Category Archives: פופולארי

הנוסע הוירטואלי: מאיסטנבול למניסה-והוואלידה סולטאן

אנחנו מגיעים לנמל התעופה של איסטנבול, ומשכנים עצמנו במלון שבו הייתי לפני שטסתי לכיוון שנגחאי ומשם לניו זילנד. איזה כיף לחזור לעיר הנהדרת הזאת! עוד יהיו לנו הרבה הזדמנויות לבקר באתרי תיירות בעיר. אנחנו עוצרים מונית ומבקשים מהנהג לקחת אותנו ל"בויוק אוטוגאר", וככה כותבים את זה בתורכית:
Büyük Otogar, כשמדובר, למעשה, בתחנת האוטובוסים המרכזית של איסטנבול, שנראית כמו
טרמינל ענק. יותר גדול מאלה של תל אביב וירושלים יחדיו. השעה 10 בבוקר ואנחנו עולים על האוטובוס שייקח אותנו למניסה, העיר של השאהזאדה, כלומר העיר שבה משל בימי האימפריה העות'מאנית ה"קלאסית", המאות ה-15 וה-16, בדרך כלל ולא תמיד, הנסיך שאמור להיות הסולטאן הבא. הנסיעה אורכת 8 שעות, כשהיא מתחילה מאיסטנבול ופונה מזרחה, לאיזמיט, ומשם לבורסה דרך דרכים גדולות שמסומנות באות "D", כלומר Devlet Yolu- כביש של המדינה. וכך, בשעה 18:10 בערב, אנחנו מגיעים למניסה. שרה ג'יין עייפה. היא אומרת שאין לה כוח לצאת לשום מקום כי מדובר, אחרי הכל, בנסיעה ממש ארוכה. היא גם מתלוננת על כך שהיא לא יכולה לבלות את חג המולד במדינתה (למרות ששם קיץ), וכי תורכיה היא מדינה מוסלמית ששם לא מורגשת אווירה של חג מולד. אני יותר מתלונן על חנוכה, ומזכיר לה איך יומיים קודם הפחדתי אותה בבית המלון כשהדלקתי חנוכייה, והיא חשבה שהחדר עלול לעלות באש….
מה שיפה במניסה הוא שיש בה ים ושיש בה הרים. הרבה הרים. השם היווני המקורי שלה הוא מגנסיה, כשהמחוז מוזכר לעתים בתקופה העות'מאנית תחת השם "סרוהאן". מדוע שם זה?
במאה ה-14 היו בתת היבשת האנטולית נסיכויות תורכיות קטנות, של שבטי האואוז התורכיים שבאו ממרכז אסיה. הם החליפו את האימפריה התורכית הראשונה בהיסטוריה- האימפריה הסלג'וקית, שבסוף המאה ה-11 כבשו מידי הביזנטים היוונים עיר אחר עיר בתת היבשת האנטולית, הלא היא תורכיה של היום. במאה ה-14 האימפריה הסלג'וקית דעכה, ובמקומה קמו נסיכויות קטנות: אחת מהן הייתה סארוהאן, או כמו שניתן לקרוא לה, סארוח'אן. אגב, אחת הנסיכויות שהחליפו את הסלג'וקים הייתה הנסיכות העות'מאנית, שגדלה וגדלה והפכה לאיטה לאימפריה.
טוב, נראה שאני מבלבל את המוח, אבל אני ארחיב בהמשך. העות'מאנים בראשות ביאזיד הראשון הביסו את הסארוהאנים בשנת 1410, ובכך הפכה מניסה לחלק מהאימפריה העות'מאנית המתהווה.

אנחנו מסתכלים עם ירידתנו מהאוטובוס על הרי הסיפילוס, וממהרים לחפש בית מלון. לנהג המונית קוראים ג'מאל, ואני ממהר לפתוח איתו בשיחה לגבי הסולטאן סולימאן והסידרה שנעשתה אודותיו. הוא אומר לי את המשפט הבא: "חבל, פיספסתם בשלושה חודשים. פעם בשנה מצוין פסטיבל מסיר מאג'ונו, שהוא פסטיבל שנקרא על שם ממרח שהציל את עיישה חפסה סולטאן, הלא היא אימו של סולימאן המפואר ואשתו של סלים הקשוח, ממחלה. היות ובזמנו סלים ואישתו שהו במניסה, כי הוא היה יורש העצר, הסולטאן הורה להכין ממרח מיוחד שימרחו אותו על הוואלידה המפורסמת, כדי שירפא אותה. לכן, כל שנה בין ה21 ל24 במרץ, בהוראת הסולטאן, מנהג שנמשך כבר כמעט 500 שנים, מכינים את הממרח הזה, שעשוי מ-41 תבלינים וצמחים טריים, ומחלקים לאנשים. כיום הממרח הזה משמש סגולה להצלחה בהרבה תחומים, ואנחנו, כתורכים מוסלמים, מאמינים בזה". הבנתי מג'מאל שאפילו אירגון התרבות והמדע של האו"ם, אונסק"ו, הכיר בפסטיבל כמורשת תרבותית מיוחדת. מה גם שבמניסה נמצא פסל ענק של דמותה של הוואלידה סולטאן. כן. פסל, למוסלמית.
אני תמה, אמרתי לעיתונאית שיושבת לצידי, אם יש או אין קשר לכך ש-21 במרץ באיראן ובמדינות השכנות לה נופל בדיוק חג הנוהרוז: חג שיוויון היום והלילה שמציין את תחילתו של האביב.
ג'מאל הוסיף גם כי הבת שלו הייתה חלק מ14 הנשים שעירבבו את הממרח בסיר הענק, כשגם אישה שמחופשת לוואלידה המפורסמת השתתפה בעירבוב. ומה, איזה צירוף מקרים, אחיו מנגן בתזמורת העות'מאנית שלבושה בבגדים מאותה תקופה שמנגנת במהלך הפסטיבל. איזה יופי.

אנחנו נוסעים בדרך עם שם היסטורי, דרך מימאר סינאן הראשית במניסה, כשאני שם לב שאין שם הרבה בתי מלון, אבל אם יש, לבתי המלון יש שמות יווניים. אנחנו בוחרים במלון ספילוס ומתכוננים להמשך, לנסוע עוד דרומה לכיוון איזמיר.

שרה ג'יין אומרת לי: "לדעתי מגזימים עם הדמות של אימו של סולימאן. היא לא הייתה מנשות הסולטאנים ששלטו בפועל, כי בעלה, הבן שלה ובייחוד כלתה היו אנשים מאוד חזקים". אני כמובן מסכים איתה, ואומר: "עיישה חפסה זכתה לכבוד רב בייחוד, כי את תפקידה בסידרה גילמה השחקנית האדירה נבאהת צ'הרה, שעליה אכתוב למחרת. אני רק מחכה לזריחה לראות את הנוף הירוק וההררי שהמלון בעל הלבנים האדומות נמצא בתוכו.

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

שורשיו התורכיים-מוסלמיים של בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר

הזכויות על פוסט זה שמורות לאתר "היסטריו" בלבד. ©
תארו לכם, שישנו פוליטיקאי ימני מאוד בישראל, שמתנגד להגירה לא יהודית למדינת ישראל, מתנגד למדינה פלסטינית ומתנגד להתפשטות האסלאם בעולם. פתאום, יום אחד, מגלים שאותו פוליטיקאי הוא נכד של פוליטיקאי אחר, אבל מוסלמי, שישב, לכאורה, בקבינט המצרי של גמאל עבד אל-נאצר לפני מלחמת ששת הימים. או של סדאם חוסיין. וגם שראש ממשלת אנגליה חולה בקורונה.

נשמע אבסורד? מי ששומע זאת וודאי נשאר נדהם למשך זמן מה.

סיפור זה הוא בדוי, אך ישנו סיפור אמיתי, לגבי בוריס ג'ונסון (בן 55, יליד 1964) מי שמכהן בימים אלה על ידי המפלגה השמרנית לראש ממשלת בריטניה. הוא נודע בעיקר בשל כך שלקה בוירוס הקורונה. בעבר הוא כיהן כשר החוץ בממשלתה של תרזה מאיי, ראש ממשלת בריטניה היוצאת. הוא התפטר מהממשלה לפני שנה בגלל אכזבתו מיישום מדיניות הברקזיט-יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, שלא יצאה בדיוק לפועל בעוד ג'ונסון תומך במימוש הברקזיט בכל מחיר ויהי מה. עד לפני כמה שנים כראש עיריית לונדון ועמד בראש הקמפיין הבריטי ליציאה מהאיחוד האירופי- והצליח עוד כשמונה לשר החוץ, המינוי עורר ביקורת, כי ג'ונסון הצבעוני ובעל הפה הגדול מסתמן כשמרן מאוד, כאנטי איחוד אירופי, שדוגל בבריטניה נוצרית ושמנהיגה מדיניות הגירה מוגבלת מאוד משלה. למרות שעמד בראש אחת הערים הקוסמופוליטיות בעולם, ג'ונסון אינו חביבם של המוסלמים בבריטניה, בלשון המעטה. וגם לא של מדינות אירופה והעולם הליברליות. עם ממשלו האמריקני של דונלד טראמפ הוא יסתדר מצוין. ולגבי יחסיו עם התורכים? זה מורכב. ותיכף נראה למה.
אבל מסתבר, שלג'ונסון עצמו יש שורשים מוסלמים. ולא רק, אלא שורשים מוסלמיים מצד אביו. שג'ונסון הוא לא שם משפחתו שהיה אמור להיות. אם ג'ונסון היה משתמש בשם משפחתו המקורי, שם המשפחה היה מוסלמי. ושורשיו לא רק מוסלמיים, אלא תורכיים. במלחמת העולם הראשונה, יש להזכיר, האימפריה העות'מאנית, מה שהיא היום תורכיה, הייתה יריבתה של בריטניה, והבריטים, כמובן, הם אלה שכבשו את ארץ ישראל מהעות'מאנים, ובכך סיימו כמעט אלף שנים לא רצופות של שילטון מוסלמי בארץ ישראל.
ומה מסתבר? שסבא רבא של ג'ונסון, עלי כמאל ביי, היה, כמו הנין שלו, גם סופר, בעיקר עיתונאי וגם פוליטיקאי. ולא רק. הוא היה גם שר הפנים בממשלה העות'מאנית קצרת הימים, שכיהנה בשנים 1919-1920 לסירוגין בראשותו של פריד פאשא, שהיה חתנו של הסולטאן העות'מאני עבד אל-מג'יד הראשון. משתמע מכך, שסבא רבא של בוריס ג'ונסון היה אחד משרי הפנים האחרונים של האימפריה האסלאמית האחרונה, האימפריה העות'מאנית- ונכדו פועל בדיוק הפוך ממנו, הוא רוצה למנוע השתלטות מוסלמית על בריטניה. שורשיו של בוריס ג'ונסון, עלי כמאל ומשפחתם נטועים בכפר קאלפאת, שנמצא מצפון לבירה תורכיה כיום, אנקרה. אנשי הכפר מתגאים עד היום בבוריס ג'ונסון. ולא רק זה. בני הכפר מתאפיינים לטענתם בשיער בלונדיני- צבע שיערו המקורי של בוריס ג'ונסון. משפחתו התורכית של בוריס עברה לכפר מאיסטנבול לפני ארבע דורות. לגבי שיערו הבלונדיני של בוריס ג'ונסון יש שמועות אחרות, שמקורו דווקא בשפחה מדרום רוסיה שנישאה לאחד מאבותיו והייתה בלונדינית.

בעוד שבוריס ג'ונסון הוא ימני ושמרן מובהק, הסבא רבא עלי כמאל, שמופיע בתמונה כאן, היה ליברל. ושמאלן. הוא תמך במפלגה בשם "האיחוד הליברלי", או "מפלגת החירות וההסכמה", בתקופה שבה האימפריה העות'מאנית הפכה, לזמן קצר, למלוכה חוקתית- בדומה כביכול לבריטניה. מול המפלגה הזאת עמדו הלאומנים, או "הוועד לאיחוד ולקידמה". בעוד הלאומנים דגלו בהפיכת האימפריה העות'מאנית לאימפריה שבה תשלוט הלאומיות התורכית, בעוד המיעוטים והעמים הלא תורכיים באימפריה זו יעברו "תורכיפיקציה"- כלומר יהפכו לדוברי תורכית ויאמצו את התרבות התורכית והכי חשוב- יהיו תחת שילטון מרכזי מאוחד, הליברלים באימפריה העות'מאנית היו כמו השילוב היום של הברית לכאורה במערב בין השמאל הקיצוני והאסלאמיסטים. הם האמינו בהמשך קיום האימפריה העות'מאנית כמו שהייתה, רב-תרבותית בדומיננטיות אסלאמית של הסולטאן, עם יותר ביזור ומתן אוטונומיה למחוזות השונים של האימפריה.

ומה הקשר בין עלי כמאל ביי למשפחת ג'ונסון ולאנגליה בכלל?

עלי ביי, יליד 1867, היה עיתונאי, שאהב לטייל בעולם ולדווח משם לעיתונים שבהם הוא עבד. בהיותו בשווייצריה, פגש באישה אנגלייה ממוצא שווייצרי, בשם ויניפרד ברון, והתאהב בה. אביה היה שווייצרי, אולם אמה הייתה אנגליה בשם מרגרט ג'ונסון. כלומר, שם משפחתו של בוריס ג'ונסון הוא שם משפחתה של אמא של סבתא רבתא שלו.

השניים התחתנו באנגליה, ועלי הפך לעורך של העיתון של הליברלים באימפריה העות'מאנית, שקראו לו איקדאם. המתחרה של העיתון הזה, היה העיתון הלאומני "טאנין" שדגל בשילטון של "הוועד לאיחוד ולקידמה". השנה הייתה 1909, והשילטון באימפריה העות'מאנית התחלף תכופות בין הלאומנים והליברלים. עלי כמאל ביי הפך לאחד העיתונאים הבולטים, המצטיינים והידועים באימפריה, אולם נרדף ללא הפסקה בידי הלאומנים. בכל פעם שהלאומנים עלו לשילטון, נמלטו עלי כמאל ומשפחתו לאנגליה. הוא בחר לבסוף להשאיר את ילדיו באנגליה, ובהמשך, לקראת מלחמת העולם הראשונה כשילדיו לא רצו שהבריטים שאירחו אותם ירדפו אותם בארצם בשל היותם תורכים מוסלמים בחלקם, אז שינו את שם משפחתם לשם משפחת סבתם האנגלייה, ג'ונסון. הם אף בהמשך אימצו את הדת הנוצרית האנגליקנית.

בינתיים, במאי 1919, עלי כמאל ביי מונה לשר הפנים, לתקופה קצרה, בממשלה הליברלית ששוב עלתה לשילטון באימפריה העות'מאנית שכבר הייתה מובסת ומוכה לאחר מלחמת העולם הראשונה. באותן שנים, התפתחה כבר תנועה לאומית מאוד דומיננטית, בראשות קצין הצבא העות'מאני הבכיר מוסטפא כמאל פאשא, הלא הוא מוסטפא כמאל אתאתורכ. כמו כן, החלה מלחמת העצמאות של תורכיה, שנלחמה כנגד המעצמות שהשתלטו כתוצאה מהתבוסה של מלחמת העולם הראשונה על תורכיה עצמה. זו הייתה גם מלחמת אזרחים, כשתנועתו של אתאתורכ, שמרכזה היה באנקרה, נלחמה כנגד הסולטאן העות'מאני וממשלתו, שישבו בבירה האימפריאלית איסטנבול. ממשלת הסולטאן דגלה באותן שנים בהסכם הכניעה למעצמות המנצחות, ופעלה תחת חסות מעצמות המערב. במהלך המלחמה, בשנת 1922, נתפס עלי כמאל על ידי אנשיו של אתאתורכ בעודו יושב במספרה באיסטנבול. הוא הובל לאנקרה, אך בדרך, בעיר איזמיט, נתפס על ידי לאומנים קיצוניים ונרצח בה בלינץ' אכזרי שביצעו בו חייליו ותומכיו של אתאתורכ. הוא הוכה, במקלות, אבנים וסכינים וראשו נמחץ, ובסופו של דבר נתלה על עץ. זאת לא הפעם הראשונה שמשפחתו של בוריס ג'ונסון מתגרה בשילטון בתורכיה. בשנת 2016 כתב בוריס ג'ונסון שיר נאצה לועג נגד הנשיא התורכי טאייפ ארדואן, לאחר שארדואן עצמו תבע קומיקאי גרמני שגם כתב עליו שיר נאצה והקריא אותו בטלוויזיה.

ובאשר לילדיו בבריטניה? בנו, עות'מאן וילפרד, התחתן עם איירין ויליאמס, ונולד להם בן בשם סטנלי ג'ונסון, שהפך לחבר הפרלמנט האירופי מטעם המפלגה השמרנית הבריטית. בנו, בוריס, שהתחיל את הקריירה כעורך עיתון, לאחר מכן הפך לחבר פרלמנט במפלגה השמרנית ולאחר מכן לראש עיריית לונדון וכיום שר החוץ הבריטי מטעם המפלגה השמרנית.
אגב, אביו של בוריס, סטנלי, תומך באיחוד האירופי, היה חבר בפרלמנט האירופי ובנציבות האירופית, ומתנגד לברקזיט, כמו כן גם אחותו של בוריס, רייצ'ל, עיתונאית (כמו אבי המשפחה עלי ביי) שמאוד התנגדה בעבר ליציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. לבוריס יש אח צעיר יותר, ג'ו, גם בעל שיער בלונדיני שהוא חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית, שבעבר התנגד לברקזיט אבל שינה את דעתו בעקבות אחיו ולכן התפטר בנובמבר 2018 גם מתפקידו בממשלת בריטניה כשר התחבורה, לאחר שכיהן בתפקיד עשרה חודשים. גם ג'ו היה מאוכזב שהברקזיט עדיין לא יצא לפועל.

הזוי, לא?

הטבעת של ח'מנאי וקאסם סולימאני

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio והדף "אני יודע שאני לא יודע" בפייסבוק

קאסם סולימאני, מפקד גייסות "קודס" של משמרות המהפיכה האיראניים (לא נקראים "אל קודס" היות ובפרסית כל המילים מיודעות ואין צורך בתוספת של "אל" הידיעה שהיא ה' הידיעה בערבית) שחוסל זוהה בעיקר לפי הטבעת שענד על ידו, טבעת שבמרכזה אבן חן אדומה עשויה ממינרלים כלקדוניים- סוג של גבישי קווארץ, אבן חן שנמכרת בעיקר בתימן (צפון תימן הוא איזור שיעי), ושמה בערבית ובפרסית הוא "עקיק" (הכוונה בערבית לקווארץ). ישנם שלושה סוגים של אבני חן כלקדוניים, אך במרכזה של הטבעת שאנו מדברים עליה סוג אבן החן שהוא בצבע אדום נקרא "קרנליאן" שבו יש ריכוז גבוה של תחמוצת ברזל שנותנת לאבן החן את הצבע האדום שלה.

באסלאם הסוני והשיעי לאבן העקיק יש משמעות: לפי המסורת המוסלמית, מוחמד ענד את הטבעת עם האבן לסילוק פסלי האלילים מהעיר מכה בשנת 630 לספירה. בדרך כלל האבן או הטבעת, שעשויה מכסף, מעוטרת בחריטה שקשורה לסמלים מוסלמיים. אנשי דת וגם מפקדים שיעים נוהגים לענוד את הטבעת הזאת, כולל המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מנאי, שהיה במקור איש דת שיעי לא הכי בכיר והתקדם בעיקר בזכות פוליטיקה. יש גם אנשי דת סוניים שעונדים טבעת כזאת.

בדרך כלל על טבעת כזאת בגירסה השיעית חרוטים שמותיהם של גיבורי השיעה, האמאם עלי חתנו ובן דודו של מוחמד ובנו האמאם חוסיין נכדו של מוחמד.

תולדות מדינת החשמונאים, המדינה היהודית בא"י שקדמה למדינת ישראל- חלק 1

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

כשהייתי בן 11, מצאתי בספריה ספר שנקרא "תולדות מלחמות החשמונאים". כשקראתי את הספר, הבנתי שההיסטוריה הייתה שונה מהסיפורים שסיפרו לי על חנוכה: שושלת החשמונאים ("המכבים"/"המקבים"), שהתקיימה בין השנים 167 ל37 לפני הספירה, הייתה שושלת עם אלמנטיים יווניים-הלניים רבים ומשפיעים, כמו למשל שמות השליטים החשמונאים (יוחנן הורקנוס לדוגמה). את שושלת החשמונאים ייסד מתתיהו הכהן הגדול וסגר מתתיהו אנטיגונוס השני, כשהניצחון במרד החשמונאים שהתקיים בין 167-160 לפנה"ס על הסלווקיים (Selevk) ועל המלך שלהם, אנטיוכוס הרביעי, היה זמני בלבד והמדינה החשמונאית, שהתקיימה בפועל בין השנים 140 לפני הספירה עד ל63 לפני הספירה, כלומר במשך 77 שנים, הייתה רווייה במחלוקות פנימיות ובשחיתות. יהודה המקבי/המכבי, למרות הכתרים שנקשרו לראשו בסיפור חנוכה, לא זכה לעמוד בראש המדינה החשמונאית אלא היה רק מנהיג המרד. בעת כתיבת שורות אלה מדינת ישראל, היישות המדינית היהודית שקמה בארץ ישראל לאחר חורבן ממלכת החשמונאים בפער של 2000 שנים וקצת, מתקרבת לשנתה ה-72 עם תקווה גדולה לעבור את מניין השנים הלא-רשמי של השושלת החשמונאית, לא רק את שנות קיום המדינה החשמונאית בפועל. בניגוד לסיפור חנוכה, הסיפור לא היה של יהודים חשמונאים מול מתיוונים ויוונים, אלא הרבה יותר מורכב: בתקופת קיומה של הממלכה הייתה התיוונות רבה גם בקרב האליטות. היו פילוגים ומחלוקות פוליטיות כמו למשל בין הצדוקים, שהיוו את האליטה הכוהנית של העם לבין הפרושים לבין השושלת החשמונאית הכוהנית עצמה, שלא לציין גם את הכיתות שהיו קיימות אז, במיוחד את האיסיים. אצל החשמונאים היו שליטים חזקים ועצמאיים, אך היו גם שליטים חלשים שהיו כפופים או אפילו מונו מטעם אימפריות זרות דומיננטיות.

המדינה החשמונאית, שנוהלה למעשה בידי משפחת כוהנים מבית חשמונאי, החזיקה מעמד בין היתר בזכות זה שקיימה מערך פוליטי סבוך של יחסי חוץ עם האימפריות והממלכות השונות שהשפיעו באיזור ואף ניצלה את חולשתן בתקופות מסוימות. בעת שנות קיומה נאבקו הממלכות היווניות שירשו את ממלכת אלכסנדר מוקדון, הממלכה הסלווקית והממלכה התלמית, על שליטה באיזור שבו נמצאת ארץ ישראל. התלמיים (תלמי-פטולמיאוס ביוונית) שלטו בעיקר במצרים והמדינה החשמונאית ניהלה מערכת יחסים עניפה איתם. כמו כן, בארץ ישראל נשארו ערים הלניסטיות, כלומר מעין ערי-אוטונומיה או ערי מדינה יווניות, כמו למשל אשקלון, איתן ניהלה המדינה החשמונאית יחסי מסחר- כי הרי באשקלון היה נמל. המדינה החשמונאית גם התערבה ישירות בתוך סכסוכים פנימיים ומאבקי ירושה בתוך האימפריה הסלווקית (=היוונים של חנוכה) ולא פעם ולא פעמיים שיתפה פעולה עם שליטים סלווקיים ועם טוענים לכתר. מערכת היחסים המורכבת ביותר והגדולה ביותר של המדינה החשמונאית הייתה עם רומא, שהפכה מעיר-מדינה בתוך האימפריות היווניות לאימפריה לכל דבר ועניין. עם רומא המדינה החשמונאית קשרה ברית, ורומא, האימפריה המערבית הראשית של אז (משל לארצות הברית של היום?), ובמיוחד המצביא הרומאי פומפיאוס, היא זאת שהחריבה אותה לבסוף. חשוב לציין גם את המאבקים הפנימיים והחתרנות הרבה שהייתה בין שליטי בית חשמונאי עצמם ואנשיהם, עוד דבר ש"סייע" לחורבן המדינה החשמונאית.

ממתתיהו הראשון ועד למתתיהו אנטיגונוס, היו לבית חשמונאי 11 שליטים (מתתיהו, יהודה המקבי, יונתן הוופסי, שמעון התרסי, יוחנן הורקנוס הראשון, יהודה אריסטובלוס הראשון, אלכסנדר יהונתן ינאי, המלכה שלומציון אלכסנדרה, אריסטובלוס השני, הורקנוס השני ומתתיהו אנטיגונוס השני) , מתוכם שמונה שלטו בפועל במדינה החשמונאית. שמעון התרסי בנו של מתתיהו היה השליט הראשון של המדינה החשמונאית, כשנכדו של שמעון, יהודה אריסטובלוס, הוא השליט החשמונאי הראשון שהכתיר את עצמו כמלך. כל הגברים שהיו שליטי בית חשמונאי כיהנו ככוהנים הגדולים בבית המקדש בנוסף לכהונתם כראשי הממלכה החשמונאית. כמו לפי שיטתו של אפלטון שהמלך צריך להיות פילוסוף, ולהבדיל אלף הבדלות באיראן של ימינו שהשליט חייב להיות חכם ההלכה ופוסק ההלכה הראשי, כך השליט החשמונאי היה גם הכוהן הגדול בבית המקדש. יוצאת דופן במיוחד הייתה המלכה שלומציון אלכסנדרה, אישתו של אלכסנדר ינאי שהייתה המלכה החשמונאית בין השנים 76 ל67 לפני הספירה, שלא הייתה כמובן כוהנת גדולה ולא היה לה קשר דם קודם לשושלת החשמונאית אלא רק קשר נישואין וכמובן את בנה יוחנן הורקנוס השני, החשמונאי שברוב ימיה היה כוהן גדול. תקופתה של שלומציון-אלכסנדרה מתוארת כתור הזהב של המדינה החשמונאית.

אין הרבה מקורות היסטוריים שמתארים את מרד החשמונאים ואת המדינה החשמונאית. מלבד ממצאים ארכיאולוגיים כמו שרידים של מבנים חשמונאיים וכמובן מטבעות שעליהן היו מוטבעים ציורי השליטים החשמונאים, המקורות ההיסטוריים הם בדרך כלל חיבוריו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) שכתב גם מנקודת מבט צרה שלו, ספרי המקבים א' וב', שהם ספרים חיצוניים לתנ"ך וכמובן גם המשנה והתלמוד היהודיים.

בסידרת פוסטים זו, שמופצת לכבוד חנוכה, אנסה לתאר את תולדות המדינה החשמונאית וכן לנסות להפיק לקח מהצלחותיה וכשלונותיה, בעיקר במה שנוגע למדינת ישראל של היום.
התמונה מופיעה באתר TheTorah.com.

מי היא שולה האמיתית, ובאיזו קומדיה היא שיחקה בעבר?

בסידרה המצויינת "אמא" משחקת גונג'ה ווסלאטרי (Gonca Vuslateri) את תפקיד האמא הביולוגית הרעה של הילדה המאומצת, כששמה בסידרה הוא שולה (Şule, לא כמו השם שולה בעברית!). נכון שדמותה של גונג'ה בסידרה היא דמות חלשת אופי, לא יציבה ואף מרושעת, אך בחייה האמיתיים גונג'ה בת ה-32 בקרוב היא אומנית ברוכת כישרונות (בעלת מבט של אמן מיוסר…). גונג'ה, שנולדה בעיר התורכית בורסה למשפחה שרובה קציני צבא ומשטרה תורכיים, משחקת בסדרות תורכיות כבר משנת 1997, כלומר מגיל 11, לאחר שלמדה כבר בגיל 9 (!!!) תיאטרון בעודה בבית הספר היסודי. את לימודי התיאטרון היא המשיכה ללימודים גבוהים בתחום.
לצד היותה שחקנית קולנוע ותיאטרון, גונג'ה היא מחזאית (כתבה מחזה ילדים), מגישת תוכנית רדיו, עיתונאית ומשוררת. אחותה הגדולה היא מוזיקאית.

מוצאה של גונג'ה הוא מגוון: היא עירוב תורכי- אבחזי- צ'רקסי-גרוזיני-ערבי ובנוסף להיותה שחקנית תיאטרון וקולנוע במקצועה היא גם משוררת, כשלפני 12 שנים הוציאה ספר שירים משלה. כמו כן היא בעלת תוכנית רדיו בתורכיה וכותבת טור בעיתון התורכי "הוריית" (Hurriyet)- שניהם תחת השם "מתחברים בשש". אגב, "הוריית" עיתון שסוגו ומעמדו בתורכיה הוא כמו של "ידיעות אחרונות" בישראל. היא שיחקה בשלושה סרטים תורכיים ובכ-15 סדרות מאז 1997 וכמו כן בהצגות תיאטרון רבות מאז ילדותה. חלק לא קטן מהסדרות שהשתתפה בהן הן דווקא קומדיות, כשבאחת הקומדיות היא שיחקה אישה מבוגרת בת שבעים פלוס, מה שהצריך להפוך את המראה החיצוני שלה ליותר זקן- בתפקיד כפול יחד עם דמות אחרת. אגב, במהלך משחקה כזקנה היא פרקה את הכתף ונגרם נזק למיתרי הקול שלה. על משחקה בקומדיה הזאת, "עולם השקרים" ב-2014, זכתה בפרס "פרפר הזהב" לשחקנית הקומית הטובה ביותר. בשנת 2014. בשנים 2015-2016 קרו בחייה כמה דברים חשובים לצד ההשתתפות בסידרה "אמא"- היא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקיד שולה בסידרה, היא התחתנה עם אדיפ ארטואן וגם כתבה ספר שירים ראשון- "הדרור המשוגע".

כיום היא משחקת בסידרה "כרים המסוכן"- ששידורה התחיל ב2018.

בעבר, שיחקה גונג'ה ווסלאטרי בתפקיד ראשי בסרט קומי שמזכיר קצת את "משחקי הכס", אבל מבוסס על היסטוריה אמיתית: הסרט התורכי "משחקי הביזנטים", שצולם בראשית 2016 הוא פארודיה על "משחקי הכס" וגם על "משחקי הרעב", מספר על מאבק בין שתי תרבויות: האימפריה הביזנטית הנוצרית-אורתודוכסית, שבירתה הייתה קונסטנטינופול (הלא היא איסטנבול, שהמוסלמים העות'מאנים כבשו אותה בחודש מאי 1453) מול תרבות המאיה, שהיא בכלל תרבות אינדיאנית ששכנה ביבשת אמריקה. בתפקיד הקיסרית הביזנטית שהיא כמובן דמות פיקטיבית קיליטורה (גונג'ה ווסלטארי)

לאחר מותו של הקיסר הביזנטי קיליטור השלישי, תרבות המאיה שנמצאת תחת חסות הביזנטים (שוב, עלילה פיקטיבית) נמצאת במצוקה: קיליטורה המרשעת מעוניינת לחטוף את נשות המאיה על מנת שיינשאו לביזנטים, ובכך "להשביח" את הDNA שלהם….

בסרט הזה יש, למעשה, התנגשות בין שני עולמות: הביזנטים האובססיבים מבחינה מינית והדקדנטים מתנגשים עם בני המאיה הטהורים והתמימים, לכאורה. הסרט הזה מכיל סצינות מצחיקות ודמויות מצחיקות, כמו עבדים ביזנטים שצריכים להוכיח את הגבריות שלהם לאחר בואם במגע עם שבטי המאיה, ומחוות לקומדיות אנגליות וכן לסצינות מסרטים מפורסמים כמו "כשהארי פגש את סאלי". כמו כן, הדמויות הביזנטיות הנלעגות, כמו למשל אדוניס (שאותו משחק טולגהאן סאיסמאן" מנסות להוכיח את התדמית של החצר הביזנטית ההוללת והמושחתת. הסרט הוא בבימוי גאני מוג'דה, ולא מדובר בסרט הראשון שנותן לתורכים את האפשרות ללעוג לבעלי הבית הקודמים של ארצם: תחת אותו שרביט בימוי נעשה בעבר הסרט "ביזאנץ (האימפריה הביזנטית) הזונה" ….

אגב, אפילו דמותה של קוסם סולטאן, אשת הסולטאן המפורסמת, מופיעה בסרט. לא ידוע אם סרט זה אי פעם שודר או ישודר בארץ.

מילים בתורכית בעקבות הסידרות "אמא" ו"הכלה מאיסטנבול"

Siktir- סיקטיר- לך להזדיין

Ayarsız- איארסיז – לא מאופס

Şerefsiz- שרפסיז- חסר כבוד

iyi geceler- ייאי גג'לר- לילה טוב

Günaydın- גונאיידין- בוקר טוב

kaçırılan- קאצ'ירלאן- חטופה, חטוף, נחטף

Kağıt Helva- קאאט הלווה- ופל חלווה

Hanım
האנם, (בפרסית ח'אנום) תואר כבוד לגברת

Aptal- אפטאל- טיפש

Fahişe- פאהישה- זונה

it oğlu it- איט אואלו איט- כלב בן כלב

eşek oğlu eşek- אשק אואלו אשק- חמור בן חמור

Orospu çocuğu!
אורוספו צ'וג'ואו- בן זונה, אפשר להגיד גם Piç kurusu! – פיץ' קורוסו

Kahrolsun- קאהרולסון- לך לעזאזל!

Korkak- קורקאק- פחדן

שייכות בתורכית- בתורכית מילות יחס (אל, ל… מ… של… ) מופיעות בסוף המילה, כמו שהפעלים בתורכית (עשה, דיבר ועוד) מופיעים בסוף המשפט.
שייכות בתורכית מבוטאת על ידי התוספות in, ın- אחרי עיצור כלומר אחרי אותיות שהן לא i, a או e, ו nin או nın אחרי תנועות כמו האותיות i, a או e.

קודם כל במשפט בתורכית מופיע הדבר שאליו שייך הדבר האחר ואחר כך הנסמך, כלומר במקרה זה נושא השייכות. כאן למשל אנחנו מדברים על אמא של ג'נגיז
למשל: אמא של ג'נגיז Cengiz'in Annesi- ג'נגיז'ין אננהסי.

הבית של טורנה- Turna'nın evi- טורנה'נין אווי. שימו לב גם שאחרי שם פרטי שמוטה ביחס מופיע בתורכית גרש.

שמתם לב, שהמילה הסומכת מקבלת גם ניקוד- האות i או ı במקרה שמופיעה אחרי עיצור או sı או si במקרה שמופיעה אחרי תנועה, כלומר אחרי האותיות i,a,e לסוגיהן.

Azur Mavisi- אזורמאוויסי- תכלת, תכול

Turkuaz- טורקוואז, טורקיז (הצבע של העמים התורכיים)

sarı- סארי- צהוב

kırmızı- קירמיזי- אדום

pembe- פמבה- ורוד

siyah- סייאה- שחור

gri- גרי- אפור

Beyaz, AK- בייאז, אק- לבן

Mavi- מאווי- כחול

turuncu- טורונג'ו- כתום

yeşil- יישיל- ירוק

benekli- בנקלי- מנומר (לכבוד שולה)

Renk- רנק- צבע

şeffaf- שפאף- שקוף

parlak- פארלאק- בהיר

karanlık- קאראנליק- כהה

Mor- מור- סגול

kızıl saçlı- קיזיל סאצ'לי- ג'ינג'י

İstanbullu Gelin- איסטנבולו גלין- הכלה מאיסטנבול
Hiddetli- הידטלי- תוסס, רוגז (ג'נגיז…), אפשר להגיד גם עאטשלי (Ateşli- "עאטש" פירושו "אש")

האוניברסיטה העתיקה בעולם

איפה אתם חושבים שהייתה האוניברסיטה העתיקה בעולם? בצרפת? באנגליה? בבולוניה שבאיטליה? בגרמניה של ימינו? תופתעו לקבל תשובה אחרת. המוסד שמוגדר כמוסד להשכלה גבוהה העתיק בעולם נמצא במרוקו, בעיר אל-פאס (הידועה גם כפז). למוסד קוראים אוניברסיטת אל-קרוויין al-Qarawiyyin והוא נוסד בשנת 859 לספירה על ידי אישה בשם פאטמה אל-פהריה כמדרסה (בית ספר דתי). פאטמה הייתה בתו של סוחר בשם מוחמד אל-פהרי והוא היה מספיק עשיר כדי שבכסף שלו תייסד פאטמה את המוסד הזה להשכלה גבוהה. אגב, משפחתם של מוחמד ופאטמה אל-פהרי היו חלק מבני קהילה נקראו אל-קרוויין, כלומר מהעיר קיירוואן שבתוניסיה, משם הם היגרו למרוקו לעיר אל-פאס בראשית המאה התשיעית לספירה. פאטמה ואחותה מרים ירשו כמות גדולה של כסף מאביהן, והן שאפו להקים מסגד לזכרו וכן בית ספר ללימוד הדת המוסלמית והמשפט המוסלמי- לפי האסכולה המאלכית, האסכולה הסונית (מתוך 4 האסכולות בסונה) שנהוגה בצפון אפריקה. ממבנים אלה התפתחה האוניברסיטה הזאת, שמעניקה תארים כמו כל אוניברסיטה אחרת. המוסד הזה מוכר על ידי אונסק"ו ובספר השיאים של גינס כאוניברסיטה העתיקה בעולם ולמדו שם בנוסף ללימודי דת האסלאם ומשפט מוסלמי גם שפות, כלומר גם ערבית וגם שפות זרות, לינגוויסטיקה (בלשנות), רפואה, אסטרונומיה, מתמטיקה, רטוריקה, לוגיקה וגם ומשפטים באופן כללי. בין בוגריו המפורסמים וההיסטוריים של המוסד הזה, שגדל וגדל עם השנים שחלפו היות ומשפחת אל-פהרי הייתה מקושרת לשושלות סולטאניות שונות במרוקו, היו ההיסטוריון המפורסם אבן ח'לדון, הרמב"ם בכבודו ובעצמו, הגיאוגרף מוחמד אל-אדריסי, הדיפלומט המוסלמי המפורסם שכונה "ליאו אפריקנוס" והפוליטיקאי והפילוסוף המפורסם ממרוקו עלאל אל-פאסי. מלומדים מכל רחבי אירופה ביקרו באוניברסיטה הזאת, כולל האפיפיור סילבסטר השני שכיהן בסוף המאה העשירית. מסגד אל-קרוויין שבתוך האוניברסיטה נחשב בעבר למסגד הגדול ביותר באפריקה. באוניברסיטה נכתבו ועדיין נשארו כתבים עתיקים מפורסמים מאוד כמו כתביו של אבן ח'לדון.

במשך כמעט 1,000 שנה שימשה האוניברסיטה הזאת מרכז דתי מוסלמי ומרכז לימודי, עד שבשנת 1912 הפכה מרוקו לפרוטקטוראט- בת חסות- צרפתית. הסטודנטים באוניברסיטה נחלקו לפי מעמדות, כשהעימות בין הערבים והברברים Berber, ילידיה המקוריים של מרוקו, השפיע על המעמדות החברתיים באוניברסיטה. החינוך המערבי שהכניסו הצרפתים למרוקו דילדל את מספר הסטודנטים ל300 בלבד בשנת 1922. בשנת 1963 נכנסה האוניברסיטה למערכת האוניברסיטאות הרשמית של ממלכת מרוקו, וב1965 נקראה רשמית "אוניברסיטת אל-קרוויין", כמה שנים לאחר הכרזת העצמאות המרוקנית. המדרסה (בית הספר הדתי-אסלאמי) הישנה נסגרה זמנית ב-1963 עד לפתיחתה המחודשת בידי המלך חסן השני בשנת 1975, והלימודים הכלליים הלא-דתיים שבה הועברו לאוניברסיטה חדשה שהוקמה בפז. כיום אל-קרוויין משמשת מוסד ללימודים דתיים בלבד וכמובן המסגד שבתוכה פעיל.

ונצואלה מה קורה לה?- או לה!

הכותרת כאן נשמעת משעשעת, לפי השיר המפורסם של דן אלמגור מלפני כמה עשרות שנים, אבל המצב בוונצואלה הוא ממש לא משעשע. אנשים עומדים בה בתור ללחם שגם אותו לא בטוח שיש ויש מחסור במזון בסיסי, מה שמכניס את מיליוני תושבי המדינה שנמצאת בצפונה של דרום אמריקה, מדינה עשירה מאוד בנפט, למצב של הישרדות בחיים האמיתיים. כבר כמעט 3 מיליון אנשים ברחו מהמדינה למדינות השכנות. אז השאלות המרכזיות בנושא של ונצואלה הן: איך הגיעה המדינה שהיא עשירה במקור למצב כזה? האם הגורם למשבר הוא מדיניות הסוציאליזם שנהוגה מזה עשרים שנה במדינה מאז עלייתו של איש הצבא הוגו צ'אבז לנשיאות, או שמא השחיתות האישית של מנהיגיה לאורך השנים או דווקא הסנקציות האמריקניות והמערביות שמוטלות עליה? או שדווקא מחירי הנפט שנמצאים משנת 2015 בירידה הם הגורם? ונצואלה נמצאת כיום במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה מאז ומעולם, כשמחירי הנפט יורדים מחד והאינפלציה עולה מאידך עד כדי רמה של מיליון אחוז אינפלציה.

האמת היא ששורשי השחיתות בוונצואלה נעוצים עוד לפני שנת 1999, עת נכנס לתפקיד הנשיא הוגו צ'אבז האולטרה-סוציאליסט. עד אז, השילטון בוונצואלה התחלק בין שתי מפלגות עיקריות שעשו ביניהן מעין קומבינה. שליטי המדינה ועשיריה שלטו על כספי הנפט והפערים בין עשירים ועניים במדינה התרחבו. מנגד, הכלכלה הפורחת של ונצואלה, שבעיקר העשירים נהנו ממנה, הייתה מושא לקינאה של כל מדינות דרום אמריקה. אך העושר לא הגיע לבני המעמדות הנמוכים והבינוניים, כתגובה לכך בחרו בני המעמדות הנמוכים והבינוניים את צ'אבז לנשיאות. צ'אבז הנהיג את המהפיכה הבוליוואריאנית, על שם המהפכן שבא מאותו איזור בן המאה ה-19 סימון בוליוואר. במסגרת המהפיכה הבוליוואריאנית, הונהגה מדיניות רווחה נרחבת מאוד, הולאמו חברות שנשלטו בידיים פרטיות של עשירי המדינה, חולקו קרקעות המדינה מחדש. בשנת 2003 הנהיג צ'אבז את "המשימות הבוליוואריאניות"- פרוייקטים במימון המדינה שנועדו לצמצם פערים. מדיניותו של צ'אבז נועדה גם להילחם בניאו-ליברליזם הכלכלי שהייתה מדיניותה של ארצות הברית בהנהגת ג'ורג' בוש הבן באותם ימים וכן מדיניותה של קרן המטבע העולמית. הוא קרא לג'ורג' בוש הבן "Mr. Danger Hitler" באנגלית ("מר סכנה- היטלר)" וחבר למה שנקרא ביחסים בינלאומיים ה"דרום הגלובלי"- הציר שמתנגד למערב ולמדיניות האמריקנית בעולם שכולל את רוסיה, צפון קוריאה, קובה, סוריה של אסד ואיראן. באותם ימים והכי חשוב: צ'אבז פעל להרחקת השקעות, משקיעים וחברות אמריקניות ומערביות מוונצואלה. הוא כרת ברית עם המשטר הקומוניסטי של האחים קסטרו דאז בקובה (שנשאר למעשה אותו משטר לאחר פרישת האחים, אך עם הנהגה אחרת עד היום) ושאף להפיץ את האידיאולוגיה שלו ברחבי דרום אמריקה ואף מעבר לה. לאידיאולוגיה שלו קראו "צ'אביזמו". אבל הבעיה היא שכל מהלכיו הסוציאליסטיים הועילו עם האוכלוסייה בהתחלה, אך בהמשך נגמר הכסף לממן זאת, בין היתר בשל ביזבוז רזרבות החוץ בידי המדינה והרחקת המשקיעים הזרים. מתברר גם שהחברות שהולאמו ובעיקר המשרות היוקרתיות והחשובות במדינה חולקו בין מקורביו, וצ'אבז ואנשיו הפכו אישית לאנשים עשירים מאוד. את כספי הנפט של המדינה הוא לקח בעיקר למפלגתו כדי לממן את עצמו ואת אנשי המפלגה וגם כדי לממן את הפרויקטים השונים שייסד לטובת האוכלוסייה. בתהליך איטי שחק צ'אבז את האופוזיציה במדינתו ורדף את פעיליה והכניס את חלק מראשיה לכלא. ארצות הברית, מצידה, עשתה הכל על מנת לנתק קשר עם ונצואלה ועם כלכלתה וכדי להטיל עליה סנקציות במחאה על הפרת זכויות האדם במדינה. עם זאת, בכל מערכת בחירות שהיא נבחר צ'אבז לנשיאות שוב ושוב כי הוא היה מאוד פופולארי. הוא עשה הכל גם כדי לשנות את חוקת המדינה ולתת לעצמו כמה שיותר סמכויות. בשנת 2007 הקים צ'אבז את "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה", שהיא מפלגת השילטון במדינה עד היום. מנגד, דגל צ'אבז ב"דמוקרטיה השתתפותית" שבה יונהגו מועצות קומונאליות מחוזיות ותינתן לאזרחים הזדמנות כביכול להשתתף בשילטון במדינה (וזה היה למראית עין, בדומה לשיטת ה"ג'מאהירייה"-קהילייה- של מועמר קדאפי בלוב דאז, שמטרתה היא להטיל אחריות לכשלונות על ראשי הוועדות המחוזיות ופחות על השילטון המרכזי). בשנת 2013 הלך צ'אבז לעולמו ממחלת הסרטן, שבתחילה הוא התכחש אליה.

רבים נוטים למתוח ביקורת על מי שהחליף את צ'אבז (שהיה אדם מאוד כריזמטי וגם בעל חוש הומור) בנשיאות לאחר מותו, נהג האוטובוס במקור ניקולאס מאדורו. אבל האמת היא ששורשי המשבר הכלכלי נעוצים עוד בימיו של צ'אבז עצמו. בעשר השנים הראשונות לשלטונו מחירי הנפט עלו, מה שאיפשר לממשלה לנהל את הפרויקטים שלה בהצלחה לטובת האוכלוסייה. אבל עוד בשנת 2003 צנח ב27 אחוזים התוצר המקומי הגולמי של המדינה, בין היתר בשל שביתת עובדי חברת הנפט הלאומית באותה שנה. תגובתו של צ'אבז לשביתה ולהידרדרות ערך המטבע המקומי, הבוליוואר (שגם הוא נקרא על שם סימון בוליוואר) הייתה לנקוט בשיטה הסוציאליסטית, אותה הכיר היטב וחשב שהיא הפיתרון המושלם לכל תחלואי הכלכלה במדינה: ייסוד מנגנוני שליטה על הייבוא, הלאמה של כל התעשיות במדינה וחלוקת השליטה בהן בין מקורביו ואנשי מנגנון שירות המדינה- ולא רק של תעשיית הנפט, ליצור סובסידיות על המזון וגם לייצר מטבע חוץ (כן, בוונצואלה הדפיסו דולרים)… כל זאת גרם לעלייה מטורפת באינפלציה. כיום המצב הוא שכוס קפה בבית קפה (אלה שנשארו) בוונצואלה עולה 2 מיליון בוליוואר. החל משנת 2010, תחת צ'אבז, החלה להסתמן ירידה הדרגתית במחירי הנפט והחל להסתמן מחסור בוונצואלה במוצרים בסיסיים ובאוכל ובטח ובטח במותרות. ביוני 2010 הכריז צ'אבז על מלחמה כלכלית כנגד המחסור במדינה, מה שהוביל להוצאת עוד כסף בידי השילטון. במקום לחשוב על השקעות מבחוץ, צ'אבז הידק יותר ויותר את שליטת המדינה על הכלכלה ועל מחירי המוצרים. גם הפרויקטים לעזרה לאוכלוסייה התבררו כפרוייקטים לעזרה לנשיא ולמקורביו, שתפסו שליטה על כל דבר שהולאם במדינה וכן על קרקעות רבות. כספי מדינה רבים בוזבזו על פרויקטים כאלה. מדיניותו של צ'אבז הובילה לכך שלצד גילוי ושימוש בעוד ועוד עתודות נפט במדינה (כמה שיכלו, על רקע התפקוד הלקוי של חברות הנפט הממשלתיות והמולאמות), ממשלו של צ'אבז סבל מה"מחלה ההולנדית": הכוונה היא כשיש קשר בין גילוי וניצול של אוצרות טבע במדינה מסוימת בהיקף משמעותי לכלכלתה, לבין ירידה בייצור וביצוא של ענפי תעשייה מסוימים על רקע הגידול החד בהכנסות ממטבע חוץ והתחזקות (זמנית ביותר ודבר שכמעט לא קרה בוונצואלה, אלא בדיוק להיפך) המטבע המקומי, המביאים לירידה בכושר התחרות של אותם ענפים. הירידה בכושר התחרות הובילה לקריסה במטבע הוונצואלי שסבל מתנודות.

עלייתו לשילטון של ניקולאס מאדורו רק החמירה את המצב, היות והוא לא מנהיג כריזמטי כקודמו: הוא היה צריך לנקוט באמצעים מאוד לא דמוקרטיים על מנת לבצר את שילטונו. וכן הוא בכלל לא יודע לנהל את המדינה בעוד לקודמו היה כושר ניהול מסוים. גם המצב הכלכלי לא תרם באופן כללי לנשיא החדש: בשנת 2015 מחירי הנפט צנחו עוד, ותוך שנתיים החמיר הרעב במדינה עד כדי כך שכל אדם ממוצע בה איבד שמונה קילוגרם ממשקלו. כמו כן, מאדורו דיכא כל התנגדות אופוזיציונית וסגר כלי תקשורת שהתנגדו לו. מאדורו דאג "לסדר" לעצמו ניצחון בבחירות לנשיאות גם אם לא נבחר בהן באמת. במהלך שילטונו זכתה לראשונה האופוזיציה ברוב בפרלמנט, אך הוא דאג לכונן "אסיפה מכוננת" מקבילה שבה חברים רק חברי "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה". הוא גם כופף את העיתונות במדינה להיות באופן מוחלט תחת סמכותו ואסר ביקורת בה כנגד השילטון. המדינה החלה להתמלא בהפגנות אלימות כנגד השילטון אך בגלל שמאדורו אוחז בעיקר הכוח כשנאמני וממשיכי צ'אבז (כאמור, איש צבא במקור) מחזיקים ברסן השילטון בצבא ובמשטרה המפגינים לא הצליחו להפיל את שלטונו. כמו כן, מאדורו דאג גם כמו קודמו לערוך משאלי עם שייתנו לו הזדמנויות לעקוף את החוקה וליצור חוקה חדשה, אך בניגוד לקודמו הוא היה צריך לדאוג "לסדר" לעצמו ניצחון בהן. מיליונים החלו לברוח מוונצואלה, בעיקר לברזיל השכנה. מי שנשאר החל לאכול כל דבר שזז ברחוב: חתולים, כלבים, חולדות וציפורים, על מנת לשרוד ולא להישאר רעב. גם מספר החולים במחלות תת תזונה ובמחלות זיהומיות במדינה הוכפל ושולש ושירותי הבריאות הוונצואליים סובלים ממחסור רב. בוונצואלה קיימת כיום אליטה כלכלית ותרבותית צרה מאוד, בעיקר מקורבת לשילטון, שלא סובלת מחרפת הרעב. לפני זמן מה נעשה ניסיון כושל מקרב הצבא להדיח את מאדורו, וגם ארצות הברית בהנהגת דונאלד טראמפ ניסתה להנהיג מהלכים על מנת להפיל אותו, בייחוד הטלת עוד סנקציות כלכליות, אך גם חשיבה על שימוש באופציה של פלישה למדינה המתדרדרת. במהלך המשבר הכלכלי נעשה ניסיון נואש להילחם באינפלציה על ידי "דחיפת הבעיות אל מתחת לשטיח"- פשוט החלפת המטבע המקומי ושינוי ערכו כמדיניות מהונדסת מלמעלה יותר מפעם אחת. ניסיון זה גם התברר ככושל, ומאדורו ותומכיו בוונצואלה ותומכי השיטה הסוציאליסטית ברחבי העולם מנסים להאשים את הסנקציות האמריקניות שהוטלו על ונצואלה.

לכן, בתשובה לשאלות שהצגתי למעלה, הגורם הראשי למשבר הכלכלי של ונצואלה הוא ניהול לא נכון של הכלכלה והמדינה. השיטה הסוציאליסטית, שהיא למעשה סוציאליזם קיצוני שקרוב לקומוניזם, סוציאליזם שרחוק מסוציאל-דמוקרטיה למשל, הייתה מועילה לטווח קצר והיא הצליחה זמנית בעיקר בזכות התלות של ונצואלה בנפט ובמחירי הנפט שהיו בעלייה עד לשלב מסוים. אך בשל ניהול כושל ומושחת, וכן בשל ירידת מחירי הנפט, נגמר הכסף לממן את הפרויקטים הכלכליים במדינה וכן התגובה למחסור ולאינפלציה בוונצואלה הייתה כושלת. הסנקציות מבחוץ ובעיקר מארה"ב פגעו במדינה, אך הן לא היו הגורם הראשי לקריסת הכלכלה. חשוב לציין שונצואלה ובעיקר השילטון במדינה נתמכים על ידי מדינות יריבות לארה"ב כגון רוסיה וסין וכן על ידי המשטר הקובני. השילוב של מדיניות סוציאליזם, ניהול כושל ושחיתות בתוספת סנקציות מבחוץ והרס יחסי החוץ של ונצואלה עם המערב, שבלשון המעטה לא הועילו למדינה הוא שגרם לה להגיע למצב המחפיר ביותר מבחינה כלכלית בתולדותיה.