל, ומשפחה עשירה שמקבלת תינוקת למשפחה ענייה- שמקבלת את השם ג'אנסו. הסידרה עוקבת אחר שתי האמהות שתינוקותיהן מוחלפות, על הגידול של בנותיהן עד לאחר 15 שנים, ועל המסע הלא מודע של שתי הבנות בדרך למצוא את אמהותיהן האמיתיות, עליהן לא ידעו. את דילארה העשירה משחקת נורגול, ואת בעלה ג'יהאן הבעייתי משחק ארקאן.

פוסט זה נכתב לפני כשנתיים. לפוסט זה קיימים כמה פוסטי המשך-מעודכנים יותר: הפוסט הראשון שמדבר על הסדרות התורכיות החדשות, שמוקרנות או עומדות להיות מוקרנות בתורכיה בשנת 2017, ולא ידוע אם ומתי יגיעו לישראל. הנה הקישורים ( אם לא מפנה לקישור, נא להעתיק את הכתובת ולהדביק לשורה למעלה בדפדפן):

http://histerio.co.il/?p=1558

מעודכן ל2019, כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל (חלק רביעי) כולל ערוץ הדרמות הטורקיות החדש:

http://histerio.co.il/?p=2781

פוסט המשך נוסף: הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל מאז ומעולם, חלק ראשון :

http://histerio.co.il/?p=1910

פוסט המשך שני, הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל מאז ומעולם, חלק שני:

http://histerio.co.il/?p=1944

פוסט המשך שלישי: הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ, חלק שלישי:

http://histerio.co.il/?p=1987

פוסט המשך רביעי, עדכני ל-2019: הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בישראל, חלק רביעי (2019):

http://histerio.co.il/?p=2781

המרוויחה הגדולה מהפיגועים בצרפת: איראן

"הם התפכחו. הם עכשיו הבינו. הם הבינו שלתת למוסלמים להיכנס בהמוניהם ולעשות מה שהם רוצים, לתת להם להסתובב בגבולות פתוחים ולתת להם להמשיך להסית תחת תירוץ של חופש הביטוי, זו טעות. הם הבינו שלהפוך את ישראל לאשם ולהחרים מוצרים ישראלים זו טעות. עכשיו הם ילמדו את הלקח. עכשיו הם יירדו מישראל" עכשיו כבר אין להם אשליות לגבי מוסלמים.

מאז הפיגועים של אתמול בלילה בצרפת, אני שומע שוב ושוב את האשליה הזאת לפיה צרפת והאיחוד האירופי יבינו מי ה"רע" בסיפור הזה, כלומר הטרור האסלאמי הקיצוני הסוני, והאסלאם הקיצוני הפנאטי הסוני, שדאע"ש מייצג אותו. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה משום אשליה. מי שנמצא עכשיו בתוך אשליה הם חלק מהישראלים, שחושבים שעכשיו אירופה תעמוד לימין ישראל מול הטרור האיראני והפלסטיני אחרי שהיא "למדה את הלקח" מהידיים של מוסלמים קיצוניים סונים. עכשיו בתפקיד הרעים נמצאים המוסלמים הקיצוניים הסונים. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה בכלל. כי לפיגועים האלה יש מרוויחה אחת ויחידה: איראן.

ומדוע איראן מרוויחה?
כי אירופה והעולם המערבי בכללותו לא מסכימים להכליל. בעיניהם, המלחמה היא רק נגד אירגון טרור ספציפי שקוראים לו דאע"ש. זאת אומרת שבעיני אירופה, איראן היא לא מדינת טרור. להיפך, איראן השיעי היא קורבן הטרור הסוני, והדוגמה הטובה ביותר היא הפיגוע שערכו אנשי דאע"ש יום לפני הפיגועים בצרפת, כנגד שיעים בפרבר הדרומי של ביירות, הדאחייה, המעוז בה' הידיעה של החיזבאללה. גם בעקבות ההסכם עם איראן, וגם בהיותם של השיעים במזרח התיכון קורבנות עיקריים של דאע"ש ושל האסלאם הקיצוני הסוני, החיזבאללה ואיראן הם כעת בעיניה של אירופה ה"טובים". וגורמים כמו חיזבאללה ושאר נתמכיה של איראן באיזור, ביניהם אירגונים פלסטיניים כמו ג'יהאד אסלאמי וחמאס, מנסים בדרכים שונות ומשונות לשכנע את אירופה כי ישראל ודאע"ש נמצאים בצד של הרעים, בצד של הטרוריסטים, ואילו איראן וחיזבאללה, וגם החמאס והג'יהאד האסלאמי, הם בצד של ה"טובים", אלה שנלחמים בטרור. והאירופים? כרגיל, הם מאמינים להם. אז מי שחשב שהלחץ על ישראל לעשות ויתורים ונסיגות, שאיראן תהיה המרוויחה הגדולה מהם באמצעות שלוחותיה בסוריה ובשטחים, יירד- טועה. שימו לב, שכשאירופה רצתה לסמן מוצרים הם כללו גם את רמת הגולן כשטח כבוש ומוחרם. מה זאת אומרת? את אירופה לא מעניין שסוריה לא קיימת כמעט. לא מעניין אותם שגבול סוריה-רמת הגולן הוא איזור קרבות שמסכן בטווח הארוך את ישראל. מבחינת העולם המערבי, ישראל צריכה לרדת מהגולן, ועכשיו, ולמסור אותו לסוריה הריבונית, כלומר למשטרו של אסד, ואם יש שם קרבות ומשטר אסד חלש, אז שבגולן יישבו אנשי החיזבאללה, שעכשיו הם ה"טובים". איראן וחיזבאללה הן בעיה? לא, הן בעיה רק של ישראל, שמדכאת את הפלסטינים, לשיטתם.

ההטעיה הגדולה ביותר של איראן והחיזבאללה כלפי המערב היא העובדה כי שני הגורמים הללו פעלו בעשרים השנים האחרונות נגד מטרות יהודיות וישראליות בעיקר, ולא הקדישו זמן לפגוע במטרות מערביות, בניגוד לאל קאעידה ודאעש הסוניות. אז תנו לי לעשות סדר בבלגאן, ולהבהיר: גם איראן וחיזבאללה מהצד השיעי, וגם דאע"ש, החמאס, האחים המוסלמים ואל קאעידה לשלוחותיו מהצד הסוני, הם בעלי אותן מטרות. המטרה הראשית היא להביא להשלטת האסלאם בעולם, כשלכל קבוצה יש את הגירסה שלה. לאיראן וחיזבאללה יש את הגירסה השיעית, ולאחים המוסלמים, לדאע"ש ולאל קאעידה יש את הגירסה הסונית. אבל המטרה היא אותה מטרה. מה ששונה זוהי הדרך.

לפי הגירסה הסונית הקיצונית ביותר נוסח אל קאעידה ודאעש, יש לפעול קודם כל נגד מטרות קרובות מאוד ונגד מטרות רחוקות, ורק אחר כך נגד ישראל והיהודים. כלומר: הראשונים שיש להפעיל נגדם טרור הם מיעוטים במזרח התיכון הערבי, ובראשם השיעים והאיראנים השיעים, וגם בעלי בריתם העלאווים, האסמאעילים והדרוזים, וכמובן נגד יזידים ונגד נוצרים ערבים במזרח התיכון.- ואף נגד בני הקבוצה האתנית הכורדית, שלא מקבלים את הדרך הקיצונית, למרות שרוב הכורדים הם מוסלמים סונים. לאחר מיגור האויבים האלה, או במידה ודאע"ש יתקשה מולם, יש לפנות למטרה השנייה, שבעבר הייתה המטרה הראשונה של אל קאעידה ודאע"ש,והיא מדינות המערב, שיש להשתלט עליהן באמצעות טרור. לאחר הפגיעה במערב תגיע המטרה השלישית: מדינת ישראל והחובה למגר אותה, בשם הדת, לא בשם שום לאומיות, שבעיני דאעש היא חילונית, מגונה ומוקצה. בטח שלא בשם לאומיות ערביות או פלסטינית. הכל למען החזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית, כמעט 100 שנים אחרי מיגור האימפריה האסלאמית האחרונה.
ב"אחים המוסלמים", בחמאס ובג'יהאד האסלאמי (הג'יהאד האסלאמי הוא שלוחה איראנית ישירה וברורה בארץ ישראל) רואים דאע"ש ואל קאעידה ככופרים, משום שהם משתמשים בלאומיות, שהיא חילונית ומגונה, להשגת מטרותיהם, גם אם יש להם אותה מטרה כמו דאע"ש, הקמת ח'ליפות אסלאמית דתית, שתתחיל במזרח התיכון ותתפשט לכל העולם בהמשך, 92 שנים לאחר ביטול הח'ליפות האסלאמית האחרונה, הח'ליפות העות'מאנית, במרץ 1924. בשביל דאע"ש, האחים המוסלמים, החמאס וכל אירגוני הג'יהאד הפלסטינים למיניהם, הם לא מספיק דתיים והם חילוניים כופרים.

לפי הגירסה השיעית-איראנית, שהוביל אותה האייתוללה ח'ומייני (כאן בתמונה), צריך לכונן מדינה אסלאמית שיעית גדולה, שבראשה יעמוד חכם הלכה מוסלמי-שיעי מהדרגה הגבוהה ביותר. לשיטה זו קוראים "וילאיית-א-פקי", שילטון חכם ההלכה. וחכם ההלכה הזה חייב להיות שיעי. על זה התבססה המהפיכה האסלאמית באיראן בשנת 1979. העניין הוא, שעל המהפיכה האסלאמית השיעית להסוות עצמה כמהפיכה כלל אסלאמית, והיא צריכה להיעשות תוך כדי התחפשות, הסוואה והטעייה של המערב. עיקרון חשוב נוסף בעיני ח'ומייני הוא ייצוא המהפיכה האסלאמית: לממן כל גורם שמוכן לשתף פעולה עם איראן, גם אם הוא סוני ואפילו עלאווי או נוצרי לבנוני, שיוכל לתרום להפצת המהפיכה, ולאחר הצלחתה להפוך את כל משתפי הפעולה עם איראן לשיעים. למושג הזה קוראים בערבית ובפרסית "תקייה", החובה של השיעי המוסלמי המאמין להסוות עצמו בשעת סכנה. לאחר המהפיכה האסלאמית, איראן הייתה הראשונה שהקימה תאי ורשתות טרור אסלאמי ברחבי העולם, טרור אסלאמי שיעי, תחת הסוואה, והכי חשוב: המהפיכה האסלאמית, למרות שהייתה שיעית, והטרור האסלאמי האיראני היוותה מודל לחיקוי עבור אירגוני טרור סונים כמו "אל-קאעידה" ו"דאעש". מודל המהפיכה האסלאמית, רק עם אסכולה שונה, אומץ על ידי ה"אחים המוסלמים" הסונים. לאיראנים יש שיטות פעולה שונות: המטרה הראשית של המהפיכה היא האויב הקרוב ביותר גיאוגרפית, שהם המוסלמים הסונים (שאותה יש להפוך לשיעים על ידי תעמולה-"דעווה" וטרור), וגם מדינת ישראל. כל זאת נקראת "השטן הקטן". לאחר מיגור ה"שטן הקטן", המטרה האיראנית-שיעית תהיה בדיוק כמו של דאע"ש: ארצות הברית ושאר העולם המערבי הנוצרי, אבל הם ייפגעו רק אחרי חיסולה של מדינת ישראל היהודית. קודם כל מטפלים ב"שטן הקטן" ואחר כך ב"שטן הגדול". בעיני ח'ומייני, יש לפגוע רק בנוכחות מערבית במזרח התיכון בשלב הראשון, כמו שחיזבאללה פגע באמריקנים בלבנון בשנות השמונים, וכמו שהשיעים הקיצוניים בעיראק פגעו בחיילים אמריקנים בעיראק לאחר 2003. את זה המערב לא מבין. בעיניו יש אסלאמיסטים רעים, שהם אל-קאעידה ודאע"ש, ומצד שני יש אסלאמיסטים טובים, שהם איראן השיעית, שגם נפגעה מדאע"ש והיא רואה בו האויב הראשי, וכן בצד הסוני, ה"אחים המוסלמים" שהם כביכול פחות ברוטליים מדאע"ש, כי הם מאמינים בהפצת ובהשלטת האסלאם בעולם באמצעות תעמולה ובשימוש באמצעים דמוקרטיים ורק אחר כך באמצעות טרור (כמו בעזרת אירגון החמאס, שהוא תנועת בת של "האחים המוסלמים" ונהנה מצד שני גם ממימון איראני- בשם עיקרון ייצוא המהפיכה האסלאמית). האיוולת הזאת, שעכשיו תתגבר היות ואיראן של היום גינתה את פיגועי דאע"ש בצרפת- וגם חתמה על הסכם גרעין (גרוע) עם המערב, מה שיצייר את איראן כ"טובה", כזאת שנלחמת נגד דאע"ש. רק מה? המערב מתעלם מן העובדה שטרור אסלאמי זה טרור אסלאמי, ואסלאם קיצוני זה אסלאם קיצוני, לא משנה מאיזו עדה, בין אם שיעית או בין אם סונית. יש מדינות, במיוחד ארצות הברית של אובמה, שבשם ה"תקינות הפוליטית" אסור להגיד את צמד המילים "טרור אסלאמי".
המערב, שנפל עכשיו כקורבן לדאע"ש, רואה בשיעים גם כקורבן של דאע"ש- על רקע הפיגועים שאירעו יום קודם כנגד השיעים בלבנון, ומוכן לשתף איתם פעולה. להעלים עין באמצעות הסכם מהגרעין האיראני ההולך ומתפתח. מתוך כך איראן רק מרוויחה. אירופה גם רואה בפליטים המוסלמים שמציפים אותה כקורבנות, ומוכנה להמשיך לקלוט למרות הפיגועים. הם לא רואים את הסכנה שבהם ואת הפוטנציאל האסלאמי קיצוני שקיים בקירבם, למרות שאחד ממבצעי הפיגועים הוא איש דאע"ש, שבא לגרמניה במסווה של פליט מסוריה. ובאשר לפלסטינים? הם גם קורבנות, של ישראל. אז טרור אסלאמי פלסטיני כנגד ישראל מתקבל באירופה ביותר סלחנות מאשר טרור של דאע"ש כנגד אירופים נוצרים. זה גם משרת את מטרותיה של איראן, שרוצה להשתמש בלחץ אירופי כדי להחליש את ישראל, ובכך להשיג את מטרותיה הראשונות. גם כאן איראן עלולה להרוויח.

"מגש הכסף" מתחיל בדברים הקטנים

בשבועות האחרונים המדינה רועשת בשל סידרה, ששודרה בשלושה חלקים בערוץ 8 של "הוט". לסידרה קוראים "מגש הכסף", והיא עוסקת בנושא הנוגע כמעט לכל אזרח במדינה שלנו: נושא בעיית הריכוזיות. כלומר: שרוב ההון במדינה מרוכז או בידי טייקונים או בידי ועדים גדולים. אבל על מנת להבין את מה שנאמר בסידרה הזאת, על האדם הפשוט לבדוק את השורשים שהצמיחו את התרבות הנלוזה הזאת. שורשי תרבות ההעסקה בישראל והעבודות והשכר שמוצעים במשק.
אגב, מאז ומתמיד אני סברתי כי רוב הציבור בארץ תומך בימין המדיני-ביטחוני ובשמאל הכלכלי. מהו השמאל הכלכלי? הכוונה כאן לא לנושאים של נסיגות, ויתורים ופייסנות כלפי מוסלמים, אלא פשוט תמיכה בדרך הכלכלית הסוציאל-דמוקרטית, להבדיל מהדרישה הליברלית-כלכלית שהיא קפיטליסטית למשעי.
השמאל הכלכלי מדבר על מעורבות גדולה של הממשלה במשק, והשקעת תקציבי מדינה בנושאי רווחה, חינוך ובריאות. על המדינה לדאוג לרווחת אזרחיה ולא להשאיר אותם לחסדים של טייקונים וחברות פרטיות, שהדבר הראשון שהגורמים הנ"ל מחפשים הוא להשאיר כמה שיותר כסף בכיסיהם, כמו כל בעל עסק עצמאי…..
דווקא מכיוון שמדינת ישראל היא מדינה שמחייבת שירות צבאי, היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה קפיטליסטית. כי מדינה קפיטליסטית היא מדינה שלא משנה כמה שהאזרח משלם לה מיסים, או עושה שירות צבאי מתיש (תופתעו, יש גם ג'ובניקים שעושים שירות קשה)- היא תגיד לו "לך תסתדר בעצמך, אני לא אחראית עליך". ככה נראה הימין הכלכלי, לא המדיני. ואם זה כך, אני לא מתבייש להגיד שמבחינה כלכלית אני שמאלן.
אני רוצה לחזור כעשור וקצת יותר אחורה בזמן, לתקופה שידעתי מה זה להיות חייל משוחרר. באותה תקופה כיהנה הממשלה, שלדעתי הייתה הגרועה בתולדות מדינת ישראל: הממשלה שנבחרה בשנת 2003 בראשות אריאל שרון, שנתניהו היה שר האוצר שלו. ממשלה זו נקטה במדיניות שהיא בדיוק הפוך לרצונם של רוב אזרחי המדינה, ורוב מצביעי מפלגת השילטון שנבחרה אז: שמאל מדיני (נסיגה אכזרית בתקופת ההתנתקות) וימין כלכלי (הגזירות הכלכליות שהשית על האזרחים שר האוצר נתניהו). מבחינת ביבי היה, שקיצץ בקיצבאות, שאנשים יעבדו בכל עבודה, ובכל שכר. בייחוד שכר מינימום. העיקר שהסטטיסטיקה תראה שיש מעט אבטלה ושהממשלה נותנת כמה שפחות קיצבאות.

כל מי שהיה חייל, יודע שהדבר השנוא ביותר על החיילים בצבא הוא לעשות שמירות ומטבחים. והרוב שיודעים, יודעים על מה אני מדבר. מדיניות הממשלה באותו זמן הייתה, שמי שמשרת את המדינה, היה צריך ללכת ולשרת את הטייקונים הגדולים, בתמורה לשכר מינימום, ואולי יקבל בונוס של כמה אלפי שקלים אחר כך. למה כוונתי? הכוונה לעבודות שהיו מוצעות אז, גם לאנשים שלא היו חיילים משוחררים, עבודות בלי אופק כלכלי (כמו שיש אופק מדיני, יש גם אופק כלכלי). הכוונה לעבודות במפעלי תעשייה, בתי מלון, חברות אבטחה ותחנות דלק, שכולן היו שייכות לטייקונים גדולים בזמנו. כלומר: חיילים שונאים לעשות עבודות רס"ר, שמירות ומטבחים בצבא? אחרי השירות המדינה תכווין אותם, ואת כל מי שהיה מובטל בזמנו שביבי קיצץ להם בקיצבאות, לעבודות שהן עבודות רס"ר, שמירות ועבודות מטבח, אבל באזרחות- ובשכר מינימום. ללא אופק כלכלי, זאת אומרת ללא אפשרות להתקדם או להתפרנס יותר- ובשכר שלא הולם את הקושי ואת ההשקעה בעבודות כאלה. התחושה הייתה, שאף מקום עבודה לא יציע לחיילים משוחררים ולמובטלים עבודה ביותר משכר מינימום. מי שרוצה עבודה בקצת יותר משכר מינימום, חייב לעבור מרכזי הערכה, סדנאות הערכה ומבדקים כאילו הוא מועמד מינימום לשרת בסיירת מטכ"ל (תראו את הסרט "חוכמת הבייגלה" ותבינו על מה אני מדבר).
ומה קורה לבעלי אותם מקומות שמעסיקים בשכר מינימום? הכסף מובא להם על מגש.

בעבר, ואני מדבר על שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, המדינה הייתה לוקחת אחריות על התעסוקה, ודואגת למקומות עבודה מסודרים גם עבור חיילים משוחררים וגם עבור מובטלים. הבעיה היא, שהמדינה הפקירה את התחום הזה לחסדים של חברות כוח אדם. ומי שולטים באותן חברות? כן, התשובה ידועה. טייקונים למיניהם. במקום משכורת מסודרת כל חודש, חברות כוח האדם "קידשו" את תשלום שכר המינימום לשעה. והן הקפידו בכך גם כשהיה מדובר באגורות. אז זה היה 17.93 שקלים לשעה, היום זה 10 שקלים יותר מזה. העיקר שביבי אמר אז: "לכו לעבוד". אני ידעתי דבר אחד: את הילדים שלו, כשיגיעו לגיל המתאים, הוא לא ישלח לעבוד בשכר מינימום. וצדקתי.
אוקיי, ידוע שעובדים בלתי מקצועיים לא אמורים לקבל משרד מרווח, וכותב שורות אלה לא היה מפונק בזמנו. אז צריך ללמוד לתואר פרודוקטיבי, כמו למשל עריכת דין, ראיית חשבון או אפילו רפואה. כל שנת לימודים עולה כסף, והרבה. וגם הוצאות מחייה. וגם הוצאות עבור חומר ללימודים. ואז בן אדם עובד ועובד בשביל שכר מינימום כדי לשלם את ההוצאות הגבוהות האלה, כשמדינה לא מקילה עליו. הוא צריך לשלם ביטוח לאומי ומיסים, ושוב, הלימודים אינם חינם. לאחר תום הלימודים, תוסיפו את כל שנות ההתמחות במקצועות שציינתי, בין שנתיים לחמש שנים. עוד פעם, עבודה מאוד קשה בשכר מינימלי. אז איפה האופק הכלכלי? נמצא איפה שהוא בקצה השני של מנהרת הזמן, כשהאדם כבר תשוש מעבודה קשה.
ולאחר שנים של עבודה קשה, כשרוצים סוף סוף לקנות דירה, או אפילו לשכור דירה, יש בעיה: המחירים גבוהים. למה? זה לא מעניין את המדינה. לשם מה? צריך לדאוג שייכנס כמה שיותר כסף לקופות הבנקים והקבלנים. להם המדינה מאוד דואגת. לא לאזרח הקטן.

לתופעה כזאת, של העסקה בשכר מינימלי ולהתנערות של המדינה מרווחת אזרחיה, תוך שהיא יודעת לדרוש מהאזרחים יותר ממה שלתת להם (מיסים, שירות צבאי, ביטוח לאומי, וכו') יש שם אחד: ניצול. ולתופעת הטייקונים והריכוזיות יש שם אחד: ניצול. ישראל אינה ארצות הברית. אז כשהמדינה מזלזלת באזרחיה, לא משנה כמה הם תרמו לה, ומנסה בישראל שיטות שאולי מתאימות רק לארצות הברית, של לתת לבעלי עסקים גדולים וטייקונים לעשות כרצונם, תוך שהיא נותנת דווקא להם את ההטבות הגדולות ואת הפטורים ממיסים ולא לאזרחיה. יש לזה שם אחד: ניצול.

אז "מגש הכסף" מתחיל מהדברים הקטנים האלה, שנראים לא משמעותיים בעליל. מדברים שנראים כאילו מפונקים ויללנים הם אלה שכתבו אותם. מהדבר הזה שנקרא התנערות של המדינה מחובותיה ומדאגתה לאזרח, ו"לך חפש מי ינענע אותך". ממילה אחת, שאנשים במדינה הזאת כל כך לא אוהבים לשמוע: ניצול.
חשוב לשים לב לדברים הקטנים. אחר כך אין מה להתפלא שצעירים, ביניהם כאלה אחרי צבא, מחפשים את עתידם מחוץ לישראל. זה לא שאין עבודה קשה שם, ואין יאוש, רק שהיאוש הרבה יותר נוח, כמו שאומר השיר המפורסם. בגלל זה אין מה להתפלא שרוב המצביעים בבחירות הם שמאלנים כלכלית. הם רוצים רווחה, הם רוצים אופק כלכלי, ודירות לא ביוקר, שהמדינה תדאג להם ושלא תזרוק אותם לכלבים. במיוחד אלה ששירתו ותרמו למדינה, כל אחד בדרכו.
ועוד דבר קטן: "מגש הכסף" סידרה מצוינת, אולי חוץ מהפרק השלישי, שקשר את הכלכלה לעניינים מדיניים.

בחזרה למנקשה וחליל- הטלנובלה הראשונה בתורכית בישראל

יולי 2011. כשנה לאחר אירועי המרמרה, שכמעט והחריבו את היחסים בין ישראל לתורכיה. התיירות הישראלית לתורכיה בשפל. בישראל מחרימים קפה תורכי, מסעדות תורכיות וכל דבר שנשמע תורכי- למרות שהסיכסוך הוא עם הממשלה האסלאמיסטית של תורכיה, לא עם הציבור החילוני במדינה. ואז מחליטים לעשות מעשה. להביא את הטלנובלות התורכיות לישראל.

זה התחיל באותו חודש בטלנובלה "מנקשה וחליל", בכיכובם של קיבאנץ' טאטליטו וסדף אווג'י. לאחר מכן באו "אהבה אסורה", "אזל", "מה אשמתה של פטמגול", "גומוש (מתכת הכסף)"- או בשמה השני- "נור", "לילות יוני", "אלף לילה ולילה", "סודות אפלים", "לאלא דוורי" (או בשמה העברי: עידן הטוליפ, סידרה מודרנית שקרויה על שם תקופה מאוד מעניינת באימפריה העות'מאנית), "יופי מסוכן", "הסוף", "הנערה עם הצעיף האדום", "קוזיי גוניי", "קאראדאיי", "שורה וסאית", "אהבה ועונש" ועכשיו גם "דילה" ו"הנערה שאהבתי". וכמובן, הטלנובלה ההיסטורית, שמבוססת על דמויות אמיתיות ושודרה בערוץ 9, שהיא סידרה בינלאומית בהפקה תורכית במקור- "המאה המפוארת", או כמו שאנו מכירים אותה "הסולטאן". בסך הכול 19 טלנובלות בארבעה ערוצים: ויוה, ויוה פלוס, ערוץ 25 וערוץ 9.
וכל זאת בארבע שנים בלבד.
הטלנובלות התורכיות, למרות שרובן סיפורים דימיוניים, פתחו את תורכיה שמחוץ לקלאבים אל הקהל הישראלי, וגם עשו לו היכרות עם ההיסטוריה העות'מאנית, האימפריה שמתוכה נולדה תורכיה המודרנית, נושא שבמקורו מאוד קשה ללימוד. הטלנובלות התורכיות- שחלקן בעלות מסר פמיניסטי- היו אחד הגורמים העיקריים לחזרת התיירות הישראלית לתורכיה, ולהבנה שתורכיה, למרות התקופה האסלאמיסטית בה היא נמצאת, היא רפובליקה חילונית במקורה, ושהאימפריה שקדמה לה, האימפריה העות'מאנית, הייתה אימפריה אסלאמית שרוב שנותיה לא הייתה קיצונית, וששלטה במזרח התיכון בחלק גדול מהאלף השני לספירה.
כמו כן, הטלנובלות התורכיות כמעט שתפסו את מקומן של הטלנובלות הדרום אמריקניות, שהיו הראשונות ששודרו בארץ. אני מתכוון להקדיש בקרוב מאוד מאמר באתר, שמוקדש לטלנובלות הראשונות ששודרו בארץ, עיקרן מוונצואלה והמשכן מברזיל, ארגנטינה ומקסיקו.

אני רוצה לחזור ארבע שנים וארבעה חודשים אחורה, אל הטלנובלה הראשונה שהגיעה לארץ וכבשה את הצופים, "מנקשה וחליל". קודם כל אתמקד בכוכבת הסידרה, סדף אווג'י (אווג'י בתורכית=צייד), שתמונתה נמצאת כאן בדף זה.

סדף אווג'י, ילידת חודש ינואר 1982, התפרסמה בזכות זה שבגיל 15, בשנת 1997, נרשמה לתחרות "עלית מודל" של תורכיה, וזכתה בתחרות. בשנת 2001 היא ייצגה את תורכיה בתחרות "מיס יוניברס". בשנת 2007 קיבלה את תפקיד חייה, מנקשה ב"מנקשה וחליל". סדף עדינת המראה התאימה מאוד לתפקיד מנקשה השברירית. בשנת 2009 שיחקה סדף בסרט "'קומדיה רומנטית"- סרט מצחיק ומומלץ מאוד בתורכית, ובאותה שנה קיבלה תפקיד לא ראשי בסידרה "אזל". בשנת 2011 שיחקה בסידרה "פצע העבר בליבי".
סדף אווג'י התחתנה בשנת 2005, בגיל 25 עם השחקן קיבאנץ' (……..) קאסאבאלי (לא טאטליטו!), ובשנת 2013 נולד להם בן.

מנקשה דואנתורכ, שמשמעות שמה "ויולט" או "סיגלית", היא בת למשפחה מוסלמית-אורפלית (ילידי העיר אורפה, בגבול תורכיה-סוריה), בחורה בת 20 שגדלה בגרמניה. היא נתקלת בעבודתה יום אחד בחליל טולו, שמתחיל לעבוד איתה, ומתאהבת בו. עם זאת, אביה של מנקשה, חסן, דתי שמרן (למרות שבוגד באישתו עם בחורה גרמנייה….) מתעקש להשיא אותה למוסטפא, שהכיר את אחיה של מנקשה בצבא התורכי- היות והוא מקבל נדוניה של 25 אלף יורו. מנקשה נאלצת להינשא למוסטפא, שבליל החתונה תוקף אותה, אך הם לא מממשים את נישואיהם. תוך כדי החתונה נדהמת מנקשה לגלות כי חליל ממלצר בקייטרינג באותה חתונה, והוא מתחנן שהיא לא תתחתן ותבוא איתו. סבתה של מנקשה דוחקת בה להימלט יחד עם חליל לאיסטנבול. שניהם עוזבים את גרמניה לאיסטנבול בנפרד, אך נפגשים שם. בינתיים, אביה של מנקשה מורה לבנו, קאדיר ולחברו של קאדיר, מוסטפא- שמתגלה כרוצח אלים ופסיכופט- לעקוב אחרי הזוג ולחסל את שניהם על רקע חילול כבוד המשפחה (מנהג מקובל באוכלוסייה המסורתית במזרח תורכיה, וכן במזרח הערבי שצמוד לאיזור זה).
מנקשה וחליל בונים לעצמם חיים באיסטנבול, אך נמצאים כל הזמן רדופים. בינתיים, מתגלה כי חליל הוא בנו של אדם עשיר ומרושע- והוא מתעקש על מנקשה למרות שרשמית מאורס לאישה אחרת. קדיר, אחיה של מנקשה, מקבל את הקשר שלה עם חליל ומסרב להרוג אותה כשיש לו הזדמנות. משפחתה של מנקשה מעתיקה את מקומה לתורכיה, וחוץ מחסן האב, שאר בני המשפחה מקבלים ומכירים בקשר שלה עם חליל.
מוסטפא, חברו של קדיר, ממשיך להתעקש על מנקשה ומנתק את הקשר עם חברו שהיה לו כמו אח, קדיר. הוא רוצח את כל מי שנראה לו כמפריע ורודף אחרי מנקשה בטענה כי הוא בעלה החוקי ועליו לממש את הנישואים איתה. בסופו של דבר הוא תופס את מנקשה, אונס אותה (למרות ששמרה עצמה לאחר חתונתה עם חליל) ובורח.
בסופו של דבר מנקשה מתחתנת עם חליל ונכנסת ממנו להיריון. משפחותיהם של מנקשה וחליל יושבות בסצינת הסיום הדרמטית לארוחה חגיגית, ואז מסתבר שמוסטפא ברח מהכלא. הוא אורב למשפחות במסעדה כשהוא מחופש לשוטר ולבסוף הוא מתפרץ לארוחה ומחסל את חליל ואת אביו. הסידרה מסתיימת כשמנקשה ההריונית מסתובבת על גשר מוסטאר שבבוסניה ומדמיינת שהיא נמצאת עם חליל ההרוג.

הטלנובלה הזאת שמה דגש רב על מעמדה של האישה בתורכיה, ושאלת מעמד הנשים בחברה המסורתית במדינה. היא עוסקת באלימות כנגד נשים, וניסיונן של נשים מסורתיות לפרוץ את החומות הגבריות שסוגרות עליהן. מנקשה בוחרת ללכת אחרי ליבה ולא אחרי המסורת, לפיה המשפחה והאב קובעים מי יהיה החתן, ומשלמת על כך מחיר כבד. בטלנובלות "פטמגול" (שעוסקת גם באישה בחברה מסורתית שעברה אונס) ו"הסולטאן" (מספרת על צמרת האימפריה העות'מאנית במאה ה-16) עולות שאלות דומות.

להציל את העיתונות המודפסת

החיפוש. הדיפדוף. הריח של הדפוס. הפרסומות. העמודים. נייר כרומו. נייר סטנדרטי. אין כמו החוויה. אין כמו להחזיק את העיתון. אין כמו להרגיש. אין כמו ללכת לדוכן בבוקר מוקדם ולקנות, או לקבל את העיתון טרי מהדפוס ליד הדלת כל בוקר. העיתונות המודפסת מפנה בעולמנו אט אט את מקומה לעיתונות הדיגיטלית. מחליפים חוויה של להרגיש ולקרוא את הדברים מקרוב בחוויה מפוקפקת ומרוחקת. במקום להפוך את הדפים רק מסתכלים על עוד דף אינטרנט או דף סרוק. העיתונות המודפסת, שליוותה את חיינו מאז המאה ה-16, הולכת ושובקת. במקומה ישנה עיתונות על גבי המחשב, הטאבלט או הסמארטפון. עיתונים נסגרים או שנמכרים לחברות גדולות והופכים למוצר משנה. כיום עיתונים מודפסים נמכרים בחינם כמו שוקו ולחמניה שנותנים במתנה לילדים בקייטנות. ואני אומר: להציל את העיתונות המודפסת.

בעבר, בישראל פעלו כמה עיתונים מודפסים. בשנות השמונים, למשל, היו את העיתונים היומיים האלה: "ידיעות אחרונות", "מעריב" (ששינה לאחרונה את פניו ואת מיקומו- אפילו היה גשר שנקרא לא רשמית על שמו ונהרס), "הארץ", "חדשות", "על המשמר" ו"דבר". העיתונים האידיאולוגיים, על המשמר שהיה שייך לקיבוץ הארצי- מפ"ם ועיתון "דבר", שהסמל שלו היה ברל כצנלסון, והיה שייך להסתדרות שתחת מפא"י/מפלגת העבודה, נסגרו בתחילת שנות התשעים. גם עיתון "חדשות" לא החזיק מעמד. כמה שנים אחרי, בראשית שנות האלפיים, החלו לצוץ אתרי אינטרנט של כל העיתונים הגדולים. ממילים על דף מודפס הפכו המילים בעיתונים לעוד דף דיגיטלי. יוצא הדופן והחריג היה אתר "דה מרקר", האתר הכלכלי של עיתון "הארץ", שעשה את הדרך ההפוכה והפך לעיתון מודפס שיוצא כיומון, שבועון וירחון, כיום "דה מרקר" נחשב, ובצדק, לעיתון הכלכלי הטוב ביותר במזרח התיכון. עוד מצרך נדיר הוא העיתונות המגזרית, הדתית והחרדית. העיתון "הצופה" של המפד"ל, שהפך ל"מקור ראשון", והעיתונים החרדיים "יתד נאמן", "המודיע", "הפלס" שהוצא לאור לראשונה לא מזמן, וגם השבועונים מככבים, היות ובמגזר זה אסור להרבות בשימוש באינטרנט. ערוץ 7, שהיה בעבר תחנת רדיו, הפך לעיתון מודפס של מגזר הכיפות הסרוגות החרד"לי- עיתון "בשבע", שיוצא כל שבוע. ולמה זאת? כי הרי בבתי הכנסת לא ראוי להפעיל טאבלט, בטח ובטח כי זה אסור בשבת. כיום, עיתונים רבים נסגרים או שמועברים למהדורה דיגיטלית בלבד, או שנמכרים והופכים לאחזקה פורמלית בלבד.

אבל זה לא העניין. הסיבה הראשית לכך שיש להציל את העיתונות המודפסת, היא חוויית המשתמש. כאדם שעבד כמעט 10 שנים בתחום הדיגיטציה של העיתונות, וגם במחקר, וביודעי כי עיתונים הם מקור ראשוני למחקר באוניברסיטה או לתחקיר בתקשורת או לאיסוף מידע בכלל, אין כמו החוויה של להחזיק עיתון מודפס, להריח את ריח הדפוס- ולכל סוג של עיתון: יומון, שבועון, דו-שבועון או ירחון יש את הריח המיוחד שלו, לדפדף בו ולהסתכל בעמודים ובתמונות. כשמדפדפים בעיתון מודפס, גם אם הוא מהעבר הרחוק, מרגישים את התקופה וגם את הכותבים. עוד יתרון בולט הוא ציון מקור הידיעה במחקרים. כשעושים זאת באמצעות עיתון מודפס, המקור נכתב קצר ומדויק יותר. לעומת זאת, כשמדפדפים באינטרנט ומחפשים ידיעה באתר של עיתון או ידיעה מעיתון שעמודיו נסרקו לאינטרנט, מרגישים כאילו הכתבה חסרת נשמה. עוד דף אינטרנט. עוד כתובת ארוכה ומעיקה שיש לציין אותה. עוד דף באתר שעלול ליפול או להימחק. אתר אינטרנט יכול להיות גם אתר עיתונאי או תקשורתי אך גם אתר משחקים או פורנו.

נכון, אי אפשר לעצור את הזמן, אבל גם אי אפשר ליטול את חדוות הקריאה ואת בסיסה של העיתונות: החוויה של הקריאה והדפדוף בעיתון. הריח של הדפוס. להרגיש את המילים ולא לראות אותן מרצדות על גבי מסך. אומנם עיתונים מצהיבים ומתבלים במחסנים, וממש לא נעים לקרוא כתבה מעיתון צהוב מרוב שימוש, הזמן שעבר ולכלוך. אולי נעים יותר לראות את המילים מודפסות על מסך, מופיעות בגוגל או לעלעל בדפים באמצעות דפדפן אלקטרוני, אבל היעלמות העיתונות המודפסת עלולה להוביל בהמשך להיעלמותה בכלל של העיתונות. מדוע זאת?
כיום, כל אחד יכול להיות עיתונאי, גם כותב שורות אלה: מגיבים בטוקבקים לכתבות, מעלים בלוג או פותחים אתר. דפי פייסבוק יכולים להפוך לעיתון וירטואלי. אבל עיתונות אמיתית היא מודפסת, והיא נעלמת. תשאלו את אנשי העיתון "מעריב" לשעבר, שגם האינטרנט וגם "ישראל היום" החינמי (שהוא עיתון לא כל כך רע, לדעתי- הוא מביא דעות שבעבר לא היו נפוצות בתקשורת הישראלית) כמעט הביאו להיעלמותו. העיתון "מעריב" התמזג בתוך "ג'רוזלם פוסט" והבניין שהייתה בו מערכת העיתון כיום נטוש ומשמש להשכרת משרדים. תשאלו גם את אנשי השבועון הבינלאומי "ניוזוויק", שמעט מאוד עותקים קשיחים מודפסים ממנו. היום הכל על האינטרנט.
ושהכל נסרק או מודפס על האינטרנט, מיטשטשים ההבדלים בין בלוגר או טוקבקיסט פשוט לבין עיתונאי רציני, שהשקיע את רוב שנותיו בתחקירים או בהגשת ידיעות לעורך לפני שהעיתון יוצא לדפוס. לעומת ידיעה עיתונאית, פוסטים בבלוג או בפייסבוק אפשר לכתוב בלי לחץ וכמעט בכל ניסוח בכל שעות היממה.
לכן, מה שנותן לקורא את חווית הקריאה, ולכותב את חווית הכתיבה, מה ששומר על כבודה של התקשורת והעיתונות בעולם ונותן את הייחוד הוא קיומה של העיתונות המודפסת. לכן צריך להציל את העיתונות המודפסת, לעודד אותה ולשמור את כבודה ועל קיומה לעוד שנים רבות. לא רק במגזרים הדתי והחרדי שהיא קיימת בהם מסיבות הלכתיות, אלא גם בציבור החילוני והכללי. בכל העולם. שוב, נכון שאי אפשר לעצור את הזמן, אבל ללא עיתונות מודפסת, שווייה וקרנה של העיתונות ועצם ייחודה עלול להיות בסכנה, יחד עם מקום עבודה ומקור פרנסה לאנשים מוכשרים רבים.

בתמונה: העיתון "ידיעות מעריב" מיום הכרזת מדינת ישראל.

שחקנים תורכיים, שחקניות, מפיקים ואיך יוצרים שחקנים-4

שלום,

דבר ראשון, אני שמח להגיד כי רוב הכניסות באתר זה הם בנושאים שנוגעים לטלנובלות התורכיות שהפציעו במדינתנו לפני כארבע שנים. לכן, אני מרשה לעצמי לכתוב פוסט נוסף. הפעם, אדבר על המפיקים האחים טיילאן, על דמויות מ"קוזיי גוניי" (צפון-דרום) וגם על החוגים למשחק בפקולטות לאומנויות באוניברסיטאות התורכיות, שהן פס הייצור העיקרי לשחקנים.

האחים טיילאן הם מהמפיקים הבכירים ביותר במדינה, האח הבכור, יאמור (משמעות שמו "גשם"), יליד 1966 ואחיו דורול, הקטן ממנו בשלוש שנים.
צמד האחים הבמאים והמפיקים, למדו באוניברסיטה דווקא תחומים אחרים: דורול למד הנדסת תעשייה וניהול, ואחיו יאמור למד רפואה. עם זאת, הגיעו לעבודה מאחורי המצלמות, בעיקר בזכות קשרים וגם מתוך היותם חובבי קולנוע. עיקר עבודתם הייתה בשנות האלפיים, כשהפיקו לראשונה את סדרות הטלוויזיה "הקובץ הסודי", "שדים ופיות" ומשם המשיכו בשנת 2004 לסרט הראשון שהפיקו וביימו, "בית ספר". מסרטי אימה עברו לסרטים היסטוריים, אודות מלחמת העצמאות התורכית בשנות העשרים של המאה ה-20. הם הגיעו לשיאם כשביימו את שלוש העונות הראשונות של הסידרה "הסולטאן". לאחר שעזבו בתום העונה השלישית, ירדה קרנה של הסידרה בעונה הרביעית והאחרונה שלה….
הם מומחים ביצירת דרמה ומתח בהפקות שלהם- ומכאן סוד הצלחתם.

מי שצופה בסידרה "קוזיי גוניי", בוודאי יכיר את שתי הדמויות שאני הולך לדבר עליהן: אויקו קאראייל, בת ה-25, שמשחקת את איפק, ובורה גולסוי בן ה-33, יליד פברואר 1982, שמשחק את גוניי. שני השחקנים האלה יובילו אותי לנושא הבא: "בתי הייצור" לשחקנים. אויקו, שמופיעה בתמונה, נולדה באיסטנבול ובשנת 2007 בגיל 18 הצטרפה לקונסרבטוריון במימון המדינה של אוניברסיטת איסטנבול, שם למדה לצד מוסיקה גם תיאטרון ומשחק. ראשית הקריירה שלה הייתה בתיאטרון, בשנת 2011 הופיעה בהצגה הראשונה שלה. במקביל, החלה לשחק בסידרה "קוזיי גוניי".

אויקו אינה השחקנית המפורסמת היחידה שלמדה במה שנחשב בית הייצור (לא נעים לי להגיד "בית חרושת") לשחקנים במדינה: הקונסרבטוריונים הלאומיים. בכל אוניברסיטה גדולה בתורכיה ישנו מוסד ללימוד מוסיקה, מה שאנו מכירים מישראל בתור מוסד במימון העיריות שבו יש חוגים בעיקר לילדים ונוער שבהם מלמדים נגינה, שירה ומוסיקה, מקבל משמעות ותפקיד יותר גדולים כשמדובר בתורכיה. המדינה מממנת קונסרבטוריונים, שבהם לומדים גם לנגן, גם לשיר אבל בעיקר גם משחק- בדגש על תחום התיאטרון. אם רוצים להיות שחקן או שחקנית בטלנובלות תורכיות, הקונסרבטוריונים הם המקום ללמוד בו. משך הלימודים הוא כארבע שנים, ולא כולם מסיימים את לימודיהם. המפיקים והבמאים מחפשים בכל מחזור את המצטיינים, הבולטים ובעיקר היפות והיפים, ומשבצים אותם בהצגות תיאטרון ובהפקות קולנוע וטלוויזיה. העניין הוא שבשנים האחרונות, המדינה מחפשת ליצור אליטה חדשה, מסורתית יותר ופחות חושפנית, גם בתחומי המוסיקה והמשחק, ולשם כך מועבר מימון לקונסרבטוריונים. ישנן גם פקולטות חזקות מאוד בתחום המשחק והקולנוע, כמו זו שבאוניברסיטת בילקנט באנקרה, או כמובן באקדמיה העליונה לאומנויות במדינה, שידועה בשם אוניברסיטת מימאר סינאן, שנבנתה תחת שם אחר עוד בשנות השמונים של המאה ה-19 עת היות העיר הבירה העות'מאנית- שם נמצאים חוגי האומנויות הטובים במדינה. באותה בירה אימפריאלית, בעיקר באיזורים האמידים, שוכנים הקונסרבטוריונים הטובים ביותר. על מנת להתקבל לקונסרבטוריון, צריך או קשרים טובים או לעבור מבחני קבלה לא קלים.
למרות זאת, האליטה החילונית במדינה עושה הכל כדי להמשיך את פס הייצור של שחקנים שהם ברובם הגדול חילונים ומודרניים תחת הדרכת מרצים ומורים חילוניים.

דרך נוספת להגיע להיות שחקן היא להיות דוגמנ/ית, להשתתף בפרסומות ולחכות שהמלהקים ייצרו קשר לגבי הופעה בעיקר בסדרות. כמו ששמתם לב,- למי שצפה בסידרה "הסולטאן", האחים טיילאן, שאותם הזכרתי כאן, אוהבים את השחקנים והשחקניות שלהם יפים במיוחד.

בורה גולסוי, יליד אנקרה, היה בעל כישרון משחק עוד מילדות, כשבגיל 13 שיחק בהצגת תיאטרון. כשהתבגר, עבר לצפון קפריסין (החלק התורכי של האי) יחד עם משפחתו ונשאר שם, הוא למד בקונסרבטוריון (שגם צפון קפריסין משתתפת במימונו), שיחק בסרטים קטנים במדינה וכן למד באוניברסיטת "מזרח הים התיכון" שבצפון קפריסין לא משחק, אלא דווקא ארכיטקטורה. מדובר, אם כן, באיש אשכולות. בנוסף להיותו שחקן, הוא גם ארכיטקט ומעצב גרפי מוסמך. לקראת סוף העשור הראשון של שנות ה2000 חזר לתורכיה, יצא עם מלכת היופי התורכית של שנת 2007 והחל לשחק בטלנובלות ובסרטים. בשנת 2011 נישא בנישואין שהחזיקו שנה בלבד לשחקנית בורג'ו קארה. בשנת 2010 שיחק בסידרה "מה אשמתה של פטמגול", ובשנת 2011 החל לשחק ב"קוזיי גוניי". במקביל להיותו שחקן, הוא מנסה כשאינו בצילומים לעסוק בתחומים האחרים שלמד.

משחקי הכס: סעודיה, ירדן ופיפ"א

אתמול בערב הכריז הנסיך עלי בן חוסיין, אחיו של המלך עבדאללה הירדני שדומה חיצונית דווקא יותר לאביהם המנוח מאשר לאחיו, על מועמדותו למזכיר הכללי של התאחדות הכדורגל העולמית פיפ"א. עלי בן ה-40, שהוא כיום יו"ר התאחדות הכדורגל הירדני, למי שלא יודע, היה אמור להיות היום לא פחות ולא יותר יורש העצר של ירדן והמיועד להיות המלך הבא. אבל המלך שהיה אמור להיות מעל עלי לא היה אמור להיות אחיו עבדאללה. עלי היה אמור להיות יורש העצר של חסן, שהיה אחיו של המלך חוסיין המנוח. עלי ואחיו האחר, חמזה, הפסידו במשחקי הכס את תפקיד יורש העצר, וחסן הפסיד את תפקיד המלך. יורש העצר של ירדן כיום הוא בנו הבכור של המלך עבדאללה השני, חוסיין בן ה-21. אם יהיה מלך, הוא ייקרא המלך חוסיין השני. ואגב, הוא דומה לסבו יותר מאשר לאביו (תמונה שלו נמצאת למעלה).

ואיך קרה המעשה? הנסיך עבדאללה הירדני, כיום המלך עבדאללה השני, נולד בשנת 1962. עם היוולדו מונה ליורש העצר של ירדן. אבל היות שנות השישים והשבעים של המאה העשרים תקופה סוערת בירדן, בה הועמדו חייו של המלך חוסיין בסכנה, היה צורך למנות יורש עצר בוגר ובעל יכולות ניהול. המלך חוסיין מינה את אחיו הצעיר ממנו, הנסיך חסן בן טלאל, ליורש עצר באמצע שנות השישים. חסן מילא את התפקיד בהצטיינות ובנאמנות, ובהשכלתו עלה אף על אחיו. דמותו זכורה היטב לישראלים בתקופה חתימת הסכם השלום עם ירדן לפני 21 שנים.

בסוף שנות התשעים סבל המלך חוסיין מלימפומה, שהעמידה את חייו בסכנה משמעותית. בשנת 1998, כשהמחלה החמירה וחוסיין היה צריך לצאת לטיפולים במרפאה שבמדינת מינסוטה בארה"ב, חסן יורש העצר החליף אותו תכופות. כבר היה ידוע שחסן יהיה המלך הבא ועלי בן חוסיין יהיה יורש העצר והבן אחריו. הבעיה היא באשתו של חסן, הנסיכה סרוות הפקיסטנית, שדרשה ממנו להתנהג כמלך עוד כשאחיו היה חי, מה גם שנוצר חשש כי עם המלכתו, ידיח חסן את עלי וימנה את בנו שלו ליורש העצר במקומו. חסן החל לשבת במגורי המלך, וחמתו של אחיו החולה בערה בו עליו. בינואר 1999, שלושה שבועות לפני מותו, עשה המלך חוסיין מעשה: הוא הדיח את חסן מתפקיד יורש העצר ומינה את הנסיך עבדאללה, שהיה שנוי במחלוקת היות ואימו אנגלייה לא מוסלמית במקור, ליורש העצר. בראשית פברואר 1999 נפטר חוסיין, ועבדאללה הפך למלך עבדאללה השני.
מי שנותר מקופח בנוסף לחסן הוא אחיו של עבדאללה, הנסיך עלי. במקום מלוכה, מינה עבדאללה את עלי ליושב ראש התאחדות הכדורגל הירדנית, ואת אחיו הנוסף, חמזה, לתפקיד יורש העצר- לבקשת אביו המנוח. עם זאת, היו שמועות שכשהנסיך חוסיין, אז בן 5, יגדל, הוא יחליף את חמזה בתפקיד יורש העצר. ההחלפה הידועה מראש התרחשה בשנת 2004, עת חוסיין השני היה בן 10, וחמזה עבר בדיוק את מה שעבר דודו, הנסיך חסן.
לכן, הרעיון שעלי יהיה מזכ"ל פיפ"א הוא רעיון שנולד בין היתר אצל עבדאללה השני, להעניק פיצוי הולם לאחיו על אובדן המלוכה ולהפוך אותו לדמות בכירה בין לאומית.

אצל שכנתה של ירדן, ערב הסעודית, מתרחש בקרב משפחת המלוכה, משפחת אל סעוד, תהליך דומה למה שקרה בירדן, שהוא בניגוד למסורת ולחוקה הבלתי כתובה של המשפחה המלכותית, לפיה המלוכה לא תעבור מאב לבן, אלא בין בניו של עבד אל עזיז אל סעוד מייסד הממלכה הנוכחית, ולאחר שייתמו המועמדים מדור הבנים, תעבור המלוכה בין בני הדודים, בניהם של האחים (כתבתי כבר על זה, על כך שהמלוכה עוברת בין אחים בסעודיה).
בינואר האחרון הושבע למלוכה המלך הנוכחי, סלמאן בן עבד אל עזיז, לאחר מות אחיו למחצה, עבדאללה. לתפקיד יורש העצר מונה מאחרוני האחים, הנסיך מוקרן, ולתפקיד החדש של יורש יורש העצר (כן, יש תפקיד כזה בסעודיה) מונה לראשונה אדם מדור הנכדים, נכדיו של עבד אל עזיז, מוחמד בן נאאף אל סעוד, שר הפנים הסעודי. אביו של מוחמד, נאיף, היה עד לא מזמן יורש העצר הסעודי למלך עבדאללה בן עבד אל-עזיז, אבל נפטר לפני אחיו הגדול ולא הספיק לרשת את המלוכה. מי שהחליף אותו הוא המלך הנוכחי, סלמאן, שהתמנה במקומו ליורש העצר הסעודי ולאחר מכן למלך.
עם זאת, סלמאן שאף ושואף לקדם את בנו שלו, מוחמד בן סלמאן, שר ההגנה, לתפקיד יורש העצר בהמשך ולמלך שיחליף את אביו. שוב, כל זאת בניגוד למסורת הסעודית.
מה עשה סלמאן? הדיח את אחיו מוקרן מתפקיד יורש העצר, קידם את אחיינו מוחמד בן נאיף לתפקיד של יורש העצר, ולתפקיד הנוסף של מספר 2 בתור למלוכה מינה את…. בנו שר ההגנה מוחמד בן סלמאן. כעת מה שמפריד בין מוחמד בן סלמאן להחליף את אביו הוא בן דודו, יורש העצר מוחמד בן נאיף. הסברה אומרת, כי אם בנו של המלך סלמאן יוכיח עצמו בתור שר ההגנה, אז בן דודו-שכאמור יש לשניהם את אותו שם, מוחמד- יודח, והוא יחליף אותו בתור יורש עצר ולאחר מכן, לראשונה מאז מות המלך המייסד עבד אל-עזיז שהוחלף בידי בנו בשנת 1953, בן יחליף את אביו בתור המלך וידחק את שאר בני המשפחה הגדולה הזאת.
אז כמו ארדואן בתורכיה כיום- למרות שהוא נשיא ולא מלך, כדי לזכות בכסא הבכיר ביותר ממשחקי הכס, הפיתרון לקידום המיועד לתפקיד לשילטון אבסולוטי הוא לייצר עבורו מלחמה. ארדואן ייצר מלחמה מול הPKK הכורדי בעיקר ודאע"ש, ועבור מוחמד בן סלמאן, שר ההגנה, נוצרה מלחמה בדיוק ברגע המתאים, עת שבט החות'ים שמשתף פעולה עם איראן השתלט על צפון תימן ופלש גם לדרום המדינה. ערב הסעודית, בהנהגתו של סלמאן המלך ומוחמד בנו כשר ההגנה, מובילה את המלחמה כנגד החות'ים בתימן ומי שגוזרים קופון הם המלך סלמאן ובנו מוחמד.
הסצינה הירדנית של הדחת הנסיכים חסן ועלי וגם חמזה עלולה וכנראה תחזור דווקא במדינה שבה השילטון לא נוהג לעבור מאב לבנו- מלך סעודיה. והנסיך עלי בן חוסיין, מצידו, רוצה להיות מזכ"ל פיפ"א שהוא מעין מלך הכדורגל העולמי, הכל כדי שאחיינו, הנסיך חוסיין שנראה כאן בתמונה, יהפוך למלך ירדן חוסיין השני.