Category Archives: פופולארי

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי, תורכיה ואיראן

סיפורו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, 1881-1938- מייסד תורכיה המודרנית

5 Comments
מוסטפא כמאל אתאתורכ- מייסד תורכיה המודרנית וסמל החילוניות במזרח התיכון.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio
 
שמו נישא בפי כל בתורכיה ותמונתו ניצבת בכל מקום במדינה. זהו הסיפור של המייסד החילוני של תורכיה המודרנית, מוסטפא כמאל (אתאתורכ) שהיה גם הנשיא הראשון שלה בין השנים 1923-1938 ומגדלור החילוניות במזרח התיכון.
את הסיפור הבאתי מהביוגרפיה הממשלתית הרשמית שלו יחד עם תוספות משלי.
 
מוסטפא כמאל בן עלי ריזא וזוביידה האנים נולד בבית בן שלוש קומות ברובע קוג'קאסים דאז בעיר סלוניקי העות'מאנית בשנת 1881. לסבו הגדול קראו חאפז אפנדי והוא היה נווד מקבוצת שבטי הנוודים התורכיים קוג'אג'יק שמקורם באיזור קוניה ואיידין שבתורכיה. קבוצה זו התיישבה באיזור מקדוניה במאות ה14 וה-15. אימו, זוביידה האנים הייתה גם ממשפחה תורכית עתיקה שהתיישבה באיזור לנגאסה שליד סאלוניקי. אביו, עלי ריזא, היה קצין צבא וסוחר עצים שהיה מוסלמי אדוק בדתו, התחתן עם זוביידה בשנת 1871 וכשמלאו 10 שנים לנישואיהם נולד מוסטפא כמאל. בנוסף היו להם עוד 5 ילדים כשארבעה מהם מתו בגיל צעיר ורק אחותו של מוסטפא כמאל, מאקבולה, חיה עד שנת 1956.
 
בילדותו, מוסטפא כמאל התחנך בבית הספר בשכונת חאפז מהמט אפנדי בסאלוניקי (בתקופה העות'מאנית הייתה בסאלוניקי קהילה מוסלמית וגם קהילה יהודית ענפה), אך אביו התעקש להעבירו למוסד לימודי מודרני יותר ולכן הוא התחנך בבית הספר שמסי אפנדי. בשנת 1888 כשהיה בן 7 מת אביו של מוסטפא כמאל והוא עבר לחיות בחווה של דודו באופן זמני עד שנרשם לחטיבת הביניים לילדי עובדי מדינה בסאלוניקי. לאחר מכן עבר לפנימייה צבאית לילדי חט"ב ותיכון במונאסטיר ומשם למכללה צבאית באיסטנבול. בגיל 21 הוא המשיך את לימודיו כקצין בדרגת סגן בצבא העות'מאני עד שסיים את לימודיו בדרגת סרן במכללה הצבאית. הוא שובץ מיד לאחר מכן לארמייה החמישית בדמשק במשך שנתיים. בין השנים 1908-1909 התחוללה הפיכה חוקתית באימפריה העות'מאנית והיא הפכה למעשה למלוכה חוקתית תחת ממשלת "התורכים הצעירים". בניסיון הפיכת הנגד הכושל בשנת 1909 שניסה לחולל הסולטאן נגד הצבא נכנס אתאתורכ לאיסטנבול יחד עם היחידה שלו.
 
בשנת 1911 פלשה איטליה ללוב העות'מאנית ומוסטפר כמאל בלט לראשונה כשהוביל את הלחימה בחזיתות טוברוק ודרנה שבלוב ועשה זאת בהצלחה רבה תוך כדי שהוא קוצר ניצחונות. בסופו של דבר ניצחו האיטלקים במלחמה כולה וכעבור שנה והחזית העות'מאנית העיקרית עברה לאיזור הבלקנים.
 
כשפרצו מלחמות הבלקנים באוקטובר 1912, מוסטפא כמאל הצרף לחזית העות'מאנית בגליפולי וסייע ב1913 לשחרר את העיר אדירנה כשמדינות הבלקן עברו להתכתש בינן לבין עצמן. ב1913 כשהעות'מאנים והבולגרים הסדירו את יחסיהם הוא הפך להיות הנספח הצבאי העות'מאני בסופיה בירת בולגריה וקיבל דרגת סגן אלוף. הוא שירת בנספחות עד 1915 תוך כדי שפרצה מלחמת העולם הראשונה ובולגריה הייתה בצד של העות'מאנים ומעצמות המרכז במלחמה.
 
לאחר שסיים את תפקידו בנספחות, עבר לתפקיד בכיר בצבא העות'מאני בחזית מיצר הדרדנלים במלחמת העולם הראשונה. שם אתאתורכ הפך לגיבור האימפריה כשתרם את חלקו ב18 במרץ 1915 לבלימת הפלישה של בעלות הברית וכוח אנזא"ק (צבאות אוסטרליה וניו זילנד שהיו נספחות לבריטניה) לגליפולי וב25 באפריל 1915 באריבורנו והכשלת מאמציהן לפרוץ את מיצרי הדרדנלים כשעמד בראש הדיויזיה ה19 העות'מאנית שהסבה לאויב אבידות כבדות כשמוסטפא כמאל הורה לכוחותיו לא רק להתקיף אלא גם להקריב את עצמם ואת נפשם במערכה. בעקבות ההישגים הכבירים קודם מוסטפא כמאל לדרגת אלוף משנה. באוגוסט 1915 ניצח בעוד 3 קרבות גדולים בסביבת גליפולי. בהמשך עבר לחזית המזרחית והביס את הרוסים במוס ובביטליס. בשנת 1918 הפך למפקד הארמיה השביעית העות'מאנית בחלב שכיום בסוריה והועלה לדרגת תת אלוף.
לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה ותנאי הכניעה המחפירים שנכפו על האימפריה המתפוררת בהפסקת האש של מודרוס שנתנו לבעלות הברית ובייחוד לרוסיה וליוון דריסת רגל בשטח תורכיה של ימינו בסוף המלחמה התמנה אתאתורכ לתפקיד בכיר במשרד ההגנה העות'מאני. ואז החל הפילוג הפנימי בין תומכי הלאומיות התורכית העצמאית לבין תומכי הסולטאן והאימפריה שהיו כפופים לבעלות הברית המנצחות.
 
מבין כל האידיאולוגיות והתפיסות ששררו באותה תקופה באימפריה, בין רעיון החזרת האימפריה העות'מאנית לגדולתה להקמת אימפריה תורכית חדשה שתשתרע על פני כל השטחים שיושבים בהם עמים תורכיים, בחר אתאתורכ באמצע- לאומיות תורכית בשטחה של תת היבשת האנטולית, תורכיה של ימינו- שרובה מאוכלס בתורכים. בנוסף, אתאתורכ הבין כי ההיצמדות של האימפריה העות'מאנית לזהות אסלאמית לא תרמה לה ואף גרמה לניוונה בין היתר בגלל שהעמים הלא תורכיים שהיו מוסלמיים התנתקו ממנה. הוא ביקש לקרב את היישות התורכית שרצה להקים לאירופה ולעקרונות החילוניות שלה- לאיסיטה בצרפתית, לאיקליק Laiklik בתורכית ולהקים למעשה מדינה מודרנית תורכית חילונית בגבולות תת היבשת האנטולית. כל זאת על רקע מלחמת העצמאות התורכית שפרצה בעימות מול היוונים שכבשו את איזמיר (סמירנה) ב15 במאי 1919. המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, החלו על פי הסכם סוור לנגוס ולשלוט בשטחי האימפריה העות'מאנית ולשלוט על נתיניה התורכיים. אתאתורכ הגיע לסאמסון 4 ימים לאחר פרוץ המלחמה (יום היסטורי בתורכיה שמצוין עד היום) והחל לפקח על הארמייה התשיעית ומשם התחיל לממש את תוכניותיו הלאומיות התורכיות.
 
בין החודשים יוני לאוגוסט 1919 הוא כינס כינוסים לאומיים בכמה ערים בתורכיה והכריז בהם על נחישות האומה התורכית להחזיר לה את עצמאותה מידי הכובשים הזרים. בדצמבר 1919 הוא הגיע לאנקרה שנמצאת במרכז תורכיה ואינה צמודה לאף גבול של מעצמה זרה והתקבל של בתשואות. אנקרה הפכה למרכז ההתנגדות וגם משיקולים אסטרטגיים לעיר הבירה של ההתנגדות התורכית למעצמות הזרות ולסולטאן שישב באיסטנבול תחת השפעתן. שני הצעדים הבאים של אתאתורכ היו לייסד את הכוחות הלאומיים כתנועת התנגדות שתילחם במעצמות הזרות עד לעצמאות- כוחות שהפכו לאחר מכן ל"מפלגת העם הרפובליקנית" (CHP) ששלטה בתורכיה לבדה עד 1950 וכיום היא מפלגת האופוזיציה הראשית וב23 באפריל 1920 לייסד את "האסיפה הלאומית התורכית הגדולה TBMM", הפרלמנט התורכי שקיים עד היום שבחר באתאתורכ ליושב הראש הראשון שלו ולראש ממשלת אנקרה המורדת.
 
מלחמת העצמאות התורכית הובלה למעשה על ידי אתאתורכ שקצר ניצחונות רבים במקומות כמו סאריקאמיש, קארס, גומרו, ענתב, אורפה, מאראש, אינונו וכמובן סאקאריה-קרבות שנכנסו להיסטוריה ומקומות שקיבלו כינויים שציינו את הניצחונות הלאומיים התורכיים. הקרבות נערכו בעיקר נגד כוחות יווניים וכוחות הסולטאן שהיו מלווים יחד עם תגבורות צרפתיות ובריטיות. אחרי הניצחון בסאקאריה הפרלמנט התורכי קידם את מוסטפא כמאל לדרגת פילד מרשל ונתן לו את התואר העות'מאני העתיק "גאזי"- לוחם מנצח. ביולי 1923 נחתם הסכם לוזאן עם המעצמות והוכרה למעשה תורכיה של ימינו.
 
יחד עם האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, אתאתורכ פתח ברפורמות מרחיקות לכת שלא היו כמותן במזרח התיכון. מגמתו הייתה, כאמור, לייסד מדינה מודרנית שבה הדת תהיה מופרדת מן המדינה ולא תוביל את המדינה כמו שהיה בימי המדינה העות'מאנית.
 
רפורמות פוליטיות: 1. ביטול הסולטאנות ב1 בנובמבר 1922 והפיכת הסולטאן העות'מאני לח'ליף האסלאם בלבד. 2. הכרזת הרפובליקה התורכית ב29 באוקטובר 1923 באופן רשמי כשאתאתורכ הוא הנשיא והקמת ממשלת תורכיה בראשות עיסמת אינונו שעתיד להפוך ליורשו של אתאתורכ בהמשך. אנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית במקום איסטנבול, עד היום. עד היום ה29 באוקטובר הוא "יום הרפובליקה", למעשה יום העצמאות של תורכיה. 3. ביטול הח'ליפות ב3 במרץ 1924 והגליית משפחת המלוכה העות'מאנית.
 
רפורמות חברתיות: 1. נשים וגברים מקבלים זכויות שוות, בין 1926 ל1934. 2. רפורמת הלבוש- איסור תרבושים, טורבאנים ולבוש עות'מאני ומעבר ללבוש אירופי ב25 בנובמבר 1925. 3. סגירת מסדרים צופיים בנובמבר 1925. 4. חוק החלת שמות משפחה לראשונה בתורכיה (עד אז אדם היה מזוהה רק עם מקום הולדתו, עם שם אביו או עם תואר כבוד שהיה לו כמו פאשא או אפנדי) ביוני 1934. בעקבות זה קיבל מוסטפא כמאל את שם המשפחה "אתאתורכ" (אבי התורכים) מהפרלמנט התורכי. 5. ביטול התארים, הכינויים ותארי המלוכה העות'מאנים (סולטאן, פאשא, אפנדי וכו') בנובמבר 1934. 6. ביטול לוח השנה המוסלמי וחישוב השעה העות'מאני, והתאמת הזמן והתאריך ללוח הגריגוריאני שמקובל באירופה, בין 1925 ל1931.
רפורמות משפטיות וחינוכיות: ביטול החוק הקאנוני העות'מאני בין 1924 ל1937 והכנסת חוקה חילונית וקודקס אזרחי תורכי בדומה לזה הצרפתי באותן שנים. 2. רפורמות בתחום החינוך והפיכתו לחילוני במרץ 1924 עם ביטול הח'ליפות. 3. רפורמת הכתב בשנת 1928- הרפורמה הכי חשובה בתולדות תורכיה- הפיכת הכתב בתורכית מכתב ערבי שנכתב מימין לשמאל לכתב לטיני שנכתב משמאל לימין. אתאתורכ ושריו יצאו ללמד בעצמם את העם את הכתב החדש וצימצמו באחוזים מדהימים את שיעור האנאלפביתיות באוכלוסייה, כשעד אז ידעו רק 10 אחוזים מהאוכלוסייה קרוא וכתוב. הוקמה גם מעין "אקדמיה ללשון תורכית" שהוציאה כמה שיותר מילים שמקורן מערבית ומפרסית מהשפה התורכית, ביטלה את התחביר הפרסי של השפה התורכית ואימצה מילים מהשפות של העמים התורכיים העתיקים וכן משפות אירופיות. הרפורמה בשפה נמשכה בין 1928 ל1932 ובכך הוקמו גם "אגודות שפה והיסטוריה תורכית". ב1933 התקבל גם חוק לגבי האוניברסיטאות ועוד לפני כן נאסרו כיסויי ראש מוסלמיים במקומות ציבוריים בתורכיה ובמיוחד באוניברסיטאות.
 
בשנת 1927, עם היבחרו בשנית לנשיא תורכיה על ידי האסיפה הלאומית התורכית הגדולה, נאם אתאתורכ את ה"נוטוק", הנאום הגדול שנמשך במשך 5 ימים בין ה15 ל20 באוקטובר של אותה שנה. הוא תיאר בנאום הזה בהרחבה את מלחמת העצמאות התורכית וייסוד הרפובליקה ועקרונותיה. הוא נהג להסתובב הרבה במדינתו ולהיפגש עם אזרחים ולעקוב אחרי יישום הרפורמות שלו. כלפי היהודים נהג אתאתורכ בשיוויון ובידידות יחסית. בחייו הפרטיים הוא היה מאוד צנוע. הוא התחתן עם לאטיפה האנים ב1923 ונישואיהם נמשכו שנתיים ללא ילדים משלהם. הוא אימץ 7 בנות ביניהן את הטייסת סביחה גוקצ'ן ושלושה בנים. הוא אהב בעיקר לקרוא ספרים והייתה לו ספריה ענקית. ב1937 הוא תרם את חוותיו לאוצר המדינה.
 
בשנותיו האחרונות הוא סבל ממחלת כבד עד שמת ב10 בנובמבר 1938 בארמון דולמהבהצ'ה באיסטנבול ב9:05 בבוקר (עד היום זמן מותו מצוין בצפירה בתורכיה). הוא נקבר זמנית במוזיאון האתנוגרפי שהקים באנקרה ב21 בנובמבר 1938. ביום השנה ה15 למותו הוא הועבר למואוזוליאום הענק שהוקם לכבודו, אניטקביר.
היסטוריה, פופולארי

סיפורו של העיתון "פלסטין" שיצא לאור בארץ ישראל בין השנים 1911-1967

Leave a comment

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, נכתב בעשירי באפריל 2021.

את העיתון "פלסטין " הקימו שני בני דודים מהקהילה הנוצרית אורתודוכסית ביפו: עיסא ויוסף אל-עיסא. מערכת העיתון שכנה איפה שהיום רחוב יפת בעיר. העיתון היה אחד העיתונים המובילים, אם לא העיתון המוביל, בהתנגדותו לציונות ולעליות היהודיות הגדולות.

העיתון יצא לאור לראשונה ב5 בינואר 1911. לשם "פלסטין" אז הייתה יותר משמעות דתית ממשמעות לאומית: הכוונה היא לארץ הקודש עבור הנוצרים. בראשית שנות העשרים עם תחילת המנדט הבריטי, הפך העיתון ליותר ויותר אנטי ציוני. "התנועה הלאומית הפלסטינית" צמחה בעיקר עם תחילת המנדט הבריטי בשנות העשרים של המאה העשרים במקביל ובעיקר כתגובה לצמיחת התנועה הציונית ולהצהרת בלפור שניתנה בשנת 1917. החל מאותו זמן השם "פלסטין" קיבל משמעות יותר לאומית, והעיתון הפך לאחד השופרות המרכזיים של "התנועה הלאומית הפלסטינית" ושל הלאומיות הערבית.

לפי ספרו של רשיד ח'אלדי "כלוב הברזל", העיתון התחיל בתור דו-שבועון ונסגר במלחמת העולם הראשונה, אך שב והופיע ב1921 ולאחר 8 שנים הוא הפך ליומון. העיתון היה ידוע בעיקר כנאמן לעצמו ולא לשום זרם  בקרב הערבים בארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית. רוב ההתיישבות הציונית באותה תקופה הייתה באיזורי מישור החוף והגליל, ובירושלים רוב היהודים היו בני היישוב הישן, רובם דתיים לא ציונים וספרדים או מזרחים שדיברו ערבית ברובם וחיו עם הערבים בשכנות טובה. מתחרהו של פלסטין היה העיתון "אל-דפאע", שגם יצא לאור ביפו. בנוסף על הציונות העסיקו את העיתון נושאים שונים, בעיקר המאבק בתוך הקהילה היוונית-אורתודוכסית בין דוברי הערבית ובין דוברי היוונית, שהיו שייכים לכמורה הגבוהה, בעידוד ההשכלה, התנאים באיזורי הכפר והעוני בקרב האוכלוסייה הכפרית. בתוך המאבק בתוך הכנסייה היוונית-אורתודוכסית בא"י העות'מאנית והמנדטורית עוררו שאלות בנושא הזהות הדתית והלאומית, וחיזקו את הלאומיות הערבית בארץ. העיתון דאג לשלוח עותק אחד לפחות לכל כפר וכפר באיזור יפו כשירות לפלאחים ולאיכרים. בכל מיני דרכים העיתון "פלסטין" מילא תפקיד חשוב בעיצוב תחושת הזהות הערבית-פלסטינית והזכיר את המושגים "ארץ פלסטין" ו"אומה פלסטינית" עוד בשנת 1914, בייחוד כשדובר בו על העימות אל מול הציונות. העיתון נקט עמדה ברורה בסיכסוך בתוך הכנסייה, לצד הכמורה הזוטרה הערבית ורוב ציבור המאמינים הערבים של הכנסייה האורתודוכסית. הוא נקט עמדה ברורה נגד הציונות, ובמאבק בין ערבים לתורכים בתוך האימפריה העות'מאנית הוא צידד בצד הערבי.

 

עיסא אל-עיסא היה יליד יפו ב1878, למד באוניברסיטה האמריקנית של ביירות ורכש ידע בשפות שונות. הוא התחיל בתחום העיתונאי אצל כמה עיתונים מצריים. בן דודו יוסף ייסד בדמשק לאחר כמה שנים מייסוד פלסטין את היומון "אליף-בא", שתי האותיות הראשונות בערבית. השילטונות העות'מאניים לא נטו חסד לבני משפחת אל-עיסא, בשל עוינותם לציונות. הם האשימו אותם ב1914 בהפצת רעיונות לאומיים ערביים ובביקורת יתר על התנועה הציונית וגם בביקורת מרומזת על המימשל העות'מאני שנותן לציונים לעלות לארץ ולהתיישב בה,  וגם תבעו אותם לדין, תביעה שבה ניצחו בני הדודים אל-עיסא, בהאשמה שהם מעוררים יריבות בין דתית באיזור. עיסא אל-עיסא, כאמור, היה מעורב בחוגים לאומניים ערביים והיה בעל גישה פאן-ערבית עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. בשנות המלחמה עורכיו הוגלו לאנטוליה ורק לאחר התמוטטות האימפריה ב1918 הם שוחררו. מאמרי המערכת הנוקבים של העיתון "פלסטין" הופצו בעיתונים הערביים האחרים של האיזור. נאמנותו של עיסא אל-עיסא לזהות הפלסטינית המתפתחת משנות העשרים של המאה העשרים  ואילך הייתה גדולה, וככל שגדלו המוניטין העיתונאיים שלו יצא לעיסא בעולם הערבי שם טוב של אדם שנון בעל קולמוס ארסי בכתיבתו, אבל עם סיגנון משובח וגם ככותב שירה סאטירית.

 

בזיכרונותיו כתב עיסא אל-עיסא שכשהוא חנך את העיתון "פלסטין", מטרתו הייתה לשרת קודם כל את העניין ה(ערבי) אורתודוכסי במאבק עם הכמורה היוונית הגבוהה. העניין האורתודוכסי היה, למעשה, סיכסוך בין ערבים ליוונים על השליטה בכנסייה היוונית-אורתודוכסית ששלטה ברכוש ובנכסי מקרקעין רבים בארץ ישראל. הכמורה העליונה דוברת היוונית שלטה בכנסייה ברחבי האימפריה העות'מאנית, אבל הקהילות הערביות המקומיות והכמרים הזוטרים שהיו ערבים, ערכו נגד היוונים מאבקי שליטה. זה מעניין על רקע ההתעוררות הלאומית בבלקן שהייתה באותן שנים, בעיקר של הלאומיות היוונית, ואימוץ גישה פרו-מוסלמית מתוך גישה שהיא יותר פרו-ערבית (האסלאם היה מזוהה עם הערבים למרות שלא כל הערבים היו מוסלמים בלשון המעטה, ולא כל המוסלמים היו ערבים, בין היתר כי היא דת שנוסדה בחצי האי ערב על ידי ערבים ושפתה הייתה ערבית). של העיתון במהלך מלחמותיה של האימפריה העות'מאנית כנגד מדינות ומעצמות נוצריות, כמו איטליה הקתולית שפלשה ללוב.

לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית האשים העיתון "פלסטין" את הוועד לאיחוד ולקידמה (חלק מתנועת "התורכים הצעירים", ששלט באימפריה העות'מאנית, שהיו בתוכו מי שהזדהו עם הציונים, שהשפיעו על הוועד באמצעות לחץ פוליטי או כספי. לכן השילטונות העות'מאניים סגרו שוב ושוב את העיתון הזה. מבחינתם של אל-עיסא ובני דורו, בעיקר לאחר תחילת המנדט הבריטי הייתה הערביות שלהם קשורה ישירות לתחושה שלהם שהם פלסטינים, והם הרי קראו לעיתון בשם "פלסטין", והם האמינו שמדובר במאבק בין הפלאח הפלסטיני אל מול המתיישב הציוני, ששילטון עות'מאני תומך בו חלקית. עם זאת, בהמשך יהפוך העיתון למבקר הראשי של ההנהגה הפלסטינית בראשות חאג' אמין אל-חוסייני. העיתון גם היה אחד ממציתי ומעודדי "המרד הערבי הגדול" בשנת 1936. עוד אלמנט ייחודי בעיתון הוא היותו מסקר אירועי ספורט.

 

הוצאת העיתון "פלסטין" הופסקה פעמיים: הפעם הראשונה הייתה בשנת 1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העצמאות בשנת 1948. לאחר שיפו הפכה לחלק ממדינת ישראל, עברה מערכת העיתון למזרח ירושלים שהייתה תחת שליטת ירדן והוא יצא שם לאור עד שנת 1967. עיסא אל עיסא היה מקורב למשפחת המלוכה ההאשמית, ותחת ירדן הפך העיתון לעיתון ירדני לכל דבר ועניין שמסקר את המתרחש באיזורי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) בעיקר שהיו תחת שליטת ירדן.

 

 

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי

פירוזה נתפסת- ומיהו מוהיבי? (הסידרה "הסולטאן")

1 Comment

שלום לכולן ולכולם,

באחד הפרקים של הסידרה "הסולטאן" (המאה המפוארת) הורם סולטאן, אישתו של הסולטאן סולימאן,  מגלה שמישהי אחרת שולטת לסולטאן על הלב. וזו לא אחרת מאשר המשרתת בה' הידיעה שלה ושל בתה מיהרימה- פירוזה הפרסייה. זאת שריפאה את ג'יהנגיר הנסיך הגיבן. זאת שהייתה מיועדת להיות שפחתון המועדפת של הנסיך מהמט. הסוד התגלה בעזרת תרגיל של ניגאר כלפה, שהמליצה להורם לשלוח את פירוזה למהמט. פירוזה, למרות שהתגלתה כנחשה, היא בחורה עם רגש. לא שקרנית עד הסוף. וכך היא מתוודה בפני הורם שמנסה לחנוק אותה אך חוזרת בה ברגע האחרון. בינתיים, מוסטפא היורש, שבינו לבין אחיו מהמט מתגלים מתחים, נשלח למניסה יחד עם אמו ועם שפחתו ההרה, פאטמה. פאטמה רצתה להיות סולטאנית וללדת את היורש, אך היא לא תצליח בכך.

הסולטאן סולימאן עצמו מתגלה כאיש מלא רגש, ממש משורר. שירתו מושפעת בעיקר מהמשוררים הפרסיים של התקופה. ולמי שלא ידעו, התרבות והשפה הפרסית השפיעו הכי הרבה על האימפריה העותמאנית של אותה תקופה. הכתב העותמאני, כזכור, נכתב מימין לשמאל בסגנון ערבי-פרסי. כיום כמובן בתורכיה, הכתב הוא לטיני, משמאל לימין.

הסולטאן סולימאן מרשים בכישורי כתיבת השירה שלו. בדומה לשלמה המלך, והרי סולימאן משמעותו שלמה, שכתב בשם קוהלת את מגילת קוהלת (ואת שיר השירים ומשלי כתב בשמו הוא), סולימאן כותב שירים נפלאים תחת השם "מוהיבי"- מילה שבאה מערבית ופירושה "אוהב" או "אהובי". מי שמשמשות לו השראה הן אהובותיו. אגב, למי שלא ידע, כשרון כתיבת השירה של סולימאן הוא אמיתי בהחלט, ולא המצאה של הסידרה.
אני לא מתפלא שסולימאן התאהב בפרסייה, היות ושפת המינהל, השירה והספרות של האימפריה העותמאנית של אותה תקופה הייתה, כאמור, השפה הפרסית!

מפעל נוסף של סולימאן המפואר, האמיתי, שלא הודגש בסידרה, היה לקבץ את התקנות והחוקים שלא היו במסגרת השריעה- ההלכה האסלאמית שהייתה החוק והחוקה של האימפריה, לקובץ אחד. בגלל זה כינויו עד היום בעולם המוסלמי הוא "סולימאן קאנוני"- סולימאן המחוקק או נותן החוק. בכך מצטייר סולימאן כאחד השליטים המוכשרים ביותר שקמו לעולם המוסלמי בפרט ובהיסטוריה בכלל.

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי, תורכיה ואיראן

מימאר סינאן- האדריכל של הסולטאנים העות'מאנים

Leave a comment

 

מימאר (מועמר) סינאן הוא האדריכל האגדי של האימפריה העות'מאני בימי הזוהר שלה, המאה ה-16. הוא הפך לסמל עולמי של אדריכלות מושקעת ויצירתיות, בייחוד באיזור המזרח התיכון והבלקאן.
בדומה לגאודי של ברצלונה, מאות המבנים שתיכנן האומן הדגול הזה, כ250 במספר כשרובם הכמעט מוחלט מבנים ציבוריים, שינו את הנוף של העיר איסטנבול לתמיד. עם זאת, יצירת המופת הגדולה ביותר של סינאן נבנתה בעיר אדירנה, הלא היא אדריאנופול- מסגד סלימייה, שנבנה בין השנים 1569 ל1575, והוקדש לסולטאן סלים השני, בנם של הורם וסולימאן. יצירת המופת השנייה במעלה שתיכנן סינאן היא מסגד סולימאנייה, שנבנה לכבוד הסולטאן סולימאן המפואר, בין 1550 ל1558- שנבנה עוד בחיי סולימאן על מנת להנציחו- שהוא המסגד הגדול ביותר באיסטנבול. זאת, למרות שלדעתי המסגד הכחול שנבנה לכבוד הסולטאן אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן, הוא הוא המפואר ביותר בעיר.

סינאן, שהיה נוצרי ממוצא יווני, אלבני או ארמני, גויס, ליניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה העות'מאנית בשיטת הדוושירמה (גיוס נערים נוצרים, איסלומם וחינוכם על מנת שישרתו את האליטה העות'מאנית ואת הצבא העות'מאני). עוד מילדותו והפך לארכיטקט צבאי. עם השנים השתבחה איכות תכנוניו, ורק לקראת זיקנתו, שהייתה גם זיקנתו של סולימאן עצמו ותקופתו של סלים השני, הוא הגיע ממש לדרגת מאסטר ארכיטקט. מומחים רבים טוענים שלולא היה נוצרי במקור ולא היה עובר את תהליך הגיוס למערכת העות'מאנית ואיסלום, לא היה כל כך מוכשר. המבנים שתיכנן ובנה היו דווקא בהשראה נוצרית-אירופית והפאר שלהם היה דומה לפארן של הכנסיות, שצורתן נועדה במקור להראות את גדולתו של האל ואפסותו של האדם מולו, והרי התקופה לא הייתה כל כך רחוקה מימי הביניים, בהם המבנים המפוארים, המרשימים והרשמיים ביותר באירופה הנוצרית היו הכנסיות. כמו כן, גם אומנות אירופית עתיקה, שחידשה ימיה בדיוק באותם ימים שנקראו תקופת הרנסאנס, השפיעה על סינאן. חשוב לציין, כי רוב עבודות הבנייה של סינאן נעשו בשטח האירופי של האימפריה העותמאנית.

באשר למספר המבנים שתיכנן סינאן יש מחלוקת. המספר הרשמי הוא 250, אך יש כאלה שמעלים את הסכום ב-100, היות וגם היו לסינאן תלמידים שפעלו בהשראתו (כמו למשל מתכנן המסגד הכחול). בסך הכל תיכנן סינאן 92 מסגדים גדולים, 52 מסגדים קטנים, 55 בתי ספר דתיים- מדרסות, 7 בתי ספר לקוראי קוראן (שהוא מקצוע בפני עצמו), 20 מואוזוליאומים, שהם קברים מפוארים של אנשים מפורסמים, דוגמת שאהזאדה מהמט בן סולימאן מיודענו, שלא זכה להגיע לסולטאנות, וקברם של סולימאן והורם. הוא תיכנן בנוסף 17 בתי תמחוי- עימארתים, שישה אקוודוקטים (מעבירי מים, שהיו מקובלים יותר בתקופת האימפריה הרומית), עשרה גשרים, ביניהם גשר מהמט פאשה סוקולוביץ' המפורסם בבוסניה, שלושה בתי חולים, עשרים מלונות דרכים (קרוואן-סאראי בתורכית), 36 ארמונות וטירות, שמונה מבנים מקושתים ו48 מרחצאות. בתפקידו כארכיטקט הרשמי של האימפריה שימש כחמישים שנים.

עבודותיו של סינאן ואומנותו הייחודית שימשה השראה לכל עולם הארכיטקטורה, במיוחד בממלכות מוסלמיות. גם הטאג' מאהאל שבאגרא ההודית, שנבנה על ידי שאה ג'אהאן המוסלמי, תוכנן ונבנה בהשראתו. הייחוד שבעבודותיו של סינאן היה הפאר, המרחב הפנימי המאוחד והגדול מאוד והדקדוק הגיאומטרי והצורני של הבנייה. סינאן היה ידוע בפרפקציוניזם שלו, ולא סבל טעויות או תקלות. לכן דאג גם לפקח מקרוב ולהדריך את העובדים, עד אחרון פועלי הבניין, באשר לצורת הבנייה של המבנים, מה גם שסינאן דאג שהמבנים והציורים שבתוכם ייעשו מחומרים שיחזיקו שנים רבות מאוד.

על שם מימאר סינאן קיימת אוניברסיטה לאומנויות יפות- בדגש על ארכיטקטורה באיסטנבול. יש גם על שמו רחוב בקרבת מסגד סולימאנייה. לכן, עד היום כשאומרים ארכיטקטורה, אומרים מימאר סינאן.
סינאן חי עד גיל 98 (1489-1588) כנראה, דבר נדיר מאוד באותן שנים, מת באופן טבעי ונטמן במואוזוליאום שהוא עצמו תיכנן.

 

היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי, תורכיה ואיראן

הסולטאן המטורף ביותר בתולדות האימפריה

Leave a comment

שלום לכולם,

הפעם אני רוצה לספר לכם, ולעדכן את הפוסט הנוכחי, על אבראהים המטורף- עוד שליט בשם אבראהים שנטרפה עליו דעתו. אך הפעם מדובר בסולטאן איבראהים הראשון, שדעתו נטרפה עליו עוד מילדות. אבראהים הראשון חי בין השנים 1616-1648 וכינויו בתורכית "דלי איבראהים, DELİ İBRAHİM, הלא הוא "אבראהים המשוגע" הוצמד אליו מעתה ועד היום. הייתה לו אובססיה לנשים, בייחוד לנשים בתולות, וכאלה שהוא לא יכל להשיג. זאת אומרת, הוא לא התלהב מנשות ההרמון אלא אפילו קטף נשים מוסלמיות חופשיות מהוריהן. אפילו את בתו של המופתי הגדול, שלא ידעה גבר לפניו, הוא חטף וכלא אותה למשך יומיים בהם הוא ביצע בה את זממו. השיא של הטירוף שלו הגיע עת הוא לקח 280 מנשות ההרמון, שהיו בעצם כל נשות ההרמון למעט שתיים מועדפות עליו, קשר אותן לשקים כבדים והטביע את כולן בבוספורוס… הבעיה המרכזית של אבראהים הייתה שהוא היה סולטאן שבט אחרי שני אחיו, עותמאן השני (1604-1622) ומוראד הרביעי (1612-1640). כולם היו בניו של הסולטאן אהמט הראשון (1590-1617), ואבראהים היה היחיד ששרד מבין אחיו שנרצחו. מדובר היה בתקופת "סולטאנות הנשים", שבה שלטו בפועל הוואלידה סולטאן. אימו הייתה קוסם סולטאן, אישה מאוד דומיננטית בהיסטוריה של האימפריה. את רוב חייו הוא בילה ב"כלוב" המפורסם שבהרמון בארמון טופקאפי. הוא היחיד שניצל מבין אחיו, בין היתר אומרים כי הייתה לו הפרעת אישיות גבולית…. ונחזור להשתוללות שלו. כשהודיעו לו שהוא הסולטאן, הוא נעל את דלת הכלוב באימה כי חשב שזהו תרגיל שעושים לו ושעובדים עליו. כשגילה כי אין זה כך, פצח בריקודים ברחבי ההרמון וצרח "הקצב של האימפריה מת!" בהתכוונו לאחיו. הייתה לו אובססיה בעיקר לנשים שמנות, ומצאו לו אחת, בארמניה, ששמה היה "סג'היר פארא", קוביית סוכר משמעה, ושקלה 150 קילוגרמים בערך. היא הפכה לחביבתו, אך חביבתו העיקרית הייתה טורהאן סולטאן. טורהאן, שהפכה גם לוואלידה דומיננטית לא נטולת טירוף, ושחיסלה כנראה במכה עם חפץ חד על הראש את אמו של אבראהים, קוסם, לאחר מותו, ילדה לו את מהמט, שיהפוך לסולטאן, את סולימאן ואת פאטמה, שאותה ניסה אבראהים להשיא למפקד הצי שלו כשהייתה בת 3… ואחר כך הוציא להורג את החתן ה"מאושר". אבראהים לא היה מרוצה כל כך מבנו מהמט, והוא זרק את בנו לבריכה בהרמון. בזכות אמו התינוק השברירי והעדין, למגינת ליבו של אבראהים, שרד. בין לבין אבראהים חגג בהרמון במסיבות חשק עם בתולות (שהפכו לבתולות לשעבר לאחר מכן) ועם שאר שמנות. בסופו של דבר אבראהים הודח, הושם בכלוב ושם מת. אם הוא היה מתמודד היום לראשות הממשלה או נשיאות המדינה בישראל, היו פוסלים אותו ישר עקב חוסר יציבות נפשית והפרעות אישיות נפשיות…בנו מהמט, אותו לא אהב, החליף אותו, וטורהאן אימו הדומיננטית הפכה לואלידה שולטת (לא לפני שחיסלה את חמותה).

היסטוריה, פוליטיקה, פופולארי

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 1: משהו חדש מתחיל

Leave a comment

(c) הזכויות על הכתיבה שמורות לכותב האתר Histerio. הכתיבה מבוססת על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו , שנכתב באנגלית.

יש כאלה שרואים בתקופה שלאחר מות הסולטאן סולימאן המפואר בחודש ספטמבר שנת 1566 את ראשית שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. אבל, מצד שני, חשוב להדגיש שהחל משנת 1566 עד להתמוטטות האימפריה בשנת 1922, האימפריה חוותה תקופה של עליות ומורדות עד לשקיעתה הסופית בימי מלחמת העולם הראשונה.

ראשית הסיפור היא בטענה שהסולטאן סולימאן עצמו אשם בתחילת שקיעתה של האימפריה, בכך שהפך את הורם סולטאן לאישתו החוקית ובכך התחיל תקופה של "סולטאנות הנשים"- התקופה שבה נוהלה האימפריה בפועל מההרמון ולא מהארמון, כלומר על ידי הוואלידה סולטאן, אימו של הסולטאן, ואישתו או השיפחה המועדפת עליו. הורם, לפי הטענה, הובילה את סולימאן למנות את בנו הלא-יוצלח סלים השני לסולטאן אחריו, מה שהחל שרשרת של סולטאנים פחות מוצלחים, פחות שולטים ופחות יציבים. עוד נושא נוסף שתומך בטענה ששקיעת האימפריה החלה בשלהי שילטונו של סולימאן הוא נושא שנלמד היטב בארץ במערכת החינוך בהקשר לאימפריה העות'מאנית- הקפיטולאציות.

הקאפיטולאציה, למעשה, היא הסכם, לפיה מדינה ריבונית מוותרת לנתיני מדינה זרה על שיפוט בשטחי אותה מדינה ריבונית. כתוצאה מכך, הנתינים הזרים מקבלים חסינות מהליכים משפטיים פליליים ואזרחיים על ידי מערכת המשפט של אותה מדינה שבה הם נמצאים כאורחים או עוברים בשיטחה או סוחרים בה, וגם חסינות מפני פעולות של מוסדות מדינה וממשלה אחרים באותה מדינה. בשנת 1535 חתם הסולטאן סולימאן המפואר על הסכם קפיטולאציות עם צרפת, בתמורה לכך שממלכת צרפת תשתף פעולה עם האימפריה העות'מאנית במאבק אל מול "האימפריה הרומית הקדושה" (שהיא למעשה אוסטריה- גרמניה ), וכנגד הרפובליקות והנסיכויות שלעתיד ירכיבו את מה שאנחנו מכירים בתור איטליה. בשנותיו האחרונות של סולימאן כסולטאן ידעה האימפריה העות'מאנית שקיעה מבחינה כלכלית, חברתית וממשלית כשלאחר מותו של סולימאן מתחיל תהליך איטי של ביזור האימפריה (דה צנטרליזציה), שבו הכוח השולט העיקרי באימפריה שהיה מרוכז בידיים של הסולטאן והוא מתחלק בין הוואלידה סולטאן, אישתו, הווזיר הגדול (כלומר ראש הממשלה- לאחר מות סולימאן מי שהמשיך במשך שנים להיות האיש החזק באימפריה הוא הווזיר הגדול שהאריך ימים על פני שילטונם של שלושה סולטאנים, סוקולו מהמט פאשא), כשבמאה ה-18 רוב הכוח היה בידי המושלים המקומיים של המחוזות הגדולים.

עליית הסולטאן סלים השני לשילטון איפשרה לגורמים שונים בתוך האימפריה למרוד, כמו למשל המרד שפרץ בתימן בקרב השיעים-הזיידים מיד לאחר עלייתו של הסולטאן סלים. הזיידים השתלטו על הערים המרכזיות בתימן צנעא (כיום בירת צפון תימן, שנתונה בידי השיעים בתמיכת איראן) ועדן (בירת דרום תימן שנתונה בשילטון סוני תחת חסות סעודית ואמירותית בימינו אנו), והצבא העות'מאני שישב במצרים ובחלב שבצפון סוריה הוזעק כדי לדכא את המרד בהצלחה. כמו כן היו התנגשויות בקווקז בין הצבא העות'מאני שנעזר בטאטארים לבין הצבא הרוסי והצבא האיראני.

הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שכיהן עוד מימי הסולטאן סולימאן האחרונים, שלט כאמור בפועל באימפריה, ובשנת 1569 הרחיב וחידש את הסכם הקפיטולאציות עם צרפת, ואוניות צרפתיות או אוניות הנושאות את דגל צרפת קיבלו פריבילגיה לשוט חופשי בשטח הימי העות'מאני. בכך יצרו העות'מאנים בסיס לדריסת הרגל הצרפתית העתידית במזרח התיכון.

באותן שנים, נוצר לסולטאן סלים השני דימוי של שליט המסוגר בארמונו ועסוק בשתייה. דון יוסף נשיא היהודי היה מבין אלה ששיכנעו את סלים וסוקולו לכבוש את קפריסין. בשנת 1570 נחתו הכוחות העות'מאניים בקפריסין ועד שנת 1571 השתלטו עליה לגמרי. בכך הם יצרו את הנוכחות התורכית בקפריסין שנמשכת עד היום, בעיקר בצפון האי שם בימינו אנו יש רפובליקה תורכית קפריסאית שמוכרת על ידי תורכיה עצמה בלבד. אבל האתגר העיקרי של סלים וסוקולו היה כשהאפיפיור פיוס החמישי אירגן את ספרד שנשלטה על ידי בית הבסבורג האוסטרי יחד עם רפובליקות ונציה וגנואה ונסיכויות איטלקיות ל"ליגה הקדושה" שהתאגדה כדי להילחם כנגד העות'מאנים בקרב לפאנטו Lepanto בחוף היווני בחודש אוקטובר שנת 1571. הצי האוסטרי הביס לראשונה מאז המאה ה-15 את הצי ואת הצבא העות'מאני בקרב הזה. בכל אירופה חגגו את התבוסה העות'מאנית. כתוצאה מכך בשנת 1573 נחתם הסכם שלום בין העות'מאנים לבין הרפובליקה של ונציה.

שנה לאחר מכן, הסולטאן סלים השני נופל בביתו ומת, ובמקומו מוכתר מי שסומן מראש לתפקיד עוד מימי סבו סולימאן, בנו של סלים הסולטאן מוראד השלישי. מי שעוזרת לו לשלוט היא אימו הוואלידה סולטאן נורבאנו, יחד עם הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא.

בינתיים, העות'מאנים מתערבים בפולין, ובשנת 1576 משתלטים על הקווקז. בשנת 1577 נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, וסוקולו מהמט פאשא מרחיב מאוד גם את יחסי המסחר עם אנגליה ומעניק לסוחרים ולספינות אנגליות חופש תנועה בתוך האימפריה. בסופו של דבר זה לא יעזור לסוקולו הווזיר הגדול מול האינטריגות בתוך הארמון וההרמון, ובאוקטובר 1579 הוא נדקר ונרצח על ידי שליח של הסולטאן בגיל 73. סוקולו מהמט פאשא, סרבי במוצאו, שירת כווזיר הגדול בסך הכל 15 שנים, בין 1565 ל1579 תחת שלושה סולטאנים. מאז החל חוסר ביציבות גם בתפקיד הווזיר הגדול, כשעכשיו הכוח היה בידי אם הסולטאן או אישתו.

 

 

 

היסטוריה, פופולארי

מקונסטנטינופול לאיסטנבול

Leave a comment
העיר קונסטנטינופול (כיום איסטנבול, הציור המצורף הוא של העיר בתקופת הביזנטים) שהייתה הבירה של האימפריה הרומית המזרחית- הביזנטית ושל הנצרות האורתודוכסית משנת 330 עד שנת 1453 לספירה עם הפסקה במחצית הראשונה של המאה ה-13 (עוד משנת 330 עד סוף המאה הרביעית הייתה בירת האימפריה הרומית עצמה) , הפכה למטרה אידיאלית של המוסלמים מאז ראשית האסלאם.
המסורות המוסלמיות, החדית'ים, מהללים את הצבא שיזכה לכבוש את קוסטנטינופול ואת המנהיג שיעשה כך. בערבית נקראה העיר בשם "קוסטנטינייה" ובכרוניקות היהודיות היא נזכרת בשם "קושטא" או "קושטדינא". המוסלמים השקיעו מאמצים רבים כדי לכבוש את קונסטנטינופול עוד מימי הח'ליף מועאווייה, ששלט בין השנים 661-680 לספירה. הצבא המוסלמי הראשון שניסה לכבוש את העיר נשלח בשנת 670 בפיקודו של יזיד הראשון, הח'ליף הבא אחרי מועאוויה. כמה מבני פמלייתו של מוחמד, שעדיין היה בחיים באותה תקופה, השתתפו גם הם בצבא. אחד מהם היה ח'אלד בן זייד, הידוע כיום בשם "איופ סולטאן" וציונו הפך למקום מפורסם לרגלי חומות העיר. עוד כשהיה בן יותר מ80 השתתף במצור על קוסטנטינופול. המצור נכשל בגלל שחיילי הצבא המוסלמי לקו בדיזנטריה והמצור הוסר. ח'אלד בן זייד מת במהלך המצור מהדיזנטריה. לאחר מכן, הח'ליף האומיי עבד אל-מאלכ שלח את בניו סולימאן ומסאלמה להטיל מצור על העיר שוב בשנת 715. מסלאמה הקיף את העיר מכיוון יבשת אנטוליה בעוד אחיו סולימאן הגיע מהים האגאי. העיר לא נכבשה לגמרי. עם זאת, מסלאמה השתלטה על אחת השכונות הגדולות של איסטנבול, שכיום ידועה בשם גלאטה, ונשאר שם במשך שבע שנים. הסולטאנים העות'מאנים ביאזיד הראשון ומוראד השני ניסו גם להטיל מצור על העיר במהלך מלחמתם כנגד הביזנטים אך נכשלו. בסך הכל ניסו המוסלמים 4 פעמים בערך לכבוש את קוסטנטינופול אך נכשלו. המסורת המוסלמית הביעה את האכזבה המוסלמית מניסיונות הכיבוש הכושלים, כשטענה שקוסטנטינופול תיכבש באחרית הימים, ומי שמפריע לכיבוש שלה הוא הדג'אל, הגירסה המוסלמית לאנטי-כרייסט הנוצרי.
החדית'ים טוענים כי כיבוש העיר על ידי האסלאם יסמל את גירושו של הדג'אל.
קוסטנטינופול-איסטנבול ממוקמת במקום אסטרטגי מאוד, שמחבר בין יבשות וימים. העיר, שבראשיתה נקראה ביזנטיון, נבנתה על ידי יוונים מהאימפריה הרומית בשנת 657 לפני הספירה ומי שפיתח אותה הוא הקיסר הרומי קוסטנטינוס, שקיבל עליו את הדת הנוצרית והעביר את בירת האימפריה הרומית לביזנטיון בשנת 330. העיר, שהשתרעה על 7 גבעות, נקראה על שמו. בסופו של דבר מי שהצליח בכיבוש העיר ב29 במאי 1453 הוא הסולטאן העות'מאני השביעי, מחמד השני. הקיסר שהיה גאון אסטרטגי ובן 21 בעת כיבוש העיר, שקד היטב על תוכניות לכיבוש העיר. הוא המציא תותח הבקעה מהיר, הגדול ביותר באותה תקופה והורה לבנות מצודה בצד האירופי של הבוספורוס בפרק זמן קצר. הוא דאג לאיסוף מודיעין ברחבי העיר. באותם ימים העיר עוד הייתה בטראומה שנמשכה כמעט 200 שנים בה שלטו בעיר הצלבנים הקתולים בין השנים 1204-1261 והפכו את העיר לבירת האימפריה הלאטינית. תושביה האורתודוכסים ראו בקתולים אויב לא פחות מסוכן מהתורכים המוסלמים. כאשר צי הסולטן מחמד השני לא הצליח להיכנס לעיר בגלל שרשרת ההגנה שנמתחה באיזור קרן הזהב, הוא הורה לכמה ספינות לעלות על היבשה למפרץ קרן הזהב.. התותח הגדול ששמו "באזיליק" ושאר תותחים ירו על חומות העיר במשך ימים, הבקיעו אותן ולאחר שכמעט התייאש הצליחו חייליו להבקיע את חומות העיר, בין היתר בעזרת מינהרות, ונכנסו אליה. הסולטאן מחמד השני הכריז שזכויותיהם הדתיות של תושבי העיר לא ייפגעו, אך נכנס למרכז האורתודוכסי של אז, כנסיית האגיה סופיה שנבנתה בשנת 537 לספירה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, התפלל בה והפך אותה למסגד. בשנה זו (2020) חזרה האגיה סופיה, המבנה המרכזי בציור הנ"ל, להיות מסגד איה סופיה לאחר ששימשה כמעט 70 שנים כמוזיאון. הקיסר הביזנטי האחרון, קוסנטנטינוס פליאולוגוס נהרג בקרב, וחרבו הפכה לסמל. כיבוש קונסטנטינופול סלל את הדרך להתמוטטות האימפריה הביזנטית ולעליית האימפריה העות'מאנית המוסלמית, שהחליפה אותה. הסולטאן מחמד (מהמט) השני, שהעביר את בירת האימפריה העות'מאנית מאדריאנופול (אדירנה) לקונסטנטינופול, הפך לדמות מרכזית בעולם המוסלמי עד היום, היות והגשים שאיפה מוסלמית בת כמעט 800 שנים לכבוש את קוסטנטינופול. שמה של העיר נשאר כשהיה באופן רשמי, קוסטנטינייה, אך באופן לא רשמי היא נקראה אסלאמבול ("מלאה באסלאם" בתורכית) או איסטנבול היוונים טוענים מצידם שגם מקור שם זה הוא יווני: סטים בולי- "אל העיר" או "לעיר" ביוונית.
בשנת 1923 חדלה איסטנבול להיות עיר בירה, לאחר שאנקרה הוכרזה כבירת הרפובליקה התורכית. בשנת 1930 הרפובליקה התורכית החילונית החליפה באופן רשמי את שמה של העיר לאיסטנבול.
היסטוריה, הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי

25 שנים לסידרה המיתולוגית "נאנו"

2 Comments

בימים אלה מזכירים רבות את השנה שהייתה לפני 25 שנים, תשנ"ו, או מה שנקרא שנת 1995-1996. רצח רבין כמובן, וגם הפיגועים שאירעו לאחר מכן, וכמובן הניצחון הראשון של נתניהו בבחירות במאי אותו חודש מדובר בתקשורת. אבל אני רוצה להוסיף גם נדבך אופטימי לשנה הטרופה שהייתה: הטלנובלה שהכניסה את הסדרות הארגנטינאיות לתודעת הציבור, ששודרה באותה עת בסופי שבוע בערוץ 2 דאז דרך הזכיינית דאז "טלעד", הלא היא "נאנו".

נכון, גם בערוצי הכבלים שודרו טלנובלות, בעיקר "אנטונלה" ו"סלסטה" באותן שנים, בכיכובו של מי ששיחק את התפקיד הראשי בנאנו- גוסטבו ברמודס, כיום בן 55. העניין הוא שלא לכל אחד היה כסף לראות טלוויזיה בכבלים, והטלנובלה הזאת היא הראשונה שהביאה את המודעות לעצם קיומן של טלנובלות גם לקהל שלא היה לו מנוי לאחת מחברות הכבלים- יותר מכל טלנובלה אחרת. אני זוכר שבאותה שנה אף לקחו אותנו מבית הספר לראות סרט בספרדית מארגנטינה ושם כיכבו שחקנים מ"נאנו". תגובת הצופים-התלמידים הייתה תשואות רמות כשראו מי השחקנים.
בזמנו, לפני 26 שנים, עת צולמה הסידרה, היה ברמודס אליל בן 30. לצידו שיחקה באותה סידרה אראסלי גונזלס המתוקה, שהייתה אז בת עשרים ושבע, וכיום בת 52. היא הייתה אז בשיא יופייה וכישרונה. שניהם מופיעים כאן בתמונה.
הסידרה עזרה רבות לקהל צופיה להפיג את המתחים, את התיסכול ואת תחושת הדיכדוך שהייתה באותה שנה.

ועתה לעלילה….

הסידרה מספרת את עלילותיו של מנואל אספאדה (אספאדה=חרב בספרדית) שהוא בנו של איש העסקים העשיר, המצליח והמאוד מושחת נואל אספאדה. מנואל נודע בכינוי "נאנו". יחסיו של נאנו עם אביו עכורים, היות והם הפוכים באופי- נאנו הוא אדם ערכי ואידיאליסט. נאנו בוחר להריץ פארק מים (דומה לדולפינריום דאז, ולריף הדולפינים באילת) ומתעניין באקולוגיה. שמו הוא "עולם המים". נאנו בוחר להיות מאמן דולפינים, לווייתנים ופינגווינים. נאנו הוא יתום מאם מילדות, ואביו נישא לאחר התאלמנותו לפליסיה לבית לופז העשיר, שאיתה יש לו שני ילדים, אחיו למחצה של נאנו: מקס ומריה דל כרמן.

בחוות טחנת הקמח של משפחת לופז גרה כל המשפחה, כולל נאנו אספאדה. אמה הזקנה של פליסיה, היא אמליה, שמשחקת אותה שחקנית ששיחקה את בעלת הבית בסידרה "בובה פראית"- לידיה לאמאיסון, שחיה עד לפני 8 שנים בגיל 98. באותו בית גרה כל ה"חמולה", כולל את בתה של אמליה, אורורה, והנכדה מגי, בתו של רפאל, שנרצח לפני שנים רבות באותה תקרית שבה נעלמה גם בתו, אחותה של מגי, קמילה.
לנאנו יש אישה קפריזית, לא יציבה ומעורערת בנפשה, בשם רוסאריו. רוסאריו תכולת העיניים לא מפסיקה לצרוח על נאנו ולעשות לו צרות. נאנו לא אוהב את רוסאריו, אבל היא נלחמת על תשומת לבו ונקלעת להתקפי זעם ובכי. מזכירתו של נאנו היא המאהבת שלו ויש לו חיים כפולים: ביום הוא מאמן דולפינים, ובלילה הוא מתחפש בתחפושת חתול- ונקרא בהתאם "אל גאטו", מעין רובין הוד, ויוצא למסעות של גניבה מאנשים עשירים, חזקים ומושחתים. אל גאטו משאיר סימן מיוחד בכל מקום שבו הוא פועל, ויש לו מערה שבה יש את הציוד הטכנולוגי המתקדם ביותר (לאותו זמן) לצורך הגניבות שלו. מי שמודע ושותף סוד למעשיו הוא חברו, סבסטיאן.

בפארק המים פוגש נאנו את קמילה החירשת-אילמת, ונוצר ביניהם קשר. הוא ממש אוהב אותה. מתברר כי קמילה היא לא באמת חירשת אילמת: היא שרויה בהלם מאז גיל שבע, עת ראתה את הוריה נרצחים על ידי המאהב של אמא שלה (מוכר לכם השם "קמילה"? זו בתו האובדת של רפאל…קרובת משפחה חורגת של נאנו!)
כתוצאה מההלם, איבדה קמילה את היכולת לדבר ואת זכרונה. היא ברחה מזירת הרצח, ונאספה על ידי אישה שגידלה אותה כבת.

לאחר 15 שנה, קמילה בת ה-22 נפגשת עם נאנו, ומנהלת איתו רומן. מבלי להתכוון, היא חוזרת אל משפחתה המקורית באמצעות נאנו, שלבסוף מתגבר על רוסאריו המשוגעת ומצליח להתחתן עם קמילה.

הסולטאן ושאר סדרות תורכיות, פופולארי

איברהים פאשה נתפס עם המכנסיים למטה (הסידרה "הסולטאן", אזהרת ספוילר)

Leave a comment

אני רוצה לסכם את שני הפרקים האחרונים של הסידרה, שכולם בצל הגילוי של הרומן של איברהים פאשה הווזיר הגדול והמשרתת ניגאר כלפה.
בראשית הפרק הכפול, אישה דוברת פרסית חסרת הכרה מובלת לאונייה שבפיקוד האזיר ראיס, הלא הוא ברברוסה אדום הזקן איש ולוחם הים האגדי, עליו אכתוב בהמשך. האישה הזאת עתידה להיות מיועדת לסולטאן. האוניה, שעליה עוד נשים שנחטפו על ידי ברברוסה, שמה את פניה לארמון הסולטאן, ארמון טופקאפי שבאיסטנבול.

בינתיים, בהרמון, הורם תופסת שליטה ומעוררת את זעם אחות הסולטאן ואת זעם מאהידווראן, אם בנו בכורו.
עם זאת, גולת הכותרת היא הפאדיחה של איברהים פאשה. הסולטאן מחליט לתת בידי אשת איברהים, הלא היא אחותו חדיג'ה, להחליט מה יעלה בגורלם. היא אומרת לו שהיא רוצה להתגרש מאיבראהים, שכידוע מכהן גם כווזיר הגדול וכמפקד הצבא, אך הסולטאן אומר לה לחשוב פעמיים לפני מעשה. בינתיים, איבראהים חייב לכסות על הפאדיחה. לכן, הוא מתכונן לקרב מול הפרסים הספווים השיעים שבהנהגת שאה טאהמאספ. הוא זומם, ליתר דיוק מפנטז, למחוק את הספווים (כמובן שהוא לא יצליח בתוכניתו) ולמנות את עצמו לח'אן-שליט מטעם- של המדינה הפרסית החדשה שתהיה כפופה לעותמאנים. איך זה קשור לאישה שנתפסה? עוד נגלה. היא מלאת מזימות.
ברברוסה שמגיע לארמון מביא לסולטאן נדוניה- את השליטה על אלג'יר, שיכולה לקדם את הפיכת הים התיכון לאגם, ליתר דיוק לחצי אגם עותמאני. בנוסף, הוא מביא לסולטאן עוד שלושים פילגשים חדשות, שנחטפו על ידו. האישה דוברת הפרסית נשארת מחוץ לרשימת הנכנסות להרמון בינתיים.

בינתיים, בארמון עצמו, חדיג'ה אחות הסולטאן ואשת אבראהים זוממת לנקום בהורם, שחשפה את הבגידה. היא רוצה לסדר לאחיה פילגש דומיננטית חדשה שתשפיע עליו. נכון לעכשיו בלבד, היא לא מצליחה. הורם חוסמת נערה שהכינו לסולטאן וגזברית ההרמון גולפם מוחה על כך ורצה להתלונן לסולטאן עצמו כנגד הורם.

אבראהים ניצב מול כמה אויבים: ראשית, איסכנדר צ'לבי עוזרו וגיזבר האימפריה, שיוצא איתו לקרב כנגד הפרסים. הכוח שלהם נתקל במארב. שנית, הורם עצמה שחשפה את הבגידה שלו. שלישית, אישתו הנבגדת, חדיג'ה אחות הסולטאן. גם הסולטאן עצמו הוא אויב פוטנציאלי.
למה לסולטאן היה מותר להחזיק הרבה פילגשים ולאיבראהים לא? פשוט מאוד. איבראהים היה במלכודת כפולה: מצד אחד הוא עבדו ומשרתו של הסולטאן, לא אדם חופשי, מצד שני חברו הטוב, גיסו, הווזיר הגדול שלו וגם מפקד הצבא. לכן, הוא בעלה של אחות הסולטאן, אך בד בבד הוא גם משרת שלה כי הוא עבד של המשפחה העותמאנית. הסיבוך הזה הוא זה שגורם לו לבגידה, מה גם שאשתו הזכירה לו שהוא משרת את משפחתה.